"רחובות הם כמו קמטים וחריצים בפני איש, המספרים את חייו.
שמות רחובות אינם רק ציוני דרך במפת העיר, הם גם כרטיס הביקור שלה, מכריזים על ימיה הראשונים, על אישיה ועל אגדותיה”.

(שלמה שבא, עיר קמה)


שמעון דובנוב

1941-1860

ביבליוגרפיה:

 
ההיסטוריון שמעון דובנוב פעל בימים של תקוות גדולות לשחר חדש של נאורות, מדע, ליברליזם ושחרור העמים. איש הרוח האמין כי גם העם היהודי יזכה להשתחרר מכבליו: כבלי הדיכוי החיצוני של עריצים כמו הצאר הרוסי והדיכוי הפנימי של הנחשלות האורתודוקסית.
בציונות ראה דובנוב ריאקציה מטופשת, כי האמין שבעידן החדש יזכו היהודים לשוויון זכויות בגולה ולאוטונומיה של הלאום היהודי. אך אז הגיעו ימים שחורים משחור, כשהליברליזם השברירי התנפץ אל מול הלאומנות הרעה והדורסנית, ודובנוב הבין שטעה טעות מרה. אך זה היה מאוחר מדי.

מרד הנעורים
שמעון דובנוב נולד בשנת 1860 ברוסיה הלבנה למשפחה של תלמידי חכמים. כבר בשנות לימודיו ב"חדר" קרא בסתר ספרים כ"אשמת שומרון" ו"אהבת ציון" של אברהם מאפו, ובישיבה הניח ספרי מינות תחת כרכי הגמרא. כשהגיע לגיל 13 הצליח לשכנע את הוריו לשלוח אותו לבית הספר היהודי הממלכתי שם למד רוסית, וספרות רוסית קלאסית.

בשנת 1880 הגיע בפעם הראשונה לסנקט פטרבורג והחל בעבודתו הפובליציסטית בעיתונות הרוסית יהודית. בתחילה נדחו מאמריו בשל יחסו למסורת היהודית: הוא צידד למשל ב'אחר' ולא ברבי עקיבא. "מאוחר התחרט על כתיבתו ה'חצופה' הזאת, כפי שהסביר לידידה אחת: 'כל מחאת נעורי נגד המסורת אמרתי לשפוך במחקרי. כל מה שנערם בתוך הנפש למן היום, שכנער ב'חדר' שאל את עצמו, האם כדאי להתווכח על ביצה שנולדה ביום טוב?". (מיכאל עמ' 366).

ההיסטוריון
בזיכרונותיו סיפר על ההתרגשות שאחזה בילדותו בו בעת הקריאה בספרי היסטוריה: "'בשנה התשיעית לימי חיי קראתי ספר, שבפעם הראשונה עורר בלבי את האהבה לדברי הימים. בספריה של סבא מצאתי חיבור עברי מימי הביניים, קיצור מספריו של יוספוס פלביוס... הספר הזה פתח לפני עולם חדש... פתאום ראיתי לפני את כובש המזרח, אלכסנדר מוקדון, המלכים מבית תלמי וסילווקוס, יוונים, רומאים, חשמונאים, הגיבורים הלוחמים על ארץ 'יהודה השנייה'". (מיכאל עמ' 366).

 בשנת 1882 פרסם את מחקרו ההיסטורי הראשון שעסק ב'שבתי צבי ותנועת משיחי השקר במאה הי"ז'. כשביקר בספריית סבו גילה שם את פנקס הקהילה בליטא מהמאות הי"ז והי"ח. מהכתוב בפנקס למד על ההיקף המרשים של האוטונומיה היהודית במהלך הדורות. לגילוי זה הייתה השפעה מכרעת על השקפת עולמו שעיקרה ממשל עצמי (אוטונומיה) יהודית בגולה המבוססת על ערכי הרוח היהודיים.
דובנוב החל לעסוק בהיסטוריה בצורה מסודרת בנוסף לעבודתו בעיתונות היהודית בעיקר בעתון "ווסחוד" בו עבד כ-25 שנים כעיתונאי וכהוגה דעות. בשנת 1886 החל לחקור את תנועת החסידות, וזו הייתה עבודתו המחקרית הרצינית הראשונה כהיסטוריון.
כדי להתמקד במחקריו עבר עם משפחתו בשנת 1890 לעיר הנמל אודסה. בעיר זו התרכזה באותה העת - העילית של אנשי הרוח בהם חובבי ציון, סוציאליסטים, מתבוללים, משכילים רוסיים וסופרי יידיש ועברית. דובנוב התערה באליטה שכללה בין היתר אישים כאחר העם, מנדלי מוכר ספרים, רבניצקי, מרדכי בן עמי, ביאליק, מאיר דיזנגוף, וזאב ז'בוטינסקי, ושם גיבש את השקפת עולמו הלאומית. מי שהיה לידיד נפשו היה אחד העם עמו ניהל חליפת מכתבים ממושכת שנפסקה רק עם מותו של אחד העם.

דובנוב הושפע מההיסטוריון היינריך גרץ וראה במרכז היהודי בגרמניה את המולדת
של ההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית. בשנת 1891 כשהוא בן 31 כתב כי היהודים הרוסים לא עסקו בהיסטוריה שלהם בארץ שבה הם יושבים מזה 800 שנה, ואף לא חשים צורך מיוחד להתוודע אליה. הוא ראה צורך לשנות מצב זה, ויצא בקריאה פומבית אל הציבור שבה קרא לו לחפש ולגלות תעודות שיהוו בסיס למחקר היסטורי מעמיק שילמד על האוטונומיה היהודית במהלך הדורות. דובנוב חיבר מאמר בן תשעים עמודים, בשם 'חקר קורות היהודים ברוסיה', בו קרא להקמת חברה היסטורית יהודית רוסית. בהמשך פרסם קריאה דומה בעברית "נחפשה ונחקורה" .

דובנוב התייחס אל ההיסטוריה היהודית כאל תופעה יחידה במינה בשל היותה בעלת שורת האירועים הארוכה ביותר של עם אחד. מסקנת מחקריו הייתה כי היהודים ניהלו בפועל חיים פנימיים עשירים עם פעילות בתחומי הרוח, המוסר, הדת והחיים הסוציאליים. זאת למרות היותם עם חסר טריטוריה, משחקי דיפלומטיה והשתתפות במלחמות. מסקנתו הייתה כי ההיסטוריה היהודית היא מ"ספירת הרוח".
גם דובנוב וגם היינריך גרץ ראו ביהדות לאום, ושאפו לבסס את הזהות היהודית הלאומית על תודעה היסטורית. אך בעוד גרץ תלה את הקיום הלאומי בהשגחה העליונה – דובנוב החילוני עמד על כך כי: "האומה עצמה היא הגרעין הקבוע, והיא מתבטאת במדינה (כמו בימי קדם), בדת (כפי שניסחוה הרבנים בעקבות אבדן הריבונות הפוליטית היהודית, וכמו שהתקיימה בימי הביניים) או בתודעה היסטורית (בעת החדשה)". (נתנס עמ' 35).

דובנוב התמודד עם חידת הלאום המפוזר בטריטוריות שונות ודובר שפות שונות באמצעות תורת ה"מרכזים ההגמוניים": לשיטתו בכל תקופה קהילה אחרת היוותה מרכז רוחני לשאר הקהילות, ושימרה בכך את אחדות העם היהודי. לעתים היו אלו שתי קהילות כקהילת בבל בנוסף לקהילה בארץ ישראל. בהמשך המרכזים היו בספרד, פולין וליטא, ובימיו ברוסיה כי יהודי מערב אירופה נטו להתבוללות.

איש הרוח
דובנוב היה סופר חרוץ, וכל עיסוק חברתי החורג מעבודתו נדמה בעיניו כבזבוז זמן מיותר. לידיד נפשו אחד העם (אשר גינזבורג) אותו כינה "רב אוישר" כתב כי הקדיש את מרבית זמנו ללימוד ולכתיבה, ואם נבצר ממנו לכתוב חש "ייסורים המכלים את הנפש". (גולדשטיין עמ' 115). אחד העם שהיה מוקף בחברים, והקדיש זמן רב לעבודתו בחברת התה ויסוצקי, נתקנא ביכולתו של חברו להקדיש את זמנו לכתיבה וכך כתב לו: "אני מקנא בך שיכול אתה להסב את עיניך מכל החלאה שבחיינו עתה, ולחיות עם רבי יוחנן בן זכאי ותלמידיו בעולם אחר". (גולדשטיין עמ' 115).

דובנוב כתב להמונים מתוך כוונה להשפיע, ועל כן סגנונו היה קריא ונגיש לקהל משכיל באשר הוא, ולאו דווקא להיסטוריונים מקצועיים: "ההיסטוריה היא מדע על העם עבור העם, ולפיכך דווקא היא אינה יכולה להיות מדע 'עיוני' מסתגר ו'גילדאי'. אנו עובדים למען המטרות של ההכרה העצמית העממית ולא לשם ספורט שכלי פרטי'". (נתנס עמ' 38).

דובנוב היה סופר פורה מאוד ובשנים 1880 עד 1916 פרסם יותר מ-500 מאמרים ורשימות וכ-300 ספרים וחוברות. חיבורו הפופולרי ביותר היה "ספר הלימוד להיסטוריה יהודית לבית ספר ולהשכלה עצמית" אשר תפוצתו עברה את ה120,000 עותקים. הספר שכתב על "תולדות החסידות על יסוד מקורות ראשונים" נחשב עד היום למחקר המקיף ביותר בנושא זה, והוא מדריך לכל הבאים אחריו.
החל משנת 1898 החל לשקוד על ספרו המונומנטלי 'דברי ימי עם עולם' שהיה לאחד מנכסי צאן הברזל של ארון הספרים היהודי.
דובנוב הבהיר את המשמעות הכפולה של השם "דברי ימי עם עולם" שבחר למהדורה העברית: "רוצה לומר עם, שכל העולם זירת תולדותיו; ועם, שימי קורותיו הם כימי האנושות עלי אדמות. בשם זה לא התכוון דובנוב לרמוז שהעם היהודי הוא עם נצחי, ועל כך העיר בפתיחה: 'אין אנו רשאים להשתמש במושגים ממין זה אלא במובן מוגבל: 'עולמיות' או 'נצחיות' בגדר ההיסטוריה הכתובה של האנושיות המקפת כארבעת אלפי שנה, שהם כימים אחדים לעומת הנצחיות המוחלטת של כל היקום'". (מיכאל עמ' 381).

ליברל חילוני
דובנוב סיפר על תהליך השחרור מכבלי הדת שהתרחש בימיו ברחוב היהודי:
"ראשיהם (של הצעירים) שזה לא כבר כפופים היו על גבי התלמוד במחנק
החדרים והישיבות, נתמלאו דעות חדשות של פוזיטיביזם, אבולוציוניזם וסוציאליזם. עז ומהיר היה המעבר מן הפלפול התלמודי והמסתורין החסידי לעולם של דעות, שאור השמש של המדע זרוע עליו, לגילויים חדשים, שבישרו חירות המחשבה, שבירת כבלי המסורת הישנה, הסרת כל המחיצות הדתיות והלאומיות, אחווה לכל האנושות". (מיכאל עמ' 408). דובנוב לא הסתגר מעולם בדלת אמותיו של המחקר, ופעל כדי להפיץ את ערכי ההשכלה והנאורות במסגרת ארגונים כמו "חברת מפיצי ההשכלה בין היהודים".

לאחר כמה שנים בסנקט פטרבורג (1880 עד 1884), חזר דובנוב לעיירתו מסטיסלבל כדי שיוכל להתעמק באין מפריע בכתיבתו. הוא האמין כי במקום נידח זה לא יסיח דבר את דעתו מהלימוד והכתיבה, אך המתח שנוצר בינו לבין משפחתו ותושבי העיירה היווה גורם מפריע. דובנוב שלל את קיום המצוות המעשיות והתפילה בציבור, וכדי לשמור על חופש דעותיו יצר סביבו אווירה של בידוד וניכור. בסתיו 1884 התחבטה משפחתו בשאלה האם יגיע לבית הכנסת בימים הנוראים כשהוא עטוף בטלית, או יישאר לעבוד על יד שולחן עבודתו: "ובכך יכריז מלחמה גלויה על אלוהים ועל כל הקהל הקדוש. סבו הנערץ בן ציון דובנוב שאל אותו בשליחות המשפחה, היכן יתפלל בימי החגים. דובנוב השיב בעקיפין שרגלו לא תדרוך בבית הכנסת. בכך נפרדו דרכי הסב ונכדו". (גראסימובה עמ' 148). הקרע עם בני משפחתו התאחה כאשר השלטונות המקומיים החלו לרדוף את יהודי העיירה וחוקקו תקנות אנטישמיות. דובנוב שהיה בעל אומץ לב וקשרים בעיתונות הרוסית גייס את דעת הקהל ואת הצמרת השלטונית כדי לבטל את רוע הגזירה. מלחמתו נשאה פרי והגזירות בוטלו. היה בכך תקדים בעל חשיבות ארצית ובעקבות כך מחלו לו תושבי העיירה על "חטאיו".

בשנת 1890 החליט לעקור לאודסה כדי שיוכל להתקדם במחקריו ההיסטוריים, בזיכרונותיו סיפר על פגישתו האחרונה עם סבו הישיש והעיוור שנראה כאילו הוא שקוע בזיכרונות המאה שעברה עליו: "פני הזקן נהרו כאשר שמע את קולי. דבריו זרמו לאט: 'שמעתי, שמעון, כי עשית מעשה טוב, כי עמדת להגן על כבוד ישראל'. אומרים עליך: 'יש קונה עולמו בשעה אחת' אבל אני סובר כי מימיך לא היית זר בנפשך לעמנו. ייתן לך אלוהים שתעשה למען ישראל גם להבא'". (גראסימובה עמ' 164).

דובנוב חילק בזיכרונותיו את חייו לשלושה חלקים: הילדות בחיק המסורת היהודית (תזה), ימי המרד של התנכרות לעולם הישן ושאיפה לרוסיפיקציה ולאוניברסליזם (אנטיתזה) - והסינתזה בין שניהם היא הלאומיות היהודית המודרנית.
הפרעות בדרום רוסיה שכונו "הסופות בנגב" (1882-1881) גרמו למשבר בקרב המשכילים היהודים שנחרדו מהפרעות, והתאכזבו משתיקתה של האינטליגנציה הרוסית. גם אצל דובנוב נסדקה האמונה התמימה "בשחר של יום חדש", אך הוא לא ויתר על האמונה שיש להיאבק על קבלת מעמד של מיעוט אוטונומי בתוך המדינה.

האוטונומיסט
לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה הקיץ הקץ על העולם הישן: האימפריות האוסטרו-הונגרית והעות'מאנית קרסו, רוסיה נחלשה עקב מלחמת האזרחים ועמים שדומה כי חלפו מהעולם דרשו הכרה ועצמאות. דובנוב האמין כי הסכמי השלום של ועידת ורסאי מהווים מפנה היסטורי גם ביחס ליהודי הגולה, וכי זו העת לדרוש זכויות של מיעוט לאומי בכל אחת מהמדינות בהן קיים ריכוז של יהודים.

דובנוב הסביר כי ההיסטוריה הייחודית של העם מחייבת את הנוסחה של שיווי זכויות
שמעון ואידה דובנוב
אזרחי תוך שמירה על מערכת של ניהול עצמי חילוני של חיי העם: "'בדברי ימי האנושות ... אין אנו מוצאים אלא דוגמה אחת של הישרדות אומה פזורה ונטולת קרקע במשך אלפי שנים. אומה יחידה זאת - הוא העם הישראלי'. אולם לא 'נס היסטורי' התרחש כאן, אלא גורל היסטורי, שעשה אותה ל'אומה רוחנית' או 'תרבותית היסטורית' . בתור כזאת משוללת היא 'כל אפשרות לשאוף לניצחונות מדיניים ... ואינה דואגת אלא לדבר אחד: להגן על אישיותה הלאומית ולהבטיח לה התפתחות אבטונומית בתחומי אותם הגופים המדיניים, שהיא נתונה בהם בארצות שונות בגולה'. כך גוברים בקרבה 'היסודות הרוחניים' על 'החומריים מדיניים', ובכך מבטיחים את קיומה מני קדם ועד היום הזה". (מיכאל עמ' 372). "סבור היה, שמימים ימימה ובכל מקומות פזוריהם יסדו היהודים 'מרכזים לשלטון עצמי, דוגמת המוסד של ראש הגולה, הגאון, הנשיא או ועדי הרבנים וועדי הארצות ודומיהם. 'מרכזים' אלה תרמו לעיצוב חייהם של היהודים כ'חטיבה ציבורית מיוחדת' הנבנית בהתאם למצבים 'השונים ומשתנים' שהיו שרויים בהם". (מיכאל עמ' 382).

עצם העלאת רעיון האוטונומיזם והאדרת ההיסטוריה של הניהול העצמי של החיים היהודיים בעבר היה מעשה אמיץ. הנשק של האנטישמים בקרב על מתן שיווי זכויות ליהודיים, היה הטיעון כי ליהודים נטייה להקים "מדינה בתוך מדינה". הלוחמים למען שוויון זכויות ליהודים נרתעו מכל נושא הניהול העצמי/ אוטונומיה כי האמינו, במידה רבה של צדק, כי דיבורים אלו יפגעו במאמציהם. המשכילים שביקשו שוויון זכויות הצניעו את הראיות לקיומה של מערכת אוטונומית יהודית בת דורות רבים, אך דובנוב דווקא האדיר את התופעה. הוא יצא בקריאה "לאסוף פנקסים ישנים, מכתבים פרטיים סיפורי עם, כתובות על גבי מצבות וחומר אחר, המתעדים את ההיקף המלא של תרבות וחיים קהילתיים של יהודים. על בסיס זה יוקם ארכיון". (נתנס עמ' 37). דובנוב לא ראה סתירה בין מתן שוויון זכויות מלא ליהודים לניהול עצמי אוטונומי בנוסף.
דובנוב הגן על רעיון השלטון העצמי היהודי לא רק מול חזית המשכילים שראו בכך שריד של ימי הביניים שיעלם עם התפשטות האמנציפציה. חזית נוספת נפתחה עם התחזקות הרעיון הציוני שראה באלפיים שנות הגלות סיפור בלתי פוסק של פסיביות וחוסר אונים. הציונות ראתה בשיבת ציון את הדרך היחידה להחזיר את היהודים להיסטוריה שלהם.

רעיון האוטונומיות בארצות הגולה מול הרעיון הציוני
דובנוב התייצב נגד תנועת 'חיבת ציון' כאשר החלה לצבור השפעה
בתחום המושב.
דובנוב בווילנה 1934
בתגובה למאמרו של משה ליב לילינבלום - 'על תחיית ישראל בארץ אבותיו' - כתב כי האנושות צועדת אל עבר עידן ליברלי על סיפונה של אותה ספינה כבירה המובילה את האנושות קדימה: "אזעקת חובבי ציון - אזעקת שווא היא. הם מציעים לנתק את סירת ישראל מן הספינה הכללית, ובמקום זה נותנים לעם היהודי קנה קש לאחוז בו, ובהיאחזו בו יטבע לבטח בבורות ובברבריות. בהיבדלם מאירופה ומן הפרוגרס שלה בפלשתינה הנידחת, יהיו היהודים מפסידים הרבה מבחינה מוסרית. לא יהיו לנגד עיניהם דוגמאות של תרבות אנוש, ובהינתקם ממסורת אירופה ישקעו בתרבות האסיאתית". (מיכאל עמ' 367). 

לאחר הקונגרס הציוני הראשון הגדיר את הציונות כ"הזיה כפולה ומכופלת. חלום של יצירת ממלכה ישראלית... וחלום של מציאת פתרון לשאלה היהודית בדרך זו". (מיכאל עמ' 372).

התנגדותו לציונות התרככה עם השנים, והוא התקרב בעמדותיו לגישת חברו הטוב אחד האם שהאמין בציונות "הרוחנית", וכארץ ישראל כמרכז רוחני לעם היהודי. לימים יכתוב כי מעולם לא התנגד לצד החיובי והממשי שבציונות - דהיינו לבניין הארץ, אלא התנגד
לצידה השלילי - דהיינו שלילת הגלות.
דובנוב משמאל בחברת ידידיו אחד העם ומרדכי בן הלל הכהן ובנותיו. צילום משנת 1915


דובנוב ראה במגמת "עבודת ההווה" שהתגבשה בוועידת הלסינגפורס בשנת 1906 ראיה לצדקת דרכו. בוועידה זו ציוני רוסיה קיבלו את העיקרון כי בנוסף לשאיפה לבניית ארץ ישראל, יש לדאוג לזכויותיה התרבותיות והלאומיות של יהדות הגולה.

שלילת הגלות ובלעדיותו של המרכז הלאומי בארץ ישראל היוו את לב המחלוקת בין האוטונומיזם לציונות המדינית. 






איש ציבור

פרעות 1881 (שכונו "הסופות בנגב") ופרעות קישינב של שנת 1903 ערערו את
השקפת עולמו האופטימית של דובנוב, וגרמו לו לזעזוע קשה.

הוא נוכח כי המאורעות מעידים שההיסטוריה אינה מישירה לכת אל עבר הקדמה המיוחלת, אלא הולכת וסובבת ומחזירה את העם אל ימי העבר ונוראותיו. בנאום שנשא בווילנה באסיפת האבל לזכר קורבנות הפרעות הזהיר: "אל תבטחו בעמלק, גם בעמלק הממשלתי, וגם בעממי, מפני שרוסיה הישנה עתידה להתגלות ברוסיה החדשה!" (מיכאל עמ' 374).

אך דובנוב סירב, למרות מפח הנפש, להתייאש מדרישת האוטונומיה ורק ביקש להגביר את ההגנה העצמית וההגירה.
לאחר מהפכת הנפל של שנת 1905 התעוררו תקוות לתחילתו של עידן ליברלי ולחיזוק הפרלמנט. גם בלב המפלגות היהודיות הייתה הרגשה כי העת כשרה למאבק פומבי נגד ההפליה, ומנהיגי ציבור החלו להיערך לקרב הפרלמנטרי והציבורי. גם דובנוב לא נותר אדיש ולא והתגבר על נטייתו לשקוע בעולם העיון והלימוד. הוא שאף להגשים בפועל את הרעיונות שפיתח בכתביו, וכך מצא עצמו במרכז המאבק על האוטונומיה הלאומית, שאותו ניהל באמצעות 'האגודה להשגת שוויון גמור לעם ישראל ברוסיה'.
 
בפעילותו הציבורית ניהל מאבק בשלוש חזיתות: מול המהפכנים המרקסיסטיים שהתנגדו ללאומיות באשר היא. הוא נאבק גם מול המתבוללים שראו ביהדות אומה שהייתה, ומול הציונים שראו ביהדות אומה שתהיה כאשר תיכון מדינה. האוטונומיסטים בהנהגתו ראו ביהדות, על פי הגדרתו, אומה שהייתה, שחיה בהווה ושתמשיך בעתיד.

'האגודה להשגת שוויון גמור לעם ישראל ברוסיה' היוותה במה רעיונית יותר מאשר גוף פוליטי. כל אנשי הברית שלא הגדירו עצמם כסוציאליסטים או כציונים הקימו מפלגה פוליטית בהנהגתו שנקראה "הפאלקס פרטיי" בתרגום: "המפלגה העממית". המפלגה נכשלה כי הציונות והסוציאליזם כבשו את הרחוב היהודי.
 
משפחתו
דובנוב עזב את עיירת הולדתו כשהיה בן 20 ועבר לעיר סנקט פטרבורג. בשנת 1882
ביקרה אותו צעירה בשם אידה, בת עיירתו, שעזבה את בית הוריה כי הוריה התנגדו לרצונה לזכות בעצמאות ובהשכלה. הם הפכו לזוג – דבר שהגביר עוד יותר את כעסם של הוריה כי דובנוב היה חסר אמצעים ואפיקורס. בשנת 1883 החליטו בני הזוג לחיות תחת קורת גג אחת ללא נישואין, כי נישואין אזרחיים לא הוכרו על ידי החוק, ולנישואין דתיים התנגדו מסיבות אידאולוגיות. כשאידה הרתה נכנעו ונישאו בנישואין דתיים כדי שיוכלו לחזור לעיירתם.
דובנוב כהגדיר עצמו כ"אוהב אדם, דמוקרט ואתאיסט", התלהב מהלידה הקרובה והתעמק בספרי חינוך ופסיכולוגיה של ילדים. כשסופיה נולדה הקדיש זמן רב לחינוכה, ועוד לפני שמלאו לה חמש שנים נהג לקחתה לטיולים ארוכים ברגל, שוחח עמה על היסטוריה ודקלם באוזניה שירים.

על הקשר המיוחד בין האב לבתו נכתב: "הוא לימד את בתו הבכורה עברית, היסטוריה יהודית וכללית, ספרות ומקרא בהתעלמו מתכנית הלימודים של בית הספר...יותר מכל קירבה אהבת השירה בין האב לבתו, והיא אף נוצקה למנהג משפחתי של 'ערב שירה' אחת לשבוע. בהזדמנויות אלה ערם דובנוב על שולחן האוכל העגול ספרים של פושקין, לרמונטוב, נקרסוב ואח'.. 'האיש בן ארבעים עם שערו המאפיר והילדה הצעירה השיכורה מן המוזיקה היו שוכחים לגמרי את סביבתם'" (גרוברג עמ' 130). כשהמשפחה עברה בשנת 1890 לאודסה נחשפו לחברה אינטלקטואלית: "התנסותה הספרותית של סופיה התרחבה כשהחלה להתלוות אל אביה בשבתות לפגישות החוג הספרותי בהשתתפות אנשים יידועי שם כגון אחד העם, מנדלי מוכר ספרים, מרדכי בן עמי, יהושע חנא רבניצקי, שמעון פרוג, חיים נחמן ביאליק וחיים צ'רנוביץ (רב צעיר), שבהן קראו שירים, ניגנו מוזיקה, סיפרו סיפורים וניהלו שיחות בענייני דיומא. לא פעם נסבו השיחות על השאלה: גאולת הלאום לאן?". (גרוברג עמ' 130).
כריכת ספרה האוטוביוגרפי של סופיה דובנוב ארליך


סופיה התקבלה ללימודים במוסד להשכלה גבוהה של נשים שנודע כחממה למהפכניות: "הן ביקרו בבתי תה ובתי קפה קטנטנים, כינו אישה את רעותה 'חברה' והתחברו עם מהפכנים. פגישות והתקהלויות הפכו תדירות לוויכוחים קולניים". (גרוברג עמ' 131-2). בשנת 1904 סולקה מלימודיה בשל פעילות מהפכנית.

בשנת 1906 עברה המשפחה לסנקט פטרבורג עם התמנותו של דובנוב למרצה בקתדרה להיסטוריה יהודית באוניברסיטה החופשית. סופיה תמכה במפלגה הסוציאל דמוקרטית, בניגוד לדעתו של אביה, ופרסמה מאמרים בכתב העת של ארגון "הבונד" בעריכתו של ולדימיר מדם. היא נסעה ללמוד בפריז בעקבות אהבה נכזבת ושם פגשה את הנריך ארליך ונישאה לו. דובנוב התנגד למרקסיזם והיה קרע אידאולוגי בינו לבין בתו וחתנו, אך יחסי המשפחה נותרו חמים. סופיה שהייתה למשוררת ופובליציסטית סיפרה בהומור על טקס הנישואין של שני הבונדאים הסוציאליסטים בבית הכנסת הגדול. היא סירבה להיפרד משם משפחתה דובנוב. האב ובתו תלו תקוות במהפכת פברואר 1917 אך התאכזבו ממהפכת אוקטובר, וההשתלטות הבולשביקית. ארליך היה לחבר הוועד האנטי פשיסטי, נאסר במסגרת הטיהורים של שלטון האימים הסטליניסטי והתאבד בכלאו.

דובנוב התרחק מחברת בני האדם כדי שיוכל להתמסר ללימוד וכתיבה אך למרות זאת מצא זמן לבילויים משפחתיים שכללו את משפחותיהם של אשר גינצבורג (אחד העם) ובן הלל הכהן. בשתי המשפחות השקיעו זמן ומשאבים בחינוך הבנות אף על פי שבאותם ימים הדבר לא היה מקובל. גם אחד העם וגם דובנוב היו חילוניים אך האמינו ברוחניותו של הלאום היהודי וייחודו, והתנגדו להתבוללות. על כן ברור כעסו של דובנוב כאשר הבת אולגה נישאה למהפכן רוסי נוצרי מפשוטי העם, וראה בכך בגידה בו ובערכיו.

כשנודע לאחד העם על נישואיה של אולגה לגוי - כתב לאלתר דרויאנוב על אסונו של דובנוב: "אילו לא היה כאן אלא חטא נגד המוסר וחרטה אחריו, בוודאי היה צריך למחול לה, כי יצר הרע שולט בלב הכול ואין צדיק בארץ. אבל איך יוכל איש כדובנוב להשלים עם הרעיון שבתו 'מפטמת עגלים לעבודה זרה', ושיוצאי חלציו יהיו גויים ואנטישמיים? במצב כזה יש רק דרך אחת להינצל מין היגון המכלה את הגוף ואת הנפש: לעקור מן הלב בבת אחת את כל הקשרים שבינו לבין הנפש החוטאת ולראות אותה כאילו מתה ואינה עוד. כך היו עושים אבותינו וגם הם לא מתוך אכזריות, אלא מפאת שלא יכלו באופן אחר לשאת את הצער הנורא שהיה קשה להם ממוות". (גולדשטיין עמ' 122).

בוויכוחים שניהל עם מתנגדי האוטונומיזם היהודי הואשם דובנוב לא פעם בכך שדרכו תדרדר את העם להתבוללות. נישואיה של בתו לגוי וככל הנראה גם התנצרותה העצימה את תחושת הבגידה. הוא עצמו הסתייג עמוקות מהמתבוללים: כאשר עורך הדין אוסקר גרוזנברג (על שמו קרוי רחוב במרכז תל אביב) התמודד בבחירות לדומה - קרא שלא להצביע לו ולאנשיו מאחר שהם נחשבו למתבוללים. למרות הכעס סלח לבתו וחידש עמה את הקשרים. אחד העם השקיע רבות בחינוכה של בתו רחל ושלח אותה ללימודי משפט ברומא. רחל נישאה למהפכן נוצרי שעבר גיור רפורמי עבורה, אך אחד העם לא סלח לה על כך. לימים רחל התגרשה וחיה בירושלים אך הוא חידש עמה את הקשר רק בערוב ימיו.

בנו של דובנוב יעקב שהיה למהפכן נותר במוסקבה והתחתן אף הוא עם אישה נוצרייה. העיתונאי אייזיק רמבה (1) סיפר כי בשנות העשרים נסעו רחל - בתו של אחד העם, וחנה רופין בתו של בן הלל הכוהן למוסקבה, וניסו ליצור קשר עם יעקב דובנוב שהיה חברם בימי הילדות. יעקב התחמק מהן, ככל הנראה בשל הפחד מהשלטונות.

האחות סופיה ניסתה אחרי 1948 ליצור קשר עם אחיה ולעדכן אותו כי רוזה גינוסר עורכת הדין (כלתו של אחד העם) עשויה להעביר לו את חלקו בתמלוגי האב. יעקב ענה שאינו זקוק לכסף. ככל הנראה המשיך לפחד מהרשויות כי אשתו נשלחה למאסר במסגרת הטיהורים. יעקב רצה לוותר על חלקו בירושה לטובת סופיה אך חשש להגיע לשגרירות הישראלית כדי לחתום על המסמכים.

אחרית דבר
בשנת 1922 עקרו שמעון ואידה לברלין ונשארו שם עד שנת 1933 – השנה שבה עלה היטלר לשלטון. בני הזוג עברו לריגה שבלטביה ואידה נפטרה שנה לאחר מכן. הבת סופיה הגיעה לנחמו, אך יעקב ואולגה לא הורשו לצאת את ברית המועצות. בשנת 1939 ביקרה סופיה פעם נוספת את אביה וכתבה לאחר פרידתם כי "השקט שהשתרר בחדרים המרווחים לאחר נסיעתה היה רווי תחושת הפורענות". (גרוברג עמ' 138). בשנת 1941 הצליחה סופיה לברוח לארצות הברית בדרך ארוכה ופתלתלה עם שני בניה. דובנוב קיבל מברק מקובה ובו איחולים ליום הולדתו השמונים עליו חתמו בני הקהילה והבת סופיה. היא הצליחה להגיע, בסופו של המסע המפותל לקנדה עם שני בניה ושם התאקלמה בקהילה היהודית רוסית. בקנדה קיבלה את בשורת האיוב על התאבדותו של בעלה בכלא הסובייטי.
חבריו וקרוביו של דובנוב הפצירו בו לעזוב את ריגה לכיוון שבדיה, אך דובנוב סירב. הוא אמר כי ככותב דברי ימי עמו – מקומו בתוך העם בתקופה קשה זו וכי גורלו האישי יהיה כגורל מיליוני יהודי מזרח אירופה: "בימי הרעש הללו ובגיל השיבה אי אפשר לי לעזוב את 'מעט הצאן' באירופה ולנדוד למרחקים לשם בניין בית חדש. מסתמא נגזר עלי מן השמיים, להישאר עם אחי בעמק הבכא ולסבול אתם בשעת סכנה'". (מיכאל עמ' 420).

בחודש יולי בשנת 1941 נכנס הצבא הגרמני לריגה, ובא הקץ על יהדות לטביה. בחודש דצמבר באותה שנה התקשה דובנוב בן השמונים לעלות על הרכב שהוביל יהודים אל גיא ההריגה, ואחד השומרים ירה בראשו. הקלות הבלתי נסבלת בה בריון אלים קיפד את חייו של ענק רוח כדובנוב – היא תמצית הטרגיות של הגורל היהודי.








קיצור: מיכאל
מחבר/ים: ראובן מיכאל
שם הספר: הכתיבה ההיסטורית היהודית
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: מוסד ביאליק 
שנת ההוצאה: תשנ"ג - 1993


קיצור: נתנס
הפרק "בין תמיס לקליאו: ההיסטוריוגרפיה היהודית באימפריה הרוסית המאוחרת (1917-1860)".
כתב בנימין נתנס
ספרא וסייפא – שמעון דובנוב: היסטוריון ואיש ציבור
בעריכת אברהם גרינבוים, ישראל ברטל ודן חרוב
מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל – המרכז לחקר תולדות יהודי פולין ותרבותם
מקום ההוצאה: ירושלים
 
קיצור: גולדשטיין
הפרק: מערכת היחסים בין אחד העם לשמעון דובנוב באספקלריה אידאולוגית.
כתב: פרופסור יוסי גולדשטיין
ספרא וסייפא – שמעון דובנוב: היסטוריון ואיש ציבור
בעריכת אברהם גרינבוים, ישראל ברטל ודן חרוב
מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל – המרכז לחקר תולדות יהודי פולין ותרבותם
מקום ההוצאה: ירושלים
 
קיצור: גראסימובה
הפרק: שמעון דובנוב ופרשת יהודי מסטיסלבל ב-1890
כתבה: אינה גראסימובה
ספרא וסייפא – שמעון דובנוב: היסטוריון ואיש ציבור
בעריכת אברהם גרינבוים, ישראל ברטל ודן חרוב
מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל – המרכז לחקר תולדות יהודי פולין ותרבותם
מקום ההוצאה: ירושלים
 
קיצור: גרוברג
הפרק: אב ובתו: חינוכה האינטלקטואלי של סופיה דובנוב
כתבה: קריסטי גרוברג
ספרא וסייפא – שמעון דובנוב: היסטוריון ואיש ציבור
בעריכת אברהם גרינבוים, ישראל ברטל ודן חרוב
מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל – המרכז לחקר תולדות יהודי פולין ותרבותם
מקום ההוצאה: ירושלים
 
(1) - כתבתו של העיתונאי אייזיק רמבה בעיתון מעריב שהתפרסמה ב-16.6.1967 "המדען יעקב דובנוב ואשתו הנוצרייה".
http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_Heb/SharedView.Article.aspx?parm=dcC2GvWVA%2BeRKsli1WdgKFyZyMOABrzAffEtE
JaswZ6JtlD3QOzcUtoMh%2F%2Fj6dQNYw%3D%3D&mode
=image&href=MAR%2f1967%2f06%2f16&page=26&rtl=true