לעיון נוסף:

אתר לזכרו של מאיר (מקס) בינט
http://www.meirmaxbineth.org/

תקציר סרטו של חיליק נאמן המוצג באתר למורשת המודיעין.
"המצבה במעלה ההר – סיפורו של מאיר (מקס) בינט".

http://malam.cet.ac.il/ShowItem.aspx?ItemID=b11ab5e0-e6dc-489e-ba5f-812d44532cef&lang=HEB
 
על 'העסק הביש' וההשלכות הפוליטיות של המחדל בהרחבה בפרק ב' בסיפורם של משה מרזוק: 
http://www.tlvstreets.com/%d7%9e%d7%a9%d7%94-%d7%9e%d7%a8%d7%96%d7%95%d7%a7-1.html
ושמואל עזר: http://www.tlvstreets.com/%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%90%d7%9c-%d7%a1%d7%9e%d7%99-%d7%a2%d7%96%d7%a8.html


מראי מקום
(
על פי סדר אזכורם)

משדר מיוחד ששודר בגלי צהל "תעודת זהות": סגן אלוף מאיר בינט". ערך צבי גורן.

http://www.meirmaxbineth.org/?page_id=54. קיצור: תעודת זהות
 
מחבר: שאול ובר
שם הספר: המרגל שהושכח – מי רצה למחוק מהזיכרון את מאיר בינט – המרגל שהתאבד בקהיר?
הוצאה: ספרית מעריב
שנת ההוצאה: תשע"ב 2012
מקום ההוצאה: תל אביב
קיצור: ובר
 

"מי זוכר את מאיר בינט, שהיה מרגל ישראלי במצרים והתאבד בכלאו ב-54?".
ליאור אסטליין, 'הארץ' 16.4.2010 קיצור: אסטליין
https://www.haaretz.co.il/misc/1.1197884


 
גד שמרון במחנה 31.12.2004 "המרגל שרצו שנשכח". קיצור: שמרון

http://www.meirmaxbineth.org/?page_id=652
 
"חשיפה מיותרת", ראיון עם מרסל ניניו מאתר נידוני קהיר

https://www.youtube.com/watch?v=I5obJO2Oz8A&feature=youtu.be
קיצור: חשיפה

סרט תעודה של אתר 'נידוני קהיר'
60 שנה לעסק הביש

https://www.youtube.com/watch?v=r4lDd40IQu4
קיצור: 60 שנה
 
כתבתו של עמנואל רוזן בעיתון מעריב מיום 9.5.1986 "מאיר בינט – המרגל שנמחק מההיסטוריה" קיצור: רוזן

http://www.meirmaxbineth.org/wp-content/uploads/2013/06/%D7%9E%D7%91%D7%95%D7%90.pdf
 
"על כאבים, תובנות ומסרים". ראיון עם מרסל ניניו מאתר נידוני קהיר

https://youtu.be/qraFpy8Et4A
קיצור: תובנות
 
כתבתה של חן קוטס בר: "מאיר בינט, המרגל שנשכח במצרים".
פורסם במגזין מעריב 19.2.2012 קיצור: קוטס

http://www.meirmaxbineth.org/wp-content/uploads/2013/01/kotes04-e1371457249756.jpg
 

 

איש הצללים והצלילים


מאיר (מקס) בינט  1917 - 1954.



ילדותו

מקס בינט נולד ב-1917 למשפחה מסורתית שמוצאה 
מהעיר מנהיים שבגרמניה. הוריו ניהלו את חייהם על פי המסורת היהודית-אורתודוקסית, וילדיהם רות ומקס למדו בתיכון יהודי והתחנכו בתנועת הנוער עזרא. בבית שררה פתיחות ליברלית והילדים נחשפו גם לתרבות הגרמנית.

רות ומקס בקלן

"משפחת בינט קיימה אורח חיים ששילב מסורת והשכלה, אמונה וסקרנות אינטלקטואלית. הספרייה הביתית הייתה גדושה בספרי קודש והגות". (ובר, עמ' 24-23). במלחמת העולם הראשונה שירת האב בצבא הגרמני, ואשתו ובתו הקטנה רות עברו לקרובי משפחתה בהונגריה שם נולד מקס. לאחר סיום המלחמה עברה המשפחה לעיר קלן.


האחות רות סיפרה שאחיה היה ילד מופנם ומוכשר מאוד: "הוא צייר יפה מאוד. גרנו רחוק מסביבה יהודית. היו לו סקטים (גלגיליות) ובילינו הרבה בחוץ, זו הייתה סביבה יפה ושקטה. אבל בתור ילד לא היו לו הרבה חברים, והוא אהב להיות לבד ולחלום". (תעודת זהות).

"דפדוף באלבום המשפחתי מהימים ההם מגלה ילד מטופח ששערו עשוי בקפידה. מן פרח מוגן. הוא גילה יכולות לימוד יוצאות דופן, עסק במלאכת יד, התעמק בשירתו של רילקה וחרש את כתבי הקודש. המגבלה הפיזית שלו - הוא נולד עם ליקוי כלשהו במפרק הירך - השפיעה גם היא על דפוסי הפנאי שלו. מקס בילה בבית את רוב זמנו, ובנסיבות אלו החל גם לפתח את אהבתו למוזיקה קלאסית. אחותו רות למדה נגינה בפסנתר, והוא ישב לידה, ראה את אצבעותיה מרפרפות על הקלידים ולימד את עצמו. מהר מאוד התפתח והיטיב לנגן ממנה למרות שלא קרא תווים. רות זכרה מילדותם נגינה משותפת בארבע ידיים כשמקס מוביל". (ובר, עמ' 24).

כשהיה בן 15 חווה טראומה כאשר השתתף בתחרות להכנת דגם של דירת המשפחה שארגנה תחנת הרדיו של קלן. לאחר שהגיש את הדגם שהכין - הודיעו ברדיו כי את הפרס הראשון היה מקבל התלמיד מקס בינט אלמלא היה ברור שהוא לא עשה את העבודה לבדו, ושמישהו עזר לו. מובן שאיש לא עזר לו, וזה היה זיכרון הפגיעה הראשונה בחייו. רות יונס אחותו סיפרה: "זה אחד מהזיכרונות, ובכל החיים שלו הוא ספג הרבה עלבונות. בעצם הוא חלם ללמוד רפואה - כירורגיה אורתופדית כי האמין שכך יוכל לעזור לעצמו ולאחרים עם הבעיה שהייתה לו עם רגליו". (תעודת זהות).
 


העלייה ארצה

 לאחר עליית היטלר לשלטון ב-1934 קיבל בבית ספרו דף נייר שנשא את שמו ועליו נכתב 'יהודי אין לך מה לחפש פה'. מנהל בית הספר הציע לו לעזוב כדי שלא ייפגע פיזית.

האחות רות עלתה ארצה כבר בשנת 1934, וכשנה מאוחר יותר הצטרפו אליה מאיר וההורים לאחר שהנאצים ערכו חיפוש אלים בדירתם. הם גרו בשדרות רוטשילד בתל אביב בדירה צפופה עם משפחות נוספות. מאיר שאף לעזוב את בית ההורים, ואולי אף להצטרף לקיבוץ, אך המצב הכלכלי הקשה חייב אותו להישאר עמם, ולסייע בפרנסת המשפחה.

עד שנת 1942 עבד בעבודות שונות כפועל בנמל תל אביב ובבית מלאכה למכניקה עדינה. עבודה זו אפשרה לו גם להתמכר לאהבת המוסיקה, ואת מקום התזמורת של קלן מילאה התזמורת הסימפונית הארצישראלית שהקים ברוניסלב הוברמן, כי מאיר זכה לקבל הזמנות לקונצרטים בזכות הסמלונים אותם ייצר עבור נגני התזמורת. תקופה קצרה כיהן אחראי ביטחון במשק הפועלות בחדרה ואף מצא זמן להתנדב במגן דוד אדום.

בשנת 1936 התגורר שנה בכפר חסידים כדי לעבוד בחקלאות, ושם ערך היכרות ראשונה עם כוחות המגן העבריים ועבר קורס צבאי של ארגון ההגנה.

 

פעילות באיראן

בשנת 1942 נסע בינט לעיר אבאדאן שבאיראן, שם עבד בבתי הזיקוק של חברת הנפט האנגלו-אירנית מטעם 'סולל בונה'. במסעו זה היה משום סגירת מעגל והליכה בעקבות סבו שהתגורר בעירק ואיראן שנים רבות.

עם ילדי הקבוצה באבאדאן

"הסב אוברמאייר היה טיפוס ססגוני, סקרן, הרפתקן ואינטלקטואל. ב-1868, בהיותו בן עשרים ושלוש, יצא למסעותיו בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. הוא סייר במרוקו, במצרים, בפלשתינה, בסוריה ובעיראק. ב-1869 הוזמן ללמד בבית הספר אליאנס, שם ככל הנראה יצר קשר עם משפחת פתאל, מהחשובות בקהילה היהודית בעיראק, ונשא לאישה את אחת מבנות המשפחה. כאן נולד גם הסיפור שליווה את בינט כל חייו לפיו הוא ממוצא עיראקי למחצה". (ובר, עמ' 28). הוא קשר קשרים עם נסיך איראני אותו ליווה לגלותו בעיראק, ושם סייר באזורים בהם שכנו ישיבות סורא ופומבדיתא, על יובלי הפרת מדרום לבגדד. כשחזר פרסם את רשמיו בסדרת מאמרים שנקראו 'מסעותיי בין חורבות בבל' בעיתון 'המגיד' - מראשוני העיתונים העבריים במזרח אירופה. הסב שימש מרצה לספרות פרסית וערבית בקולג' לשפות המזרח בווינה, ובגיל 84 פרסם ספר על רשמיו מהאזור שבו פעלו הגאונים ונכתב התלמוד הבבלי.

בינט הצליח בעבודתו ומונה כמנהל המחלקה למכניקה עדינה שבה עבדו עשרים איש - רובם מהנדסים. בנוסף לעבודתו החל ללמוד פרסית, והשלים את השכלתו הפורמאלית בהתכתבות עם בריטניה.
גישתו ההומאנית של בינט באה לידי ביטוי בניואנסים קטנים: הוא הצליח לשנות את ההרגל ששרר בחדר האוכל על פיו קראו למגישים 'מלצר', דבר שנראה בעיניו כעלבון, והצליח להרגיל את חבריו לקרוא לעובדים בשמותיהם. הוא הפיל במכת אגרוף עובד שהיכה את משרתו לאחר שחשד כי גנב ממנו מנת שוקולד. בינט הועמד לדין משמעתי והדעות לגבי מעשהו נחלקו. על כך כתב: "מעניין שיש כאן כל מיני בעלי השקפות נשגבות שלא באות לידי ביטוי, גם לא במינימום, בהתנהגותם כלפי אחרים". (ובר, עמ' 32).

הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה והשמדת יהדות אירופה, ובינט התנדב לפעילות חינוכית ציונות בקהילה היהודית. בסיוע שלמה שהרבני, בנו של רב העדה, הקים כיתות ללימוד עברית בחורמשאר ובאבדאן, ותא של תנועת נוער בשם 'הנוער החלוצי'. לקראת סיום עבודתו, בינואר 1945, ארגן טקס מרשים של הכנסת חניכים לתנועת הנוער - בו ניגן בחליל ובכינור.

הוא גם כתב את המנשר שהוקרא בטקס שבו נכתב:
"כל ילד עברי בעולם שקול היום כעשרה כי אבדו לנו, לעם היהודי מיליוני נפשות יקרות. עליכם, הדור הצעיר אשר בו היד הטורפת לא נגעה יהיה מוטל התפקיד לבוא לעזרת עמנו הנרדף זה אלפי שנים. יום אשר בו הנכם נכנסים לתנועה הציונית להיות עם חופשי על אדמתו, אדמת ישראל - יום גדול הוא בחייכם. רבות ייתבע מכם עוד לעשות. בתור מדריככם וחברכם, אני מאחל לכם הצלחה בדרך זו. שאו ברכה וחזקו ואמצו! מאיר". (תעודת זהות).

באותם ימים הגיעו לאזור ילדים, פליטי שואה, שחולצו מאירופה ונשלחו לארץ ישראל. בינט פגש את מי שכונו 'ילדי טהרן' וכתב: "העיניים האלה – בלא אמונה – שואלות. האם עתה סוף כל הצרות? האם נכון הוא הדבר שנוסעים עתה לארץ ישראל? אלה היו ימים קשים, ימים שאין בהם שירה, ימים אשר צעקת דם ממלאת אותם. האומנם כזה הוא העולם, כזה הוא גורל עמנו? שואל אני את עצמי במבוכה... בתוכי עולה קול בכי – קול של נשמות חנוקות ורבות סבל, כך בוכות הן בי". (ובר, עמ' 31).

 

על הזוועה שחוללו בני התרבות הגרמנית שעל ברכיה התחנך - כתב: "לפעמים אני מהרהר. ייתכן שמנגנים עתה את הסימפוניה התשיעית (של בטהובן) במקומות שונים אי שם בעולם ואנשים יושבים ומאזינים מתוך התרוממות רוח למילים הנשגבות, בקריאה לתיקון עולם. איזה שקר מתבטא כאן, איזה לעג לעובדות החיים. ואני משתדל להשקיט את עצמי. אולי כל אשר עובר עתה לנגד עינינו אינו אלא חבלי לידה של עולם שטרם השלים את דרכו, ובטרם הספיק עוד להנביט גרעין אהבה... אולי לא לשווא נשפך דם של מיליונים, ואולי לא לשווא זלגו דמעות ואנחות של אין אונים. אולי. אך מהיכן ניקח סבלנות לחכות?". (ובר עמ' 31-2).

בשנת 1945 שב מאיראן והדבר הראשון שעשה היה לטייל ברחבי הארץ. על רשמיו כתב: "ציפיתי לזה חודשים ארוכים. היה בזה כמעט משום הכרח נפשי. ואכן היו לי חוויות עמוקות. הלכתי לי לאורך הכבישים והשבילים, וכשעייף הייתי שכבתי לי פרקדן באחד משדות הגליל או כרמי הזיתים בסביבת צפת... והרוח והשמש ליטפו אותי והציפורים לא פחדו ממני. הרגשתי נורא טוב - נורא צעיר".

 "לפעמים אני עומד לפני שתיל רך שרק נטעו אותו ואיכשהו מרגיש צורך ללטף אותו – להגן עליו. לעמוד מול הרוח כדי שלא תשמיד אותו. כן, הייתי בהרבה ארצות וראיתי נופים יפים יותר ומהממים, אך מעולם, עף פעם לא נגע הטבע לליבי באופן עמוק כמו כאן. מעולם לא הרגשתי עד כדי כך חלק ממנו. כאן, ורק כאן, לראשונה בחיי אני מרגיש שהנה, זו הגבעה שלי, זה העמק שלי, השמים שלי, העץ שלי, כאן אני מרגיש בתחושת הכוח המיסטי השורשי של העבר שאולי אינו מסתכם ביותר מאשר בית, פשוט בית". (ובר, עמ' 44).
 
בינט הגיע למסקנה כי אלקטרוניקה היא מקצוע העתיד. רות, אחותו, סיפרה כי הוריו ביקשו שילמד בטכניון, אך הוא כבר היה קשור באותה עת לשירותי הביטחון, ועל כן היעד הבא שלו היה אנגליה אליה נסע בשנת 1946.


 

איש מודיעין

מחופש לשוברט בעת לימודיו באנגליה

בינט למד אלחוט בבית הספר לקצינים בצפון וויילס, וכפי שסיפר אחד מבני הנוער הציוני שאותם הדריך בליברפול: "הוא היה מתאמן בבית 'הבונים' שם, קלט שידורי מורס באנגלית ממוסקבה ופענח אותם במהירות של 60 מלים לדקה, מזהה את השדרים השונים לפי אופי שידוריהם ואת המקומות שמהם שידרו'. בנוסף על כך הקים בינט מקהלה והעלה בני נוער לארץ ישראל". (אסטרליין).

כישוריו משכו את תשומת לב אנשי המוסד לעלייה ב' שגייסו אותו בשנת 1947 ל'גדעונים'.  הם עסקו בהעפלה, שמשו כאלחוטנים ואנשי רדיו בתחנות השונות באירופה, בישראל או על ספינות המעפילים. בינט שימש טכנאי קשר שבנה והכין את ציוד הקשר. בנוסף לעבודתם זו פעלו הגדעונים בארגון המעפילים לקראת ההפלגות, במבצעי רכש הביטחוני ובסיכול מאמצי הרכש של מדינות ערב.

הצעירים בהם אורי לובראני, צביקה בית דין ותמר הוז (בתו של דב הוז), התגוררו בדירת שותפים בלונדון. הפלמחניקים לא ידעו בתחילה כיצד 'לאכול' את הגבר שהיה מבוגר מהם בעשר שנים בממוצע, אינטלקטואל וספוג בתרבות. אחד מהם סיפר כי "בהתחלה לא נתנו למאיר את הכבוד לו היה ראוי משום שלא הכרנו אותו, אבל אחר כך, לאט לאט, התחלנו להכיר אותו ואת המיוחדות שלו. הוא היה האדם הבוגר שלנו, האדם שאליו הלכו להתייעץ. אינטלקטואל ואידאליסט, שידע גם לעצב את האידאלים". (ובר, עמ' 40).


 

שליחות חשאית בעירק

לאחר הכרזת המדינה הורע מצבם של יהודי עירק, והם החלו להימלט לכיוון איראן בסיועם של המוסד לעלייה ב' וצה"ל. היציאה ההמונית התרחשה בעיקר בשנים 1949-1948 בהנהגתם של שלמה הילל ומרדכי בן פורת. גם מאיר בינט פעל שם עם אברהם דר, והשניים חלקו דירה בטהרן.
 

באיראן, סמוך לגבול עם עיראק


על חלקו של בינט במבצע נכתב בעיתון הארץ: "עם הקמתה של מדינת ישראל המשיך בינט הלאה, אל משימה מסוכנת בהרבה. הוא הצטרף לחיל המודיעין בצה"ל הצעיר ובאוגוסט 1949 הגיע לעיראק. אף שחלפו מאז שישה עשורים, אין רשות לספר גם היום פרטים על התפקיד שאותו מילא הקת"ם (קצין תפקידים מיוחדים) מאיר בינט על אדמת עיראק, אבל על עובדה אחת אין ערעור: ממשלת עיראק דנה אותו למוות שלא בפניו על פעולותיו בשטחה בתקופה זו. בידי מישל בינט נמצא מסמך המפרט תכתובת בין השגרירות העיראקית בקהיר לבין השלטון בבגדאד מתקופת משפטו של בינט בקהיר. הנציג העיראקי בקהיר מדווח על התפתחות המשפט ומבגדאד מזכירים לו כי נגד אדם זה תלוי ועומד גזר דין מוות בעיראק ולכן יש לבקש את הסגרתו מהמצרים". (אסטליין).

 

ג'יין

בראשית שנת 1950, זמן קצר לאחר ששב מטהרן, פגש מאיר בינט צעירה מדרום אפריקה ששמה ג'יין דוידוב. היא הגיעה לארץ בהמלצתו של אדווין סמואל שאמר לה כי בארץ זקוקים לתגבור בתחום המינהל הציבורי. השניים נפגשו באירוע שיועד לשוחרי מוזיקה קלאסית, והתקיים בבית קפה בשינקין. הם ישבו אחד ליד השנייה ורק בסוף המפגש העז לפנות אליה ולקבוע עמה פגישה.
 


ג'יין התפעלה מהציוני הנלהב השולט בשש שפות, מצייר בשעות הפנאי ושורק יצירות שלמות של בטהובן ומנדלסון. הם נישאו בארץ בחודש אוגוסט, ולאחר נישואיהם נסעו יחד לאנגליה להמשך לימודיו.

 

הגיוס ליחידה 131 של חיל המודיעין

בינט המשיך לשרת את המדינה הצעירה בדרכים שונות עד שגויס בשנת 1951 ליחידה 131 של חיל המודיעין. זה קרה לאחר שפגש את אברהם דר, שותפו לימי הפעילות בעירק, ששב ממשימה במצרים. ביחידה חיפשו אדם שיוכל לספק מידע על הצבא המצרי ועל המדענים הגרמניים שסייעו לו.

אברהם דר סיפר בתכנית רדיו על ההמלצה שהעביר למפקדיו לגייס את בינט: "זו הייתה בחירה טובה מאוד, והוא היה איש מתאים ביותר. בקלות היה יכול לחזור לנתינות הגרמנית שלו. הוא גם היה מסוגל להעלים את הנקודות הישראליות שבחייו, והיה בעל מקצוע מעולה בכל מה שקשור לאלקטרו-מכניקה, מכניקה עדינה וחשמל. הרקע שלו עם חוץ לארץ, עם אנגליה וכו' אפשרו ליצור סיפור חיים שהעלים את מדינת ישראל, ושנתן לו אותנטיות גרמנית. זה רקע שלא היה בנמצא הרבה, והוא התאים לזה". (תעודת זהות).

 

בגרמניה

כדי לבנות את סיפור הכיסוי שלו בצורה רצינית היה על בינט לחזור לגרמניה - המדינה שממנה נמלט באמצע שנות השלושים.
 


היה זה שלב לא פשוט עבורו כפי שמעיד הקטע הבא שכתב בינואר 1952: "פחדתי מעצמי, זיכרונותיי, שנאתי. הלכתי ברחובה הראשי של מינכן וזכרתי את שנות השלושים ואז זלגו דמעות על השלג והן השאירו סימנים קטנים עגולים. הבטתי בהם, כל הזמן הבטתי ואז לפתע חדרה מחשבה לליבי, כמה נפלא שמיכל לא נולדה באירופה'.

כעבור שבוע כתב שוב: 'הנה אני פוסע בין ההריסות של נעורי, בפינה הזאת היה בית שפעם בשבוע הייתי בא אליו לשיעור בכינור, ובפינה הזאת היה הבית שבו היכו אותי והבית שגרנו בו עודנו ניצב, רק שלושה רבעים ממנו. אני שונא את העיר הזאת. כאן פגעו בי, כאן התנסיתי בשנאה ואני משיב אותה עכשיו, מנה אחת אפיים'". (אסטליין).

הוא כתב לג'יין על תחושותיו של מי שגורש מגרמניה בה לחם אביו בגבורה כפטריוט גרמני במלחמת העולם הראשונה, ושרבים מבני משפחתו ומכריו נספו בשואה. עם זאת הוא לא הצליח להשתחרר מההערצה לתרבות ההומאנית שפרחה בארץ זו, ושעל ערכיה חונך:
"אתמול כבר לא יכולתי להביט עוד בפני האנשים כאן וחיפשתי מקום לשאוף אוויר צח. הלכתי לביתו של בטהובן ועמדתי לפני כתב היד של הסימפוניה התשיעית... ודאי עמדתי שם זמן ארוך, כי כשיצאתי כבר היה חשוך. הרגשתי טוב יותר. בפעם האחרונה שהייתי שם הייתי בן שניים-עשר".

לשומר הניצב בביתו של בטהובן, בבון, הוא העיר כי מוזר שכתב היד ובו מילותיו של שילר "'כל בני אנוש אחים המה' (פרק אחרון, הסימפוניה ה-9, בטהובן - מישל) נשמר שם במשך 15 השנים שעברו". (תעודת זהות).

בינט היה ער לשינויים שעברו על גרמניה, ובמכתב מפברואר 1952 כתב: "רמת הלימוד ירדה מאוד בגרמניה. בעיקר ככל שהדבר נוגע למדע... בכך נדמה לי טמונה תבוסתו האמיתית של 'גזע האדונים'... פגשתי את העבר וזיכרונותיי בערו במהלך הפגישה... ידעתי כי חשבוני הפרטי עם גרמניה יושב. אני יכול לעבור עתה במונסטרפלאץ ולהגיד שלום לבטהובן בחיוך על שפתיי – והוא – התאמיני – עונה לי בחיוך". (תעודת זהות).

בינט לא הניח לסערת הרגשות להסיט אותו מהמשימה שהוטלה עליו, והמשיך לבנות את הכיסוי שבנה לעצמו - של גרמני נוצרי יליד העיר מנהיים, שלחם ונפצע במלחמת העולם השנייה כלוחם בוורמאכט. אברהם דר הגיע מדי פעם לבקרו, אך בינט לא אהב את הביקורים האלו בהם נאלץ לדבר בעברית ולחזור לזהותו האמיתית - דברים שהפריעו לו לזקק את זהותו החדשה.

 

"הוא קיבל משימה לחדור למצרים, מספרת מישל בתו, 'אבל את בניית הכיסוי שלו, מההתחלה ועד הסוף, הוא עשה לבד, בלי הנחיות, בלי סיוע, רק בעזרת הרעיונות שלו'. והיו לו רעיונות מבריקים. בהסתמך על הגרמנית השגורה בפיו הוא החליט לבנות לעצמו כיסוי של איש עסקים גרמני, המייצג חברות גרמניות במזרח התיכון. כמי ששלט גם באנגלית, צרפתית, איטלקית ופרסית, היו הרבה קופצים לשכור את שירותיו". (אסטליין).

איש העסקים מקס בינט הצליח לקבל ייצוג של חברות תעשייתיות כגון: 'פון לאופנברג' שייצרה ידיים ורגליים תותבות, חברה לייצור חלקי משאיות, חברת "ארנולד דולד" לגופי חימום וחברה נוספת מפרנקפורט שעסקה בייבוא וייצוא והעניקה לו, כמו החברות האחרות, ייפוי כוח לפעול מול הממשלה המצרית וחברות מצריות. הסוכנות של הגפיים התותבות הייתה עבורו החשובה ביותר כי בינט האמין שבזכותה תשלב שליחותו למצרים את הערכים ההומאניים שבהם דגל עם שירות למען המדינה שלו.

לפני יציאתו לא ויתר על שתי חוויות יהודיות:
החוויה הראשונה הייתה ביקור בקונצרט של תזמורת רדיו הסן בה ניגנה הסולנית אידה הנדל היהודייה את הקונצ'רטו לכינור של ברהמס. הוא כתב על התכנייה לג'יין: "הלכתי לשם הלילה לראות פנים יהודיות - וזה הפך להיות חג בלתי צפוי, חוויה עשירה של מוסיקה שחיכיתי לה זמן רב. מבעד לצעיף של דמעות ראיתי את אידה הנדל, היהודייה, בתו של המלך דוד, לא, אני טועה, בתו של שאול, קדה אל מול תשואות סוערות של קהל גרמני - מרחוק, נבדלת, שלווה. בפעם הראשונה חשתי צער על הגרמנים, צער מלמעלה. שום תשואות ליהודי, שום כסף שיינתן ליהודים, לא יסיר את שכבת הסבון שיוצרה מגופות היהודים שנשרפו באושוויץ ואשר דבקה בפניהם לאות קין". (תעודת זהות).

החוויה היהודית השנייה שאותה חש צורך לחוות לפני נסיעתו למסע המסוכן, הייתה השתתפות בליל הסדר הגדול של היהודים ששרתו ביחידות הצבא האמריקני. הנוכחים פרצו בשירה אדירה שהייתה להיות המנון לאמונה היהודית והפגנה נגד עברה הקרוב של גרמניה.


 

לוחם סתר בארץ אויב

בשנת 1952 יצא בינט מגרמניה אל ארץ האויב הגדולה והחשובה - מצרים. אברהם דר תאר את מטרת שליחותו: "הכוונה הייתה שיהיה שליח שלנו שם, כדי לקבל דיווח שוטף, להגיע לקשרים חברתיים ולהגיע באמצעים כלכליים לכל מיני מקורות... לקחו בחשבון שאם ייווצר מצב של מלחמה, אז איש מודיעין, תושב במצרים יכול להועיל הרבה יותר".

איסר הראל - האיש שעמד אז בראש שירותי הביטחון, הוסיף: "לדעת על הכוונות האסטרטגיות נגד ישראל, וגם מה כוח של הצבא, מה כוחה של התעשייה הצבאית, מה הן הפעילויות של הגורמים האנטי ישראלים המובהקים כמו הקהילה הנאצית והתעמולה, מה נתינתם של המצרים לפושעי מלחמה מובהקים, כל זה עניין את המודיעין הישראלי: ההדגשה הייתה על הצבא כי מיד אחר מלחמת השחרור היה ברור שהמצרים באותה תקופה יחפשו את ההזדמנות להגיע לסיבוב נוסף נגד ישראל". (תעודת זהות).

 

עם ג'יין באירוע חברתי

הצורך לשגר מרגל בעל רקע גרמני נבע מהחשש מאנשי הצבא והמדענים הנאצים שביניהם היו קציני קומנדו של הוואפן אס-אס, מפקד הגסטאפו בפולין, מפקד הגסטאפו בדיסלדורף, ומדענים רבים שאכלסו פרוור יוקרה בקהיר בו ניהלו חיי חברה סגורים:
איסר הראל אמר: "אחרי המפולת היו גרמנים ופושעי מלחמה נאצים לשעבר שחיפשו מקלט מפני החוק הגרמני או גם מזעמם של יהודים. בכל אופן הם נקלטו במדינות ערב, לא רק במצרים, בכל מקום גם בסוריה גם בעירק, אבל במצרים הם נקלטו באופן יוצא מן הכלל בצבא בתור מומחים צבאיים, במודיעין ובהסברה גם במשטר שהחליף את פארוק". (תעודת זהות).

הצלחתו של בינט הייתה מיידית. בשלושת החודשים הראשונים של שליחותו הוא יצר קשרים עם תעשיינים וסוחרים, ועם ראשי הצבא בהם גנרל מוחמד נג'יב שבאותה תקופה כיהן כראש האגודה למען נכי המלחמה.

העיתונאי גד שמרון כתב כי בינט: "הצליח לרכוש במהירות את אמונם של ראשי מערכת הביטחון המצרית. המצרים אהבו את העובדה שהמומחה הגרמני, אותו הכירו כמקס בינט, באמת התעניין בשלומם של הנכים, רבים מהם חיילים שנפגעו במהלך המלחמה נגד ישראל, דאג להשיג להם את הגפיים הטובות ביותר, ולא התייאש גם ממקרים קשים במיוחד. במקביל הגדיל בינט את חוג מכריו בקהיר, וכישוריו הטכניים והשיווקיים צדו את עיני מנהלי 'פורד' במצרים, שהציעו לו תפקיד בכיר בחברה". (שמרון). מסופר כי מפקד המודיעין, אלוף משנה בנימין גיבלי, נשא את תמונתו של בינט בכיסו, והיה שולף אותה בגאווה בפני יודעי סוד.


 

המחדל

מאיר בינט נשלח למצרים כ'זאב בודד', אולם בצעד שנגד כללי תורת המודיעין המחייבים מידור בין לוחמי המודיעין - הוחלט לנצל אותו לצרכים הקשורים ברשת הריגול של צעירים יהודיים שהקים אברהם דר בקהיר ובאלכסנדריה. בינט נדרש להעביר לרשותם כסף, ולתהות על קנקנם באמצעות מרסל ניניו, שקישרה בין שני חלקי הרשת.

באוגוסט 1952 הגיע בינט לארץ ודרש להעלות את מרסל ניניו ואת כל מי שהכיר אותו ארצה. הוא האשים את מפעיליו במחדלים שונים, והתנה את שובו למצרים בתיקון מחדל חשיפתו. רק לאחר שהובטח לו כי הם יועלו ארצה, הוא נאות להמשיך במשימה, אך למרבה הצער ההבטחה לא קוימה.

ג'יין ידעה כי בעלה נמצא בשליחות בחו"ל וקיבלה ממנו מכתבים שהגיעו מלונדון. בשל מחדל שכחו להסיר את הבולים המצריים מאחד המכתבים, וכך הבינה כי הוא נמצא בשליחות בארץ אויב. מאיר גם כתב לה וביקש כי לא ידברו עם הבת בעברית, שתקרא רק מישל ולא מיכל וכי יסביר לה בעתיד את הסיבה. בביקורו בארץ החליטו, לאחר התלבטות משותפת, כי הן תצטרפנה אליו לשליחות במצרים. ג'יין ומישל שהו תקופת הכשרה מסוימת בגרמניה כדי לשכלל את סיפור הכיסוי.

ג'יין במסיבה בקהיר

במהלך שנת 1953 הגיעו לקהיר, וקליטתן הייתה מהירה:
"הגרמנים ברובע זמאלק לא שאלו יותר מדי שאלות. המבטא הגרמני והשפה המושלמת הספיקו להם. וכך, בין כוסות הבירה הרבות והטפיחות ההדדיות על השכם, התפתחה חברות של זרים שנתלשו ממדינת האם – גרמניה הגדולה, וכל מה שנותר להם זה להעלות זיכרונות מאותם ימים יפים שבהם התנופפו דגלי צלב הקרס ברחובות ברלין. ובינט היה שם לצדם. שומע, מהנהן, מספר, ובעיקר זוכר מה ששמע, כדי להעביר את האינפורמציה הלאה... הוא עצמו היה אדם מרשים: לבוש בקפידה, משכיל, רהוט, דובר שפות, ספוג תרבות, חובב מוזיקה קלאסית. אם המשפחה, ג'יין, דיברה אנגלית במבטא דרום אפריקאי כבד. הליכותיה היו כשל אשת העולם הגדול. מישל, בתם בת הארבע, נקלטה במהירות בגן עם ילדיהם של המומחים הזרים. בני הזוג בינט התערו במהירות ברובע היוקרתי של קהיר". (ובר, עמ' 19-18).

 

שוחר שלום

בדרכו ממצרים לארץ ישראל פגש את מפעיליו באירופה ושם שמע על הפיכת הקצינים החופשיים שארעה ב-23 ליולי 1952. נודע לו, לשמחתו, כי חברו הגנרל מוחמד נג'יב מונה לנשיא הרפובליקה, ומיד שיגר אליו מברק קצר: "איחולים למינוי החדש, בהערצה ובכבוד, מקס".
 

עם מוחמד נג'יב

על חברותם אפשר ללמוד מגלויה ששלח לג'יין עם משפט אחד "זה עתה פגשתי את הגנרל", ועל גבי הגלויה, בירך מוחמד נג'יב את האם והבת וחתם באנגלית ובערבית.

בספטמבר 1952 פרסם עיתון גרמני מאמר גדול על שיתוף הפעולה הגרמני-מצרי, ובמרכזו הופיעה תמונה של הגנרל נגיב ושל בינט בלשכתו של הנשיא המצרי. בתחילת נובמבר הוזמן בינו לטקס הנחת אבן הפינה של המרכז לשיקום נכי המלחמה, שעל פי התכנון כלל מרכז להתאמת אברים תותבים על פי יוזמתו.

מאיר בינט קיבל חינוך יהודי ליברלי ושאף כל חייו לחיי שלום עם הערבים. האחות רות סיפרה: "הוא היה פציפיסט, והיה מאלו ששמעו את בובר ורוזנצווייג, וחלם סטפן גיאורגה ורילקה, כל אלו היו בשבילו העתיד".
גם ג'יין הדגישה זאת: "היה בן אדם שאכפת לו. הוא חלם על עולם יפה, ארץ יפה. הוא גם חשב שנגיע לשלום עם מצרים. הוא ראה את זה לפני שאנשים אחרים חלמו את זה".
(תעודת זהות).

מהפכת הקצינים ועלייתו לשלטון של נג'יב המתון עוררו בו תקוות להגשמת החלום. ג'יין סיפרה כי בעלה אמר על נג'יב: "הוא היה איש צנוע מאוד והוא באמת דאג לטובת העם שלו... הוא חשב באותו זמן שעם בן אדם כמו נג'יב אפשר להגיע להסכם". (תעודת זהות).

על התובנות בעקבות מהפכת הקצינים החופשיים כתב: "חל שינוי עמוק בארץ הזאת מאז שהגעתי לכאן לפני שמונה חודשים. לא שינוי פיזי אלא שינוי פסיכולוגי. האדם הפשוט ברחוב, החייל, מלאים תחושה של גאווה חדשה ושל מטרה… היום ראיתי את נג'יב במרחק כמה מטרים ממני, בהלווייתו של קצין מצטיין בצבא מצרים. אני זוכר שנג'יב סיפר לי על הקצין הסודני הזה שהצטיין במלחמה נגד הישראלים. הוא היה ידידו הקרוב, והיום ראיתי אותו מלווה אותו לאט, לצלילי מרש האבל של שופן. נאבקתי בדמעותיי ודיכאתי את החנק בגרוני". (תעודת זהות ).

"קהיר עתה במוקד ההתעניינות... כאן ניתנת לי ההזדמנות לנשום את ההיסטוריה של ימינו, כשהיא דחוסה לתוך יורה רותחת עתיקת יומין המייצגת שלווה ותרבות, וזו אולי החוויה הרומנטית ביותר שלי. בכלל, יש בהחלט רוח חדשה במצרים. המתינות ובה בעת ההתלהבות עוצרת הנשימה של מצרים החדשה, אלה הן עובדות שהעולם הנוצרי יכול ליטול מהן דוגמה". (תעודת זהות).

בינט לא היה פציפיסט המנותק מהמציאות, וכתב על ההתפכחות שחש לאחר השואה: "תמיד האמנתי באחווה של בני אנוש כיוון שגדלתי באווירה במקום שיצירותיהם של שילר, גתה וקאנט והמוזיקה של בטהובן ובאך היו חלק דומיננטי בחינוכי - באותה תקופה של גרמניה הטרום-נאצית. אמונה זו 'שכל בני אנוש אחים המה' קיבלה הלם רציני כאשר העידן הנאצי החל בגרמניה... ההלם שקיבלתי מעליית הנאצים לשלטון בגרמניה ערער את כל סולם הערכים שקיבלתי כבסיס מוסרי לחיי". (ובר, עמ' 119).

 

בקהיר

על פעולתו כאיש מודיעין בארץ האויב הגדולה ביותר כתב: "במהלכו של הביקור בישראל אכן למדתי על השאיפה הכנה של ישראל לבסס שלום אמת עם מצרים... מאוחר יותר נוכחתי לדעת שהדחף לראות עצמי כמתווך שלום פוטנציאלי בין מצרים לישראל היה בעצם משאלת לב משולבת עם תפיסה רומנטית-דתית, שנסיבות עברי וחיי בהווה יצרו בתוכי". (ובר, עמ' 119-118).

בינט שלח למפקדיו, בצד הערכות מצב צבאיות ופוליטיות, גם דוחות המכילים את רעיונותיו על קידום כלכלת מצרים, ורעיונות כיצד ניתן לצמצם את הפער הכלכלי שבינה לבין ישראל. הוא כתב מאמר שכותרתו 'היערות החבויים של מצרים' ובו הציע לייצר עץ סינתטי מגבעולי כותנה או מסיבי אורז שהיו מצוים במצרים בשפע, באמצעות טכנולוגיות חדשות שהתפתחו באותה עת, ולהפוך את החומר הסיבי לעץ סינתטי חזק ומסיבי בלוחות. במקום להשקיע מאמץ בסילוק הפסולת יש לאספה, לדחוק אותה לתוך צרורות." הגיע הזמן שמקורות לעושר לאומי מצרי, שעד כה הוזנחו, יפותחו ויובאו לאזרחי המדינה. אולי לא ירחק היום שבתים עתידיים של המצרים ייבנו וירוהטו בשימוש באלון מצרי המיוצר ביוזמה מצרית". (ובר, עמ' 75).

בינט האמין כי הפער הכלכלי בין כלכלת שתי המדינות הוא מקור העויינות: "אני חושב שהגורם העיקרי למלחמות זה הפחד הקיים מימים ימימה בין אנשים וקהילות הוא ממצב של חוסר לחם לכולם". (ובר, עמ' 117). הוא ניסה לצמצם את הפער בכך שעניין את חברת פורד בפרויקטים שונים כגון ציוד תברואתי ממונע על מרכבים גרמניים, וחברות גרמניות נוספות בנושאים של תחבורה וחלקי חילוף.

נ'גיב הודח מתפקידו בפברואר 1954, אך כעבור חודש נאלצה הכת הצבאית, בלחץ העם המצרי שהעריץ את גיבור המלחמה, להחזירו לכהונתו. אף על פי ששב לתפקידו, היה ברור כי הוא מכהן כראש המדינה למראית עין בלבד, וכי השליט האמיתי הוא ג'מאל עבד אל נאצר.

נאצר השליט מדיניות אגרסיבית שעיקרה סילוק הבריטים ובסיסיהם שלאורך תעלת סואץ, וגישה תוקפנית כלפי ישראל. בינט דיווח כל העת על ההתפתחויות למפעיליו בארץ וסיפק פרשנות מעמיקה.

משה שרת שהיה אדם מתון שחתר להגיע להסדר עם העולם הערבי, כיהן בתפקיד ראש הממשלה מדצמבר 1953 עד נובמבר 1955. גם הוא כנג'יב שלט רק למראית עין, ובן גוריון שפרש לשדה בוקר הותיר את נאמניו בעמדות השליטה הביטחוניות: משה דיין כרמטכ"ל, שמעון פרס כמנכ"ל משרד הביטחון ופנחס לבון שמונה בהמלצתו לשר הביטחון (לימים יסתכסך עמו). השלושה לעגו למשה שרת שנראה בעיניהם גלותי ורכרוכי, וניהלו את מדיניות הביטחון ופעולות התגמול בלי לדווח לו ובלי להתחשב בדעתו. נג'יב הודח סופית והושם המעצר בית בנובמבר 1954 ולאחר שלושה חודשים חזר בן גוריון לעמדת הנהגה בתפקיד שר הביטחון.

בתכנית ששודרה בגלי צהל נשאלה ג'יין כיצד היא מבקשת שינציחו את זכרו של מאיר:
"אחד הדברים המשותפים שהיו לי ולבעלי - ששנינו האמנו שאפשר להתקיים בארץ הזאת רק דרך שיתוף פעולה עם הארצות השכנות. עכשיו אנחנו הגענו לשלום עם מצרים ואני מאוד שמחתי שהגענו לשלב הזה. מה שהכי היה מספק אותי היה אם היו נותנים את השם של מאיר בינט לאיזה שהוא מפעל קונסטרוקטיבי משותף לנו ולמצרים, איזה פרויקט להתפתחות לטובת שני הצדדים. זה היה חשוב גם למאיר". (תעודת זהות).
 

 

העסק הביש

בפרשת גיוסם של צעירים יהודים במצרים לרשת ריגול, שכונתה 'העסק הביש', נעשו כל הטעויות האפשריות: החטא הראשון היה בשליחתם של הצעירים למשימה הזויה של פעולות חבלה כדי לסכסך בין שלטון הקצינים לבין מעצמות המערב, וזאת בלי שקיבלו הכשרה אלמנטרית לפעולות מסוג זה.
 

אברי אלעד - האדם השלישי

המחדל השני היה עצם מינויו של אברי אלעד למפקד הרשת. אלעד (זיידנברג) הידוע גם כפול פרנק או רוברט, וכונה בכינוי 'האדם השלישי', היה עבריין שנהג לגנוב מחבריו ומהצבא. הוא נזרק מהשירות הצבאי לאחר שנתפס בגניבת מקרר תעשייתי מהבסיס שבו שירת. למרבה הצער ניתנה לו הזדמנות שנייה לכפר על מעשיו ולטהר את שמו, והוא גויס ליחידה 131 של חיל המודיעין.

הוא מונה למפקד הרשת המצרית, ונחת בקהיר בסוף יוני 1954. אלעד ביקש להכיר את כל חברי הרשת בעבר ובהווה, כולל את מאיר בינט שכלל לא היה קשור אליה. ההערכה כיום היא כי אלעד שנחשף על ידי שירותי הביטחון המצריים, שיתף עמם פעולה, והסגיר את כל מי שהכיר בין שהיה ברשת או רק קשור אליה בעקיפין.

המחדל השלישי, החמור לא פחות, שהשפיע על גורלו של מאיר בינט הוא שבירת כלל המידור: מדוע הטילו על מאיר בינט, לוחם הסתר שהגיע לתוצאות חסרות תקדים במצרים - לטפל ברשת החובבנית ללא מידור? האם לא הייתה אפשרות להעביר לצעירים כספים, או לפקח עליהם בדרכים אחרות? מדוע לא מילאו מפקדיו את הבטחתם להעלות לארץ את כל מי שהכיר אותו, ובמיוחד את מרסל ניניו, כתנאי לחזרתו למצרים? אברהם דר מכחיש בתוקף שהוא נתן את ההוראות שקשרו את בינט לרשת המקומית, ואיש כמובן לא נטל על כך אחריות.

גם חברי הרשת, בראיונות שקיימו לאחר שהשתחררו מהכלא המצרי, מתחו ביקורת על חוסר המקצועיות וחוסר המידור בינם לבין עצמם:
מרסל ניניו. סיפרה: "אברהם דר הכיר לנו את כולם. כאילו שאנחנו בקיבוץ ולא במשהו שצריך להיות חשאי". (חשיפה, דקה 2.15).
מאיר זפרן אמר: "אני לא אגזים ואומר שהגיוס היה גיוס שהתאים לגיוס של נערים לצופים. לא יותר מזה". (60 שנה, דקה 4.16).

לאחר פעולה כושלת של ניסיון להניח פצצה באולם הקולנוע ריו באלכסנדריה, החלו מעצרים החל מ-26 ליולי 1954. בינט נעצר כנראה ביום ה-10 לאוגוסט, לאחר שחלפו שבועיים מיום קריסת הרשת לה היה מודע. נשאלת השאלה מדוע לא ברח?

 

הפרידה ב-28 ליולי 1954

בינט היה בעל דרכון תקף ואזרחות זרה, ולא ברור מדוע לא הצטרף למישל וג'יין שטסו למרבה מזל לאירופה ב-29 ליולי 1954. ג'יין סיפרה כי התחננה שיצטרף אליה לטיסה אך הוא המתין להוראה ממפעיליו לעזוב את מצרים, ובראיון לעיתונאי עמנואל רוזן אמרה: "מאיר היה ייקה. והוא חיכה לקבל רשות מהמטומטמים האלה. זה לא עולם לייקים העולם הזה. לא לייקים". (רוזן).

ג'יין הייתה בהריון שני עם סיבוכים רפואיים, וטסה עם מישל כדי לקבל טיפול באירופה. ההיריון הסתיים בהפלה, והן חיכו למאיר בבאד האשל, אחד מאתרי המרפא המפורסמים של אוסטריה. בני הזוג רכשו מבעוד מועד כרטיסים לקונצרט של הרקוויאם של מוצרט. ב-27 לאוגוסט, יום הולדתה של ג'יין, היא הלכה לקונצרט לבדה וחיכתה שמאיר יפתיע אותה, אך הכיסא שלידה נותר מיותם. העובדה כי לא קיבלה ברכה ליום הולדתה הגבירה את פחדיה, אך היא חששה להתקשר לארץ. בסוף אזרה עוז והתקשרה לסוכנות פורד בקהיר, ונאמר לה שמאיר איננו, ושיצא לחופשה בלתי מוגבלת. רק בתחילת ספטמבר פגשו אנשי יחידה 131 את אמה בתל אביב ועדכנו אותה על אודות המאסר.

חברי הרשת הצעירים נעצרו כולם, ומרסל ניניו נשברה בחקירתה. היא לא ידעה את פרטיו של בינט כשמו האמיתי וכתובתו, אלא רק את פרטי מכוניתו ואותם מסרה לחוקריה.

ג'יין סיפרה על כך: "מרסל סיפרה לי שהיא הסגירה את מאיר. היא מסרה את מספר הרכב שלו, כאשר לא יכלה לעמוד עוד בעינויים הנוראים. ביקשתי ממנה לספר את זה גם לפני מישל והיא הסכימה. אני לא מאשימה אותה. היא בחורה נהדרת. לא הייתה לה ברירה". (רוזן).

 

במשפט

מרסל ניניו ניצלה רגע שבו עברה במסדרון כדי לקפוץ מגובה של שישה מטרים לחצר המרוצפת באבן כדי לשים קץ לחייה, נפצעה פצעים קשים אך נותרה בחיים. בראיון שקיימה יחד עם רוברט דסה ביוזמת אתר 'נידוני קהיר', סיפרה על המשבר שחוותה בכלא, ופרופ' נחם אילן המנהל כיום את קרן 'נידוני קהיר', אמר לה באותו ראיון: "את יכולה להוריד מעצמך את האשמה הזאת. היה כאן תרגיל פסיכולוגי מכוער של המצרים לטעת בך הרגשה כאילו את הסגרת אותו. האמת שהם ידעו עליו מאברי אלעד. אין ספק בכך". (תובנות דקה 0.33).

איסר הראל פירט את הידוע על אשמתו של אברי אלעד בתכנית הרדיו 'תעודת זהות': "הוא הסגיר גם את מרסל ניניו, ולא מרסל ניניו היא שהסגירה בגלל העינויים שלה את בינט. בינט בכלל נעצר יום לפניה, והיו צריכים לעשות הצגה כלפיה כדי לחפות על 'האדם השלישי', כאילו היא שהסגירה את המכונית ומהמכונית הגיעו אל מקס בינט, בזמן שכשהיא נחקרה בנושא זה הוא כבר היה בידי המצרים". (תעודת זהות).


 

בכלא

כל אסירי הפרשה עונו בכלא באכזריות, אך בינט סבל יותר מכולם. הוא סיפר לוויקטור לוי, עמו שוחח על ידי הקשה באבנים קטנות על קירות התא בשפת המורס, כי המצרים יודעים שהוא קצין ישראלי. הוא אמר לו שלשאר האסירים יש עדיין תקווה אך דינו נחרץ, והביע שמחה על שאשתו ובתו ניצלו. "שעות על שעות היינו מדברים דרך הקיר. היו תקופות שהייתי רואה אותו עצוב, היה לוקח את שתי הידיים מנדנד, חסרה לי הקטנה. זה היה ממש כואב הלב... הוא הרבה לדבר על בתו הפעוטה ואז מלאו עיניו דמעות וקולו רעד". (תעודת זהות).

עם הבת מישל

בינט כתב שירים על קופסאות סיגריות ריקות, וזרק לעבר ויקטור פיסת נייר עליה נכתב:
"החיים כשלעצמם הם חסרי משמעות, אבל האופן שבו אתה חי אותם הוא הכול. המוות כשלעצמו הוא חסר משמעות, אבל פחד המוות הוא הכול.
האמונה עצמה היא חסרת משמעות, אבל האמונה באלוהים היא הכול". (ובר, עמ' 121).
ויקטור לוי אמר: "מילים אלו נשארו עמי כל החיים. עד עכשיו אני לא יכול לשכוח את השיר הזה… זה הוא. בשתי מילים הוא אמר את הכול". (תעודת זהות).


 

המשפט

המשפט החל ב-11 בדצמבר 1954, והתובע הצבאי הכללי דרש עונש מוות לכל האסירים. יום לפני הדיון שבו היה על בינט לעלות אל הדוכן, רמז לחבריו על החלטתו לשים קץ לחייו.

ויקטור לוי סיפר על שאירע: "מאיר נכח מתחילת המשפט, ראה איזו מין קומדיה זו, וידע שהוא המוקד העיקרי. תמיד אמר לי: סביבי זה יהיה כל הפרסומת שלהם ואני לא רוצה לתת להם את הסיפוק הזה. בינט גם ידע כי ימים אחדים כבר מונחת בקהיר בקשת הסגרה לעירק שדנה אותו למוות שלא בפניו באשמת ריגול.

ב-19 בדצמבר מבקש בינט מסנגורו המצרי כי יביא לו תנ"ך, את תמונותיהן של ג'ין ושל מישל, עוגות ותפוחים.

את היום העשירי למשפט, 20 בדצמבר, לא תשכח מרסל ניניו.
מרסל ניניו:  באותו בוקר, וזה היה משהו שמאוד ריגש אותי. זו הייתה תקופה קשה מאוד במשפט. לא הייתה לי משפחה שבאה למשפט, הייתי לבד בתנאים די קשים, ובאותו בוקר מאיר שלח לי סנדוויץ' עם גבינה עם שוטר שהיה מוכן לעשות את זה. ואז מאיר חייך ואמר לי בסימנים - תאכלי, וחייך ואני חייכתי, והייתי אסירת תודה כי הייתי באמת רעבה, וכמובן אכלתי את הסנדוויץ', וזה היה הקשר האחרון שהיה לנו.

למחרת ב-24 לדצמבר 1954 בארבע לפנות בוקר, נקבע מותו של מאיר בינט לאחר שקרע את ורידי ידו הימנית בסכין גילוח.

באיגרת הפרידה, צוואה, שנמצאה ליד גופתו של מאיר בינט נכתב:
'יקירתי – אין מוצא אחר. הגעתי למסקנה מתוך זהירות ושיקול דעת. זה נהיה בלתי אפשרי לסבול זאת, לא נפשית ולא פיזית... אני גם חושב עליכן. עדיף כאב אחד חד פעמי שהזמן יקהה אותו על מכאובים ללא סוף. ג'יין, את חייבת להינשא שוב, מישל זקוקה לאבא, ואני מקווה שתחיי כפי שתכננו. את ומישל יכולות לטעת עץ בגננו ביום הולדתי. היי טובה למשפחתי. אני אוהב אותך, אני אוהב אותך...

מכל התרומות שרציתי לתרום לעתיד טוב יותר לכולם - עכשיו מישל היא תרומתי היחידה. אני כורך את זרועותיי סביבך וסביב מישל. יברך אותך אלוהים ויעניק לך שלווה ואושר. ג'יין יקירתי, אחזי אותי חזק, סלחי לי."(תעודת זהות).

 

ויקטור לוי סיפר: "אני לא האמנתי שהוא יכול היה לעשות דבר כזה. אנשים אומרים שרק החלשים מתאבדים, במקרה של מאיר בינט זה ההפך: רק החזק יכול היה לעשות את זה, לא החלש. זו תחושה איומה כי איבדתי ידיד שכיבדתי מאוד, שמאוד הערכתי, בשבילי היה סמל של הלוחם הישראלי, ממש הסמל. ובזמנו קינאתי בו - אולי אני הייתי יכול להיות כמוהו". (תעודת זהות). מאיר בינט נקבר פעמיים: בפעם בראשונה בחשאי בבית קברות פרטי באיטליה, ובפעם השנייה בשנת 1959, בטקס צבאי מלא אך חשאי בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.

ג'יין שמעה על מותו לראשונה מחבר שעבד בעיתון מעריב, ורק לאחר מכן הגיעו מהיחידה לבשר לה את הבשורה הקשה. נסיבות תפיסתו של מאיר בינט ומותו נשמרו תחת מעטה כבד של צנזורה כדי שלא לפגוע באסירי הפרשה על ידי הודאת המדינה בשליחתם. זהו טיעון הגיוני, אך דומה שהצנזורה הכבדה נוצלה גם על ידי מי שלא רצו להודות במחדלים ובכישלון. ג'יין חשה נטושה על ידי המערכת ורק משה וצפורה שרת ביקרו אותה ביקור תנחומים.

עזריאל קרליבך, עורך 'מעריב', שכן של המשפחה, כתב בעיתון בשפת הרמזים:
"פעם עוד ייכתב על מקס בינט כל סיפורו, ופעם עוד ייאמר כל אשר חנק בקרבו בשעות האלה בכלא קהיר... ויהיה זה סיפור על גבורה עילאית - דרמה אנושית גדולה אשר הבמאי לא חסך שבה את הסוף המקאברי, כי דווקא נציגה של גרמניה הוא אשר יקבל לידו את הגופה, ובשם נכי צבאותיו של היטלר יישאוה מעל הבמה". (ובר, עמ' 125).


 

שכחה והשכחה

ניסיון לפענח את סוד השכחה והשכחה האופפות את זכרו של מאיר בינט נעשה בכתבה שהתפרסמה בעיתון 'הארץ':
"איך קרה שאדם הראוי לעמוד בשורה הראשונה של פנתיאון הגבורה הישראלי נשכח בשולי התודעה הציבורית של המדינה שאותה שירת ולמענה מסר את נפשו? מדוע זכה אחד לתהילת עולם כסמל ישראלי שעל העלאת עצמותיו לארץ מתנהל מאבק כבר שנות דור, ועל שמו נקראים רחובות ברבות מערי ישראל, ואילו השני נקבר בהלוויה חשאית בהר הרצל, חמש שנים לאחר מותו? האם זה משום שבינט נעצר בסמיכות זמנים למעצרם של חברי הרשת היהודים במצרים, שעמדו במרכזה של פרשת 'עסק הביש'? ואולי העובדה שנתפס כתוצאה מטעות גורלית של מפעיליו, היא שקבעה את המסלול שבו שקע זכרו אל השכחה"? (אסטליין).

ג'יין שברה, בראיון עם העיתונאי עמנואל רוזן, את שתיקתה רבת השנים:
"אני לא יודעת מדוע, אומרת אלמנתו, ג'יין. 'אני רק יודעת שמאיר הוא כמו בן אדם שאף פעם לא היה. מחקו אותו מההיסטוריה. וגם אותי, גם אני כאילו לא קיימת. שלושים-ושתיים שנים עברו מאז שבעלי נפל בשרות המדינה הזאת, ואיש עדיין לא דיבר איתי, לא הסביר לי מה קרה, לא התנצל. איש לא התקשר, לא ביקר אצלי בבית. אפילו על מותו נודע לי בעקיפין. אבל אתה יודע, שייקספיר כבר אמר את זה מזמן: משהו רקוב בממלכת דנמרק". קודם אסרו עליה לדבר כדי לא לפגוע באסירי הפרשה שעדיין ישבו בכלא, ולאחר שהשתחררו אמרו לה זה יסכן את המדינה. "לא דיברתי. בעלי אהב את המדינה הזאת. עכשיו כבר ללא אכפת לי מכלום. עכשיו אני אדבר. ועוד איך". (רוזן).

ג'יין הביעה את כעסה על הנטייה 'האינפנטילית' כדבריה, לקשר בין בעלה לבין אנשי העסק הביש. "מה שהם עשו הייתה חבלה... מאיר מעולם לא היה מסכים לזה. הוא היה איש של שלום, איש תרבותי על רמה אחרת לגמרי. הוא האמין שמעשיו בקהיר יתרמו לשלום. הוא אמר לי פעם: גם אם מישל לא תדע אפילו בעוד עשרים שנה שקוראים לה מיכל ושהיא יהודייה, זה שווה את מה שאנחנו עושים פה. מאיר בחיים שלו לא היה מסכים להרפתקה מטופשת כמו זאת ששלחו אליה את הצעירים המסכנים האלה. זה לא היה הסגנון שלו". (רוזן).

"'אותי זה מרתיח אישית', אומר איש המוסד לשעבר, העיתונאי והסופר גד שמרון, שפעל להנצחת זכרו של בינט. 'מרתיח אותי שעיריית תל אביב, העיר שבה גר מאיר בינט ז"ל, מצאה לנכון לקרוא על שמו דווקא את הרחוב הקטן שמוביל בין המשתלות אל בית העלמין קריית שאול. למרות שניסיתי לדחוף קדימה את הנושא, שום דבר לא עזר'.

 

על השאלה מדוע נעדר בינט מן הזיכרון הלאומי של מדינת ישראל, יש לו תשובה ברורה: 'כמו כל דבר בחיים, הכול עניין של טיימינג. בינט פעל בתקופה שבה הסתירו, למשל, את המספר המדויק של עשרות חללי הקרב בתל-מוטילה. תקופה שבה השב"כ היה עסוק ברדיפה אחרי אויבי מפא"י ובכלל, תקופה שבה ניתן היה להסתיר דברים שהשלטון היה מעוניין להסתיר.

בינט היה לוחם מדהים, שהצליח לבנות כיסוי מצוין, הצליח בכל מעשיו והגיע לצמרת המצרית וניתן לומר רק מלה אחת על פעילותו: שאפו. אבל הבעיה הגדולה היא שהוא יישאר תמיד מקושר ל'פרשה', וכאן טמונה לדעתי הסיבה שבעטיה הוא הושכח. האנשים שהיו אחראים ל'עסק הביש' ישבו אז במוקדי הכוח, וגם בשנים שבאו לאחר מכן. מכיוון שכך, היה להם אינטרס מובהק לנסות להשכיח את כל מה שקשור ב'פרשה' וכתוצאה מכך גם זכרו של מאיר בינט הושכח, למרות שלא היה חלק מהרשת'". (אסטליין).

"לג'יין אין תשובה ברורה מדוע נשארה כל השנים בארץ, למרות הזעם על המדינה, למרות המנטליות הכול-כך לא ישראלית שלה, למרות הרצון להתנתק מכל מה שהיה. לאחר הרהור ממושך היא אומרת שהתשובה נמצאת כנראה בצוואה של מאיר אותה רשם בתאו דקות לפני ההתאבדות: יקירתי, אין מוצא.. ואני מקווה שתחיי איך שתכננו".(רוזן). היא פרשה את כוונתו כצוואה על פיה עליה לגדל את בתם בארץ ישראל. אך היא לא קיימה את החלק בו קרא לה להינשא שנית. "היו לה מחזרים רבים, אבל היא מעולם לא נישאה שוב. 'אבא היה בשבילה האביר' אומרת מישל" . (קוסט).

 

על תרומתו לביטחון המדינה נכתב: "להישגיו המדהימים הגיע כאיש יחידה 131 של חיל המודיעין (היחידה לפעולות בארצות אויב), אך עוד לפני שיחידה זו פיתחה תורת עבודה מקצועית ושיטתית. הוא הצליח לבנות את עצמו בדרך שהייתה למודל שעל פיו בנתה היחידה את שליחיה לאחר שיקומה מפרשת 'העסק הביש'. אחד מאלה היה אלי כהן". (אסטליין).

לאחר פרסום הכתבה במעריב ניסו במערכת הביטחון לתקן במעט את העוול. בנובמבר 1987 (כמעט 33 שנים לאחר מותו), נערך טקס שבו העלה שר הביטחון יצחק רבין את מאיר בינט ז"ל לדרגת סגן אלוף, ומסר את סמל הדרגה לאלמנתו בטקס שבו אמר: "הוא מילא תחום במודיעין שלנו שלא נגע למה שהיה קרוי 'הפרשה'. הוא נפל בשליחות המדינה, למען המדינה, ואשר שירותו נתן למדינת ישראל יכולת ביטחונית הרבה הרבה יותר טובה מאשר אילולא נשא בתפקיד שאותו מילא". (קוסט).


 

העיתונאי גד שמרון: "איך קרה שאדם הראוי לעמוד בשורה הראשונה של פנתיאון הגבורה הישראלי נשכח בשולי התודעה הציבורית של המדינה שאותה שירת ולמענה מסר את נפשו? "

״אלה היו ימים קשים, ימים שאין בהם שירה, ימים אשר צעקת דם ממלאת אותם. האומנם כזה הוא העולם, כזה הוא גורל עמנו?״

״לפעמים אני מהרהר. ייתכן שמנגנים עתה את הסימפוניה התשיעית (של בטהובן) במקומות שונים אי שם בעולם ואנשים יושבים ומאזינים מתוך התרוממות רוח למילים הנשגבות, בקריאה לתיקון עולם. איזה שקר מתבטא כאן, איזה לעג לעובדות החיים״

FacebookYoutube

״היו לי חוויות עמוקות. הלכתי לי לאורך הכבישים והשבילים, וכשעייף הייתי שכבתי לי פרקדן באחד משדות הגליל או כרמי הזיתים בסביבת צפת... והרוח והשמש ליטפו אותי והציפורים לא פחדו ממני. הרגשתי נורא טוב - נורא צעיר״

״פחדתי מעצמי, זיכרונותיי, שנאתי. הלכתי ברחובה הראשי של מינכן וזכרתי את שנות השלושים ואז זלגו דמעות על השלג והן השאירו סימנים קטנים עגולים. הבטתי בהם, כל הזמן הבטתי ואז לפתע חדרה מחשבה לליבי, כמה נפלא שמיכל לא נולדה באירופה'״

״ מבעד לצעיף של דמעות ראיתי את אידה הנדל, היהודייה, בתו של המלך דוד, לא, אני טועה, בתו של שאול, קדה אל מול תשואות סוערות של קהל גרמני - מרחוק, נבדלת, שלווה. בפעם הראשונה חשתי צער על הגרמנים, צער מלמעלה. שום תשואות ליהודי, שום כסף שיינתן ליהודים, לא יסיר את שכבת הסבון שיוצרה מגופות היהודים שנשרפו באושוויץ ואשר דבקה בפניהם לאות קין".

״הגרמנים ברובע זמאלק לא שאלו יותר מדי שאלות. המבטא הגרמני והשפה המושלמת הספיקו להם. וכך, בין כוסות הבירה הרבות והטפיחות ההדדיות על השכם, התפתחה חברות של זרים שנתלשו ממדינת האם – גרמניה הגדולה, וכל מה שנותר להם זה להעלות זיכרונות מאותם ימים יפים שבהם התנופפו דגלי צלב הקרס ברחובות ברלין. ובינט היה שם לצדם. שומע, מהנהן, מספר, ובעיקר זוכר מה ששמע, כדי להעביר את האינפורמציה הלאה״

"האחות רות סיפרה: "הוא היה פציפיסט, והיה מאלו ששמעו את בובר ורוזנצווייג, וחלם סטפן גיאורגה ורילקה, כל אלו היו בשבילו העתיד"

 "היום ראיתי את נג'יב במרחק כמה מטרים ממני, בהלווייתו של קצין מצטיין בצבא מצרים. אני זוכר שנג'יב סיפר לי על הקצין הסודני הזה שהצטיין במלחמה נגד הישראלים. הוא היה ידידו הקרוב, והיום ראיתי אותו מלווה אותו לאט, לצלילי מרש האבל של שופן. נאבקתי בדמעותיי ודיכאתי את החנק בגרוני"

 "מאיר היה ייקה. והוא חיכה לקבל רשות מהמטומטמים האלה. זה לא עולם לייקים העולם הזה. לא לייקים"

 "החיים כשלעצמם הם חסרי משמעות,

אבל האופן שבו אתה חי אותם הוא הכול.

המוות כשלעצמו הוא חסר משמעות,
אבל פחד המוות הוא הכול.

האמונה עצמה היא חסרת משמעות,
אבל האמונה באלוהים היא הכול". 

״פגשתי את העבר וזיכרונותיי בערו במהלך הפגישה. ידעתי כי חשבוני הפרטי עם גרמניה יושב. אני יכול לעבור עתה במונסטרפלאץ ולהגיד שלום לבטהובן בחיוך על שפתיי – והוא – התאמיני – עונה לי בחיוך״.

ג'יין: " הוא האמין שמעשיו בקהיר יתרמו לשלום. הוא אמר לי פעם: גם אם מישל לא תדע אפילו בעוד עשרים שנה שקוראים לה מיכל ושהיא יהודייה, זה שווה את מה שאנחנו עושים פה. מאיר בחיים שלו לא היה מסכים להרפתקה מטופשת כמו זאת ששלחו אליה את הצעירים המסכנים האלה. זה לא היה הסגנון שלו"

מאיר (מקס) בינט 1954-1917


 

© כל הזכויות שמורות לאישי רחוב