"רחובות הם כמו קמטים וחריצים בפני איש, המספרים את חייו.
שמות רחובות אינם רק ציוני דרך במפת העיר, הם גם כרטיס - הביקור שלה, מכריזים על ימיה הראשונים, על אישיה ועל אגדותיה”.
 (שלמה שבא, עיר קמה)

יצחק לייב גולדברג

1860 - 1935

​​ילדותו
יצחק לייב גולדברג נולד בשנת 1860 בעיירה שאקי שבליטא באזור הסמוך לגבול גרמניה. הייתה זו עיירה קטנה ונידחת שיהודיה התפרנסו בפרנסות האופייניות ליהודים ובדוחק רב. ניצול מתוחכם של יתרון קרבת הגבול לגרמניה, שינה את העלילה, והפך את משפחתו למבוססת כלכלית. בני המשפחה השכילו לקבל זיכיונות של חברות תרופות גרמניות בין היתר של חברת התרופות הגרמנית 'באייר'.

חינוכו כלל לימודי קודש כמקובל במשפחות יהודיות, בתוספת לימודי מדעים ושפות כמקובל אצל הבורגנות המשכילה. כשבגר נשלח לישיבה בעיר קובנה והקשיב להרצאותיו של הרב אלחנן ספקטור (על שמו קרוי רחוב אלחנן במרכז תל אביב) שהיה מראשוני 'חובבי ציון'. הרב ספקטור עשה הכול כדי להקל על חומרות הדת, וסיסמתו הייתה "וחי בהם ולא שימות בהם". (גרא עמ'11).

יצחק לייב הושפע מספרו הרומנטי של מאפו "אהבת ציון" ומהציונות האינטלקטואלית של משה הס. גם רוחות ההשכלה השפיעו עליו והוא ביקש לעבור לעבודה יצרנית ולעזוב את כתלי הישיבה. בגיל 18 החל לעבוד בעסק המשפחתי בסניף הווילנאי, והתעקש להתחיל בעבודות הפשוטות יותר כדי ללמוד את כל שלבי העבודה, ולהכיר את העובדים ובעיותיהם. הוא אהב את האות העברית, ואף שעזב את לימודיו בישיבה, המשיך ללמוד ולנצל כל רגע פנוי לקריאה: "סופר עליו כי מרגע שמשך את המצילה על סף ביתו ועד פתיחת הדלת, המשיך וניצל אותו לקריאה או לימוד". (גרא עמ' 12).

חיבת ציון
היו אלו ימיה הגדולים של תנועת 'חיבת ציון', ויצחק לייב השתלב בפעילותה. כבר
יצחק לייב גולדברג
באותם ימי בראשית עשה שימוש בכספים שהרוויח כדי לקדם את עולם התרבות העברית. ההיסטוריון גרשון גרא שהקדיש לי"ל גולדברג ביוגרפיה בשם "הנדיב הלא ידוע" כתב: "כשהתחקיתי על עקבותיו של יצחק לייב גולדברג, מצאתי שלימים, לא היה תחום בהחייאת השפה העברית שידו לא הייתה בו - מגן הילדים ועד לאוניברסיטה, ממשורר בודד ועד להקמת בית הוצאה לאור – הכול למען השפה העברית". (גרא עמ' 15).

הקבוצה הווילנאית של 'חובבי ציון' בחרה ברב שמואל פין (על שמו נקרא רחוב בתחנה המרכזית הישנה) כמנהיגם. הסופר לב לבנדה, שהיה מבוגר מבני החבורה בכארבעים שנים – היה למורה הרוחני שלהם. לבנדה היה סופר רוסי משכיל שהייתה לו השפעה על בני הנוער שקראו את כתביו בסתר בישיבות. הוא הטיף להשכלה ולהתקרבות אל התרבות הרוסית. כששמע על רעיון שיבת ציון אמר: "למשמע המילה 'ציון' מתעורר בי החפץ ללבוש מעיל לילה ומצנפת לילה, לנעוץ את רגלי במוך של קסת, לקחת נר של שעווה ביד, לשים משקפי זוגן ולקרוא 'סיפורי באבא'. (גרא עמ' 21-2). הציניות פינתה את מקומה להלם ואכזבה כשנוכח בימי הפוגרומים כי בני האינטליגנציה הרוסית עצמו עיניהם מול הזוועה והתעלמו מהסבל היהודי. לבנדה היה מהראשונים שיצאו בקריאה פומבית להתארגן להגנה עצמית: "מתנפלים עליכם זאבי-ערב בצורת בני אדם, ומכים אתכם – הקהלו ועמדו על נפשכם". (גרא עמ' 22).

יצחק לייב, למרות סדר יומו העמוס, ביקר את הסופר הזקן והערירי מדי יום, שכפל את כתביו ודאג להפצתם. בשנת 1887 - כשהפעילים שבו מוועידה של 'חובבי ציון' – הם מצאו את מנהיגם האהוב לבנדה במצב נפשי קשה. בנו הרופא של רבי שמואל פין - אבחן כי לבנדה חולה במחלת עצבים קשה הגורמת לשכחה והתפרצויות זעם. החברים עשו תורנויות כדי לשמור עליו, אך כשמצבו החמיר המליץ הרופא לאשפזו בסנטוריום בפטרבורג. החברים ניסו לשכנעו בכל דרך להגיע לרכבת אך לבנדה החל להשליך חפצים וספרים אל שמשות
לב לבנדה
החלונות ולנפץ אותן. הם ניסו למנוע מיצחק לייב את עגמת הנפש ולא הזמינו אותו לביתו של לבנדה, אך כשהמצב החמיר הזעיקו אותו: "'לאן, לאן הם חפצים לקחת אותי'? נאנק לבנדה.. יצחק לייב נעץ מבטו קצר-הרואי אל המרחקים, מעבר למקום ולזמן, ובלחש הרגיע את הארי הזקן: - 'לארץ ישראל אנו הולכים'... לבנדה קם ופסע אל הדלת. 'נלך'... כל הדרך ברכבת עם יצחק לייב לבד, היה שקט ורגוע". (גרא עמ' 33). יצחק לייב התחייב לתשלום אשפוזו של לבנדה ללא הגבלת זמן, ובמצב רוח עגום הלך אל חברו אלכסנדר צדרבוים (ארז) עורך העיתון "המליץ" - שהבטיח לו שיבקר את לבנדה בקביעות. לאחר מותו של לבנדה בשנת 1888 בסנטוריום, רכש יצחק לייב את רהיטיו הדלים וריהט בהם חדר בביתו אותו ייחד למחשבות, ללימוד ולפגישות עם חובבי ציון. הוא יזם עם אוסישקין, ומימן מכספו, את הוצאת כתבי לבנדה לאור.

הקבוצה הווילנאית של חובבי ציון נקראה "אוהבי ציון" ולחוקתם הכניסו מלים חדשות שעדיין לא היו מוכרות בשפה העברית - כ'קבוץ' ו'אכרים' שנקראו קודם לכך 'קולוניאליסטים'.

בוועידת חובבי ציון בשנת 1887 החלו צעירים כמנחם אוסישקין מסניף מוסקבה, מאיר דיזנגוף וי"ל גולדברג לתפוס את מקומם של בני הדור הקודם. בוועידה זו התחולל עימות חריף בין חילונים לדתיים – עימות שילווה את התנועה הציונית לאורך כל ימיה. מהרב אלחנן ספקטור למד את חשיבות השכנת השלום בין המחנות הנצים כדי שהמחלוקות לא יטרפדו את הצלחת התנועה. חברו החדש לדרך, מנחם אוסישקין, סיפר על פועלו של י"ל למען שלום הבית: "ההתנגשות בין אודסה, ורשה וביאליסטוק, התנגשות בין פינסקר ומוהליבר, התנגשות בין הזקנים והצעירים – וכולם לשם שמים הייתה וכוונתם ולבניין הארץ. ובתוך ההתנגשויות האלה היה הצעיר יצחק לייב גולדברג רץ מפין למוהליבר, ממוהליבר ללילינבלום, מלילינבלום לשפ"ר.... וכל שאיפתו לעשות שלום, לפשר ולאחד, להביא לידי תוצאות מעשיות... בהצנע לכת ובשקט, מלה בסלע – עבודה בתרי. כזאת היא תורת חייו של יצחק לייב גולדברג". (גרא עמ' 32). ואכן במה שנראה כמרוץ בין רחובות תל אביב סיפר אוסישקין את סיפור כישרון השכנת השלום של יצחק לייב - שתרם להצלחת התנועה לא פחות מתרומותיו הכספיות.

רשל מיכלובנה פינס
אביה של רחל/ רשל מיכלובנה היה סוחר יערות עשיר, קפדן ואדוק מאוד,
בני הזוג גולדברג
אך למרות אדיקותו שלח את בתו לגימנסיה לאחר שסיימה את לימודיה בחדר מתוקן. יצחק לייב הכיר אותה והתאהב בה למורת רוחו של האב שראה פחיתות כבוד בקשר שלו עם בתו. האב לא פנה לנערה לשאול את פיה - אלא הלך אל הרב מוהליבר לשאול את דעתו. להפתעתו שיבח הרב את הצעיר כי זכר את האופן בו טרח על השכנת השלום בוועידת 'חובבי ציון' האחרונה. גרא מביא בספרו את השיחה בין השניים:

"פינס הקשה לשאול: 'הן גלוח הוא גולדברג!?' – מוהליבר נתמלא חימה והשיבהו בקול גערה: 'הרי ידוע לך כי לדידי חשוב הרבה יותר יהודי בלי זקן מזקן בלי יהודי'. פינס עמד בחיל ורעדה לפני הגאון ולאחר רגעים מספר הוסיף לשאול: 'רבי, האם לפי כבודי הוא דבר נשואי בתי עם גולדברג'? על זה השמיע מוהליבר דברי נבואה ממש: - 'רב פינס, בעוד עשר, חמש עשרה שנה לא יתהלל גולדברג בחותנו, ונהפוך הדבר, כי אתה תהלל ותתפאר בחתנך'". (גרא עמ' 34).

האב יחיאל מיכל פינס היה בן דודו של יחיאל מיכל פינס, בעל אותו שם, שעל שמו קרויים רחובות ברחבי הארץ. בן הדוד היה מהאחראים לרכישת אדמות בפתח תקווה, גדרה וביסוד המעלה, אך זכור בזכות פרט שולי בביוגרפיה שלו – חיבור המלים לשיר "חושו אחים חושו".

"אינני מוצא את המלה העברית שתתאר את דמותה האצילית של רשל מיכלובנה. המילון מורה מטרונה, אישה מבית אצילים, גבירה שהיא אדונה – יש בזה משהו... אף הביטוי ליידי באנגלית אינו כולל את התכונות שהיו באישה זו:.. היה בבני הזוג גולדברג תאום נדיר שהקים בית לדוגמה, בית פתוח לפעילות ציונית מתמדת, ישיבות, קבלות פנים, אירוח של עסקנים מחוץ לעיר. שולחנם היה ערוך בטעם רב לקראת עסקנים ואנשי רוח, סופרים ומשוררים. היה זה בית מקלט לבורחים מעין השלטונות, מסביר פנים לקשה יום, למחפש את החום ואת האור". (גרא עמ' 35).

על קבלת האורחים של בני הזוג כתב הפרופסור יוסף קלוזנר בזיכרונותיו: "מרכז של חובבי-ציון היה ביתו של יצחק לייב גולדברג ז"ל ואשתו תאריך ימים הגברת רחל גולדברג, לא רק הייתה מכנסת אורחים אלא עוסקת בצרכי ציבור, ובייחד בצרכי החינוך הלאומי. כל הנשפים של 'חובבי ציון' ו'שפה ברורה' היו מסתדרים בביתם ביופי וברחבות ובטעם יהודי-אירופי". (קלוזנר עמ' 58).

מי שנהנה אף הוא מהכנסת האורחים של בני הזוג היה הנער לוי שקולניק – לימים לוי אשכול ראש ממשלת ישראל. שקולניק התגורר בעיירה בתחום המושב ולא הצליח להתקבל ללימודים בגימנסיה. אמו החולה שלחה מכתבים לאנשים שונים בווילנה בבקשת עזרה, ולייב גולדברג נענה לאתגר - קיבל את הצעיר לביתו ודאג ללימודיו אף שלא הייתה ביניהם כל קרבה משפחתית. הוא גם השפיע על הנער להתקרב לציונות, ולאחר סיום לימודיו לעלות ארצה. פרופ' יוסי גולדשטיין, מחבר הביוגרפיה של אשכול מספר על כך בספרו:

"בווילנה החל אשכול גם את פעילותו הציונית. עידוד רב לכך הוא קיבל מנותן חסותו, יצחק לייב גולדברג, שנחשב אז לבכיר מבין ראשי הציונים בבירה הליטאית ואחד ממנהיגי התנועה ברוסיה" (אשכול עמ' 22). "גולדברג לחץ עליו לעלות מיד לארץ. מעבר ליישום האידיאולוגיה הציונית, שבה האמין גולדברג בכל לבו, השתמש אותו גביר בחוויות שעבר ובניסיונו הוא, בשבעת ביקוריו בארץ ישראל, כדי לשכנע את הנער המתלבט. הוא היה בטוח כי נער בן גילו של אשכול לא ייתקל בארץ בקשיי קליטה מרובים. יתרה מזאת, תמיד הזכיר את הרכוש הרב שצבר בארץ - וציין כי אם יעלה אשכול, יוכל להיעזר בו בבוא העת. (אשכול עמ' 24).

רחל מימנה וניהלה את רשת בתי הספר לנערות 'יהודיה' בווילנה. אמנם הלימודים היו בתנאי מחתרת, אך בסיום כל שנה שכרה אולם גדול וערכה נשף לתלמידות ולמשפחותיהן בו חילקה שקיות שי בצבעי כחול לבן עם פירות מגנם של הגולדברגים בארץ ישראל. לאחר כישלון מהפכת 1905 הצליחה להשיג היתר לבית הספר כי השלטונות סברו שעדיף שהיהודיות הצעירות שנטו למהפכנות - ילמדו עברית ויחלמו על ארץ רחוקה. כשבני המשפחה עברו בימי מלחמת העולם הראשונה למוסקבה - ניתבה את כישרונותיה וכספיה לתמיכה בלידתו של התאטרון העברי 'הבימה' שהוקם ביוזמת מנחם גנסין ונחום צמח.

מ"חיבת ציון" ל"ציונות"
מעמדו של יצחק לייבכ אחד ממנהיגי "חיבת ציון" ברוסיה  התבסס, ולאחר מותו של רש"י פין הפך להיות בשנת 1890 'המורשה' של חובבי ציון בווילנה'. בשנת 1891 יצא לראשונה לביקור בארץ ישראל כחלק ממשלחת שבדקה את התקדמות ההתיישבות היהודית. בביקורו פגש את חנקין, סייע לו כספית ברכישת קרקעות וסייר במושבות הברון. מאז ועד לעלייתו הסופית ארצה בשנת 1918 הקפיד לחזור ולבקר בארץ עוד שש פעמים.

ספרו של בנימין זאב הרצל "מדינת היהודים" שפורסם בשנת 1896 חולל סערה בעולם היהודי. המשכילים והמתבוללים הגיבו בבוז ל"חלומות" של הרצל, אך גם חובבי ציון פחדו שהדיבורים "המיותרים" על מדינה יהודית ירתיעו את הסולטן, ויפגעו בעבודה המעשית הנעשית בשטח.

המעבר מ'חיבת ציון' ל'ציונות המדינית' היה, אצל יצחק לייב, טבעי ונטול היסוסים, והוא נשלח כציר מטעם וילנה לקונגרס הציוני הראשון. הצלחתו של הרצל הייתה תלויה בשיתוף הפעולה של יהודי רוסיה מאחר שבמערב אירופה זכה בעיקר ללעג והתעלמות. יהודי רוסיה עדיין היססו כי חלקם הושפעו מאחד העם שדגל ב'ציונות הרוחנית' ומוותיקי 'חובבי ציון' שהתנגדו ליוזמה. בכינוס שערכו צירי רוסיה לפני פתיחת הקונגרס שנועד ללבן את המחלוקות, הצליח יצחק לייב לשכנע את זאב טיומקין, ממנהיגי חיבת ציון להצטרף אליו, ושניהם הסתובבו בין הצירים הניצים. הם:"עודדו את המהססים, גרשו את צללי המחלוקת והפירוד... מצאו נוסחאות משותפות לבניית גשר מוצק בין הציונות המדינית של ארצות מערב אירופה, לבין חיבת ציון ברוסיה ובפולין". (גרא עמ' 82-3).

הקונגרס הציוני הראשון נפתח בעיר באזל שבשוויץ ב-29 באוגוסט 1897, ונמשך שלושה ימים בלבד. כ-200 יהודים, שבעצם איש לא שלחם, נאספו לרגע שקיבל משמעות היסטורית הרת גורל. כאשר ידידו מרדכי בן הלל הכהן נשא את נאומו בעברית, זלגו מעיניו של יצחק לייב דמעות של התרגשות. האיש השתקן והמעשי לא נשא דברים בקונגרס, אך פנה לציר הרמן שפירא והתעניין ברעיונות שהעלה להקמת חברה לרכישת קרקעות בשם "הקרן הקיימת לישראל" ואוניברסיטה עברית.

בקונגרס השני צצה מחלוקת חדשה, לאחר הצטרפותם של צירים סוציאליסטים ציונים בהנהגתו של נחמן סירקין - שהקימו מהומות, וכרכו כל נושא שהועלה לדיון ב'מלחמת המעמדות' ובמצוקתו של הפועל היהודי. היו מנהיגים שדרשו להוציאם מהתנועה הציונית, אך יצחק לייב תרם להרגעת הרוחות בדרכו הייחודית. הוא לא ראה בסוציאליסטים הצעירים והצעקניים איום, אלא להיפך, הוא האמין כי פעילותם מהווה מחסום נגד הצלחתה של תנועת 'הבונד' הסוציאליסטית והאנטי ציונית בקרב הנוער היהודי. זו הסיבה לכך שסיפק אמצעים כספיים ל"פועלי ציון" ותמך בבחור צעיר בשם יוסף שפרינצק מתנועת "הפועל הצעיר".

לאחר הדיונים האידאולוגיים עברו לדון באמצעי המימון של מימוש החלום
הציוני. הרצל התאכזב מעשירי מערב אירופה ותלה תקוות בהמונים שבמזרחה. מניות "אוצר התיישבות היהודים" הונפקו בערכים עממיים, וניתן היה לרכשן במחיר של החל בלירה שטרלינג אחת למניה. למרות זאת גיוס הכספים התנהל בעצלתיים עד שיצחק לייב ונדיב נוסף רכשו כל אחד מניות בעשרות אלפי רובלים, וכך היה בין אלו שאפשרו לבנק אפ"ק (לימים לאומי) להתחיל לפעול.

על אף נטייתו לפשר בין כל הצדדים הנצים, סירב לשתוק אל מול ההתארגנות החרדית באגודה שנקראה "הלשכה השחורה" שנלחמה בציונות. הוא פנה לרב יצחק יעקב ריינס וביקשו שיכנס רבנים התומכים ברעיון שיבת ציון. טען בפניו כי "אין אנו רשאים להתנהג עם הרבנים בכסיות של משי, בזמן שהם מבזים אותנו... לענות על הדיבות שבדו עלינו לא כדאי. אני מציע לכנס את הרבנים והגבאים ולהקריא בפניהם את דברי הרכילות והשטנה, שנדפסו על הציונים ונשמע מה יגידו ומה יענו". (גרא עמ' 94). בכינוס של הרבנים שתמכו בציונות הוקמה תנועת 'המזרחי', והרבנים ריינס, פישמן מימון, ניסנבוים ויעבץ הפכו לידידיו הקרובים גם מחוץ לפעילות הציונית.

גם במחלוקת על נושא 'השמיטה' לא עמד מנגד. קנאי ירושלים ורבניהם הרבו להשמיץ את המתיישבים החקלאיים והוציאו דיבתם רעה בפני בני הקהילות בגולה. בשנת תרמ"ט 1889 פסקו כי זו שנת שמיטה וכי על החקלאים שנלחמו מלחמת קיום קשה ואכזרית לחדול מעיבוד הקרקע למשך שנה שלמה. יצחק לייב נסע לקובנה אל הרב אלחנן ספקטור שנענה לבקשתו והוציא יחד עם הרב מוהליבר כתב תמיכה בפסק ההלכה של הרב של יפו שמצא דרך להתחשב בחקלאים. כדרכו שלח באותה שנה גם תרומה גדולה לישיבה חרדית בירושלים.

בוועידת ציוני רוסיה במינסק נשא יצחק לייב לראשונה את דבריו. "כשהוא בולע אותיות ופוסח כדרכו על מלים, הודיע בעברית שבנוסף לתרומתו ל'קרן הקיימת' עם הקמתה והתחייבותו לשנים הבאות, הוא תורם מאדמתו הפרטית בחדרה לרשות העם. היה זה רכושה הקרקעי הראשון של הקרן הקיימת לישראל". (גרא עמ' 96).

הטרגדיה
יצחק לייב הקדיש שעות מזמנו לקירוב הצעירים ותלמידי הגימנסיות לציונות. בשנת 1902 ניהלו אנשי הבונד הסוציאליסטי האנטי ציוני פעילות אינטנסיבית בקרב תלמידי הגימנסיות בווילנה, וזכו להצלחה מרובה. יצחק לייב וחבריו עשו מעשה כדי להילחם על נפש הצעירים, וקיימו אספות מצומצמות על "כוס תה" בבתים פרטיים - בהם הביאו מרצים וניהלו שיחות הסברה.

באסיפה הראשונה שהתקיימה בביתו של יצחק לייב נכחו 15 תלמידים שהתווכחו ביניהם בלהט, ובסיום הערב הביעו את שביעות רצונם, וביקשו כי יתקיימו אספות נוספות. למרבה הצער בעקבות הלשנה, כינסה הנהלת הגימנסייה את התלמידים שהשתתפו בכנס, והזהירה אותם כי יגורשו מבית הספר ותמנע קליטתם בבתי ספר אחרים. יצחק לייב בעל הקשרים הטובים עם השלטונות, עזב את כל עיסוקיו, והצליח להסיר את האיום. למרבה הצער, תלמיד אחד שהיה בן יחיד להוריו, נתקף חרדה מהאפשרות שלא יוכל להמשיך בלימודיו - ושם קץ לחייו. ההורים השכולים פגשו את יצחק לייב וקראו לו "רוצח". ביומנו כתב: "מותו של הצעיר הזה עשה עלי רושם מחריד ומזעזע, וכמה ימים לא יכולתי לצאת מחדרי מרוב כאב וצער... כמו אבן כבדה נחה על מצפוני ההכרה כי אני הוא שהייתי בשוגג אחראי למות הגימנזיסט הזה שלא בעתו". (גרא עמ' 95).

מותו של המנהיג
בנימין זאב הרצל ביקר בווילנה בשנת 1903 והותיר רושם אדיר על כל מי שפגש בו, כולל יצחק לייב. אולי הטיב לתאר זאת קצין המשטרה ששמר על הסדר בתחנת הרכבת - שפנה לחבריו היהודים ואמר: "אדוני הציונים, מה אתם רוצים? פלשתינה טרם ניתנה לכם, אבל מלך כבר יש לכם. באמת הוא מלך: כל קומתו הזקופה ומראהו, עיניו וזקנו אומרים, כי שליט הוא על בני אדם, בלי הבדל מאיזה עם". (גרא עמ' 101). אך כש"המלך" ניסה להסיט את צאן מרעיתו מחלום ארץ ישראל פרץ מרד.

לאחר הקונגרס השישי בו פרצה בכל עוזה המחלוקת על 'תכנית אוגנדה' - הוזמנו
בני משפחת ויצמן לארוחת ערב בביתם של הגולדברגים. האב עוזר ויצמן וחתנו סברו כי אוגנדה עשויה להוות 'מקלט לילה', ואילו הבנים חיים ושמואל השתייכו ל'ציוני ציון' שהתנגדו לתכנית. ארוחת הערב הייתה בלתי נסבלת כי בני משפחת ויצמן התווכחו ביניהם בקולי קולות ובזעם. כותב על כך גרא: "אם היה איש מתנבא שנכדיהם, דן טולקובסקי ועזר ויצמן, אשר ירשו את האופי המשפחתי השונה כל כך – יהיו כל אחד בזמנו מפקדי חיל האוויר – היו המסובים לבטח נרגעים". (גרא עמ' 105).

יצחק לייב לא ידע את נפשו. הוא הבין היטב למה מתכוונים הרצל ונורדאו בדברם על הסכנות האיומות האורבות ליהודים באירופה, ואת הצורך המידי ב'מקלט לילה', אך הוא לא היה מסוגל להינתק מחלום ארץ ישראל. בווילנה תמך כספית בארגון "ציוני ציון" שהיווה אופוזיציה רעשנית נגד הרצל אךלמרות זאת כאב את אשר מעוללים "ציוני ציון" למנהיג. כחודשיים לפני מותו של הרצל ביקר אותו אחד מהפעילים שסיפר בזיכרונותיו על שיחתם: "'היודע אתה, הדוקטור הרצל חולה קשה במחלת לב'. פניו הביעו יגון וצער עמוק וקולו היה חנוק מדמעות עצורות, ולאחר רגעים מספר הוסיף ואמר: 'ציוני ציון' שלכם ביחד עם מנחם אוסישקין כירסמו את ליבו החלש ושבור מצרת ישראל'. ובהפסיקו את דבריו יצא את החדר". (גרא עמ' 105).

ביולי 1905,לאחר מותו של המנהיג נולד לבני הזוג גולדברג בן הזקונים
החמישי, והם קראו לו בנימין זאב. כינויו של התינוק השמנמן והחייכן היה בינג'י.

לאחר מותו של הרצל חלה ירידה במעמדה של הציונות המדינית ואנשי הבונד כבשו את הרחוב היהודי. הציונות נדמתה לפנטזיה שבתאית מנותקת מהמציאות, והתמורות שחלו בפוליטיקה במזרח אירופה וקיום בחירות לפרלמנטים מקומיים - אתגרו את הדור הצעיר של ההנהגה הציונות. שלושת המנהיגים: זאב ז'בוטינסקי, יצחק גרינבוים ואברהם אידלסון יזמו קו ציוני חדש ששם לו כמטרה לשפר את מצב היהודים בארצותיהם שנקרא "עבודת ההווה". אוסישקין וותיקי הציונים כינו אותם "הכנופיה" כי ראו בדרכם ויתור על חלום ארץ ישראל.

יצחק לייב נטל חלק פעיל גם בפעילות זו, כפי שכתב העיתונאי רומן פריסטר בביוגרפיה שהקדיש ליצחק גרינבוים: "תחילה התארגנו כמה אינטלקטואלים, ובמארס 1905 ייסדו בחשאי, בווילנה, את 'הברית להשגת מלוא שוויון הזכויות ליהודי רוסיה'. כאן בדירתו של יצחק לייב גולדברג, נדבן ותומך נלהב בתרבות העברית, נפגשו לראשונה גרינבוים וז'בוטינסקי וקשרו ברית". (פריסטר עמ' 21). יצחק לייב תמך בצעירים, שכר עבורם מקום לכינוס ועידה מכינה, והשתתף עם אחיו בוריס בוועידת הלסינגפורס בה גיבשו את דרכי הפעולה של "עבודת ההווה"..

אחוזה בהרטוב
יצחק לייב טיפח חלום על חיים פשוטים של עבודת אדמה בארץ ישראל ורכש
אחוזה רחבת ידיים בישוב הרטוב, תוך שהוא משלב את מימוש החלום בתמיכה בתושבים. הרטוב שוכנת בדרך לירושלים והייתה המושבה היחידה שאוכלסה על ידי 'ספרדים' שעלו מבולגריה. היישוב נקלע למצוקה כלכלית קשה וזאב ענר כותב על כך בספרו "סיפורי מושבות": "הרטוב לא הצליחה להתבסס מבחינה כלכלית ולפתח יישוב של ממש, ועד 1910 ידעה עוני, ששום יישוב אחר בארץ לא ידע אז כמותו. בשלהי 1909 נקרתה לאנשי הרטוב הזדמנות נדירה לשנות את מצב המושבה. באותה עת חיפש אחד מעסקני חובבי ציון ועשיריה - י"ל גולדברג - קרקע לצורך הקמת חווה ומשתלה" (ענר עמ' 49).

בינואר 1913 כתב ביומנו: "זו לי הפעם הראשונה שנטעתי אילן. ואיה? – בארץ מולדתנו ועל אדמתי!.. תודה לאל עליון שזיכני בכך". (גרא עמ' 128) "הוא רווה נחת מקטיפת אשכול הענבים הראשון מן הכרם. למנוחת השבת בחיק הטבע שאהב, היה טעם מיוחד. הדלקת נרות חנוכה הראשונים בלב הסביבה ההיסטורית 'הנושמת גיבורים חשמונאים' גורמים לו אושר שמעולם לא ידע בחוץ לארץ". (גרא עמ' 151). יצחק לייב ביקש להעביר את ביתו להרטוב, לעסוק בחקלאות ולחיות "ביחסים ידידותיים וטובים עם שכנינו הקרובים לנו קרבת משפחה".(גרא עמ' 152). עוד לפני שעלה ארצה בשנת 1918 העביר לאחוזתו בהרטוב את ספרייתו העשירה, ארכיונו האישי והחשוב ביותר את כתביו, רהיטיו וחפציו של המנהיג לב לבנדה עליהם שמר מכל משמר.

יצחק לייב טיפח את חוותו ושילב בה חידושים חקלאיים רבים. הוא גילה עניין בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בסביבה וחשפו את העיר המקראית בית שמש ואת תל גזר הקדומה

בימי המאורעות של שנת 1929 – ננטשה המושבה המבודדת על ידי תושביה, ובתיה נבזזו ונשרפו. כל ארכיונו של יצחק לייב אבד וכן הושמדו כל חפציו וכתביו של לב לבנדה. ענר כתב על סופה של המושבה: "פרשת ההתיישבות היהודית בהרטוב וחורבנה של המושבה, הם פרק מרתק ועצוב בתולדות ההתיישבות. פעמיים חרבה המושבה, ובשלישית - נעזבה על ידי מתיישביה, ורק שרידים בודדים של מבנים נותרו על מנת לספר את קורותיה. (ענר עמ' 48).

בימי מלחמת העולם הראשונה
בימי מלחמת עולם הראשונה הוצפה  וילנה בפליטים ובית
הגולדברגים היה למלון אורחים. הפעילות הציונית נעצרה ועיקר המאמצים הופנו להקלת המצוקה והרעב. לאחר זמן העתיקו בני הזוג את מעונם למוסקבה בשל הקושי לנהל את העסקים בתנאי הניתוק של המלחמה. בעיר הבירה שכרו כמחנך לילדיהם את מנחם גנסין, אחיו של הסופר אורי ניסן, שבמקביל לעבודתו כמורה החל לארגן התאטרון העברי 'הבימה'. בני הזוג תמכו בתאטרון 'הבימה' וגם ב'תאטרון הארץ ישראלי' - התא"י, כבר מימיהם הראשונים. לימים כשכבר עלו לארץ, אמר גנסין לרחל, בעת שטיילו עם משפחותיהם, כי התאטרון זקוק לבניין חדש. רחל הצביעה כלאחר יד על מגרש ברחוב רוטשילד 80 והודיעה כי תתרום אותו לתאטרון.

ניוטה הבת הבכורה  -למדה בננסי משפטים והייתה לאישה הראשונה שקיבלה, על עבודתה בנושא החוק הגרמני, תואר דוקטור באוניברסיטה זו. בשנת-1914 נישאה לשמואל טולקובסקי, בן למשפחת יהלומנים ציונית מבלגיה אותו פגשה לראשונה בקונגרס הציוני התשיעי. טולקובסקי לא רצה לעסוק בענף היהלומים כמקובל במשפחתו, ולמד חקלאות כדי להכשיר עצמו לעלייה לארץ. בשנת 1911 עלה ארצה, התיישב ברחובות, ועסק בפרדסנות אך גילה עניין בציור, בשירה, בהיסטוריה ולמד כינור אצל המורה משה הופנקו ביפו.

פרדס גולדברג
יצחק לייב עלה ארצה בשנת 1918 ורכש פרדס גדול ששכן ממזרח לנחל איילון ומדרום לירקון - מגרמני טמפלרי בשם קאפוס. על רכישתו ותפעולו של 'פרדס גולדברג' נכתב בכתב העת "אריאל":

"גולדברג פיתח במקום פרדס לדוגמה לפי שיטות שטרם היו מקובלות אז בארץ ונסתייע לצורך זה בחתנו האגרונום רב הפעלים, שמואל טולקובסקי. הוא שכלל את דרכי הטיפול, הזיבול והטיוב. ניתן מספר לכל עץ וחותמת לכל תפוז. הונהגו תיבות שדה, הובלה בקרוניות על גבי מסילת ברזל קלה וכן בית אריזה ממוכן ראשון בארץ. היחסים בין הבעלים לבין הפועלים היו טובים מאד. באחת המסיבות של גמר העונה (שבהן השתתף באופן קבוע גם ח. נ. ביאליק), ציין מנחם אוסישקין, שפרדס זה הוא מקום כמעט יחיד, שבו שני הצדדים הם 'צדיקים'... שכר העבודה היה גבוה מהמקובל במושבות, והפרדס שימש כ'מקלט עבודה' למובטלים בתל אביב בעונות מצוקה. מעריכים כי 3000 פועלים 'עברו' את הפרדס במשך 18 השנים שהיה בידי י. ל. גולדברג ויורשיו... בעל הפרדס וחתנו סייעו לפרופ' סוקניק בחפירות בתל גריסה והמקום הפך לשם דבר באותם ימים ". (אריאל עמ' 60)

חלום האוניברסיטה העברית בירושלים ליווה את יצחק גולדברג עוד מימי
הקונגרס הראשון שבו העלה הרמן שפירא את הרעיון. הרצאתו של הפרופסור יוסף קלוזנר מול כ-1000 מאזינים באודסה בשנת 1912 היוותה את אחד מהרגעים המכוננים במיתוס של הקמת האוניברסיטה. גם יצחק לייב נכח באולם שהוחשך בפקודת המשטרה - אך והקהל המרותק המשיך להקשיב להרצאה על חזון האוניברסיטה בעלטה המוחלטת. בדרכם חזרה למלון אמר יצחק לייב לקלוזנר רק שלוש מלים "לו יהי רצון". ואכן יצחק לייב מימן בכספו את רכישת רוב רובו של השטח בהר הצופים וחיים ויצמן הודה לו על כך בנאומו בטקס חנוכת האוניברסיטה.

גרשון גרא שעקב בביוגרפיה שכתב, אחר מסלול חייו של יצחק לייב, כתב על ביקורו באוניברסיטה שבה ביקש למצוא זכר לתרומה המכרעת של "הנדיב הלא ידוע": "עליתי להר הצופים והלב רחב. חזונם של הראשונים קם והיה לתפארת. מאות סטודנטים מן הארץ ומן הגולה ממלאים את בנייני האבן הירושלמית. כל בית על שם תורם, תבוא עליו הברכה. כל חדר, אולם ומסדרון על שמות תורמים – תבוא על כולם ברכה... סבבתי והלכתי, שאלתי וחיפשתי - רק שם אחד נעדר, נעלם ואיננו, שמו של הנדיב הבלתי ידוע. לפתע חשתי בושה. הרגשתי שאני עושה עוול לאדם הזה. האם יצחק לייב היה רוצה שארדוף אחריו עם הכבוד האבוד?" (גרא עמ' 172).

עוד אחת מפעולותיו למען קידום הרעיון הציוני היה הקמת עיתון 'הארץ'. ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור כותב על כך:

"באביב 1919, לאחר שמלחמת העולם הראשונה הסתיימה זה מכבר, החליטו הבריטים ל'הפריט' את העיתונים הצבאיים. המנהיג הציוני העולה, ד"ר חיים וייצמן, רצה לרכשו, אך לא היה לו די כסף. על כן הזעיק ארצה את הנדבן היהודי רוסי יצחק לייב גולדברג, וזה רכש מהבריטים את הרישיון, וב18ביוני 1919 ראה אור היומון 'חדשות הארץ'. בגיליון הראשון השתתפו טובי הסופרים והעיתונאים בארץ ישראל, וביניהם גם אליעזר בן יהודה ואיתמר בן אב"י. אלא שבן יהודה לא רצה להיות כינור שני, ותוך פחות מחודשיים הוציא בירושלים עיתון משלו - דואר היום, בעריכתו המעשית של בנו, איתמר בן אב"י". (נאור עמ' 15). גםהזאב ז'בוטינסקי כתב בעיתון 'הארץ' ועיצב את הלוגו שלו.
 
מותו של בנימין זאב
בן הזקונים בנימין שכנע את הוריו כי הארץ זקוקה למכונאים, ועל כן למד במשך
בנימין זאב גולדברג
חמש שנים מכונאות בלונדון. לאחר סיום לימודיו הקים חברה לאוטומובילים אך לא גילה עניין במסחר, והצטרף כשותף לחברה לציוד חקלאי שעסקה בפועל בייצור נשק להגנת הארץ. בנימין היה בחור שמנמן בעל לב זהב שתמיד עזר לכולם ולקח אפילו אנשים זרים טרמפ במכוניתו.

בנימין נרצח בשנת 1929 בימי "המאורעות". על נסיבות מותו נכתב באתר ההנצחה של משרד הביטחון:

"בימי מאורעות תרפ"ט נרשם כ'שוטר מיוחד', עבר לירושלים והשתתף שני ימים ושני לילות רצופים בהגנה על השכונות מקור-חיים ותלפיות שבדרום העיר. בי"ט באב תרפ"ט (25.8.1929)  חזר לתל-אביב ברכבת והצטרף מיד לקבוצת מגינים שחשו לבית החרושת לספירט דרומית לעיר, כדי להציל את הפועלים היהודים שהותקפו על ידי פורעים ערביםמשהגיעו למקום הומטרה עליהם אש ביריות מכל צד ומשקפצו מרכבם הסתער עליהם המון ערבים מקרוב בחרבות ובפגיונות. בהתקפה נהרגו שלושה יהודים, ובנימין ביניהם". (1).

בנימין הפצוע הובהל במצב אנוש לבית החולים אך גם במצבו הקשה לא איבד את אדיבותו ואמר לרופאה שאותה הכיר כי "מה נעים לראות ולהרגיש אדם קרוב". הכרתו ניטשטשה ומילותיו האחרונות היו "אבל ארץ ישראל תהיה בכל אופן שלנו" (גרא עמ'218).

האב האומלל כתב ביומנו:
"ריבונו של עולם, מדוע ייסרתני? המעט הקרבתי קורבנות בימי חיי לתחיית הארץ ובניינה, שאחרי כל זה הוטל עלי עוד קורבן של דם? פשפשתי במעשי אולי חטאתי ועוויתי ומשום כך נגזר עלי שאקריב את בני היקר למולדת". הוא נזכר בנער הגימנסייה שהתאבד וכתב "והנני מכה על לבי על חטא שחטאתי בלא יודעים. זה אולי החטא וזה עונשו". (גרא עמ' 219).

גרא כותב כי לא ניתן כלל להעריך את היקף ההנצחה שיזמו ההורים לזכר בנם. "דומה ולא נותר מוסד חינוכי בארץ ובווילנה שלא הוקמו בו קרנות לצמיתות, לשם הענקת מלגות לימוד לנזקקים". (גרא עמ' 223). גם עיריית רמת קראה בית ספר על שמו של בנימין והמחווה ריגשה את ההורים השכולים שהעבירו לעירייה 4508 דונם כשי. כמו בסיפור האוניברסיטה העברית, הלך גרא וחיפש את שלט ההנצחה שנעלם מבית הספר לאחר כמה שנים. על כך כתב "אין אני מכיר מקרה דומה לזה בארץ. 4508 דונם. 37% משטחה של העיר היום... בכל העיר רמת גן, לא מצאתי לא כיכר, לא רחוב ולא שלט המזכיר או מנציח את התרומה הזו ואת תורמיה". (גרא עמ' 225). ההנצחה שנותרה היא בשם השכונה 'תל בנימין' שהקים האב מתוך כוונה שתשמש למגורי אנשי רוח.

אחרית דבר
בן 75 היה כשנסע עם רחל לקונגרס ה-19 בשנת 1935 שהתקיים בלוצרן. הפעם כבר לא היה ציר אך הקשיב לדיונים, והיה מעורב בכל הקורה כדרכו.  בשוויץ הכריעה אותו מחלת הלב והוא נפטר. אבל כבד ירד על היישוב ואלפי אנשים שזכרו את תרומתו למפעל הציוני השתתפו בלוויה. בצוואתו הותיר את מחצית רכושו בסך של 75000 לירות לקרן הקיימת לישראל - כדי שתשקיע אותם 'לצרכי הספרות העברית ולתרבות העברית בארץ ישראל', וזו היא ללא ספק התרומה הגבוהה ביותר שהוענקה אי פעם לקק"ל. בספרו של גרא מופיעים קטעים מיומן שכתבה רחל בימי אלמנותה, ובו כתב האשמה חמור מעין כמוהו כלפי מנהלי העיזבון - בכירי בנק אפ"ק (לימים לאומי), שגרמו לטענתה לכך שנותרה ענייה וחסרת כול בזקנתה. אקורד סיום צורם לסיפורו של האיש שעליו כתב חיים נחמן ביאליק:

 
"יהי חלקי עמכם, ענוי עולם אלמי נפש
רוקמי חייהם בסתר, צנועי הגות ועלילה
חולמים נעלמים, ממעטי דברים ומרבי תפארת
גנוזה חמדת רוחכם בתוככם, כפנינה בקרקע ימים".
                                                                                                                                                 (חיים נחמן ביאליק – גרא עמ' 7)




                  ביבליוגרפיה


מחבר: גרשון גרא    
​שם הספר: הנדיב הלא ידוע

ההוצאה: מודן, הוצאה לאור
קיצור: גרא     
        

 
המחבר: פרופסור יוסף קלוזנר
שם הספר: דרכי לקראת התחייה והגאולה – אבטוביוגראפיה
ההוצאה: הוצאת "מסדה" תל אביב וירושלים
שנת ההוצאה: תש"ו
קיצור: קלוזנר
 
מחבר/ים: יוסי גולדשטיין
שם הספר: אשכול: ביוגרפיה
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: כתר הוצאה לאור
שנת ההוצאה: 2003
קיצור: אשכול
 
מחבר: רומן פריסטר
שם הספר: ללא פשרה
מקום ההוצאה: תל אביב
שם ההוצאה: זמורה ביתן
שנת ההוצאה: 1987
קיצור: פריסטר
 
עורך/כים: ענר זאב
שם הספר: סיפורי מושבות: סיפורן של חמישים ושתיים המושבות בא"י
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: ישראל. משרד הביטחון. ההוצאה לאור
שנת ההוצאה: 1995
קיצור: ענר
 
עורך/כים: גדעון ביגר ואלי שילר
שם הספר: אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל - תל-אביב ואתריה
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: הוצאת ספרים אריאל
שנת ההוצאה: תשמ"ז - 1987
קיצור: אריאל

מחבר/ים: מרדכי נאור
שם הספר: ראשית "דבר": 25 השנים הראשונות של העיתון הנפוץ והמשפיע ביותר ביישוב היהודי ובמדינת ישראל הצעירה
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: הקיבוץ המאוחד
שנת ההוצאה: 2015
קיצור: נאור
 
 
(1) הקישור לאתר "יזכור" לזכר הנופלים במערכות ישראל
http://www.izkor.gov.il/HalalView.aspx?id=505533



 

מתרומותיו של יצחק לייב גולדברג למפעל הציוני:
בווילנה:
הקים קרן צדקה בעלת גישה חדשנית שנקראה "צדקה על ידי עבודה". רכש בניין בו לימדו ילדי עניים מקצוע, הביאו מכונות וסיפקו מקומות עבודה.
בנה בניין חדש לבית הספרים של הרב מתתיהו שטראשון. 20000 כרכים ואלפי כתבי יד יקרי ערך עברו מרשות היחיד לרשות הרבים.
גילה כי שמריהו לוין הוא מטיף בעל כשרון דיבור גאוני, ומימן את הופעותיו בפני הציבור.
רחל מימנה וניהלה את רשת בתי הספר לנערות בשם 'יהודיה' לחינוך עברי לאומי.
שלח את מיכל הלפרין לארגן צעירים להגנה עצמית וכמובן מימן את התהליך.
תרם לתנועות הסוציאליסטית "פועלי ציון" והפועל הצעיר" כמשקל נגד לתנועת "הבונד" האנטי ציונית.
בתחום הכלכלי:
יסד בווילנה את אגודת "פרי עץ הדר" שנועדה לקדם את ענף הפרדסנות בארץ.
משקיע מרכזי ביקב "כרמל מזרחי".                
בוועידת ציוני רוסיה במינסק בשנת 1902 הודיע כי הוא תורם כספים לקרן הקיימת, התחייב לתרומות נוספות ותרם את קרקע בחדרה שהיוותה את רכושה הקרקעי הראשון של קק"ל. בהמשך תרם קרקעות נוספות באזור גן שמואל וחיפה.
בין יוזמיה ומנהליה של חברת "גאולה" שהוקמה כדי לסייע לרכישת קרקעות בתנאים נוחים לבני המעמד הבינוני. מימן את הפעילות השוטפת של הסניף בארץ. כמו כן היה לו חלק משמעותי בייזום ובתמיכה כספית ב'אוצר התיישבות היהודים' ו'הכשרת היישוב'.
תמך בדרכים שונות במתיישבי המושבה הרטוב שהייתה המושבה היחידה של "ספרדים" יוצאי בולגריה.
תמך בקבוצה שביקשה לחדש את הימאות העברית ולהקים כפר דייגים כמפורט בספרו של ירמיה הלפרין ("תחיית הימאות העברית". שם ההוצאה: מכון ז'בוטינסקי עמ'.42-4)
לאחר עלייתה ארצה ארגנה רחל גולדברג את 'הסתדרות הנשים העבריות' שהתרכזה בטיפול באם ובילד.
בתקופת המשבר הכלכלי הגדול בשנים 1927-8 תרם עשרות אלפי לירות ל'קרן חוסר העבודה' והחל את החפירות בהר נפוליאון באותה תקופה כדי ליצור מקומות עבודה לפועלים.
תרם לשיפוץ בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי.
עוד לפני שעלה ארצה השקיע באדמות בראשון לציון וסייע לתושבים שנדחו על ידי הברון במתן הלוואות.
בתחום התקשורת, הספרות, התרבות והחינוך:
יצחק לייב שהאמין בכוחה של המילה הכתובה ושכפל את כתביו של הסופר והוגה הדעות לב לבנדה ודאג להפצתם. עוד כשאמצעיו היו צנועים מימן את מחקרי ארץ ישראל של לונץ וכן תרגום של האוטואמנציפציה של פינסקר.
השקיע כספים בהוצאתו לאור של ספרו של סלוצקי - "שיבת ציון" שהיווה כינוס חיבוריהם של 84 מגדולי התורה שתמכו בעלייה לארץ ישראל והתיישבות בה. בין הרבנים: מוהליבר, ריינס, המלבי"ם, ברלין (הנצי"ב), קלישר ורבים אחרים.
ארגן קרן שתמכה בהוצאת ספרו של ההיסטוריון זאב יעבץ "תולדות ישראל מתוקן על פי המקורות הראשונים". תמך בהוצאה לאור "אחיאסף". מימן את הוצאת שבועון ההסתדרות הציונית "העולם". סייע לעיתונים בעברית וביידיש.
תמך כספית בחברת 'מפיצי ההשכלה'.
בעת שהותו במוסקבה תמך בהוצאת העיתון 'לעם', ובתנועת 'חובבי שפת עבר'.
תרם ותמך כל השנים לחברת "שפה ברורה" שהפכה ל"ועד הלשון" (לימים האקדמיה לשפה העברית).
תמך בסתר באומנים וסופרים בארץ ובחו"ל. פרסם על חשבונו את "ספר ביאליק".
בטקס הקמת הסתדרות המורים בשנת 1903 בזיכרון יעקב תרם כספים לייסוד הוצאה לאור שנועדה להדפסת ספרי לימוד בעברית.
תמך בתלמידי בית הספר בצלאל חסרי אמצעים ומימן את שכר הלימוד שלהם.
זאב וילנאי (וילנסקי) החל את דרכו כפועל בפרדסו ונהג לערוך טיולים שבהם סיפר לחבריו על הרקע ההיסטורי והגיאוגרפי של האתרים שבהם ביקרו. מימן את מחקריו והוצאת ספריו.
תמך בבתי ספר ובסטיפנדיות. בארכיונו התכתבויות בנושא עם בתי ספר ברחבי הארץ בנושא התמיכות.

בספרו של גרשון גרא הוא מציין כי קשה להקיף את המכלול האין-סופי של תרומותיו. התרומות העיקריות הן כפי שפורט - הקמת תאטרון הבימה, תרומת המגרש לבניינו הראשון והסיוע בבנייתו, רכישת אדמות האוניברסיטה העברית בירושלים והתרומה הגדולה ביותר שקיבלה הקרן הקיימת בעיזבונו.