סרט לזכרו של שמואל עזר.
יוצרת עידית בדיחי. באדיבות אתר נידוני קהיר 

בתחילה למד בחדר אך בקהילה דאגו שילמד בבית הספר היהודי, והוא הוקפץ ישר לכיתה ב'. סמי ידע להתמודד עם האתגר הכלכלי מגיל צעיר: כאשר לא היה לו כסף אפילו לרכוש מחוגה - הוא הצליח לאלתר מחוגה משילוב של חוט ועפרון, והדיאגרמות שצייר נתלו בבית הספר כעבודות מופת.

עובדיה דנון שהיה שכנו וחברו לספסל הלימודים בבית הספר היסודי ובגימנסיה, סיפר על חברו הטוב: "המורה היה מכתיב שאלה, ועוד לפני שסיים להכתיב - סמי היה מצביע ואומר 'פתרתי אותה'... הכרתי אותו כתלמיד מבריק, אבל מעל לכול כבן אדם, כאדם שחושב גם על האנושות. הוא היה למשל מסתכל על כלב, ואומר תראה מה זה בעל חיים. הוא סיים את האוכל הוא שרוע, שקט שליו, לא דואג ואילו אנחנו בני האדם אף פעם לא שקטים. תמיד דואגים למשהו. היה אדם מדהים". (4).

בזכות כישרונותיו זכה ללמוד בתיכון הצרפתי היוקרתי באמצעות מלגת לימודים. במהלך תקופת הלימודים בגימנסיה נהג לסייע לחבריו שהתקשו ונתן שיעורים פרטיים. שמואל סיים את לימודיו בגימנסיה באלכסנדריה בהצטיינות, והגיע לאחד מחמשת המקומות הראשונים מבין 3,500 התלמידים במצרים שעברו את בחינות הגמר באותה תקופה.

 

חברו ללימודים, ד"ר מוריס זקס, סיפר כי כדי לזכות במעמד חברתי היה 

על התלמיד להצטיין בלימודים או בכדורגל. סמי לא אהב כדורגל והסכים להצטרף רק כשלא הייתה ברירה. "העדיף לשבת בחדר המלאכה ולצייר, או לשקוע בשיחה שבדרך כלל נחשבה כבדת ראש מדי בעינינו". (סוזנה עמ' 26). זקס זכר "נער שקט, בעל תווי פנים יפים, צעירים מכפי גילו, ביישן ושתקן, רק במחיצת מקורבים היה פותח את פיו". (סוזנה עמ' 27).

 

 

באוניברסיטה

הצטיינותו זיכתה אותו במלגה ללימודים גבוהים והוא בחר בלימודי הנדסת חשמל באוניברסיטת אלכסנדריה. לחבריו סיפר כי בחר במקצוע זה כי שאף לשרת כמהנדס מכ"ם בצה"ל. יפה שושנה, אחותו שעלתה ארצה בשנת 1945 והייתה בהכשרה בקיבוץ גבת, סיפרה כי כבר לאחר סיום התיכון ביקש לעלות ארצה, אך בשל מחלת אביו נשאר במצרים ודחה את עלייתו.

מאיר זפרן, אחד מנידוני קהיר סיפר כי בשנה השלישית נתן שמואל שיעורים פרטיים לסטודנטים שלמדו בשנה החמישית, ועבד גם בתרגום. הוא נבחר להשתתף במשלחת המצטיינים שהוזמנה לאוניברסיטת דמשק.

כוחם של 'האחים המוסלמים' לא היה חזק באלכסנדריה בעלת האווירה הקוסמופוליטית, אך הם השליטו טרור באוניברסיטה, ומנעו מיהודים להיכנס לאולמות ההרצאות. מרבית הסטודנטים היהודים נואשו ופסקו מלימודיהם, אך שמואל סירב להיכנע. הוא המשיך בלימודיו בביתו, בלי לשמוע הרצאות, בלי להיעזר במעבדות האוניברסיטה ובא בשעריה אך כדי להשתתף בבחינות. גם בסיטואציה קשה זו התגלה כסטודנט בעל יכולות יוצאות דופן. כשהתייצב שמואל לבחינות הגמר בקיץ 1952 זכה בהן בציונים הגבוהים ביותר שנתנו אי פעם לבוגר הפקולטה להנדסה. "'זה משום שאני לומד לבדי' היה מסביר בענווה, כמתנצל. 'מאחר שאיני נוכח בהרצאות נראה שאינני מעריך נכונה את קצב ההתקדמות של הכיתה ולומד יותר מדי'". (סוזנה עמ' 28). 

כמרבית יהודי מצרים חסר שמואל אזרחות מצרית, ועל כן נאסר עליו לעבוד במקצועו כמהנדס, והוא נאלץ להסתפק בשכר נמוך של מורה למקצועות ריאליים בבית הספר של הקהילה. על תקופה זו סיפר אחד מתלמידיו: "שמואל היה דמות ייחודית בבית הספר ובניגוד לשיטות המקובלות באותה תקופה, היה המורה היחיד שמעולם לא העניש".(2). בנוסף לעבודתו המשיך ללמוד לתואר שני באוניברסיטת אלכסנדריה.

ההתעמרות של האחים המוסלמים וכניעת רשויות האוניברסיטה, הגבירו אצל שמואל את האמונה כי מקומם של היהודים בארץ ישראל. בשל מחלת אביו נאלץ להאריך את שהותו במצרים ועל כך סיפרה אחותו: "למעשה בעוד אני הגשמתי חלום ועליתי ארצה, הוא, צעיר הילדים במשפחה, לקח על עצמו את האחריות לסייע לפרנסת הבית”. (2).
 

 

ברוך כישורים

לצד הצטיינותו במקצועות הריאליים, שמואל אהב גם אומנות כבר משחר ילדותו. על כישרונותיו האומנותיים סיפרה אחותו: "שמואל היה ילד ביישן ומופנם. זכור לי כי כבר כילד נהג לצייר בכל הזדמנות, כולל על הרצפה והקירות בעזרת גירים. רק מאוחר יותר, גילינו עד כמה הוא מוכשר בתחום". מקצת ציוריו ופסליו נותרו בידי המשפחה ובידי חבריו, ובתום פרק זה ניתן לעיין בהם.

שמואל ניגן גם על גיטרה אך נמנע ממנו לפתח כישרון בשל העלויות

הכרוכות בלימודים אלו.

תחומי העניין שלו חרגו מהאומנות, ובאוניברסיטה הרחיב את תחום התעניינותו לפסיכולוגיה, פילוסופיה, רפואה, כלכלה ויהדות. בתיכון הצטרף לחוג ערב שלמד משנה ותלמוד אצל משה ונטורה, רבה של העיר.
 
עובדיה דנון סיפר על חברו הטוב: " הכרתי אותו כבחור שקט, מופנם, מאוד מאוד מנומס. מעולם לא שמעתי אותו צועק. אבל הרגשתי תמיד שהוא מסתיר משהו. ואז הוא סיפר לי שהוא אוהב מאוד לצייר, אז שאלתי אותו אז למה אתה לא מצייר? ענה לי שאין לו מספיק חומרים. אני רוצה להזכיר, שבאותה תקופה גם למדתי וגם עבדתי אחרי הצהרים בנוסף". (4). עובדיה מימן את רכישת חומרי הציור, ושמואל בתמורה צייר לו פורטרט שהיה התמונה הראשונה שצייר בצבעי שמן. לאחר כמה חודשים קרע את התמונה כדרכו של כל אומן שאינו מרוצה מהתוצאה.

דנון הספיד את חבר ילדותו:
"אין לי כל ספק שאילו שמואל עזר, השם יקום דמו, היה חי הוא היה עולה ארצה כפי שהוא תכנן. הוא תכנן כמה פעמים להגיע וביקשו ממנו להישאר, מקומו היה במכון ויצמן או בטכניון לפחות. אין לי כל ספק. כל פעם שאני שומע וקורא על פלוני או אלמוני שקיבלו פרס נובל המחשבה הראשונה שעולה במוחי היא אילו סמי היה חי הוא היה מקבל את הפרס".(60 שנה).


 

 

דמותו

רוברט דסה שהיה מתלמידיו בתיכון היהודי סיפר כי אהב והעריץ את שמואל שלימד אותו לצייר בנוסף לתפקידו כמורה למתמטיקה ולפיזיקה. יכולות הציור שלו ושל מאיר זפרן סייעו להם בשנים הקשות בכלא המצרי, כאשר הוטלו עליהם משימות של קישוט כתלי הכלא וציור הסוהרים.
מרסל ניניו פגשה את שמואל פעמיים, והתרשמה מהעדינות ומהיושר שלו. כל חבריו לספסל הלימודים ולפעילות במחתרת ציינו את צניעותו, ביישנותו ונימוסיו הטובים. (3).

במכתב האחרון ששלח שמואל באפריל 1953 לחברו עובדיה דנון כתב כי הוא מרגיש בודד לאחר שכל חבריו מקבוצת 'החלוץ' עלו ארצה. הוא סיפר כי הייתה לו חברה לזמן מה, והתלונן על כך שנאסר עליו לעבוד כמהנדס ועל כן נאלץ לעבוד כמורה תמורת משכורת עלובה. הוא התמודד עם המצב על ידי מתן שיעורים פרטיים. אימו סיפרה כי כשראתה בעיתונים את תמונתו של אלי כהן, האיש שלנו בדמשק, לאחר שנתפס, זיהתה אותו כחברו הטוב של שמואל. אלי כהן למד כשנה באוניברסיטת אלכסנדריה, ושמואל ככל הנראה סייע לו בלימודיו.

שמואל כתב לדנון שעליו לחיות בשלום עם עצמו ולהשלים עם המצב, וזו הייתה דרכו לרמוז מפחד הצנזורה על שהוא נאלץ לדחות את עלייתו ארצה. עוד סיפר כי הבילוי היחיד שלו הוא ללכת מדי פעם לקולנוע וכי חזר לצייר. "מצאתי שוב את הידיים שלי", וביקש שיפסיק לחשוב שהוא אדם מיוחד במינו כי יש הרבה כמוהו. שמואל חש בודד כי נאלץ לדחות את עלייתו, בעת שמרבית חבריו כבר עזבו את מצרים ועלו ארצה.


 

שמואל מימין עם חבריו 1954

 

ציונות

כששמואל היה בן 13 הגיע לאלכסנדריה רפאל רקאנטי, שליח מארץ ישראל, והקים בה סניף של תנועת 'החלוץ הצעיר'. היה זה דווקא שמואל השקט והביישן שסחף את חבריו ואת בני גילו לפעילות בתנועה שהייתה למרכז חייו. כשהיה בן 15 נהג לארגן את התפאורה לבמה במסיבות, וציוריו קישטו את קירות המועדון. בשנת 1946 זכה לראות שכר למסירותו ונבחר לקבוצה שיצאה להכשרה בת חודשיים בקיבוצים, וחזר נלהב יותר משיצא ומחוזק בהחלטתו שעתידו בארץ.

אחותו סיפרה כי הקים עם חבריו בתנועה קבוצת דוברי עברית שנקראה קבוצת בר-כוכבא. "לימים סיפר עליהם מדריכם יאיר דואר: 'הייתה זו קבוצה מיוחדת ומגובשת, את כל הפעילויות השיחות והמשחקים ניהלה באופן קנאי בעברית', ולהזכירכם מדובר בנערים יהודים בארץ ערבית ששפת אימם אינה עברית". (2).

 

 

הגיוס

לאחר תום מלחמת השחרור הוחלט להעמיק את הידע אודות האויב, ובאגף המודיעין הצעיר הקימו את יחידה 131 שארגנה חוליות בארצות ערב, שנועדו לעסוק בריגול ולאסוף מידע ולפעול רק במקרה של מלחמה. אברהם דר, מאנשי היחידה, נכנס למצרים בזהות בדויה של איש עסקים מגיברלטר בשם 'ג'ון דרלינג', ובשנת 1951 גייס את שמואל עזר אשר מונה למפקד התא באלכסנדריה.

עובדיה דנון אשר המליץ על שמואל בפני דר סיפר: "אברהם דר גייס את הטובים שבין חברי תנועות הנוער. וכשאני חושב על הטובים אני חושב קודם כול על סמי. הוא היה הראשון שפניתי אליו. שאל אותי בצרפתית האם זה כדאי? אמרתי לו שזו הוראה של בן גוריון. אמר לי: אז אני מצטרף". (60 שנה) הוא נדרש לדחות בשנתיים את עלייתו "וכדרכו ענה 'נעשה ונשמע'". (סוזנה עמ' 28).
 
ויקטור לוי, שגויס אף הוא על ידי אברהם דר סיפר מה חש כשפגש ברשת את שמואל: "אף אילו שררו בליבי פקפוקים ביחס לתבונת דרכי, הנה למראהו של סמי לבטח היו מתפזרים. ככל חברי התנועה באלכסנדריה, הערכתי את סמי ללא מיצרים. אמרתי לעצמי: אם סמי אתנו הכול כשורה". (סוזנה עמ' 37). שמואל ארגן את התשתית של דירות מפגש, סליקים, ענייני כספים, ובאמצעות מרסל ניניו שמר על הקשר עם משה מרזוק מפקד התא הקהירי.


הצעירים הנלהבים לא היו מודעים לכך שמי שהיו אמונים על ניהול הרשת התרשלו בתפקידם, והארגון היה לקוי מיסודו: איזי רהב, שהיה מועמד לתפקיד מפקד היחידה במצרים סירב למלאו בטענה כי

קיבל רושם ראשוני מזעזע של אופן הניהול והפיקוד. במיוחד הפריע לו שהצעירים מתאמנים ללא כל מידור, והוא אמר למשה דיין שאם יופעלו ותהיה תקלה הכי קטנה, הם ייתלו כולם.

 

שמואל עזר בעת משפטו

 

הפעולה שכשלה

שיאה של ההתנהלות הרשלנית וחסרת האחריות הייתה מינויו אברי אלעד למפקד הרשת במצרים. אלעד היה טיפוס מפוקפק, עבריין ובעל אישיות פסיכוטית, אך גם בעל הופעה מרשימה, קסם אישי וכושר שכנוע יוצא דופן. על הרשת המצרית הוטל  לבצע פעולות חבלה במתקנים מערביים שיתפרשו כאילו בוצעו בידי מתנגדי השלטון. הרעיון היה לסכסך בין שלטון הקצינים החופשיים לבין בריטניה וארצות הברית, וכך לדחות את פינוי הבסיסים הצבאיים הבריטיים במצרים.

בשלהי שנת 1953 סיים שמואל את תפקידו כמפקד החוליה ועמד לעלות ארצה ולהצטרף סוף סוף לחבריו מגרעין 'החלוץ הצעיר'. ויקטור לוי החליף אותו כמפקד התא. הוא נשאר עוד פרק זמן בשל מחלת אביו, וכשהגיעו הוראות ההפעלה מישראל, דחה את עלייתו מכיוון שלא היו די אנשים שיבצעו את המשימות.

בתחילת יולי 54 בוצעו שתי פעולות חבלה באלכסנדריה שלא גרמו לנזק. ב23 ליולי 1954, יום השנה השני להפיכת הקצינים ושנה לעליית נאצר לשלטון, התלקח נרתיק משקפיים ממולכד בכיסו של פיליפ נתנסון כשעמד להיכנס לקולנוע ריו באלכסנדריה. כל הפעולות בוצעו על ידי אנשי אלכסנדריה כשויקטור לוי ורוברט דסה נלכדו הם עונו קשות אך טענו כי הם קומוניסטים ולא הזכירו את מדינת ישראל. כיום הצטברו די ראיות המצביעות על כך שאברי אלעד בגד, ומסר למצרים את פרטיהם של כל חברי הרשת שפגש. תוך מספר ימים היו בידי המח'אבראת, כל אנשי הרשת שהיו מוכרים לאלעד, כולל קצין המודיעין מקס בינט שלא היה קשור לרשת. לא היו להם דירות מסתור, דרכונים, וסיפורי כיסוי למקרה של תקלה. היחיד שלא נעצר היה אלעד, שמכר בנחת את מכוניתו המפוארת, ולאחר שבועיים, לקח איתו משדר קטן ומשוכלל, והגיע לגרמניה.

החקירות הברוטליות בכלא המצרי היו קשות מנשוא, אך חברי הרשת לא איבדו צלם אנוש. ויקטור לוי סיפר שהימים היפים ביותר היו ימי שישי "שבהם לא נערכו ישיבות בית משפט ובהם יכולנו לבלות את היום כולו בצוותא כלואים בתאים. סמי היה מנסה ללמד אותנו מתמטיקה, מרצה על תורת היחסות ומסביר כיצד פועלת הטלוויזיה. מוסא (מרזוק) הרבה לצטט מתוך ספר תנ"ך שהיה איתו. אהבתו לתנ"ך גדלה והוא אמר שאם תינתן לו ההזדמנות יקדיש את חייו ללמוד אותו לימוד מעמיק יותר. 'את כל התשובות לכל השאלות אפשר למצוא בו', נהג לומר". (ובר עמ' 121).

תוצאות המחדל היו קשות ומרות: ב- 31 בדצמבר 1954 ניתן פסק הדין. מאיר זפרן ומאיר מיוחס נדונו לשבע שנות מאסר, רוברט דסה ומרסל ניניו נדונו ל-15 שנים, וויקטור לוי ופיליפ נתנסון למאסר עולם. כל המאסרים כללו עבודות פרך. מקס בינט עונה קשות בכלא ושם קץ לחייו. יוסף קרמונה, שכנראה לא היה קשור לרשת ונעצר בטעות, עונה אף הוא והתאבד או מת מהעינויים. משה מרזוק ושמואל עזר נידונו למוות.

ב-31 בינואר 1955 בוצע פסק הדין. התליין ששימש גם כסוהר בבית הסוהר סיפר לחבריהם האסירים כי נדהם מגבורתם של השניים. (1). לאחר מותם הוענקה לשניהם דרגת סגן אלוף (סא"ל) מטעם צה"ל. 22 שנים לאחר מכן, חודשים לפני ביקור סאדאת, הובאו הארונות לארץ ונקברו בחלקת עולי הגרדום במרומי בית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.

 

דיוקן עצמי

 

העיסוק השגוי בחקירת השאלה
'מי נתן את ההוראה?'

המחדל המהדהד במצרים פתח תיבת פנדורה של עימותים בין רשויות הביטחון לפוליטיקאים, ועדות חקירה, משברים פוליטיים קשים שנמשכו שנים רבות, וקץ הקריירה של מפקדים ומנהיגים, בהם דוד בן גוריון ופנחס לבון.

יוסף מרזוק, אחיו של ד"ר משה מרזוק שהוצא להורג עם סמי עזר, מצר על מה שנראה בעיניו עיסוק בנושא שולי: "למסקנותיהן של הוועדות השונות והחלטותיהן מכנה משותף ברור – אף לא אחת מן הוועדות קבעה באופן נחרץ כיצד ועל ידי מי התקבלו ההחלטות. קטונתי מלהתווכח עם ראשי הוועדות ועם המסקנות שהסיקו. תילי תיקים של מילים נאמרו ונכתבו עליהן ועל מסקנותיהן. בחרתי בדרך האיפוק ונמנעתי מלכתוב פרק מפורט ונוקב בנושא זה. כל שנותר לי הוא להמשיך ולהרהר, ביני לביני וביני לבין מכריי, על ממצאי הוועדות וכמובן להמשיך ולשאול את השאלות המציקות לי שנים ארוכות: מדוע לא ביררו הוועדות מה היו הסיבות להפעלת החוליות שלא בעת מלחמה? מדוע היה פער בלתי נסבל ובלתי נסלח בין ההכשרה שהוכשרו הצעירים לבין משימתם? מדוע לא התנהל משא ומתן לשחרור האסירים בעקבות מבצע קדש? ושאלות רבות נוספות.

ריבוי הוועדות והיעדר אחראי למחדל, וכמובן תוצאותיו הקשות לי ולחבריי, מותירות כאב גדול". (מרזוק עמ' 178). יוסף מרזוק כתב כי הוא מאמין שאילו היו שואלים את השאלות הנכונות במועד "היו מגלים שאברי אלעד בגד בחבריו והסגיר את הרשת, ובוודאי לא היו מאפשרים לו להמשיך לפעול". (מרזוק עמ' 219).

אחותו של שמואל, יפה שושנה, אמרה כי: "בלי להיכנס לשאלה מי נתן את ההוראה ושאלות נוספות חשוב שתזכרו כי מדובר באנשי שלום, צעירים נלהבים שהמסר שלהם היה נאמנות ומסירות אין קץ עד כדי הקרבה, לעם ולמדינה שאפילו לא הספיקו להתגורר בה". (2).
  

 

פרק שני: "העסק הביש" ו"הפרשה"

 
סיפור 'העסק הביש' ו'הפרשה' נחשב לסיבת שקיעתו הדרמטית של בן גוריון, ותחילת עליית כוחה של תנועת החרות שסופה במהפך בשנת 1977.
חגי אשד כתב כי הייתה זו "מלחמת אחים בלי שפיכות דמים. חוויה לאומית טראומטית של שנאה וקנאה, בגידה ואכזבה, פילוגים והשמצות הדדיות מכוערות ללא תקדים - בכאב, בפחד, בחשבון - כאב שלא חלף, פחד שלא היה לו יסוד וחשבון שלא עלה יפה.
פרשה טראגית רצופת פרדוכסים.  שר ההיסטוריה חמד לו לצון.  הוא היתל בכל גיבוריה הטובים והרעים של הפרשה וקבע שאף אחד מהם לא ימלא את התפקיד שחשב שהוא ממלא בהווה, ובוודאי שלא את התפקיד שהוא רצה למלא בעתיד". (אשד).
היועץ המשפטי לממשלה משה בן זאב תהה "אי המחזאי שהיה מצליח לסבך את העלילה יותר משהסתבכה בחיים?". (אשד).

 

דוד בן גוריון - צילם דן הדני

 

אבי האומה יוצא לגלות זמנית

הסיפור החל כאשר דוד בן גוריון פרש במפתיע, בדצמבר 1953,

מתפקידיו כראש הממשלה ושר הביטחון, ועבר לשדה בוקר כדי להפריח את שממת הנגב. נאמנו, העיתונאי והסופר שבתי טבת כתב על שאירע: "במדינה שטרם מלאו ארבע שנים לקיומה, ושמסגרותיה, נהליה ומסורתה טרם נתגבשו נשתררה על שרי הממשלה כעין אווירה של פריקת עול, לא בלתי דומה לזו של כיתה בהיעדר מחנכה הקבוע". (טבת עמ' 9).
 
הסיבות לפרישתו אינן ברורות: האם נעשתה במטרה לתכנן שינוי יסודי בשיטת הממשל ובשיטת הבחירות, ‏בה ראה את מקור הרעות החולות של המדינה הצעירה על ידי החלת בחירות אזוריות-רובניות, או שמא התוצאות הקשות של פעולת התגמול בקיביה, גרמו למהלך שלו.

החופשה לא הייתה באמת חופשה של גז כבשים בקיבוץ. אבי האומה המשיך לסייר במחנות הצבא, הצריף שלו בקיבוץ היווה מקור עלייה לרגל של קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות, והכי חשוב -  הוא הותיר את אנשיו בעמדות המפתח.
 

הנפשות הפועלות

המפתח להבנת 'הפרשה' מצוי בקרב האיתנים שהתנהל בין בן גוריון, איש העלייה השנייה ואנשיו - לבין חבריו להנהגה בני דור הביניים, אנשי העלייה השלישית. כמו כל ראשון בין שווים, שאף גם דוד בן גוריון להצר את צעדיהם של מי שעשו את כברת הדרך לצדו. במצרים הצליח ג'מאל עבד אל נאצר לסלק את חבריו להפיכת הקצינים החופשיים, ואילו בן גוריון ביקש לקדם את צעיריו על חשבון שותפיו להנהגה. (1).

בשנת 1953 היה בן גוריון בן 67, ונאמניו הצעירים: דיין היה בן 38  ושמעון פרס בן 30.

בני דור הביניים היו: אשכול (בן 58), וחברי הטרויקה פנחס ספיר (בן 47), גולדה (בת 55) וזלמן ארן (בן 54). "הם התקוממו כנגד קידומם של ארבעה מצעירי המפלגה, ד"ר גיורא יוספטל, אבא אבן, משה דיין ושמעון פרס, על ידי בן גוריון... דבר זה בא לידי ביטוי בדברי פנחס ספיר: 'יש אנשים שאצה להם הדרך והם עומדים עם השעון ביד ומחכים לתורם', ועוד יותר בדימוי הציורי שבו השתמש זלמן ארן (שר החינוך כעבור שנים), כאשר הכריז על כוונת הוותיקים למנוע את דחיקתם: 'קראתי על אסקימואים שכאשר זקנו ונשרו שיניהם, מוציאים אותם הרחק לשלג עם קצת אוכל שיגועו. אבל אנחנו - הוותיקים - לנו יש שיניים!'". (סואן, עמ' 196).
 
 

פנחס לבון צילום תאודור ברונר

 

פנחס לבון

פנחס לבון מונה לממלא מקום שר הביטחון על פי דרישת בן גוריון, היה

בן 49 ושייך לדור הביניים. מבחינה רקעו הפוליטי לא השתייך למנהיגי מפא"י, והם התנגדו התנגדות נמרצת למינויו, אך בן גוריון התעקש וכפה את המינוי. היה במינוי של איש בן 49 לממלא מקום שר הביטחון מעין איתות שהוא יורשו המיועד של המנהיג.
בסאגת 'הפרשה' כיכבו דמויות אקסצנטריות וייחודיות, אך אין ספק כי פנחס לבון, היונה שהיה לנץ וחוזר חלילה, היא החידתית מכולן.

ההיסטוריון יחיעם ויץ תאר את דמותו:
"לבון היה אישיות מרתקת, שנויה במחלוקת ורבת פנים. במהלך חייו האישיים והציבוריים הוא עבר כמה טלטלות שלעתים מותירות את הצופה בהן כמעט חסר נשימה. מחד גיסא, הוא היה אינטלקטואל רב השראה ורטוריקן בחסד, וללא ספק אחד האנשים המבריקים ביותר בצמרת הפוליטית של מדינת ישראל. מאידך גיסא נדמה היה שסוד עמום ואפל משהו מעכיר את חייו האישיים, בייחוד בכל הנוגע ליחסו לאלכוהול ולנשים. 'כולנו ידענו שלפנחס יש בעיות בחיי האישות', אמר לי יצחק בן אהרן בשנת 1988. לא ייפלא אפוא שברל כצנלסון טען כי 'ה'עילוי של גורדוניה', כפי שכונה לבון, הוא 'מוח מזהיר בנפש עכורה'.

שמץ מאותה קונטרוברסליות באשר לדמות זו נחשף בדברים שכתב עמוס עוז על לבון בסמוך למותו: 'מה רבים היו הניגודים המרתקים באופיו של פנחס: קר, וחד ודייקני כלהב, ועם זאת - בפינת חדר האוכל של חולדה, למשל, בין תלמידיו וחבריו - גם חם ואוהב ואבהי. אכזר במשפטו על כל שקר וזיוף והעמדת פנים, אבל רגשני וכמעט גם נבוך במקום שהבחין במצוקה אמיתית ובכאב אמיתי. עם השנונים למיניהם היה פנחס נוקב ומוחץ ובלי רחמים - אבל עם כל 'אילמי נפש צנועי הגות ועלילה' היה פנחס סבלני, קשוב ולפעמים אפילו צנוע'.
עיקר התהיות שעוררה דמותו נוגעות לשינוים המדהימים שחלו בהשקפתו המדינית ביטחונית. בשנות השלושים והארבעים נמנה לבון (אז לוביאניקר) עם ראשי המחנה המתון במפא"י... ' עמדתו המתונה, שאף ניתן להגדירה כיונית רדיקלית, באה לידי ביטוי גם לאחר מלחמת ששת הימים. באותה תקופה, בהיותו בסוף דרכו הציבורית ואף בסוף דרכו האישית, היה לבון בין הבודדים - שעמם נמנו מתי מעט כמו יצחק בן אהרן, ישעיהו ליבוביץ' וסבי המנוח יוסף ויץ - שתבעו להסתלק מהשטחים ו'להתבצר במדינתנו היהודית'". (עיונים עמ' 561-560).

העיתונאי והסופר חגי אשד, ממעריציו של בן גוריון, תאר את דמותו: "על פנחס לבון נאמר הרבה ועדיין נאמר מעט מאוד. הוא היה איש המחשבה והמעשה המדיני. למדן, חריף ובקי. מורה שהעמיד תלמידים רבים שכל אחד מהם חש עצמו נפגע מגורלו של לבון - ואינו מסוגל לדון אותו לכף חובה ומשתדל בכל ליבו לדון אותו לכף זכות. עד היום.

דמיון עשיר, אינטואיציה עמוקה וחשדנות מופלגת שימשו בו בערבוביה. היה לו קסם אישי של אינטלקטואל שספרים נושרים מחיקו ושל איש שיחה מבריק, שופע דימויים ציוריים, רוטטים, מלאי צבע וכוח. משיצאו מפיו הדימויים העזים הם התייצבו על רגליהם והייתה להם חיות משל עצמם. לשונו הבוטה שלטה לעתים בשכלו וגררה אותו אחריה מפעם לפעם למחוזות לא מוכרים, שלא בחר בהם. עושר מילולי השמור לבעליו לרעתו. בונה עולמות ומחריבם בהבל פיו... דיוקנו של פנחס לבון הצטייר במהלך הפרשה כאיש מיוסר, רדוף יצרים וחטאים". (אשד).
 
קשה לדבר על פנחס לבון בלי להתייחס לשתיינות. בסרטו של בן כספית מתייחס אחיינו יובל לבון לנושא:
"לסיפור הטיפה המרה חוזרים כל פעם. גם ליצחק רבין ניסו להדביק את זה. הוא שתה קצת יותר משותי התה של אותה תקופה. יש אנשים שנמענים מאלכוהול ויש אנשים שכן אוהבים כוסית אלכוהול פה ושם. פנחס לבון כן אהב לשתות כוסית. לא היה כאן עניין של שכרות". (כספית דקה 10.24).

למרבה הצער קיימות עדויות רבות על בעיית השתייה של לבון, שחרגה מהמקובל אצל מי שאוהב לשתות כוסית מדי פעם. למשל עדותו, באותו סרט, של העיתונאי שלמה נקדימון: "אני ראיתי את לבון בשנותיו האחרונות. הוא יכול היה לעשות קריירה אדירה פוליטית מחדש אפילו במסגרת נפרדת ממפא"י. אבל הוא הלך ונגמר. הוא שתה כמויות אדירות משעות הבוקר. הוא הלך ונאכל מפנים". (כספית, דקה 23). אפילו איל כפכפי, שספרה 'לבון – אנטי משיח' ספוג באהדה ואף הערצה לאישיותו, כתבה כי לאחר שהודח מתפקידו כמזכ"ל ההסתדרות: "חשדנותו של לבון גברה... הוא נחלש והרבה לשתות, אם כי מוחו היה צלול כמקודם". (כפכפי עמ' 425).

 

משה דיין, שמעון פרס ופנחס לבון

 

אקטיביסטים מול מתונים

 
בנוסף לעימות הבין-דורי התנהל גם עימות בין האקטיביסטים למתונים.

בן גוריון העמיד בראשות הממשלה כממלא מקומו את משה שרת המתון, ואילו כממלא מקום שר הביטחון את לבון, את דיין כרמטכ"ל ואת פרס כמנכ"ל משרד הביטחון. לבון, שהיה ידוע כיונה צחורה, הפך עם מינויו לשר הביטחון לאקטיביסט קיצוני. צירוף זה יצר מתח בין שרת ללבון וצעירי בן גוריון.
היו אלו ימי הטרור האכזרי של מסתננים, עליהם הגיב צה"ל בפעולות תגמול, שעל חומרתן ועוצמתן התנהלו ויכוחים בין משה שרת לבין לבון ואנשי הצבא. שרת גרס איפוק מירבי בהפעלת כוח, והתנגד לפעולות תגמול ראוותניות שאותן כינה 'הרפתקנות וחוסר אחריות'. דיין ולבון הגדירו את התנהלותו כ'שתדלנות גלותית', והמאבק הוגדר כעימות בין 'ממשלת תל אביב' ל'ממשלת ירושלים'. דיין כינה את המדיניות של שרת 'אקטיביזם מדיני' - והתנגד לה.

מהדברים שנישאו בכנסת בעת הצבעת אי-אמון בינואר 1955 אפשר ללמוד על המחלוקת. שרת אמר:  "לפני מדינת ישראל יש ברירה אם רצונה להיות מדינה של חוק או מדינה של שוד;  אם רצונה להיות מדינה של שיקול מפוכח וראיית הנולד, או של השתוללות יצרים פרועה.

התגובה הפומבית להגדרה זו ניתנה כעבור שבוע מפיו של לבון.  גם הוא ניצל את במת הכנסת ואמר ב-25 בינואר 1955:  'מדינת ישראל כמו כל מדינה חיה על-פי שני חוקים  - החוק הבין-לאומי הכתוב והחוק הטבעי של הגנה עצמית'.

בן-גוריון, שהיה אז בשדה-בוקר, מיהר לשלוח אל לבון פתק של ברכה על דברי-תגובתו אלה". (אשד).

יצחק בן אהרן ביקר בחריפות את תפקודו של לבון כשר הביטחון: "לבון הגורדוניסט והפציפיסט היה ללבון הביטחוניסט', טען - 'הוא החל להתמודד על פופולריות בשורות הצבא, ביקש להיות יותר אדוק מהאפיפיור - להתמודד עם דיין, עם פרס, עם בן גוריון עצמו'". (שפירא עמ' 101).

 

משה שרת ודוד בן גוריון

ביולי 1954, בעצם ימי 'העסק הביש', התגאה לבון בישיבת המטה הכללי

במאזן 12 החודשים מאז שהחל לכהן כשר הביטחון. הוא ציין כי בימיו הוצאו לפועל כארבעים פעולות יזומות: "כמעט שלוש פעולות לכל חודש...  הפעולות היו מגוונות...  מעשי שוד, מיקוש, הורדת בתים, קליעה בכלי רכב וכו'...  בשנה זו מבחינה צבאית נעשה יותר מאשר בכל שנות המאבק.  נעשה יותר מאשר בחמש או שש שנות קיומה של המדינה". (אשד).

לבון הרבה לדבר על "המצאות צבאיות", והרמטכ"לים מרדכי מקלף ומשה דיין שנחשבו לאקטיביסטים, עצרו אותו מביצוע מבצעים הרפתקניים ומסוכנים. שרת כתב ביומנו כי: הוא הרביץ בתמידות תורת עיוועים זו במטכ"ל וגירה באותו חוג יצרי נקם ההרפתקנות פרועים ביותר". (אשד). שרת כתב ביומנו כי בין היוזמות שנבלמו הייתה גם כוונה להרעיל בארות בחיידקים (עיונים 2, עמ' 617), וכי לבון השתמש בביטויים כגון "עלינו להשתגע".

"היה אז מעין 'בון טון' בצמרת משרד הביטחון ובצבא ללגלג על שרת, נימה שלבון סיגל לעצמו היטב ובנקל". (דיין עמ' 418)."לבון לא טרח להסתיר את הזלזול האישי שהפגין כלפי משה שרת ואשר בא לידי ביטוי בחליפת המכתבים ביניהם ובשיחותיהם.  כשהיה משוחח עם שרת בטלפון בנוכחות אנשיו במשרדו, היה נוהג ללוות את דבריו בהעוויות של גיחוך ולהחליף הערות לגלוג עם הנוכחים". (אשד). לבון תקף את ראש הממשלה בכל הזדמנות, והיו מי שהגדירו את מערכת היחסים ביניהם כ'שנאת אחים'". (אשכול עמ' 367).


"בצד אי-ההסכמות בין לבון לשרת התפתח חיכוך חמור לא פחות בין לבון לבין דיין ופרס, בני טיפוחיו של בן-גוריון. לבון בחר כתוצאה מכך לעקוף את הרמטכ"ל וליצור קשר ישיר עם אחדים מראשי האגפים במטכ"ל, וגם המחלוקות הללו ערערו את כוחו של שרת הממודר". (פרידמן עמ' 362). "עד-מהרה מצא עצמו לבון בין הפטיש והסדן. אחר שהעלים ידיעות במתכוון ממשה שרת החל לחשוד שמשה דיין מעלים ידיעות גם ממנו". (אשד).

רוב הכותבים על 'פרשת לבון' נמנו עם מחנה בן גוריון. מי שייצגה בנאמנות את עמדתו של לבון היא ד"ר איל כפכפי, שהתלוננה כי לא קיבלה גישה למסמכים מסווגים, בעוד מיכאל בר זוהר וחגי אשד מתומכי בן גוריון זכו לעיין בהם ביד רחבה.
אנשי בן גוריון טענו כי שרת ייצג קו פשרני ותבוסתני, לבון קו אקטיביסטי מופרז, חסר עכבות ומסוכן ואילו בן גוריון ייצג את הסינתזה בין שתי הגישות. טענתה מרחיקת הלכת של כפכפי בספרה על פנחס לבון היא כי את 'העסק הביש' אין להבין על רקע תקופת כהונתו של לבון כשר הביטחון, אלא כהמשך של פעולות שתוכננו והוצאו לפועל כמה שנים קודם לכן, בתקופה שבן גוריון כיהן כראש הממשלה וכשר הביטחון.

מבחינתה, הפרשה במצרים הייתה 'עסק הביש מספר 2: "'עסק הביש' הראשון היה פרשת הפצצות שהונחו בבגדד בשנים 1951-1950, והתפוצצו בבית קפה שרוב מבקריו היו יהודים, בפתחו של בית כנסת ובמקומות אחרים, ובהם ספריית השגרירות האמריקנית. כפכפי טוענת כי מטרת הנחתן של הפצצות לא הייתה ברורה. לטענתה, מישהו כנראה היה מעוניין להפחיד את היהדות המקומית כדי לגרום לה לעזוב את המדינה, ולא ברור אם היו אלה ציונים או קיצונים מוסלמים. במאי 1951 חשפה המשטרה העיראקית מחתרת יהודית ציונית ועצרה שני שליחים מהארץ (מרדכי בן פורת ויהודה תגר) ואף פעילים מקומיים, ששניים מהם נידונו למוות והוצאו להורג. אחד הנידונים למוות, שלום סאלח, סיפר בכלא ליהודה תגר כי אכן יהודים הם אלה שהניחו את הפצצות - לפחות את הפצצה שהתפוצצה במרכז התרבות האמריקני. על הקשר שבין האירועים בעיראק לאלה שהיו במצרים שלוש שנים לאחר מכן כותבת כפכפי בפרק שכותרתו 'המפולת בעירק – 'העסק הביש' מספר 1': 'בדיעבד לא העלה איש בדעתו להאשים את בן גוריון במפולת בעירק, שבעקבותיה נאסרו יהודים מקומיים ושליחים, עונו ושניים מהם אף הוצאו להורג, ולא עלתה כל תביעה להקים ועדת חקירה, שתחקור מי הסמכות המדינית שנתנה את ההוראות ומי נושא באחריות לכישלונות. אנשים בקיאים במערכת הביטחון ראו בפרשת עירק תקדים לפרשת מצרים'". (עיונים עמ' 565). ובהרחבה בפרק 17 המפולת בעירק – העסק הביש מספר 1 מעמ' 128 (כפכפי).
 

 

נאצר והמלך חוסיין מירדן

 

ימים של סכנה קיומית

במרוצת השנים 1954-1953 החריף המצב הביטחוני לאורך הגבול עם מצרים

שבהנהגת ג'מאל  עבד אל נאצר. "מעשי הרצח של המסתננים התגברו, וההסגר הימי על ישראל בתעלת סואץ ובמצרי אילת החריף;  הייתה זאת תקופה של ערעור הביטחון השוטף והיסודי כאחד  - כאשר מנגנון או"ם אינו מבטיח את השקט בגבולות, ואף נמנע מלגנות את מדינות ערב על הפרתו. המערכה על חופש השיט הייתה אחת הבעיות המדיניות, שהחריפה בשנת 1954 ושימשה רקע גם למאורעות "העסק הביש". (אשד).
 
בזירה המדינית והביטחונית של ישראל הייתה שנת 1954 שנה קשה ורעה: ההסכם האנגלו-מצרי שעמד להיחתם באוגוסט אותה שנה כלל את הסכמת הבריטים לפינוי אזור תעלת סואץ, ופירושו של דבר שלא יהיה עוד כוחות חיץ בין ישראל ומצרים.

"באופק הישראלי רבצה כצל קודר התחזית של פינוי הצבא הבריטי מאזור סואץ ושל העברת מצבורי הכוח הענקיים - הכוללים מחנות צבא, מחסנים של חלקי חילוף, 11 שדות תעופה ומערכת רדאר משוכללת – לידי הצבא המצרי. הצירוף של פינוי הסואץ והסיוע הצבאי האמריקאי לעיראק ולמצרים לא הותירו מקום לספק בכך שמאזן הכוחות בין ישראל לבין מדינות ערב יופר במידה מרחיקת-לכת". (אשד).

ארצות-הברית אימצה את גישתו של שר החוץ שלה, פוסטר דאלאס, שביקש לשכנע את מצרים להצטרף לברית צבאית מרחבית הקשורה במערב כדי להכשיל ניסיונות סובייטיים לקנות לעצמם דריסת רגל באזור. וושינגטון שלחה איתותים אל שליטי ערב שהממשל עומד להפסיק את הסיוע לישראל, או שהוא תובע ממנה לנקוט צעדי פיוס כלפי מדינות ערב. האמריקנים שאפו למלא את החלל שהותירו הבריטים, ובישראל חששו שאייזנהאואר ואנשי ממשלו ינקטו צעדים פרו ערביים, כחלק מן השאיפה האמריקנית לבלום את ההתפשטות הסובייטית.

המו"מ האנגלו-מצרי על פינוי הסואץ נפסק באוקטובר 1953, ומאז נותרה תלויה ועומדת השאלה מתי יחודש. האמריקנים הפעילו לחץ על בריטניה לחדש את המו"מ ולהביאו לכלל סיום. "חמש שנים אחרי מלחמת העצמאות נתפש השלום כרחוק מאי פעם. התנועה הלאומית הערבית, שפניה היו לאיחוד ארצות ערב וצבאות ערב, היוותה איום על עצם קיום המדינה". (סואן עמ' 191-190).

 

בנימין גיבלי

 

המשימה שהוטלה על חברי הרשת
במצרים: לשנות את פני ההיסטוריה

בימי מלחמת השחרור הוקמה יחידת המודיעין 131,

שנועדה לקיים פעולות ריגול ומבצעים מיוחדים בשטח האויב, בעיקר בתחום הלוחמה הפסיכולוגית. משנת 1954 הפכה יחידה 131 ליחידה צבאית מובהקת ולחלק מאגף המודיעין (אמ"ן). בראש אמ"ן עמד אל"ם בנימין גיבלי, ויהושפט הרכבי מילא את מקומו בעת ששהה בשנת לימודים בארה"ב. אחת מפעולותיה של היחידה בשנת 1951 הייתה הקמת רשת ריגול במצרים, שחבריה צעירים יהודים, חניכי תנועות נוער ציוניות, שנועדה לסייע לישראל בשעת מלחמה.

גיבלי, הציע באביב 1954 לבצע מעשי חבלה שונים במצרים כדי לסבך את הקשרים של נאצר עם המערב, ולנסות לדחות על ידי פעולות אלו את חתימת ההסכם לפינוי בסיסי הצבא. הכוונה הייתה ליצור אצל האנגלים, ואצל האמריקנים הלוחצים לפינוי, את הרושם שמעשי החבלה הם של מתנגדי המשטר - דבר המעיד שהמצב במצרים אינו יציב, ועל כן רצוי לדחות את חתימת ההסכם.

במאי 1954 פגש מוטק'ה בנצור, מפקד יחידה 131, בפריז את איש היחידה אברי אלעד שנשלח לגרמניה והורה לו לחזור למצרים ולהפעיל את חוליות המחתרת נגד מטרות בריטיות, אמריקניות ומצריות – בעיקר ספריות, מרכזי תרבות ובנייני נציגות, באופן שיווצר הרושם כי גופים קנאים מצריים מבצעים פעולות איבה נגד המערב לנוכח חולשת המשטר. חברי הרשת ביצעו שתי פעולות, קטנות בהיקפן, בתא דואר באלכסנדריה ובספריות האמריקניות בקהיר ובאלכסנדריה בתחילת חודש יולי. הן גרמו לשריפות ולנזקי רכוש אך לא לאבדות בנפש.

בפעולה השלישית, ב - ‏23 ביולי, בבית  הקולנוע 'ריו' באלכסנדריה, אירעה תקלה: אחת הפצצות התפוצצה על גופו של פיליפ נתנסון, שנפצע ונתפס. הרשת נחשפה, וחבריה, שלא היה ביניהם מידור, נעצרו. היחיד שהצליח להימלט ממצרים היה אלעד, שעמד בראש הרשת. גורלם של כל היתר היה מר: מקס בינט, קצין צה"ל שפעל במצרים מטעם יחידה 131 אך לא היה קשור לשתי החוליות, נלכד אף הוא והתאבד בכלא לאחר חודשים של עינויים קשים. ארמונד קרמונה, דייר משנה בדירתה של מרסל ניניו שלא היה קשור לרשת, עונה עד מוות שהוצג כהתאבדות. 

ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר נידונו למוות. ישראל עשתה כמיטב יכולתה לשכנע אישים בעולם לפנות למצרים ולבקש הקלה בעונש, ורבים אכן עשו זאת אך לשווא. השניים הוצאו להורג בתלייה. ויקטור לוי ופיליפ נתנסון נידונו בבית המשפט למאסר עולם, מאיר זפרן ומאיר מיוחס נשלחו לשבע שנים בכלא, ועל רוברט דסה ומרסל ניניו נגזרו ‏15 שנות מאסר. 

בסוף יולי שודרה ברדיו דמשק הידיעה כי המשטרה במצרים עצרה שישה ציונים באשמה שהם מנהלים תעמולה נגד המו"מ האנגלו-מצרי, והכישלון המהדהד נודע בכל העולם.
 
 

 

הבוגד

אברי אלעד (זיידנברג) הידוע גם כפול פרנק או רוברט – היה גבר יפה, יליד וינה, שבשל הופעתו הארית גויס ל'מחלקה הגרמנית', ושירת בכמה תפקידים בפלמ"ח. במלחמת הקוממיות מילא תפקידים שונים בחטיבה 'הראל' והגיע לדרגת סרן בצה"ל. היה לו עבר עשיר של גניבות מחבריו, וכן גניבת דלק, מזון וציוד שמכר בשוק השחור. לאחר שהורשע בבית-דין צבאי באשמת ביזה (גניבת מקרר חשמלי), הורד לדרגת טוראי וסולק מן הצבא.
 
מתוך שיקולים שונים, ובעיקר בשל השפעתו האישית של מוטק'ה בנצור מפקדה של יחידה 131, נפתחה לו, כעבור כמה שנים, הדרך לטיהור שמו.  על אף הכתם הפלילי בעברו הוא התקבל ליחידה הסודית, בתנאי שימלא תפקידים מיוחדים בשטח האויב. הוא נשלח למצרים כמהנדס גרמני בעל חברה לאספקת ציוד עם עבר נאצי. היה עליו לקשור קשרים מסחריים, להכות שורשים במצרים ולשמש ראש גשר להחדרת אנשים נוספים בעתיד.
 
לפני צאתו למצרים שהה אלעד בגרמניה לתקופת ניסיון והכנה, ושם הוגשו נגדו תלונות רבות על התנהגות בלתי-אחראית ובלתי-שקולה.  לאחר היסוסים רבים ודיון מחודש החליטו מפקדיו לא להפסיק את עבודתו ולא לבטל את השליחות למצרים.

איסר הראל כתב בספר שהקדיש לבגידתו של אלעד, כי בנצור אמר שהוא צופה שאלעד יסבך את כולם, וכי יש להחזירו ארצה בהקדם. לו נהג כך היו נחסכים הטרגדיה הקשה וספיחיה הפוליטיים, אך

בנצור נמלך בדעתו ונתן לאלעד הזדמנות נוספת. בתחילת 1954 ירד אלעד פעמיים למצרים, ונראה היה כי הצליח במעשיו. בדיעבד התברר כי החומרים שהביא בקשר למדענים הנאצים במצרים היו חסרי ערך, אך בזמנו הם הותירו רושם גדול.
 
 

"מפקדיו התעלמו מן הסיפורים המוזרים ומלאי-הסתירות שסיפר רוברט כבר אז. הם התעלמו מכך שכבר בביקוריו הראשונים במצרים הוא עורר חשד ונחקר על-ידי אנשי המודיעין המצרי אשר הציעו לו (לדבריו הוא הציע להם) להקים רשת ריגול נגד ישראל ולטובת המצרים. הם עתידים היו להתעלם, לאחר מכן, גם מהגילויים בעיתונות המצרית במהלך החקירה והמשפט בקהיר על 'המקור הסודי' של המצרים בקרב מבצעי 'העסק הביש'.
מפקדיו אלה, ובעיקר בנצור, שמחו להיווכח, כי צדקו בהחלטתם לא לסלקו. לאחר מכן קשה היה להם מאד להודות ולהכיר בכך כי הייתה זאת טעות חמורה. הם רצו להשתכנע בצדקתם לא פחות מאשר רצה 'רוברט' לשכנעם בכך. גורם פסיכולוגי זה סייע מאד ל'רוברט' לטשטש את התנהגותו התמוהה, ולתרץ את מעשיו הבלתי-סבירים לעתיד לבוא". (אשד).
 
איסר הראל, שכיהן כראש המוסד, כתב על המחדל שבגינו נמלט אלעד מעונש הולם, ואף הציג עצמו כ'קדוש מעונה': "היקפה של המפולת ונסיבותיה המעורפלות חייבות היו להניע את האחראים למבצע לפתוח ללא שהות בחקירה יסודית וממצה. הראשון שהיה עליהם לחקרו יסודיות היה מפקד הרשת והניצול היחיד שלה, אברי אלעד... ניסיונם הנואש של שר הביטחון ושל ראש אמ"ן לטשטש במתואם את התקלה החמורה, הביא אותם למנוע בטענות שווא, את חקירת נסיבות המפולת". (איסר עמ' 304).

המחלוקת עם לבון על השאלה 'מי נתן את ההוראה' הניעה את גיבלי ובנצור להדיח את אלעד לעדות שקר, דבר שעשה ללא כל היסוס, תוך שהוא משכיל לנצל את חולשת מפקדיו כדי להשיג חסינות ביחס לבגידתו. שולחיו נמנעו לפיכך לחקור את סיבת המפולת, והוסיפו חטא על פשע ושלחו אותו, סוכן שנשרף בשמו המוכר פול פרנק, לגרמניה. פעולה תמוהה שאותה כינה איסר הראל "פשע בטחוני ממדרגה ראשונה, ואיוולת מקצועית מפליגה". (איסר 304).

איסר הראל סיכם: "האחריות הרובצת על שולחיו משום ששלחו למשימה מיוחדת ורבת סכנות אדם שכל תכונות אופיו מועידות אותו להיות בוגד, בעל אופי של אדם מושחת מבחינה מוסרית ומופרע מבחינה נפשית". (שם עמ' 304).

 

דוד בן גוריון ושופט בית המשפט העליון יצחק אולשן

 

ועדת אולשן-דורי

מאז מאסרם של חברי הרשת ביולי 1954 האמין הציבור בארץ כי מדובר

בהתנכלות של השלטונות המצרים ליהודים המקומיים שהזדהו כציונים. צנזורה קפדנית הוטלה על כך שהעצורים נשלחו למשימתם על ידי המדינה הצעירה, ובינתיים, תחת מסך הערפל החל עימות בין האחראים בשאלה "מי נתן את ההוראה".

לא היה ספק כי ראש הממשלה משה שרת הודר בכל השלבים מכל מידע הקשור לנושא. פנחס לבון, שר הביטחון, טען בעקשנות כי לא נתן לבנימין גיבלי הוראה לבצע את הפעולה. הוא טען כי גיבלי עשה זאת על דעת עצמו, ובשלבים מאוחרים אף טען כי גיבלי קיבל הנחיות מאנשי בן גוריון, דהיינו מהרמטכ"ל משה דיין וממנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס. זכורה אימרתו כי 'אם הייתי יודע מי נתן את ההוראה הייתי מוציא לו גם את העין השנייה'. הוא גם לא הסתיר את הערכתו כי המנהיג הגדול העניק את ההשראה הכללית לפעולה ממקום גלותו בשדה בוקר.

אנשי הצבא טענו כי מדובר בהתנערות חסרת תקדים מאחריות, וכי גיבלי קיבל אישור בעל פה מלבון. לכל היותר הם היו מוכנים לקבל את הגרסה כי לבון היה שיכור בעת שאישר את הפעולה, וכי שכח מכך לאחר מכן.

העימות גרם לדמורליזציה חמורה בשורות הצבא, ומשה שרת פנה לידידו מנוער, נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן, וביקשו לחקור חקירה דיסקרטית בשאלה הרת הגורל שתהפוך למטבע לשון "מי נתן את ההוראה?". אולשן סירב וטען כי עירובו בנושא פוליטי יפגע באמון הציבור בבית המשפט. בסופו של דבר התרצה אולשן לאחר ששרת פנה אל מצפונו, וטען כי העימות בין שר הביטחון לשלטונות הצבא הוא איום של ממש על ביטחון המדינה. בזיכרונותיו כתב: "לאחר שמשה תיאר לפני את החשש להתפוררות בצמרת צה"ל ואת האווירה שנוצרה לרגל אותה מחלוקת, הגעתי לכלל מסקנה, שהנסיבות הן כאלה, שאסור לי להתעלם מבקשת ראש הממשלה". (אולשן עמ' 264).

הרמטכ"ל לשעבר יעקב דורי צורף אליו, והוועדה החלה בחקירתה בתחילת חודש 1955, עוד לפני ביצוע פסקי דין המוות של נידוני קהיר. הנחקרים היו גיבלי, לבון, שרת, משה דיין, שמעון פרס ואברי

אלעד. "זאת יש לזכור, לא עסקנו בדיון משפטי, אלא בחקירה פרטית או בילוש מטעם ראש הממשלה, או יותר נכון לומר מטעם משה שרת. בעצם פעלנו בדומה לקצין משטרה – בלי שהוקנו לנו הכוחות הנתונים לו". (אולשן עמ' 266).

בכל גלגוליה של הפרשה הייתה ועדת אולשן דורי היחידה שחקרה באופן ישיר את פנחס לבון. בתחילה התרשמו מביטחונו העצמי ומהרהיטות שלו, אך הייתה נקודה אחת לא ברורה שלא הרפתה ולא הניחה את דעתם. הם לא הבינו מדוע לבון לא נהג במשך חודשים ארוכים, מיום שגיבלי דיווח על הכישלון ביולי 1954, כאדם שהופתע מהמהלך.

 

משה דיין ופנחס לבון

"הוצגו לו שאלות וביקשנו הסברים בדבר תגובתו, והיעדר תגובתו שעוררו את חשדנו. לאחר שנשאל שאלות רבות הוא התפרץ 'אין אני מופיע כאן כנאשם, צריך להיות קץ לחקירת שתי וערב, אז אין לי תשובה'". (אולשן עמ' 272). הסברו כי שתק כדי שלא לגרום לנזק לנידונים כל עוד מתנהל משפטם לא שכנע אותם, והם הסיקו מהתנהלותו כי התנער מאחריותו רק בשלב מאוחר יותר. "התנהגותו של לבון והעדר תגובה מצדו, נשארו בעינינו ללא הסבר המתקבל על הדעת ועוררו בנו ספק בדבר השאלה, אם אכן פעל גיבלי בלי הוראה או בלי ידיעתו של לבון". (אולשן עמ' 276).

מאידך גיסא גם עדותו של גיבלי והמסמכים שצירף, שלאחר שנים הסתבר כי זויפו וכי העדויות תואמו, לא שכנעו אותם. מסקנת הוועדה הייתה כי: "אין לנו אפשרות לומר, אלא כי לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת, כי ראש אמ"ן גיבלי לא קיבל הוראות משר הביטחון. עם זאת איננו בטוחים, כי שר הביטחון אומנם נתן את ההוראה". (אולשן עמ' 273).

לימים יידרשו חקירות נוספות כשיתברר ההיקף היקף תיאומי העדויות וזיופי המסמכים שהציג גיבלי בפני הוועדה. אולשן כתב בזיכרונותיו, לאחר שפרש מכהונתו בבית המשפט העליון, כי חברי הוועדה לא ייחסו לעדויותיו של גיבלי משמעות מיוחדת שכן התעורר בליבם החשש כי בשל מצבו הבעייתי של גיבלי "ישתדל הקצין הבכיר 'להמציא' איזה שהיא הוכחה נוכח התכחשותו של לבון". (אולשן עמ' 272).

מרדכי נאור כתב בביוגרפיה שהקדיש ליעקב דורי כי: "ככל שהעמיקו אולשן ודורי בחקירה הם גילו עד כמה 'ממאירים' היחסים במערכת הביטחון. דבר שגרם להם לדיכאון ולתדהמה. שרת כתב ביומנו: 'אני מתהלך כל הימים האלה כסהרורי, מוכה פלצות ותועה במבוך, אובד עצות לחלוטין. לסלק עכשיו את לבון הרי זה לחסלו חיסול גמור. לא לסלקו הרי זה לחפות על נגע ולהתחייב בחורבנו של משרד הביטחון ובהשחתתו הגמורה של הפיקוד העליון". (דורי עמ' 416).

 

נתן אלתרמן ושמעון פרס

 

 

המשורר נתן אלתרמן
שובר את קשר השתיקה

הצנזורה בארץ המשיכה להטיל איפול על פרטי הפרשה גם לאחר מתן הדו"ח של ועדת אולשן-דורי, והציבור היה משוכנע שמצרים קיימה משפט ראווה בעקבות עלילה. לאחר הוצאתם להורג של מרזוק ועזר, פגש אלתרמן את חברו הטוב נחמיה ארגוב, מזכירו הצבאי של בן גוריון ואיש סודו, שנמנה עם חוג ה"צעירים" שהקיף את המנהיג גם בתקופת גלותו בשדה בוקר. ארגוב הרווק התגורר בקרבת כיכר דיזנגוף ונהג לפגוש את אלתרמן בקפה כסית. בפגישה שקיימו השניים סיפר ארגוב לאלתרמן כי מה שהיה בקהיר לא היה משפט ראווה כפי שהכול סברו, וכי האנשים שנתפסו במצרים פעלו מתוך פקודה מפורשת.

ארגוב  אמר לו כי "'נותן הפקודה הוא שצריך לתת את הדין'... הדברים נפלו על אלתרמן כרעם ביום בהיר, הוא היה כנראה אחד האנשים הראשונים שמחוץ למעגל מקבלי ההחלטות שנרמז לו על 'העסק הביש' שהתרחש חודשים קודם לכן במצרים. בשיחה עם אלתרמן גלגל ארגוב, למעשה, את האחריות על שר הביטחון פנחס לבון כמי שנתן את ההוראה הלא אחראית והלא שקולה לבצע שורה של פעולות חבלה במצרים". (לאור עמ' 475).

לאחר השיחה ניגש אלתרמן לכתיבת השיר "הדף הפתוח" ופרסם אותו ב-11 בפברואר 1955. "מצד אחד קונן על מותם של מרזוק ועזר, שסימלו בעיניו את הקשר הנאצל המחבר בין המדינה לעם; ומצד אחר שאל את השאלה הדרמטית 'לא רק איך כי אם למה נפלו גיבורים / ויאבדו'. אלתרמן רמז על מיני 'אסטרטגיות פלפול' שהוליכו

לפעולה הנמהרת, שתוכנה לא היה ידוע כלל, ועל 'מדת קלות יד ומדת קלות ראש' של מי שהיו אחראים לפעולה זו.

סיום השיר היה תקיף וחותך: מה שנדרש עתה איננו הסבר ביחס למה שאירע כאן, מה שנדרש עתה הוא 'מסקנה מעשית', ובמשתמע: סילוקו של שר הביטחון לבון, שארגוב הטיל עליו את האחריות למעשה. אומנם הדברים נאמרו בלשון מעורפלת למדי, אך יודעי ח"ן הבינו בדיוק למה הכוונה.

אם חשיפה חלקית ועמומה זו של הפרשה, שהייתה לוטה בערפל הצנזורה, נעשתה על דעתו של אלתרמן בלבד? והאם הדרישה לסילוקו של לבון, אף שלא נהגתה במפורש, הייתה רק פרי יוזמתו? או שמא היה כאן תיאום כוונות בינו לבין ארגוב, שהיה מעוניין - יחד עם חוג הצעירים שהיה מקורב אליו - להכשיר את דעת הקהל לקראת פיטורי לבון וחזרתו של בן גוריון לממשלה?". (לאור עמ' 475-6). (הערה 1).

פרט טריוויה: יעל בתה של תרצה אתר ונכדתו של נתן אלתרמן, נשואה למשה מרזוק, אחיינו של הרופא משה מרזוק, הקרוי על שם דודו.

 

פנחס לבון וגולדה מאיר

 

 

חזרתו של בן גוריון למרכז הבמה

משה שרת כתב ביומנו ב-25 לינואר 1955: "לבון הוכיח כי גם באופיו וגם בשכלו

יש יסודות שטניים. הוא זמם מעשי זוועה שנמנעו הודות להתקוממותם של רמטכ"לים - עם כל נכונותם של אלה לכל מעשה הרפתקני... לבון אחראי לזוועה של קהיר, גם אם גירסתו העובדתית נכונה ב-100 אחוז. הוא שיצר וטיפח בצבא את הרקע שאיפשר מעשי הטירוף, שהכשיר גם את הפקודות הבלתי-מוסמכות שניתנו בכיוון זה. לבון אחראי ליצירת משטר של דיווח כוזב, פריקת עול הסמכות המדינית של הממשלה, השמצתה ברחבי הקצונה... אף על פי כן אני מוכן לכבוש בלבי את כל אלה כחשבונות עבר אשר לא זו השעה לסילוקם. הדבר שלא אוכל בשום פנים לתרצו בפני הקדוש־ברוך־הוא הוא השארת לבון על כנו מכאן ואילך". (אשד).

רות בונדי סיפרה בביוגרפיה שכתבה על פנחס רוזן, שר המשפטים, כי לאחר ביצוע פסקי הדין האכזריים ופרסום שירו של אלתרמן, דרש רוזן ממשה שרת להעמיד את 'עניין זוועות' קהיר לדיון בממשלה. שרת סיפר לו שנערכה כבר חקירה על ידי ועדת אולשן-דורי, אך רוזן התעקש לקיים דיון בישיבת הממשלה. בדיון ניסו גולדה ואשכול לטעון כי בעניינים ביטחוניים אין צורך שכל השרים יקבלו את כל המידע. רוזן ענה להם "נכון, חברי הממשלה אינם חייבים לדעת פרטי מעשים ביטחוניים, אבל הם אחראים למדיניות, וברצונם לדעת אם ומתי הוחלט שמעניינה של ישראל לסכסך בין ארצות הברית למצרים על ידי הטלת פצצות במוסדות אמריקניים באלכסנדריה". (רוזן עמ' 499).  

שרת התלבט בין שתי אפשרויות גרועות: להשאיר את לבון ולפטר על פי דרישתו את גיבלי ופרס, או לפטר את לבון. גולדה ונמיר נסעו לבן גוריון לשדה בוקר, והוא הסכים לכהן כשר הביטחון בממשלת שרת. לבון נכנע לחבריו והתפטר, לכאורה כי דחו את הצעותיו לשינויים מבניים בצבא. שרת קיבל את ההתפטרות ב-‏22 בפברואר, ובן גוריון עזב את שדה בוקר וחזר לממשלה כשר הביטחון. יעקב שרת, בנו של משה שרת אמר בראיון לעיתונאי בן כספית, כי גם אביו היה קורבן של 'הפרשה'. (כספית דקה 9.12).

"אבי בוודאי היה גם קורבן של הפרשה. בגלל הפרשה לבון שר הביטחון היה צריך ללכת, והוא הלך. בגלל שלבון הלך בן גוריון חזר להיות שר ביטחון תחת משה שרת, מצב לא ייאמן שהאיש החזק שכל אחד יודע שבעוד שנה שיהיו בחירות הוא יעמוד בראש מפא"י, הוא יעמוד אחר כך בראש הממשלה. שרת כבר נלחץ במצב אומלל שהוא ראש ממשלה, ואיש חזק יותר ממנו שר ביטחון תחתיו. חזרתו של בן גוריון חרצה את גורלו של אבי מכיוון שהיה ברור שהקואליציה ביניהם תישבר. וזה מה שהיה". גם זלמן ארן העריך כי בן גוריון וצעיריו לא רוו נחת מהעובדה שהממשלה מתנהלת בהצלחה בלעדיהם, וניצלו את הסיטואציה כדי להחזיר את בן גוריון לשלטון. (דיין עמודים 419-418).

לאחר שובו השמיע בן גוריון באוזני זאב שרף, שכיהן אז כמזכיר הממשלה, הערה שבישרה את המשבר האישי המתרגש לבוא בין שני האישים המרכזיים של מפא"י: 'שרת מגדל דור של פחדנים. אני לא אתן לו. הולכים כאן מסתננים ואנחנו שוב מסתתרים מאחורי גדרות. זה יהיה דור לוחם'". (סואן עמ' 194).
 
לבון הפגוע מונה במאי ‏1956 למזכ"ל ההסתדרות הכללית, שבאותה תקופה הייתה גוף עתיר עוצמה. הסערה שככה לכאורה וזמן קצר לאחר מכן כבשה ישראל את חצי האי סיני ב'מבצע קדש'

שהתנהל בשלהי 1956. לאחר הניצחון זכתה מפא"י בבחירות בשיא של 47 מנדטים בכנסת. בן גוריון הופיע בקמפיין הבחירות שסיסמתו הייתה 'אמרו כן לזקן' לבוש בבגדי חאקי ולצידו רמטכ"ל הניצחון משה דיין, שמעון פרס ואבא אבן.

 

בן גוריון, דיין ופרס. צילום משה פרידן

בינתיים נמקו בכלא המצרי נדוני קהיר. מפקד הכלא הודיע להם בשמחה כי הם עומדים להשתחרר שכן בידי ישראל כ-5000 שבויים מצרים, בהם אב בית הדין שגזר את דינם, אשר כיהן ב-1956 כמושל עזה. בפועל בוצעו חילופי שבויים אך נידוני קהיר נותרו בכלא עוד שנים, וזו אחת הסוגיות המטרידות ביותר בנושא 'הפרשה'.

כאשר הם שוחררו לאחר מלחמת ששת הימים, ולאחר שחלפו שנים רבות שבהן נאסר עליהם לדבר, סיפרו את קורותיהם לסופר אביעזר גולן שפרסם את סיפורם בספרו "מבצע סוזנה". הם פגשו בכלא, שנים לאחר מבצע קדש, את העיתונאי רב ההשפעה מוסטפה אמין, שהיה מקורב לנאצר, אך הושלך לכלא לאחר שסר חנו. הוא התיידד עם האסירים היהודים וסיפר להם כי בזמנו היה בסוד העניינים של המשא ומתן עם שלטונות ישראל על שחרור השבויים. הוא גילה לחבריו לכלא כי במהלך המשא ומתן הצד הישראלי כלל לא ביקש את שחרורם. "היינו בטוחים שהישראלים יבקשו אתכם. הרי לא היו בידינו כמעט שבויים שלכם. אבל הישראלים לא ביקשו. התפלאנו מאוד על כך". (סוזנה, עמ' 238).

משה דיין היה הרמטכ"ל עטור התהילה, שעל פיו יישק כל, והוא היה אחראי למשא והמתן. גם לאחר מלחמת ששת הימים כמעט ויתר על שחרורם, וייזכרו לטוב האלוף מאיר עמית, ראש המוסד באותם ימים, שלא הסכים לוותר על שחרורם, וכן הטייסים והשייטים ששהו בשבי המצרי האכזרי, וחתמו שהם מוכנים להישאר בכלא חודשים נוספים ובלבד שישוחררו אסירי 'העסק הביש'. 

תמוהה  גם ההצעה למשוחררים הראשונים, כפי שכתב יוסף מרזוק בספרו: "באוגוסט 1961 השתחררו מאיר מיוחס ומאיר זפרן. חיכה להם איש ה'מוסד' בפריז שהציע להם הצעות כספיות מפתות ובלבד שיסעו לדרום אמריקה. השניים, שהיו ציונים מובהקים. לא הבינו את פשר ההצעה. רצונם היה לעלות לארץ אשר למענה הקריבו שבע שנים מחייהם בכלא המצרי". (מרזוק עמ' 190). 



 

שובה של 'הפרשה': השקט
הופר והוקמה ועדת כהן

יוסי הראל, מפקדה המיתולוגי של אניית המעפילים 'אקסודוס', מונה ב-1955 למפקד יחידה 131 במקום מוטק'ה בנצור. בעבודתו נתקל בראיות לזיופי מסמכים ותיאום עדויות בפני ועדת אולשן-דורי, אך הורו לו לא לעסוק בכך, ולהתמקד בשיקום היחידה ששינתה את שמה ליחידה 188. לאחר סיום תפקידו סיפר על ממצאיו לפנחס ספיר, ששיתף בכך את חברו פנחס לבון. כך החל סבב נוסף של עיסוק ב'פרשה' שהייתה ל'פרשת לבון'.

משפטו של אברי אלעד סיפק סיבה נוספת לחידוש העניין ב'פרשה'. אלעד לא נחקר עם חזרתו ארצה, ואף התקבל כגיבור. נורות האזהרה שהיו אמורות להידלק לא נדלקו, למרות האופן החשוד שבו רק הוא הצליח להינצל, ולצאת ממצרים לאחר שמכר בנחת את מכוניתו המפוארת. אלעד נשלח לגרמניה אף שלכאורה נשרף כסוכן, ושליחתו היוותה סיכון.

על פי אחת הגרסאות קיבל איש מודיעין בכיר שחשד בו, הוראה להפסיק את העיסוק באלעד, אך הוא התעלם מההוראה, נסע בחופשתו לגרמניה, עקב אחריו וראה אותו נכנס לשגרירות המצרית בבון. אלעד פותה לחזור ארצה ונאסר. הפעם נשאלו השאלות הנכונות, אך למרות זאת לא הצליחו להרשיעו בבגידה ובהסגרת הרשת.

ועדה משותפת לצה"ל ולמוסד, בראשות אל"ם אריאל עמיעד, מונתה לחקור האם אברי אלעד הסגיר את אנשי הרשת למצרים. שבתי טבת כתב בציניות כי: "ועדת עמיעד שמונתה לשם כך בשנת 1958, לא השלימה את מלאכתה מעולם. מאחר שלהלכה לא פוזרה, מינויה עודנו תקף, ולכאורה עודנה יושבת על המדוכה עד עצם היום הזה"  (טבת, עמ' 11). בסופו של דבר אלעד נשפט רק על מסירת מסמכים לאויב ומגע עם סוכן זר. כשהמשפט החל דרש מגיבלי שיסייע לו, וכשזה השיב לו שאינו יכול, "החל מצפונו להעיק עליו" על שהעיד עדות שקר והיה שותף בזמנו לעלילה נגד לבון, והרבה להתראיין בנושא.

 

 

 

האדם השלישי

אלעד כתב ספר על הרשת במצרים, ומכיוון שהמצרים הודו שהיה להם

מודיע מתוך הרשת, הפיל את אשמת הסגרת הרשת על שמואל עזר שהוצא להורג, ולא יכול היה להתגונן מפני ההאשמה הזדונית. כשנדוני קהיר השתחררו מכלאם במצרים הם כאבו את הפגיעה בחברם עזר, עלם החמודות, המהנדס והצייר המוכשר שהתנדב בשמחה למשימה משנאמר לו שזו הוראתו של דוד בן גוריון, ושילם על כך בחייו. כשהגיעו ארצה הם מסרו שכל מי שפגש את אלעד נאסר גם אם לא היה קשור לרשת באופן ישיר, ואילו בני המזל שלא פגשו אותו ניצלו אף אם מעורבותם הייתה גדולה יותר.
 
אלעד ידע להשתמש בדעת הקהל כדי להציג עצמו כקורבן. שקריו המניפולטיביים מצאו אוזן קשבת אצל שוחרי זכויות אדם, אשר סגנון שלטונו של בן גוריון, שכונה לא פעם 'מנגנון החושך', עורר את זעמם. לביקורת על אופי שלטונו הממושך של בן גוריון היה מקום, אך לא הייתה כל הצדקה להסתמכות על שקריו של אלעד ובהם ההאשמה המתועבת של עזר בבגידה.
 
רוברט דסה כתב בזיכרונותיו: "עד היום לא הצלחנו להביא את אברי אלעד למשפט על בגידה. הטיעון הרשמי שהושמע בפנינו היה שחוק ההתיישנות חל על הפרשה. אין לי ספק כי זהו תירוץ דחוק... האחראים האמיתיים למחדל מעולם לא שילמו את המחיר. לא את מחיר הבגידה ולא את מחיר הפקרתנו בכלא המצרי לארבע-עשרה שנים. איש לא נתן את הדין על כך שלא דרשו לשחרר אותנו בשנת 1956 תמורת שבויים מצריים". (דסה עמ' 34).
 
לבון העביר לראש הממשלה בן גוריון בתחילת מאי ‏1960 את הפרטים שמסר לו יוסי הראל, וכך נפתח סיבוב נוסף ומהדהד של 'פרשת לבון'. לעדותו של הראל, שכונה ככל גיבורי הפרשה בשם קוד 'הקצין הג'נטלמן', נוסף פסק דינו של אלעד ובו נקבע  כי גיבלי ומפקד יחידה ‏131 העידו עדות שקר בפני ועדת אולשן-דורי.

לבן גוריון לא נותרה ברירה והוא הטיל על שלישו הצבאי, חיים בן דוד, לחקור בדבר. לאחר שבן דוד אישר כי אכן היו זיופים, הקים ועדת חקירה צבאית בראשות שופט בית המשפט העליון חיים כהן, שלצורך זה הוענקה לו דרגת אלוף משנה, ובהשתתפות אל"ם (לימים אלוף) מתי פלד ואל"ם (לימים אלוף) אהרון דורון. הוועדה הוסמכה לחקור אם אומנם היו זיופי מסמכים והדחה לעדויות שקר בצה"ל. היא לא הוסמכה להכריע בשאלה מי נתן את ההוראה. מוטקה בנצור נשבר בחקירתו והודה כי תיאם עם גיבלי, מפקדו, את עדויות השקר שניתנו לוועדת אולשן-דורי.

פרופ' דניאל פרידמן קובע בספרו כי בן גוריון שגה בכך שצמצם את החקירה בוועדת כהן לשאלה האם היו זיופים ותיאומי עדויות:
"הייתה זו שגיאה דרמטית ששיחקה לידי לבון. בן - גוריון ידע כבר שיש ראיות לכאורה לזיופים, העלמת מסמכים והדחה לעדות שקר. היה סיכוי גבוה שהוועדה תאשר לפחות חלק מהמסקנות האלה, כפי שאכן קרה. זה היה הקלף העיקרי, ולמעשה היחיד, בידו של לבון - אבל הוא היה קלף מנצח: אם גרסתו של גיבלי נסמכת על עדויות שקר ועל זיוף, זוהי ראיה ניצחת הן לאשמתו והן לכך שלבון צח כשלג. מסקנה כזו איננה ברורה מאליה. אדם חף מפשע, הנאשם ברצח, עלול בייאושו לספק עדות שקר כדי להוכיח אליבי. העובדה שהאליבי הוכח ככוזב, אין די בה כדי להוכיח שהרצח בוצע על ידו. אולם התחושה האינסטינקטיבית והאמוציונלית היא שהשקר מוכיח את אשמת המשקר ואת חפותו של קורבן השקר, ועל

התחושה הזו בנוי גם סיפורה הבלשי המפורסם של אגתה כריסטי, 'עד התביעה': משהוכח שעדת התביעה שיקרה, המסקנה (השגויה) שהנאשם חף מאשמה התבקשה מאליה.

הגבלת החקירה הוציאה מתחומי הדיון את נקודות התורפה של לבון בפרשה - שתיקתו במשך חודשים ארוכים שעה שגיבלי טוען כי פעל מכוח הוראתו - ואת התנהלותו הכללית הבעייתית כשר הביטחון. השיקול של בן - גוריון בהגבלה הזו ברור: לא היה לו עניין לעסוק באותו עסק ביש לא לו. אבל היה בכך היגיון רק כל עוד לא נערכה חקירה בנושא. ברגע שהיא נפתחה, הגבלתה הייתה שגויה". (פרידמן, עמ' 378). 

 

דוד בן גוריון ולוי אשכול

שבתי טבת קבע כי בן גוריון סטה מקו הממלכתיות שאפיין אותו בדרכו כמנהיג, וטעה בכך שלא חקר את מורסת 'העסק הביש' בצורה מעמיקה ביום שחזר למשרד הביטחון בשנת 1955. הוא מתרץ זאת בטיעון מתנשא של יליד הארץ: ”ככל עמיתיו גדל גם הוא בעיירה של מזרח אירופה... לפיכך אפשר לומר שבן גוריון היה 80% אשכול ורק 20% בן גוריון... לא היה בידו מטה קסמים להפוך בן לילה את החברה שחי בה, וגם לא אותו עצמו, לכליל השלמות מבחינה ממלכתית". (טבת עמ' 13). כלומר טבת מייחס את טעותו של בן גוריון להיותו בעל חלק במידותיו המגונות של לוי אשכול המגלם את המפלגתי, הגלותי, הבלתי ממלכתי והמונע חקירה רצינית של הפרשה.
 
ועדת כהן, שלבון התנגד להקמתה, קבעה בפסקנות כי בפני ועדת אולשן-דורי הוצגו ראיות מזויפות ועדויות שקר. בן גוריון לא הסכים להסיק מכך כי לבון אינו נושא בכל אחריות למחדל.
"למרות מסקנותיה של ועדת כהן, שכאמור לא הוסמכה לדון בשאלה הקריטית מי נתן את ההוראה, סירב בן גוריון לטהר את שמו של לבון מהאשמה שהטיל עליו גיבלי. תשובתו הלקונית לבקשת הטיהור של לבון הייתה 'פנחס, אני לא פסלתי אותך, אבל אני איני שופט ואיני יכול לזכות אותך, כי פירוש הדבר שאני מרשיע בזאת את הקצין הבכיר, ואני לא חקרתי ודרשתי מה שקרה בשנת ‏1954, ואיני מוסמך לכך, וגם אילו הייתי מכריז שאתה חף מכל פשע – אין שום איש חייב לקבל דברי כי איני חוקר ואיני שופט'". (סואן עמ' 195). אלמוגי, מזכיר מפא"י, סירב לבקשה לדון בטיהור שמו של לבון בפורום המפלגתי, ולבון הפגוע פנה לערוץ היחיד שהיה פתוח בפניו והוא ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שבה היו חברים גם נציגי האופוזיציה שעטו על אמירותיו הקשות כמוצאות שלל רב.

 

ח"כ יוחנן בדר

 

 

ועדת החוץ והביטחון של הכנסת

 

בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת התקיימו 11 ישיבות בנושא 'הפרשה'

שהחלו באוקטובר 1960, ומתוכן אחת בהשתתפות דוד בן גוריון וארבע בהשתתפות פנחס לבון. בישיבות אלו פרש לבון את משנתו שהייתה למעשה כתב אישום חמור נגד הרמטכ"ל משה דיין ונגד שמעון פרס מנכ"ל משרד הביטחון. התבטאויותיו היו בוטות ודנו בהתנהלות פסולה ובזבזנית של הרכש הביטחוני ותקציב הביטחון, ובקנוניה שרקמו נגדו כדי להדיחו על לא עוול בכפו. לטענתו היו מעורבים בקנוניה זיופי מסמכים ועדויות שקר, והוא האשים באופן ישיר רק את דיין ופרס, שלטענתו הפעילו את גיבלי, אך אפשר היה להבין מרוח דבריו כי הכול נעשה ברוחו, ואולי אף בברכתו של המנהיג הגדול ששהה בתקופה הקריטית בשדה בוקר. לבון הרבה לדבר על תיק סודי שהוא מחזיק בו ויעשה בו שימוש אם יגיעו מים עד נפש.

ההצגה הגדולה של לבון הייתה שעת הכושר של כל נפגעי בן גוריון משמאל ומימין להיפרע ממנו על שעולל להם. "בספרו 'דברים כהווייתם' ציטט בן גוריון את דברי אשכול, שאמר כי לבון הפך 'לאבן שואבת לכל שונאי מפא"י'". (פרידמן עמ' 380).
אנשי תנועת החרות נטרו לבן גוריון על הדרת תנועתם מימי רצח ארלוזורוב, על חיסול האצ"ל ועל פרשת אלטלנה. משמאל נשפו בעורפו אנשי 'אחדות העבודה' שלא שכחו את פירוק הפלמ"ח.

המשפטן וחבר הכנסת מטעם חירות, יוחנן בדר, שלא היה חבר ועדת החוץ והביטחון, הצטרף לישיבות הוועדה, והכריז שהוא עושה זאת כחבר 'בית המשפט': "במטרה להפוך את הוועדה, לבמה מרכזית לחקירת הסוגיה, שטלטלה את הציבור הישראלי בשערות ראשו. בדר גם היה מהראשונים שהשוו בין פנחס לבון לבין אלפרד דרייפוס, השוואה שמאוחר יותר נעשה בה שימוש תדיר... 'מעבר לדמיון בנקודות קונקרטיות כתב בדר: נוצר מצב בו עשיית צדק ב 'פרשה' אינה רק דרישה אישית של מר פנחס לבון, אלא גם הצורך לטיהור האווירה בציבור הישראלי" (שפירא עמ' 99). בן גוריון ענה בלעג כי "בדר נאם עוד נאום ישועי צבוע" (שפירא עמ' 99), וכי "לאושרנו יושב ה'דרייפוס' של ימינו לא באי השדים, אלא בבניין הנהדר של הוועד הפועל של ההסתדרות וחולש על הגוף המאורגן הגדול והחשוב ביותר בארץ". (אלמוגי עמ' 213). "בדר עצמו כתב בעניין זה בזיכרונותיו: 'בכל המערכה נגד לבון טען בן גוריון לא אחת ש'בדר מחרות' הוא פרקליטו ויועצו של לבון ומכוון את צעדיו. על רקע זה הותקן מכשיר האזנה בטלפון שלי ודירתי הייתה תחת תצפית מתמדת, למען דעת מי מבקר אצלי'. קשר הדוק זה בין השניים אף הביא לכך, שאחרי פטירת לבון, בפברואר 1976, ביקשה אלמנתו לוסי מיושב ראש הכנסת ישראל ישעיהו כי בדר הוא זה שיספידו בישיבת הכנסת שנערכה לזכרו". (שפירא עמ' 100).

"'הפרשה' הגבירה את ההדלפות מוועדת החוץ והביטחון של הכנסת

והביאה את מקצת העיתונים לקבוע עמדה חד משמעית: בעד בן גוריון או בעד לבון. 'מעריב', העיתון מספר ו, התייצב לצד לבון, בעוד 'הארץ' ו'ג'רוזלם פוסט' תמכו בבן גוריון. עיתונים אחרים פסחו על שתי הסעיפים". (צמרת עמ' 225). כתוצאה מהעיסוק הפומבי בכשלי המערכת הצבאית נשבר הטאבו על מתיחת ביקורת על כוחות הביטחון, הצנזורה נחלשה והעיתונות התחזקה. אורי אבנרי עקף את הצנזורה ופרסם בשנת 1960 בשבועונו 'העולם הזה', סיפור מתח בדיוני לכאורה שנקרא "פרשת אלכסיס", שדמויותיו ועלילתו תאמו את עובדות הפרשה אך יוחסו לעימות בין טורקיה ליוון.      
 
 

גיבלי מימין ומשה דיין

דוד בן גוריון הושפל מהדיונים בוועדת החוץ והביטחון, ודרש לקיים ועדת חקירה משפטית. על פי גישתו הממלכתית, רק לרשות השופטת יש סמכות לקבוע ממצאים עובדתיים ולהסיק מסקנות משפטיות.

שרת, שכיהן כראש ממשלה בתקופת 'העסק הביש', שחרר הודעת טיהור שהניחה את דעתו של לבון. לבון, שזכה למעין טיהור מוועדת כהן (בראשות שופט בית המשפט העליון חיים כהן) וממשה שרת, לא היה מעוניין בוועדה נוספת. הוא היה מודע לכך שאם ייחקר כמו שנחקר בוועדת אולשן-דורי ייחשפו נקודות החולשה שבטיעוניו כשתיקתו רבת החודשים מיום שנודע לו על המחדל ועד הרגע שבו הודיע כי לא הוא נתן את ההוראה, וכי לא ידע על המבצע. נקודת חולשה נוספת הייתה התנהלותו הכוחנית כשר ביטחון שביקש ליזום פעולות שנחשבו הזויות ומסוכנות לא פחות מהפעולה במצרים. גם גיבלי, שאמור היה להיות הצד המעוניין בוועדת חקירה משפטית כדרישת בן גוריון, הודיע שאינו מעוניין בכך וביקש להתמקד בחייו החדשים כאחד מבכירי המשק ההסתדרותי. לרגע היה נדמה שפרשת לבון דועכת. אך בן גוריון לא ויתר והנושא נותר על סדר היום הציבורי.
 

 

בן גוריון נלחם כארי
ואיש אינו מבין למה ומדוע

 
יוסף אלמוגי, מנאמניו המסורים של בן גוריון (פולה כינתה אותו בחיבה 'סטאלין הקטן'), סיפר בספר שהקדיש לפרשה כי מי שדחף את בן גוריון להמשיך במלחמתו שהתבטאה בדרישתו הממלכתית לכאורה לקיום ועדת חקירה משפטית היו צעיריו – דיין ופרס. הם חששו שבני דור הביניים, אנשי העלייה השלישית, ידירו אותם מעמדות הכוח. הם חששו גם מהפלירט של אשכול וחבריו עם אנשי 'אחדות העבודה', שיביא לקידומם של יגאל אלון וגלילי למעמד של יורשים פוטנציאליים על חשבונם.
 
סיבה נוספת להתעקשותו של בן גוריון היא תחושת העלבון שחש מול הכפשתו האישית בידי לבון כמי שנושא באחריות לעסק הביש, לזיופים ולטיוח האמת, ובשל השימוש שעשו כל מתנגדיו הפוליטיים בהאשמותיו בפני ועדת החוץ והביטחון. בן גוריון קידם את לבון, בניגוד לעמדת חבריו להנהגה, לתפקיד ממלא מקום שר הביטחון. היה זה אקט של הכתרת פוליטיקאי בן 49 כמועמד לירושה. עם השנים, ובמיוחד לאחר ההשמצות בוועדת החוץ והביטחון, נמלא רגשות שנאה ונקמנות. "הוא קרא ללבון לא בשמו פנחס, אלא בכינוי 'זמרי', שסימל את הטומאה, לפי הסיפור המקראי שבו הרג פינחס בן אלעזר הכוהן את זמרי בן סלוא. (במדבר כה, ז טו)". (שרת עמ' 639-638).
 

ועדת השבעה

 
בעקבות הלחץ של בן גוריון להקמת ועדת חקירה משפטית יזמו אשכול וארן פשרה בדמות ועדת שרים בראשות שר המשפטים פנחס רוזן.
אלמוגי סיפר על ויכוחים ללא קץ על המילה "משפטית" בתיאור הוועדה. בסופו של דבר אשכול שכנע את בן גוריון כי ועדת השרים (ועדת השבעה) רק תחליט באיזו דרך יש לנהוג עם תפוח האדמה הלוהט. אשכול ידע בוודאות שהטענות על זיופי מסמכים בידי גיבלי ובנצור היו נכונות, והייתה לזה סיבה שלא יכול היה לגלותה.

 

 

 

סיפורה של דליה כרמל: לעלילה
רבת התהפוכות והדמויות נקלעה

שלא ברצונה דליה כרמל, שבהיותה חיילת בת 19 זייפה מסמך על פי הוראתו של מפקדה הנערץ בנימין גיבלי.

ב-1957 הייתה דליה למזכירתו של לוי אשכול, שכיהן כשר האוצר, ולאחר פטירת אשתו התפתח ביניהם רומן. שבתי טבת כתב על כך: "חרף הבדל הגיל הרב (40 שנים) לא קשה להבין זאת: אשכול בעל הקומה היה גבר מקסים, חכם-לב ושופע חן, אדם שפניו ועיניו שוחקות. אישיותו קרנה חום וחיבת הבריות, כשל דוד טוב, ולחוש ההומור שלו לא היה אח ורע. מעולם לא התייחס לעצמו בכובד ראש וברצינות, כפי שנהגו עמיתיו השרים. עם כל כובדו – בגוף וביכולת השיקול והעשייה – היה אשכול איש נלבב, קל ומבדח". (טבת עמ' 347). דליה התוודתה לפני אשכול בזמן שיחת אוהבים (pillow talk), שזייפה את המסמך שהוגש לוועדת אולשן-דורי על פי דרישת בנצור וגיבלי. הוא הבטיח לה שלא יגלה את סודה, אך מאותו רגע ידע כי בנושא זה לבון צודק, וזו הייתה אחת הסיבות שבגינן קידם את החלטת ועדת השרים.
 
בראיון שערכה כתבת 'הארץ' רונית ורד בשנת 2015 בדירתה בניו יורק, אמרה כרמל: "'חלאות. כולם חלאות', היא אומרת היום במרירות על האנשים שהדיחו אותה לדבר שקר והסיטו את חייה ממסלולם. המונח 'חלאות' מתייחס, לדבריה, בראש ובראשונה לבנימין גיבלי ולמוטקה בנצור (מפקד היחידה המיוחדת), אבל גם לעשרות גנרלים ופוליטיקאים אחרים שבחשו בקלחת. בחקירות המרובות שעברה במרוצת השנים הואשמה על ידי עורכי דין, חוקרים, שופטים ומדינאים - רובם גברים - במניעים רומנטיים-מיניים, והמוניטין המפוקפק והמסולף שיצא לה התפרסם בציבור גם בשנים שבהן הטילה הצנזורה חיסיון על שמות המעורבים בפרשה.

חייה הפכו למחול שדים שמסרב לגווע גם שישה עשורים אחרי התרחשותם של המאורעות שהחלו אותו. גם בשבוע שבו פגשנו אותה בניו יורק התפרסמו מסמכים חדשים, תמלילי שיחות בין גיבלי לשר הביטחון דאז לבון ששופכים אור נוסף על הפרשה. 'התחלתי לקרוא ואז זיהיתי מסמך שהדפסתי במו ידיי והפסקתי. יש כפתורים שמצליחים להעלות מחדש את כל הג'ורה. 61 שנה ואי אפשר להפטר מהצל הזה שרודף אותי כל חיי'". (2).
 
ועדת השרים, שכדרישת בן גוריון לא הייתה ועדה משפטית החליטה בדצמבר 1960 באופן חד משמעי (בלא ששמעה את גרסת גיבלי) כי לבון לא נתן את ההוראה, וכי העסק הביש בוצע שלא בידיעתו. מסקנות אלו אושרו בישיבת הממשלה על ידי רוב השרים. בן גוריון לא השתתף בישיבה, ודיין, אבן ויוספטל נאמניו נמנעו בהצבעה.

בן גוריון פרסם הודעה רשמית ובה קבע שוועדת השבעה פעלה במשוא פנים, עיוות דין וחצאי אמת. עוד טען שלבון פגע בקדושת הביטחון ועל כן "שמו של צה"ל חולל". חזר על דרישתו כי תוקם ועדת חקירה משפטית. כמו כן דרש כי לבון יימחק מרשימת המועמדים לכנסת ויפוטר מתפקידו כמזכ"ל ההסתדרות.

רבים וטובים ניסו לשחרר אותו מהאובססיה ללבון: השופט אולשן סיפר

בזיכרונותיו כי אמר לבן גוריון שוועדת השבעה חסרת משמעות משפטית, אבל לטובת המדינה יש להניח לפצע, ובלשונו "לקבור את הבר-מינן הזה המפיץ ריח מזיק ומסוכן". (אולשן עמ' 298). בן גוריון התעקש שהטיפול של ועדת השבעה היה רמייה ושקר, וכי אין קיום למדינה המכלכלת את ענייניה בשקר וברמייה. אולשן סיפר כי ביקש מבן גוריון שיראה על הגלובוס מדינה כלשהי שיש לה זכות קיום אם מאמצים את אבן הבוחן הנוקשה הזו.

 

דליה כרמל

ישראל ישעיהו אמר לבן גוריון כי "בהיסטוריה החברתית יש רגעים שלא רק הצדק צריך לפעול. כבר אמרו על כך חז"ל: 'לא נחרבה ירושלים אלא על כך שדנו בה דין אמת'". (אלמוגי עמ' 142).

דניאל פרידמן שהסכים באופן עקרוני עם הצדק שבביקורתו של בן גוריון על ועדת השבעה, ועם דרישתו הממלכתית שוועדת חקירה משפטית תבדוק את 'הפרשה' על כל היבטיה - כתב: "מאבק בלתי מרוסן על הצדק - ולעתים גם על צדק מופשט - עשוי לגרום נזק כה כבד, עד שאי - הצדק שייגרם עקב כך עולה בחומרתו על אי - הצדק שהמאבק מבקש לתקן. מאבקו של בן - גוריון גרם נזק אדיר למפלגתו, למדינה וכמובן לו עצמו, ואת הצדק שאליו חתר - לא עלה בידו להשיג. סיפורו של פנחס לבון דומה, אם כי רק חלקית: גם הוא האמין שעוללו לו עוול, אולם נוכח מה שקרה בתקופת כהונתו כשר הביטחון תחושתו הייתה מוצדקת רק באופן חלקי. גם הוא האמין שהוא נלחם למען הצדק, אך גם מאבקו הבלתי מרוסן גרם נזק לא מבוטל, בעיקר לו עצמו. 
מבחינה היסטורית וציבורית הפגיעה בבן - גוריון כואבת יותר, נוכח תרומתו האדירה להקמת המדינה ולביסוסה. במידה מסוימת מזכיר סיפורם של השניים את הנובלה הקלאסית מאת היינריך פון קלייסט, המספרת את סיפורו של מיכאל קולהאס ומאבקו לתיקון העוול שנגרם לו - מאבק אשר סופו שגרם להרס ולאי - צדק גדולים בהרבה מהעוול המקורי, והביא כמובן לחורבנו של קולהאס עצמו". (פרידמן עמ' 397). 

אך בן גוריון לא התרצה, והמשיך להתעקש על פיטוריו של לבון מראשות

ההסתדרות והדחתו מהרשימה לכנסת. לאשכול שיזם את ההדחה של לבון כדי להרגיע את בן גוריון, לא הייתה דעה טובה מדי על לבון ואמר לו: "היה דבר שנקרא 'פרשה' והיא התחילה מהיום הראשון שנכנסת לתפקידך". (פרידמן עמ' 390).
  
 

אשכול ומזכירתו דליה כרמל

משה שרת, אשר ביקש בזמנו לפטר את לבון בשל אופיו 'השטני', שינה דעתו ותמך בו. ביומנו כתב:
"כיום אני נגד חיסולו של לבון, לא מפני שהחיסול אינו מגיע לו: להיפך – אלא משום שמבחינה אובייקטיבית אני בעד הצלת דוקטור ג'קיל אם אפשר לבלום את מיסטר הייד. כן, הנני נגד חיסולו כי בנסיבות הנתונות זהו ניצחון לכת שסכנתה אינה פחותה בעיני - במישור אחר ובנוסח אחר". (אלמוגי עמ' 128). בוועידת מפא"י נשא משה שרת נאום שבו תקף את שלטון 'הפחד והחשבון' ששולט במפלגה (שכוון לבן גוריון ואנשיו) וקרא להימנע מפיטוריו של לבון.

לאחר שבן גוריון איים בהתפטרות בחינת 'או אני או הוא', נכנעו לו חבריו המותשים, ובפברואר 1961 החליטו על פיטור לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות והדחתו מרשימת המועמדים לכנסת.

על מערכת היחסים בין בן גוריון לעמיתיו לדרך אמר הסופר עמוס עוז: "קשה להאמין מה הייתה עוצמת האוטוריטה של בן גוריון ומה היה פולחן האישיות. זו הייתה עוצמה טוטאלית אפילו בענייני טעם... השאלה היא למה אף אחד מחבריו - שכולם היו נפילים, חלוצים, כולם הכירו אותו בתחתונים, ידעו שהוא דמגוג של פועלים - למה אף אחד מהם לא קם נגדו. מדוע כולם כפפו מצחם וראשם בפני אחד מהם? משום שקרה שברגע מסוים התמלאו כלפיו יראה מיסטית - הוא שומע קולות והקולות שווים יותר משיקוליהם". (ויץ עמ' 246).

הסיבה העיקרית לכניעתם של חבריו של בן גוריון לגחמותיו הייתה  שכנועם כי בלעדיו יפסידו את השלטון. הרצפלד אמר: "אסוננו בזה שהמרחק בינינו ובין בין גוריון הוא איום. אסוננו בזה שאין בינינו איש שהוא ישווה לו. מה לעשות? – זה האסון שלנו". (אלמוגי עמ' 185).

"בהקשר זה ראוי להביא את הערכתו של שבתאי טבת הביוגרף של בן גוריון ושל דיין, כי ככל שהתארכה פרשת לבון הלך 'עסק הביש' עצמו והתגמד בדעת הקהל. מה שעורר תסיסה גדלה והולכת הייתה הטענה שהעלה לבון בפורומים שונים, ועל פיה נוצרה במשרד הביטחון תחת מטרייתם המשותפת של בן גוריון כשר ביטחון, דיין כרמטכ"ל ושמעון פרס כמנכ"ל המשרד, אווירת 'ביטחוניזם' שטיפחה אינטרס פוליטי באצטלה של ביטחון האומה. קמעא קמעא חולל הדבר מהפך בדעת הקהל: בן גוריון, שנחשב עד אז כאבי האומה ומושיעה, הפך באחת לעריץ מתעלל וזקן שאבד עליו כלח. על תמורה זו באווירה הציבורית (שהתחוללה במחצית הראשונה של שנות ה‏60) עטו הן מפלגות האופוזיציה והן המשמרת הוותיקה בתוך מפא"י". (סואן עמ' 196).

ההדחה גרמה לסערת רוחות ציבורית: "בעיתונות פורסם גילוי דעת

בחתימת ‏150 אנשי רוח, בהם שמואל אייזנשטדט, דן פטנקין, מרטין בובר ושמואל הוגו ברגמן. הכרוז היה בוטה וחד - משמעי, נגד בן - גוריון וכנגד תלותה של מפא"י בו. לדברי גילוי הדעת גילמה התלות הזו סכנה של שלטון יחיד". (:סואן עמ' 197).

גם אנשי רוח ובהם יעקב טלמון, יהושע פראוור, אפרים אורבך ונתן רוטנשטרייך דרשו 'למען טיהור האווירה והחזרת האמון' להניח ללבון. עקיבא ארנסט סימון אמר על בן גוריון כי "תחת שלטונו הארוך עשה כל מה שבידיו, כדי לסלף את משמעותם המקובלת של מושגי היסוד: אמת, צדק ושלום". (כפכפי עמ' 421).

 

לבון ובן גוריון על הג'יפ

"החזון הבן גוריוניסטי על הנהגה אוטופית ועל אזרחים חלוצים המחויבים למוסדות המדינה, נתפס בעיני אישי הרוח הבולטים בישראל דאז כעוד שלב ברמיסת זכויות הפרט למען ההגנה על מוסדות המדינה. אין להתעלם מהטעם בהאשמות שהועלו נגדו. אך לדידו לא היה בהקרבת האישי למען הקולקטיב משום פגיעה בפרט. אדרבה, כחסיד האסכולה האפלטונית הוא האמין כי המדינה המתוקנת היא שמאפשרת לפרט את השלמות הנפשית". (שילון עמ' 22). 

לבון לא התייאש והקים עם קבוצה מתומכיו חוג שנקרא 'מן היסוד' וכלל בין היתר, את חבר הכנסת יונה כסה, הפרופסורים נתן רוטנשטרייך, יהושע אריאלי, יעקב טלמון ושלמה אבינרי, העיתונאים לוי יצחק הירושלמי ודן הורביץ, והסופר עמוס עוז.

ב-1964, לאחר שחברי 'מן היסוד' איימו לפרוש ממפא"י, שלח להם ראש הממשלה באותה עת, לוי אשכול, מכתב מפייס ובו טען שאין תוקף להדחתו של לבון. בסופו של דבר פרשו לבון וחברי מן היסוד ממפא"י ב-1966 אך פעילותם דעכה. לאחר הקמת מפלגת העבודה ב-1968 שבו אליה חלק מאנשי 'מן היסוד' כיחידים. לבון עצמו מיעט בשל מצבו הבריאותי לעסוק בפעילות ציבורית עד לפטירתו ממחלה קשה ב-1976.

העיתונאית ניבה לניר שאלה את הסופר עמוס עוז שהשתתף וכנס היסוד של חוג 'מן היסוד' ביער חולדה ואף נשא שם דברים - מדוע לא כתב מעולם על 'פרשת לבון'. עוז ענה:
"אולי עוד אכתוב על כך. היום אני מבין כי המרד נגד בן-גוריון היה בשבילי מרד-המשך נגד אבא שלי. בן-גוריון נכח בכל. דמותו חלשה על הכול. היום, כשמדברים על ראש הממשלה ושר הביטחון, אין מעלים על הדעת את עוצמת דמותו של בן-גוריון בשנות ה-60 הראשונות. הוא אכן היה אבי האומה. ולבון, בשם איזה אידיאל של וולונטריזם ומרכזיותו של הפרט, יצא נגדו ונגד פולחן כלי הממלכה. באותו זמן היה במאבקו של לבון משהו משחרר. היום אני רואה בבן-גוריון - על כל מגרעותיו - ענק פוליטי. אז ראיתי רק את מגרעותיו". (3).

גם שליטתו המוחלטת של בן גוריון במפלגתו נחלשה, ואלמוגי, המפא"יניק האולטימטיבי, כתב על כך בזיכרונותיו:
"אשכול הביע לפני לא פעם תמיהה על מה שכינה 'התקוממות של קטנים' או 'מרד של בנים' נגד בן גוריון. 'מה קרה לגולדה, לזיאמה ולאחרים?' שאל, כשהוא מתרווח על כורסתו אחרי יום מייגע של שידולים ותיווכים. 'קשה להכיר אותם, גדיים נעשו תיישים. לפני 'הפרשה' היה לגביהם בן גוריון בחזקת אורים ותומים, אחד בדורו. הם שתו בצמא כל מלה שיצאה מפיו ולא חדלו מלהחניף לו. מה קרה ל'פאניינקה' (גברת בפולנית), מדוע מתייצבת גולדה נגד בן גוריון?'". (אלמוגי עמ' 156).

 

 

 

בן גוריון אינו מרפה

להפתעת חבריו התפטר בן גוריון ביוני 1963 מתפקידיו כראש הממשלה

וכשר הביטחון, ועל פי המלצתו מונה אשכול במקומו. הסיבה הרשמית להתפטרות הייתה רצונו להתמקד בעיסוק בפלדנקרייז, קריאה בתנ"ך ולימוד פילוסופיה. לחבריו אמר כי בעבר החליט שיכהן בכל תפקיד לא יותר מ-15 שנים, וזהו משך התקופה שבה כיהן כמזכ"ל ההסתדרות, כחבר וכיו"ר הסוכנות, ובאותה עת מלאו 15 שנים לכהונתו המצטברת כראש ממשלה. קטני אמונה סברו כי התפטרותו נועדה לגרום סחבת מול האמריקנים בהנהגת הנשיא קנדי, שביקשו לתאם עם ראש הממשלה את בדיקת מפעל הטקסטיל בדימונה.

בנובמבר 1963 נרצח הנשיא קנדי, ומחליפו גילה עניין מועט בעסקי הטקסטיל של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. בראשית 1964 החל ראש הממשלה אשכול במגעים לאיחודה של מפא"י עם מפלגת 'אחדות העבודה - פועלי ציון". חברי מפלגה זו תמכו בלבון ובחוג 'מן היסוד', ועל אשכול נגזר לבחור בינם לבין בן גוריון וצעיריו. משה דיין, שמעון פרס וטדי קולק ראו בעיניים כלות כיצד בני דור הביניים, אנשי העלייה השלישית, בממשלת אשכול דוחקים אותם הצידה. משמעות האיחוד עם 'אחדות העבודה' עבורם הייתה הקפצתו של יגאל אלון לעמדת היורש בפוטנציה. משה דיין התייאש מסיכוייו להתקדם לתפקיד משמעותי, ועל כן פרש מהממשלה בסוף 1964.

דיין ופרס דחקו בבן גוריון לחדול מעיסוקי הפלדנקרייז והפילוסופיה ולחזור לעניינים. בן גוריון אכן חזר והעלה עוד פעם את דרישתו, שנדמתה תלושה מתמיד, להקמת ועדת חקירה משפטית שתחקור את 'הפרשה' על כל היבטיה.

ההיסטוריון פרופ' טוביה פרילינג חיווה את דעתו על התנהלותו של בן גוריון: "אמן תחושת העיתוי, שידע תמיד מתי נכון לאחוז את ההיסטוריה בקרניה, אך לא חש עד כמה איבד את התחושה הזאת באחרית ימיו... הוא זימן לביוגרפים שלו ולחוקרים אותו הזדמנות גדולה: המנהיג הכריזמטי, המרכזי, 'הכול יכול', שהצליח להוביל את בני עמו - כמעט בעל כורחם - אל המדינה, נטל על עצמו גם את מלאכת הניתוץ של דמותו". (סואן עמ' 200). 

אשכול איים להתפטר מתפקיד ראש הממשלה כי קץ בלחצים הסותרים שהופעלו עליו, ובעיסוק המתמיד בפרשה ללא 'סוף פסוק', המחליש את יציבות השלטון הדמוקרטי בישראל בגלל בחירות שלא במועדן, ומרבה שנאת חינם. אשכול אמר: "פעמים רבות חזרתי והבעתי לבן גוריון את התנגדותי לנוסח של 'קמצא ובר קמצא', ושללתי את שיטת 'גאולת הדם' האין-סופית". (אשכול 1 עמ' 457). 

אשכול חזר בו מהתפטרותו בלחצם של חבריו, אנשי דור הביניים, שחשו שהפעם ידם על העליונה, ורבים מצעירי בן גוריון כלובה אליאב ואבא אבן עברו למחנה שלהם. הנשיא שז"ר ניסה בפגישה שהוגדרה כ'דרמטית', והתקיימה במלון שרתון בתל אביב, לפייס בין בן גוריון לאשכול ונכשל. גם שרגא נצר, ממליך המלכים המיתולוגי ניסה לפשר ונכשל.

בוועידת מפא"י העשירית, המיתולוגית, שהתקיימה בפברואר 1965

דנו באיחוד עם 'אחדות העבודה' ובהקמת ועדת חקירה משפטית ל'הפרשה'. רגע השיא היה נאומו של שרת החולה, שהיה באחרית ימיו, והגיע על כיסא גלגלים. הוא בא חשבון עם מנהיגותו של בן גוריון והעיסוק האובססיבי שלו בלבון ובפרשה. איל כפכפי כתבה כי "היה זה אחד הנאומים המזהירים ביותר שהושמעו אי פעם בישראל. בתחילת נאומו דיבר על זכויותיו של בן גוריון: "בצד הזכות הגדולה היה גם עומס על האחד בדורו, ובן גוריון לא עמד בו. ראשו הסתחרר בסחרור גברים. הוא תבע מבן גוריון להפסיק את עיקשותו שהציבור סולד ממנה, ובעולם לועגים לה. הוא תבע להסיר את 'הדיבוק' של העיסוק בפרשה מסדר היום". (כפכפי עמ' 423). לאחר סיום נאומו גולדה נשקה על ראשו, ונשאה אף היא נאום מתחשבן וקשה נגד בן גוריון.

 

משה שרת החולה מגיע לוועידת מפא"י (העמותה לזכר משה שרת)

"אשכול נעל את הוויכוח הסוער והטעון בנאום שבו הגן על הסכם המערך עם אחדות העבודה. בסוף נאומו נקט אשכול נימה אישית ופנה אל בן גוריון: 'אתה יודע שלא רציתי להיכנס לתפקיד הזה... אבל כאשר נכנסתי, בהצעתך ולחצך, תן לי, בן גוריון, ואגיד את זה בשפתי הגזברית, תן לי אשראי'". (אשכול 1 עמ' 454).

בן גוריון אולי לא נתן לאשכול את האשראי שביקש, אך חברי הוועידה נתנו לו. הם הצביעו, לראשונה בתולדות התנועה בהצבעה חשאית, ברוב של כ-60% נגד המשך החקירות של 'הפרשה', ובעד האיחוד עם 'אחדות העבודה'.

דניאל פרידמן כתב את הדיאגנוזה שלו על חילופי הדורות בהנהגה: "זיגמונד פרויד פיתח תיאוריה בדבר רצח האב על ידי בניו בעידן הקדום, שבו חיו בני האדם בלהקות קטנות, והאב שלט בהן ללא מצרים - עד ליום שנחלש. בניו שאהבו והעריצו אותו אך גם קינאו בו - גרמו עתה לחיסולו. ‏מי שמבקש המחשה לתיאוריה הזו יכול להסיק את מסקנותיו ממה שהתפתח הלאה: כצפוי, בן - גוריון ותומכיו נוצחו בהצבעה... גם הציבור ברובו תמך באשכול ובחבריו. נפשו נקעה מהדיון האין-סופי ב'פרשה', ששיבש את ניהול המדינה.

אך בכך עדיין לא מלאה כוס התרעלה". (פרידמן עמ' 396). ב-3 ביוני 1965 התמודד בן גוריון על ראשות התנועה ונכשל מול אשכול, ותוך זמן קצר הקים את תנועה רפ"י. הכריזמה האדירה של בן גוריון לא סייעה, וסיעת רפ"י קיבלה רק עשרה מנדטים, בעוד רשימת המערך בראשות לוי אשכול זכתה ב-45 מנדטים והותירה את רפ"י באופוזיציה.

חגי אשד, ממעריציו של בן גוריון, סיכם את דרכו של המנהיג: "בן-גוריון ניצח במלחמה זאת אף-על-פי שהפסיד בקרב. מפעם לפעם התמנו בישראל ועדות חקירה משפטיות, והחוק שלפיו הן פעלו תוקן ועוד יתוקן. בחלקן הן נכשלו ובחלקן לא, אבל איש לא העז יותר לדרוש מראש ממשלה בישראל להיות שופט ושוטר גם יחד, כפי שהעז לדרוש פנחס לבון מדוד בן-גוריון בתחילת 'הפרשה', בתמיכת צמרת מפא"י, יתר המפלגות בישראל, רוב חברי הכנסת, עיתונאים, אנשי-רוח, פרופסורים וסטודנטים". (אשד)
 

 

מרסל ניניו במשפט - עברה עינויים קשים ונכלאה למשך 14 שנים

 

 

הגיבורים שנשכחו:

ספרים רבים נכתבו על אודות 'העסק הביש' אך מרביתם התמקדו באנשי

הצבא ובפוליטיקאים, וסיפורם של הקורבנות האמיתיים שגילו גבורה נדחק.
יוסף אלמוגי הקדיש ל'פרשה' ספר בן 323 עמודים הגדוש בביטויים דרמטיים ונוטפי פאתוס והמתארים את העימותים הפוליטיים ותוצאותיהם: 'התדרדרות לתהום', 'שואה', 'שריפה'. 'הבית אחוז להבות'. 'קבר אחים'. 'מומנט הכי מסוכן והכי טרגי'. על לבון כתב: 'פצוע של הפרשה', 'נושא פצע בליבו'. 'נעשה לו רצח ריטואלי'. גם בן גוריון הוגדר פצוע. על מפא"י כתב: 'מתענה בעינויי נפש', 'נצלית על האש'. בכל הספר אין מילה המתייחסת לאסירים שבאותן שנים נמקו בכלא המצרי, ולא מילה על רחל מרזוק האם השכולה שהתגוררה בחיפה או על אמו השכולה של שמואל עזר.
איש לא גילה עניין ביוסף מרזוק האח הצעיר שבעת הוצאתו להורג של משה היה חייל בודד, (אמו עוד שהתה במצרים), ולא היה לו היכן לשבת שבעה על אחיו. איש ממפקדיו לא טרח לנחם אותו, והיחיד שגילה כלפיו אמפתיה והזמין אותו להתפלל בבית הכנסת של העדה הפרסית היה השומר במגרש הבנייה הסמוך לבסיס. הצדיקים היחידים בסדום היו הנשיא בן צבי ורעייתו רחל ינאית, אף הם הורים שכולים, שהזמינו את האם ובנה למעונם והעניקו להם תשומת לב. גם אריה גוראל זכור לטוב על שהעניק על פי המלצת אחת מעובדות העירייה שעלתה ממצרים את אות של 'יקירת חיפה' לרחל מרזוק.

על הפער הבלתי נתפס בין העיסוק האובססיבי ב'פרשה' ובין היחס לנידוני קהיר סיפר רוברט דסה בספר שפרסם לאחר שחרורו מהכלא המצרי, ובו תאר את האכזבה שחש כשהגיע סוף סוף לארץ:
"הייתה תערובת של התרוממות רוח יחד עם תחושת ניכור וזרות. התפלאתי מאוד מדוע אינני מסוגל לחוש הנאה מוחלטת מאותו רגע נדיר, שהיה שיא המאוויים שלי לאורך כל השנים. היום, במבט לאחור, אני יודע מה העיב על השמחה. המבטים של הקהל המצומצם שהמתין לנו בשדה התעופה הסגירו את הצפוי לנו בעתיד. מבטים שומרי סוד. הניצנים הראשונים של חומת השתיקה שהחלה להיבנות מול עינינו. לא התקבלנו כגיבורים. לא נתקלנו בהתלהבות פורצת גבולות, המאפיינת את שובם של חיילי צה"ל אחרים החוזרים מהשבי. התקבלנו בקבלת פנים מאופקת, כמעט מסויגת, קורקטית למדי. לא היה לי בסיס להשוואה אך תחושת הבטן שלי הייתה שזה לא זה". (דסה עמ' 27).
 
"הייתי בן שלושים וחמש, חסר כל, חסר אונים וכל מה שרציתי היה לשכוח את הפרשה ולפתוח דף חדש בחיי. אז עוד לא ידעתי שהפרשה עתידה לרדוף אותי במשך כל שנות חיי. השגתי את השחרור הפורמאלי, אך היה עלי להיאבק עוד זמן רב עד שהשגתי את השחרור הפנימי". (דסה עמ' 92).
 

 

 

 

אז מי באמת 'נתן את ההוראה'?

 
המפתח לידיעת האמת הוחזק בידי בנימין גיבלי שבחר לנצור את הסוד במשך עשרות שנים. בתחילה עוד נלחם על שמו הטוב, אך לאחר שהוצנח לתפקידי מפתח במשק ההסתדרותי ו'עשה לביתו'- גזר על עצמו שתיקה.

ב-1992 פנה גיבלי לעיתונאי אריה קרישק וחתם עמו על חוזה לכתיבת ספר זיכרונות ובו יספק את התשובות לשאלות הקשות.
קרישק סיפר על עבודתו בכתבה שהתפרסמה ב'הארץ' בשנת 2013:
"גיבלי היה איש גבוה מאוד, יפה תואר, בעל קול מרשים - התגלמות

הכריזמה. הרבה מאיכויות אלה נשתמרו בו גם בזקנתו; גם אם לקראת מותו הסרטן אכל בו וכופף אותו, והוא נאלץ להיעזר במקל הליכה. קשה היה שלא להבחין בו, ובהיכרות קרובה הרשים בעומקו, אך גם באפלוליותו. כמעט מתבקש לכתוב, שהיה מעין דמות שייקספירית, אכולה ומאכלת.

לב ליבו של הספר היה חשיפת הסוד שלו חיכו הכול: 'מי נתן את ההוראה?', מה שנהפך לא רק למטבע לשון, קלישאה עיתונאית, אלא לשאלת היסוד בנוגע לפרשיות ומחדלים למיניהם...
לדברי גיבלי, נותן ההוראה, השף הגאוני של התבשיל, היה משה דיין. הסייען המרכזי היה שמעון פרס. גיבלי חשף כיצד נרקחה ההזדמנות להיפטר מפנחס לבון, דמות בעייתית מאין כמוה, וכיצד - כמה מפתיע - לאחר שהכושי (גיבלי) עשה את שלו, הראו לכושי לאן ללכת. והוא הלך. הוא לא הלך בקלות. היה מאבק קצר (אלה שנות ה–50 במדינה של רודנות נאורה), לאחר מכן רופדו כאביו ודרכו נסללה לצמרת הכלכלית.

בהיותו איש חזק ונבון הבין שהמשחק נגמר וכי מוטב למזער נזקים ולכוון אל העתיד. מאמצע שנות ה–60 וכמעט עד מותו נשא בתפקידי ניהול בכירים ביותר ("שמן", "כור תעשיות") ועשה לביתו. הוא נעשה לאיש עשיר, כוכב נוצץ במסדרונות חברתיים ובמסיבות, אבל היה גם איש מר למדי. הכתם דבק בו בכל אשר הלך, וכל תענוגות העולם לא יכלו לרפא את הפצע שבפנים". (4).

בסופו של דבר אשתו של גיבלי התנגדה להוצאת הספר לאור והוא נגנז. (הערה מספר 2). גם האסירים ובני משפחות הנידונים רואים בדיין את האחראי. באתר 'נידוני קהיר' הוצג סרט תיעודי על 'העסק הביש' ובו נאמר בצורה מפורשת כי בשל החשש מיציאת הבריטים והעברת בסיסי הצבא והנשק לידי המצרים: "ראש אמ"ן בנימין גיבלי משכנע את הרמטכ"ל משה דיין להפעיל את רשת הריגול באלכסנדריה בפעולות חבלה על מנת לפגוע במטרות בריטיות ואמריקאיות". (העסק הביש דקה 4.30) פנחס לבון אינו מוזכר כלל. יוסף, אחיו של משה מרזוק אמר "אני מניח שזה

משה דיין נתן את ההוראה. פנחס לבון נפל כקורבן". (כספית דקה 18).


 

אסירי הפרשה לאחר שיחרורם בביקור בשדה בוקר

נהורה ברנח – מטלון שהייתה מזכירתו של דיין, הציגה תזה שונה לחלוטין. על פי עדותה (כספית דקה 19) לא ניתנה הוראה ספציפית לפעולה. היו הנחיות כלליות ומחשבות כיצד להתמודד עם החשש מפינוי מחנות הצבא הבריטיים, אך אברי אלעד שדיווח למצרים על קיומה של הרשת והכוונות להפעילה - הפעיל אותה על דעת עצמו. המצרים היו מעוניינים בהישג ההסברתי העצום שבחשיפת הרשת, ועל כן הורו לו להפעילה באופן מיידי. הממצא התומך בגרסה זו, והנשמע על פני מופרך, הוא שהפעולות הראשונות בוצעו בתחילת יולי 1954, בעוד אחד הנתונים היחידים שעליהם אין מחלוקת הוא שההוראה נמסרה לאחר מכן ב-16 בו. כלומר אין ספק ששתי הפעולות הראשונות באלכסנדריה בוצעו ללא הנחייה מפורשת.

אחר שחרורם מהכלא ביקרו נידוני קהיר בהתרגשות רבה בביתו של המנהיג הנערץ בשדה בוקר והוא אמר להם: "חבר'ה מכרו אתכם, ואני פעם אגלה את זה. תבינו את זה". 
מרסל ניניו סיכמה את הנושא במלים: "מי מכר אותנו? לבון שהוא לא היה איתו בקשר טוב? גיבלי שעשה שמיניות באוויר כדי להוציא את עצמו מכל העניינים? משה דיין שלא נתן ב-56 להחזיר אותנו? מי מכר אותנו? אחד או הרבה אנשים?". (60 שנה, דקה 16).

כתבה: עליזה גרינבאום

 

 

בִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִיש

הלל הזקן – אבות פרק ב' משנה 1

רוברט דסה, אחד מנידוני קהיר, סיפר על מפקדו: "החלק של סמי עזר בסיפורה של רשת הריגול במצרים לא הובלט. מרבים לדבר על הפרשה וכל ספיחיה אך לא מדברים על כך שסמי היה צריך לסיים את תקופת השירות ברשת ולעלות ארצה, והוא הסכים להישאר כי לא היו מספיק אנשים כדי להפעיל אותנו. ויקטור לוי כבר מונה למפקד החוליה אך הוא הסכים להישאר, דחה את העלייה ארצה ובחקירתו סיפר שהוא המפקד ועל כך שילם במחיר חייו. עד היום, כשאני נזכר בכל הסיפור הזה אני חושב על סמי ועל גבורתו". (3).
 

שמואל (סמי) עזר
1929 – 1955

 

שמואל (סמי) עזר נולד בשנת 1929 באלכסנדריה למשפחה שעקרה מטורקיה, והשתקעה במצרים בראשית המאה העשרים. הסופר אביעזר גולן שירטט את דמותו מתוך ראיונות שערך עם חבריו: "הוא היה עילוי. משפחתו הייתה עניה מרודה והתגוררה בעיר התחתית, באזור המאוכלס ברובו מצרים, אך להט הלימודים שלו עם כישרונות מופלגים בתחומים שונים, הפכוהו מנעוריו לאחת הדמויות הבולטות בקרב הנוער היהודי של עיר הנמל הגדולה". (סוזנה עמ' 26).