ילדות בליטא

 

אליעזר לזר פרלמן נולד ב-1858 בעיירה הליטאית לושקי, אותה הגדיר כ"רעועה ומלאת בוץ". אביו יהודה, היה תלמיד חכם שנפטר בגיל צעיר. בביוגרפיה שכתב נכדו, הקרוי אף הוא אליעזר בן יהודה, סופר כי האב החל ללמד את אליעזר מגיל שלוש את כתבי הקודש בעברית. האב חלה אך המשיך בלימודים עם בנו, עד שיום אחד הוא דימם למוות, הדם נשפך על ספר התורה, והאב אמר: "אליעזר בני, נקה את הכתוב עברית, עשה שאפשר יהיה לקרוא בה בתורה. אל תבייש את ספרנו הקדוש". (כל אהבותיו עמ' 11). הנכד כתב כי האירוע הטראומטי השפיע על חייו של סבו, ועל הקשר המיוחד שלו לשפה העברית. (הערה 1).

​

חורבת בית הכנסת בעיירה לושקי

האלמנה נישאה פעמיים נוספות, אך התגרשה משני בעליה כי השוותה אותם לאביו, בעלה הראשון. בשנות ילדותו שרר בליטא משבר כלכלי ורעב קשה, והאלמנה הצעירה התקשתה להאכיל את ילדיה. היא מסרה את אליעזר הקטן לדודה בעל האמצעים, דוד וולפסון, והשאירה בביתה רק את אחיו התינוק. ההיסטוריון יוסף לנג שהקדיש לבן יהודה ביוגרפיה מקיפה כתב כי "אליעזר לא שכח את הניתוק הכפוי מביתו, ובמשך כל שנות חייו נשא אותו בלבו ולא סלח לאמו על הפקרתו. הוא הפנה עורף למשפחתו, ושנים ארוכות חיפש אהבת אם ואב, ותחושות חסר, עוני וקורבניות לא הרפו ממנו כל חייו. אליעזר ניסה למחוק מזיכרונו את פרק ילדותו הכואב, וכשהתבקש לספר על כך, הפטיר: ''לא הייתה לנו ילדות''". (לנג, עמ' 3). לאשתו סיפר כי ספג מכות נמרצות גם מאמו וגם ממלמדיו בחדר.

אליעזר נשלח בגיל 12 על ידי דודו לעיירה עלובה אחרת, פולוצ'ק, כדי שילמד בישיבה גדולה. הוא התכוון ללמוד בישיבה שעליה המליץ המורה שלו, אך פגישה מקרית עם חבר שלמד איתו בחדר בלושקי, הובילה אותו לישיבה של הרב יוסי בלויקר: "איש כבן שלושים וחמש, גבה קומה, דק גוף, אדמוני ויפה עיניים, עטוף בגד משי יקר והשכינה שרויה על פניו". (כל אהבותיו, עמ' 16). הרב בלויקר היה "תלמיד חכם ומשכיל נסתר כאחד, שנשמתו המסוכסכת הציתה אש בלב הנער מלושקי". (לנג, עמ'' 4).

אצל רבו החדש נחשף לספר דקדוק עברי בשם "צהר התיבה עם מכסה התיבה" של זלמן הענא, שהקריאה בו נאסרה על תלמידי הישיבות. רבו הכיר לו את שירתו של רבי יהודה הלוי, את ספרות ההשכלה, וכן את הספרים מאוצר התרבות העולמית שתורגמו לעברית - ביניהם אף הספר על רובינזון קרוזו שנקרא "ספר כור עוני". שניהם נהגו לקרוא בספרים אלו בהסתר, וכשמישהו דפק על הדלת החביאו את הספרים, וחזרו ללמוד גמרא. מאז "נדלקה בנפשי אש האהבה ללשון העברית, אש אשר מים רבים של שטף החיים אחרי כן - לא יכלו לכבותה". (לנג, עמ' 4). הוא היה לתלמיד החביב על הרב, שסידר לו אף עבודה כמדריכו של תלמיד עשיר כי דודו האמין בסגפנות כדרך חינוך וקימץ בתקציבו.

לאחר זמן המשיך את לימודיו בישיבה שבעיירה גלוברקויה אצל דוד אחר, אף הוא קפדן ואדוק. חבריו גילו את נטיותיו המשכיליות, והלשינו לדוד שעקב אחריו ותפס אותו קורא את הספר ''גן נעול'' של המשכיל נפתלי הרץ ויזל. קיימות גרסאות שונות המתארות את נסיבות עזיבתו את בית הדוד. סביב דמותו וקורותיו של בן יהודה נרקמו אגדות ומיתוסים רבים, מהם מוגזמים ואף בדויים כדי להעצים את דמותו. אחת מהן היא סיפור השלכתו בגיל 14 מבית הדוד בליל סערה בו הותר לו לקחת עמו רק את התפילין. מה שידוע בוודאות הוא כי הנער עזב את בית דודו אך לא חזר אל בית אמו.

 

בבית משפחת יונאס

ההיסטוריון לנג מתעלם משלל הגרסאות על גירושו האכזרי מבית הדוד, ומספר שבעיירה התמקם באותה עת סוחר אמיד בשם נפתלי הרץ יונאס (1840 - 1896), שפרש עליו את חסותו. יונאס, מחסידי הרבי שמואל מלובביץ פנה להשכלה, היה למשורר ולאחד מראשוני חובבי ציון ברוסיה. הוא ייצר שיכר משובח ועשה חיל בעסקיו, אך תמיד נשאר ''סטודנט מתוסכל''. "אליעזר היתום נמשך אל חיקו של יונאס, שהעניק לו יחס אבהי שכה חסר לנער. עד מהרה עמד יונאס על סגולותיו ועל סקרנותו האינטלקטואלית, ולא מן הנמנע שיעד אותו כשידוך ראוי לבתו דבורה. הוא פתח לו את דלת ביתו, הרעיף עליו חיבה רבה וחשף בפניו את ארון הספרים שלו. ספרייתו העשירה של יונאס, שהכילה לא רק ספרי קודש אלא גם ספרות יפה, מקורית ומתורגמת, הכתה את אליעזר בהלם, וסקרנותו הרבה מצאה לה עניין לענות בו". (לנג, עמ' 5).

נפתלי הרץ יונאס

 

 

דבורה יונאס

 

 

המהפכן היה ללאומי

 

 

בעיר האורות

 

 

 

שאלה לוהטה

 

בשיחות בתי הקפה שלהם ניתחו צ'צ'ניקוב ובן חסותו הצעיר את רעיון שיבת ציון שהתגבש במוחו עוד ברוסיה, והתפתח אל מול ההשפעה של המדינאות הצרפתית שאליה נחשף. צ'צ'ניקוב עודד אותו להעלות את רעיונות התחייה הלאומית שהעלה בפניו על הכתב, ולפרסמם באחד מכתבי העת העבריים. אם אכן היה צ''צ''ניקוב סוכן אוכראנה אין זה מפתיע, כי השלטונות הרוסיים גילו לאורך כל השנים עניין בציונות כדרך אלגנטית להתפטר מהיהודים, וכאמצעי ליצור מוקד השפעה במזרח התיכון ובמקומות הקדושים.

פרץ סמולנסקין

בהשפעת צ''צ''ניקוב שלח אליעזר את המאמר לדוד גורדון עורך העיתון ''המגיד''. גורדון החזיר לו את כתב היד בצירוף ההערה שהטקסט אינו ראוי לדפוס. ככל הנראה גורדון התאכזב באותה עת מהקורה בארץ ישראל ונטה לפתרון המאבק למען האמנציפציה בארצות הגולה.

אליעזר גר באותם ימים בעליית קרה בלי כסף להסיק אותה, אכל ארוחה אחת ביום ואף היא דלה ובריאותו נפגעה. לאחר קבלת תשובתו של עורך ''המגיד'' הוא שקע בדיכאון, וצ'צ'ניקוב שכנע אותו שעליו לחפש עיתון אחר, וכי הוא יהפוך ל''גריבלדי של היהודים''. בהשפעתו העז לשלוח את המאמר ב-1879 ל''השחר'' בעריכת סמולנסקין אותו העריץ. התשובה המפתיעה הייתה: "עטך אתך וברכה אני רואה בעטך". (לנג, עמ'' 20). סמולנסקין האסטניסט ויודע הספר שינה את שם המאמר מ''שאלה לוהטה'' ל''שאלה נכבדה''. במאמרו זה עשה לראשונה שימוש בשם העט בן-יהודה שיהיה בעתיד שם משפחתו הרשמי.

יוסף לנג התייחס בספרו להשפעתו של המאמר: "ב''שאלה נכבדה'', שרבים ראו בו מפנה מהפכני בתפיסת הלאומיות היהודית המודרנית, ואת מחברו למבשרה של ראשית התחייה הלאומית-הציונית, ניתח בן יהודה את ההוויה היהודית לנוכח התגברות הרעיון הלאומי בקרב עמי אירופה שלחמו לפריקת עולן של המעצמות, והציג את האלטרנטיבה המדינית כפתרון הלאומי של העם היהודי". (לנג, עמ'' 21). משכילי ברלין כמנדלסון ותלמידיו ראו ביהודים בני עדה דתית ולא לאום. בן יהודה ניתח בצורה בהירה וחדשנית את אתוס הלאומיות האתנית כהשקפת עולם וכדרך חיים. העריך שתורתו של מנדלסון תימוג, אך ציין את תרומתו לזעזוע היסודות העתיקים של היהדות. הדת השונה החזיקה את עם ישראל בגלות, אך רק חזרתו של העם לארץ אבותיו ולשפה העברית בכוחם לשמור על קיומו. קדמו לו רבנים שקראו ליישוב הארץ ורכישת אדמות כאלקלעי, קלישר ואחרים אך הודגש בהן בעיקר המימד הדתי.

"רעיונותיו המהפכניים של אב"י לא היו מקובלים באותם ימים, והגדרתו את הלאומיות היהודית כקולקטיב שיש לו מוצא אתני משותף, מסורת משותפת והכלולים בו דוברים באותה שפה, או לפחות מסוגלים לדבר בה, היא הגדרה מודרנית שלא הוצגה בעבר". (לנג, עמ' 24). דוד פרישמן הגדירו כקנאי ופנטיקן. בחברה האינטלקטואלית של פריז בה הסתובב לעגו לרעיונותיו, ובר גולדברג האינטלקטואל שנתמך על ידי הברון וניהל סלון אינטלקטואלי שאל אותו בלעג "אולי אתה המשיח?".

למרות הלעג והביקורת החל לאט לאט לצבור קהל מעריצים אשר אהבו את הדרך החדשה בה הביא להם את בשורת הלאומיות החילונית: "הגדות אמנו הזקנה ומניקתנו התמימה רק בצורה חדשה". (לנג, עמ'' 25). לדעת לנג בן-יהודה היה אמור להיות חבר כבוד בגלריית מבשרי הציונות, אך אופיו ואופי עיתוניו גרמו לדחיקתו, ולהשכחת תרומתו להתעוררות הלאומית המדינית. ב''שאלה נכבדה'' הוא הזכיר רק בתשע מלים את תחיית השפה העברית, אבל בכך עסק רוב ימיו, ובזכות עיסוק זה נכנס לדפי ההיסטוריה.

 

מחלת השחפת

 

בשנה שבה פורסם מאמרו המכונן חלה אליעזר בשחפת ממנה לא החלים כל ימיו. המחלה פרצה בשל המחסור ותנאי חייו הקשים, ולמזלו נותרה במצב גבולי ולא התפרצה, אך הוא סבל כל ימיו מפליטות דם ולא נמצא לו מזור. רופא שאליו שלח אותו צ''צ''ניקוב קבע כי תוחלת חייו היא כחצי שנה אלא אם יעבור לארץ בעלת אקלים חם. הוא הפסיק את לימודי הרפואה וביקש בפברואר 1880 מקרל נטר למצוא לו עבודה בירושלים. נטר שלח אותו לסמינר למורים של כי"ח (ארגון כל ישראל חברים), ולמחייתו עבד במשרדיה. האווירה האנטי לאומית במוסד, וההתנגדות של התלמידים לשפה העברית גרמו לו סבל. מצבו התדרדר והוא אושפז בבית החולים שהקים הברון רוטשילד לחסרי אמצעים. שם פגש את אברהם לונץ, עיתונאי, סופר, גיאוגרף ומורה דרך מירושלים שאושפז לשם טיפול בעיניו. לונץ סיפר לו בעברית בהברה ספרדית על אופי החיים בארץ ישראל ובירושלים.

אברהם משה לונץ

 

כאשר החמיר מצבו של בן-יהודה, הוא נשלח להחלמה במימון כי"ח וקרל נטר, לבית חולים לחולי שחפת באלג''יר בעלת האוויר החם. באלג''יר למד ערבית ושמע מהיהודים המקומיים את העברית בהברה ספרדית שמצאה חן בעיניו. הוא ביקש מצ'צ'ניקוב להגיע לאלג'יר כדי להאזין לשתי ההגיות של העברית, וצ'ניקוב שלא ידע עברית אמר לו שההגייה הספרדית נשמעת יותר אוטנטית.

דבורה

 

בחוזרו לפריז היה אליעזר נחוש בדעתו לעלות לארץ ישראל, בחינת ''נאה דורש ונאה מקיים''. צ'צ'ניקוב סבר שזו החלטה גרועה אך נתן לו כסף להוצאות הנסיעה. לפני עלייתו ארצה נסע לווינה כדי לפגוש את פרץ סמולנסקין שפרסם כבר שלושה מאמרים שלו בכתב העת שלו. עורך השחר' היה מבוגר ממנו ב-15 שנים ושניהם עברו את אותו מסלול של ישיבה, השכלה וחזרה לרגש הלאומי. סמולנסקין לא ראה בעלייה לארץ ישראל פתרון וניסה למצוא סינתזה בין האדיקות להתבוללות. גם הוא ראה בתחיית השפה את הדרך, וחלק על בן-יהודה בגישתו לרעיון שיבת ציון. הם נפגשו לאחר שסמולנסקין חזר ממסע בקהילות רוסיה לאחר פרעות סופות הנגב. המציאות הקשה וחסרת התקווה אליה נחשף שכנעה אותו כי העם היהודי זקוק לקרקע ולשפה משלו, ואמר לאליעזר כי נוכח בצדקתו. סמולנסקין הציע לו משרה של סגן עורך אך הוא דחה אותה לאחר התלבטות קשה, והחליט לעלות לארץ ישראל.

 

באותה עת הייתה דבורה כבר בת 25 - רווקה זקנה במושגי אותם זמנים. חמדה אחותה הצעירה כתבה בזיכרונותיה כי דבורה חיכתה לו שבע שנים במהלכן כמעט לא כתב לה, והיא דחתה את כל מחזריה. דבורה מיעטה לצאת מהבית ורק למדה צרפתית, גרמנית, קראה ספרים והדאיגה את אביה שכתב לאליעזר ושאל אותו לתכניותיו.

בדרכו לווינה כתב אליעזר לנפתלי יונאס כי הרופאים אסרו עליו לשאת אישה כי הוא עלול למות כל רגע ולהדביקה במחלה, וביקש שיתנצל בשמו לפני דבורה. בספר שכתב נכדו נכתב כי "בשעת לילה מאוחרת ישב וכתב טיוטה אחר טיוטה למכתב לנערה היפה, הצעירה, אדומת השיער, המוזה של כל הידע שרכש, המורה היקרה שממנה שתה בצמא את מסתורי הלשונות והמתמטיקה, הספרות והאהבה". (כל אהבותיו, עמ' 42).

דבורה, למרות התנגדות הוריה, לא הסכימה בשום אופן לאמור במכתבו של אליעזר. היא נסעה אליו לווינה והפתיעה אותו בחדרו במלון, והם החליטו להתחתן ולעלות לארץ ישראל.

צ'צ'ניקוב התעקש להצטרף אליהם והנסיעה הייתה קשה כי כל הדרך ניסה להניא את דבורה מלהינשא לידידו העיקש והתימהוני שהתעקש להחליף את אירופה התרבותית במדבר הפראי והלוהט במזרח. בכל הביוגרפיות מסופר כי נוכחותו של צ'צ'ניקוב ציערה את דבורה, אך הסיבות לכך היו שונות. הנכד כתב: "יחסו אל אהובה הצעיר על האנייה נראה לה קצת כאילו הוא מתחרה איתה על אהבת בחיר ליבה". (כל אהבותיו, עמ'' 52). בביוגרפיה שכתב סנט ג''והן שהסתמך על ראיונות עם אחותה חמדה נכתב כי צ'צ'ניקוב בעצם חיזר אחר דבורה. לאחר זמן עזב צ'צ'ניקוב את ירושלים והקשרים ביניהם נותקו, אך לפני שעזב הכיר לו את השגריר הרוסי, השאיר בידיו כספים עבור בן-יהודה וביקש שיפרוש עליו את חסותו. בימי מלחמת העולם הראשונה שהה אליעזר בניו יורק וכך גם צ'צ'ניקוב שהעביר מסר שאם הוא זקוק לעזרה ישמח לעזור, אך לא אליעזר לא גילה עניין.

בשל העובדה כי דבורה חצתה את הגבול ללא מסמכיה הם הצליחו להתחתן רק אצל הרב בקהיר. בספטמבר 1881 נחתו השלושה ביפו, ואליעזר שמח לגלות כי בעל האכסניה שידע מעט עברית קרא את מאמריו בחבצלת, וכך גם העגלון שלקח אותם לירושלים.

לאחר הגעתם של דבורה ואליעזר לירושלים הזמינם עורך ''החבצלת'' דב פרומקין להתגורר בביתו. הוא הציע לאליעזר לערוך את עיתונו בתמורה לשכר דל שאפשר לבני הזוג לשכור מעין חורבה קטנה למגוריהם. הוא ביקש מאליעזר להחליפו כעורך כי התכוון לנסוע למשך חצי שנה לרוסיה לגייס מינויים לעיתון. בני הזוג פרומקין היו אנשי חב"ד שדיברו עברית בהגייה אשכנזית, ואשתו שאלה את דבורה מדוע אינה מכסה את שיער ראשה.

אליעזר, נאמן לגישה הממלכתית שסיגל לעצמו בפריז, החליט להת'עמן, ולוותר על אזרחותו הרוסית ועל ההגנה שסיפקה לו משרירותו של השלטון העות''מאני. פרומקין סבר שהוא השתגע וכי הוא מסכן גם את משפחתו, אך הוא התעקש ושינה את שמו מפרלמן לאליעזר בן-יהודה. פקיד הדואר ששמע את שמו הקודם שאל אותו אם יש לו קשר לפייגה פרלמן מהעיירה לושקי. הסתבר כי מדובר באחיה של אמו שנחטף בילדותו לצבא הצאר והגיע לעבודה כפקיד הדואר בארץ ישראל.

דבורה סבלה בירושלים מבדידות כי אליעזר החליט שידברו רק בעברית ונשים מעטות ידעו את השפה, וגברים לא דיברו איתה בשל דתיותם. הוא שהה כל היום במערכת העיתון, והיא נותרה לבדה בביתם. חמדה כתבה בזיכרונותיה כי "דבורה הרגישה כי הנה גלמודה, אך היא לא התאוננה, זה היה אסור בין החלוצים הראשונים!" (חמדה, עמ' 12).

אליעזר החליט כי עליהם להתאים עצמם לסביבה האורתודוקסית, ודבורה הדעתנית והמשכילה החלה לשמור מצוות, לכסות את שערה האדמוני והשופע, ולהתלבש בהתאם. אליעזר בחר בלבוש המסורתי של הספרדים - גלימה ארוכה ותרבוש אדום. השכר הדל מעיתון החבצלת ואף מעבודת ההוראה לא הספיקו, ודבורה מכרה את כל מה שהביאה מרוסיה כולל השמלות שנתפרו במיוחד עבורה.

העקידה

לידת של בנם הבכור נולד הפכה גם היא להיות לחלק ממיתוס בן-יהודה כי הוא נולד ביום בו נוסדה המושבה ראשון לציון. כך היה "ה-31 ביולי 1882, ט"ו באב תרמ"ב יום גדול בדברי התחייה הלאומית שלנו: האדמתית והלשונית". (לנג, עמ' 71).

דבורה רצתה לקרוא לילד איתמר על שם עץ התמר שאהבה, ואליעזר רצה את השם 'עבר', אך הם נכנעו לנוהג לקרוא לבן בכור שנולד בירושלים ציון או בן ציון.

בן ציון שישנה את שמו בעתיד לאיתמר, כתב בזיכרונותיו: "הורתי ולידתי היו בקדושה, כי הורי דיברו ביניהם רק עברית. בנם הבכור נועד עוד בטרם היוולדו להיות 'הילד העברי הראשון' מאז חדלה הלשון העברית להיות לשון דיבור". "אבי הכריז שהוא ''מקריב את בנו על מזבח התחייה של הדיבור העברי'', והוא יהיה הראשון בדורנו ששפת אמו תהיה עברית. בלי תחיית הלשון הלאומית, גם תחיית הארץ לא תהיה. (איתמר עמ' 27- 28).

התגובות לרעיון היו קשות: ''"כאברהם העברי'' - היה אומר ר'' יחיאל מיכל פינס - ''כן אליעזר העברי מוביל בנו לעקידה''". (איתמר, עמ' 32). 

הרב סלנט שנחשב מתון, הזדעזע מהרעיון כי הילד יהא חשוף רק לשפה העברית, והבטיח כי יהא הסנדק של הילד אם יוותרו על הניסוי המוזר. דבורה התלהבה מהרעיון, ואף שכנעה את בעלה שנענה לה, לבש טלית והלך לבית הכנסת של החורבה. לאחר שצעקו עליו שם ביידיש ''מדוע הכופר הזה מגיע לבית הכנסת''? הוא ברח והרעיון נגנז. הרבנים הספרדים היו ליברלים יותר, והוא פנה אליהם כדי שיערכו את הברית.

"כל מעייניו של אבי היו נתונים יום ולילה ליצור סביבי אווירה עברי, להרחיק ממני כל קול ומגע לא עברי, להקליט לתוך מוחי את כל העצמים הסובבים אותי רק בשמותיהם העבריים. את מיילדתי - מטפלתי המסורה פיטר אבי בשבוע שלאחר הברית, ולא חלילה מטעמי קימוצים בהוצאות, אלא בגלל היידיש שבה התמידה לדבר בטפלה בחיתולי המרובים. אמי נטלה על עצמה גם את מלאכת המטפלת. כשהיו באים מבקרים סקרנים לראות בפלא של אם המדברת לעוללה בשפת הקודש, היה אבי מבקש להרדימני ככל האפשר, לבלתי יקלטו אוזני שמץ מן הלשונות הזרות שדיברו בהן האורחים למדינותיהם השונות. בכל רגעיו הפנויים היה אבי נוהג לקרוא בקול רם ליד עריסתי פרקים מן המקרא, כדי להרגיל את אוזני לצלילי הלשון ולמליצותיה... אכן ארנב ניסיון הייתי לאבי. בראש בראשונה רצה לראות במו עיניו ולהקשיב במו אוזניו לכל דופק ודופק בהתפתחות היצור המיוחד, וכל תגובה קלה של היצור בגופו הקטן והדל, היה בה כמובן חידוש רב בהתפתחות העברית החיה". (איתמר, עמ' 32).

הניסוי המהפכני, על פיו הילד לא ייחשף לשפה זרה, אלא ישמע רק עברית מיום לידתו, לא עבר ללא ביקורת קשה מכל עבר. בן ציון/איתמר נולד חלוש וחולני ולא דיבר במשך תקופה ממושכת.

"ברור היה לכל יושבי קרנות בירושלים העתיקה, כי הנולד בעל מום מלידה הוא, ונשים צדקניות היו מנידות ראש על אותה בת ישראל אומללה ומסכנה, כלומר אמי, שנענשה על עוונות בעלה וניתן לה פרי בטן שאינו בגדר אדם כלל". (איתמר, עמ' 28).

הביקורתי ביותר היה חברו הטוב יחיאל מיכל פינס שהיתרה בהורים כי בנם יהא בעל מום. "גזר דינו של אביר סופרי ישראל בארץ ישראל בימים ההם, עשה לו כנפיים לא רק בירושלים הפנימית, אלא גם ביתר שלוש הערים הקדושות: צפת, טבריה וחברון, ובחמש המושבות החדשות, ועד אודסה, מרכז חובבי ציון, הגיעה בשורתו הרעה. בצער רב הביע משה לייב לילינבלום לאבי, במכתב מיוחד, כי ''אין דעתו נוחה מהניסיון הנפסד עם בנו'', וטוב להימנע משים מכשולים על דרך התפתחותו של הילד בניסיונות נפסדים כאלה''". (איתמר, עמ' 35).

לעומתם תמכו בו צעירי הבילויים, אנשי המושבות ומורים כדוד ילין, דוד יודילוביץ'',ישראל בלקינד, יצחק אפשטיין ויוסף מיוחס. על שם כולם נקראים רחובות ברחבי הארץ ואיתמר כותב כי "אלה היו מעין משמר כבוד לאבי, בתקוותם הנאמנה לראותני פותח סוף - סוף את פי למלמל עברית חיה". (איתמר, עמ' 36).

אליעזר נסע, רכוב על חמורו לבקר במושבות, ואיתמר מספר את אשר ארע לדבורה בימי העדרו: "בהיותה בודדת לנפשה, ורק אני, ילדה האילם,  איתה, עצמו געגועיה וגברה מצוקת נפשה, והיא נטלתני על זרועותיה ומלבה הכאוב החלו משתפכים צלילי שירים נשכחים של ארץ הצפון  הרחוקה, רוסיה מולדתה. זה שנים לא שרה את השירים האלה ולא שירים  אחרים בכל לשון לועזית שהיא, כי חזקה שעליה מצוות בעלה ''אך ורק  עברית''. ערבים לאוזני היו השירים האלה, גם מפני רוניותם וגם מפני שאמי האהובה שרה אותם. לשון זרה הייתה לי הלשון ששמעתי בפעם הראשונה, ורק שורה אחת מתוך אחד השירים נחרתה במוחי, שורה אשר רדפה אחרי כל ימי חיי:  "נא סיניאם וולנום אוקיאנה''. זהו חרוז משירו של לרמונטוב, אחד המשוררים האהובים על אמי  שהרבה משיריו ידעה על פה.

ואני התרפקתי על אמי, וביקשתי בעיני עוד ועוד מן השירים אשר היטיבה כל כך לשירם, והיא חזרה עליהם בכל זמן היעדרו של אבי מן הבית. וקרה, שהיא שרה שיר רוסי גם ברגע שאבי 
חזר מדרכו, ואמי לא הרגישה בכניסתו הביתה. נסער ונרגש כולו, בעודו לבוש בגדי הדרך, ואדרתו ונעליו מלוכלכים בבוץ, התחיל אבי שואג: ''מה עשית? את כל אשר בנינו שנינו בבית העברי הראשון הרסת ביום אחד? רוסית בביתנו זה ולבננו בכורנו! רוסית! רוסית! רוסית!''. ‏

לשווא ניסתה אמי להצטדק, להטיל קצת מן האשמה על פינס וקצת על בדידותה ועל געגועיה שהעלו מתוך זיכרונה שירים שהיו אהובים עליה. ומתוך כעס של אדם הרואה את כל אשר בנה מוטל הרוס לעיניו, הטיל אבי אגרופו בשולחן - שולחן קטן, שעליו החלה יצירתו של המילון העברי הגדול - ופוצצו לשברים. ''אין סליחה על כך, דבורה, כי שלחת יד בנפשי ובנפש בננו הבכור!''. 
למראה אבי הסוער ורותח, ואמי המתייפחת כתינוק שנתפס בקלקלתו, תפסתי במוחי הקטן את כל המתחולל בבית, הזדנקתי לעומת אבי מתוך יצר ילד המגן על אמו אפילו בפני אביו, ואזעק: 
''אבא!''. 
אבי כרע על הכיסא הקרוב, ואמי תפסתני בין ידיה והעתירה עלי נשיקותיה החמות. שניהם הרגישו פתאום, כי מן העז יצא מתוק, ובתוך הזעזוע הגדול שעבר עלי בראותי את אבי ברוגזו ואת אמי בצערה ובבכייה, הוסר האלם מעל שפתי והדיבר בא אל פי. באותו רגע שכח אבא את לרמונטוב, את ''גלי ים התכלת'' ואת כל הסערה שנתחוללה בגללם, סלח לאמי את חטא הפרת הנדר, והיא מחלה לו את חטא ניפוץ השולחן. פני שניהם האירו מתוך פיוס: ניצחה העקשנות. הילד העברי הראשון הוציא מפיו את הדיבור העברי הראשון."(איתמר, עמ'' 38-39). (על השיר וביצועיו בהערה מספר 3).

חבל לקלקל סיפור טוב עם עובדות, אך אילמותו של איתמר עד גיל שלוש היא כנראה תוספת מאוחרת שנועדה להעצים את המיתוס. פרופ'' זוהר שביט חשפה בכתבה בעיתון הארץ כי מזיכרונותיהם של מבקרים בבית בן יהודה עולה כי התפעלו מדיבורו של הפעוט בעברית כשהיה בן שנה ושנתיים.

אחד מהמבקרים כתב: "מר בן יהודה אינו מרשה שידברו בשפה אחרת בביתו; בנו בן שנה וחצי מדבר עברית כמו מלאך''... חיזוק לכך שבן ציון החל לדבר עברית זמן רב לפני שמלאו לו שלוש שנים אפשר למצוא גם בביוגרפיה שכתבה חמדה בן יהודה: ''הילד גדל בין זרועות אביו ואמו, ושניהם דיברו אליו רק עברית. במלאות לו תשעה חדשים פתח הילד את פיו. המלה הראשונה אשר מילל הייתה לא ''אבא'' ולא ר ''אמא'' אלא ''כבל'', לאמור כלב רחברו האחד בילדותו הרכה״ (הערה מספר 4)

ילדותו של ''הילד העברי הראשון''

 

תלאותיו של איתמר הקטן, שאז נקרא עדיין בן ציון, לא פסקו גם לאחר כשהחל סוף סוף לדבר. אביו החליט כי לא יהיה חשוף לכל שפה זרה ולפיכך הוא הוחזק בבידוד מוחלט מהסביבה. בזיכרונותיו כתב: "ספק, אם איזו אם אחרת הייתה מסכימה לעשות את ילד טיפוחיה לאסיר בית למשך שבע שנים. אמי האהובה, אמי הטובה, חמדת האימהות, אשר דמות דיוקנה ניצבת לעיני תמיד - נכנעה גם לגזירה זו, באהבתה את בעלה וברצותה להציל את בכורה מידי העקידה השנייה. רק נחמה אחת הייתה לה לאמי: אותה חצר המטרה שנוצרה בשבילי בפקודת בעלה, אליעזר בן - יהודה, הפכה לאט - לאט למעבדת קסמים של הלשון העברית. אמי הייתה שוקדת על חיבורי פסטלוצי, כדי ללמוד מהם כיצד לחנך את התינוקות בגיל ארבע-שש'' והחצר העליונה, ליד המעקה המלא בארגזי פרחיו, הפכה לגן ילדים ראשון, של ילד אחד, והציפורים עם הפרחים היו עוזריה בחינוך. אבי העשיר את ספרייתו במילונים לעשרות, הן בעברית והן בלועזית, כדי להכין לתלמיד היחיד הזה את ראשית הדעת בלשון העברית, שהייתה ענייה עדיין בימים ההם במושגים ובניבים של חיי יום - יום." (איתמר, עמ' 43).

 

הילד איתמר

לצד תחושת הבדידות נבטה בו הכרת מעמדו המיוחד: "אף אם לא הבינותי את אשר דובר, חשתי בחושי הילדותי, שאני הוא הציר שעליו סובבים כל הדיבורים. הרגשתי שאני גיבור היום העומד במרכז ביתנו, ושהכול פונים אליו ותולים בו עיניהם". (איתמר, עמ' 42). הילד המבריק גויס לפרויקט המשפחתי וחידש אף הוא מלים כ''פרפר'' ו''בובה''. "זכור לי יום אחד בו היינו מכינים את עצמנו לצאת לטיול אל מחוץ לעיר הפנימית מוקפת החומה. פתאום קפצתי וקראתי: ''אמא! אמא! הנה מצאתי סביבון לחנוכה''. אמי חיבקתני והעתירה עלי נשיקות מרוב התפעלות: ''מה יפה המילה אשר יצרת, בני''. הנה כך נוצר הסביבון, השגור זה עשרות שנים בפי כל הילדים העברים. אני, כותב הזיכרונות האלה, יצרתיה בעודי ילד, עם עוד מילים כאלו לאינספור, שכבר נתאזרחו בלשוננו ואין יודע מי אביהן". (איתמר, עמ' 45).

הילד נהג להביט מחלון ''בית כלאו'' בקנאה בילדים הקטנים המשחקים ברחוב, ואשר אליהם אסור היה לו להצטרף. יום אחד הוא נמלט ומצא כלבלב מילל ובודד כמוהו, אימץ אותו אל חיקו ונרדם. כאשר הוריו מצאו אותו, הם הרשו לו לגדל את ''הכלב העברי הראשון'' שקיבל את השם ''מהיר''.

אירוע טראומטי אירע לו בילדותו כאשר אביו שלח אותו לדואר בגיל ארבע וחצי בליווי כלבו שברח לרגע: "זקנים וצעירים, לבושי ארוכים, משי וקטיפה מגוונים שונים, מצנפות שיער וטליתות מצויצות. יצאו מבתי הכנסת, לאחר גמר תפילתם. נבוך ומבולבל ותוהה עמדתי למראה הקהל הרב הזה, על לבושיו וקישוטיו, שראיתיו זו הפעם הראשונה בחיי. והנה בחור מבין הקהל מצביע עלי בידו וקורא ביידיש, שכבר קלטתי מילים בודדות מתוכה, בפרט כשהיו מלוות גם תנועות יד: הנהו! הנהו! 
''מי? מי?'' 
''בן - יהוד'קה הכופר''. 
בחושי הטבעי הרגשתי כי כלתה אלי הרעה ופורענות מתחוללת על ראשי. ידעתי כבר אז, בגילי הרך, שאיזה חיץ מפריד בין אבי לבין הסביבה. ילדים מתרחקים ממני, מבוגרים מביטים בי בעין רעה ומראים עלי באצבע.  ''מהיר, אייך'' נזעקתי בשארית כוחי, בקוראי לעזרה את ידידי הנאמן. 
ואכן חש הפעם כלבי את הסכנה הצפויה לי, ומיהר אלי ממקום  היעלמו, עם נביחותיו הזאביות על ימין ועל שמאל. בשמעם את השם ''מהיר'', בו כיניתי את כלבי, חשבוהו ל''מאיר'', וחשדו כי אבי, בן - יהוד'קה הכופר, כפי שנהגו לכנותו בירושלים, קרא במתכוון את כלבו בשם רבן של ישראל, 
כדי להתקלס בו. אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, ועל כן היכוני ופצעוני עד זוב דם מחוטמי, מאוזני ומשיני, ואת יתר חמתם כילו בכלב אשר חש לעזרתי. אותו סקלו באבנים עד שנפח את נשימתו האחרונה. פלאח ערבי הביא את הכלב המת לביתנו, בשכר מועט, ובחצרנו אשר 
בסוכת שלום קברנו את הכלב העברי הראשון, שמת מות גיבורים בהגנו על הילד העברי הראשון". (איתמר, עמ' 51).

כאשר איתמר בגר והחל את לימודיו בבית הספר, הוא החל לקרוא בסתר בספרות הצרפתית בדומה לקריאה בעברית שקרא אביו בהסתר עם הרב בלויקר. אמו ידעה על כך ושתקה. אביו תפס אותו עם חבריו ברחוב שרים את ההמנון הצרפתי וחבריו, שהכירו את קנאותו ברחו לכל עבר: "ורק אנוכי נשארתי איתו נדהם ומבולבל. הוא ניגש אלי, בלבושו המזרחי, בתרבושו לראשו ובג''ובייתו תמיד לגופו, כשלחייו חיוורות מכעס''. ''בוא עימדי'', פקד רתת, ובהכניסו אותי לחדר עבודתו פיתח ממותניו את אבנטו הידוע לי מכבר, ובלי להוציא הגה מפיו הצליפו על גופי. אחת ושתיים ושלוש וארבע, כמספר הבתים בהמנון הצרפתי אשר שרנו, הצלפה כנגד כל בית. אותה שעה בירכתי בלבי את מחבר ההמנון שמיעט במספר בתי השיר. 'הא לך', קרא לסוף, ''ויהי זה לך לעונש על צרפתיותך הפומבית''. בלבי נתעוררה מרירות עד כדי שנאה כלפי אבי שנהג בי עריצות". (איתמר, עמ' 59).

 

ההיסטוריון יוסף לנג הביע את דעתו על התנהגותו של בן-יהודה לאשתו דבורה ולבנו בצטטו מכתב ששלח ב - 1886 לדבורה בעת ששה ברוסיה, וביקש שתקפיד עם בן ציון (איתמר) שידבר בעברית ולא ישמע את השפה היידית: "תגידי לבן ציון שאם יקפיד יביא לו מתנות יפות מאוד, אבל אם יקשיב לאשכנזית לא אביא לו מתנות ואשנאהו, ולא אדבר איתו, וגם אכהו מכות רצח''... האם ניתן להעלות על הדעת שכך יכתוב איש משכיל ונאור? האפשר לצפות שבירושלים היהודית של אותן שנים יוכל מישהו לאטום את אוזניו משמוע יידיש? האם אין הפקודה זו משום הטלת סגר על ילדיו לבן ייצאו מפתח הבית אל הרחוב ודרישה קשה מנשוא עד כדי התאכזרות לדבורה הבודדה? האם קנאותו העבירה אותו על דעתו? מי יידע?". (לנג, עמ' 117).

בזיכרונותיו של איתמר בן אב"י בולטת אהבתו האין-סופית לאמו וגעגועיו אליה, ויחסו המורכב לאביו. עם זאת הוא היה ער לערך המוסף שהיותו ''הילד העברי הראשון'' העניק לחייו, ובסיום ספר זיכרונותיו כתב:

"מודה אני לאלוהים, אשר בגורלי המאושר נפל להיות ארנבת הניסיון בתחיית השפה העברית, ולתת גם את חלקי הצנוע בתחייה זו. הרבה הרפתקאות וסבל עברו עלי בימי חיי, הרבה ניסיונות נתנסיתי, אך באמונתי נשארתי תמיד, אמונה באלוהים, אמונה באדם, אמונה בתחיית עמי וארצי ושפתי". (איתמר,
עמ' 333).

הנסיעה לרוסיה

ב - 1886 נסע בן יהודה לרוסיה כדי לגייס מינויים לעיתונו, ולבקש תמיכה ותרומות. חברו פינס היה היחידי שהסכים למלא את מקומו כעורך כי אף אחד לא רצה להסתבך פוליטית, חברתית וכלכלית עם כל מי שבן יהודה התעמת. פינס שקיבל את משכורתו מלונדון והיה מקורב לפרושים בירושלים, עשה זאת בהתנדבות.

דבורה נשארה בירושלים עם שלושת ילדיה, איתמר, ימימה ואביחיל ללא אמצעים כספיים. אליעזר הורה לה לבקש הלוואה מגבאי קבוצת הפרושים, ומסתבר מהתכתבות זו כי פלג חרדי זה תמך בו כספית כל השנים, התמיכה נמשכה גם בתקופה שבה תקף אותם, כדי שלא יגע בנקודות הרגישות שלהם. הם סירבו לבקשתה של דבורה דבר שעורר את זעמו של אליעזר. יונאס האב, ששמע על מצוקת בתו, שלח לה חמישים רובלים.

באותם ימים גרה דבורה בשכנות למשפחות ספרדיות שהיו תמיד חביבות אליה, ובמחיצתן הרגישה רצויה. היא החלה לשים סרט קטיפה על מצחה ו''יזמה'' לראשה כמוהן, והן לימדו אותה מלאכת יד ורקמה וסייעו לה למכור את תוצרתה. משכנותיה אף למדה כיצד להכין מאכלים לבד כמו שמן זית. היא הספיקה לעשות מעשי צדקה ולחלק אוכל וחומרי הסקה שנתנו לה נסים בכר וד"ר הרצברג. דבורה חשה שתנאי החיים הקשים פגמו במראה שלה, ושכנותיה לימדו אותה כיצד להתאפר ולצבוע את שערה שהלבין. את שעות הפנאי המעטות ניצלה כדי להתעמק בספרות ובהיסטוריה כדי להתאים עצמה לבעל שהעריצה.

ובינתיים במוסקבה התארח אליעזר בבית חותנו ופגש את אחותה הקטנה ביילה ששינתה את שמה לפולה, לאחר שבפעם האחרונה שראה אותה הייתה עדיין פעוטה. לנג כתב: "בדאגתו לבתו הבכורה ולנכדיו, לא הבחין יונאס בחוטי החיבה שנטוו בתוך ביתו פנימה בין חתנו הדלפון בן העשרים ותשע לבין בתו הצעירה פולה-ביילה בת השתיים-עשרה, שכעבור שש שנים תקשור את גורלה בגורלו עד סוף ימיו. כעבור שנים רבות כתבה לו: ''בהיותי עוד ילדה קטנה אהבתי בך לא רק את יופייך, את גופך אלא גם את נפשך הטהורה... הכול אהבתי בך ואהבתי כמו משוגעת''". (לנג, עמ' 112). נכדו בספרו מנסה ככל הנראה לייפות את התמונה, וכותב כי פולה הייתה בת 17 בעוד שלאמיתו של דבר הייתה בת 12. בספרו הוא מצטט את אליעזר שאמר לה: "אני מאמין שבמובן מסוים נמשכתי גם אני אליך. אולי כפי שנמשך יעקב אבינו לשתי האחיות, לאה ורחל". (כל אהבותיו, עמ' 122).

באותה עת אליעזר עדיין שמר מצוות, והפתיע את חותניו בבקשו מזון כשר. גם בגדיו הדהימו אותם: הוא התעטף בג'וביה ירוקה מקושטת בפרוות שועל אדמדם. למתניו חגר אבנט ועל ראשו תרבוש אדום.

יונאס היה לאיש עסקים מצליח, עבר לעיר הבירה מוסקבה, והיה פעיל מרכזי בתנועת ''חובבי ציון''. הוא הציע לאליעזר לאמץ את המושג ''ציונות'' שטבע נתן בירנבוים, וזימן לביתו את בני אגודת ''בני ציון'' שנימנה על מייסדיה. שם פגש אליעזר לראשונה את שלושת הצעירים שניהלו את הקבוצה: יחיאל צ''לנוב, מנחם אוסישקין ויעקב מזא"ה שהקשרים עמם ימשכו כל ימי חייהם, וידעו עליות ומורדות. בפגישתם הדהים אותם אליעזר בידע שלו בעברית, ובכך שידע לתת שם לכל מאכל, כלי וחפץ.

כשהמשיך לאודסה ביקר בביתו של מל"ל (משה לייב לילינבלום) עמו היו לו יחסים טעונים, בירך אותו בעברית ''שלום אדוני'', ומל"ל ענה לו "''רעדט ווי א מענטש: דבר כבן אדם''". (לנג, עמ' 114). בביאליסטוק פגש את ד"ר יוסף חזנוביץ, ביבליופיל ורופא, ששמע בשמחה על הספרייה שהקימו אליעזר וחבריו בירושלים, והבטיח לתרום לה את ספריו. חזנוביץ שעל שמו נקרא רחוב במרכז תל אביב, אכן עמד בדיבורו ורשם בצוואתו כעשרת אלפים ספרים המכונים ''גנזי יוסף'', ומהווים נדבך חשוב בספרייה הלאומית בירושלים.

ביקורו ברוסיה היה מאכזב כי הוא לא הצליח לגייס תרומות, ובשל עוניו אף כשל ולא סיפק עיתונים למינויים המעטים שגייס. ביקור זה הביא בכל זאת תועלת כי הרצאותיו השפיעו על בני הדור הצעיר, ותרמו תרומה משמעותית לרעיון העלייה לארץ ישראל, והשיבה לשפה העברית. לנג מציין כי בביקורו לא ביקר את משפחתו ואת אמו.

בסתיו 1886 הגיע לפריז שם זכה להצלחה משמעותית: אלי שייד פקיד הברון והרב צדוק הכהן הבטיחו לו, בעקבות לחצו של חברו הטוב נסים בכר, תמיכה שנתית של אלף פרנק מטעמו של הברון רוטשילד. (על אלי שייד בהערה מספר 5),

מות דבורה

חמדה סיפרה כי לאחר חזרתו לארץ השתפר מצב המשפחה בזכות תמיכתו הקבועה של הברון ודעיכת החרם. בני הזוג נהגו לברוח עם חמשת ילדיהם מחשכת ירושלים לחבריהם במושבות שפטפטו בעברית כדבר שבשגרה. הם עברו לבית מרווח עם גינה, ואפילו רכשו מראה מוזהבת ושולחן עגול עם כסאות – מסוג הרהיטים האירופאיים שלא היו מקובלים בירושלים: "החיים החלו להסביר להם פנים ונדמה היה שהגיע הזמן להנאות מעט". (חמדה, עמ'' 38). אך הדלות של השנים האחרונות גבתה את מחירה, ודבורה שכוחותיה כלו החלה, בשנה השישית לשהותה בירושלים, לירוק דם ואובחנה כחולה בשחפת. משפחתה ביקשה שתיקח את הילדים ותיסע אליהם למוסקבה, אך היא ענתה שאיחרה את המועד. אליעזר הביא את אמו לארץ אחר ששילם שוחד והבריח אותו בשק בשל ההגבלות על העלייה: "בבית מצאה את בנה היקר באפיסת כוחותיו מרוב הסבל והייאוש, את כלתה המהוללת על ערש-דווי נמסה כנר הדולק משני הקצוות, ואת הילדים – יתומים חיים". (חמדה, עמ' 39).

לנג כתב על יחסיו המורכבים על אימו: "את דבר פגישתו עם אמו, לאחר כשש-עשרה שנות פרידה, לא הזכיר אב"י אפילו פעם אחת. האם שמר על קשר כלשהו עמה במשך השנים הארוכות הללו? ייתכן שכן, אך אין הוכחה שכך היה. האם שמר בלבו את כעס יציאתו מן הבית בגיל כה צעיר, וכנקמה פורתא לא טרח לקיים עמה מערכת יחסים שבין בן לאמו?". (לנג, עמ'' 198). הוא מציין בביוגרפיה כי האם ניסתה להועיל ככל יכולתה, אך לא ידעה עברית, ועל כן הייתה מוגבלת בקשריה עם הילדים, והוא "לא הקפיד בכבודה ולא נטה לה חסד בן לאם".(לנג, עמ' 199).

דבורה, על ערש דווי באה בחשבון, ככל הנראה, עם בעלה על אורח החיים יוצא הדופן שהכתיב, כעולה ממכתבו של אליעזר למשפחתה: "כמה פעמים במשך ימי מחלתה דברה לי קשות מאוד, אשר כמדומני איני ראוי לזה, ובכל זאת אני מחריש ונושא וסובל, אף כי בוודאי קשה לי מאוד וכבד עלי הדבר וכמעט כשל כוחי". (לנג, עמ'' 199). בהמשך מכתבו הוא כותב עד כמה גם הוא חולה, עד כמה הטיפול הרפואי בדבורה יקר, מבקש כסף ושיבואו לעזור לו לטפל בילדים.

.בספר זיכרונותיו של איתמר שנכתב שנים רבות לאחר מותה של דבורה צפים געגועיו האין-סופיים לאם החכמה והטובה שהייתה לו מעין בת ברית מול אביו. על ימי מחלתה כתב: "פניה נפלו כל כך, ועיניה - אלו עיניה האפורות במתיקותן החמה - היו מתבוננות בשלושתנו ארוכות - ארוכות, כשהיא גומעת אחת - אחת את טיפות החלב. אילו הייתה גומעת טיפות אלו בתדירות כל ימיה הירושלמיים, לא הייתה מגיעה למחלתה זאת". (איתמר, עמ' 78).

כאשר אמה של דבורה הגיע לבסוף כדי לסעוד אותה, היא כבר הייתה מאושפזת בבית חולים וביקשה כי לא יגלו לאם היכן מיטתה. ביקשה לברר האם אמה תזהה אותה, אך האם כשלה בזיהוי. כדי לעודד את בתה אמרה כי לא זיהתה אותה כי שינתה את תסרוקתה.

איתמר כתב על שאירע לאחר שסבתו הגיעה: "אמי הייתה כל כך מאושרת, כה נוהרת, כאילו חזרה פתאום לאיתנה ונעשתה צעירה יותר בכל תנועותיה, עד כי ד"ר ד''ארבלה נענה לתחינתה הטורדת להשיבה הביתה - לדירתנו החדשה בסמטת עמיאל - אבושדיד, שנשכרה בגלל גנה הבוכרי הנפלא, שבו כמה עשרות עצי זית וגם שני עצי איקליפטוס שאבי, עם אמי, נטעו בחצר... ויהיו הימים ההם הנפלאים ביותר שבכל ימי ילדותי. אמי הייתה יושבת בכורסה הרכה בפינה המזרחית - דרומית של הבית, שמבעד לזוג חלונותיו שפעה החמה משעות הבוקר עד לבין הערביים כמעט, ומאות ציפורים היו מתקהלות שם ללא הפסקה. ימי אלול היו הימים". (איתמר, עמ' 79).
 

לרגע היה דומה כי דבורה שבה לאיתנה, והמבקרים קראו לה ''הרבנית דבורה בעלת הנס'', אך המחלה הכריעה אותה. דבורה נפטרה בספטמבר 1891 כשהיא בת 37 בלבד, והתירה אחריה חמישה יתומים. אליעזר פרסם בעיתונו מודעה שבה כתב: "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

החרדים האשכנזים לא ריחמו על דבורה גם לאחר מותה. ''אשת הצבי'' כהגדרתם הייתה "מוחרמת כפלי כפליים, ולא רצו לקרב אליה, כאילו נבלה הייתה מונחת בפניהם". (חמדה, עמ'' 41) הם סרבו לקבור אותה, ואליעזר קרא לספרדים שהסכימו לקבור אותה, אך אז האשכנזים נבהלו, ופחדו שתפרוץ שערורייה שהדיה יגיעו לתורמים בחו"ל, ועל כן שינו דעתם. לאחר קטטה שהתפתחה במקום נקברה בסוף על ידי האשכנזים. איתמר כתב על הלוויה העגומה: "שום ידיד לא הלך איתנו בלוותנו את אמי לבית עולמה, זולת הידיד היחידי - נסים בכר, המנהל של חברת כי"ח. בודדים צעדנו שלושתנו, כצללים אחרי המיטה, על הדרך העולה לבית הקברות לאורך העופל החוצה בקדרון. רק פה ושם נספח אלינו מפעם לפעם ערבי מוסלמי או נוצרי שהכירו את אמי בחיים. בהגיענו לפסגת ההר, הצטרף לשלישייתנו הקודרה אדם רביעי, שלא ידעתי אז לא את מהותו גם לא את שמו. אדם גבה קומה, צנום, עטוף גלימה שחורה, ופניו מורדות ארצה. עד היום אינני יודע מיהו האיש המסתורי הזה". (איתמר, עמ' 82):

בלבוב נוסדה לזכרה חברת נשים ציונות בשם ''דבורה'', ומסדר בני משה ביפו ביכה את הנפטרת כאילו הייתה אחת מכם.

הטרגדיות לא פסקו ובחורף 1892, שהיה חורף קשה בו השתוללו בירושלים מגיפות קשות נפטרו תוך שבוע הילדים עטרה, אביחיל ושלומית ממחלת הדפתריה (אסכרה, חנקת), שלושה חודשים לאחר מות אמם. אליעזר כתב ליודילוביץ כי כעת יש לו משפחה שלמה על הר הזיתים. בעיתונו כתב:

"בגלל אבלות העורך על שלושה ילדים שמתו במשך עשרה ימים לא יצא ''האור'' זה שני שבועות". (לנג, עמ' 207).

 

לנג תהה: "האם שרתה האהבה במעונם של דבורה ואליעזר לאחר תקופת החסד הראשונה, קשה לדעת. עוד בימי חייה נפוצו שמועות רעות כאילו רדה בה ושיעבד את אישיותה לגחמותיו ולמשוגותיו, והיא נאלצה לבטל את רצונה מפני רצון בעלה העריץ. היו שהרחיקו לכת ולחשו מפה לאוזן, כאילו נהג להכותה. ''מכות אכזריות וכך הכניעה לרעיונו הגדול''. בטיוטה של זיכרונותיה הפריכה חמדה את השמועות הללו כחסרות כל שחר". (לנג, עמ' 201).

חמדה

לאחר מותה של דבורה, וכשבע שנים לאחר שנפגשו, החליטו אליעזר ופולה אחותה הצעירה בת ה-19, להינשא וזאת במכתבים שהחליפו ביניהם. רופא המשפחה אמר לנסים בכר, שאיבד אף הוא את אשתו במגיפה, שזהו עוון פלילי שגבר בן 36 חולה בשחפת, שהדביק כבר את אשתו הראשונה, ישא לאישה בחורה כה צעירה. בכר אמר לאליעזר כי הוא גבר חולה היורק דם, והיא צעירה רומנטית ושהוא מסכן את חייה. אליעזר השתכנע ושלח לפולה מכתב שבו הוא מבטל את הצעת הנישואין. גם אביה הזדעזע מהרעיון וניסה בכל כוחו לשכנע את בתו הדעתנית לסגת מהרעיון, אך פולה שלחה מברק תשובה שתוכנו חד משמעי:

 

"אני באה אליך, גם אם זה יהיה לשנים רבות, לשנה אחת, לחודש או ליום – אלה יהיו חיינו המשותפים". (לנג, עמ' 203).

במוסקבה ניתן צו לגירוש היהודים מהעיר, ויונאס שנמנה עם חובבי ציון החליט, לאחר שלא הצליח לשכנע את בתו לחזור בה, שכל המשפחה כולל ילדיהם הצעירים אניה ופנינה, יעלו ארצה.

במכתביו העניק לפולה שם עברי חדש: חמדה, ובזיכרונותיה סיפרה על פגישתם הראשונה לאחר שבע שנים מאז התראו לאחרונה. בביקורו הקודם במוסקבה לבש אליעזר לבוש מזרחי, וחמדה סיפרה כי בפגישתם המחודשת שאירעה בקושטא, הוא נראה יותר צעיר והופיע בלבוש של אומן אנגלי: מעיל קטיפה קצר ומכנסיים בעלות משבצות גדולות. רק התרבוש הגדול הפריע לה וביקשה שיחליף אותו. ותשובתו הייתה: "הכול כמו שאת רוצה".

חמדה התרשמה שהיה גלמוד ונרדף, והרגיש אושר בקרב משפחתה החמה והאוהבת. "בנוגע אלי – קשה היה לתאר את אושרו של בן יהודה כשראה פנים אל פנים את האוצר שנפל לו כמו מן השמים: בחרות והשכלה, יוזמה, מרץ, כוח חיוני ושמחת החיים, וכל זה בשבילו! – זרם חיים חדשים אל תוך חייו הקשים. ויאמן אמונה שלמה בניצחון רעיונותיו והצלחת פעולותיו". "עד שעה מאוחרת בלילה ישב בן יהודה על שפת מיטתי, הביט לתוך עיני ושאלני שאלה אחת: אם באמת שלו הנני? ויאמר לי כי אין הוא יכול להגות לי בשפה נכריה את האושר המוחלט ואת כל הכרת הטובה שממלאים את לבו". (חמדה, עמ' 80). "הקשר הגופני המוצלח אפיין את חיי השניים לאורך שנים, והוא תפס מקום חשוב גם במכתביהם". (לנג, עמ' 209).

איתמר תאר בספרו את יחסיהם:

"ודאי פגישה מוזרה הייתה זאת, של גבר שבור ורצוץ, צנום גו וידוע חולי, עם הפרח הרענן ששמו פולה יונאס; פגישה שאני מתארה לעצמי כעין זו של הגיבור הידוע בסיפורו של אלכסנדר דיומא הבן עם ארוסתו המשוחפת. ועד כמה שהדבר נראה בעינינו מופלא ומוזר, נקשרה כבר בפגישה ראשונה נפשה של הנערה הרוסייה היפה והבריאה באברך הירושלמי המתורבש, אשר גם לבושו שיווה לו בעיניה קסם מזרחי מסוים. וככל שנראה בעיני רבים כנוטה למות וקצר ימים, יותר גברה חיבתה אליו וראתה את עצמה כממונה מטעם ההשגחה העליונה למצילה ומושיעה. כשאבי היה נתקף בשיעולו הנורא, ודם היה פורץ, הייתה היא - דודתי ואמי החורגת - כשומרונית בימי ישו הנוצרי, חופפת על האיש אשר הסכימה להינשא לו". (איתמר עמ' 88).

ביפו יצאו לקראתם חבריו המורים העבריים דוד יודילוביץ, ישראל בלקינד ויהודה גרזובסקי בסירה. בני הזוג ביקרו במלון פארק ובאחוזתו המרהיבה של הברון פון יוסטינוב, שכללה מעיין וגן חיות זעיר, והברון הכיר להם את רעייתו השחומה מגדלנה, בתם של מומר יהודי ואשתו האתיופית.

הילדים חיכו להם בדרך לירושלים ואיתמר כתב בזיכרונותיו:

"ריח רוסיות בכול. הנה זקני, שנ"ה יונאס, לבוש אדרת מוסקבאית למרות החום מסביב, וזקנתי נושאת בידיה מחם נחושת, ופנינה - מפוחית נהדרה, ואוניה - לוח חשבון רוסי בכפתוריו, ואמי השנייה - בכל שלל צבעיה, בכובע פריזאי גדול לפי האופנה האחרונה, כולה עטורה דמומיות ופרחי בר אחרים מכל אשר מצאה בדרך, ואבי - אותו אב"י, אותו האיש קטן הקומה, הזריז, החרוץ, השולט, המצווה והפוקד, כשהוא מציג אותנו, אחד - אחד, לפני האורחים. 
''שלום, דודה!'' קראתי בבת אחת עם ימימה, והתנפלנו על צווארה של חמדה - השם בו נקראה במקום פולה – בנשיקות. לא ''דודה'' תקראו לי, גם לא ''אמי'', כי רק אם אחת הייתה לכם ותהיה 
לכם עדי - עד. קראו - נא לי ''אמא'', כמו ''אבא''. שלכם אני מעתה, להשלים את חסרון אמכם". (איתמר, עמ' 92).

חמדה סיפרה כי ביומה הראשון בביתה החדש, קם בעלה עם הנץ החמה כדי להספיק את עבודתו, ואילו היא מצאה עצמה, בגיל 19, אחראית על משק בית של עשרה אנשים בהם הוריה, אמו, העוזרת, שני ילדיו, אחיה והיא.

למחרת הלכו לטייל בירושלים, הגיעו להר הזיתים לקבריהם של דבורה ושלושת ילדיה, ובעקבות החוויה כתבה את הטקסט הקשה הבא, שהוא כמדומה האוטנטי ביותר מכל כתביה: "לבי התכווץ בקרבי בזכרי את זו האחות האהובה, אלילת המשפחה, שברצונה הטוב עלתה למוקד ואת חייה הרעננים נתנה בנדבה לעמה. נרכנתי בדומיה אל המצבה הקרה.

בן יהודה דמה בעיני ברגע זה למולך בגי-בן-הנום, שלו הקריבו האימהות את עולליהן בסערת רגשותיהן הדתיים. לבן יהודה עולות לקורבן נשים צעירות. הושטתי לו את זרועותיי. למן רגע זה נוכחתי כי אינני שייכת עוד לעצמי. כטוב וכישר בעיניו יעשה בי ולמקום שיוליכני אלך. לשם מה? לא היה לי ברור". (חמדה, עמ' 99).

האם ביקשה דבורה כי אליעזר יישא את אחותה לאישה?

נכדו של אליעזר תיאר בביוגרפיה שכתב, כיצד התחננה דבורה ברגעיה האחרונים בפני אמה שתבטיח לה כי אחותה הצעירה תינשא לבעלה: "בהיותה בחדר בחברת אמה בלבד, לפתה דבורה את ידה. ''אימא, היא לחשה חלושות, הבטיחי לי שתשלחי את פולה להיות אישה לבעלי ואם לילדי!''. האם עמדה מזועזעת ליד בתה. לא קול ולא הגה יצאו מפיה. דבורה מעכה את יד אמה. קולה גבר והתבהר לרגע. ''הבטיחי לי אימא, הבטיחי לי עכשיו, אימא''. היא השתעלה שוב, שריקה ארוכה ומיוסרת בוקעת מגרונה, ואחריה היא לחשה, חנוקה ''הישבעי לי אימא, פולה לאישה... ולאם... תודה, אימא, תודה... במקומי, אימא... האם אינה מסוגלת לבטא מילה, התבוננה בבתה ועיניה מלאו דמעות. לוחשת את שמה. שוב ושוב הגבירה דבורה את קולה. ''הבטיחי לי או שאפרד מן העולם הזה כאומללה בנשים''. היא לפתה את יד אמה ואחזה בה בשארית כוחותיה. אם משפחת יונס לא יכלה לשאת זאת עוד. היא פרצה בבכי. ''כן יקירתי דבורה. אם היא תסכים''. דבורה שקעה שוב במצעי מיטתה ולא יספה. ידה נותרה ביד אמה קרה ורפויה". (כל אהבותיו, עמ' 179-180).

לנג בביוגרפיה שלו מתעלם לחלוטין מכל הסיפור המלודרמטי הזה, ומעיר ביובש:

"סמוך לפטירתה של דבורה הלכו ורבו המכתבים שהחליפו אב"י ופולה (בילה) ביניהם. אב"י, כך נראה, החליט לשאת את אחות אשתו הגוססת לאחר פטירתה, ויהי מה". (לנג, עמ', 202).

סיפור השבועה לפני מותה תואם את בניית המיתוס הבן יהודאי, ומנסה להקל על אי הנוחות שמעורר הקשר שנוצר בין גבר בן 29 לילדה בת 12, שהיה בוודאי תמים אך הוביל לנישואין לאחר כמה שנים בלא שחזרו ונפגשו מאז. לנג מספר על חליפת המכתבים:

"הקשר שנרקם בין אב"י הגלמוד והפרוש חודשים רבים לבין פולה-בילה הפר את שיווי משקלו ושיבש וערער את עקרונותיו. כל מכתביו אליה נכתבו ברוסית ולא בעברית, וחיזורו הנמרץ לא ידע גבולות". (לנג, עמ'' 203). הרומן המדוור הזה נמשך שמונה שבועות. במכתב מ-22 לנובמבר 1891 (חודשיים לאחר פטירתה של דבורה) כתב: "כל הזמן חשבתי שכותבי הרומנים לוקים בהגזמות ולא האמנתי שרגש האהבה יכול להיות כה עז. כעת אני מרגיש צורך להתנצל בפנייך על פי העזתי לפקפק לפעמים בשייקספיר הגדול ובאמינות תיאור אהבתך אלי". (לנג, עמ' 204). במכתביו גם ביקש שתגייס כסף מאביה.

 

חמדה

סיפור הבקשה של דבורה הגוססת התקבעה היטב בהגדת בן יהודה, ונכתב בספרים נוספים, אך דווקא בספר הזיכרונות שכתבה ביילה/פולה/חמדה י"ח שנים לאחר פטירתו של בעלה, ובו סיפרה את קורותיו לפרטי פרטים מיום היוולדו - אין זכר לבקשתה של דבורה.

מלכה בירושלים

הכול תמהו מה גרם לסטודנטית יפה בת 19, הרחוקה מהעם העברי ותרבותו, ושהגדירה עצמה כטולסטויאנית, לעזוב את מוסקבה כדי להינשא לאלמן בן 36 חולני ומטופל בילדים בארץ נידחת ושכוחת אל. סנט ג'והן כתב כי חלומה לעשות קריירה מדעית נגוז, שכן באותם ימים לא היה לאישה ברוסיה סיכויים רבים להתקדם בתחום המדע וההשכלה. פולה הייתה אישה דעתנית, חכמה ושאפתנית, והאופציה היחידה שעמדה בפניה במוסקבה הייתה להינשא ולוותר על חלומות הגדולה.

איתמר תאר בספרו את דודתו ש"רצתה להיות סופרת, משוררת, מזמרת, ציירת - ומה לא? היא הייתה תוססת ושופעת חיים ורצונות  וחומדת הכול ושורפת בהבל פיה את כל אשר סביביה. וכמובן, הכול בלוויית בעלה הגדול, אישה הענק, אשר פיה מלא הערצתו ובכבודו נתכבדה". (איתמר עמ' 93).

דוד יודילוביץ, חמדה ואליעזר

חמדה, שהייתה בעלת חוש מעולה ליחסי ציבור העצימה את דמותו של בעלה, והפכה אותו למיתוס עוד בחייו. עגנון סיפר על שיחה שניהל עם חמדה לאחר מותו של אליעזר: "הגידי לי מה היה אדון בן יהודה? והיא השיבה: ''לולא אני, היה כמו כל המשכילים של ירושלים, כמו לונץ ומנתה עוד מספר שמות". (לנג, עמ'' 673) שכולם נשכחו.

איתמר תיאר כיצד הפכה חמדה את ביתם לארמונה זמן קצר לאחר שהגיעה לירושלים:

"בן עשר הייתי כבר, מסתרי החיים נגלו לי לאט - לאט: אמי הלכה לעולמה, ועל מקומה באה אחותה. היא הייתה צעירה, גם חרוצה ונמרצה. עניות הבית לא פסקה עדיין, אך בידיה העזות הפכו החדרים ויהיו לאולמים, והגן מסביב לבית עשהו לארמון". (איתמר, עמ' 286).

 "אדנותה על אבי הייתה מלאה, מוחלטת, גמורה. אין דבר שהביעה ברמז בלבד, שלא מילאו מיד ללא היסוס. ולמה לא? לאחר סבל ממושך, מי יכול היה לחלום על נישואים חדשים עם אישה - פרח כזאת, וללא כל תנאים. והיא הסכימה לכל הדברים שהסכימה להם אמי: התמסרות לכל רעיונותיו ושיגעונותיו, הסכימה לכל דרכיו בספרות ובציבור. רק אחת ביקשה מאיתו, והוא נכנע לבקשה זו בלי כל ניסיון של התנגדות: הבית בפנים ומסביבו - לה הוא, והיא השלטת היחידה בו. לא ארכו הימים, וחמדה הביאה מהפכה עצומה בכל הליכותינו המשפחתיות". (איתמר, עמ' 92).

היא שכרה בזיל הזול מהאחים הגיאורגיים קוקיה בניין שאליעזר הגדירו כבלתי ראוי לאורווה לעשר שנים, ושיפצה אותו בעזרת פועלים ששכרה: "את הדירה הזאת הפכה חורגתי למעין ארמונה. חדר המיטות היה מימין, אולם האורחים מפנים, וחדר עבודתו של אבי משמאל. הכול שטוח בשטיחים פרסיים ותורכיים, והרהיטים מעשי דמשק. כיצד השיגתם? זה היה סודה. חרוצה ובעלת אמצאות הייתה מאין כמוה, ומאפס ידעה לעשות ממשות... היא אמרה ליצור לעצמה בבית זה מעין בית נכות קטן לכל המציאות אשר מצאה בין החורבות העתיקות או בסיוריה המרובים, שהעבירו אותה על דעתה ממש". (איתמר, עמ' 93).

לנג כותב כי סידרה את חדר האמבטיה הפרטי הראשון בירושלים: "חמדה הפעלתנית והשתלטנית עצבה את הבית על פי טעמה האירופי-אריסטוקרטי. היא, שהייתה כה זרה לירושלים בעלת האופי המזרחי, על שלל טיפוסיה, על הלכלוך והאבק .. בחרה לביתה ריהוט מיוחד וקשטה אותו בסגנון מזרחי מהודר ונוח". (לנג, עמ'' 211-212). חמדה הייתה אופנתית מאוד ובירושלים השמרנית רבים לעגו לכובעיה ולבגדיה.

איך אומרים בעברית Power couple?

''הארמון'' של חמדה הפך עד מהרה למוקד חברתי בירושלים של ראשית המאה הקודמת. היא הנהיגה שעת תה מנחה בה ארחה את סלתה ושמנה של ירושלים. איתמר כתב בזיכרונותיו: "בליל שבת היו כל פני העיר באים אלינו לשיחת רעים. במרכז השיחות הייתה חמדה, וחברתה נעמה לרבים. בין המבקרים בביתנו היו האישים המעניינים ביותר של ירושלים ושל כל היישוב - מהם באו במיוחד לירושלים כדי לבקר בביתנו, ומהם ביקרו בביתנו בכל עת שהותם בירושלים". (איתמר, עמ'' 94).

בין הבאים הוא מנה את הרופאים ד''ארבלה, ד"ר אהרן מזי"א, הגברת לנדאו מנהלת בית הספר לבנות, אלברט ענתבי, משפחת דוד ילין ויוסף מיוחס, יהושע ברזילי, מאיר דיזנגוף, זלמן - דוד לבונטין, דוד יודילוביץ'' מראשון לציון; המורים יהודה גרזובסקי, ישראל בלקינד, מרדכי קרישבסקי – אזרחי, הציירים ליליין והירשנברג, ‏הפסל ברוך שץ, חוקר תולדות הארץ לונץ, קונסולים, תיירים, בני משפחות החוסיינים, ‏הנשאשיבים, ראשי מנזרים ואבות דומיניקנים, ותיירים בארץ.

 

זאב דובנוב, בן-יהודה ויעקב שרתוק (מימין לשמאל)

חמדה סיפרה על כך בזיכרונותיה: "הידיים היו מלאות עבודה! החיים – חיי עוני וצער, אך מלאים אושר ועניין והתלהבות. ביתנו היה בית ועד לחכמים. אחרי העבודה הקשה ישבנו בערבים תדיר עם ידידינו ודברנו על הכול: על מדע, ספרות ואומנות, על פריז לונדון וברלין, מוסקבה ופטרוגרד, על תרבות זמננו ועל תרבות העמים העתיקים ומובן שגם עמנו בכללם... איזו תקופה של זהב נוצצה כאן בתוך הלכלוך החומרי והרוחני מסביבנו". (חמדה, עמ'' 195-196).

היו תקופות שהעימותים של בן יהודה יצרו חיץ בינו ובין ציבור זה או אחר, והאורחים בקבלות הפנים שלהם התמעטו. כך למשל אירע בימי פולמוס אוגנדה, בו הוחרם על ידי ''ציוני ציון'' ואנשי אחד העם, שהכריזו כי ''מות יומת, לפחות מיתה רוחנית''.

בימי פולמוס אוגנדה הקים בוריס שץ את בית הספר בצלאל, ובאותם ימים שבם הבית התרוקן מאורחיו, הגיעו בוריס שץ וחבריו ומילאו אותו בהמולתם. שץ שהה בביתם במשך שישה חודשים עד ששלט בעברית ושוחרר על ידי חמדה ממה שהגדיר כ''בית הסוהר של בן יהודה''. האומן יוסף חברוני פיסל דיוקן של בן-יהודה, ורבים ירקו עליו וניסו לנתצו.

 

יצירתו של יוסף חברוני

הפסל הוחבא בציפייה לימים רגועים יותר, אך חברוני זכה בזכות תמונה זו במלגה לאקדמיה האמנותית בברלין.

אורח חיים חילוני

משכילי ירושלים אימצו להם אורח חיים חופשי שכולו שמחה פשוטה וטהורה ושעשועים פשוטים בלי כל מצווה. "אב"י היה המטיף הראשי ל''שעשועים טהורים שאין בהם משום אסור על פי הדין''". (לנג, עמ'' 316).

במסיבות שבלילות שישי נהגו לעשן ולנגן בפסנתר, והאוכל שהוגש לאורחים היה אנין אך לא כשר ולווה ביין מהמושבות. חמדה הרחיקה בהתנהלותה החילונית את חבריו המסורתיים, ורבים מהם הסתייגו ממנה. יהושע ברזילי סיפר כי בכל פעם שביקר בבית הייתה ציפורה, אימו של אליעזר, מספרת לו בצער שאפילו ליל סדר כבר לא חוגגים אלא אוכלים חמץ, ושהיא קנתה לה כמה מצות ואכלה אותן בחדרה בבדידות.

 

צפורה פייגה פרלמן, אמו של אליעזר

גם במראהו התאים עצמו בן יהודה להוויה החדשה, והתרחק מהימים בהם חבש תרבוש אדום. הסופר ראובן בריינין שעל שמו קרוי רחוב קטן בקרבת בית המשפט סיפר על הופעתו החיצונית: " לא יכולתי להעלים עיני מבגדיו. הוא היה לבוש הָדָר בבגדים נאים, שהכרתי בהם נוסח פּאריז. גם הצילינדר השחור והמבריק לא חסר לראשו.  כולו היה מגוהץ. ועשוי למשעי.  בהידור החיצוני הזה – שהיה בו גם מעין התגנדרות - נגלתה ההתאמצות להציג לפני היהודים האשכנזים את הסופר העברי ואת חולם-התחייה שבו בתור אדם מודרני.

בתנועותיו ובנימוסיו היה אז דבר-מה משל פּאריזאי, ודבר-מה משל יהודי ירושלמי. בחיצוניותו עוד נלחמו בו הפּאריזאי והיהודי הירושלמי. פעם גבר בו הראשון ופעם - ביחוד אם נשתכח והסיח את דעתו מן המסובים לשולחני – גבר בו היהודי הירושלמי, בן המזרח". (בריינין).

עזר כנגדו

המשימה הראשונה שעמדה בפני חמדה הייתה ללמוד את השפה העברית. בזיכרונותיה כתבה כי לעתים חשבה להתייאש ולעזוב, ובלבד שלא תגרום לחורבן ''הבית העברי''. היא האמינה כי לעולם לא תצליח ''הרוח השמית להתגבר על הלשון הסלאבית'', אך חמדה המוכשרת החלה לשוחח בשפה כבר שלושה חודשים לאחר שהגיעה לירושלים, ומאז השתפרה ללא הרף.

לנג כתב על חמדה: "היא התברכה בתכונות שלא נמצאו באחותה הכנועה והמופנמת, הייתה פעלתנית, החלטית ומעשית, ושחררה אותו מכל טרדות היום-יום, הפגינה את אהבתה אליו על כל צעד ושעל, והעניקה לו את חסדיה המיניים בשפע שלא ידע כמוהו עם דבורה. אין פלא שקסמה של חמדה האפיל על הכול, והוא התיר לה לעשות בכול כהבנתה וביטל את רצונותיו מפני רצונותיה. חמדה שלטה בו ובבני הבית ביד רמה ובתבונה מעשית". (לנג עמ' 212).

עד להגעתה התנהל העיתון ללא הנהלת חשבונות, וחמדה החלה לנהל את ההתכתבויות וגם את הצד החשבונאי. היא הלכה מסוחר לסוחר בירושלים ומכרה פרסומות לעיתון, ועם חלקם ביצעה עסקאות ברטר. עסקה בחינוך הילדים, טיפלה באירוח וניהול הבית, כתבה בעיתון ואף הייתה פעילה חברתית בנושאי זכויות נשים וכתבה ספרים. בשנות נישואיהם ילדה שישה ילדים מהם שרדו ארבעה.

​

חמדה

במאי 1898 נסעו לפריז למעין חופשה משותפת, והשאירו, חודשיים לאחר הולדת בנם, את הילדים אצל אמה של חמדה. ליודילוביץ סיפר כי הוא חש צורך לצאת "מתחום הצר הזה, מתוך האוויר המלא אדים רעים, המחניק, המסמם. אני מרגיש כי הקטנות הולכת ואוכלת גם בי, כי מוחי מצטמק, התרוקן. אני חפץ לשאוף אויר חופשי, לטבל לזמן מה בים הגדול של ההשכלה והמחשבות שם, בעולם הגדול". (לנג, עמ'' 376). בפריז התארחו בביתו של מקס נורדאו ופגשו שם גם את זנגוויל איתו התיידדו כשביקר בירושלים. נורדאו הרופא טיפל בחמדה וסייע בהחלמתה מהקדחת בה חלתה, ואליעזר פגש אישים רבים בהם אנשי הברון והרב צדוק כהן. הוא התקבל לראיון אצל המדינאי ג'ורג' קלמנסו, שאמר לו שארץ ישראל לא מעניינת אותו, כי נתנה לעולם שלוש דתות, והוא לא חיבב אף אחת מהן.

בן ציון וימימה מורדים בחמדה

"גם אם חשבה אולי אמי - חורגתי, שיעלה בידה על נקלה לעשות בי ובימימה ככל העולה על רוחה, עמדה במהרה על טעותה. אכן אדנותה על אבי הייתה מלאה, מוחלטת, גמורה. אין דבר שהביעה ברמז בלבד, שלא מילאו מיד ללא היסוס. ולמה לא? לאחר סבל ממושך בתשע שנות נישואיו הראשונות, מי יכול היה לחלום על נישואים חדשים עם אישה - פרח כזאת, וללא כל תנאים. והיא הסכימה לכל הדברים שהסכימה להם אמי:". (איתמר, עמ' 92).
בקטע זה מספר איתמר ברמז על יחסים קשים בין חמדה לשני ילדיה החורגים. מעניין מדוע כתב בזיכרונותיו "לאחר סבל ממושך בתשע שנות נישואיו הראשונות", הלוא תשע שנים הם מניין שנות נישואי הוריו, ודבורה חלתה רק כשנתיים לפני מותה.

יאמר לזכותה של חמדה שמלכתחילה התייחסה לתפקידה כאמם ברצינות מרובה. היא נטלה את האחריות על חינוכם של אחיה הקטנים אניה ופנינה שהוריהם היו מבוגרים מדי, ושל ''שני היתומים היקרים''. חמדה הוציאה את ארבעת הילדים מבית הספר שבהנהלת נסים בכר כי לדעתה היה בעל תכונות של אציל ספרדי, פוליטיקאי אבל לא דמות של מחנך ומנהל בית ספר. היא ניהלה חינוך ביתי שבו לימדה את הילדים מדעי הטבע ומרדכי קרישבסקי עברית. כמו כן למדו מוזיקה, אנגלית, חשבון וצרפתית.

על רמת הידע שרכשו הילדים באותם ימים אפשר ללמוד מזיכרונותיו של איתמר: "סופרי המופת שלנו מן התקופות הקדומות נתחבבו עלי ועל ימימה אחותי, והיינו הוגים בהם ימים ולילות. מבין משוררי ספרד חיבה יתרה הייתה לנו ל''מסעי יהודה אלחריזי'' בכל ארצות המערב והמזרח הקדמון. אהבנו לקרוא בהטעמה את ''שירי ציון'' של ר' יהודה הלוי, ‏את שירי היין והאהבה של ר' שמואל הנגיד, של משה בן עזרא ‏ ושל עמנואל הרומי. לא עייפנו מהגות בשירה זו, שהייתה דורות רבים כספר החתום לקוראים העברים. וכך נעשינו, בעזרת אמא, לילדי פלא, ילדי ראווה". (איתמר, עמ' 102).
 

לנג סיפר בביוגרפיה על היחסים הקשים, ועל ניסיונותיה החוזרים ונשנים של חמדה לשלוח את שני הילדים כשבגרו אל מחוץ לביתם. "הצפיפות בבית העיקה עליה ועצביה התערערו. במכתבה אל בעלה בחו"ל התחננה שישוב במהרה כי אין ביכולתה לתפקד בשל פראותו של בן ציון ושתיקותיה המכבידות של ימימה, שסיגלה לעצמה את תכונות אימה המנוחה, וסירבה לציית להוראות הבית. הבהירה לו שלא תוכל עוד לחיות עם ילדיו ''לאחר הדברים אשר אמרו לי. אחרי כל הגידופים והביזיונות". (לנג, עמ'' 419).

איתמר בעל האופי הסוער שנטה לעימותים עם כל סובביו כאביו, לא החזיק מעמד, למרות כישרונותיו בשום מסגרת. מבית המדרש למורים בפריז סולק לאחר שמרד בהנהלת המוסד שהתנגדה ללאומיות היהודית.
 

הוא חזר לביתם בירושלים אך עזב בטריקת דלת ונסע ללמד ביפו. ימימה התלוותה אליו והתקבלה לעבודה כמורה פרטית לאחד מילדי העשירים ביפו. בזיכרונותיו כתב כי הוא מוכן לשכוח את הקללות ואת הגידופים של חמדה, וכי הוא חופשי סוף סוף לנפשו.

ביפו שרד שבעה חודשים בלבד ולאחריהם פוטר כי הצטרף לקבוצת ''הגדעונים'' בני המושבות שהאידאולוגיה שלהם נגדה את זו של מעסיקיו. בבית הוריו ישב באפס מעשה והמשיך להתנהג בגסות לחמדה.

במאי 1903 הצליחה חמדה סוף סוף לסדר לשני ''יתומיה היקרים'' לימודים בברלין, ותמיכה כלכלית ממכריה בעיר זו. איתמר הבין שהוא הובס בקרב על לבו של אביו על ידי חמדה, ודומה שהשלים עמה.

לא ברור אם הייתה זו נקמתה של ימימה, אך לימים היא התגרשה מבעלה, אבי בתה, והתחתנה עם פיליפ לנגסטאף אורד גאי, קצין סקוטי ששירת בצבא הבריטי שלאחר שחרורו מהצבא היה לארכיאולוג. היה זה מעשה אכזרי במיוחד כי גאי היה בן זוגה של דולה אחותה למחצה (בתה של חמדה).  דולה נסעה לפריז והמתינה שם לו שם כמוסכם ביניהם - כדי לבחון את עתידם הרחק מירושלים, אך ציפייתה הייתה לשווא כי הוא נשא באותו זמן לאישה את ימימה. בגידתה הכעיסה את המשפחה והיא נודתה ממנה, ואף נקברה בבית העלמין בסנהדריה ולא בחלקת הקבר המשפחתית.

בנותיו של אליעזר בן יהודה משרכות דרכיהן

הקשר של דולה וימימה עם הקצין הסקוטי לא היה חריג אצל בנות המשפחה, ואוסישקין שאל את אליעזר בפגישתם ברחוב בירושלים - האם לא מפריע לו שבנותיו מתרועעות עם קצינים בריטים? אליעזר הגיב באדישות והפטיר שלא, "ובלבד שידברו עברית".

לנג כתב בספרו כי בן יהודה "לא הצטיין במסירותו לילדיו, לא הרעיף עליהם אהבה ולא החצין כלפיהם את רגשותיו. אפילו לזלפה, בתו החולנית, לא גילה יחס מיוחד. לילדיו, פרט לבכורו בן ציון, שאותו העריך ובקולו שמע לעתים, היה אב"י ''אב של גב'', מרוחק מהבלי החיים, ספון רוב היום בחדרו, רכון על שולחן הספרים, או עומד ליד דוכן הכתיבה, כשגבו אל דלת חדרו. את האחריות לגידולם וחינוכם של ילדיו הותיר בידיה של חמדה, שדאגה להרחיק אותם ממנו, להסותם ולאפשר לו עבודה ללא הפרעות מיותרות, כראוי למי שהקדיש את חייו למלאכת קודש. דולה סיפרה בגאווה על מקרה אחד שנחרת בזיכרונה, כשהלכה עם אביה לבית הדואר, והוא קנה לה סוכריות". (לנג, עמ'' 840).

זלפה שכונתה זזה, בת הזקונים הייתה בעייתית מלידתה. היא אושפזה בשנת 1935 בביירות ולאחר מכן באברבנאל. "בני המשפחה זנחו את זזה, ובשנותיה האחרונות, בהיותה חולה ועיוורת, לא זכתה ולו למעט חמלה". (לנג, עמ''432).

חמדה – אשתו האהובה

איתמר כתב בזיכרונותיו: "לאבי היו אלה השנים הטובות ביותר בחייו, כי רעייתו השנייה התמכרה אליו בכל מאודה ובכל לבה. כאחותה לפניה לא היה דבר שלא עשתה בשבילו, אך לא קיפחה גם את עצמה, לטובת בעלה או ילדיו. כמוהם כמוה. את הכול הייתה מחלקת חלק כחלק". (איתמר, עמ'' 100). זאת בשונה מאמו דבורה שנהגה לתת לבעלה את מעט החלב והבשר שהצליחה לרכוש, והסתירה מפניו את העובדה כי למעשה הרעיבה את עצמה, דבר שפגע בבריאותה.

ב-1898 התעכב בקושטא כדי להשיג את הרישיון לעיתון, וחמדה המשיכה ארצה, ובני הזוג קיימו ביניהם התכתבות ענפה. חמדה החכמה נזהרה מפירוט יתר כי חזתה שיום אחד ''כל מכתיבנו יבואו בדפוס'' וכתבה לו: "רגשות לבי לא יכולתי להגות לך כמו שהם מפני שפתי הדלה והענייה. אבל אתה קורא בין השורות ואתה מרגיש כמה לבי מלא רגשות חבה ואהבה חמה אליך. כמה אני אוהבת ומכבדת אותך כאלוהים ממש, כמה יקרת לי, כמה כל חיי, כל קיומי מקדשים לך". (לנג, עמ'' 385).

הרצל ביקר בארץ בנובמבר 1898 וחמדה שלחה את בן ציון (איתמר נקרא בן ציון עד ששינה את שמו) להזמין אותו. הרצל התבדח על בן ציון בן בן-יהודה – הבן המשולש, ולא הגיע לביקור. אליעזר קינא ממרחקים וכתב לה: "אני רואה עד כמה ''הקיסר'' מלא שם את חלל העולם אצלכם, עד כי גם אני נדחיתי מפניו ובמשך כל ''ימי הקיסר'' לא כתבת לי כל מכתב". (לנג, עמ'' 388).

החורף בקושטא היה קשה, אליעזר חש בדידות וגעגועים וסיפר לה כי שוחח עם המארח שלו אודותיה: "אמרתי לו כי לא אוכל לחיות בלעדיך. כי אהבתיך כל כך. כי הסכנתי לחלק איתך כל רגשותיי, כל מחשבותיי. אמרתי לו כי אני מאושר איתך כי את כלך נעימה, חביבה, כל כך מתוקה. הרגשתי איזו מצוקה פנימית, איזה צורך להוציא הרגשות האלה החוצה. לולא היה רבי חיים ברגעים האלה אצלי, הייתי מדבר כל זה אל הקיר, לחלון, לשולחן לספר אשר לפני. השעה אחת עשרה בלילה והכל ישן והגעגועים שבו לנקר בלבי. בואי אלי רעייתי, לא יודע כיצד אוכל לשאת את הפרוד הזה. הפרוד הזה נתן לחוש את כל עוז אהבתנו ותענוגי ייסורים של האהבה. לבי כואב, אך מה מתוק הכאב הזה.

בלילה שעבר חלמתי והנה אני בבתינו ואנו יושבים יחד ומחבקים ומנשקים כחתן וכלה. הנה באת ובעיני אהבה ובבת צחוק על עינייך אמרת: סדרתי את המקדש שלנו למענך, בוא נשכב. והלוא תביני כי לא סירבתי, ונלך יחד ונבוא אל חדר המטות שלנו, וריח בושם נפלא, ואור כעין הוורדים על מטת אהבתנו, והסדינים והכסתות המעוטרות בתחרים – כל אלו שפכו עלי קסם של גן עדן. אימתי יהיה האות הזה בהקיץ ולא בחלום?". (לנג, עמ' 392-3).

אהבותיה של חמדה

חמדה נסעה ב - 1902 לגרמניה כדי לטפל בבריאותה, למצוא מקום לימודים לבן ציון וימימה ומקורות מימון למילון. בתחילה נסעה לרוסיה, ביקרה את משפחתה ומשם לווילנה שם התארחה בבית יצחק לייב גולדברג המכונה ה''נדיב הלא ידוע''. בהשפעתו מינו אותה ציוני קובנה למורשה, בעלת זכות הצבעה, בוועידה הציונית במינסק.

חמדה בשורה הראשונה בוועידת ציוני מינסק בשנת 1902

היא כתבה לאליעזר והתוודתה לפניו על רומן שניהלה עם גולדברג, ובמכתביו ניסה להסתיר את קנאתו: "פעמים אחדות ראיתיך בדמיוני בזרועותיו וגם פעם, אולי פעמים, לרגע אחד, עוד יותר. לא כעסתי עליך אני קנאתי בו, רגע אחד גם מחשבה זו עברה במוחי אולי הוא עשה לך יותר תענוג ממני והצטערתי. אבל, עוד פעם אני נשבע לך כי לא כעסתי עליך. אני אינני מפקפק באהבתך אלי, וברור לי כי לו היה כדבר הזה כי אם זה היה ענין של רגע, שלא יכול לפעול כל שינוי על רגשותיך אלי". (לנג, עמ'' 427). "אני אינני מוכיח אותך חלילה במאומה, אולם אני רוצה ממך רק דבר אחד. שלא תעשי ילד. זה יצער אותי מאוד כמו שיצער אותו. אבל השאר – את חופשיה". (לנג, עמ' 425).

הכינוס במינסק ספטמבר 1902 היווה את ההתוועדות הראשונה הכלל רוסית של נציגי האגודות הציוניות וחובבי ציון באישור השלטונות. חמדה שגילתה את עולם הפוליטיקה הוקסמה ממנו, ואולי זה פשר הקשר לגולדברג. היא ניצלה את מעמדה בכינוס גם כעיתונאית והכניסה לוועידה את קדיש סילמן ומשה סמילנסקי כמזכיריה.

במכתביה לחצה חמדה על בעלה שיצא לברלין, ושיפגשו שם. אליעזר העדיף להישאר בארץ אך הקנאה והגעגועים עשו את שלהם, ובאוקטובר 1902 "השניים נפגשו לאחר הניתוק הקשה והממושך, ובילו יחד בנעימים: ''שלושה ימים התהלכנו, רצנו כמו התלמידים אשר נצלו מתחת יד המורה וקבלו חופשה מבית הספר''". (לנג, עמ' 427).

רומן אחר של חמדה התרחש כמה שנים לאחר מכן, כאשר האומנים שץ, ליליאן ויוליוס רוטשילד הגיעו בינואר 1906 לירושלים, והוזמנו למסיבת רעים בבית בן יהודה, שהרים כוסית לחיי האמנות הישראלית "המאנשת את הבהמיות". (לנג, עמ'' 569). הצעירים הבוהמיינים הפיחו חיים בעיר המנומנמת, אך קנאי הדת הבינו מהר מאוד כי הם מהווים סכנה, החלו לרדוף אותם, ואף השחיתו את העיטורים שעשו בבית הכנסת ''חורבת רבי יהודה החסיד''. נוצרה ברית בין בצלאל ובית בן יהודה, וחמדה מונתה למזכירת המוסד. שץ התגורר תקופה מסוימת בביתם ובני החבורה נהגו לאכול שם ארוחות ערב. החרדים שטמו את כל מה שבצלאל ייצג, וכמובן את הקשר למשפחת בן יהודה, ועל כן הלשינו מדי פעם לרשויות על מעשי ''הכת הרשעה''. שץ גם נקבר סמוך לקבר אליעזר, מקום שלא היו לו קופצים רבים.
 

אליעזר וחמדה – הצלם ליליין

לנג כתב: "השהות בביתם הפגישה את חמדה הסוערת עם ליליין הבוהמיין, והיא החלה לחזר אחריו במרץ. הוא התגורר בארץ שבעה חודשים עד ששב לברלין כדי לשאת את ארוסתו לאישה. היא כתבה לו מכתבים עם רמזים ברורים ואף פרסמה סיפור, עם שינוי קל של שמותיהם, על רומן בין סופרת לצייר צעיר שחיפש אישה אמנית ורגישה שתבין לנפשו.
 

אפרים משה ליליין

אב"י ושץ לא העלו בדעתם, כי בהסתלקותו יותיר ליליין מאחור את לבה השבור של חמדה. ''הרומן'' שנרקם בין השניים נמשך גם לאחר עזיבתו של ליליין, בעת ביקוריה בברלין, כשבאחד מהם התגוררה בביתו". (לנג, עמ'' 574).

יהודי לא מבדח

"אליעזר בן יהודה 
יהודי מבדח 
מילים מילים, מילים מילים 
הוא בדה ממוחו הקודח", 

ירון לונדון שחיבר את השיר הידוע "אליעזר בן-יהודה", היכה על חטא, ואמר כי הביטוי ''יהודי מבדח'' התאים לחריזת השיר, אך היה מוטעה מיסודו בשל אישיותו המיוחדת של בן-יהודה. (הערה מספר 6). האיש קטן הקומה והחולני התעמת בימי חייו עם מרבית האנשים והארגונים בהם נתקל, ואף עם ידידיו ואנשים שסייעו לו.

חמדה תיארה בספרה את הפער שבין הדימוי של מי שחולל מהפכות לבין מראהו:

מי שלא פגש אותו מעולם האמין כי מדובר בענק ''אבל מה נדהמו לראות את היצור, הקטן אולי מבינוני, רזה ודל, עור ועצמות כמעט, ריאה אחת אך שתי עיניו דולקות כאש, שער ראשו מסופר כמברשת, ושפמו הנפוליוני הקטן – אדמוני בלי שערה לבנה אחת, הליכתו מהירה, כל תנועותיו זריזות, דיבורו שקול וקולו יורד לחדרי לב פנימה". (חמדה, עמ'' 241).

 

את המלחמה הראשונה ניהל עם ארגון כי"ח ''כל ישראל חברים'' כי לא הכירו ברעיון שיבת ציון, ולאחר הפוגרומים שכנעו יהודים שרצו להגר לארץ ישראל לצאת לארצות הברית. העובדה כי טיפלו בו כשחלה בשחפת בצרפת וסייעו לו, לא מיתנה את התקפותיו. למרות זאת, כאשר נסע לפריז כדי לאסוף תרומות ביקש להימנע מכתבות שליליות, כדי שלא לחבל במאמציו.

הוא הסתכסך גם עם פרומקין עורך החבצלת שסיפק לו את עבודתו הראשונה כעיתונאי, ואחר כך כעורך, וכן עם פינס שערך את עיתונו בחינם בעת שנסע לרוסיה כדי לגייס כספים.

בן-יהודה הסתכסך עם ''ציוני ציון'' בהנהלת אוסישקין בעת שתמך בהרצל והיה לאוגנדיסט. לאחר מכן תמך בברנדייס במלחמתו בהנהגת היישוב, ואפילו תמך בדרישתו לסגירת בתי הספר שהיו כה יקרים ללבו.

גם בנו איתמר היה ידוע במזגו הרתחני ובהתקפותיו העיתונאיות. בסדרת מאמרי תחקיר בשם ''הנרגנות הגדולה'' איים בן אב"י לחשוף את מעלליו ואת שחיתויותיו של אלברט ענתבי מי שהיה "שר הפנים ושר החוץ, שר ההשכלה, ''הפחה שלנו'' ששלט בעיר במשך תריסר שנים שלטון ללא מצרים וכונה בפיו "הורדוס הקטן". (לנג, עמ' 638).

העימות הבעייתי ביותר היה בעת מרד האיכרים במושבות נגד ב''נדיב הידוע''. בן-יהודה שעיתונו זכה לתמיכה כספית קבועה מהברון תמך בו מול האיכרים המורדים. הוא כתב בעיתונו את הטקסט הבעייתי: "ניסיון ארבע השנים האחרונות הראה למדי כי לא מאנשים משכילים שהסכינו לחרות ואינם יכולים לסבול עול אדנות עליהם וכל מחשבותיהם כל היום להיות בני חורין תבנה יהודה, ובמושבות הם חורבן, חורבן, חורבן". (לנג, עמ'' 130).

תמיכה זו הביאה לשבר בינו לבין בסיס התמיכה שלו במושבות, ועיתוניו הוחזרו בליווי הכיתוב ''לא רצוי''. משפחתו שנהגה לבלות אצל חברים במושבות כדי להשתחרר מהמועקה שהשרתה עליהם ירושלים השמרנית, נאלצה לחדול מכך. הוא הואשם, ולא בפעם הראשונה או האחרונה כי הוא שכיר עט המקבל הוראות ממי שמממן אותו.

יהושע ברזילי כתב "הייתי חושב שאתה מעלה קטורת על המזבח החדש או שאתה מקבל שכר". (לנג, עמ'' 131). אחרים דיברו על מי שמלקק את ידי הנדיב ומלכך את עפר רגליו. בן-יהודה הצדיק עצמו שבניין הארץ חשוב יותר מרגשות האיכרים, ובמצבו העגום של היישוב אין כל תחליף לברון. נאמן לגישתו הממלכתית הוא טען כי יש לציית לברון מאחר שהוא מעין ריבון של היישוב היהודי, ולכבדו בחינת דינא דמלכותא דינא.

האמת מצויה ככל הנראה בתחום האפור. ממרחק השנים ניתן להתרשם מעוצמת החדשנות של בן-יהודה בתחום התחייה הלאומית, העיתונות, הפיכת שפת הקודש לשפה מדוברת ויצירת המילון. כל אלו היו פעולות של אדם אחד שלחם לבדו למען האידאלים שלו. אין כל אפשרות לבצע פעילות כזו ללא תמיכה כספית, ועל כן נאלץ להתאים מדי פעם את כתיבתו להכתבותיהם של תומכיו המועטים.

העימות עם היישוב הישן

העימות הממושך ביותר שנותר בזיכרון הוא העימות בין אליעזר בן-יהודה ובין החרדים. ככל הנראה היה זה בן-יהודה שטבע את הביטויים ''היישוב הישן'' ו''היישוב החדש''.

הבלשן רוביק רוזנטל מבאר את שורש ההתנגדות של בני היישוב הישן לבן-יהודה ומפעלו:

היהודים, בשלהי המאה ה-19 השתמשו בדרך כלל בשלוש שפות: שפת הסביבה שבה חיו, שפה יהודית עממית כגון יידיש או לאדינו, והשפה העברית ששימשה בעיקר לצרכי קודש והייתה ידועה בדרך כלל לגברים בלבד. בן יהודה הפך את שפת הקודש לשפה ששבה לשרת את חיי הציבור, חיי היומיום וגם את צרכי הלימוד והקודש. העברית המחודשת חיברה בין קהילות ישראל השונות והייתה לנחלת כל בני המשפחה, כולל נשים וילדים.

”סוד החיבור איים על יסוד מוסד בעולם היהודי שנשמר בה לאורך אלפי שנות הגלות: עקרון ההפרדה בין שפת הקודש לשפת החול, ומכאן עצם המושג ''שפת קודש''. ניפוץ העיקרון הזה היה חלק מתפיסת הציונות כתנועה לאומית מודרנית בעלת אוריינטציה חילונית. את ניפוץ העיקרון הזה זיהו הקהילות החרדיות בארץ ישראל בימי ראשית הציונות, ולא בכדי הם ראו בבן יהודה גדול הכופרים, אויב מר שבו הקיצונים בהם נלחמים עד היום, כ-90 שנה לאחר מותו". (רוזנטל בית אבי חי).

בן-יהודה התפקר עוד בימיו אצל משפחת יונאס, ובימי פריז נטש לחלוטין את קיום המצוות. לאחר עלייתו ארצה שינה את טעמו בשל "רצונו לדמות לציבור בירושלים, השפעתם של פרומקין בתחילה ופינס בהמשך, והולדת בנו. ''מצאתי לי ''היתר לשם שמיים'' לנהוג בצביעות'' בשביל האחדות הנצרכה לנו. גדלתי זקני, פשטתי את מלבושי אירופה ולבשתי ארוכים כמנהג היהודים''". (לנג, עמ'' 69). הוא העדיף את הלבוש בסגנון הספרדי של בגד ארוך ולבן, תרבוש מזרחי וטלית הכרוכה מסביב לצוואר. היתרון המפתיע שבלבושו היה שגם האשכנזים שהיו בספק לגבי זהותו, פנו אליו בעברית, השפה היחידה המשותפת להם ולספרדים, ולא ביידיש. גם דבורה כיסתה את שערה האדמוני והשופע כדרכן של הנשים האשכנזיות, והקפידה על מטבח כשר.
 

אליעזר במראה חרדי

למרות כל מאמציו לא הצליח בן-יהודה להתקרב אל הציבור החרדי, כי הוא היה מוכן לוותר בניואנסים אך לא על העיקרון של החייאת השפה העברית, והטפה להשכלה ולחיים יצרניים. יום אחד הזמינו אחד מהחרדים לביתו בתום תפילת יום השישי בבית הכנסת, ולאחר שיחה ושתיית משקה הציע לו בשקט סיגריה לעישון. היה זה מבחן שנועד לחשוף אותו כמתחזה לשומר מצוות, אך בן יהודה לא נפל בפח, אולי גם כי כחולה שחפת נמנע מעישון.

בגיליון השני של מבשרת ציון הגן לפתע על החלוקה ואמר כי יש חשיבות גם לישיבה בארץ ישראל גם אם אינה כרוכה בעבודה יצרנית ובבניה. באותו מאמר קבע שצריך ללמד את הדור הצעיר מקצוע אבל המאחד זו השפה העברית ותורת ישראל, והסיט את האש נגד המיסיון.

שביתת הנשק הייתה זמנית והעימות המתמשך בין בן-יהודה ל''ישוב הישן'' פרץ בכל עוזו וללא מגבלות. בעיתוניו כינה אותם בשמות גנאי כעטלפים, חנוטים. מתנגדי הקדמה ומורדי האור.

דוגמה לשימוש המתריס שעשה בן יהודה בעיתוניו כדי לחשוף את מה שביישוב הישן השתדלו להסתיר היא פרסומו של הסיפור הידוע כ''פרשת החורבה'':

כבר בגיליון השלישי סיפר את שאירע בירושלים לאחר ריבוי מקרי מחלה ומוות שפקדו את היישוב הישן בירושלים. בעיר התפשטה שמועה שהקהילה כולה נענשה מכיוון שמישהו בקרבה חטא, וכמקובל במקרים אלו נבחרו כקורבן נשים צעירות ועניות שהואשמו בהתנהגות בלתי מוסרית, ואף בעיסוק בזנות. למרות שהאשמות אלו לא הוכח, דרש בית הדין הרבני שישב בבית הכנסת החורבה להביא את ''הנאשמות'' למשפט לפניו. בדרכן לבית הכנסת הותקפו הנערות בידי אספסוף יהודי פרוע שעשה בהן לינץ'': בגדיהן נתלשו והן הובלו כמעט ערומות ברחוב היהודים ואף נרגמו באבנים. לאחר שהגיעו מוכות ומושפלות התנהל נגדן משפט בזק בו לא נבדקו כלל טענותיהן והן נמצאו אשמות, שיער ראשן נגזז והן נדונו למלקות, ולאחר מכן הובלו ברחבי ירושלים בטקס השפלה כשהן ישובות הפוך על גבי חמורים.

בן יהודה פרסם את הסיפור בינואר 1885 על אף לחצים שלא לפרסמו. בעל בית הדפוס סירב להדפיס את העיתון והסיפור הודפס בדפוס אחר והוסף כהוספה מיוחד לעיתון, אך שלוחי בית הדין הרבני הצליחו לתפוס ולהשמיד את רוב התוספות.

"בן־יהודה גינה בחריפות את התנהגות בית המשפט ואת התאכזרות האספסוף היהודי לנערות. אירועים מסוג זה שימשו הצדקה ל''מסע הצלב'' שניהל ''הצבי'' כל שנות קיומו נגד הבערות והאמונות הטפלות בקרב היישוב הישן, ולמען יצירת חברה חילונית, נאורה ומודרנית". (אלידע, עמ'' 31).

הסיפור חזר על עצמו במתכונת אלימה פחות כאשר פרצה בירושלים מגפת סקלטינה/שנית, וילדים רבים נפטרו, קנאי העיר כינסו עצרת כדי ''לחפש עוונות'' ולבער את החטאים שגרמו למגפה. אחד החטאים שעליהם דרשו בבתי הכנסת הייתה הקריאה בעיתון ''ההשקפה''. בן יהודה לעג בארסיות לבורותם של הרבנים שמתעלמים מתנאי ההיגיינה הירודים בשכונותיהם, ומתעסקים בעיקר ב''חטאים'' של נשים. הוא כתב על כך שגילחו את שערן של נשים עניות, ולא נגעו באלו של הנשים השייכות למשפחות החזקות. הוא לעג לטיפשים שלצערם כבר עברו השנים בהם היו רשאים "לכרו חוטמה של ''אישה חוטאת'' או להרכיבה על חמור בחוצות ירושלים". (לנג, עמ'' 15).

עדת הקנאים האונגרים שכונו ''כולל אונגרין'' זכו למנת חלוקה גבוהה מהאחרים, ועל כן אנשי ירושלים ראו בהם שידוך טוב לבנותיהם. הם היו קיצוניים במיוחד, ודרשו מהנשים לגלח את שערן, ובן יהודה פרסם שיר לעגני על הכלות שדמותן כשל שד משחת, וראשן חלק מביצה ונראה שראשו של מת. בעלה מרחם עליה, והיא מרחמת עליו כי הוא נתון כל היום לריגול כדי לבדוק אם אינו חורג מכללי הכולל, למשל על ידי קריאה בספרים.

החרם הראשון

העימותים עם הרבנים היו בדרך כלל עם האשכנזים ולא עם הספרדים עמם היו לבן-יהודה יחסי רעות וקירבה, כי לדעתו הם לא היו שותפים ל''קנאות הארורה'' של החרדים האשכנזים. למרות זאת מקורו של החרם הראשון שהוטל עליו בשנת 1886, חמש שנים לאחר עלייתו ארצה, הגיע מחוגי הספרדים. הוא ביקר את בני העדה הספרדית, בגין השימוש שעשו בשירותי הרפואה של המיסיון, ובגלל שהעסיקו מומר כמזכיר העדה. בן יהודה ריכז באותה עת את אישו נגד אנשי המיסיון שאותם כינה המסיתים, ואיים לחשוף כל יום שם של רב שנזקק לרופאיו. הספרדים פחדו שיחשוף את הרב פאניז''ל הקשיש שהתייעץ עם רופאי המיסיון, והכריזו חרם על עיתוניו. באותה עת הייתה גם עצירת גשמים אז החליטו בבתי הכנסת כי הסיבה היא חטאי עיתונו של בן-יהודה. נרות הודלקו בבתי הכנסת, הקריאו את נוסח החרם וכינו אותו ''הרשע הזה''. בתגובה גילח את זקנו וזרק את התרבוש. דבורה ביקשה שישאיר מעט מזקנו אך לא בסגנון החרדי.

בן-יהודה הגיב בדרכו המתריסה, ופרסם בעמוד הראשון של ''הצבי'' מודעה באותיות שחורות ובמסגרת שחורה שכותרתה:  ''וידוי על חטאי''. בגוף המודעה עבר להתקפה ואמר כי חטא בכך שדרש לפתוח את ספרי החלוקה והאשים את הרבנים בגניבת הכספים וקיפוח של מי שלא מקורב אליהם. הוא דרש לקנות בכספי החלוקה קרקעות, ולהעניק לאברכים בתים עם חלקות קטנות כדי שיוכלו לקיים את עצמם

איתמר בנו כתב בספר זיכרונותיו ''החצוף הארצישראלי'': "בין מאורעות ילדותי שנחרתו עמוק בלבי היה החרם שרבני ירושלים, הכריזו על אבי. כמו שעשו קודמיהם בדורות שונים לרמב"ם, לשפינוזה, לאקוסטה, לרמח"ל, ועוד ועוד. החרם הראשון הוטל על אבי בהיותי בן ארבע, ועל כן לא הרגשתיו ולא הבינותי עדיין את אשר אירע מסביבי. עיתונו של אבי, ''הצבי'', בתבניתו הקטנה, הופיע במסגרת שחורה לאות אבל על החרם וסיפר בפרוטרוט על החרם וגורמיו. באומץ חזר אבי על כל ההאשמות שבהן האשים את הממונים והפרנסים בירושלים, ששמו בכליהם מגזל עניים. המחרימים אסרו להכניס את ''הצבי'' בבתי ישראל, וציוו לא לקרוא בו ולהתרחק ממנו כדבר מוקצה". (איתמר, עמ'' 59).

יל"ג שנרדף אף הוא על ידי החרדים, תמך בו באמצעות כתבות בכתב העת ''המליץ''. גם בני המושבות רכשו מינויים נוספים של העיתון כדי לתמוך בו כלכלית.

נושא שנת השמיטה  היה אחד מהנושאים שהציפו את העימות בין היישוב הישן לחדש. בשנת השמיטה הראשונה ב- תרמ"ב-1882-1881 החקלאים הפעילים היו מועטים כך שהנושא לא היה קריטי.

לעומת זאת בשנת תרמ"ט 1889-1888 התעוררה שאלת השמיטה בכל חומרתה. האיכרים, שרובם היו שומרי מצוות, הבהירו כי שנה שלמה ללא עיבוד חקלאי תביא לחורבנם. בן-יהודה התגייס בכל אונו כדי לתמוך ברבנים שחיפשו פתרון הלכתי, שלא יגרום להרס החקלאות.

אוסישקין ביקש ממנו להנמיך את הלהבות, והוא נעתר לו, אך אמר כי כל החנופה ליישוב האשכנזי הישן היא מיותרת כי הוא לא מודע לעומק התנגדותם להתיישבות היהודית הציונית. הוא גילה לאוסישקין כי גם הוא האמין בהתחלה כי אם יחניף לרבניהם ההתנגדות תשכך, אך נוכח כי זה לא עוזר. "כל חפצם – לעקר את הכול". (לנג, עמ'' 311). החרדים מודעים לכך כי ההתעוררות הלאומית נובעת מההשכלה ועל כן הם נלחמים בכל קרן אור. כתב לאוסישקין כי אם יעמוד חלילה אחד מהם בראש הוועד הפועל נוכל להדליק נר תמיד על עניין חיבת ציון וההשכלה בארץ ישראל.

רבני ירושלים שנמנו עם זרם הפרושים אסרו על כל פשרה בנושא שנת השמיטה. האיכרים שחששו לעצם קיומם פנו לרב מוהליבר, הסמן הדתי של חובבי ציון. התשובה הייתה שאפשר לפתור את הבעיה על ידי מכירה סמלית של  האדמות לגויים. הרבנים המקורבים לחובבי ציון ביקשו את חוות דעתו של הרב אלחנן ספקטור, שאישר את הפרשנות המקלה, אך התנה זאת בהסכמת רבני ירושלים. בן-יהודה מיהר לפרסם את הפסק שלו בכותרת "בשורה טובה" והוסיף את הסכמת הרבנים הספרדיים.

בן יהודה והרבנים המתונים ניצחו בפועל במאבק על השמיטה, אך חלקו המכריע בכך עורר את זעמם של החרדים, והוטל עליו חרם שני.

בני המשפחה חשו מבודדים ומאוימים, ודבורה פוטרה ממשרתה כמורה בבית הספר לבנות, דבר שפגע קשות בפרנסה הרופפת של המשפחה. נסים בכר כתב לשולחיו בפריז, ביקש את סיועם ואכן והברון הודיע שיתמוך בו מוסרית וכספית.

איתמר כתב בזיכרונותיו: "כה רבה הייתה השפעת הקנאים בירושלים על כל סביבותיהם בימים ההם. ביתנו היה כעין עיר נצורה, סוגרת ומסוגרת, אין יוצא ואין בא, בית מוקף חרם. אז באה אלינו התשועה ממקום לא שיערנוהו והיינו מופתעים לה. הביל"ויים, באיכריהם ובפועליהם, מראשון לציון ומגדרה, מחדרה ומזכרון יעקב ובנותיה, מראש פינה וממשמר הירדן נתעוררו כאיש אחד ושלחו ירושלימה מבחוריהם הנועזים ביותר - את הבלקינדים, הלוליקים, היודילביצ''ים - אשר כינו את עצמם בשם ''שמשונים'', רכובים על סוסיהם הדוהרים, ובערב השבת שלאחר הכרזת החרם הגיעו בדהרה כל הפרשים האלה אל חצר אכסניית קמיניץ, עגאלים לראשיהם ולבושם עבאיות משי, בנוסח המזרח הערבי - פלוגה אדירה ומעוררת כבוד וגם אימה, כעין גרעין ראשון של צבא יהודה לעתיד לבוא. ‏

''בן - יהודה, מורנו ורבנו, הננו להגנתך!'' קראו הפרשים ליד ביתנו. ודודי, יודילוביץ'', מעודד את אמי וחובק אותי. לי מסר במתנה דגל קטן שעליו כתב את דברי אבי: ''דגל מחנה יהודה מצבא ישראל'', ובבוקר שלמחרת נולד לי אחי הראשון, שהורי קראו לו, לזיכרון תשועתנו, בשם אביחיל". (איתמר, עמ'' 63-62).

הרבנים לא רצו להתעמת עם המתיישבים הצעירים, הודיעו שירסנו את צעיריהם וידאגו שלא יפגעו באליעזר ובני משפחתו, וכך גווע גם החרם השני.

הרב שמואל מוהליבר הגיע בראש משלחת של חובבי ציון לסיור בארץ ישראל ב-1890. שני הצדדים נטו לו חסדו, והוא ביקש לפייס בין הנצים. החרדים אמרו כי מתקיפים אותם והתלוננו על הארס בפרסומים נגדם: "ישללו צורת האנושיות ויתנו להם צלם דמות חיה טורפת, חיה בעלת פה פעור, אך לאכול חלוקה ותמיכה, הצועקת בקול הב, הב". (לנג, עמ'' 189), תוך שהם רומזים לפרסומיו של בן יהודה נגדם. בדרכו חזרה באנייה כתב: "הקב"ה רוצה יותר שישבו בניו בארצו אף על פי שלא ישמרו את התורה כראוי – ממה שישבו בחוץ לארץ וישמרוה כראוי". (לנג, עמ'' 189).

מאסרו של אליעזר בן יהודה

בסוף 1893 ביקש אליעזר מיונאס חותנו לערוך את ''הצבי'' מאחר שמחלתו החמירה, וחמדה הייתה מרותקת למיטתה בשל הריון קשה.

בגיליון העשירי של ''הצבי'' פרסם יונאס מאמר בשם "מצוות הצריכות כוונה" בו יצא נגד הממעיטים בערכו של חג החנוכה, שיבח את גבורת המכבים וכתב "איה הוא יהודה המכבי של ימינו'' שיעורר את עמו עד כי יהיו מוכנים למות כאנשי חיל?". הוא עורר את הקוראים "שלא להתייאש מן הפורענות, לעמוד על נפשנו, לאסוף חיל ללכת קדימה - קדימה ולא כסרטן ההולך אחורנית, ושיזול בעורקינו דמי הגיבור הנערץ, יהודה המכבי". (לנג, עמ'' 260). לא היה זה טקסט חריג כי בקרב החוגים הלאומיים החילוניים זכה חג החנוכה להדגשים חדשים של גבורה וגעגוע לריבונות המדינית. אליעזר עצמו דאג לטפח בעיתוניו את מורשת החג כסמל של תחייה לאומית.

הטקסט הזה נפל כפרי בשל לידי שונאיו האורתודוקסים: "לא היה מוסד בירושלים, ואף לא פרנס ציבור, גבאי, או ממונה, שלא חשו על בשרם את נחת ידם של ''הצבי'' ושל עורכו... אב"י הצהיר בפה מלא על כוונתו ''להרוס ולהחריב את הבניין הישן, את חיי החלוקה הנתעבה, את החיים על נדבות את הצרעת המנוולת את קהל ישראל, שאם לא כן אסון נורא נשקף לכל ארץ קדשנו". (לנג, עמ'' 261). הוא חשף את החרדים שנהנו משירותי הלימוד והרפואה של המיסיון ואת מי שקיפחו את העניים בחלוקת כספי החלוקה ולקחו כספים שלא כדין לכיסם.

היה מי שדאג לתרגם את המאמר ולמסור אותו לשלטונות בצירוף האזהרה שמדובר בקריאה למרד. התרגום היה מגמתי, וכך למשל תרגמו את המילה ''חיל'' ל''צבא'' ואת הביטוי ''ללכת קדימה'' ל''כיבוש המזרח'', ובאופן זה פורשה מליצה תמימה ככוונה להקים צבא שימרוד בעות''מאנים.

המו"ל והעסקן יואל משה סלומון כתב מיפו ''אתה ידעת את אהבתי להנבל הזה'' וכי היה שמח אם הצבי היה נסגר, אך הוא צפה כי ההלשנה תהא חרב פיפיות שתפגע בציבור החרדי. שומעיו לא קיבלו את עצתו ושני הצדדים שילמו מחיר כבד בגין ההלשנה. הרבנים האשכנזים הצליחו בקושי רב לצרף את הרב אלישר ליוזמתם, ואחר כך הכריזו חרם על בן-יהודה ויונאס, אך הוא לא התרגש ואמר שאינו זוכר כבר מה מספר החרם. בני היישוב הישן החלו להפיץ כרוזים נגד הזקן הרשע יונאס ונגד הרשעים שיש לעקור את לשונותיהם ולמלא את פיהם חצץ. יונאס חבר לחתנו הנובח ככלב שוטה נגד הרבנים עבור כל מי שמשלם לו וכי "משנכנס יין הפתנים של המינות החדשה – ''הלאומיות'' – יצא סודם כי כל מגמתם לפרוק עול שמים". (לנג, עמ'' 282).

בן-יהודה החולה נעצר ונכלא בקור של דצמבר בירושלים בתנאים קשים, ובחברת עבריינים מסוכנים. מבקרים רבים באו לצפות בחומות הכלא עד כי יהודי ושותפו הערבי פתחו מעין בית קפה כדי לשרת את האורחים והסקרנים הרבים.

.תלמידי ישיבה רקדו מסביב לבן ציון הילד ושרו בעברית, כי ידעו כי זו השפה היחידה שהוא מכיר כי ''אביו האפיקורס יושב בכלא כמו שמגיע לו''. הוא בכה אך הרגיע את עצמו בכך שאביו בוודאי היה מרוצה לשמוע כי כל דברי השטנה שלהם נאמרו בעברית.

בין בני המשפחה והחברים הועבר מסר כי יש לבצע ביעור חמץ ולסלק כל מסמך מחשיד מבתיהם. חבריו הטובים שבהם נסים בכר, הרב יעקב מאיר, ד"ר ארבלה ודוד ילין עזבו את כל עיסוקיהם והתגייסו למען שיחרורו. נסים בכר קרא ליהודים ברחבי העולם לסייע בתרומות, ובתו הנרייטה משכנה את התכשיטים שירשה מאימה כדי שיהיה כסף לשחד את השומרים. הם דאגו לתרגומים של חומרי המשפט, ולאיסוף כספי השוחד שניתן בשלב ראשון להטבת תנאי מאסרו. למשפט שהתקיים בדצמבר 1893 הגיעו מאות אנשים ובהם יוסף ריבלין מראשי הפורשים (החרדים המתנגדים) שהגיע ''כדי להתענג על מעשה ידיו''. בן יהודה נדון לשנת מאסר אך לאחר הדיון שוחרר לביתו בזכות ערבותו של שלמה עמיאל, ונקבע כי הערעור ידון בביירות.
 

בן-יהודה 1895

בציבור הלאומי התקבלה ההרשעה בזעם, וגם מתנגדיו החריפים ביותר של בן-יהודה, כולל חכמי אודסה, התאחדו מאחורי ''האסיר המדיני''. בעיתו ''המגיד'' נערכה מגבית, נפתח חשבון בו הופקדו כספים לטובת "בן-יהודה המחולל מפשעי פריצי עמנו בירושלים", ופרסמו את שמות התורמים וסכומי התרומה. אחד העם פרסם בביטאונם של בני משה את ההערכה כי מעשה ההלשנה מסכן את היישוב העברי בארץ. לבנדה כתב שיר על "רבנים, שטמו בן פורת ומכרוהו לישמעאלים". (לנג, עמ'' 279). מגליציה שלחו לו תלמידות מתנה: עט, קסת דיו וטבעת.

הרבנים גילו, כפי שצפה משה יואל סלומון, שהם יצרו במו ידיהם צרה רצינית. הזעם בקהילות ישראל גבר, וזרם התרומות החל להיעצר. אפילו הרב מוהליבר שכעס על סגנון התקפותיו של בן יהודה, כתב להם שבכך שמסרו אותו למלכות, הביאו את היישוב לסכנה גדולה. הרב הילדסהיימר כתב כי ההלשנה היא חילול השם שאין למעלה ממנו, והרבנים הם האשמים.

כשמצב התרומות החמיר הם מינו את יחיאל מיכל פינס לדוברם. פינס, שחבר לחרדים לאחר שפוטר ממשרתו על ידי פעילי ''בני משה'' ושב לירושלים, ידע היטב כיצד יש לנהל קרב תקשורתי. פעולתו הראשונה הייתה שליחת מכתבים הקהילות בהם הסביר כי מדובר באי הבנה, וכי הרשויות גילו לבד את המאמר ''המסית למרד'', והרבנים בסך הכול ביקשו לשכך את זעם הרשויות ולפייסם. ההסברים הללו באו בנוסף לגל מתקפות חדש. כך למשל כתב לרב הילדסהיימר שבן-יהודה הרבה לשקר ולהעליל על הרבנים, ואף כינה את הרבנים דיסקין וסלאנט ''שני הזנבות'' ואת גבאי בית החולים ''ביקור חולים'' אנטישמים.

ב''חבצלת'' פורסם משל על הצבי והשועל: בן-יהודה ועיתונו הם כלב בלבוש צבי שרדף אחרי השועל. השועל שאל אותו מדוע הוא רודף אחריו והוא ענה כי קרניו קוצצו ורגליו נשברו על כן הוא יכול רק לנבוח ככלב במצוות נותני לחמו. בכתב העת תקפו את ''המשפחה הרעה שהנהיגה מנהג פריצות ומחולות וחילול שבת בפרהסיה''. גם שיטת החינוך הלאומית החילונית שהנהיגו בן יהודה וחבריו המורים עוררה את זעמו והוא אמר שהם נוטים יותר לכיוון אדום מאשר לישראל, ובן-יהודה כונה ''בן עמלק''.

הערעור התקיים בביירות והברון רוטשילד ואנשיו החליטו לדאוג לזיכויו בכל מחיר. פסק הדין המזכה שניתן במרץ 1894 עלה לרוטשילדים כעשרת אלפים פרנקים, שמהם חמשת אלפים שולמו לתובע. למתן השוחד נוספו גם שתדלנותן של הנשים הספרדיות שדיברו על ליבה של אשת הפחה, ושתדלנותם של בכר והרב אלישר.

אליעזר וחותנו זוכו אך נאסר עליו לחדש את הפצת העיתון. בן יהודה אומנם ''הודה'' למלשיניו כי בזכותם היה לו יותר זמן להקדיש למילון ולכתיבת ספרי לימוד להיסטוריה שהתמקדו בתקופות של ריבונות לאומית בארץ ישראל, אך החיידק העיתונאי לא הניח לו.

הופעת העיתון חודשה רק לאחר 14 חודשים מורטי עצבים בזכות אלי שייד, פקיד הברון, שפיטם את הפחה ב''ממתקים'': הברון שלח באמצעותו לסולטן ספר עם תמונות של שלושים צרפתיות ערומות המוכנות להגיע לקושטא ולמלא את רצונותיו. הוא הפך את התמונות כדי לראות את צידן האחורי ומצא שם שטרות של אלף פרנק. הספר שיכנע את הסולטן להתיר את הוצאת העיתון.

בגיליון הראשון שפורסם בינואר 1895, ובו השתמש לראשונה במילה עיתון, פירט את מטרותיו: "תמיד עבודת הקודש לחיבת ציון, לקדמה, לאור, להשכלה, לצדק, ליושר, לאחדות העדות ולסדרים טובים בהנהגת העדה". (לנג, עמ'' 296). כתב שמחויב להמאיס על בני עמנו את חיי הבושה של הבטלה, ולחבב עליהם חיי כבוד של מחיה על יגיע הכפיים, אך למרות זאת המאסר הקשה וסגירת העיתון מיתנו את התקפותיו, והוא היה זהיר יותר.

איתמר סיפר על הטרגדיה שארעה באותה תקופה: "וכאילו לא הספיק לנו כל זה, והרי אסון חדש: אבי יצא אומנם מבית האסורים, אל שולחן עבודתו אומנם חזר - הירושלמים עצמם עשו לשחרורו, לאחר שהיהדות כולה יצאה להגן על בן - יהודה ודעותיו - אך בעוד נהנה אבי מניצחון היושר ומתקוות המחר, והנה מתה עליו, לאחר מחלה ארוכה, בתו דבורה בת השבע, ששמה כשם אמי. משפחתנו כולה התאבלה על ילדה חמודה זו, שהרנינה את ביתנו בקסם יופייה.

יום אביב היה אותו יום, ובגינת ביתנו פרחו פרחים. אמא, שהייתה כולה שבורה ורצוצה מן האסון, יצאה אל הגינה וקטפה פרחים ופיזרה אותם על גופת בתה המתה. הדבר נודע מיד. על גופתו של מת? מה נורא החילול, והעוון מה פלילי! וחברה קדישא התחבטה בשאלה, אם להביא את הילדה לקבר ישראל אשר במעלה הר הזיתים, או לקברה מאחורי הגדר הסובבת את בית הקברות. ושוב, כבזמן מות אמי דבורה, סירבו גם הפעם נושאי המיטה לשאת את המתה, ושוב נשמעו קולות מבקשי נקם: ''לא! העם ותורתו לא ירשו את הקבורה, בשל הפרחים''. לשמע הדברים יצא אבי מתוך חדרו וירד לגינה ועל כתפו מעדרו, אותו מעדר שבו חפר פעמים לאין מספר את ערוגות גנו. הכול הביטו אליו, הנטרפה דעתו? אבל אבי היה איש הברזל והרוח, איש ההחלטות המכריעות אף ברגעים המרגיזים ביותר. לשווא איימו אויביו לקראתו ולחינם ניסו ידידיו להשקיטו: ''אם לא תיקחו את בתי המתה להר הזיתים לקברה ליד קברות המשפחה, אנוכי עצמי אכרה לה קבר בגן''". (איתמר, עמ'' 109). האיום עבד והילדה נקברה בהר הזיתים.

יוסף קלוזנר הלין על כך כי בן יהודה כותב בעיתוניו בקלות ראש על נושאי אמונה יהודית באופן ששום אדם משכיל לא היה מרשה לעצמו לכתוב על אמונות שהן קדושות לשבט הפפואה. בשנותיו האחרונות התפוגגה העויינות של בן-יהודה נגד היישוב הישן. בעקבות העולים החדשים שהיו ברובם חילונים הוא חש כי היישוב הישן הובס, ואת הלהט שלו הפנה נגד תנועות הפועלים והסוציאליסטים בהם ראה את האויב החדש והמסוכן.

יודלוביץ כתב , בהשראת מורו בן-יהודה, על שינוי מערך הכוחות לאחר חיבור הרכבת ליפו: "הקטר מגיע לירושלים בעוד יושביה נלחמים בעל עזם, בכל כוחם, בכל נפשם לעצור בעד האור. ניצחון אין קץ, ניצחון גדול. נהמת הקטר היא נהמת ניצחון ההשכלה על הבערות, העבודה על העצלות, החוכמה על ההבל, הקידמה על האיחור, ניצחון המשכילים על המהבילים". (לנג, עמ'' 233).

מאיר שלו כתב בהקדמה לספר הזיכרונות של איתמר בן אב"י: "מה היה קורה לו באו אליעזר בן - יהודה ואיתמר בן - אב"י לישראל של היום? ואני מרשה לעצמי לשער שהיו עולצים למראה ולמשמע החרדים הירושלמים, המדברים עברית כאחרוני החילונים. אבותיהם רדפו את בן - יהודה בשל חזונו ממש, טפלו עליו אשמות שווא ואף גרמו למאסרו בכלא הטורקי - והנה הוא חוגג את ניצחונו בפי צאצאיהם, המפטפטים זה עם זה עברית מודרנית וישראלית למהדרין, כולל השגיאות". (איתמר, עמ'' 11).

חכמי אודסה

גם סופריה ומשכיליה של אודסה תעבו את בן-יהודה בלהט שלא פחת מזה של רבני ירושלים, ודומה ששנאה זו פגעה והעליבה אותו יותר כי היו בה רגשי עליונות ובוז אינטלקטואלים. אודסה הייתה בימיו עיר הבירה של התרבות העברית, ומנהיגיה בהם אחד העם, ביאליק, מנדלי מוכר ספרים, רבניצקי, לילינבלום ורבים אחרים בזו לפרובינציאלי שהעז לדעתם ''לחדש את השפה'' ללא ידע מקצועי וביומרה חסרת כיסוי. דוד פרישמן "כעס על הדמוקרטיה שהתיר בן-יהודה לעצמו בסגנון כתיבתו נטול הרסן והמשמעת, ''ששום איסטניס יכול לעמוד במחיצתה''". רבניצקי, ביאליק ובריינין זעמו על המילים ועל הביטויים ''שלא שמעון אבותינו''. בכך נוצרה התאמה מוזרה בין משכילי אודסה לחרדי ירושלים שמחו נגד הניסיון להפוך את שפת הקודש לשפה מדוברת. (הערה מסר 7). החרדים ראו בכך חילול הקודש ומזימה להרחיק את העם מדרך הישר. לשון הקודש נהפכת  לדבריהם "לעברית-טאטארית-ז''ארגון - אץ קוצץ". (לנג, עמ'' 168). סוקולוב, שדווקא חיבב את בן יהודה, אמר לו "דבר אלי יהודית, לא בן יהודאית".

 

מימין לשמאל. יושבים: מנדלי מוכר ספרים, אחד העם, רבניצקי, לילינבלום, עומדים: ביאליק, קלוזנר וא"מ בורוכוב

חלקם אף התנגדו, כלילינבלום, לעצם חידוש השפה העברית, ותקף את הרעיון בעיתון ''השחר'', בו שאל מדוע בן-יהודה חייב להיות פטריוט גדול מאבותיו: "אברהם אבינו שדיבר כשדית באור כשדים ושפת כנען כשהגיע לארץ כנען. האם לא דיברו אבותינו ארמית בכל ימי הבית השני מאז שובם מבבל?". (לנג, עמ'' 36).

יחסיו עם מנהיגם ''אחד עם'' ידעו עליות ומורדות. ''השלח'', כתב העת שערך אחד העם שימש מהחוברת הראשונה שלו כלי לנגח בו את בן-יהודה, עיתוניו ופעלו הלשוני והפוליטי. התקפות גברו ככל שגברה הערצתו של בן-יהודה להרצל, שנוא נפשו של אחד העם.

השניים נפגשו לראשונה כשאחד העם ביקר בארץ בשנת 1891, ורבי בנימין עמד על הדימיון הפיזי בין שני האישים בעלי המראה הנזירי, והדמיון "בקנאותם לאמת, גם אם תשרוף את הכול". (לנג, עמ'' 226). איתמר סיפר כי כילד קרא לאחד העם, כשביקר בביתם ''שלום אדוני הקורח''. הוא התכוון לקרחת שלו, אבל אחד העם חשד שהילד קלט את התואר קורח בו כינו אותו מאחורי גבו.

חכמי אודסה העדיפו את העברית הספרותית, הפיוטית שהייתה חלק מהמורשת ממנה התרחקו. הם היו רחוקים מהמציאות שהתפחתה בארץ ישראל, ולא היו מודעים לצורך של המורים בבתי הספר החדשים במלים שימושיות, בלשון בני אדם ולא בלשונם של נביאים ומלאכים. פינס, יעבץ, ילין, ספיר, לובמן, גרזובסקי, יודלוביץ ויצחק אפשטיין סיפקו את החידושים הלשוניים ההכרחיים בהנהגתו של בן-יהודה. באודסה כינו את תעשיית המלים החדשות ''פבריקציה'' ולא הבינו כיצד "בירושלים יושבים חמישה אנשים ועוסקים בחרושת מלים". (לנג, עמ'' 235),

רבניצקי הודה שהשפה העברית זקוקה ל''טל של תחיה'', אך כעס על המרחיבים הפזיזים והנמהרים וכינה אותם במקום ''מרחיבי השפה'' – ''מחריבי השפה'', ולילינבלום קרא לעברית של הירושלמים: "אשדודית". ואחד העם קבע שאנשי רוח, הוגי דעות וסופרים הם שצריכים לחדש את המילים החסרות.

בן-יהודה התגונן והבהיר שברור שלא מדובר במהלך מושלם, וביקש שיבואו סופרים ואנשי רוח וישתתפו במשימה.

יואב קרני כתב בבלוג שלו כי בן-יהודה ניצח את אנשי אודסה אך גם הפסיד:

"הוא ניצח, מפני שגישתו המעשית להרחבת הלשון גברה על גישתם המתנשאת של סופרי אודסה.

הוא הפסיד, מפני שסגנונה של העברית המודרנית הוא סגנונם של סופרי אודסה, לא סגנונו. יתר על כן, את הבוז ואת האיבה כלפיו הם הורישו לדורות הבאים של אינטלקטואלים ושל היסטוריונים. הם טענו, במידה של הכללה, שמַעֲשֵׂה בן יהודה היה בדוי מלב". (קרני).

החברים הנאמנים

לבן-יהודה היו, על אופיו הקשה, חברים נאמנים שליוו אותו לאורך כל חייו, ותמכו בו. החבר הקרוב ביותר היה דוד יודילוביץ שעברת את שמו ליודה-לב-איש, ממייסדי ראשון לציון, שעל שמו קרוי רחוב בעיר זו. הוא היה איש סודו והתומך העקבי ביותר. כאשר דבורה נפטרה והילד איתמר מאן להנחם, שלחו אותו לביתו של יודילוביץ שהילד התייחס אליו כאל דוד. הוא היה בלשן, מורה וכתב כל השנים בהתנדבות בעיתוניו של בן יהודה. גם המורים יהודה גור גרזובסקי וישראל בלקינד שהיו שותפים לחזונו לגדל דור שהעברית תהא שפתו.

מימין לשמאל אליעזר, צפורה יודילוביץ, דוד יודילוביץ, חמדה

קשרים חמים היו לבן יהודה עם צעירי אגודת ביל"ו כפי שכתבה חמדה: "מיפו עלו ברגל ירושלימה ובאו ישר לביתו של בן יהודה באמרם: ''מורנו ורבנו, הלכנו בעקבותיך''". (חמדה, עמ'' 10). הצעירים נחלקו לשתי קבוצות: אלו שהשתלבו במקווה ישראל והנותרים שנקראו קבוצת שה"ו (ר"ת של שיבת החרש והמסגר) שהתיישבו לירושלים. בני קבוצת שה"ו היו לבני בית אצל יחיאל פינס ובן-יהודה שאת ביתו כינו ''בית דבורה''. הם נשאו עמם את זיכרון ליל הסדר בפסח תרמ"ד שהחל בבית פינס והמשיך בבית בן-יהודה בו החליטו לחדול מהגעגועים לרוסיה, ולחוש כאילו נולדו כאן מחדש. לאחר סיפור יציאת מצרים סיפר כל אחד כיצד עזב את משפחתו שהתנגדה לעלייה ועל קשיי הדרך. הם שרו שירים עבריים בהם ''חושו אחים חושו נרימה פעמינו, טוסו אחים טוסו לארץ הורתנו'' שחיבר פינס. כל ערב התכנסו חברו שה"ו, לאחר סיום יום העבודה, בביתו של אליעזר כדי לקבל ממנו שיעורי עברית.

העיתון ''הצבי'' היה מטבע הדברים לשופרם של אנשי העלייה הראשונה והביל"ויים, והיה לו חלק חשוב בטיפוח המיתוס של אגודת ביל"ו בקורות היישוב העברי.

נסים בכר

נסים בכר, חברו הטוב של אליעזר נולד בירושלים ולמד הוראה בפריז. הוא נשלח על ידי ארגון ''כל ישראל חברים'' לקונסטנטינופול כדי לנהל בית ספר ומשם נשלח על ידי כי"ח לירושלים כדי לנהל בית ספר לבנים ששמו ''התורה והמלאכה''. בכר הזמין את בן-יהודה ללמד עברית בבית הספר שניהל, גם כדי לסייע לפרנסתו. הוא השתמש בתקציב ללימוד דת כדי לארגן שכר לבן יהודה כדי לעקוף את ההגבלות של ההנהלה בפריז. יש הגורסים כי בכר הוא הראשון שעשה שימוש בשיטת הלימוד הנקראת ''עברית בעברית'', שבן-יהודה קידם באדיקות. בזמן החרם שהוטל על בן-יהודה התהדקו יחסיהם כי בכר התייצב בגלוי לצדו. הוא ליווה אותו גם כשנאסר על ידי הרשויות וארגן את הגנתו המשפטית ואת תשלום השוחד שנדרש לשחרורו.

נסים בכר

אשתו של בכר נפטרה ממחלה באותה תקופה בה דבורה נפטרה, והוא נהג להוציא כל ערב את אליעזר לטיולים ברגל ולשיחות נפש כדי להתגבר על המצוקה. כאשר בתו נהרגה בתאונת דרכים שקע בדיכאון והיגר לארצות הברית. הידידות עם נסים בכר קרבה אותו לקהילה הספרדית בירושלים.

בני העדה הספרדית

האיחוד בין בני עדות המזרחי והאשכנזים היה תמיד בראש מעייניו של בן-יהודה והכלי המיידי להשגתו היה החייאת השפה העברית כשפה משותפת לדוברי היידיש והלאדינו. לנג כתב שבן-יהודה סבר כי: "איחוד העדות יביא עמו גם נישואין בין-עדתיים, שישביחו את איכותו של העם היהודי. בעוד הספרדים מצטיינים בנועם הליכות, בסובלנות ובחוש אסתטי מפותח, האשכנזים ידועים בחריפות שכלם, ביכולת ההפשטה שלהם וכו'', וילידי התערובת העדתית הזו ישביחו את היהודים". (לנג, עמ'' 246). בן יהודה העריך את הספרדים על כך שהם משוחררים מ''הקנאות הארורה'' של האשכנזים. הוא האמין שנישואים בין-עדתיים, חינוך מעורב רב עדתי והשכלה כללית הם שיביאו ללכידותן של העדות.

בתחילת סיפור מעצרו של אליעזר עמדו רבני הספרדים לימין היישוב האשכנזי הישן, אך כשהבינו את הפח שטמנו לרב הספרדי אלישר בהחתמתו על כתב ההלשנה פנו נגדם. נסים בכר, הרב יעקב מאיר, שלמה עמיאל ודוד ילין (ספרדי למחצה) סייעו לבן יהודה במאסרו ומשפטו בתרגומים ובארגון תמיכה כספית לתשלום השוחד והשפעה על דעת הקהל.

בן יהודה השתתף במחלוקות הפנימיות שהיו בקהילה הספרדית על מינוי רב וכן במחלוקת שהייתה להם על אופן חלוקת התרומות מחו"ל בין בתי החולים ''משגב לדך'' של הספרדים ו''ביקור חולים'' של האשכנזים. כשהגיע שליח מארצות הברית לתווך בין העדות - התייצב בן-יהודה לצדם של הספרדים כדוברם. כשראה שהמשלחת מחו"ל נוטה באופן מובהק לטובת האשכנזים, העלה שאלה קנטרנית מעל גבי העיתון: "האם הספרדים הם יהודים, הזכאים לקבל קצבה המשתלמת על ידי יהודי חו"ל, או שמא אינם זכאים, ואולי אין הם יהודים כלל בעיני האשכנזים?". (לנג, עמ'' 314).

"כעבור שנים סיפר ניסנבוים, שבלכתו עם אב"י ל''בית הספרים הלאומי'' הוא שם לב שהאשכנזים שפגשו בדרכם ''לא שאלו בשלומו, ורבים מהם הביטו עליו במבטי זעם'', ואילו הספרדים האירו לו פנים ו''דרשו בשלומו בכבוד''". (לנג, עמ'', 543). גם הסופר ליודוויפול כתב כי "ראיתי כי פה, בין הספרדים, בן יהודה מכובד ופונים אליו תמיד בענוות חן, ובין האשכנזים רועמים לו פנים". (לנג, עמ''363).

יחיאל מיכל פינס

יחיאל מיכל פינס ולבן-יהודה היו בימי חייהם גם חברים בלב ובנפש וגם אויבים מרים. שניהם היו בעלי אופי סוער, עקשנים ומהראשונים שעלו לירושלים והאמינו בשיבת ציון. שניהם היו משכילים ולאומיים, וביקשו להפוך את העברית לשפה חיה. פינס חידש אף הוא מלים כעגבנייה, מחוג ושעון. שניהם היו קרובים לספרדי ירושלים ובנותיו של פינס נישאו לדוד ילין שהיה ספרדי למחצה וליוסף מיוחס, וגם איתמר בנו של אליעזר נשא לאישה את לאה אבושדיד בתקופה שנישואין כאלו עדיין לא היו מקובלים.

 

יחיאל מיכל פינס

ההבדל ביניהם התבטא ביחס לדת, כאשר אליעזר היה חילוני ופינס אדוק בדתו. הוא היה מהראשונים שאליעזר הכיר בירושלים, והתיידד עמו אף על פי שמעסיקו של פרומקין החבדני"ק היה אויבו המר. כאשר אליעזר נסע לרוסיה כדי לגייס מינויים לעיתונו ותרומות, הסכים פינס לערוך את העיתון במקומו ללא תמורה.

בהעדרו של בן-יהודה מהארץ השתמש בעיתון כדי לנגח את קבוצות האשכנזים האחרות, בעיקר החסידים, אבל הסכים עמם במחלוקת של שנת השמיטה. כשאליעזר חזר הוא אמר לו שקיום מצוות השמיטה מסכן את היישוב במושבות ודרכיהם נפרדו.

סכסוכיו של פינס עם הרבנים גררו חרם כנגדו ורדיפות שבגינן ברח ליפו וקיבל ייפוי כוח מחובבי ציון כדי לנהל מטעמם את ענייניהם בארץ. "הם רצו לנקום בו, אך ידם קצרה מלהשיגו ביפו. באחד הימים נראה בחוצות ירושלים כלב רץ הנה והנה, ובזנבו קשור נייר עם שמו של מיכל פינס ורשימת חטאיו".(חמדה, עמ'' 45).

חמש שנים היה עסקן משפיע בוועד היפואי ובחיי הקהילה. רעייתו חיה ציפה לבית לוריא עמדה בראש החברה ''עזרת נשים''. אך הימים הטובים ביפו הגיעו אל קיצם, ופינס הסתכסך עם אחד העם ואנשיו, פוטר, מטה לחמו נשבר והוא הושפל עד עפר.

לפינס היו חילוקי דעות קשים עם אנשי החינוך ביפו ובתל אביב כי הם היו חילונים והנהיגו חינוך חילוני למורת רוחו. הוא נלחם בחינוך החילוני ובכל מי שהגן עליו - כולל בן-יהודה, חברו לשעבר, ואף פרסם בעיתון החבצלת כי ''המן האגגי'' בגימטרייה הוא ''הצבי''. אליעזר דיבר על ליבו שהמלחמה שלו עלולה לפגוע בבית הספר. על כך ענה ''שיחרב'' ואליעזר ענה לו ''ואני אחריב אותך''. הוויכוח עם חברו  עורר באליעזר התרגשות כה עזה עד כי ירק דם.

העיתונאי

מיתוגו של בן-יהודה כ''מחדש השפה העברית'' גורם עוול לחלקו המכריע בבניית העיתונות העברית בארץ ישראל. הוא לא הגדיר עצמו כ''מחדש השפה העברית'' אלא כעסקן וכעיתונאי. כשמרדכי בן הלל הכוהן ביקש ממנו, בימי ייסוד עיתון ''הארץ'', לחדול מעיתונות ולהתמקד בעבודת המילון, ענה לו: "דע לך שאני בעצם, ובעיקר עיתונאי. זאת אומרת איש ציבור, ומאורעות הסביבה מעוררים אותי מאוד, קוראים אותי להשתתף בהם בפועל. מה לעשות, ואני הרגשתי תמיד צורך נפשי בהוצאת עיתון. היצר העיתונאי שוכן בי והוא אינו נותן לי מנוחה". (לנג, עמ'' 795). באותם ימים חש כי הציבור ועמיתיו אינם מבינים את גודל הרגע של הצהרת בלפור, והוא לא הצליח להסתפק בישיבה בחדרו בחיפוש אחר מילים.

חמדה סיפרה על העניין החריג שגילה בנושאי אקטואליה, למשל בימי ההמתנה להחלטות ועידת סן רמו בשנת 1920 שהיו בעלות חשיבות לגורלו של היישוב: "בכל אהבתי והערצתי להעברי הגדול הזה התחלתי לחשוב בעמקי לבי, כי התרגשות זו אינה של איש בריא, וכי הכוח הזה האיתן עד כה, הולך ונהפך ליוצא מרכז, ומי יודע עד אנה. כי למה זה והוא יתרגש יותר מכל היישוב כולו?". (חמדה, עמ'' 295).

הקריירה העיתונאית שלו החלה עוד בימיו בפריז, כאשר העיתונאי צ'צ'ניקוב לימד אותו את רזי המקצוע, וסיפק לו משימות עיתונות מזדמנות. באותם ימים החל אליעזר לפרסם כתבות בכתב עת עברי דל תפוצה אך נחשוני בשם ''החבצלת'', שהודפס לראשונה ב - 1863 בירושלים, וייצג את החסידים מקרב
אנשי הישוב הישן.

ישראל דב פרומקין, עורך ''החבצלת'' - שומר המצוות הנטוע בהוויה הירושלמית המסורתית, ובן יהודה הצעיר ממנו ב-15 שנים, היו שניהם בעלי רגש לאומי וחלקו אהבה לשפה העברית. הפער בהשקפת עולמם התבטא בנושאי אמונה דתית, ובן יהודה לא גילה עניין בהתכתשויות של פרומקין, איש חב"ד, עם ''המתנגדים'' שכונו ''הפרושים''.

 

ישראל דוב פרומקין

לאחר עלייתו ארצה סיפק פרומקין לבן-יהודה את משרתו הראשונה כעורך החבצלת, אך בשל חילוקי הדעות ביניהם הוחלט כי הוא יערוך מוסף חודשי שנקרא ''מבשרת ציון'', שהיה לכתב העת הראשון שהוקדש כולו להתיישבות בארץ ישראל. לאחר שהמחלוקות עם בעל העיתון נמשכו, הם נפרדו באופן אישי ברוח טובה, אך המאבק רב השנים בין הקו של החבצלת לבין עיתוני משפחת בן-יהודה היה לחלק מהמיתולוגיה הירושלמית.

בן יהודה השיג רישיון להוציא עיתון בשם ''הצבי'', וניסה להשתחרר מהשם שהיה בעיניו חסר משמעות, וכונה כך כי בעל ההיתר היה הרב הירשנזון (הירש בלועזית הוא צבי). הוא ניסה לשנות את שם העיתון ל''האור'' כדי לסמל את מלחמתו בכוחות החושך ולמען הקדמה והנאורות, אך השלטונות לא התירו זאת. הצבי נוסד ב - 1884 והופיע בגלגולים ובשמות שונים (בעיקר האור וההשקפה) עד 1915, תחילה כשבועון ומ-1908 כיומון הראשון בארץ ישראל.

''ההון'' שגייס בן-יהודה לצורך ייסוד הצבי הסתכם בחצי נפוליאון זהב שלווה מחברו המורה לצרפתית לו אמר: אם אצליח אחזיר לך, ואם לא אז שמת את כספך על ''קרן הצבי''. היה זה סכום מגוחך, ואיש לא האמין כי יספיק לייסוד עיתון, אך הוא עשה הכול בכוחות עצמו. אליעזר ביצע את עבודת הדפוס הקשה בסיועם של שני פועלים ודבורה סייעה בקיפול העיתונים ובהדבקת בולים. חבריו מהמושבות, מקהילות בחו"ל ומשכילי ירושלים סייעו לו על ידי כתיבת מאמרים ללא תשלום. היו לו מקורות מידע מתוך החברה החרדית שהדליפו את כל שהרבנים ניסו להסתיר. מצבם הכלכלי של בני הזוג התדרדר עוד יותר, כי לעיתון החדש לא היו הכנסות, והסתיימה התקופה שבה קיבלו את המשכורת הדלה מעיתון החבצלת.

לאליעזר לא היו אשליות שהצבי יעניק לו הכנסות ויפרנס אותו ואת משפחתו, אך קיווה שהעיתון לפחות יישא עצמו ולא יצבור חובות. הדפסת עיתון בעברית בארץ ישראל בתחילת המאה ה - 19 הייתה משימה בלתי אפשרית ללא סיוע. באותם ימים החל במסעו הסיזיפי בן עשרות השנים לקושש תמיכה כלכלית לעיתוניו ולמילון שלעריכתו יקדיש את חייו.

בתחילת הדרך ניסה לרצות את הפרושים (המתנגדים) בהנהגת ריבלין שהיו זקוקים לעיתון שייתן מענה ל''חבצלת'' החסידית של פרומקין. זו הסיבה כי הגן למרבה ההפתעה על שיטת ''החלוקה'' לה התנגד באופן עקרוני. כשנכזבה תוחלתו, ולא זכה לתמיכה לה ציפה, החל לתלות "את אומללותה של ירושלים במארת החלוקה, הגורמת לעצלות ולבטלה" (לנג, עמ'' 108), והטיף נגד הבערות והבטלנות. הוא הרבה לכתוב "על גזברים אכזרים, ופרנסים ומלמדים שוטים". (לנג, עמ'' 191), האשים את ראשי היישוב הישן בשחיתות, ותבע לפתוח את הספרים כדי להוכיח את טענותיו כי כספי החלוקה מגיעים לקרובים לצלחת, וכי מקפחים את העניים.

בן-יהודה ניסה לקבל תמיכה מחובבי ציון, אך לילינבלום שלא אהד אותו, קבע שהעיתונים ''המליץ'' ו''המגיד'' עונים על הדרישה לעיתונות עברית, ואם ''הצבי'' ימות לא יהא בכך משום הפסד. באפריל 1885 הגיע קלונימוס ויסוצקי, איל התה, לארץ. יונאס חותנו דיבר על ליבו של ויסוצקי, וביקש שידאג לאליעזר. הוא מונה למזכיר בשכר ולשם כך התפטר ממשרת ההוראה החלקית שנטל על עצמו, אך לאחר שבועיים פוטר בשל תככים, ומצבו הכלכלי החמיר עוד יותר.

עם הנדבן שמואל ואן דן ברג ברוטרדם

מצבו השתפר כאשר הברון רוטשילד העניק לו תמיכה צנועה אך קבועה. כאשר מרדו איכרי המושבות בברון תמך בן-יהודה בפטרונו ומתח ביקורת על המורדים בטענה כי הם מסכנים את ההתיישבות. טענות על כתיבה עיתונאית מוטה בשל סיבות של תמיכה כספית או תשלום ליוו את המשפחה כל ימי חייהם. התקפה חריפה במיוחד הייתה מצדו של יוסף אהרונוביץ, עורך ''הפועל הצעיר'' שכתב: "יש לו גם צד חסוי, מכוער, שהכול מתלחשים עליו. הכוונה למגמה למכור את שירותיו העיתונאיים לכל המרבה המחיר, לקבל שכר, ''גם על הדרישה וגם על הפרישה''... לפיכך צר היה לו לראות בארץ ישראל עיתונות מכוערת ומכורה כזו, וצר היה לו לראות תלמיד חכם כבן־יהודה בקלקלתו". (אלידע, עמ'' 126).

עיתוני ''השילוש הקדוש'' – האם, הבן ורוח הקודש

מתנגדיו של בן-יהודה ועיתוניו לעגו לעיתוני ''השילוש הקדוש'' שהם האם חמדה, הבן איתמר ורוח הקודש שהוא אליעזר. איתמר שאף מילדותו לעבוד  כעיתונאי אך נכנע לאביו ששלח אותו ללמוד בלשנות בברלין כדי לסייע לו

בעבודת המילון

העיתונאי איתמר בן אב"י

אליעזר וחמדה נסעו ב - 1902 לחו"ל כדי לגייס מינויים לעיתון ותמיכה כספית, ואיתמר בן אב"י (אז עדיין נקרא בן ציון) עזב את ''יפו הסואנה'' ושב ל''ירושלים המתה'', כהגדרת הצעירים באותם ימים, ובלית ברירה הטילו עליו את עריכת ''ההשקפה''. בזיכרונותיו סיפר כיצד הצליח בתפקידו הזמני כעורך לעורר שערוריות ואת זעמם של בני כל המגזרים:

איתמר בן אב"י ועיתונאים במערכת הצבי

את בני המושבות שהיוו את מקור התמיכה של משפחתו הרגיז בפרסמו כתבת תחקיר על זבוב שנתגלה בבקבוק יין מראשון לציון, שהוכיח לטענתו על רמת היגיינה ירודה. את הערבים הרגיז כשתיאר איך צעירה ערבייה שרצה בשלג עוררה את תשוקתו. כמו כן תקף את הוראת הצרפתית והגרמנית במוסדות החינוך בארץ, את התנועה הציונית שאינה מקימה מושבות חדשות ואת החרדים באופן כללי.

שערוריית המומר פיינגולד

ב- 1903 נסעו איתמר וימימה ללמוד בברלין. הוא אומנם למד בלשנות כדרישת אביו אך חיידק העיתונות לא עזב אותו והוא מונה לסגן העורך של כתב העת ''העולם'' של התנועה הציונית. לאחר שאליעזר החליט להתמקד בעבודת המילון הוא קרא לבנו לשוב ארצה ולערוך את העיתון שנקרא באותו שלב ''האור''.

ב - 1909 כאשר חמדה ואליעזר נסעו פעם נוספת לאירופה לגייס תרומות, חולל איתמר שערורייה נוספת שגרמה לפגיעה קשה בשמה של המשפחה. העיתון נקלע לקשיים כלכליים בשל התחרות העזה, ואיתמר שנותר לבדו, חיפש משקיעים בלא הצלחה. בייאושו עשה עיסקה עם מי שהיה ידוע בכינוי ''המומר פיינגולד'': דמות ציורית של צעיר יהודי שהכיר בלונדון יתומה צעירה שאומצה על ידי אישה נוצרייה אדוקה ועתירת נכסים. הוא נשא את הצעירה לאישה, והשלושה הגיעו לארץ ישראל. ספק אם אכן המיר את דתו, אך בזכות כספה של חותנתו רכש נכסים רבים בירושלים, בהם את בתי פיינגולד הידועים. בין עסקיו המגוונים היה גם בית דפוס בו הודפס ''הצבי''. בספטמבר 1909 הופיע הצבי שנית, ופורסמה בו ידיעה על דבר השותפות החדשה עם המו"ל שלמה פיינגולד, והודגש כי רק בן אב"י הוא העורך, ולמו"ל אין זכות להתערב בתכנים.

כל זה לא הפריע לביקורת הציבורית הקשה נגד בן-יהודה הלוחם הלאומי הידוע במסיתים (המיסיונרים), העיתונאי והמשורר קדיש סילמן שכינה את בני המשפחה "השילוש הקדוש", האם, הבן ורוח הקודש, פרסם בעיתונו ''היהודים'' קריקטורה של פיינגולד מעשן סיגר עבה ומחזיק שקית מזומנים, ובן-יהודה נשען עליו.

 

קריקטורה של בן-יהודה והמומר פיינגולד

בעיתון החרות, מתחרהו החזק של איתמר, נכתב: "בשל התחברותו לפיינגולד המומר: ''בן־יהודה התעבר והתעבר ויוליד מומר''... בספטמבר, יצא ''החרות'' בכותרת ראשית: "הצבי על במותיך... חלל". (אלידע, עמ' 79).

איתמר כתב בזיכרונותיו כי הוא התנגד לפסילתו של פיינגולד כמשקיע חסר השפעה על תכנים. הוא תהה האם כשתקום מדינה ויהיו בה בני לאומים ודתות שונים, מותר יהיה לפסול אדם מלבצע השקעות עיסקיות בשל אמונתו הדתית?

איתמר, כהרגלו, לא ידע לשמור על יחסי שותפות, והשניים נקלעו לסכסוך כספי שנמשך כחצי שנה, ופרנס את דפי ''החרות''.

מלבד ויכוחים על היחס לדרישות השגרירות הרוסית, זעם פיינגולד על השימוש שאיתמר עשה בדפי העיתון בחיזורו העקשני אחר לאה אבושדיד ושירי האהבה שפרסם בעמוד הראשי. אומנם החיזור הפומבי הגביר את התפוצה, אך פיינגולד ראה בזה עירוב לא ראוי של החיים הפרטיים עם עבודת העורך. פיינגולד פרסם גילוי דעת על החוויה שחש כשהיה ''בעבדות ובגולה'' אצל בני משפחת הברית המשולשת אשר "השתרגו עליו כעלוקה ו''ומצצו את לשדי ודמי (דמים תרתי משמע) בלי שום רחמנות ובקול אחד קראו: הב! הב!" (לנג, עמ'' 651). בעיתון החרות שמחו לדווח כי איתמר הזמין את פיינגולד לדו קרב, אך פיינגולד השיב כי הוא מוכן להשתתף בעימות בתנאי שכלי הנשק יוחלפו בתפוחי אדמה. (על המומר פיינגולד בהערה מספר 8).

לאחר מהפכת התורכים הצעירים ב-1908 הוסרו רבות מההגבלות הנוקשות על העיתונות, וכל נתין מעל לגיל 30 היה רשאי לקבל פירמאן (רישיון) להוצאת עיתון. באותה שנה הופיעו בירושלים לא פחות מששה עשרה עיתונים, שמהם יותר משליש של יהודים.

איתמר ששב מגרמניה עסק בעריכת העיתון ובכתיבה עיתונאית, ולאור ריבוי האירועים, העניין התקשורתי והתחרות הקשה נהפך עיתונם ליומון העברי הראשון בארץ. בן אב"י הושפע בגרמניה מהעיתונים הפופולריים/ עיתונות ההמון, וביקש להפוך את העיתון לקריא ועממי. שינויים אלו גררו ביקורת קשה ועיתוני המשפחה הוגדרו כ''צהובים''.

יהושע ברזילי, סופר ואיש ציבור שהרבה לכתוב בעיתוניו של בן-יהודה, הציב אולטימטום שאם לא יושם קץ "לבולווארדיות של בנו בכורו בעיתון זה, יפסיק הוא, ברזילי, את השתתפותו בו לתמיד.
''עיתון יומי'', טענתי אף אני באותו מעמד, כשברזילי נועץ בי את עיניו התכולות והמייסרות, ''אינו יכול ואינו צריך להיות מכתב - עתי בצורתו בימי סמולנסקין ואפילו לא כזה של פרומקין בימינו" (איתמר, עמ'' 178).

איתמר סיפר בזיכרונותיו על תוכנו של כתב העת שערך: "אימא הייתה כותבת בעיקר על ענייני אופנה, מדור חדש שהיא הכניסה לעיתוננו, מדור שעורר בשעתו מורת רוח בפרט בחוגי החרדים. סולומיאק, מנהל הדואר הרוסי בירושלים,  כתב ירכתונים מחיי הציבור. דוד יודה - לב - איש (יודולוביץ) כתב מפעם לפעם מסות בלשניות, ופרסם מפעם לפעם רשמי מסע נחמדים. הביל"ויי מנשה מאירוביץ, שחתם בשם ''מזקני היישוב'', כתב מפעם לפעם על חיי האיכרים ועל בעיות הפועל העברי. יהודה גרזובסקי פרסם בהמשכים את תרגום הסיפור ''עולם הפוך'' מאת ז'ול ורן, הניסיון הראשון בעיתונותנו הארצישראלית לפרסם סיפורים בהמשכים יום - יום. החוקר שמואל רפאלי ‏כתב כבר אז על המטבעות, ויוסף ממן קבע לו מדור מיוחד על ענייני הערבים. אף זה היה חידוש בימים ההם. בחלקי נפלו המאמרים על מדיניות חוץ, החדשות המקומיות והמברקים הכלליים אשר היינו מעתיקים מתוך עיתוני מצרים. מלבד בעלי המדורים והטורים הקבועים. השתתפו בעיתון מפעם לפעם - המורה והמתרגם מרדכי אזרחי (קרישבסקי), הלשונאי אברהם אלמליח, ישעיהו קרניאל, ‏ הירכתונאי שכתב שנים רבות אחר כך בכינוי ''עזמות'', וכן הסופר והמורה קדיש יהודה סילמן". (איתמר, עמ'' 176).

לכאורה עיתונות רצינית, אך העיסוק בסנסציות וכותרות רעשניות עוררו את זעמם של אניני הטעם. בהמשך הוסיף איתמר חטא על פשע ויצר מדור חדש של מודעות קטנות, ובהן "איגרות אהבים בין עלמים לעלמות, ופגישות בשעות ידועות ליד המגדל או בקרני זוויות, איחולים לשחקניות מפורסמות וכדומה. החתימות היו סודיות ברובן, והמפתח להן - ארגז המערכת.  זכורני, שעל קהל הקוראים נתחבבה בייחוד ההתכתבות הממושכת בין ''שוקולדון'' ו''שוקולדילי''". (איתמר, עמ'' 178). המדור המושמץ הזה הצליח כלכלית מאוד, ואף הביא את העיתון סוף סוף לרווחיות.
 

דיווח על ג'ק המרטש ב''הצבי''

איתמר השתמש בתחקירים שפרסומם נמשך על פני תקופה ארוכה כדי להגדיל את התפוצה ולשמור על עניין הקוראים. הקורבן העיקרי שלו היה אלברט ענתבי שהחליף את ידיד המשפחה נסים בכר כמנהל בית הספר. איתמר כינה אותו ''הורדוס הקטן'' וכתב שהתעמר במאות האנשים התלויים בו לפרנסתם.

 

אלברט ענתבי

ענתבי יזם בתגובה הקמת עיתון מתחרה בשם ''החירות'' בהנהלת חיים בן עטר ואלמליח שעבד שנים רבות בעיתוני בן-יהודה. התחרות בין העיתונים הייתה קשה והמלחמה הייתה נטושה על כל מנוי חדש. איתמר כתב כי העימות ביניהם גלש לקרבות אגרופים בינו ובין בן עטר בגן העיר. בעוד ''החרות'' נהנה מתמיכתו של ענתבי בעל הקשרים בצמרת השלטון, היה עיתונו של בן-אב"י, נתון לנגישות מצד השלטונות. כאשר פרסם ''האור'' מאמר פרשנות על מלחמת תורכיה-איטליה (1912), שבו הביע העורך את הערכתו כי איטליה תנצח במלחמה (וכך אומנם היה), סגרה הממשלה את ''האור''. איתמר נאסר וחלה בכלא וחייו היו בסכנה, אך הוא זוכה במשפטו, וליתר ביטחון שינה עוד פעם את שם העיתון מ''האור'' ל''הצבי''.

חמדה העיתונאית

כשנה לאחר עלייתה ארצה שיפרה חמדה את ידיעותיה בשפה העברית, והחלה לקרוא בספרות עברית על פי הנחיית בעלה. היא קראה בכתבי יהודה הלוי, אבן עזרא, אלחריזי ועמנואל הרומי, וכן בספרות תקופתה ככתבי יל"ג, סמולנסקין מאפו ובריינין.

אליעזר דחק בה לכתוב לעיתון, והיא התנגדה בטענה כי היא כותבת עם שגיאות, אך הוא לא ויתר והבטיח לתקן את שגיאותיה. אליעזר העריך כי אישה עשויה להחדיר לספרות העברית ''פשטות ודייקנות במקום מליצה נפרזת''. חמדה החלה את הקריירה העיתונאית שלה ב - 1896, והשתמשה תחילה בשם העט ''חידה''. בעיתון ''הצבי'' היה לה מדור שבועי ששמו ''עזרת נשים'' שבו עודדה נשים לאמץ נורמות מערביות מודרניות. בסוף אותה שנה החלה לכתוב מדור בשם ''מכתבים מירושלים'' שבו שרטטה בכישרון רב פרופיל תרבותי של יהודי ירושלים ובמיוחד של נשות העיר. לאחר מות אביה ומותו של בנה התינוק אהוד, שקעה חמדה בעבודתה כעיתונאית והצליחה בה.

לנג כותב שאליעזר צדק בהימורו, וכי חמדה סייעה לו בכתיבתה בכך שהוסיפה תכנים לעיתון כי לא היה להם כסף לשלם שכר סופרים, ורבים סרבו לכתוב לעיתון המשפחתי. הוא גם קובע כי היא גילתה כישרון עיתונאי, וכתבה גם עבור העיתון הרוסי ווסחוד.

חמדה המתוחכמת ביקשה מידידיה בחו"ל לשלוח מברקים בהם מלים מספר בנושאים אקטואליים. היא קראה בעיתוני חו"ל על נושאים שונים בתחומי התרבות והאקטואליה, ועירבה את תוכן המברק תוך ציון שם שולחו, עם הכתבות שקראה. מכך השתמע כי העיתון מחזיק כתבים בארצות שונות השולחים לו דיווחים שוטפים.

"תחילה חשב אליעזר כי הדבר אינו עולה בקנה אחד עם ההגינות העיתונאית, אך חמדה עשתה כרצונה ומדי שבוע החלו מופיעים טורים מבירות זרות שנשאו את חתימותיהם של כתבים בדויים שונים". (סנט ג''והן, עמ'' 171).

עוזי אלידע כתב: "חמדה התמחתה בכתיבה מגזינית ''רכה'', אבל הצליחה להפוך את ז''אנר הכתיבה הלא מאיים שלה לכלי רב עוצמה ששימש את המאבק לחילון ומודרניזציה של החברה היהודית בארץ בכלל, ושל האישה העברייה בפרט. ז''אנר הכתיבה הרך והקליל של חמדה השתלב היטב במגמת הפופולריזציה של העיתון והפיכתו לכלי תקשורת המוני המבקש לענג ולבדר את קוראיו... חמדה שימשה גם כתבת לענייני תרבות של העיתון וסיקרה קונצרטים והצגות תאטרון, וביוני 1900 אף דיווחה על הקרנה ראשונה של סרטי ראינוע בירושלים. היא גם פרסמה סיפורים קצרים וסיפורים בהמשכים בעלי עוצמה דרמטית שהודפסו בתחתית העמוד הראשון. סיפורים כמו ''חטאת אפרים'', ''לולו'' ו''חוות בני רכב'' פורסמו בהמשכים ב''השקפה''. (אליעד עמ'' 34-33).

איתמר סיפר על פעילותה של חלוצת האופנה הארצישראלית: "היא הייתה מעין יוצרת האופנה הירושלמית, הנהיגה מדור לאופנה גם בעיתונו של אבי, לזוועת כל ירושלים, גם עצם המילה ''אופנה'' נוצרה על ידי אבי לשם הצורך הדחוף שלא להיזקק חס וחלילה ל''מודה'' הלועזית. וכבר חשבה חמדה גם על תלבושת לאומית, שתיארה אותה לכל פרטיה". (איתמר, עמ'' 93). (על מדור האופנה של חמדה בהערה מספר 9).

אלידע כתב: "לעומת בן־ציון טאראגן, שחשש שהעניין שגילו ''צעירות ירושלים'' באפנת פריס האחרונה יפגע בפעילותן למען הפצת העברית, לא סברה חמדה שיש סתירה בין תרבות צרפת לבין התרבות העברית. להפך, היא פרסמה מאמרים רבים המשבחים ומהללים את התרבות החילונית הנהנתנית הצרפתית, ודיווחה ל''צעירות ירושלים'' ולחברותיהן בערים ובמושבות על החידושים האחרונים באפנה הפריסאית. חמדה פתחה את המדור החדש בהכרזה ש''זו הפעם הראשונה בימי חייה תבוא האופנה בשערי העיתונות העברית''. לדבריה היא ניגשה לכתיבת המדור בפחד ובחרדה שמא ילעגו לה ואולי אף יחרימוה, אבל הביעה תקווה ש''הקוראות הנחמדות'', שמספרן רב מאוד, תבנה אותה ותתמוכנה במדור". (אלידע, עמ'' 54). במדור האופנה שבו חתמה בשם העט ''שושנה לבנה'' הטיפה להימנע מבזבוז ופזרנות, ולשימוש בבדים זולים המותאמים מבחינת סוג האריג והצבע לתנאי האקלים המקומי.

חמדה ראתה במדור האפנה כלי לחינוך וקידום מעמד האישה, ולפיכך דיווחה בו על כנס נשים גדול שהתקיים בברלין, בו נדון הקשר בין שחרורה של האישה מהלבוש הלא נוח והלא טבעי, לבין שחרורה החברתי.

חמדה הייתה פעילה בקרב נשות ירושלים ועודדה אותן ללמוד עברית כדי ליטול חלק בספרות העברית החדשה.

מלחמה מרובת חזיתות

בן יהודה ניהל באמצעות עיתוניו קרב בחמש חזיתות:

1. חזית אחת מול עיתוני היידיש והלאדינו על עליונותה של השפה העברית.

2. עם העיתונות הערבית על האידאולוגיה האנטי ציונית שאפיינה את מרביתה.

3. עימות מתמשך עם היישוב הישן על ערכי הנאורות וההשכלה.

4. העימות עם תנועות הפועלים ועיתוניהן: ''הפועל הצעיר'' ו''האחדות'', על האידאולוגיה שלהן מול האידאולוגיה הליברלית קפיטליסטית שלו.

יוסף חיים ברנר, נביא הזעם של צעירי העלייה השנייה, שפרסם את מאמריו בשני עיתוני השמאל, לא חסך את שבטו מעיתוני בן יהודה:

"זה שק הפטפוט של בית בן־יהודה שאם הוא צהוב למדי גם בחיצוניותו, הנה חוסר טעמו הקיצוני משכיח גם את זה". (אלידע, עמ'' 108). או "כבר העדנו על הכעור שבהם בחיצוניותם ובפנימיותם, על צעקנותם הזולה, הצהובה, המגוכחה, שאין דוגמתה בעיתוני הרחוב היותר גרועים".

ועל פולחן האישיות המשפחתי:

"הנה עושה עלינו עיתונותו של בן־יהודה את האילוזיה כי רעיון ממלכה יהודית בזעיר אנפין יש בארץ ישראל ומשפחת בן־יהודה, זה שאביה בא לארץ ישראל, היא ה''ראשונה־לציון'' מכאן הפריבילגיה המבישה הצריכה לבוז לעצמה, על כל ביצה שלא נולדה, מכאן השקרים, הבדותות, ההפרזות מכאן הכתבות הנפוחות מ''פריז הקטנה'' (ראשון לציון), ו''מעל גדות הירקון'' (פתח תקווה), מכאן המאמרים הנוראים". (אלידע, עמ'' 125).

יוסף חיים ברנר

יוסף אהרונוביץ עורך ''הפועל הצעיר'' כתב שיש להפריד בין מפעל המילון אותו העריך לבין העיתון המופעל בידי המשפחה.

"בן־יהודה טבל בקדושת כתיבת המילון, אולם לעתים קרובות הוא נפעל יותר מאשר פועל. משפחתו גוררת אותו לביב השופכין של עיתון ההמון והוא שוקע כולו בסחי ורפש מבלי יכולת להיחלץ. עיתון הבית המשפחתי מוציא מדי יום ערימה של קש רקוב, עיתון חסר תוכן, חסר צורה, חסר שפה וסגנון וחסר כעל טעם. חנופה לכל פקיד קטן גדול... צעקנות המגיעה עד לגועל נפש. (אלידע, עמ'' 125).

עוזי אלידע מוסיף שחלק מסופרי השמאל הארצישראלי לא הסתפקו בהתקפות מילוליות ועברו למעשים. בן־אב"י סיפר בזיכרונותיו שבאחד הלילות התדפקו על דלת ביתו יוסף חיים ברנר, יעקב זרובבל, ממנהיגי מפלגת פועלי ציון ועורך ''האחדות'', וראש איגוד פועלי הדפוס בירושלים שאף איים עליו באקדח ודרש ממנו להפסיק לפרסם את החומר הצהוב.

מה שהפריע לאנשי תנועות הפועלים באמת הייתה הטענה כי העיסוק בצהוב ובסנסציות נועד להסיט את תשומת לבו של הקורא מיחסי הניצול הכלכלי הקיימים בארץ, וממלחמת המעמדות. הצהוב שבעיתון נועד להטביע את הקורא בים של סיפורים שנועדו לגרות את החושים ולהדחיק את עוולות הקפיטליזם והבורגנות.

חברי מערכת "האחדות" יושבים מימין לשמאל: רחל ינאית בן צבי, בן גוריון, זרובבל, בן צבי

אידאולוגיות מבקשות תמיד עיתונות מגויסת וכמוהן גם הדתות. הקו העיתונאי של בן יהודה היה  של ליברליזם מערבי נאור השם את האדם, אושרו, איכות חייו והחופש שלו במרכז.

"עורכי ''הצבי'' חזרו והדגישו את אחת ממטרות היסוד של עיתונות בן־יהודה הייתה להחליף את חיי העצב וההסתגפות הפיזית והרוחנית של היישוב הישן בחיי שמחה ותענוג פיזי. בהמשך למסורת תנועת ההשכלה האירופית, שהעמידה את עקרון האושר והתענוג בעולם הזה ולא בעולם הבא כמטרה מרכזית של תנועת החילון והמודרניזציה". (אלידע, עמ'' 111).

 

העימות עם הציבור האזרחי המשכיל, בעיקר חניכיו של אחד העם וחברי אסכולת אודסה

שבזו לבן-יהודה ועיתוניו, וביקשו להקים ''עיתון הגון''. בסיס כוחו של בן יהודה היה אצל בני העלייה הראשונה ותושבי המושבות, ולא היה פער אידאולוגי גדול ביניהם, מלבד בימי פולמוס אוגנדה.

''חכמי אודסה'' לא הסתירו מעולם את הבוז והתיעוב שחשו כלפי עיתוניו ''הצהובים'' של בן יהודה. דרויאנוב כתב כי בעיתוני בן יהודה אין למצוא נאורות כלל וכלל, וכי העברית הייתה לז''ארגון נמאס ושפת עילגים. הוא צפה לעיתוניו מיתה "וכשתמות - איש לא יספוד לה ולא יבכה לה, ורק ההיסטוריקון הבא יציב לה ציון לאמור: ''פ"נ זו שלא היה טעם למותה, כשם שלא היה טעם לחייה''". (לנג, עמ'' 637). ביאליק כתב על ''ההשקפה'' שהיא מוקצה מחמת מיאוס. בן יהודה הכיר בכישרונו אך שיבש את שמו בעיתוניו וקרא לו למשל ביליק. יש הסבורים כי ביאליק דחה את עלייתו ארצה עד לאחר פטירתו של בן יהודה בשנת 1924.

קדיש סילמן כתב על העיתונות המשפחתית שסגנונה הצעקני והבולווארדי גרם לנטישת סופריו, והיה לזרא בעיני משכילי היישוב שביקשו עיתון הגון. הם ניסו פעמים רבות לגייס כספים ולהוציא לאור את אותו ''עיתון הגון'' אך כשלו. באחד המקרים כתבה חמדה לעיתונאי בן הלל הכהן וביקשה שלא יקימו עיתון מתחרה כי אז "בן יהודה ימות. זה ברור לי כשמש בצהרים! היש רשות למישהו להמית את בן יהודה טרם גמר מילונו?. הדם הזה לא יכופר, זו תהיה נבלה בישראל ואסון קרוב לבוא". (לנג, עמ'' 642).

לאחר תום מלחמת העולם הראשונה הם החליטו סופית לכונן עיתון מטעמם, שיבדל מעיתוניו של בן יהודה, וגם מעיתוני תנועות הפועלים. בתחילת אפריל 1918 ביקש חיים ויצמן מיצחק לייב גולדברג לתרום את הכספים הדרושים לרכישת הזכויות להוצאת העיתון שיקרא בעתיד ''הארץ''. חבריו של אליעזר בן יהודה לחצו כי בני המשפחה, שחזרו מניו יורק, יועסקו בעיתון החדש. בתחילה הייתה נכונות לשלבם, אך לאחר חיכוכים ואי הבנות הקים איתמר בן אב"י, באוגוסט 1919, עיתון חדש בשם ''דואר היום'' שהוא תרגום של ''Palestine Daily Mail. העיתון היה לכלי הביטוי של החוגים האזרחיים, בני האיכרים והמושבות, חסידי היוזמה הפרטית, ספרדים עירוניים וחלק מהציונים הכלליים.

בן אב"י סבר כי ''הארץ'' הוא עיתון מיושן, וכתב כי העיתונאים המועסקים בו אינם בעלי מקצוע אלא סופרים ברוח אודסה. התיעוב היה הדדי, והם מתחו ביקורת על כותרותיו הצעקניות וסגנונו הצהוב.

איתמר כתב על התחרות עם ''הארץ'' וכיצד הצליח להפוך את עיתונו לעיתון בוקר: ”הקדמנו בחדשות את ''הארץ'' יום - יום, בהיותנו הראשונים בשוק כ''עיתון בוקר'' הראשון, בעוד ''הארץ'' היה עיתון צהריים כבד שהגיע לקוראיו בשעות הערב. זה היה חידושי הגדול, שהצלחתי להגשים שנים רבות לאחר היותי העורך הראשי הקבוע לעיתונים היומיים הראשונים ''האור'' ו''הצבי''. לתת בידי הקורא עיתון חי ומפרכס אל כוס הקהווה. 

איתמר בן אב"י

גדולה הייתה הצלחתנו כבר בשבועות הראשונים להופעת העיתון, עד כי לא נשאר להם, ליריבינו, כל אמצעי מגן אחר מאשר לכנות את עיתוננו בכינוי ''העיתון הצהוב'' לעומת ''העיתון ההגון'' שלהם. את ההבדל בין שני העיתונים בארץ הגדיר בשעתו אחד הסופרים המפורסמים במילים הללו:

''הארץ'' הוא אולי עיתון הגון, אך לא עיתון, ו''דואר היום'' אינו הגון אולי, אבל הוא ''עיתון'' .מעולם לא קיוויתי למחמאה טובה יותר מזו לעיתוננו". (איתמר, עמ'' 266). בסופו של דבר עיתון ''החירות'' שהיה חיקוי מוצלח של עיתוניו גבר על דואר היום של בן אב"י.

 

האומנם הייתה העיתונות של בן-יהודה צהובה ונחותה?

דומה שהביקורת על עיתוני המשפחה הייתה מוגזמת והתמקדה בגודל הכותרות ובסגנון. בן-יהודה ובן אב"י שמו להם כמטרה לפרסם ולקדם את הפצת הלשון העברית וחידושיה והעניקו מקום נרחב לפרסומים בנושאי מדע, בלשנות, חקלאות וחדשות חוץ.

גם הספרות והשירה תפסו מקום ניכר בעיתוני המשפחה, וטובי סופרי ישראל ומשורריו השתתפו בכתיבה. "הסופרים הצעירים היו דבוקים בבן יהודה ובעיתונו, מפני שזה היה המקום היחיד להבעת מחשבה חופשית. טשרניחובסקי התפלל אז ל''אפולו'', וכל אחד הלוא יבין, כמה היה רחוק ממהלך המחשבה של המשכילים היהודים, שהיו בעצמם גם הסופרים". (חמדה עמ' 132).

בן-יהודה פרסם גם מכתבי בר - נש המשורר הפועל, יוסף קלוזנר, ומיכה יוסף ברדיצ'בסקי. בפרסומיו בהצבי ובהשקפה בשנים 1898-1897, גובש סגנונו הספרותי החדש של ברדיצ'בסקי הידוע כ''המסה הלירית''. בן-יהודה לא שילם לו שכר סופרים, ואף לא הבין את שכתב אך חש בחושיו כי יוקרת עיתוניו תעלה בזכות פרסום כתביו. ברדיצ'בסקי גמל לו על ידי השוואה שערך בינו לבין אחד העם וקבע ששניהם ממנהיגי הדור הציוני, השוואה שאחד העם נפגע ממנה עד עמקי נשמתו.

בספרו "העולם בצהוב - לידת עיתונות ההמון הארץ-ישראלית (מ"הצבי" ל"האור", 1914-1884)", התייחס פרופ'' עוזי אלידע ל''עיתונות ההמון'' , של אליעזר ובנו איתמר שהיו בקיאים באסטרטגיות העריכה המודרניות הנהוגות בעיתוני פריס, לונדון וברלין. "אליעזר בן־יהודה שהה בפריס ארבע שנים והכיר היטב את עיתוני ההמון הפריסאיים וכך גם בנו, בן־ציון בן־יהודה, שישב חמש שנים בברלין ושימש עוזר הכתב הברלינאי של עיתוני המון פריסאיים. הבעיה המרכזית של עיתונות ההמון העברית בארץ נבעה מהפער שבין התשתית הטכנולוגית, הכלכלית והדמוגרפית הלא מפותחת, לבין יכולות לא מבוטלות של עורכים כמו בן־יהודה, אשתו חמדה ובנו איתמר בן־אב"י, שהכירו וידעו להפעיל את אסטרטגיות העריכה של עיתונות ההמון המודרנית, ואף הנחילו ידע זה לדור שלם של עיתונאים שהקימו לימים עיתונות המון מתחרה". (אלידע, עמ'' 16).

 

''הפועל הצעיר'' ו''האחדות'' של תנועות הפועלים ו''החבצלת'' של היישוב הישן היו עיתוני דעה שדנו באריכות וברצינות בשאלות של דת, כלכלה ופוליטיקה. עיתוניו של בן יהודה ביקשו לשלב בין מגמת עיתונות ההמון האירופית לעיתוני עילית שכלתניים אלו. בחלוף השנים, ככל שרבו הקשיים הכלכליים התחזק המימד הסנסציוני של העיתון שכלל כותרות ענק ועיסוק נרחב בפלילים, ברכילות, תופעות על-טבעיות ובתיאורי אסונות. רבים חיקו אותם ועיתון ''החרות'' שנוסד ב-1909 אף הביס אותם בקרב על התפוצה.

מערכת דואר היום 1920. במרכז איתמר ואשתו לאה

להבדיל מעיתוני העילית הנוטים להיות בני קול אחד ומבטאים אידאולוגיה מובהקת, נקטו בני המשפחה באסטרטגיה הפוליסמית. הכוונה שפרסמו בעיתוניהם מאמרים ובהם דעות המנוגדות לתפיסת המערכת. הם אפשרו כמעט תמיד ליריביהם המושבעים להציג את עמדותיהם המנוגדות לדעותיהם. ריבוי הקולות שירת היטב את העיתון והגביר את תפוצתו.

וסף לנג סיכם: "אליעזר בן-יהודה עשה את עיתונו לכלי שרת להפצת רעיונותיו הלאומיים, החברתיים-כלכליים, התרבותיים ומאוחר יותר גם המדיניים, ואמצעי להקניית השכלה והנחלת הלשון העברית". (לנג, עמ'' 97).

חמדה מנתה בספרה את כתבי העט שיזם וניהל בחייו:

מבשרת ציון, הצבי, האור, ההשקפה, האיכר היהודי, בית הספר, עולם קטן, העברי הקטן והוספותיהם בערבית, צרפתית וגרמנית.

המדינאי

הביוגרף יוסף לנג כתב כי חלומו האמיתי של בן יהודה היה להיות מנהיג: "בן יהודה שלקה בסינדרום הנפוליאוני, לא הצליח לממש את שאיפתו העזה לשמש מנהיג ומדינאי, אולם בצמתי אירועים שונים בחיי האומה ניסה להפגין את כישוריו הפוליטיים הכבושים כמנהיג לשעה ולמשימה נקודתית". (לנג, עמ'' 17).

בימיו בירושלים בן יהודה יצר מוסדות שונים שמטרתם הפיכת הלשון העברית לשפת יום יום כ''ועד הלשון'' אך גם ארגונים שמטרתם התיישבות ותחייה לאומית:

האגודה ''תחיית ישראל''

בן יהודה הקים עם יחיאל פינס אגודה בשם ''תחית ישראל'' שמטרתה הייתה לעודד את המסחר והחרושת, ואף לרכוש את רוב האדמות בארץ כדי ליצור רוב יהודי ולדחוק את הערבים ממנה. לטפח את ידיעת הארץ וחקר עברה ולהחיות את השפה העברית. החברה לא הצליחה לעורר הדים כי נאלצו להצניע את פרסומיה. הבודדים שהפנימו את רעיונותיה היו אנשי אגודת ביל"ו שבכרוזיהם ניכרת השפעת רעיונותיו של בן יהודה.

הם צרפו אליהם את נסים בכר וכתבו את ''ספר הברית'' שטשטש את המגמה המדינית מרחיקת הלכת של האגודה, ולעומת זאת הדגישו את נושא השפה העברית והתחייבו להפיץ אותה בכל מקום. הם הקימו גם חברת בת בשם ''גואלי הארץ'' שמטרתה רכישת אדמות.

בן-יהודה ניסח קול קורא משלו, ללא תיאום עם פינס, בו ניסח רעיונות כוחניים וקרא להקמת חברה חשאית בשם ''כובשי הארץ'' שתכליתה יישוב יהודים במרכזי אוכלוסייה צפופה של ערבים משני עברי הירדן. הביל"ויי זאב דובנוב כתב לאחיו ההיסטוריון שמעון דובנוב שהמטרה והשאיפה האמיתית היא להחזיר ליהודים את השליטה בארץ ישראל שנשללה מהם. בן-יהודה קשר קשרים עם אברהם מויאל ביפו שהיה בעל ידע וניסיון ברכישת אדמות.

אליעזר בן-יהודה השקיע את כל מרצו וליבו בחברה, נסע לרוסיה וניסה לעניין אנשי הון ויהודים פשוטים אך כשל. שומעיו בגולה גילו עניין רק בהחייאת הלשון, והחברה גייסה רק סכומים זניחים, ולא הותירה חותם. ההתארגנות של חובבי ציון ופעילות הברון עיקרו את פעילותה מתוכן, ובכתבי זיכרונותיהם של בן-יהודה ופינס הנושא כלל אינו מוזכר. לנג כותב כי זה היה הניסיון הראשון בעלייה השנייה להתמודד עם השאלה הערבית שתלווה את הציונות עד ימינו. קיימים היסטוריונים שמייחסים לניסיון ערך בהשפעה על צעירי הדור, ודוד יודילוביץ כתב כי הניסיון הזה היה המחברת הראשונה שקדמה למחברת של הרצל.

יחסו של בן-יהודה לערביי ארץ ישראל

בן-יהודה היה מודע לבעייתיות של היחסים עם הערבים, ועוד בימי הרצל ניסה לשכנע אותו ואת נורדאו בחשיבותו של הוצאת עיתון יהודי בשפה הערבית. בסופו של דבר הקים את ''בריד אל יום'' בעריכת אברהם אלמליח בו נכתב כי "הארץ היא של כל תושביה. רוצים אנו באמת ובלב תמים לחיות באחווה שלמה עם מי שהם אחינו בגזע ובלשון". (לנג, עמ'' 625).

אין כל אפשרות לסווג את בן-יהודה במושגי ימינו המקבעים אבחנה בין נצים לבין יונים או שמאל וימין. מצד אחד הוא ניסה לקדם התיישבות בתוך ריכוזי ערבים תוך דחיקת רגליהם, קרא לשאת נשק ולדאוג להגנה עצמית, טיפח את מיתוס השומרים העבריים ופאר בעיתוניו את זכרם של הנופלים על משמרתם. מצד שני גם יזם מפגשי פיוס, ועם זאת ביקש להשאר מפוכח, התנגד לכל הסתה אנטי יהודית ואנטי ציונית ותבע לחזק את הכבוד הלאומי. זכי ביי המושל הצבאי של ירושלים הטיף זמן רב לקרוב לבבות בין יהודים לערבים, וביתו של בן-יהודה היה בית ועד לכינוסים משותפים. בפגישת אלו הדגיש את האב האחד, הלשון האחות, הטיף ללימודי ערבית גם בבתי הספר העבריים וסיפר כי בדברי הימים של שני העמים קיימות נקודות מאחדות. הוא לקח על עצמו לחשוף את קוראיו לתרבות הערבית ופנה לדוד ילין, יוסף מיוחס, א"ש יהודה ואליהו ספיר שיתרגמו פתגמים, אגדות וספרות ערבית.

בן-יהודה שאף לכך כי הישות היהודית בארץ ישראל תתבסס על הלאומיות ולא על הדת, וכך תוכל להשתלב בישויות לאומיות ערביות אחרות שברחבי האימפריה העות''מאנית. הוא ניהל תעמולה יזומה שתכליתה הפרדה בין שני המרכיבים האסלאמיים של הממלכה: הערבים והתורכים תוך שהוא מדגיש את היתרונות שיהיו לממלכה מישות יהודית בארץ ישראל.

רבי בנימין אמר כי בבואו לארץ ישראל היה עברי גמור, אך הוא פיתח במשך השנים חיבה יתרה לערבים. במהלך השנים התגברה אצלו ההכרה במורשת השמית המשותפת ליהודים ולערבים, והאמונה בצורך להשתלב במרחב. הוא הכיר בערבית כתשתית מכוננת לשפה העברית, וכשביקר במצרים כדי לאסוף כסף, הרצה באקדמיה הערבית למדעים וגרם קורת רוח למארחיו הערבים בהצביעו על הקירבה הרבה שבין לשונם והלשון העברית. הוא אמר להם כי מלים, שנחשבו בעיניהם לערביות טהורות, הושאלו למעשה מן העברית.

ההתחברות לשורשי המרחב וחילון הלאומיות היהודית היוו את התשתית הרעיונית לתנועה הכנענית, ועוזי ארנן, אחיו של יונתן רטוש, סבר כי התנועה אימצה חלקים ממשנתו של בן יהודה. החיבור היה גם ברמה האישית, וכאשר ניסו בני המשפחה בימי מלחמת העולם הראשונה להימלט מהארץ חרף איסור השלטונות – היו אלו חבריהם הערבים שסייעו בידם. הם אירחו את חסן בק לסעודה בעת שבני המשפחה חמקו לאונייה, והסוחר הערבי שהעמיס על האונייה תפוזים ויתר על חלק מהמטען כדי שתצא לדרך ללא דיחוי למרות הפסדיו, כדי שלא יתפסו.

בימי ההתנכלויות המעיט בכתיבה עליהן כדי לא לפגוע בעליה לארץ. לעתים תרץ את ההתפרעויות על רקע אי ידיעת השפה והמנהגים, ובמקרים אחרים קרא להבליג והורה ''נשים יד לפה''.

מעניינת גישתו של בנו איתמר לנושא הערבי: ''דואר היום'' בעריכתו ייצג את בני המושבות ותושבי הערים שלא השתייכו למפלגות הסוציאליסטיות כ''פועל הצעיר'' ו''פועלי ציון'' שצברו כוח ועוצמה פוליטית וכלכלית. ציבור זה כונה ''אזרחי'' וייצג את ''הימין'' לעומת ''השמאל'' המתהווה. בשאלה הערבית תמך איתמר, שגדל בירושלים המעורבת, ביחסים טובים עם הערבים, והאמין ברעיון הקנטונים בו תחולק הארץ למחוזות בשלטון משותף. בכך חלק על מנהיג המחנה שלו – זאב ז''בוטינסקי. בספרו תיאר את הוויכוח שלו עם ז''בוטינסקי:

 

ז'בוטינסקי עם בני משפחת בן-יהודה

"בשש - עשרה שנות עריכתי את העיתון היומי הירושלמי ''דואר היום'', הבעתי פעמים רבות את אהבתי לזאב, שהייתה כאהבת יהונתן לדוד - אהבת קטן לגדול, החייל למצביא, מציית למפקד, ובבואו לארץ לאחר הצהרת בלפור, אמרתי לו פעם בביתי, במעמד רעייתי: ''צווה את אשר תצווה עלי, ומוכן אהיה למלא את כל פקודותיך!''

''את כולן?'' חקרני במבטו המרוכז.
''את כולן, חוץ מאחת'', עניתיו. 
''והיא? 
יחסך לערבים''.

''הבעיה הערבית היא, לדעתי, מחלה בבשרנו, וצריך שנתייחס אליה בדרך רפואית - הרחקת המחלה''. 
"וזוהי נקודת ההפרדה בינינו, אישי הכביר. אני רואה את הערבים הארצישראלים, בחלקם לפחות, כיוצאי חלציהם של היהודים הקדמונים, אשר קיבלו עליהם את דתותיהם של הכובשים המוסלמים והנוצרים, ובלבד שלא למסור את הארץ בידי זרים. מכאן הקנטוניות שאני מציע''. 
''הקטנטוניות רצונך לומר'', עקצני הזאב. 
''יפה לדעתי קטנטוניותי, בהסכמת הערבים, מגדלדוליותך באיבתם אליהם''. 
השיחה נתחממה, נתרעלה, וכמעט ניפצה את ידידותנו, אילולא התערבות רעייתי, אשר סיימתה מתוך איחוליה לאמור: 
''אל - נא, ידידי, תשברו את הכלי בטרם תשתמשו בו, ועוד בוא יבוא היום ושניכם תעבדו יד ביד בבניין המדינה העברית, קטנה או גדולה. אמן''".  (איתמר, עמ'' 302-301).

הרצל, הפגישה עמו והפולמוס עם אחד העם

הפולמוס בין אחד העם שתקף הציונות המדינית של הרצל, והטיף לציונות רוחנית, שכונתה אף ''ציוניות יוחנן בן – זכאי,'' היה מהראשונים בתנועה הציונית ידועת העימותים והשסעים. בן-יהודה, נאמן לגישתו הממלכתית ותמיכה בהנהגה הקיימת וחיזוקה - הצטרף לתומכי הרצל, ועיתונו היה לנושא דגלו הנאמן. אחד העם זכה לתמיכה בין יהודי רוסיה, ובן יהודה ביסס את תמיכת יהודי ארץ ישראל בהרצל, בעיקר בציבור העירוני המשכיל ובני המושבות.

בביקורם של אליעזר וחמדה בפריז פגשו את מקס נורדאו שכתב להרצל שהוא ממליץ לפגוש את בן יהודה, ותיאר אותו כך: "פרח הגלות, חרוץ מאוד, זהיר וערום, ויש בו אש עמוקה חבויה. ביחס אליו תהיה בעיקר שואל ומקשיב". (לנג, עמ'' 381).

בן יהודה הקדיש מאמצים גדולים כדע לפגוש את הרצל אך הדבר לא הסתייע, ודומה כי הרצל אפילו התחמק מלפגוש אותו. כשנפגשו סוף סוף בעקבות התעקשותו של בן יהודה, לא נרשמה כימיה בין שני האישים.

במרץ 1899 כתב הרצל ביומנו" בקרני היהודי בן יהודה מירושלים. יהודי קטן ואדמוני מן המזרח. אני מתחיל להכיר טיפוסי היהודים השונים. הוא מאריך בדיבורו ונראה כאילו יש לו איזו מחשבה מוסתרת. אך נודעו לי מפיו כמה דברים על הלך הדברים בתורכיה כלפי הציונות". (לנג, עמ'' 397). השניים שוחחו על הוצאת עיתון בערבית, וככל הנראה על נושאים נוספים, אך הרצל לא התייחס לכך בזיכרונותיו. אליעזר כתב לחמדה על אכזבתו "הוא יהיר עד הקצה האחרון. דורס ורומס ברגליו רגשי כל איש זולתו. זאת טבעו והיא הביאתו כבר למעמד קשה מאוד. אין איש אוהב אותו, אף כי אפילו שונאיו ומתנגדיו אינם יכולים שלא להודות כי הוא מסור בכל לבו להרעיון וכי הוא עובד יומם ולילה".(לנג, עמ'' 398).

בנימין זאב הרצל

בן-יהודה נפגש עם נורדאו בפריז, לאחר הפגישה הכושלת עם הרצל, וניסה להעביר דרכו את המסרים שלא הצליח להעביר באותה פגישה. נורדאו דחה את רעיונותיו בדבר טיפוח ההשכלה בחברה הערבית על ידי הקמת בתי ספר שבהם ילמדו הן בעברית והן בערבית, וכן על הוצאת עיתון בערבית. הרצל ונורדאו לא יכלו להבין את החשיבות שבטיפוח הקשרים עם האוכלוסייה הערבית.

פולמוס אוגנדה

אליעזר בן-יהודה אימץ עוד בימיו בפריז את הגישה הממלכתית המכבדת את הרשות השולטת כתנאי לקיום מסגרת לאומית. זהו פשר נאמנותו לברון רוטשילד בו ראה את הריבון של ההתיישבות בארץ ישראל, הסיבה לההת''עמנות שלו וכן דבקותו בהרצל למרות חוסר הכימיה ברמה האישית. כאשר השתכנע באופן סופי כי האימפריה העות''מאנית לא תתיר בשום מקרה יצירת ישות יהודית לאומית בארץ ישראל, וכאשר הגיעה הצעת ההתיישבות המכונה ''אוגנדה'' תמך בה בכל מאודו. הוא העביר את נאמנותו מהאימפריה העות''מאנית לבריטית, והשווה את צ''מברליין לכורש מלך פרס.

בן יהודה הלין על מתנגדיו של הרצל בפולמוס אוגנדה שקראו לו: "''הבה לנו ציון, ורק ציון''". היש עוד עם בעולם שחייו בסכנה כה קיומית נוראה המעזים לדחות "אדמה שתהיה שלו ומיד, שתצילו ממלאך המוות, והוא יעמוד כילד עיקש ומילל וקורא לא! לא! לא! דווקא את קערת הירח מהשמיים הבו לי''". (לנג עמ'' 458).

בן-יהודה היה לאוגנדיסט קנאי, שהעמיד עצמו בשורה אחת עם הרצל, זנגוויל ומקורביהם במלחמתו חסרות הפשרות ב''ציוני ציון''. אוסישקין פרסם את ''הפרוגרמה שלי'', ובן יהודה כמשקל נגד פרסם את ''המדינה היהודית''.

מות הרצל

חמדה כתבה בזיכרונותיה כי אליעזר היה המום ממותו של המנהיג, איים להרוג את אוסישקין, שהיה אחראי בעיניו למותו של הרצל, ולהצית עצמו מרוב צער. מאוחר יותר, כשהיה זקוק לתמיכתו, כתב על אוסישקין "האם יכול הרצל לעשות את מה שעשה אלמלא מצא את אוסישקין כעוזר לו?". (לנג, עמ'' 730).

לנג כותב כי מותו של הרצל היה עבורו מעבר לאבדה אישית כי הוא "ראה בו את בבואתו שלו, בן דמות ממש: שניהם עיתונאים, שניהם אירופים בהשקפותיהם ובתרבותם, ולשניהם קדמה הארה פוליטית בטרם יתגייסו לעזרת עמם". (לנג, עמ'' 505). בן יהודה ארגן בירושלים גיוס כספים למען יתומיו של הרצל שנותרו בחוסר כול.

הרצל וילדיו

 

רבים ניסו לזלזל בכוחם של האוגנדיסטים בארץ ישראל, אך לעיתונו של בן יהודה (באותם ימים נקרא ה''השקפה''), הייתה השפעה ניכרת. אגודת ''עין הקורא'' בראשון לציון שימשה להם מרכז, ו-200 שוקלי השקל שלה הביעו תמיכה בציונות ברב ריינס שתמך בתוכניותיו של הרצל. הם בחרו את בן יהודה כציר לקונגר השביעי שכונה ''הקונגרס היתום''. אך הוא סירב כי חשש מהתנכלות השלטונות לעיתונו וביקש שישלחו את בנו במקומו. הדבר לא התאפשר ובנו איתמר נסע כעיתונאי, ושם נוכח לדעת כי רוב הטריטוריאליסטים הם בעד שפת היידיש, וכי הם מתנגדים לגאווה הלאומית וסממניה ועל כן התרחק מהם. באותה עת שינה את שמו לאיתמר כפי שרצתה אמו דבורה ובן אב"י מתוך הוקרה לאביו, למרות שנבדל ממנו בשל השקפתו האוגנדיסטית/טריטוריאליסטית.

 

האכזבה מצעירי העלייה השנייה

בן-יהודה תלה תקוות רבות בזרם העולים הצעירים שהיו אידאליסטים, חילונים, בעלי רגש לאומי ובעלי ידע בשפה העברית. הוא האמין כי הקשרים עמם יהיו דומים לקשריו עם צעירי ביל"ו שראו בו את הוגה הדעות שלהם - אך זה לא קרה. ההתחלה הייתה מבטיחה, וכך סיפרה  בזיכרונותיה רחל ינאית בן צבי, דמות מפתח בעלייה זו:

"בית אליעזר בן-יהודה הנהו פה מנגד. מן היום הראשון לבואי לירושלים משתוקקת הייתי להכיר את האיש... ידעתי שכל אורח העולה לירושלים מבקר בבית בן-יהודה, שכל דובר עברית נושא על שפתיו את שמו. בית בן-יהודה הוא הבית הראשון שקם בארץ ושפתו עברית. עתה, משכבר שגורה העברית בפי וכבר סיגלתי לעצמי את ההברה הספרדית, אני פונה עם אבנר לבית בן-יהודה.

 

בן-יהודה עם פועלים צעירים בירושלים

מה נאה הבית בסגנונו המזרחי. שטיח ססגוני פרוש על רצפת השיש, שולחנות נמוכים ועליהם אגני נחושת מבריקה. קירות האולם מכוסים ספרים עד בלי די. בפינה אצל שולחן כתיבה יושב בן-יהודה, ראשו מכונס בין כתפיו, נשען על ידיו, שקוע בספר. אך הנה הרים את ראשו בהיר השיער. עיניו מעורפלות מרוב קריאה ועיון, קטן קומה כחוש כמסתגף – מעין נשמה בלי גוף". (ינאית, עמ'' 59). חמדה סיפרה לה כי בשנת 1904 מנתה ירושלים רק כעשר משפחות דוברות עברית וכיום כבר קיים גן ילדים דובר עברית. בן-יהודה ניתק עצמו מכתבי היד, כשאוזנו קלטה שמדברים עברית, ופניו אורו. אני מאזינה לדבריו. קסם הדיבור העברי נאצל על הבית, נאצל על הרחוב, נאצל על ירושלים העברית". (ינאית, עמ'' 60).

רבים מהעולים הצעירים מיהרו מיד לאחר עלייתם לבקר בכותל המערבי וגם בביתו של בן-יהודה. אחדים מהוגי הדעות שלהם מצאו אכסניה בעיתוניו בתחילת דרכם, אך בהמשך הסתייגו מהם וכינו אותם עיתונים סמרטוטיים.

בן-יהודה קיווה מהבאים לגדולות אף שהתנגד לאידאולוגיה הסוציאליסטית של מרביתם, אך התאכזב מיחסם אל אולי העלייה הראשונה, בני המושבות ואליו במיוחד. בפתח תקווה הפועלים קרעו את עיתון ההשקפה על רקע העימותים עם האיכרים, והטילו עליו חרם. בן יהודה נפגע כי באותו זמן נקרע העיתון בפומבי גם על ידי מי שכינה ''הקנאים - שוטרי הקב"ה''.

בן-יהודה חשש כי התאים הפוליטיים והמפלגות הסוציאליסטית שהיו על בסיס חד עדתי יפוררו את ראשיתה של ההרמוניה הרב עדתית שהתהוותה לאיטה, ושתנועות הפועלים פוגעות ברקמת החיים בארץ,

ההתרחקות של מנהיגי העלייה השנייה לא הייתה רק מעיתוניו אלא גם מביתו שהיווה את מקום המפגש של משכילי ירושלים והיה סלון חברתי תרבותי בו התארחו אומנים, עסקנים, בני האליטות הלא יהודיות בעיר ותיירים. "סופרי העלייה השנייה, ליבם גס במיתוס הקדושה שנרקם סביב אישיותו של אב"י במקדשו-ביתו. שם ''לא נתנו לך להסיח את דעתך אף לרגע שאתה עומד במרכז המרכזים, במרכז ירושלים, במרכז א"י, במרכז העולם''". (לנג, עמ'' 669). דומה שהבוז ואפילו התיעוב שחשו ''חכמי אודסה'' לבן יהודה חילחל אל הצעירים שהושפעו מהם.

 

מחדש הלשון העברית

התואר לו זכה בן-יהודה, ''מחייה הלשון'', מוטעה כי הלשון העברית מעולם לא מתה. פרופ'' משה בר-אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית, הגדיר את פועלו של בן-יהודה:
"שני התאריכים הראשונים - פרסומו של ''קהלת מוסר'' בברלין ‏(1755 בקירוב) בידי מנדלסון וחבורתו, וכינון בית עברי ראשון בירושלים בשנת ‏1881 בידי בן יהודה ורעייתו דבורה והולדת הילד העברי בן ציון בן יהודה, הלוא הוא איתמר בן אב"י, זמן מועט לאחר עלותם ארצה - הם תחנות חשובות בתולדות לשוננו החדשה. התחנה הראשונה מציינת את בואה של העברית אל המודרנה ואל החילון; מכאן ואילך יש לה לעברית הכתובה פנים חדשות. התחנה השנייה הביאה את העברית אל החיים המלאים, כדי שתהיה לשון אופפת כול ותהא משמשת את כל צורכי החיים". (בר-אשר, עמ'' 60).

המהפכה של בן-יהודה התבטאה בהפיכת השפה העברית לשפה שימושית בחיי היום יום, שבירת המחיצות בין העדות והמונופול הגברי על השפה.

 

 "בכל אלה פעל בן יהודה על פי אינטואיציה גאונית שכללה כמה עקרונות: שפת הדיבור היא המפתח להצלחת המהפכה; התקשורת והחינוך הם המתווכים בין קברניטי המהפכה לעם. המהלכים אליהם הוביל בן יהודה שרירים וקיימים עד היום: אימוץ ההברה מזרחית גם אם בהצלחה חלקית, עקרונות יצירת המילים, הוראת העברית בעברית, והתשתית למילונאות העברית החדשה". (רוזנטל).

פישוט השפה נעשה על ידי ביטול מלים כפולות: ספריה במקום בית עקד ספרים, שעון כנגד מורה שעות וכו''. בן-יהודה ויתר על ריבוי האותיות האופייני לכתיב היידי: לעוואנטין הפך ללבונטין, ליליענבלום ל-לילינבלום, ומעלאמעד למלמד. הוא החזיר את שמות המקומות לשמות המקראיים, כך למשל פראנקרייך הייתה לצרפת.

הבלשן רוביק רוזנטל ניסה לפצח את חידת בן-יהודה ושאל: "מה הפך את בן יהודה ראוי לתואר ''מחייה השפה העברית''? מה מאפשר לנו גם בפרספקטיבה של ארבעה דורות לראות בו גיבור של המפעל הציוני? את התשובה על כך יש פרק למרכיביה:

הוא ניסח ראשון, בבהירות ובנוכחות רבת השפעה את רעיון תחיית השפה.

הוא יצר קבוצה חברתית ומוסדות שלקחו על עצמם את קידום תחיית השפה, מוסדות אלה פועלים עד עצם היום הזה.

הוא ניסח ויישם ראשון את רעיון הוראת העברית בעברית.

הוא הוביל וקבע את דפוסי ההגייה הרצויה של העברית החדשה, דהיינו, ההברה הספרדית-מזרחית, וקביעותיו התקבלו ויושמו.

הוא טבע את מעמדה של העיתונות בארץ ישראל כמרכז וגורם דוחף לתחיית העברית.

הוא ניסח את הכללים שלפיהם יחודשו מילים חדשות החסרות לאוצר המילים העברי, ותרם מאות חידושים משלו.

הוא כתב את המילון של העברית החדשה, המשמש תשתית לכל המילונים שבאו אחריו". (רוזנטל).

כצפוי בן-יהודה הותקף על ידי חכמי אודסה: "הם התנגדו לסמכותו המדעית של ''ועד הלשון'', שבן יהודה הקים בירושלים (מן הַוַעַד צמחה 65 שנה אחר כך האקדמיה ללשון העברית), אם כי י״ח רבניצקי, ממתנגדיו החריפים, נעשה לימים חבר מן המניין בוועד הלשון. זה קרה שבע שנים לאחר מות בן יהודה. הוא לא היה היחיד שהמתין להסתלקות בן יהודה, כדי להצטרף אל הוועד, שהוא וחבריו נהגו לכפור בסמכוּתוֹ פעם אחר פעם, ולצקת עליו קיתונות של בוז.

בן יהודה לַאמִתּוֹ של דבר לא המציא הרבה מלים. ד”ר ראובן סיוון המנוח, הבלשן המהולל שחקר את תחיית השפה, ספר פחות מ-300 מלה. אבל אילו מלים. נַסוּ נא להסתדר בלי מדרכה, או מגבת, או מברשת, או כרובית, או גלידה, או רכבת. זה הספיק". (קרני).

"שני מורי הדור ''מנדלי מוכר ספרים'' ואחד העם, הם ותלמידיהם בזו לו ולמפעלו, אך לעג הגורל שעשו שימוש במלים שחידש". בתחילת דרכם התנגדו לרעיון חידוש השפה העברית. ברל כצנלסון כתב על כך שאחד העם וביאליק לא האמינו אז בתחיית השפה העברית והעניק לבן יהודה את הקרדיט המגיע לו. ביאליק הציע שאת המילון יכינו אנשים שזה מקצועם,  וכינה את בן-יהודה "משחית הלשון שעשה בה פרצות והכניס לתוכה כל מיני שדים ומלאכי חבלה". (לנג, עמ'' 678).

על הניסיונות לגמד את פועלו של בן-יהודה כתב בר-אשר: "יש ניסיונות פתטיים של כמה חוקרים המדברים על אנשים שקדמו לבן יהודה. כידוע, זו טענתם של ‏תאודור פרפיט ושלמה הרמתי, שמצאו מי שקדם לבן יהודה בדיבור עברי, אבל דוגמות אלו אינן ממין העניין. מדובר כאן בשיח מזדמן ולא בשינוי מהותי של המציאות הלשונית בפי יהודים בארץ ובניכר. אין שום ספק שבן יהודה נבדל מכל קודמיו, וגם מכל בני דורו בשינוי המהלך ההיסטורי של העברית. השינוי בתולדות העברית קשור יותר מכול באיש זה, שהיה בעל מלאכה אחת ולה הקדיש את כל חייו. בן יהודה הבין היטב כי צריך היה לספק מענה מלא לכל צרכיה של הלשון החיה, כדי שמי שמדבר עברית יהיה בידו אוצר מילים עברי מלא לכל חפץ ולכל מכשיר בבית, בסדנה ובחנות, בבית הספר וברחוב. אמת הדבר שבן יהודה וחבריו פנו אל הערבית לקבל ממנה עזרה... לצורך זה עבר בן יהודה מטמורפוזה מוחלטת: ממחדש מילים חובבני ולפעמים מצחיק, הוא היה לבלשן מעמיק שכתב מילון רב ערך בשירות הלשון המתחדשת". (בר אשר, עמ'' 59).

בניית מיתוס בן-יהודה תאם את האינטרסים של הממסד הציוני כפי שמצוין בציטוט הבא: "פגש ר'' ליפשיץ את אוסישקין ושאל אותו ''הרי אתה יודע שלא בן יהודה מחייה הלשון, שהלשון לא מתה מעולם!''  השיב לו: ''גם אני ידעתי, אבל העם מבקש לו גיבור, ואנחנו נותנים לו את הגיבור''". (בר-אדון, עמ'' 96).

לבניית מיתוס בן יהודה והחייאת הלשון הייתה משמעות מדינית עליה כתב העיתונאי יואב קרני: "אני מציע לראות בבן יהודה את מייסד ‘העברית המדינית’, באותו האופן שבו הרצל היה מחולל ‘הציונות המדינית’. החייאת הלשון הייתה מעשה פוליטי, שאפשר להבין רק מתוך התבוננות בכור ההיתוך האינטלקטואלי של אירופה במחצית השנייה של המאה ה-19. זה היה זמן שֶבּוֹ עמים קטנים ונשכחים תבעו לעצמם פתאום מקום והכרה, והיו מוכנים לטלטל מעיקרו את הסטאטוס קוו. פעם אחר פעם, כלִי ההתעוררות הראשון שלהם היה הלשון. פעם אחר פעם, תנועה של תחיה לשונית ותרבותית נקשרה בשמו של אדם אחד וּבמַאמציו. הוא חיבר מילון, הוא הקים בית ספר ראשון בלשון הלאומית, הוא הנהיג סטנדרטיזציה של השפה (תנאי ולא יעבור להתפשטות ההשכלה)".(קרני).

האמצעים להשגת חידוש הלשון

החינוך

עוד בימיו בפריז, עקב בן-יהודה אחר דרכי החינוך בירושלים ובקיץ 1879 פרסם מאמר בו התייחס להצלחת בתי הספר של המיסיון וכישלונם של בתי הספר הבנויים על הפילנתרופים. המלצתו הייתה שבבתי הספר יחנכו את הילדים ברוח לאומית ובעברית, ובנוסף ילמדו את שפת המדינה טורקית, שפה אירופית נוספת, וערבית, שהיא שפה אחות ושפת תושבי הארץ.

נסים בכר, חברו הנאמן שמונה למנהל בית הספר ''התורה והמלאכה'' של כל ישראל חברים (כי"ח) דאג לו למשרה חלקית כמורה לעברית על חשבון תקציב לימודי הדת. בן-יהודה החל אמנם לעבוד בהוראה כברירת מחדל מתוך כורח כלכלי, אך ברגע שהחל ללמד השקיע בכך את כל נפשו. הוא לימד את תלמידיו בשיטת הלימוד הקרויה ''עברית בעברית'', ועד ימינו מתנהל ויכוח מי עשה בה שימוש לראשונה. לנג סבור בן-יהודה הוא אבי השיטה, ואילו שלמה הרמתי סבור כי אבי השיטה הוא המורה יצחק אפשטיין, או נסים בכר עצמו. תהא אשר הבעלות על זכות הראשונים - אין מחלוקת על כך כי בן-יהודה גיבש אותה, ובנה אותה כתכנית לימודים סדורה. (עוד על מחלוקת זו בהערה מספר 10). הוא הכין עם תלמידו וחברו דוד ילין מקראה ששימשה כלי בידי מורים לעברית, ואומצה על ידי מורי המושבות ובחדרים מתוקנים בחו"ל. המתנגדים כינו את השיטה "עיוורית בעיוורית".  

בן-יהודה כונה ''מורה המורים'', ומורי המושבות נהגו לעלות לרגל לביתו מדי פסח וסוכות, ולדווח לו על הישגיהם, ותשובתו הייתה תמיד ''לא מספיק''. הוא אף דרש מהם להציע לילדים להחליף את שמותיהם לשמות עבריים. הרבה לסייר במושבות ועודד את המורים אשר חלקם עבדו בעיתוניו בכתיבה ובתרגום.

לאחר מותו של הרצל נועדו מוסינזון ובוגרשוב עם אליעזר בביתו ושוחחו עמו על מצבה של מערכת החינוך בארץ. הוא התלונן על בתי הספר בהם מלמדים בשפות זרות, והדגיש את השפעת שפת בית הספר על הילדים. הם התרשמו מרעיונותיו וסיפרו על השיחה בוועידה הארצית של ציוני ציון בווילנה ב-1905 בה הוחלט על הקמת בית ספר תיכון עברי על שמו של הרצל, הלוא היא הגימנסיה הרצליה.

משכילי ירושלים ובראשם ילין התקנאו באנשי המושבות ותושבי יפו להם היו גני ילדים בהם לימדו עברית. ילדיהם הגיעו לגיל הגן והם ביקשו להעניק להם חינוך כלבבם. הרבנים כמובן התנגדו ובן-יהודה כתב ב''השקפה'' בלעג על הרבנים שאחזו בהם חיל ורעדה למחשבה כי יוקם גן "ששם ינשמו התינוקות האלה, רחמנא לצלן, אוויר נקי, ששם ישמרו עליהם מכל דופי וכיעור, ששם ישעשעו וישמחו את נפשם העגומה במשחקים יפים, נקיים, מבריאים הגוף ומעוררי הרוח, ששם ירקדו הילדים, ששם ישירו, ששם – אוי ואבוי! וזהו השיקוץ - ששם ילמדו את הקטנים האלה לאהוב את עמם".(לנג, עמ'' 438). גן בו יתחילו הילדים מקטנותם לדבר עברית היווה סדין אדום עבור הרבנים, וכך גם הרעיון לערב ספרדים ואשכנזים בלימוד משותף.

דוד ילין

הוויכוח על הגן זלג לעיתוני העם בחו"ל, ובן יהודה כהרגלו לא בחל במלים וכינה את הד"ר משה וולך שאסר על עובדיו לשלוח את ילדיהם לגן בתואר "חולה ברוחו".  את הרבנים המתנגדים כינה "פגרים מתים" המתנגדים לאיחוד העדות, לקדמה ולהשכלה. הוא לעג להם על שאינם מתנגדים באותו אופן למוסדות החינוך של המיסיון, ואף פה ושם שולחים את ילדיהם לשם. החינוך לגיל הרך נחל הצלחה גדולה אך ראש הלוחמים, אליעזר בן יהודה, לא שלח את ילדיו לגן זה.

איתמר כתב על תפקידו של אביו בקידום החינוך העברי: "מיום ליום הלך ורב מספר המילים החדשות עד הגיעו לעשרות, למאות, לאלפים, כי גם בתי הספר, בהם למדו לפי שיטת "עברית בעברית", התחילו פונים לאבי ודורשים ממנו מילים לילדים גדולים יותר, לנערים ולבוגרים גם יחד. ביפו החל בית הספר מייסוד חובבי ציון ללמד גם את המדעים הכלליים רק בעברית. במושבות הטיפו ישראל בלקינד, יהודה גרזובסקי, דוד יודילוביץ'' ויצחק אפשטיין ללימודים כלליים בעברית. גם במקווה ישראל הסכים שארל נטר למונחים עבריים בעבודת האדמה, שחכמי התלמוד השתמשו כבר בהרבה מהם. 

מכל המקומות הללו היו פונים ל"מילון החי" - כפי שהיו מכנים את בן - יהודה. מכתבים הציפו את מעבדת הקסמים הזאת. ובעקבות המורים הלכו הסוחרים ובעלי המלאכה, וכן פועלים, ואפילו נוצרים 
מכומריותיהם - כדומיניקנים וכפרנציסקנים - אשר ראו בבן - יהודה אב ומורה בכל הנוגע בענייני לשון התנ"ך. מאודסה וממוסקבה, מברלין, מלונדון ומניו יורק, ממצרים, מתימן, ממרוקו ומארגנטינה, החלו זורמים מכתבים וקלפים טעונים רשימות מלאות לכל המונחים אשר לא ידעו לתרגמם לעברית, ומדור מיוחד לתחיית השפה נפתח גם בעיתונו של אבי". (איתמר, עמ' 45-44). 

בחינוך הלאומי ניתן מקום של כבוד ל''ידיעת הארץ'', ובן-יהודה כתב את "ספר ארץ ישראל: על טבע הארץ הזאת, ימיה ונהריה, הריה ועמקיה וטבע אקלימה, והצמח והחי אשר בה, ועריה וכפריה". היה זה כתב סנגוריה על הארץ עליה אומרים מי שאינם מכירים אותה כי היא ''ארץ אוכלת יושביה''.

יל"ג - יהודה לייב גורדון החמיא בעיתון ''המליץ'' לספר, ובן-יהודה התרגש מאוד מיחסו החם לספרו והודה לו על "''אשר הואלת לשית עינך בו ולחרץ משפטך עליו לטובה''... אליעזר שלא ידע אהבת אב, לא ידע את נפשו נוכח יחסו האוהד של יל"ג אל ספרו, ושוכנע שדבריו החמים מבטאים ''אהבה לי, כי נשאתי חן בעיניך להכירני כבן לך''. מעתה הוא אימץ את ''ראש משוררי ישראל'' לאביו הרוחני ויותר מזה, באחד ממכתביו אל יל"ג התוודה ''כי אהבתי לך הפריזה על מדת דאגתי לך''. כבן נאמן, המתגעגע אל אביו במרחקים, ביקש ממנו שיעלה לארץ ישראל כפי שעשה ר'' יהודה הלוי... והתנצל כי תשוקתו לשבת לרגליו כתלמיד לפני רבו מעבירה אותו על מידת הנימוס הראויה, וכי מבחינתו נחשב ''יום כתבי לך הדברים האלה להטוב מכל ימי חיי''". (לנג, עמ'' 66).

יל"ג – יהודה לייב גורדון

בן-יהודה אף כתב ספר היסטוריה שהתעלם מההיבט הדתי, והתמקד בתקופות התפארת של ריבונות העם בימי החשמונאים והבית השני. גישתו כלפי המכבים ובית חשמונאי סייעה להפיכת תקופה זו למיתוס בתנועה הציונית. על תקופת המקרא כתב כי אין מספיק מידע על ימים אלו, כי התנ"ך אינו ספר היסטוריה אלא ''פירוש קדוש ונהדר'' לדברי ימי עמנו, אך לא מקור שניתן להסתמך עליו''. בספרו התעלם מהתקופות בהן העם נשלט על ידי זרים ומימי הגלות, והאדיר את ימי העבר בהן הייתה לעם שליטה בארצו.

בצד ההתפעמות מגבורת המכבים, בן-יהודה לא התעלם מאלימותם כלפי החילונים. שנים לאחר מכן, בימי המסיבות של בית הספר בצלאל התבקש לשאת דבריו על חשיבותו של חג החנוכה אך סירב: "''כי יראתי מפני האף והחימה של צורת דמות צלמו של מתתיהו מעשה פועל כפיו של פרופ'' שץ, שהייתה מתוחה על כתלי החדר''. נדמה היה לו כאילו עיני מתתיהו מביטות בו בחמת זעם, ''וחשתי'' הוסיף, ''כי לו נפחה רוח חיים בצורה הזאת, או לו קם מתתיהו מקברו כי אז דקרני בחנית שבידו ממש באותו רגש הקודש שדקר את מי שעלה חזיר על המזבח במודיעים, והיה ממגר את כל הצלמים ארצה והיה מרעים עלינו בקול אדיר: הילנים ארורים, מרשיעי ברית, הבשביל זה קראתי ''מי לד'' אלי'', שפכו בני את דמם, כדי שתבואו אתם ותטמאו את נחלתי ותכניסו צלם בהיכל?''". (לנג, עמ'' 574).

בוריס שץ (יושב) בחברת תלמידיו ופסלו מתתיהו בן יהודה גם קידם את התרבות העברית ובשנת 1884 יזם את הקמתן של ספריות בראשון לציון ובירושלים.

המלחמה ביידיש

באותן שנים הייתה תחושה שהיידיש היא בלתי מנוצחת, אך בן-יהודה לא התייאש, וכשהסתובב בשווקים דחף לאנשים שדיברו ביידיש פתקים שהכין מבעוד מועד בהם נכתב ''יהודי, דבר עברית'', או ''דבר עברית והבראת''. הייתה זו עיקשותם והתמדתם של המורים העבריים שגידלו דור חדש שדיבר בעברית ששינתה את המצב.

בן-יהודה תלה תקווה בצעירי העלייה השנייה אך התאכזב כשגילה כי לא המירו את היידיש שהייתה לשון התקשורת העיקרית שלהם בעברית. בעיתונו ביטא את זעמו על "הז''ארגוניסטים הסוציאל דמוקרטים הרוסים וכנופיותיהם". (לנג, עמ' 591). יוסף חיים ברנר השיב לו: "אל נאבה להשליט את הלשון. האגרוף משליט, התרבות מנחילה". (לנג, עמ' 802).

מעמד היידיש נחל ניצחון בוועידת צ''רנוביץ שהתקיימה בשלהי 1908, בה הוחלט על עליונותה של כשפת העם היהודי. בן-יהודה טען שאינו מתנגד לשימוש בשפה בחו"ל, אך בארץ ישראל מחצית היהודים הם ספרדים שרובם מכירים את השפה העברית. ז''יטלובסקי ענה כי קל יותר ללמד את התימנים והספרדים יידיש כשפה משותפת מלוותר על היידיש. בן יהודה הסכים שהיידיש גורמת לרגש של געגוע הנטוע בנפש האדם שהיה רגיל לה בילדותו, אך לטענתו: "הז''רגון, אף שנראה תמים, הוא נחש הנושך עקב, ואם לא תרצוץ את ראשו מיד הרם ירים את ראשו ושישך אותך ברגע שלא פיללת". (לנג, עמ'' 599).

''מלחמת השפות'' פרצה כאשר חברת ''עזרה'' של יהודי גרמניה קבעה כי הלימודים בטכניון יתקיימו בגרמנית. המורים ותלמידיהם במוסדות החינוך שמומנו על ידי ''עזרה'' הכריזו על מרד, והכל פנו אל בן-יהודה כדי שינהיגם. הייתה זו הפעם השנייה לאחר פולמוס אוגנדה, בה נקלע בן-יהודה אל עמדת הנהגה לאומית, ובחדרי ביתו שברחוב החבשים התאספו יריבים מאתמול כדי לגבש את דרכי המלחמה.

הדילמה הקשה בפניה ניצב בן-יהודה הייתה שחברת ''עזרה'' מימנה את המילון שהיה פרויקט חייו. איתמר כתב על ההתלבטות בין המלחמה על כבודה של העברית מול חזון חייו עליו קיפחה דבורה את חייה:  

"מעל גזוזטרת ביתו היה אבי רואה יום - יום את העברים הצעירים והקשישים עוברים על פניו, כעל פני מצביא, מכבים חדשים. מה נעמו לאוזניו צלילי התזמורת והשירים, שעבריותם הרעננה בישרה לכל רוחות השמים, כי חלומם הגדול של טובי העברים למיום בר - כוכבא ועד ימינו נתגשם בפועל תחת שמי ישראל". (איתמר, עמ' 111).
 

חמדה שקשרה את הקשרים עם פאול נתן ממנהלי חברת עזרה והשיגה את התמיכה הכספית, הלכה לפגישה עמו, ואמרה לו שלו בן יהודה היה מסרב לעמוד בראש הלוחמים היו סוקלים אותו באבנים. לאחר שנים שיפצה את הטקסט והוסיפה "ירגמו אותו באבנים ואני אהיה הראשונה לירות בו אבן". (לנג, עמ'' 745).

פאול נתן ענה לה במרירות כי "אוי לעם אשר יסקול את בן-יהודה שלו''. והוסיף ברוגז: "ומכל עבודתכם ומכל מושבותיהם – אבן על אבן לא תשאר". (חמדה, עמ'' 255-254).

בינתיים בחוצות ירושלים "המוני תלמידים ותלמידות מתהלכים ברחובות בלי ללמוד ומשתעשעים בהדלקת מדורות קטנות מול בית הקונסול הגרמני. הישיש ד"ר שמידט המכובד והאהוד עד כה על הבריות יוצא ושואל: ילדים מה אתם עושים פה? והם עונים: ''ספרים גרמנים ופנקסינו הגרמנים אנו שורפים. אין אנו זקוקים לגרמנית!''. ולזה הם שרים:"''Deutschland, Deutschland unter alles, alles` in der welt''. (חמדה, עמ'' 255).

יוסף קלוזנר, יריבו המר של בן-יהודה מימי אוגנדה, כתב: "מי שהפליאני באמת הוא מר אליעזר בן-יהודה. אין לסופר זה בעולמו אלא המילון שלו, והיה מקום לחשוש כי יכריע סיועה של חברת ''עזרה'' למילון אבל הוא לא הכריע. כארי התנשא בן יהודה הקרוב לשישים". (לנג, עמ' 760-759).

שפה ברורה

בן-יהודה הקים ב-1889 את חברת ''שפה ברורה'' שנועדה להשריש את השפה וליצור באמצעותה גשר בין אשכנזים וספרדים. ועד הלשון הוסמך לחבר מלים חדשות, ובלבד שיאושרו על ידי  סופרים ואנשי רוח יודעי עברית.

ועד הלשון קבע את הכללים לחידוש המלים: מקור ראשון הוא התנ"ך, התלמוד, המדרשים והספרות הפילוסופית. המקור השני הוא הערבית, אך על הוועד להיות מתון באימוץ מלים מלשון זו. המקור האחרון הוא לשון כנען, דהיינו אותן מלים שנתגלו על כתובות עתיקות בשפות שעברו מהעולם. הבלשנים הירושלמים הניחו בכך את התשתית האידאולוגית-מדעית לייצורן או בריאתן של המלים החסרות.

חברי ועד הלשון. מימין לשמאל: יושבים: בן-יהודה, קלוזנר, ילין, ליפשיץ. עומדים:  זוטא, סילמן, אידלסון וברוך.

החברה זכתה לתמיכת של חובבי ציון, בני משה בהנהגת אחד העם, הרב הילדסהיימר מגרמניה, וסוקולוב שכתב על ייסודה בהתלהבות בעיתונו ''הצפירה''. בקהילות שבגולה הקימו אגודות אחיות. אליעזר וחבריו ביקרו בבתי הספר ובתלמודי התורה, בחנו את הילדים, נתנו פרסים למצטיינים וציינו את שמותיהם ב''הצבי''.  בסופו של דבר, למרות התמיכה גוועה פעילות החברה.

הספרדים והתימנים קיבלו את החברה החדשה בברכה, ואילו האשכנזים כינו אותה "''חברת שפה ארורה'', ''שפה בלולה'', "מלות מלשון ערבי, טערקיש, טאטעריש וציגינעריש (צוענית). הם פרסמו פשקווילים ''סורו, סורו, טמא... מתועב הוא בכל מיני תועבה ועל פי השמועה נשים שדעתן קלה נלכדו ברשת לעשות חבורות כאלה''". (לנג, עמ'' 180).

השפה הסודית של הגברים

בן-יהודה האמין שהמפתח להצלחת הפצת השפה העברית היא באמצעות הנשים שבמשך דורות הודרו מידיעתה. פרופ'' רחל אליאור כתבה בספרה ''סבתא לא ידעה קרוא וכתוב – על הלימוד ועל הבורות, על השעבוד ועל החירות'': "בכל קהילות ישראל, המרחב הציבורי שבו נשמרו ספרי הקודש וספרי הלימוד ואשר בו התנהלו הלימודים והשיעורים מראשיתם ועד סופם... היו, מאז ומעולם, מרחב גברי בלעדי. בשום תקופה לא התקיים אף פעם מרחב ציבורי של לימוד משמעותי מספרים בשפה העברית הכתובה, שהיה מיועד לבנות, לנערות או לנשים עד לראשית המאה ה-20, ובשום מקום לא הוקצו כספי ציבור למטרה זו. מאז ומעולם כל המרחב הציבורי בעולם היהודי המסורתי היה שמור רק להנהגה גברית מונופוליסטית, שתבעה בלעדיות על מכלול סמכות הדעת, מעצם העובדה שרק גברים למדו, נחלו והנחילו את הזיכרון הכתוב בלשון הקודש". (אליאור, עמ'' 460).

כלי השליטה העיקרי של הממסד הגברי היה המניעה השיטתית של הידע מהנשים בשפה העברית האוצרת את ההלכות והדינים. ב-1904 החלו מספר נשים אמיצות ללמוד וללמד עברית אך יוזמתן דוכאה מהר מאוד. הרבנים האשכנזים גרמו למלמדת הראשונה להפסיק את עבודתה לאחר שאיימו עליה שאם תסרב לא ימצא לה חתן. אישה אחרת פתחה מעין חדר לילדות בביתה בו ביקשה ללמד מעט עברית אך נאלצה להפסיק זאת לאחר איומים. הן היו בקשר חשאי עם בן-יהודה שהתוודה כי נגרמו לו סיוטים מהמחשבה כי יוטל עליהן חרם.

מתברר כי חרדותיו התאמתו וכי "זעקת החצופים ונאצותיהם על הנשים המשתדלות לדבר עברית פעלו את הפעולה אשר בקשו המנוולים האלו". (לנג, ע'' 494). אביה הרב של צעירה שרק נישאה וביקשה ללמוד עברית: "זינק עליה כחיה דורסת כדוב וניחת בכל כוח זעמו את שתי זרועותיו כשתי קורות על ראשה הקטן, ויהלמנה, ופצפצנה, ויכנה לחי". הוא חש אשמה על ההשפלה והכאב שהנערה סבלה וקרא לה "אחותנו, חזקי ואמצי! שאי כלימתך בעד לשון קדשנו והיי למופת לאחיותיך". (לנג, עמ'' 494).

המילון

עוד בימיו בפריז סיפר בן-יהודה לחברו צ'צ'ניקוב על כוונתו לכתוב מילון ותגובתו הייתה: "כן אליעזר, אך יהא עליך להיות בלש, מלומד, עושה להטים ומיילדת בעת ובעונה אחת". (סנט ג''והן, עמ'' 41).

בן-יהודה החל לאסוף את חומר למילון החל משנת  1882 והמשיך לעסוק בכך, בנוסף לעבודתו העיתונאית והציבורית עד סוף ימיו. חמדה יעצה לו לכתוב את המלים ופירושן על פתקאות במקום במחברות, כפי שנהגו באוניברסיטה בה למדה, כדי שיוכל למיין בקלות את הטקסטים שכתב. חברו יעקב שרתוק הביא לו ארון ברזל כדי להגן על הכתוב משריפה.

אליעזר בן-יהודה בחדר עבודתו 1912

עבודת המילון נמשכה מ-1908 ועד ל-1959. ''מילון הלשון העברית הישנה והחדשה'' מכיל כרך מבוא ועוד 16 כרכים, שחמישה מהם בלבד פורסמו עד למותו של בן-יהודה בשנת 1922.

בן-יהודה קיבל את מירב השראתו בספריות הספרדים בירושלים שהכילו ''ספרי ספרותנו העתיקה''. רבים הביאו לו ספרים לעיון, והברון מימן את סיורו בספריות באירופה.

איתמר כתב על אביו כי בעבודתו על המילון קרא: "בכארבעים אלף ספרים וכתבי יד. בדק ועיין דף אחר דף ועמוד אחר עמוד, לברור מתוכם את רבבות פתקאותיו למילונו הגדול. תוך כדי עבודה בלשנית זו, טיפל אבי, כמובן, גם בשירים,  בפיוטים ובזמירות של משוררינו בכל ארצות פזוריהם: ארצות המזרח,  ספרד, איטליה ואשכנז. שירים רבים העתיק לצורך עבודתו, בעצם ידו, ומסרם לרעייתו, וזו קראה אותם יחד עם ארבעת הילדים". (איתמר, עמ'' 102).
 

הוא עבד 19 שעות ביממה בעמידה על יד שולחנו המיוחד כי הרופאים אמרו לו שכך ישתעל פחות, וכל פעם שנרדם התעורר מהמכה שקיבל מהשולחן. על הקיר ממול נכתב "היום קצר והמלאכה מרובה".

בהקדמה למילון, עמ'' 24 כתב: "אעבוד אני עבודה כפולה ומכפלה כמה וכמה פעמים, לישון פחות ולנוח פחות, ולהספיק אני לבדי את כל מתכנת הלבנים שהיו צריכים להספיק חבורה של עוזרים. וזהו מה שעשיתי. וכך יצרתי את המלון של הלשון העברית הישנה והחדשה.

שקאלינגר אמר: מי שהאלוהים רוצים להענישו קשה מאוד, הם גוזרים עליו להיות מחבר מילון, והוא מדמה חיי מחבר מילון לייסורי הגיהינום. מימיו ועד ימינו נשתנו הזמנים הרבה... ואולם בנוגע אלי, אוכל לומר, כי עד השנים האחרונות של עבודתי היו חיי באמת גיהינום, ואף על פי כן אחור לא נסוגותי, קבלתי עלי את ייסורי עבודתי בחיי, ומצאתי לי נחם באמונתי שמפעלי זה ימלא את תפקידו הגדול לתכליתי בחיי – תחיית הלשון העברית על אדמת האבות". (מסע).

בן-יהודה עשה שימוש בעיתוניו כדי לקדם את פרסום המילון והמלים החדשות. בעיתון ''הצבי'' הוא הוסיף מדור בשם ''גנזי הלשון'' בו ניתן היה לגזור ולשמור עמודים שהיוו חלק מהמילון.

כאשר כשלו בשלב מסוים באיסוף תרומות למלאכת המילון, עשה את חשבון חייו וכתב בדיכאונו מאמר שביטא אכזבה מהיחס של העם היהודי למפעל חייו. הוא תיאר במאמר אישים יידועי שם שלא זכו בחייהם לכבוד כמו אדגר אלן פו. או צ''רלס דרווין שהצטיין בשקדנותו כי ''השקדנות היא הגאונות''. "אב"י התקשה להסתיר את שאיפתו הבלתי נלאית להכרה, להוקרה ולכבוד, ולא אחת היא האפילה על עיקרי הדברים, אולם כפי שעוד ניווכח, חמדה טרחה להשיג למענו את הכבוד הרם ביותר שהשתוקק לו ואת ההכרה העולמית שעליה אולי לא העז לחלום". (לנג, עמ'' 632). הנוספים היו משה, הרמב"ן, מנדלסון הקומפוזיטור ואברהם לינקולן.

האם אופיו של בן-יהודה התאים למלאכת כתיבת המילון?

הביוגרף יוסף לנג תהה האם העיסוק במילון התאים לאופיו של בן יהודה: "השאיפה לחבר מילון לא נתנה לו מנוח מאז היותו בפריז, ולמעשה משעה שהוברר לו שלא יוכל להיות רופא. כיצד ניתן להסביר שאיפה כה עזה של אדם חסר כל ידע מקצועי, המתעקש ליטול עליו משימה, שאת כובדה לא היה מסוגל להעריך?... קשה להבין מה מצא מי שביקש להיות מדינאי או רופא למחייתו בעיסוק כה ממוקד וכה מרוחק ממעורבות בין בני אדם". (לנג, עמ'' 255).  גם בנו איתמר חש כי אופיו של אביו לא התאים לעבודה על עריכת המילון וסיפר על הזמן הרב שהקדיש לחיבור המילון "אם כי לא לכך נועד," כפי שהדגיש לידידיו ומעריציו, שכן ראה את ייעודו בעיקר כאיש העיתונות והדובר בשער".(איתמר, עמ'' 63).

חלקה של חמדה ביצירת המילון

חמדה הסירה מעל כתפיו של אליעזר את דאגות היומיום, ולא נתנה ''לשום אדם לגשת לבן יהודה ולהפריע לו בעבודת המילון. בטיוטת יומנה כתבה "כנוגשת אני מחייבת את מחבר המילון להתנזר מכל. ומעט מעט מסתלק מכל התקהלות ומתגודד בחדר עבודתו". (לנג, עמ'' 673).

רעות גרין כותבת בעבודת גמר שהקדישה לחלקה של חמדה במילון בשם "חמדה בן יהודה ו"מלחמתה עם השטן" – מפעלה הלא ידוע הפקת המילון":

''"חלקה של חמדה בהכנת המילון היה כפול. מחד חלקה של רעיה תומכת שנוכחותה העניקה לו את השלווה שהיה זקוק לה בעבודתו, והשכילה להוריד מעל כתפיו את כל מטלותיו החל מחינוך הילדים ועד לטיפול בצדדים המעשיים של צרכי החיים. אך היה גם צד שהיה מהפכני באותם ימים בהם כלל לא היה מקובל כי נשים תסענה לבדן בעולם". (גרין).

חמדה יצאה לדרכה ב-1907 לבדה  לאירופה, לאחר ביקורו של הרב והמזרח ד"ר יוסף הורוביץ מפרנקפורט ב- 1905, שהביע דעה חיובית על מפעלו של בן יהודה והמליץ לבקש עזרה מיהודי גרמניה. כספה לא הספיק לנסיעה בצורה נאותה, והיא שיחדה את הטבח שיאפשר לה לישון בחדרו בעת שעבד. היא שכחה ספר של הפילוסוף שופנהאואר על הספסל בסיפון, והקברניט מצאו והתעניין למי הוא שייך. כששמע את סיפורה הזדעזע וסידר לה חדר פרטי בעת ההפלגה.

חמדה נסעה קודם כל להונגריה שם התגוררו מספר בלשנים בעלי שם עולמי, כשהיא מצוידת בהמלצתו של פרופסור קראוס, ואלפי כרטיסיות של האותיות ב'', מ'' ו-ת''. הבלשנים יידועי השם באכר, גולדציהר, לנדאו, ישראל הלוי וד"ר גסתר ציידו אותה במכתבי הערכה והמלצה. בן-יהודה נהג להתייעץ עם מומחים אלו בעבר, והם העריכו את עבודתו. מכתבים אלו "הם אשר גזרו ופנו דרך! כמו בחרב הפילו כל המעצורים!". (לנג, עמ'' 601) ושכנעו את פאול נתן, מבכירי הממסד היהודי בגרמניה בערכו המדעי של המיזם. ביוזמתו וביוזמת חמדה מונתה ועדה מדעית מיוחדת שתלווה את הפרויקט וביולי 1907 בישרה חמדה לאליעזר שפאול נתן יתמוך גם בכתב העת ''ההשקפה''. חמדה האנרגטית כוננה בברלין גם ''ועד למען המילון'' שהתחייב לממן שכרו של עוזר, ולהבטיח תמיכה כספית שוטפת.  

לאחר שקיבלה תמיכה כספית מסוימת, והכרה אקדמית ניסתה חמדה את כוחה שנית מול בית ההוצאה לאור לנגנשיידט - מגדולי המוציאים לאור של המילונים בעולם. הצייר לילין סידר באמצעות קשריו פגישה עם המו"ל. היה זה ניסיון שני ועל הכנותיה כתבה: "הפעם אני הולכת כמו למלחמה, החיים והמוות בראיון זה, אם אצליח, אם אפול". (גרין).

בספרו של נכדה אליעזר בן יהודה מסופר כי התלבשה יפה, התבשמה בבושם צרפתי, הסתכלה בעיניו של המו"ל ואמרה כי היא רוצה להתייעץ איתו: ''בעלה חוקר המקרא ושפת הנביאים הנודע רוצה להוציא מילון. האם לקבל את ההצעה של המתחרים שלו הוצאת לרוס או לפנות כפי שממליצים ידידיה להוצאות בניו יורק? כשהסכים נשמעה מופתעת ואמרה שטוב שהתייעצה איתו, ושתודיע לחברת לרוס שתדחה את הצעתם. חמדה ידעה דבר או שניים על ניהול משא ומתן.

גם סנט ג''והן שכתב ביוגרפיה על אליעזר בן-יהודה, בהסתמך על שיחות עם חמדה בערוב ימיה, כתב כי ניצלה את נשיותה כדי לקדם את פרויקט המילון: חמדה הייתה בראשית שנות השלושים לחייה וחיה שנים רבות בצורה כמעט פרימיטיבית באחד האזורים הנחשלים ביותר בעולם. עברה שש לידות, אחראית על שני ילדים חורגים, שני אחים קטנים, טיפלה בבעלה השחפן, חלתה בטיפוס וקדחת ושכלה שנים מילדיה: "על אף כל זאת נחונה בחיצוניות מושכת את העין ובמבט שובב, אשר קיוותה, שישמשו בעלי ברית, בבוא העת לבקש את הסיוע הדרוש כדי להציל את אליעזר ועבודתו מהגפרורים והשכחה". (סנט ג''והן, עמ'' 243).

חמדה הציעה ללנגנשיידט שהיא תדאג לגיוס הכספים והם יבצעו את המלאכה. מאחר שכל הסיכון היה עליה, והיא הביאה ראיות לרמה גבוהה של המילון כך שיוקרת ההוצאה לאור לא תפגע, הייתה זו הצעה נועזת, הם נענו לה, והחוזה נחתם עמה באוגוסט 1907 בברלין.  בהסכם נכתב שאם אליעזר ימות חמדה מתחייבת להשלים את המילון. מעתה הכול תלוי ביכולתה לגייס כספים שכמובן לא עמדו לרשותה. "כדי לתת ממשות להצעתי, אני נוסעת מיד פריזה. את ה'' ואת משיחו אניע שם, ובלבד שיראה לנגנשיידט כי מאחורי גבי עומדים אנשי שם ובעלי יכולת, הבארון רוטשילד, חברת כי"ח וחברת יק"א"". (גרין).

הראשון אליו פנתה בבקשה לתרום לפרויקט היה אחיה - פרקליט מצליח שהתגורר בפינלנד ולאחר מכן בשוויץ. הוא בתגובה כעס עליה ותהה מדוע היא צריכה לעזוב את בעלה וילדיה ולהתרוצץ בעולם?: "אחת משתיים: יש עם? יש הנהלה לאומית? נחוץ מילון? נחוצה שפה? – ידאגו לכך! ואם אין עזבו חיי ההקרבה שלכם ובואו לגור בשוויצריה. דבר לא יחסר לכם". (חמדה, עמ'' 234).

החתימה עם ההוצאה לאור היוקרתית הקלה מעט על מלאכת גיוס הכספים מפאול נתן, פרופ'' אוטו ורבורג ומנהיגים נוספים של היהדות הגרמנית. בפריז גייסה כספים מנרסיס לוין מחברת אליאנס,

חמדה בישרה לאליעזר את הבשורות הטובות בהדרגה כדי שבריאותו לא תפגע מההתרגשות. כשקיבל את המברק עם הבשורה המלאה כתב לה "המציאות היא זו, או שמא אקיץ מהחלום?". (סנט ג''והן, עמ'' 245).

ליודילוביץ שלחה ספר יוחסין מאויר של ההוצאה לאור, וכתבה בפנים שהיא מקדשת את הרגעים היותר יקרים לה בימי חייה בהם ניתנה חתימה טובה למילון שיראה אור. הגרמנים אכן הצדיקו את המוניטין שלהם וכרך אחר כרך הופיעו בדפוס נקי ומהודר.

כשחמדה שבה ארצה היא נדהמה לראות עד כמה אליעזר נראה רזה ועייף והילדים מלוכלכים ועזובים.. היא הבהירה לו כי לאחר החתימה על ההסכם עליו לעזוב את העיתונות ולהתמקד בעבודה על המילון והוא נענה לה. חמדה קיבלה על עצמה, בנוסף לשלל עיסוקיה, את עריכת ''ההשקפה''.  

כדי לרומם את רוחו מול כל ההתקפות האישיות הקשות שספג בימי פולמוס אוגנדה - יזמה חמדה  טקס חצי יובל למאמרו ''שאלה לוהטה/נכבדה'' ולעבודתו הספרותית. במסיבה שערכה הגישה לו התחייבות כתובה להמשיך את פרויקט המילון, וכדי להעניק לדבריה משנה תוקף, פצעה עצמה וחתמה בדמה. בן יהודה התרגש מהמחווה והזיל דמעות שמחה.

כעבור שנתיים נסעה שנית לאסוף תרומות וכתבה מחו"ל מכתבים עגומים כי כשלה במשימתה. בייאושה וכעסה הציעה לו לשאול את המומר פיינגולד האם ירצה לקנות את המילון כדי שזו תהא ''נקמה יפה ביהודינו''. היא חלמה כיצד הם יחיו עם הכסף שיקבלו אצל אחיה: "לפחות שנים אחדות האחרונות שלנו. ילך לעזאזל המילון עם העם אשר גזלו ממנו את הרכוש היותר גדול – את חיינו". (לנג, עמ' 647). אליעזר שקע בדיכאון ולא ענה למכתביה, וחמדה המודאגת כתבה: "אם אתה חי אתאמץ לעשות כל מה שביכולתי, ואם אינך בחיים, אמות גם אני". (לנג, עמ' 646), היא ניסתה לעודדו, וסיפרה לו שהיא מנסה לארגן לו את קבלת פרס נובל.

לאחר מותו שקעה בדיכאון, אך הצליחה להקים קרן אמונים להמשך הוצאת המילון שבראשה עמדו הנציב העליון וחיים ויצמן. הקרן סיפקה לה עזרה אירגונית וכספית, ובסיועה נסעה לקהילות יהודיות בעולם לשם גיוס כספים להמשך הפרויקט. חמדה הצליחה להדפיס את הכרך התשיעי  שחולץ ברגע האחרון מבית ההוצאה לאור בברלין, והוא פורסם ב-1939.

 

חמדה בן-יהודה

הקרן פורקה ובמשך תשע שנים כשלה בגיוס כספים עד אשר פרופ'' נפתלי הרץ טור-סיני טורטשינר

 

פרופ'' נפתלי הרץ טור-סיני טורטשינר

התגייס והעמיד את יוקרתו המקצועית והידע שלו להמשך העבודה. יצוין גם חלקו של משה בר-נסים עוזרו הנאמן של בן-יהודה שסייע לו בעבודתו בחייו, והמשיך בכך לאחר מותו. חמדה נפטרה בשנת 1951 ולא זכתה לראות בהשלמת כל כרכי המילון, והכרך האחרון יצא שנה לאחר מותה.  

 

בארצות הברית 1928

רעות גרין כתבה בעבודתה: "בזיכרון הקולקטיבי הלאומי של העם היהודי, הן בתקופת חייה ובן בתקופתנו מקומה של חמדה בן-יהודה נפקד. היא הודרה מן ההיסטוריוגרפיה של תחיית הלשון העברית בארץ ישראל, דמותה אינה נלמדת במוסדות החינוך ומקומה במאבק לתחייה הלשונית והלאומית אינו ידוע. בייחוד עלומה פרשת תרומתה למילון בן- יהודה".

 

חמדה בן-יהודה – המשיכה בדרכו

"האמנם הייתה תרומתה של חמדה לפרסום המילון כה מכרעת ועל כן ראויה היא למקומה בזיכרון הקולקטיבי? המאמר הנוכחי המתבסס על מחקר ראשון של תרומתה של חמדה להוצאת המילון, רומז שהתשובה חיובית". (גרין).

הנסיעה לאמריקה

בתחילת מלחמת העולם הראשונה פרסם איתמר פרסם בעיתונו בחוסר זהירות כתבה ממנה השתמע כי מדינות ההסכמה ינצחו במלחמה. חמדה סיפרה בזיכרונותיה כי קיבלה מידע פנימי מידידיה על כך כי ראשי השלטון החליטו להוציאו להורג. זאכי ביי, מושלה הצבאי של ירושלים, ידיד נאמן לרבים מראשי היישוב בארץ  שסברו כי הוא משתייך לכת הדונמה (מאמיניו של שבתאי צבי), הזהיר אותו באישון לילה כי עליו ועל כל משפחתו להסתלק באופן מידי מירושלים.
 

אליעזר התלבט לפני שנטש את ירושלים, אך מכריו בהם אהרן אהרונסון, שכנעו אותו כי הינו נכס לאומי ויותר חשוב שיעסוק בגיוס דעת הקהל בארצות הברית ויקדם סיוע להתיישבות בתקופה קשה זו. בארץ ישראל הוא יהא צפוי למאסר שיסכן את חייו, אך היציאה מהארץ נתפסה, למרות ההיגיון שבדברי אהרונסון, כבגידה. חברי הוועד למען ההת''עמנות חשו נבגדים במיוחד, והסופר אהרן ראובני ‏תיאר את הנסיעה כ"בריחה מארצנו בספינות האחרונות". (איתמר, עמ' 227).

אליעזר העביר את ספרייתו וכתביו, לפני נסיעת בני המשפחה לארצות הברית, לקונסול האמריקני שהיה ידידו ומבאי ביתו, כדי שישמור עליהם. בני הזוג, שלושת הבנות, איתמר ואשתו הצליחו לצאת מהארץ באפריל 1915, והקשר עם הבן אהוד שלמד בגרמניה נותק.

איתמר בן אב"י

בדרך לניו יורק עברו באלכסנדריה ופגשו את הפליטים שגורשו על ידי השלטונות מארץ ישראל. בן-יהודה התקבל בכבוד, ולאחר ההרצאה שנשא ניגש אליו זאב ז''בוטינסקי שהציג עצמו כוולדימיר. בן-יהודה מיהר לתקנו וקרא לו זאב, ''הזאב השומר על הדיר''. ז''בוטינסקי שעסק בגיוס ל''גדודים העבריים'' שילחמו לצד הבריטים, אמר לו כי הוא יהיה בר כוכבא ובן-יהודה יהא רבי עקיבא שלו.

בניו יורק זכה בן-יהודה לקבלת פנים נלהבת, ולכתבות בעיתונות היהודית. מנהיגים שונים בהם שמריהו לוין קיבלו את פניו בנמל. איתמר הקדיש את זמנו ללימוד אנגלית ולימד עברית, בין היתר את הנרייטה סאלד, והיה לנואם מבוקש.

בפגישה שקיים בן-יהודה עם בן גוריון שגלה בארצות הברית, הבהיר את המצב הקשה בארץ, ואת הערכתו כי אין לסמוך על טורקיה או לצפות ממנה לחסד. לואיס דמביץ ברנדייס הזמין אותו לשיחה, בה הציג את עמדתו כי יש להתייצב לצד מעצמות ההסכמה לאחר שהתייאש מהטורקים.

בן יהודה ומשפחתו נתמכו כל שנות שהותם בארצות הברית על ידי יהודים עשירים: מוריס ורטהיים מעשירי הקהילה, העמיד לרשותם דירה בשדרה החמישית ונאספו עשרת אלפים דולרים כדי שיוכלו לבנות את ביתם בירושלים. "באותם ימים הייתה חמדה הנמרצת במיטבה. היא נפגשה עם אישי ציבור והוזמנה לאירועים רבים, במטרה להבטיח את עתידם הכלכלי ואת המשך הדפסת כרכי המילון. הצלחותיה העלו את קרנה בעיני בעלה, ותלותו בה הייתה כה מוחלטת, שהוא ביטל את רצונותיו כליל בפני רצונה". (לנג, עמ'' 777-776). באותם ימים הכין צוואה על פיה היא היורשת היחידה שלו. לצד גילויי ההערצה וחגיגות יום ההולדת בנוכחות קהל רב באולם קרנגי הול היו שמתחו עליו ביקורת קשה, כמו הסופר בריינין שהתרשם שהוא ''אדם קטן העסוק בשנור''.

המנהיג הציוני יעקב דה האז דפק בשעות הבוקר המוקדמות על דלת ביתם והביא מברק המבשר על הצהרת בלפור. עבור אליעזר הייתה ההצהרה כמכת ברק, אך למרות אמירותיו על געגועיו לארץ חיכה שנתיים נוספות בניו יורק עד ששב לירושלים. בן-יהודה נהג למנות את מניין השנים משנת 70 לספירה שזהו תאריך גלותנו ומיום הכרזת בלפור מנה את השנים ממועד זה וכך נכתב גם על מצבתו.

 

צולם בדרכו מניו יורק לארץ ישראל

כשבני המשפחה שבו ארצה בחנוכה בשנת 1919 התעלמו מהם בהפגנתיות. לאחר חמש שנים בהם שהו באמריקה וזכו ליחס חם ומחבק הם חשו מושפלים כאשר איש לא קיבל את פניהם, בביתם מצאו פולשים, וחמדה התלוננה כי לא הזמינו אותם אפילו לשתות כוס תה.

ימי המנדט הבריטי

בני המשפחה הצליחו, לאחר הליך משפטי, לפנות את הפולשים מביתם, שיפצו אותו, ולאט לאט סלחו להם על ''נטישתם'', וביתם שב להוות מרכז תרבותי וחברתי.  

בן-יהודה זכה באותם ימים לכבוד ותפקידים ציבוריים בעלי יוקרה בארגונים כגון בחברה לחקר ישראל ועתיקותיה ובוועד למען ירושלים.

באסיפה שהתקיימה במאי 1922 הוחלט למנות את בן-יהודה למרצה ללשון העברית באוניברסיטה העברית שתוקם בירושלים. "מינויו למשרה זו היה משאלת לב שהתגשמותה קרובה. כמי שמעולם לא למד בלשנות בצורה מסודרת, הייתה בכך הכרה בהישגיו המדעיים וביכולתו המקצועית".( לנג עמ', 837).

רונלד סטורס, המושל הבריטי הראשון בירושלים, שהתגורר בסמוך ונהג לבקר בבית בן-יהודה כתב עליו: "נביא מעשי שהיה בו מן הגאוניות". (לנג, עמ'' 788).

בן-יהודה העריץ את סמואל הנציב היהודי, והתחיל למנות את השנים על-פי יום מינויו. ביחד עם ילין הכין תזכיר לנציב העליון ובו דרישה להכיר בעברית כאחת משלושת השפות הרשמיות. כשבקשתו נענתה חש כי חלומו התגשם בחייו. לבתו ימימה כתב כי ''ימים אלו הם בלי גוזמה ימות המשיח''.

חמדה והוא קיבלו מגרש בשכונת תלפיות בה התכוונו לבנות את ביתם כפי סיפר בנו איתמר: "כדרכו יום - יום, מאז חזר לעירו, נכנס אב"י למשרדי בנו, במערכת ''דואר היום'' בידו היה גליל, תבנית ביתו הפרטי; הבית, שהוגש לו כמנחה על ידי אחיו בארצות הברית. הבית שאליו שאף בחלומותיו היותר עזים ובאמצע טרדותיו היותר רוגשות. ''נגמר בני! אתמול הנחנו כבר את אבן הפינה לביתנו. חבל שלא היית בירושלים, לחוג איתנו את ירייתה בחברת ידידינו כולם''. הושטתי לו את ידי, וילחצנה בכוח:  ''אין מאושר כמוני היום. סוף - סוף זכיתי למה שלא זכה לו הרצל עצמו בכל גדולתו: העברית - רשמית, ארצנו - בית לאומי, נציב עליון מבני ישראל, ובניין לי לעצמי ולבני משפחתי''. ואחרי רגע: ''אינני דורש יותר כלום - זולת ארבע, חמש, עשר שנים של חיים. לעמוד על דקתי בתלפיות ולהשקיף מעליה אל ירושלים בהדר יופייה, כשהמיית העבריות עולה לקראתי בכוחות מתכפלים מיום ליום. כן, רק עשר שנים, רק חמש, רק ארבע לפחות''". (איתמר, עמ'' 289).

אליעזר וחבריו בהנחת אבן הפינה לביתו

בשנותיו האחרונות ניכרה בו מתינות ופיוס כלפי היישוב הישן. הוא חש שבעקבות העליות האחרונות היו החרדים למיעוט, ומלחמתם בעברית פחתה. הוא ניסה לשכנע את הרבנים לכונן רבנות אחת לאשכנזים ולספרדים, וקיים יחסי ידידות עם הרב פישמן מימון והרב קוק.

חיים ויצמן, עמו נפגש בבית משפחת אבו שדיד, התלונן כי היהודים אינם עולים ארצה, וביקש מבן-יהודה: "אזור חלציך וכתוב כרוז לעם בכל חום לבך וקסם עטך". (לנג, עמ'' 841). בן-יהודה גילה פסימיות והשיב כי אם הצהרת בלפור לא הביאה בעקבותיה לעליה המונית אז מה יעזור הכרוז שלו? ויצמן התעקש וביקש בתוקף שיכין "כרוז חם, נלהב והולם בתקווה" בסגנון הכרוז של ויתקין, ובן-יהודה ענה לו שהוא המנהיג ועליו למלא אחר פקודתו.

לאחר הפגישה עם ויצמן ניסה בן-יהודה למלא את בקשתו, אך כשל ונותר אל מול הדף הריק. באותו ערב, אחרי הסעודה, פרש מאורחיו כמנהגו תמיד לחדר עבודתו ועדיין לא הצליח לכתוב את הכרוז. הוא נמצא שוכב על מיטתו ובידו הקמוצה העט, ואנשי חברה קדישא הביטו בו כאילו אמרו זה לזה שאפילו ברגעיו האחרונים חילל את השבת. הבלשן רוביק רוזנטל כתב: "בעיניי מסמל העט ביד הקמוצה את אגדת אליעזר בן יהודה, אגדה שהייתה באמת: האיש שחי בתוך השפה העברית והשפה העברית חייתה בו, והשניים היו לאחד". (רוזנטל).

אחרית דבר

אליעזר בן יהודה נפטר בדצמבר 1922 ובטקס פתיחת האוניברסיטה, בה לא זכה להשתתף, הזכיר אותו הלורד בלפור ואמר כי באמצעות הגניוס של אדם אחד הסתגלה השפה העתיקה לכל תחומי החיים והמדע.  

טרם פטירתו הספיק לסיים את הכרך השביעי של המילון, והיה בעיצומה של העבודה על הכרך השמיני והגיע עד המילה  ''נפש''. בחייו ראה רק חמישה כרכים מודפסים, ומפעלו המשיך לאחר מותו הסתיים רק בשנת 1959.

איתמר תיאר בעיתונו את מסע הלוויה: "ירושלים, בה חי ופעל אבי למעלה משנות דור, הייתה עטופת אבל. רחוב החבשים, בו חי אבי בשנותיו האחרונות, היה שחור מאדם; אנשים, נשים וטף, כארבעים 
אלף איש, ''כל ירושלים'' על עדותיה המגוונות, יהודיות ולא – יהודיות. מכל הארץ באו משלחות לחלוק למנוח את הכבוד האחרון.
 

במשך כל ימי חייו היו רבים מתפלאים, כיצד מצליח איש צנום וחלוש זה, רב המדווים והמיחושים, לחיות. במותו ליד שולחן עבודתו שאלו הכול, איך נפל ומת בעוד לא סיים את מפעל חייו. הן במלוא עבודתו ומרצו - הוא אשר היה עובד שבע - עשרה שעות ביממה - כרע פתאום על רגליו, ליד עמדונו המפורסם, ונשמתו יצאה בטהרה בשעה שהיה כותב את הערך ''נשמה'' למילונו הגדול.

ארבעים שנה כמעט חרדתי לקראת הרגע ההוא. כי מאז ראיתי אור עולם בפנים חומותיה של בירת ארצי, לא סר מעל ראשי הרך צלו של המוות הארור באורבו לאבי. לא על נקלה יזכור ילד את מאורעות חייו בשנים הראשונות לפריחתו. אף על פי כן נדמה לי, כי למן היום אשר בו התחלתי להבין את הדברים אשר היו מסביבי, הרגשתי את המצוקה הגדולה בביתנו הדל, ואת בהלת כולם לחייו של אבא". (איתמר, עמ'' 284).

לאחר מותו זכה אליעזר בן-יהודה להכרה לה ייחל כל ימיו. דב קמחי ספד לבן-יהודה: "הייתה הרגשה שתקופה מובלת אלי קבר". (לנג, עמ'' 843). חיים ויצמן העלה על נס, באסיפה המכוננת ב-1949, את זכרם של "מנהיגי העם ומוריו'' ובין שאר גדולי האומה ציין את ''מחייה לשוננו העברית, אליעזר בן יהודה''". (לנג, עמ'' ט).

עם זאת קיימת נטייה, עליה כתב ההיסטוריון יוסף לנג,  להמעיט מערך פעלו ותרומתו הייחודית של בן-יהודה "להתפתחותה של התרבות הארץ ישראלית, מחלקו החשוב בעיצובה של העיתונות העברית, ממאבקיו לקדמה ופרודוקטיביות, מחתירתו לאיחוד העדות בישראל, ובמיוחד מגישתו הלאומית הייחודית" (לנג, עמ'' 849).

הבלשן רובין רוזנטל כתב: "אליעזר בן יהודה נכנס לפנתיאון הלאומי כאחת מדמויות המפתח של ראשית המפעל הציוני. הוא אחד מארבעה אישים שחותמם הוא המובהק ורב ההשפעה ביותר: בנימין זאב הרצל, החוזה המייסד; אחד העם, ההוגה המבקר; חיים נחמן ביאליק, המשורר המבטא את 
רחשי העם; ואליעזר בן יהודה, מחייה הלשון.

במשך כל השנים, בחייו ולאחר מותו, לא פסק הפולמוס על גודל התרומה של אליעזר בן יהודה ועל עצם רעיון החייאת השפה. התבוננות בפועלו מעלה תשובה אחת בלבד: בן יהודה הוא המחבר הגדול. הוא חיבר בין עדות היהודים באשר הן באמצעות השפה; יצר את החיבור המשולש שנשבר בגלות בין עם-ארץ-ושפה; חיבר את לשון קודש ולשון חול, חיבר לשון האם ולשון אב, יצר חיבור ויחסי גומלין משלביים, בין לשון דיבור ולשון כתיבה, והוכיח שניתן להתיך את הרבדים ההיסטוריים של השפה, היתוך שבלשנים מלומדים טענו בלהט שאינו אפשרי. הוא יצר תשתית לעברית אופפת כל, שהיא ליבת המהפכה". (רוזנטל).

העיתונאי יואב קרני כתב בנימה אישית על גיבור נעוריו: "אני מודה שתמונת בן יהודה מתנוססת מעל שולחן הכתיבה שלי מאז גיל 13. לא תמיד אני יודע מדוע. במרוצת השנים, קַנָאוּתוֹ המופלגת חדלה להתיישב עם הטמפרמנט שלי. אולי אני מוסיף להעריץ אותו, מפני שחייו הם תזכורת לחיוניותו של המעשה המהפכני הראשון.

כנראה, צריך אדם להיות צעיר מאוד ולהוט מאוד ולא ריאלי מאוד, כדי להכניס שינויים של ממש במהלך הטבעי של ההיסטוריה. אחר כך, כאשר דעתו מתיישבת, והוא רוכש פרספקטיבות, וגוברים ספקותיו העצמיים, הוא נוטה לאַבּד את האמונה ביכולתו להפוך את הסדר הטבעי על ראשו". (קרני).

כתבה: עליזה גרינבאום.

אליעזר בן-יהודה 1922-1858​

---

ביבליוגרפיה

 

         

 

מחבר: משה בר-אשר
שם הספר: פרקי עיון בעברית החדשה ובעשייה בה
שם ההוצאה: האקדמיה ללשון העברית 
שנת ההוצאה: 2012
קיצור: בר-אשר

מחבר/ים: אהרן בר-אדון
שם הספר: ש"י עגנון ותחיית הלשון העברית
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: מוסד ביאליק 
שנת ההוצאה: תשל"ח - 1977
קיצור: בר-אדון

 

     

מאמר של יואב קרני בבלוג ''קו המשווה''

שם המאמר: נכבדה, נכבדה מאוד. פורסם ב-23 באפריל 2004

http://yoavkarny.com/2004/04/23/%D7%A0%D7%9B%D7%91%D7%93%D7%94-%D7%A0%D7%9B%D7%91%D7%93%D7%94-%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%93/

קיצור: קרני

 

מאמר של רוביק רוזנטל: אליעזר בן יהודה, מנהיג תחיית הלשון

פורסם בבלוג הזירה הלשונית ב18- לספטמבר 2014

http://www.ruvik.co.il/%D7%92%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%A9%D7%A4%D7%94/%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A2%D7%96%D7%A8-%D7%91%D7%9F-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%94.aspx

קיצור: רוזנטל

 

"גדול הכופרים או יהודי מבדח?

מאמר שפרסם הבלשן רוביק רוזנטל ב-1.12.15 באתר בית אבי חי

קיצור: רוזנטל בית אבי חי

https://www.bac.org.il/society/article/alyaazr-bn-yhavdha-yhavdy-mbdh-av-gdvl-hakvprym

 

"אליעזר בן-יהודה" מאמר מאת ראובן בריינין שפורסם בניו יורק ב כ"ז כסלו, תרפ"ג, ניו-יורק.

(ניתן לקרוא בפרויקט בן יהודה).

קיצור: בריינין

https://benyehuda.org/brainin/benyehuda.html

''תודה על העברית'': מסע אל עיירת הולדתו של אליעזר בן-יהודה

מאמר של נתן רועי, פורסם ב-29 בספטמבר 2014 בבלוג ''עונג שבת''.

קיצור: מסע

http://onegshabbat.blogspot.com/2014/09/

 

כתבה: רעות גרין

חמדה בן יהודה ו"מלחמתה עם השטן" - מפעלה הלא ידוע – הפקת המילון

מאמר המבוסס על עבודת גמר שנכתבה המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה בהנחיית פרופ'' מרגלית שילה.

קיצור: גרין

http://hebrew-academy.org.il/wp-content/uploads/GREEN.pdf

 

הערות:

הערה 1: נולד כאליעזר יצחק אליעזר לזר פרלמן והיה לאוליאנוב או אוליאנוף כמקובל באותם ימים כאשר "העבירו" ילדים למשפחות חשוכות ילדים, ושינו את שמם בהתאם כדי לחמוק מהגיוס לצבא הצאר.

הערה 2: העיר דינבורג / דווינסק כיום דאוגופילס בלטביה

 

הערה 3:

המדובר ככל הנראה בשירו של מיכאיל יורייביץ'' לרמונטוב "מפרש בודד" שתורגם על ידי לאה גולדברג וגם על ידי משה שרת ראש ממשלתה השני של מדינת ישראל. מאתר זמרשת: https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=2508

https://www.youtube.com/watch?v=Ej31RuA_Q18 בביצועה של אופירה גלוסקא

ביצועים ברוסית

https://www.youtube.com/watch?v=IUB7hO-8SS0

https://www.youtube.com/watch?v=4FKEsTZuNKY

עוד על שיר הערש ששרה דבורה לבנה בבלוג "עונג שבת" מאת אליהו הכהן 4.12.2020
https://mail.walla.co.il/#/mbox/-1001?msg=437617833

הערה 4

כתבתה של פרופ'' זהר שביט, פורסם בעיתון ''הארץ'' ב - 19בינואר 2017 "בחינה מחודשת של מיתוס אליעזר בן יהודה"."

https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.3405662

 

הערה 5:

מאמרו של אורי קציר שפורסם בבלוג ''אפלטון'' ב - 13.3.2010: בחדר המיטות של אלי שייד: על מעלליו של פקיד הברון.

http://www.aplaton.co.il/story_593 )

 

הערה 6:

ראיון עם ירון לונדון שפרסם בתכנית ''שיר אחד'' בתאגיד השידור ''כאן''.

https://www.kan.org.il/Podcast/item.aspx/?pid=10073&fbclid=IwAR2BcnD0JJ9nF8tgydHtD2

EHvQ8iMLxbGyQY3MQ0RBU9yLfpAL1Cer5uNTg

 

 

הערה 7:

כתבתו של שמואל אבנרי " מי פרץ את הלשון לשדים ולמלאכי חבלה? ביאליק נגד אליעזר בן-יהודה” שפורסמה בעיתון ''הארץ'' ב-17 לדצמבר 2010.

https://www.haaretz.co.il/1.1163412

 

הערה 8:

מרדכי אליאב ויוסף לנג: שלמה פיינגולד – מומר או יהודי נאמן לעמו? קווים לדמותו השנויה במחלוקת. פורסם בקתדרה 93, תשרי תש"ס, עמ '' 81 - 110

https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_93.3.pdf

 

הערה 9:

כתבתו של נתי גבאי: מה ללבוש בסופ"ש? טיפים מגורו האופנה העברייה חמדה בן-יהודה

פורסם בבלוג הספרנים ב-26.3.17

https://blog.nli.org.il/%D7%9E%D7%94-%D7%9C%D7%9C%D7%91%D7%95%D7%A9-%D7%91%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%A9-%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%95-%D7%94%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%A0%D7%94-%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%A8/

 

הערה 10:

"אליעזר בן-יהודה, מורה לעברית ב''התורה והמלאכה'' בירושלים".

מאמר מאת יוסף לנג שפורסם בקתדרה 56 תמוז תש"ן, יוני 1990

http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_56.9.pdf

לעיון נוסף
בנושא הטריטוריאליזם: מאמרו של גור אלרועי:
"מה לנו ארץ אבות" היישוב היהודי בארץ-ישראל והאידאולוגיה הטריטוריאליסטית, 1914-1903.
https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Alroey(2).pdf



לעיון