"רחובות הם כמו קמטים וחריצים בפני איש, המספרים את חייו.
שמות רחובות אינם רק ציוני דרך במפת העיר, הם גם כרטיס - הביקור שלה, מכריזים על ימיה הראשונים, על אישיה ועל אגדותיה”.
 (שלמה שבא, עיר קמה)

ללא פשרה, רומן פריסטר, כנרת-זמורה-ביתן 1987. קיצור : פריסטר
מי אתה ליאון ברז'ה? סיפורו של קאפו באושוויץ, היסטוריה, פוליטיקה וזיכרון, ד"ר טוביה פרילינג, הוצאת רסלינג 2009 קיצור : פרילינג
אליעזר גרינבוים - הבניית סיפורו של קאפו במסגרת זיכרון השואה הקולקטיבי בישראל*. ד"ר גליה גלזנר-חלד ופרופ' דן בר-און: קיצור גלזנר
www.bgu.ac.il/~danbaron/Docs_Dan/greenbaum.doc
שטן אן מלאך? תעלומת חייו של אליעזר גרינבוים, בנו של שר הפנים הראשון דליה קרפל פורסם באתר הארץ ביום 08.10.2009 קיצור : קרפל
http://www.haaretz.co.il/misc/1.1285101
ראיון עם שמואל אלירז.
 

ביבליוגרפיה:

לעיון נוסף:

שמואל אלירז, בנה של סטפה רוזנצוויג מספר על אימו,
על הקשר למרים ויצחק גרינבוים ועל חייו בצל הטרגדיה.

אחרית דבר
 

גרינבוים נפטר בגיל 91 בקיבוץ גן שמואל וחברו הטוב הד"ר נחום גולדמן
ספד לו:


"
אין ספק, שהוא היה התופעה המרשימה, הנקייה והייחודית בתולדות
הציונות. הוא היה דמות של גיבור טרגי גדול כל זמן שלחם למען מטרתו, ופחות
מרשים כשחלק מהמטרה הושג. הוא היה לוחם, אך לא מגשים, ולא ידע מה לעשות
באותה עוצמה שזכה להיות חלק ממנה. אך בתולדות המהפכה הציונית...היה הוא
אחד המנהיגים הבלתי נשכחים". (גלזנר,  עמ' 5)
מלך היהודים
"מלך היהודים" כך כינו את יצחק גרינבוים - המנהיג הנערץ והשנוי במחלוקת של יהדות פולין. הסופר רומן פריסטר קרא לביוגרפיה שהקדיש לו "ללא פשרה", ואין מתאים מצמד מילים אלה כדי לתאר את האיש ודרכו.
גרינבוים נולד בוורשה בשנת 1879 לאב דכאוני שמעולם לא העלה חיוך על שפתיו, ולאם הצעירה מאביו בשנים רבות. הנער התקשה להבין כיצד השתדכו שני אנשים, השונים כל כך זה מזה: האב המבוגר והמופנם והאם הצעירה, הנאה, החילונית ומלאת החיים.
אמו הייתה אמנם ממוצא חסידי מכובד, נצר לחוזה מלובלין, אך אהבה בעיקר את הספרות והתרבות הפולנית. הילד היה קשור לאמו היפה והתוססת והרגיש עצמו כפולני לכל דבר תוך שהוא מתרחק מהיהדות העגמומית שיוצגה על ידי האב.
ורשה שנשלטה על ידי הרוסים שילמה מחיר כבד על רצח הצאר אלכסנדר השני בידי מתנקש פולני. הרוסים נקטו מדיניות של יד קשה, וטרקליני האינטליגנציה הפולנית הפכו למרכזים של מרי אינטלקטואלי. גם היהודים החילונים ראו עצמם פטריוטים פולניים אך בפועל החברה הפולנית דחתה אותם. גרינבוים נחשף לראשונה לאנטישמיות כששיחק עם חבריו במשחקי מלחמה פטריוטיים וחברו הטוב העיר כי הוא "שונא את כל היהודים, אבל לא אותך, כי אתה אחד משלנו". משפט זה, לכאורה אירוע שולי וחסר חשיבות, היווה את קו פרשת המים בביוגרפיה של גרינבוים. הוא התייצב בפני אביו וביקש ממנו לראשונה בחייו שילמדו את שפת הקודש. מאותו יום ועד יום מותו היה גרינבוים ציוני ולוחם למען זכויות העם היהודי.

ועידת הלסינקי (1906)
ועידת הלסינקי
 
השמות ז'בוטינסקי, אידלסון וגרינבוים הפכו להיסטוריה דהויה ושמות נשכחים של רחובות. קשה לדמיינם כצעירים זועמים ומרדנים, אלו שמרדו בזעם באוסישקין ובמנהיגות הציונית המבוגרת.
המהפכה של שנת 1905 ברוסיה נכשלה, ואת המחיר שילמו כרגיל היהודים. הרצל מת והסולטאן עבדול חמיד השני סגר את שערי ארץ ישראל. בימים אלו, של רדיפות ועוני, הציונות נראתה כאוטופיה שבתאית מנותקת מהמציאות. הבונד שדגל בסוציאליזם ואחוות העמים כבש את הרחוב היהודי בסערה. הוא הבטיח ליהודים בשפתם, ביידיש, עתיד טוב יותר: מהפכה קרובה שתחלק את העושר הצבור בידי מעטים ותבטל את אפליית היהודים. מולם נראו הציונים המתעקשים לדבר בשפה שאיש לא הבין (עברית), וחולמים על ארץ רחוקה במדבר, כתלושים ולא רלוונטיים מתמיד. בעוד הציונים הוותיקים חשבו רק איך להימנע מלהרגיז את הצאר והמשטרה החשאית שלו, רקמו הצעירים הזועמים דרך חדשה אל לב ההמון היהודי. גרינבוים איש ורשה חבר לולדימיר ז'בוטינסקי מאודסה ולאברהם אידלסון מפטרבורג, ויחד הם הקימו את מה שכונה על ידי הדור המבוגר "הכנופיה".
חברי "הכנופיה" התאימו את המושג המרוחק "ציונות" וקרבו אותו לקהל שלהם. הרעיון היה להתמקד בעבודה "ההווה" ולהילחם כלאום יהודי על זכויותיו בארצותיהם במסגרות הפרלמנטאריות המהוססות והשבירות שהחלו לצוץ. בפועל האג'נדה הייתה לשכוח מעט את ארץ ישראל ולהילחם את מלחמתו של הרחוב היהודי במזרח אירופה.

לפני הבחירות לפרלמנט הרוסי (הדומה) הם נפגשו בביתו של יצחק לייב גולדברג, המיליונר שעל שמו נקראת סמטה קטנה ליד רחוב יהודה הלוי. האיש הנשכח הזה כונה "הנדיב הלא ידוע" והיה אחראי על השקעות ענק בארץ. 200 דונם בחדרה היו מתנתו הראשונה אך בהחלט לא האחרונה. גולדברג רכש את אדמות הר הצופים ומסר אותם כמתנה לאוניברסיטה העברית. גם המגרש שעליו שוכן כיום תיאטרון הבימה הוא מתנתו הנדיבה. שכונת תל בנימין ברמת גן קרויה על שם בנו בנימין שנרצח במאורעות. הוא הקים מפעלי תעשייה, תרם למוסדות תרבות, הקים הוצאות לאור ואפילו את עיתון "הארץ". היה גם פעיל פוליטי ועמד בראש אגודת "בני משה" על שמה קרוי רחוב בצפון תל אביב. הוא נתן את חסותו להתארגנות החדשה של צעירי "הכנופיה" בניגוד לדעתה של המנהיגות הוותיקה בראשות אוסישקין.
בוועידת הלסינגפורס (הלסינקי, בירת פינלנד הניטראלית) סיכמו צעירי "הכנופיה" כי יש לשים את חלום ארץ ישראל בצד והילחם על הזכויות הלאומיות של היהודים באירופה החדשה. הוועידה הייתה הצלחה באחדות הדעות, בפרסום הרב שלה זכתה אך בפועל ההחלטות בשלב הקרוב תהיינה כשטר ללא כיסוי. רחוב הלסינקי בצפון תל אביב קרוי על שם הוועידה שהחלטותיה היוו בעת ההיא מהפכה של ממש.
השנים הבאות היו קשות ליהודים בכלל ולציונים בפרט. במערכות הפוליטיות התזזיתיות של אותה עת לא התאפשר להילחם על זכויות הלאום של היהודים במקומותיהם בלא להישלח לכלא, לסיביר או להפוך לגופה אנונימית בשולי הדרך. אך לא היה זה סוף פסוק. רוח הלסינקי עוד תנשב ותקצור הצלחות.


מרים 
מרים גרינבוים
 
הקונגרס השביעי, הראשון של גרינבוים היה משמעותי לקריירה שלו אך גם לחייו האישיים:
"נאומו היה מוכן. הוא כתב אותו תוך הקפדה על כל משפט. ליטש כל מילה וסימן...  כמו מלחין הכותב תווים. לפתע נהפכה הקערה על פיה ונשתנה סדר הקדימויות. איפה אוגנדה, איפה חשבון נוקב עם מורשתו של הרצל? אישה צעירה, שלא ראה כמוה מעולם מיקדה את תשומת לבו. מה היה בה מיוחד כל כך שלא הצליח עוד להתרכז בסדר יומו של הקונגרס? היא הייתה יפה אך לא יפהפייה. את קולה טרם שמע. את האינטליגנציה שלה עדיין לא בחן. ובכל זאת לא הסיר ממנה את מבטו. שערה היה אסוף בקפידה, בפניה העדינים קרנה אצילות נדירה לגבי אישה בגילה. על פניה היה נסוך חיוך מסוג החיוכים שממסים קרח, לבושה היה פשוט ובכל זאת היה בו משהו מההידור המאופק הנוצר תמיד כשהאישה ומלבושיה הופכים לשלמות אחת.
שעה ארוכה לא ידע כיצד לשאול לזהותה. בענייני נשים היה ביישן חסר ניסיון. הוא חשש שמא יחשבוהו חבריו לרודף נשים. להפתעתו הגיב אידלסון בצורה טבעית ביותר: "שמה מרים לוריא. צירה מטעם פועלי ציון בסמולנסק. בחורה יוצאת דופן בכל המובנים. בוא, אכיר ביניכם". גרינבוים מעולם לא חיזר אחר אישה. היחסים 'בינו לבינה' היו לגביו כספר החתום ואומנות הפלירט – ממנו והלאה
". (פריסטר, עמ' 30).

מרים גדלה בבית ציוני אך בגוון המרקסיסטי נוסח בורוכוב. השניים ניצלו הפסקה בדיונים כדי לשבת בבית קפה קטן על שפת הריין שהתפרסם במאפה תפוחי העץ שלו. "השיחה קלחה, ותוך זמן קצר נקשר בין השניים קשר שעתיד היה להימשך עד שהמוות יפריד ביניהם. פעמים תהה מה מצאה בו מרים היפה והשברירית. הוא אמנם היה גבר צעיר ונאה למדי, אך התחילה להתפתח אצלו כרס קטנה, וקומתו לא הייתה תמירה כשל אבירי החלומות של חניכות פנסיונים לבנות טובים" (שם). לא היה לו שמץ של מושג כיצד מנהלים שיחת חולין. גם בבית הקפה מנה בפניה בלהט את רעיונותיו על "עבודת ההווה" וכיצד לשפר את מצבם של יהודי פולין ורוסיה. למרבה הפלא נושא השיחה משך את לבה ובמכתב ששלחה למשפחתה באותו ערב סיפרה כי הכירה גבר השונה מכל הגברים שהכירה עד כה.


עבודת ההווה

יצחק גרינבוים

בשנת 1917 ניתנה הצהרת בלפור שהפכה את הציונות במזרח אירופה בן רגע מתנועה גוועת ותלושה מהמציאות - למבשרת פעמי המשיח. לאחר נפילת הצאר הייתה לציונות עדנה וועידת הציונים שהתכנסה ברוסיה במאי 1917 הייתה להצלחה אדירה. אך קרנסקי סולק והבולשביקים שתפסו את השלטון, ראו בציונים את סוכני האימפריאליזם הבריטי אשר מקוממים את הפרולטריון, ומכניסים לראשו רעיונות לאומניים. האכזריים והפנאטים ביותר היו כמובן הבולשביקים היהודים והזדהות עם רעיונות ציוניים הפכה למסוכנת. גרינבוים, שבמלחמת העולם הראשונה עבר לרוסיה, החליט בשנת 1918 לחזור לפולין שקיבלה באותה עת את עצמאותה.

פולין, המולדת בת אלף השנים, "ארצם של האנשים החופשיים" זכתה סוף סוף לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, לאחר יותר מ-100 שנות כיבוש לעצמאות המיוחלת. פולין שימשה עשרות שנים ככדור במגרש המשחקים של המעצמות שכבשו אותה וחילקו אותה ביניהן. בגבולותיה החדשים ששורטטו בוועידת ורסאי, ועידת השלום שכונסה לאחר סיום מלחמת העולם, נוספו לאומים חדשים כגרמנים, בילורוסים, אוקראינים ויהודים שמנו כבר יותר מ-3 מיליון איש. הפולנים ראו ביהודים סוכנים בולשביקים הרוצים למכור את אדמת המולדת הקדושה לדוב הרוסי. גרינבוים לחם את מלחמתם של יהודי פולין והסכם ורסאי אכן קבע נספח מיוחד להגנה על זכויות הלאומים בפולין ובייחוד הגנה על זכויות היהודים. הימין הפולני ראה בנספח סטירת לחי, התערבות גסה בריבונותה של המדינה הצעירה והשפלה לאומית. גרינבוים הבהיר לכל כי יעשה שימוש בדעת הקהל העולמית כדי לדחוק בפולנים לכבד את הוראות הסכם ורסאי ושמירת
זכויות היהודים. האנטישמיות חגגה ושנאת היהודים הגיעה לשיאים חדשים.
לקראת הבחירות לסיים (הפרלמנט הפולני) ב-1922, נקט גרינבוים מהלך מהפכני שכמוהו לא נעשה באלפיים שנות הגלות, וארגן את כל המיעוטים שהיוו כשליש מאוכלוסיית פולין להתמודדות משותפת במסגרת מה שכונה "ברית המיעוטים". ההתארגנות נולדה כדי להתגבר על חוקת הבחירות הפולנית, שנועדה לנטרל, באמצעות יצירת מחוזות בחירה מורכבים, את כוחם של המיעוטים. "ברית המיעוטים" השיגה הישג חד פעמי של 87 מנדטים מתוך 444 צירי הסיים. ההישג הכה את הלאומנים הפולניים בהלם וגרם להתרוממות רוח ברחוב היהודי. אפילו בחצרו של הרבי מגור פצחו החסידים בשירה ובמחולות. הייתה זו מהפכה של ממש שביססה את מעמדו של גרינבוים כמנהיג הבלתי מעורער של יהדות פולין, כ"מלך היהודים" גם בקרב הרוב שלא ראו עצמם כציונים. היה זה השיא ומהשיא אפשר רק לרדת, ואכן ההידרדרות הייתה מהירה וכואבת. עיקשותו וחוסר יכולתו להתפשר דרדרו את מעמדו מעמדת המנהיג הבלתי מעורער לאדם מבודד השקוע במריבות אינסופיות עם יריבים ושותפים לשעבר.
הנשיא שנבחר בברכת "ברית המיעוטים" נרצח והשלטונות ידעו למשוך לצדם את המיעוטים האחרים ולהרחיקם מהשותפות עם היהודים. הם גם פיתו את החרדים לנטוש את גוש המיעוטים מאחר שלא היה להם כל עניין במלחמה על זכויות לאומיות אלא רצון לשמור בלא מפריע על אורח חייהם הבדלני. סופו שנואש מעבודת ההווה ועבר בשנת 1933 לעבודת העתיד – לעלייה לארץ ישראל.



בארץ ישראל
גרינבוים נולד בוורשה אך לאחר סגירת חנות הספרים של אמו עקרה המשפחה לפלונסק, העיר שבה נולד דוד בן גוריון. האבות של שני המנהיגים לעתיד עבדו באותו מקצוע: כתיבת בקשות לרשויות, מעין עורכי דין ללא הסמכה. בשנת 1906 ניטלטל גרינבוים בן ה-26 ברכבת להלסינקי, לוועידה שמטרתה לעורר את הציונות לבחור בדרכו שלו. לגרום ליהדות פולין להילחם על זכויותיה הלאומיות. באותה שנה בדיוק נסע בן גוריון בן ה-20 לארץ ישראל כדי להילחם על הגשמת הציונות במתכונתה המקורית: בניית המולדת בארץ ישראל. דרכו של מי הייתה הדרך הנכונה?

מלחמתו של גרינבוים ב-27 השנים הבאות הייתה מלחמה בטחנות רוח. הוא אמנם הוכתר למעין מלך ללא כתר, לנביא ללא נשק, אך גם לפני הכיבוש הגרמני וימי השואה הבין שהגיע לדרך ללא מוצא. בן גוריון הפך באותם שנים למנהיג הבלתי מעורער של תקומת העם בארצו. גרינבוים הפך אמנם, לאחר עלייתו ארצה, לשר הפנים הראשון של המדינה הצעירה וזכה להימנות עם חותמי מגילת העצמאות, אך בפועל היה לשק החבטות של בן גוריון. פעילותו בארץ ישראל הייתה העתק חיוור של מעמדו הציבורי בפולין. הוא מונה לעמוד בראש ועד ההצלה של הסוכנות היהודית בימי השואה אך למעשה היה לכליא הברקים של הזעם על אזלת ידו של היישוב הארצישראלי והתעלמותו מזוועות השואה. בשנת 1949 התמודד ברשימה שנשאה את שמו, רשימת "יצחק גרינבוים" שלא עברה את אחוז החסימה. לאחר הכישלון המשפיל פרש מפעילות פוליטית, עקר עם אשתו לקיבוצו של הבן – גן שמואל, והתמסר לכתיבה. עד מותו פרסם ארבעה כרכים של תולדות התנועה הציונית ושני כרכים על מאבקם של יהודי פולין נגד הנאצים.
פעילותו של ועד ההצלה והעומד בראשה בתקופת השואה בעמוד 9 למחקר "אליעזר גרינבוים - הבניית סיפורו של קאפו במסגרת זיכרון השואה הקולקטיבי בישראל*" מאת החוקרים גליה גלזנר-חלד ודן בר-און נכתב על תפקודו של יצחק גרינבוים כראש ועד ההצלה:

"ואכן, הפרק העוסק בפעילותו הפוליטית של גרינבוים בישראל הוא,ללא ספק, שנוי במחלוקת. ביקורת רבה נמתחה על אפקטיביות פעילותו של ועד ההצלה בזמן השואה והועלו שאלות קשות ביחס לתפקודו של העומד בראשה. יצחק גרינבוים ספג האשמות רבות ב"פרשיית ההשתקה" - שבה הואשם בהעלמת מידע על מצב יהדות אירופה. פרסומים בעיתון ה"משקיף" ראו את האסון בגרינבוים ולא בהיטלר. העיתונאי נחום ברנע כותב: "על פי הפרוטוקולים, גרינבוים לא תפס את משמעות השואה ואת מימדיה. בזמן הלא נכון קרא להעדיף את ענייני הישוב על ההצלה בגולה, ויכול היה לומר, בישיבת הנהלת הסוכנות, משפט אומלל, לפיו היהודים בארץ לא יהיו כמו היהודים בגרמניה ופולין, שהעדיפו 'חיי כלב מוכה' תחת הנאצים במקום מוות בכבוד". 

דינה פורת מתייחסת לספקנותו של גרינבוים ביחס לאמיתות הידיעות שהתקבלו: 
"גרינבוים היה כנראה הספקן ביותר מבין חברי ההנהלה, ואולי שתי סיבות לכך: האחת, שיהדות פולין, זו שהנהיג ובה צמח, היא שעברה את שבעת מדורי הגיהינום. והשנייה - בנו האמצעי של גרינבוים, אליעזר, נקלע לבוכנוולד ולבירקנאו, ואין ספק שהידיעה על כך קיצרה את ימיו ומררה את חייו. לו האמין בכל הידיעות על הנעשה בגטאות ובמחנות, ומיד עם הגיען, אולי לא היה עומד בכך, והספקנות נועדה לגונן עליו מפני האמת הנוראה".

עוד טענו כלפי גרינבוים שאינו דמות ייצוגית ומוסכמת דיה עבור התפקיד. בסגנונו הישיר והבוטה הביע פסימיות גלויה באשר לאפשרויות ההצלה והציע להפנות את עיקר המאמץ לבניין הארץ, גם אם הלכה למעשה פעל רבות לטובת עניין ההצלה. יחסו הבלתי מתפשר לדת כאתיאיסט מושבע, כמו סירוב לחבוש כיפה בתפילה לשלום יהודי אירופה, עורר התנגדות. זאת אף שבפועל הוא זכה להערכת אגודת-ישראל על שלא הפלה אותם לרעה, ועל שקרא לבטל את ה"מפתח המפלגתי" שלפיו קבעו מכסות לעולים וכו'.
לצד הביקורת, מונה פורת סדרה של פעילויות שיש לזקוף לזכותו של גרינבוים כראש ועד ההצלה, הכוללות ניסיון לשגר שליחים לארגון הבריחה ולהעביר ילדים מפולין לדרום אפריקה, גיוס כספים בעולם, מברקים לגופים בינלאומיים, דרישה להפציץ את מתקני ההשמדה על אף הסיכון הכרוך בכך לשלום בנו, מגעים עם נציגי גרמניה בדבר הפסקת ההשמדה וכו'. גם את עמדותיו המוצהרות והקיצוניות מיתן עם הזמן, וכבר לא הבחין הבחנה חדה בין ענייני ההצלה לבין צורכי היישוב. מובן ששינוי זה לא הודגש בתקשורת ולפיכך דימויו של גרינבוים, כפסימיסט קיצוני שאינו פועל לטובת העניין שבתחום אחריותו, לא עלה בקנה אחד עם עמדותיו או עם מעשיו".

 

הטרגדיה
 
"
אהבתו נתונה הייתה לשלושת בניו – לאצ'ה, לבנימין בקיבוץ גן שמואל וליונתן שבעיר – ובכל זאת אצ'ה היה ראשון בין שווים. הוא היה שונה מאחיו, דרך חייו הייתה עקלקלה וסיומה אלים: ודווקא השוני הזה טמן בחובו את גרעין המשיכה אליו. אצ'ה היה התפוח שנפל רחוק מהעץ, ולא הייתה הוכחה טובה מכך שהיה באמת בשר מבשרו. שהרי גם גרינבוים עצמו מעולם לא הלך בדרכים שסללו אחרים" (פריסטר, עמ' '8). בנימין הבכור נקרא על שם הרצל ואילו שני בניו האחרים נקראו על שמות הלוחמים החשמונאים. האם חלם גרינבוים על שושלת מנהיגים של הלאום היהודי המתחדש?

אצ'ה – (אליעזר) - היה נער מחונן שהיה לקומוניסט בגיל 17 ונדון בשל כך בגיל 19 לארבע שנים וחצי של מאסר בכלא הפולני. אמו מרים הפכה עולמות עד ששוחרר לאחר שנתיים וחצי והוברח לפריז. שם סיים את לימודי המשפטים כדי לרצות את האם אך הצטרף למושבת הגולים המהפכנים של עיר האורות. ב-1938 הצטרף לשורות הפלוגה היהודית בבריגאדה הפולנית שלחמה נגד פרנקו בספרד. אצ'ה גרינבוים שינה את שמו לליאון ברז'ה על שמו של עוזר התליין ששכלל את הגיליוטינה כך שהדם הניתז לא ילכלך את בגדי התליינים. דרך מוזרה למדי לחמוק מצלו הכבד של האב.

בשנת 1939, לאחר נפילת הרפובליקה, חזר לצרפת ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה סירב לבקשת משפחתו לעלות ארצה מאחר שציית להוראת המפלגה הקומוניסטית שאסרה על חבריה לנטוש את הארצות שנכבשו בידי הנאצים. אצ'ה נכלא על ידי הנאצים במחנות ריכוז שונים, וסופו שנשלח לאושוויץ-בירקנאו שם היה למשגיח הצריף מטעם השלטונות, במילה אחרת "קאפו".
השאלה שלא מפסיקה להטריד דעת הקהל זה כ-70 שנים, היא האם היה לקאפו אכזרי וסדיסט או היה קורבן אומלל של הנסיבות.
אחיינו מתי רגב, בנו של יונתן, יזם סרט תיעודי ששודר אף בערוץ 2, שמטרתו להביא ראיות לצדקתו. מהצד השני - יחיאל דינור שכונה ק. צטניק פרסם ספר בשם "קוראים לו פיפל" המספר על ראש בלוק באושוויץ-בירקנאו, סדיסט אכזרי הגרוע מהנאצים, ששמו פרוכטנבוים: משחק המלהט בין המילים פרי (פרוכט) לעץ (בוים) לגרינבוים – עץ ירוק. המשמעות היא כי הפרי הוא אצ'ה בנו של העץ יצחק גרינבוים.
ההיסטוריון ד"ר פרילינג מצר בראיון שערכה עמו העיתונאית דליה קרפל ופורסם בעיתון "הארץ" ביום 8.10.09 על כך כי הציונות אימצה את גישתו של ק. צטניק לסיפורו של אצ'ה ולהוויית השואה: 
"ייתכן שזה היה אופן ההתמודדות של דינור עם הטראומות שלו... הדמות הזאת נותנת איזושהי תשובה, במקום התמודדות אמיתית עם השאלה שצריכה לייסר כל אדם וגם בן אדם דתי: איפה היה אלוהים? פרימו לוי התמודד בצניעות הנדרשת עם החוויה של להיות שם בגיהינום, ומתאר את המצב האנושי שלו"
 אליעזר אצ'ה גרינבוים

בעמוד 24 למחקרם כותבים ד"ר גלזנר-חלד ופרופ' דן בר-און על גישתו של פריסטר לאצ'ה בפרט ולתופעת הקאפו ו"משתפי הפעולה" ככלל, בהסתמך על שיחה שערכו עם פריסטר ב-1996:
דרך הסתכלות אחרת של ניצול שואה היא זו של רומן פריסטר, כותב הביוגרפיה של יצחק גרינבוים, אשר לא הכיר את אליעזר, אך גם הוא היה אסיר באושוויץ. בראיון איתו אמר פריסטר על אליעזר גרינבוים: "אני יודע מתוך ניסיון אישי שלא היה קאפו שלא התאכזר, כי אם הוא לא התאכזר אז הגרמנים למחרת היו אומרים לו 'אתה כבר לא קאפו' ... באיזה מידה הוא התאכזר, אם הוא הרג מישהו, או לא הרג מישהו, זה אינני יודע כמובן ואין עדויות, דרך אגב, שהוא הרג מישהו". והוא מוסיף, בתגובה לשאלה אם ידוע לו על קשרים מיוחדים שהיו לאליעזר עם הגרמנים: "הוא היה קאפו, כמו עשרות או מאות שהיו במחנות ריכוז...  למיטב ידיעתי - לא היו לו שום מהלכים מיוחדים ושום קשרים יוצאי דופן עם הגרמנים. ולגבי ההתנהגות שלו? קשה לדעת ובמיוחד קשה לשפוט. כמו שאמרתי - אני הייתי שם".
עיון בכתביו של אצ'ה ויומניו העלה כי נדחף לתפקיד זה על ידי חבריו שהיו מודעים לשליטתו בשפות, השכלתו ומנהיגותו. הוא היה חלק ממחתרת קומוניסטית שפעלה במחנות אך לא שיתף בכך מסיבות מובנות את
אסירים האחרים. עם זאת אופיו היה לו לרועץ. הילד הסורר, המופרע
אפילו, שהקריח מסיבות פיזיות או פסיכולוגיות בגיל 5 לא ידע בתחילת הדרך להתמודד עם המורכבות הבלתי אנושית של התפקיד שהוטל עליו
והיו לו "שבועות שחורים" כהגדרתו. למרות מעידות אלה, שבהן הודה בכתובים ובעדויותיו, ראה עצמו כקורבן וכחף מפשע. ד"ר טוביה פרילינג שהקדיש שנים לחיפוש חובק עולם בארכיונים ולעבודת מחקר שפורסמה בספר עב כרס בשם "מי אתה ליאון ברז'ה?", ניסה לפענח את חידת התנהלותו של אצ'ה. הוא תוהה האם גרינבוים הבן היה גיבור שייקספירי, מהזן של מקבת - כזה שהיה גם רשע וגם טרגי, גם גיבור וגם נבל 
(קרפל).
שני מוסדות שיפוטיים דנו בשאלת אשמתו של אצ'ה: המפלגה הקומוניסטית הפולנית ערכה בירור משלה בהאשמות אלה ומצאה אותו אשם. הוא לא הורשה לשוב לפולין שהייתה כבר מעבר למסך הברזל. ייתכן כי חבריו למפלגה שהעידו נגדו, אלו שביקשו ממנו כי ימלא את התפקיד הנורא, נטרו לו על מעשיו, וייתכן כי פחדו להזדהות עם מי שהתנגד בגלוי לסטלין בימים שמתנגדיו נרדפו בכל מקום.
ניצולים שזיהו את אצ'ה ברחובות בפריז הביאו למעצרו ולהעמדתו לדין. בפני החוקר הצרפתי הובאו עדויות סותרות לגבי מידת אשמתו. גרינבוים האב נטש את תפקידו בסוכנות, ויתר על משכורתו וחי בפריז בחוסר כול 9 חודשים תוך שהוא הופך שמים וארץ בניסיונותיו לסייע לבנו, ומחפש עדים שיעידו למענו. האב סיפר על פגישתו הראשונה עם הבן לאחר סיום המלחמה:  "
בלילה של אותו היום שמעתי את הווידוי הטרגי שלו. לא הסתיר שום דבר ממני... הקשבתי לווידוי בכאב עצום, בצער וברחמנות גדולה. לא הסתרתי זאת ממנו. אמרתי לו 'הכיצד יכולת להרים את המקל על היהודים? גם אתה בני?".  (גלזנר, כמ' 12). מצבו הנפשי של גרינבוים בחודשים שבילה בפריז היה ירוד מאוד. עם כל הדבקות בגרסת בנו, האב לא יכול היה שלא להיפגע מעדויות על כך כי אצ'ה הגיב בצורה קשה מאוד כאשר הזכירו את השם גרינבוים, וכי התמונה שהצטיירה מהתנהגות בנו לא הייתה פשוטה.

בסופו של דבר ההליך המשפטי בצרפת נסתיים ללא הכרעה לכאן או לכאן ובוטל בשל הנימוק הפורמלי של העדר סמכות. שערי פולין היו סגורים בפני אצ'ה, ובלית ברירה הוא ביקש לעלות ארצה. גרינבוים מחל על כבודו והתחנן בפני החרדים, שנואי נפשו, שיקצו לבנו סרטיפיקט מהמכסה שלהם. למרות חילוקי הדעות, גילו מנהיגי החרדים אנושיות ואפשרו את כניסתו של אצ'ה לגבולות הארץ. עם שחרורו גר אצ'ה בבית הוריו והסתגר רוב היום בחדרו וכתב תזה על תולדות העם היהודי מזווית ראייה מרקסיסטית. חברת ילדות שלו, סטפה רוזנצוויג, בתו של הרב ד"ר שמואל פוזננסקי שעל שמו קרויה סמטה סמוך לרחוב משה דיין, שמעה על מעצרו ומיהרה לבית הוריו בירושלים להביע הזדהות. הידידות שנרקמה מחדש בין שני ניצולי השואה הפכה עם הזמן לאהבה. הם דיברו שעות על מה שעבר עליהם, ומרים 
"ראתה בה כלה לכל דבר, כל כך אהבה אותה". ..אמרה "היא יכולה להבין אותו, ואם היא מבינה וסולחת זה אולי המבחן הגדול ביותר" (פרילינג, עמ' 321). סטפה שמצבה הנפשי התערער בעקבות אימי השואה החלה להחלים ולפרוח.
באותו ראיון מספר פרילינג על קליטתו של אצ'ה בארץ:


השמועות רדפו אותו גם לכאן, והוא היה לכלי ניגוח פוליטי בידיהם של חוגים חרדיים, שהאשימו את ההנהגה הציונית – ואת יצחק גרינבוים בכללה - בהצלת מקורבים ופעילים ציוניים ובהפקרת המוני דתיים. בירושלים נתלו מודעות זוועה שכותרתן "גידולי הציונות"שבהן נכתב כי גרינבוים הבן היה "סוכן ושכיר הגסטפו" בשנות המלחמה, וכי "ברגע האחרון לפני הוצאת פסק הדין (בצרפת) הריצו מקופת ועד ההצלה סכומי כסף גדולים להציל ממוות את רוצחם של רבבות אחים ואחיות... זהו פרצופו של חבר הסוכנות גרינבוים, ופרצופו של ועד ההצלה שהוא עומד בראשו". בספרו פרילינג תולה את הרדיפה החרדית אחר גרינבוים ובנו בחוסר היכולת להתמודד עם שאלת קיומו של האל מול זוועות השואה והצורך הנואש למצוא אשמים בשר ודם.
אצ'ה ביקש להתגייס לכוחות הביטחון אך נדחה בשל עברו. גרינבוים הישר כסרגל, שתמיד סירב לבקש טובות, חרג ממנהגו רק למען הבן האהוב. הוא פנה לשנוא נפשו בן גוריון שיתערב למען בנו, ואצ'ה אכן גויס. ביום שבת 22 במאי 1948 קיבל את תפקיד המקלען לאחר שסיפר למפקד שפגש לראשונה באותו בוקר, כי יש לו ניסיון כמקלען מימי הקרבות בספרד. כמעט כל החיילים, רובם חסרי ניסיון שנשלחו להגן על רמת רחל, נהרגו באותו קרב ובהם גם המפקד. אצ'ה סירב לסגת, למרות פציעתו ולחם בגבורה עד שנהרג. גם על נסיבות מותו נקשרו תיאוריות קונספירציה שונות, והמפורסמת שבהן שאחד החיילים ירה בו בעורפו כנקמה על מעשיו כקאפו.
פרילינג בדק את התיאוריה הזאת ופסל אותה. לדבריו אצ'ה התנהג בקרב באופן אובדני כי לא נותר לו עוד בשביל מה לחיות. 
"אני חושב שהבחור האינטליגנטי והמבריק הזה הלך במודע אל מותו", הוא אומר. "הכי סביר לדעתי שהוא הבין באותו רגע שזו הזדמנות פז, במירכאות, לסיים את סיפור חייו, מה גם שהוא ידע שיש בזה הילה הרואית"(קרפל).
לאחר מותו נלחמה המשפחה על טיהור שמו וגרינבוים ניהל מאבק עם הוצאת "גווילי אש" שסירבה לפרסם את כתבי בנו עם שאר כתבי הנופלים: פרילינג סבר כי: "בתוך הנרטיב הציוני לא היה לגרינבוים מקום. היישוב, טוען פרילינג, היה ממוקד בתהליך של כינון אומה וחברה ובמלחמת עצמאות עקובה מדם, ובתוך כך נזקק לגיבורים: "לטרומפלדור ולארגון 'השומר', לחנה סנש ולאנטק צוקרמן, לצביה לובטקין ולמרדכי אנילביץ, לאליק שבא מהים, לאורי ולאיילה ולקוקו והסרפן וליפי הבלורית והתואר, שחזרו מ'ליל הורדה' שבו 'עמסו את עמם עלי שכם'. זו הייתה חברה שנדרשה לגיבורים ולסמלים שונים בתכלית מאלה שגילם עורך דין קומוניסט פולני קירח, שכלל לא רצה להגיע אליה ולא רצה להישאר בה ושגם, אחרי ככלות הכול, אלוהים ישמור, לא רק שהיה ראש בלוק שנוי במחלוקת בבירקנאו אלא נעשה גם, במותו, לחלק מ'מגש הכסף' שלה" (קרפל).

המשא של שם המשפחה ותולדותיה הטיל את צלו הכבד על הדור השלישי של המשפחה: בתו של בנימין חיה עם משפחתה בארצות הברית, ונכדו של גרינבוים, בנם של יונתן ורבקה שנקרא על שם דודו אליעזר, חזר בתשובה. "אמו, שהקדישה מאמצים רבים למאבק בהחזרה בתשובה... טוענת שהחרדים רצו את הבן שלה: את יצחק גרינבוים הפכו לדמות דמונית, המנהיג הציוני האתיאיסט, אשר כראש "ועד ההצלה", עם בנו הקאפו, אחראים למותם של יהודים. הם רצו את בנה כדי לצאת מן המאבק כשידם על העליונה, כדי להוכיח את צדקת דרכם"(גלזנר, עמ' 16)

 

סיפורם של סטפה רוזנצוויג ובנה שמואל אלירז
 האהובה סטפה רוזנצוויג - התאבדה לאחר מותו
 
במחקרה של ד"ר גלזנר-חלד נחשף גם סיפורה הטרגי של אהובתו של אצ'ה: "סטפה, בתו של "אחד מענקי הרוח שקמו ליהדות פולין במאה ה-20. מגדולי חוקרי התנאים בכל הזמנים והרב של בית הכנסת הראשי של ורשה", הייתה יפהפייה תוססת, "עושת הצרות" של המשפחה. אחותה, עדה מתארת את חייה כסוערים: פרשת אהבים כנערה עם קצין פולני, יומנים סודיים ונישואים בגיל 19 עם עורך דין. לאחר שנים של חיי חברה ובוהמה אריסטוקראטיים המצב באירופה החמיר והנאצים פלשו לפולין ובני הזוג הצטרפו למחתרת הפולנית (ולא היהודית!). את בנם יחידם, שמואל, שנולד לאחר 11 שנות נישואים, העבירו עם פרוץ המלחמה לטיפולה של אומנת המשפחה הפולנייה. במלחמה מצא בעלה של סטפה את מותו בברגן-בלזן, בזרועותיה. כשהייתה בארץ, שלחה להביא אליה את בנה, אך אחרי כחודשיים וחצי בהם חיו יחד בירושלים, שלחה אותו, בשל מצבה הנפשי הקשה, לגדול בקיבוץ רמת דוד. כשנכנס אצ'ה לתמונה, דובר על חתונה ולאחריה, רצו בני הזוג להחזיר את שמואל לחיק המשפחה המתחדשת.
"
משנודע לסטפה על מותו של אצ'ה שמה קץ לחייה. ניסו להצילה, אך לשווא. שמואל אלירז מספר שאיש מעולם לא סיפר לו שאמו התאבדה. סיפרו לו שנפגעה מהפצצה במלחמה. גם על הרומן שהיה בינה לבין אצ'ה לא שמע. אלירז מוסיף "אני למדתי שתמיד צריך לספר את האמת. אפילו שהיא מאוד כואבת ומכוערת. כי בסוף זה תמיד מגיע וזה מגיע מאוחר אז למה שלא יגיע ישר? הנושא הזה של אצ'ה הוא נעלם בשבילי וזה מאוד לא טוב לחיות על שמועות"(גלזנר עמודים 14 ו-15 בהסתמך על שיחה עם שמואל אלירז).

יצחק גרינבוים

ורשה 1879 - גן שמואל 1970