פרץ מרקיש והרוגי המלכות של ברית המועצות


פרץ מרקיש נולד בשלהי המאה ה-19, בשנת 1895 בכפר פולונֶה שבמחוז ווהלין באוקראינה, בגבולות תחום המושב. בנו, הסופר דוד מרקיש, מייחס את שם המשפחה ליהדות פורטוגל.
 

פריצת הדרך של מרקיש בשירת יידיש הייתה ב-1917, בכתב העת דער קעמפער (הלוחם) שיצא לאור ביקטרינוסלב. השנים הבאות בחייו אופיינו במסעות רבים ובנדודים. בכך דמה מרקיש לצעירים יהודים רבים יוצאי תחום המושב שבתקופה שבין שתי מלחמות העולם התפזרו ברחבי אירופה, חלקם נדדו אף לארצות הברית, בחיפושים אחר עתיד טוב יותר.

בשנים האלה הספיק מרקיש לבקר בקייב, מוסקבה, פריז, לונדון, ורשה, ברלין ופלסטינה. בחלק מהערים פירסם מרקיש מיצירותיו בכתבי עת מקומיים שראו אור ביידיש, כששיתוף הפעולה הנודע ביותר מתקופה זו התרחש בוורשה – כתב העת האוונגרדי די כאַליאַסטרע (Khalyastre – הכנופייה, החבורה), שהוקם בוורשה בידי מרקיש, אורי צבי גרינברג ומלך ראוויטש.

הסופר והמשורר בונים הלר נזכר בפגישתו הראשונה עם מרקיש בוורשה בממואר "יומן לאחור" (1) : "בפעם הראשונה ראיתי אותו בצעירותי בטלומצקה 13 בוורשה. ליד הבימה באיגוד סופרי יידיש היה חדר קטן שנועד לנואמים ולשחקנים שאמורים להופיע. פעם אחת ישבתי באולם בערב ספרותי וראיתי מישהו מזנק משם היישר על הבימה: זה היה פרץ מרקיש הצעיר והמתולתל. הוא הגיע זה עתה מסיבוב הופעות בפרובינציה, בעיירות היהודיות. מה הוא עשה במסע הזה – אינני זוכר. אולי דיבר עם הצעירים הקרתנים על בלוך ומאיאקובסקי; אולי קרא שם את שיריו. לא הרבה בקהל הבינו אותם, אבל הם פעלו בכוח מאגי כי פרץ מרקיש בעצמו קרא אותם.

ובכן, הוא קפץ על הבימה, התחיל לאלתר ולספר על מסעותיו בעיירות. וגם אם לא הכול קרה למעשה היו הסיפורים במהותם אמת ויציב, כי הם ביטאו את רוח הסערה של החיים היהודיים בפולין במחצית שנות העשרים. הנאספים, צעירים בעיקר, הקשיבו לו בנשימה עצורה והתגלגלו מצחוק.

פרץ מרקיש עוד לא היה אז מן המשוררים הנקראים ביותר בפולין. לקוראים רבים הוא זכה שם רק לאחר שכבר היה במוסקבה, ולוורשה הגיעה הפואמה הגדולה והמלהיבה שלו, 'אחים'. את שיריו הראשונים משנות העשרים הבינו הקוראים בקושי רב. אבל השפעתו של מרקיש על הנוער היהודי הייתה החזקה ביותר. הדבר שב ומוכיח שהשפעתה של אישיות המשורר אינה מתאימה תמיד למידה שבה קוראים בשיריו.
 


הפואמות של ז’ סגלוביץ' ושל מ' בּוֹריישוֹ נקראו אז הרבה יותר מאשר 'הערימה' של מרקיש או 'רדיו'. אבל מי שהצליח לעכל כמה שורות משיריו נשאר מכושף לעולם בידי המשורר הצעיר".

במחצית שנות ה-20 של המאה ה-20 מרקיש חזר למוסקבה והשתקע בה. דוד מרקיש כותב בספרו "בין התחומים" שהיה פער בין המציאות במערב לבין מה שראו בדמיונם סופרי היידיש ומשורריה. לעומת זאת, ספרות ותרבות יידיש נהנו מפריחה יחסית בברית המועצות באותן שנים. קהל דובר יידיש רב נמצא בשטחי המדינה, יידיש נלמדה בבתי ספר יהודיים ובאוניברסיטאות נפתחו חוגים להוראת השפה וספרותה. יידיש נתפסה בעיני השלטון הקומוניסטי כשפת העם, פופולרית, חילונית ומאיימת פחות מהעברית האליטיסטית, שקשורה בכתבי הקודש ובדת – כל דת הייתה אויב בעיניי השלטון – קשר בל יינתק.

באותן שנים הכיר מרקיש במוסקבה את מי שהפכה להיות אשתו השנייה – אסתר לזבניקובה. מאוחר יותר העידה אסתר על פגישתם בספרה "לחזור מדרך ארוכה": "הוא היה יפהפה ויופיו היה כה מסנוור עד כי קפאתי מולו בלטישת עיניים. מתאר פניו היה רך וענוג כמעוצב בגוני פסטל, ועטור קווצות שיער כהה שהיו פזורות ברישול על מצחו. באפלולית הבליחו שתי עיניו השקועות עמוק בארובותיהן כזוג אבני-יקר כחולות. לבושו היה נאה, שונה מהלבוש המקובל ברוסיה של אותם ימים". (2)
 
 


בשנות ה-30 חיו מרקיש ואשתו בשכנות לאנשי רוח ידועים אחרים במוסקבה, לאו דווקא יהודים, ובהם בוריס פסטרנק, מיכאיל בולגקוב, אוסיפ מנדלשטם, וסיבולוד איוואנוב, ויקטור שקלובסקי, אך גם שמואל הלקין ויצחק נוסינוב.
מרקיש נחשב למשורר מודרניסט ואקספרסיוניסט ונודע בעיקר בזכות הפואמות הארוכות שלו: ווהלין, מלחמה, הערימה ובן הארבעים. חוקר הספרות ולרי דימשיץ מייחס למרקיש גם ניסיון לפצות על המחסור בנדבך השירה הרומנטית ביידיש ומציין כי קובץ השירים "טשאטיר-דאג" הוא שאיבה מתוך האסכולה הרומנטית והליכה בצעדי משוררים כמו לורד ביירון האנגלי ואדם מיצקביץ (3) הפולני.
 

 
בשנות מלחמת העולם השנייה קיבל על עצמו מרקיש תפקיד חברתי-פוליטי שהתברר כהרה גורל. מרקיש הצטרף לוועד היהודי האנטי-פשיסטי. מדובר באחד מיני כמה ועדים שהוקמו בברית המועצות לאחר פלישת גרמניה הנאצית לשטחיה ב-1941, כדי לטפח את תדמית השלטון הקומוניסטי בעיני המערב. בראשו של הוועד היהודי עמד השחקן ומנהל התיאטרון היהודי שלמה מיכאלס. חברים נוספים בו היו השחקן בנימין זוסקין, הסופרים דוד ברגלסון ואיליה ארנבורג, המשוררים איציק פפר, דוד הופשטיין.

הוועד היהודי האנטי-פשיסטי

התיאטרון היהודי, שאותו פקד גם מרקיש ובו הועלו מחזותיו, היה מרכז רוחני ותרבותי ליהודי מוסקבה. בהתאם, מיכאלס, שהיה דמות כריזמטית במיוחד, ומנהיג בעמו עוד לפני שקיבל תפקיד רשמי בוועד. בתו, נטליה ופסי-מיכאלס נזכרה כיצד אביה היה מוקד לתכונה רבה עוד בילדותה: "כרגיל, היה כבר משעות הבוקר מוקף אנשים. אבא היה לן בחדרו למטה, אך כבר מתשע בבוקר היה הטלפון בדירתנו מתחיל לצלצל...בנצלי הפסקה בצלצולים, אני מחייגת את המספר של אבא, אבל הוא תפוס ללא תקנה. כך מתחיל היום, שלוש פגישות שנקבעו לאותה שעה עצמה, צלצול טלפון ואנשים, אנשים המחכים, השואפים, המשתדלים להיפגש עם מיכאלס" (4). גם מיכאלס עצמו הודה במנהיגותו בקהילה היהודית במוסקבה, וטען כי הוא "עמוס גורלות", והעיד על עצמו: "פעמים נדמה לי, כי אני לבדי אחראי לגורל עמי, לא שכן לגורלו של התיאטרון" (5).

 

מיכאלס (מימין), מרקיש (משמאל) וחברי הוועד האנטי־פשיסטי


גם מיכאלס, כמו מרקיש, ורבים אחרים מחברי הקהילה היהודית במוסקבה, היו יוצאי תחום המושב. נקודות הציון במסלוליהם היו דומות. תחילה לימודים בחדר בעיירה, לאחר מכן מעבר למרכז עירוני סמוך גדול יותר, ובסופו של דבר השתקעות במוסקבה. לא בכדי הרפרטואר בתיאטרון היהודי נשען גם על המסורת היהודית – כתבי שלום עליכם, למשל – והחידושים שנכתבו על ידי מרקיש למשל, עסקו בחילופי הדורות וקרצו לעבר, כמו במחזה משפחת אוואדיס.

במסגרת הוועד, ב-1943 ערכו מיכאלס ופפר מסע בין ארצות המערב ובשיאו הגיעו לארצות הברית. שם השניים פגשו אישי ציבור יהודים, בין היתר את אלברט איינשטיין, וקהל רב. כשחזרו לברית המועצות, לאחר היעדרות של כחצי שנה, מצאו ארץ שונה בתכלית והחלו לגלות את ממדי הזוועות שעברו על היהודים בשטחים הכבושים. שוב תחום המושב חזר לחייהם והפעם ביתר שאת. פפר עצמו גילה על רצח אביו בעיירת הולדתו שפולה, וגם חברי ועד אחרים כמו דוד הופשטיין גילו כי משפחתם שנותרה בתחום המושב נורתה בבאבי יאר. בנקודה זו הוועד החל לפעול כדי לנסות לעזור לניצולים, להשיב את רכושם ובתיהם, ולמצוא את קרוביהם. בין היתר, הוועד נתן היתר לאיליה ארנבורג ולווסילי גרוסמן להתחיל לעבוד על הספר השחור – שכלל מסמכים ועדויות ממעשי הנאצים ביהודים בתחום המושב הכבוש. 
 
ראשית הסוף

נקודת המפנה בדרכו של הוועד חלה ב-1948. בתחילת אותה שנה, מיכאלס נדרס למוות בבלארוס, בתאונה מבוימת שמיוחסת לשלטונות. אף על פי כן, הוא נקבר בטקס רב פאר במוסקבה, אך מרקיש כתב עליו בפואמה "נר תמיד ליד ארונו" לזכרו באירוניה מרה: "אך קצרה יד רוצחים את קולך לאטום,\ ושלגים לא כיסו על האש בעיניים.\ הכאב מעיניך נוקב עדי תהום,\ ופורץ מריסים – אל שמי השמים". (6).

בספטמבר 1948 ביקורה של גולדה מאיר במוסקבה, כנציגה ישראלית רשמית ראשונה, עורר זעם נוסף בצמרת השלטונית. הקהל קיבל אותה בקול תרועה בבית הכנסת המרכזי בעיר, וסטלין ראה בוועד היהודי אחראי לאירוע. בנובמבר אותה שנה הוועד נסגר והארכיון שלו הוחרם. בחורף 1948-1949 נערך גל מעצרים ואנשי תרבות יהודים רבים נאסרו. בדברים שיוסחו למרקיש, הוא טען כי לא הוא עצמו עומד למשפט – אלא התרבות היהודית והמורשת.
 
חברי הוועד שנעצרו הועמדו למשפט ראווה והואשמו בריגול, בגידה וכוונות בורגניות. חלקם נאלצו להודות גם בסיוע לארה"ב ולציונים בניסיון לספח את חצי האי קרים מברית המועצות. לאחר המשפט הממושך, ב-12 באוגוסט 1952 הוצאו להורג בירייה שלמה לוזובסקי – סגן-שר לביקורת המדינה ברפובליקה הרוסית, יצחק פפר – משורר יידיש וסגנו של ראש הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, דוד ברגלסון – סופר ומחזאי יידיש, יוסף יוזפוביץ' – חוקר במכון למדעי ההיסטוריה באקדמיה למדעים של ברית המועצות, בוריס שימליוביץ' – רופא ומנהל בית החולים היוקרתי במוסקבה על שם בוטקין, פרץ מרקיש – משורר ומחזאי יידיש, בנימין זוסקין – שחקן והמנהל האומנותי של התיאטרון היהודי במוסקבה, לייב קוויטקו – משורר יידיש ומחברו של קורפוס שירה רחב לילדים שתורגם לרוסית, דוד הופשטיין – משורר יידיש, אמיליה טיאומין – סגנית העורך הראשי בהוצאת מילונים בתחום הדיפלומטיה, איליה וטנברג – עורך ראשי בהוצאה ממלכתית לספרים מתורגמים משפות זרות, צ'יקה וטנברג-אוסטורובסקי – אשתו של איליה ומתרגמת בוועד היהודי האנטי פשיסטי ובהוצאה, וליאון תלמי – עיתונאי ומתרגם.

בכתב האישום נגדם נכתב כך: "לוזובסקי, כמי שהופקד ישירות על הוועד האנטי-פשיסטי היהודי, גייס לוועד את מיכאלס כיושב-הראש ואת אפשטיין מזכיר (שניהם מתו) אשר היו לאומנים יהודים מובהקים ואשר למען פעילות אנטי-סובייטית לאומנית גייסו, בידיעתו של לוזובסקי ובהסכמתו למנהיגות הוועד, בתור חברים בנשיאותו, את הלאומנים היהודים הידועים  האלה: את המשורר היהודי פפר שבעבר היה חבר במפלגת הבונד ואחר כך לא פעם התגלה ביצירותיו כלאומן; את המשוררים היהודים קוויטקו ומרקיש והסופר היהודי ברגלסון שהפגינו עוינות כלפי מהפכת אוקטובר הגדולה ובשנות 1920-1921 ברחו מחוץ לגבולות רוסיה הסובייטית ומשם הוציאו דיבה על המציאות הסובייטית ועל מדיניותה של הממשלה הסובייטית ובתחום הלאומים ובשום לברית המועצות המשיכו להביע את דעותיהם הלאומניות ביצירות שלהם; את שטרן אשר מוצאה במעמד הבורגני ואשר בשנת 1925 הגיעה לברית המועצות מהמערב; את שימליוביץ' לשעבר חבר במפלגת הבונד; את יוזפוביץ' אשר בשנים 1917-1919 היה אחד ממנהיגיה של המפלגה הסוציאליסטית הדמוקרטית של פועלי רוסיה; וגם את זוסקין". הניצולה היחידה מגזר הדין הייתה המדענית לינה שטרן, שנידונה לגלות.

בספר על אביה בנימין זוסקין, נזכרה בתו אלה: "מרקיש ואבי. שניהם מצאו ביצירה ספוגת ערכים יהודיים את משמעות חייהם. שניהם העריצו איש את רעהו, העריכו איש את הישגיו של זולתו, חשו חיבה זה כלפי זה ושמחו להיפגש, וזאת אף כי לא היו, כמו שאומרים, חברים בלב ונפש. אינני זוכרת מי אמר כי דרגת הקרבה בין אנשים נקבעת לפי הדם הזורם בעורקיהם, ועל אחת כמה ואמה לפי הדם הניגר מעורקיהם. אם נכון הדבר, כי אז הדם שניגר מעורקי מרקיש וזוסקין, אשר הוצאו להורג באותו היום באותה השעה, הוא שקבע את דרגת הקרבה ביניהם, ואין גבוהה ממנה. לכך התכוונה נראה אסתר מרקיש, אלמנתו של המשורר, אשר כתבה לי בכתב יד את ההקדשה על הספר שחיברה לזכר בעלה: 'ספר זה הוא גם על אודות חיינו אנו, שלך ושלי" (7).
 
 

בנימין זוסקין


ילדיהם ונשותיהם של הרוגי המלכות של ברית המועצות נשלחו להגליה במזרח ברית המועצות והורשו לחזור למוסקבה רק לאחר שנים. ב-1956 קיבלו מסמכים רשמיים מהשלטונות ששמם של יקיריהם "טוהר", אך כמובן, היה זה מאוחר מדי. מאבקם הנוסף החל בתחילת שנות ה-70, כשרבים מהצאצאים של הרוגי המלכות של ברית המועצות רצו לעלות לישראל. כאן עמלו על שימור זכרם של הוריהם, ובין היתר קידמו מתן שמות לרחובות על שם ההרוגים. על שמו של פרץ מרקיש יש רחובות בחיפה ובתל אביב, על שמו של שלמה מיכאלס כיכר במרכז תל אביב. בירושלים הוקמה אנדרטה בגן תשי"ב, שבה נערכו אזכרות.


 

פרץ מרקיש   1895 - 1952  

ביבליוגרפיה
 
(1) בונים הלר, יומן לאחור. תירגם: בני מר. https://benyehuda.org/read/18633
(2) אסתר מרקיש, לחזור מדרך ארוכה. 1977 הקיבוץ המאוחד, ת"א (תירגם: עמנואל ביחובסקי). עמוד 30.
(3) Valery Dymshits (2021) Peretz Markish’s Chatyrdag: The Jewish Search for Romantic Poetry, East European Jewish Affairs, 51:2-3, 185-198. p  193  
(4) נטליה מיכאלס-ופסי. אבי שלמה מיכאלס: חייו ומותו של שחקן יהודי. 1982. הקיבוץ המאוחד, ת"א. עמודים 85-86.
(5) שם, עמוד 87.
(6) פרץ מרקיש, שירים ופואמות. 1998, בסדר, ירושלים. עמוד 91.
(7) אלה זוסקין-פרלמן. מסעות בנימין זוסקין. 2002. כרמל, ירושלים. עמוד 120.

לקריאה נוספת:
 
הערך פרץ מרקיש באנציקלופדיה המקוונת של איווא
https://yivoencyclopedia.org/article.aspx/markish_perets
דוד מרקיש. בין התחומים. 2021. הקיבוץ המאוחד, ת"א.
אלה זוסקין-פרלמן. מסעות בנימין זוסקין. 2002. כרמל, ירושלים.
נטליה מיכאלס-ופסי. אבי שלמה מיכאלס: חייו ומותו של שחקן יהודי. 1982. הקיבוץ המאוחד, ת"א.
אסתר מרקיש, לחזור מדרך ארוכה. 1977 הקיבוץ המאוחד, ת"א.
שמעון רדליך. תחייה על תנאי: הוועד היהודי האנטי-פשיסטי הסובייטי. עלייתו ושקיעתו. 1990. הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב והקיבוץ המאוחד, ת"א.
יהושע גלבוע. על חרבות התרבות היהודית בברית-המועצות. 1959. הוצאת י"ל פרץ, ת"א.
Abraham Sutzkever, Peretz Markish and His Circle in: Yiddish Book Center.
https://www.yiddishbookcenter.org/language-literature-culture/yiddish-translation/peretz-markish-and-his-circle
Sherman, Joseph, Gennady Estraikh, Jordan Finkin, and David Shneer (eds), A Captive of the Dawn: The Life and Work of Peretz Markish (1895-1952), Studies In Yiddish, 9 (Cambridge: Legenda, 2011).