"רחובות הם כמו קמטים וחריצים בפני איש, המספרים את חייו.
שמות רחובות אינם רק ציוני דרך במפת העיר, הם גם כרטיס הביקור שלה, מכריזים על ימיה הראשונים, על אישיה ועל אגדותיה”.

(שלמה שבא, עיר קמה)

 

 
בארץ ישראל
 
ויתקין עלה ארצה בתחום מניין ימיה של ה"עליה הראשונה", אך בפועל הוא חש כבן בית בין פועלי "העלייה השנייה". מי שהיה אאוטסיידר כל חייו הגיע לבדו, חסר פרוטה קשרים או מכרים, ומחוץ לגלי העלייה שאירעו בעיקר בעקבות פוגרומים. שולמית לסקוב פרטה בספרה את כל גלי העולים של העלייה הראשונה, וקבעה כי ויתקין "עלה על גל עלייה פרטי משלו".(לסקוב עמ' 83). אנשים טובים קרבו אותו, ארחו אותו בבתיהם, הילוו לו כספים וסידרו לו עבודה. עבודתו הראשונה הייתה ביקב של ראשון לציון כסבל. אברך המשי החולני סחב את האבנים הכבדות, כשהוא מאושר וגאה ביכולתו להרוויח כסף בכוחות עצמו בלי שנזקק לתרומות ותמיכות, כפי שהיה מקובל בתקופתו.
 
ויתקין כתב לאביו מכתבים מפורטים על חייו החדשים המלאים ביטויי התפעלות מהארץ היפה ומהאוויר המצוין. במכתביו יש שמחת חיים, אופטימיות ובשורות על בריאותו המשתפרת. אך ימי העבודה הפיזית הקשה הגיעו לקצם, וויתקין החל את הקריירה שלו כמורה – תפקיד שימלא כל חייו. הוא התלבט האם מותר לו מבחינה מוסרית לנטוש את העבודה הפיזית, אך חזנוב מבילויי גדרה דיבר על ליבו ושכנעו לפנות להוראה. עבודת ההוראה לדבריו חשובה לא פחות מעבודת הפועל. ויתקין שהחל לתמוך כלכלית במשפחתו התפתה לקבל את משרת המורה כי בהוראה השתכר יותר, ומאחר שבריאותו הייתה רופפת. אמנם לא הייתה לו השכלה פורמאלית אך מרבית המורים לעברית היו בוגרי חדרים וישיבות. לויתקין שהיה איש ספר היה בעל השכלה כללית שחרגה בהרבה מהממוצע בסביבתו. בשנת 1898 הוא החל ללמד בבית הספר בגדרה.
 
ויתקין שילב את ה'אני מאמין' הלאומי שלו בשיטת ההוראה שלו. הוא שאף לתחיית השפה העברית כחלק מחזרת העם לארצו. כל ימיו כמורה וכמנהל נאבק מצד אחד מול דתיים קיצוניים שביקשו ללמד גמרא במקום מקרא, וביידיש במקום בעברית. מהצד השני נאבק מול איכרי מושבות הברון שקידשו את הצרפתית, וביקשו להקנות לילדיהם שפה שתאפשר להם "להסתדר בעולם", ובפועל חלקם שאפו להגר. רבים מבני העלייה הראשונה נואשו מהחלום הציוני, נטו לטריטוריאליזם, ושאפו להצליח באירופה. זו הסיבה שראו בלימוד השפה העברית בזבוז זמן והעדיפו שילדיהם ילמדו אנגלית וצרפתית.
 
ויתקין וחברו המורה סום התפעלו מילדי המושבה שהיו כה שונים מהילדים החיוורים והמדוכאים של תחום המושב. במכתב לאז"ר כתב המורה סום: "בית ספרנו מלא חיים. לא תמצא בו את הפנים הזועפים של המורים וסמני לאות על פני הילדים". (לסקוב עמ' 20). הם הנהיגו בבית הספר את מסורת הטיולים בטבע ברחבי ארץ. הם חיזקו את אהבת הארץ בלימוד סיפורי התנ"ך, אך הזהירו פן עידוד הרגש הלאומי יגלוש ללאומנות לשנאת הערבים.
 
במכתביו למשפחתו ניכרת הסנטימנטליות הרומנטית של "חובבי ציון": ויתקין כתב על "האם המספרת לילדה בגולה הדוויה והקפואה על כך ש'בארץ ישראל כבר ישנם כפרים יהודיים, כרמים יהודיים והארץ היא יפה להפליא וישנן תקוות גדולות גדולות...לשוב במהרה לארצנו". מספר על: "שמי התכלת, האוויר השקוף, השדות, שיירות הגמלים שצלליותיהן מצטיירות במרחק לאור השמש השוקעת, הכרמים, השדות המעובדים,.. ושירת הישמעאלים המונוטונית – נוגה, צובטת הלב, והתקווה שמעוררי הכוכבים הקורצים". (לסקוב עמ' 33). עם זאת במכתבים אחרים הוא מזהיר כי אסור לתאר את המצב בצבעים ורודים מדי. ויתקין מלא תקוות לעתיד טוב יותר, אך לא מאבד את הראייה המפוכחת של המציאות הקשה.
כשגילה כי קרוביו מקריאים את מכתביו בפני קהל, וכי נוצר הרושם כי היה לאדם חשוב בארץ ישראל, הבהיר להם כי הוא מורה צנוע בפינה נידחת. מאז הפסיק לשלוח מכתבים ארוכים ביידיש המלאים פראזות נמלצות.

 

1912-1876

מורה עברי בארץ ישראל
 
יוסף ויתקין
1876 מוהילב - 1912 תל אביב


יוסף ויתקין, מורה צנוע ונחבא אל הכלים, זכה לכך שמושב עובדים בעמק חפר ורחובות ברחבי הארץ יקראו על שמו. 
בן גוריון תהה כשעבר על יד כפר ויתקין, בשמץ של לגלוג, כיצד ובשל מה זכה האיש לכבוד שכזה? התשובה מצויה ב"קול קורא" שכתב ויתקין ופרסם על דעת עצמו, בו קרא לצעירים בגולה לעלות לארץ ישראל, ולהושיע את היישוב. ויתקין בעל הדעות האופוזיציונריות שהקדימו את זמנן - עורר לא פעם את כעסם ונקמתם של בני דורו. אך דבריו חלחלו במשך השנים אל הלבבות, ותרמו את חלקם לנס של הצלחת היישוב הארצישראלי.
 
חיים של עליבות

יוסף ויתקין נולד בעיירה מוהילב שברוסיה הלבנה - עיר קטנה שמחצית מתושביה היו יהודים, ואשר הריחוק ממסילות הרכבת צמצם את מקורות המחיה של תושביה.  על כן נאמר כי:"כל פרנסת העיר - אך זה מזה(לסקוב 16). בזיכרונותיו תאר ויתקין "'עיר אומללה' אשר פליאה כיצד 'עדיין רוח בהם בהמוני ענייה'. הם ממלאים את הסמטאות, לבושים סמרטוטים והרעש שהם משמיעים 'אינו צחוק רם העולה מלב שמח, ואינו שיר עליז היוצא מחזה בריא, אלא נאצות וחרפות, בכי וצווחה, מין קולות משונים... הבוקעים ועולים מחדרים אפלים וצרים'" (לסקוב עמ' 18).
 
האב שמעון ויתקין ניהל 'חדר מתוקן' בו שולבו לימודי קודש בלימודי ההשכלה הכללית, ומצא את פרנסתו בקושי רב. האב היה שומר מסורת וחובב ציון נלהב כמו אביו, סבו של יוסף, שעלה לארץ ישראל, התגרש מאשתו שסירבה להתלוות אליו, ונקבר בחברון. האב פרסם בווילנה ספר בו קבע כי העלייה לארץ ישראל היא הפתרון לאנטישמיות הגואה. שמעון ויתקין למד להיות שוחט כדי למצוא פרנסה נוספת, אך לא היה מסוגל למלא תפקיד זה בשל "שפיכות הדמים". הבן יוסף מעולם לא למד במסגרת פורמאלית ועל חינוכו נאבקו הסב חסיד חב"ד והאב המשכיל. בנערותו למד יידיש, עברית, רוסית, גרמנית, צרפתית ואף מדעי הטבע. הוא לא ניגש לבחינות הבגרות האקסטרניות כי לא רצה תעודה מה"שונאים". על השנאה והאנטישמיות של הגוי בה נתקל על כל צעד ושעל כתב: "בכמה שקט, באילו עיניים מלאות שנאה הוא מביט על המושקה'ים והברקה'ים". (לסקוב עמ' 19). למשפחת ויתקין נולדו עשרה ילדים אך רק יוסף ושתי אחיותיו שרדו, ועל כן ברור מדוע נחרדו ההורים כאשר בנם ביקש את רשותם לעזבם ולעלות לארץ ישראל. יוסף שכיבד את הוריו כל ימי חייו, לא רצה לנטוש אותם ללא ברכת הדרך. זמן רב ניסו ההורים למנוע את רוע הגזירה עד שמיעט לדבר וגזר על עצמו תענית. בסופו של דבר התגברו על דאגתם, העניקו לו את ברכתם, והוא עלה ארצה לבדו בגיל 21. 
 
יוסף ויתקין עלה ארצה כי החיים ברוסיה, בתחום המושב, היו בעיניו חיי גיהינום: "הגלות, הגלות הנוראה, היבוא הקץ לה?... הה, מה קשים, מה מרים, מה חשוכים החיים בגולה... בכי, ילל מכל הצדדים, רוח סערה זועמת". (לסקוב עמ' 21). "הביטו וראו! שם, באיזה שוק, עומדת קבוצת יהודים מסביב לעגלה, צועקים וצורחים...ככלבים רעבים עומדים הם איש מול רעהו, בכד מים היו מטביעים איש את אחיו....על פרוסת לחם יבשה מכרנו את כבודנו, את הרגשות האנושיים שלנו, את תקוותנו, נחמתנו וגם את אחינו ובשרנו! כזאבים רעבים בליל חורף איום אנחנו מתרוצצים מעיר לעיר, מיריד ליריד, לבקש את פרוסת הלחם שלנו'. אין לפניו ספק מה המוצא: 'אנחנו טובעים בים נורא... פה ושם אניות מהלכות... ואנחנו מתאמצים בכל כוחותינו להגיע אל אחת מהן להציל את עצמנו מטביעה... ולמה זה אנחנו פונים תמיד רק לאניות זרות, בו בזמן שאנייתנו האהובה עוברת גלמודה בחשאי על פנינו?...אנחנו צריכים לאמץ את הכוחות האחרונים, לשפוך את טיפת הדם האחרונה ובלבד לתפוס את האנייה, את הפינה שלנו. אין לנו דרך אחרת להצלתנו'"(לסקוב עמ' 22).
החוויה הקשה של שנאת הגויים, העוני וחוסר התוחלת של החיים בגולה העניקו לויתקין את הכוחות להתמודד עם האתגרים הקשים של החיים בארץ ישראל של שנת 1897.
 

יוסף ויתקין

ביבליוגרפיה:

מחברת: שולמית לסקוב
שם הספר: קול קורא – חייו וזמנו של יוסף ויתקין
מקום ההוצאה: תל אביב
שם ההוצאה: פפירוס – בית ההוצאה באוניברסיטת תל אביב
שנת ההוצאה: תשמ"ו 1986
קיצור: לסקוב
 
מחבר/ים: מרדכי נאור ודן גלעדי
שם הספר: ארץ ישראל במאה העשרים : מיישוב למדינה 1900 - 1950
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
שנת ההוצאה: תש"ן, 1990
קיצור : נאור וגלעדי


 
 
 
קול קורא

ויתקין היה בעל ראיה מפוכחת ונוכח במצבו הקשה והמסוכן של היישוב: בני העלייה
הראשונה איבדו את הלהט, ורבים מהם ביקשו להגר. כולם חיכו לכך שבעלי ההון יבואו וישקיעו בהכנת תשתית שתאפשר את העלייה הגדולה, אך הדבר לא קרה. המנהיגות הציונית נמנעה מלקרוא לעליית המונים כדי שהעולים לא יתייאשו בשל המחסור במקומות עבודה ותשתיות, ותנאי החיים הקשים. המנהיגות חששה כי אלו שישובו לגולה - יוציאו את דיבת הארץ רעה ובכך ייגרם נזק בלתי הפיך. ויתקין הגיע למסקנה כי הדבר היחיד שיושיע את החזון הציוני היא עלייתם של צעירים אידאליסטים, בעלי הכשרה שיפיחו רוח חדשה. הוא התרפק על זכר עלייתם של הבילויים, וביקש שיבוא גל חדש של עולים שילכו בדרכם.
 
ויתקין פירט רעיונותיו על הדרך להצלת היישוב כמשנה סדורה המלווה בתכנית עבודה מפורטת. בחורף של שנת 1904 פרסם את "הקול הקורא". שולמית לסקוב כותבת כי הייתה זו "קריאתי שהתפרצה מלב קרוע וכואב' שהיה בטוח 'שיחדור אל לבות הצעירים ויחממם'". (לסקוב עמ' 59). "קשה להניח שויתקין אמר לעצמו בוקר בהיר אחד: הבה אציל את היישוב ואז התאזר עוז, חילץ את עצמותיו, הפשיל את שרווליו ויצא להציל את הישוב" (לסקוב עמ' 56).
 
"הוא לא התעכב לתהות אם ימצא לו שומע, המורה חסר המוניטין מן הפינה הנידחת, נידחת אפילו בארץ ישראל הנידחת. בשעת צרה זו, משהתבררה לו הדרך הנכונה, לא חש עצמו פחות מאיזה מנהיג נודע" (לסקוב עמ' 59).
 
"הקול הקורא" שויתקין פרסם היה שונה מכל הפרסומים הקודמים בלהט שבו נכתבו הדברים, וכן בשילוב של תכנית פעולה מפורטת להפליא.

קריאתו של ויתקין לא הולידה תנועה המונית וכנראה לא תרמה להגברת זרם העלייה. עם זאת "הקול הקורא" היה לטקסט המכונן של העלייה השנייה, אם כי לא בפרטי התכנית, אלא ברוח הדברים.
 

השיבה לראשון לציון

ויתקין מאס בחייו במסחה אותה כינה "סחלין – אי השדים שלי", על שם אי בצפונה של רוסיה שהיווה מושבת עונשין לפושעים. הוא התגעגע לשפלת יהודה ולראשון לציון. העובדה כי אביו מצא משרה כמורה במסחה מנעה את עזיבתו, כי היה ברור לו כי האב יתקשה למצוא בגילו משרה במקום אחר. לאחר מות אביו לא היה עוד מה שקשר אותו למקום. בינתיים יהודה לייב מטמן כהן (על שמו קרוי רחוב בצפון תל אביב), שלימים יקים את "הגימנסייה הרצליה", לימד עברית בראשון לציון. מטמן חידש חידושים פדגוגיים רבים בהם יציקת תוכן ציוני חדש לחג החנוכה ועריכת צעדת לפידים. מטמן כהן הסתכסך עם ההנהלה בגין אותן סיבות שויתקין הסתכסך עמם בעבר, והוא פוטר. הסתדרות המורים הצעירה ניסתה למנוע את הפיטורים השרירותיים אך כשלה. המשרה הוצעה לויתקין והוא הסכים למרות הפגם המוסרי שבקבלתה לאחר הפיטורין השרירותיים של מטמן כהן. ויתקין כה רצה לחזור וללמד במרכז הארץ עד כי לא נשמע לצו מצפונו, ולאחר זמן התנצל בפני חבריו על כך שקיבל את המשרה בנסיבות אלו.

 
 
 
כיבוש העבודה וגם כיבוש האדמה

למרות שויתקין עלה ארצה בימי "העלייה הראשונה", הוא דבק בפועלים בני "העלייה השנייה" והיה לחבר במפלגת "הפועל הצעיר". ויתקין היה תמיד בעל מחשבה עצמאית ולא התרשם מהלכי הרוח שהיו מקובלים בימיו. החדשנות באה לידי ביטוי בקריאתו ב"קול הקורא" לצעירים לעלות ארצה בניגוד לעמדה הרווחת על פיה יש להמתין עד שבעלי ההון ישקיעו בארץ ויכינו את התשתיות הדרושות לעלייה. ציפייה שכמוה המתנה למשיח. ויתקין גם לא התפעל מההתדפקות של הצעירים על דלתות איכרי "העלייה הראשונה" והדרישה שיעדיפו אותם על פני הפועל הערבי הזול והצייתן. האידאולוגיה השלטת באותם ימים אצל העולים הצעירים הייתה סוציאליסטית, הם ביקשו לבסס מעמד של פרולטריון והתנגדו לבעלות על הקרקע ועל אמצעי הייצור. שתי מפלגות הפועלים של העלייה השנייה – "הפועל הצעיר" ו"פועלי ציון" התנגדו לקבלת תמיכה מהמוסדות שנדמתה בעיניהם לשנור הגלותי. ויתקין הציע לחבריו במפלגת "הפועל הצעיר" להפוך לאיכרים המעבדים את אדמתם בסיוע המוסדות הציוניים, ובעיקר הקרן הקיימת. הצעה זו עוררה נגדו ביקורת רבה עד כדי רצון להוציאו משורות המפלגה, כי עמדה כאמור בניגוד לאידאולוגיה המוצהרת של אותם ימים,

ההיסטוריונים מרדכי נאור ודן גלעדי כותבים על כך: "אחד הראשונים שהעלה את רעיון החלופה היה יוסף ויתקין, שפרסם בעיתון 'הפועל הצעיר'... מאמר בשם 'כיבוש הקרקע וכיבוש העבודה'. הוא הציע לזנוח את הדרך הבלעדית של כיבוש העבודה במושבות ולהתרכז בהקמת חוות לאומיות, שבהן יעבדו הפועלים, יכשירו עצמם לחיי חקלאות בהדרכת מומחים ובסופו של דבר יתיישבו על הקרקע של החוות ויהיו איכרים לכל דבר. לפי הצעתו, על הקרן הקיימת לישראל והבנק הלאומי (אפ"ק) ליטול על עצמם את הקמת החוות האלה. מפלגתו של ויתקין, הפועל הצעיר, דחתה תחילה את הצעתו, שנראתה ככפירה בעיקר. אולם לאחר כמה שנים אימצה חלק חשוב ממנה, ומייסדי הקבוצה הראשונה, דגניה, נמנו עם חבריה".
(נאור וגלעדי עמ' 51)יוסף אהרונוביץ' - מנהיגה של מפלגת "הפועל הצעיר" מתח על ויתקין ביקורת קשה במיוחד על הצעתו לכיבוש הקרקע, אך לאחר מותו של ויתקין הודה בהספד בטעותו.
 
 
 
יוסף מתאהב

ביילה בנינסון היפה הייתה תלמידתו של ויתקין. אין כאן סיפור על קשר לא מוסרי בין מורה לתלמידה הצעירה ממנו
ביילה בנינסון וייסמן
בעשר שנים מאחר שהקשר הרומנטי ביניהם החל זמן רב לאחר שסיימה את לימודיה. עד לרומן עם ביילה נרמז שהיו לו קשר עם נשים בעיירה גדרה, אך ככל הנראה אופיו הדיכאוני מנע ממנו לקיים קשר רציני עם אישה. לסקוב מצטטת בביוגרפיה קטעים ממכתביו המשקפים את הלך רוחו:
"אנכי אחד הצללים האלה, אחד המתים. ופה בין החיים אין לי מקום". "יש לפעמים והלב מלא געגועים, איזה כאב טמיר מכרסם בלב. יש רצון לבכות... והעט מחליד לפני שיספיק להביע איזו אנחה עניה ועלובה... ועל מה לדבר? על העבר – יגון, על ההווה – לא כדאי, ועל העתיד – משום מה נעשה לך איום ונורא. נפחד אתה". (לסקוב עמ' 75).
 
במכתב לאחותו, שנוטה אף היא למרה שחורה, שאל שאלה מסוג השאלות ששואלות דמויותיו של צ'כוב: "שרה, שרה, במה חטאנו לעולם, לחיים, עוון מי הננו סובלים?". (לסקוב עמ' 86).
ויתקין הרבה להרהר על התאבדות: האקדח התלוי מעל מיטתו "מסתכל בי בדממת הלילה, מסתכל וקורא". (לסקוב עמ' 86), אבל המחוייבות לפרנס את אמו ואחיותיו מנעה ממנו לממש את המחשבות האובדניות.
 
ואז הוא התאהב בביילה היפה השופעת שמחת חיים המוקפת חברים ומעריצים, ובמכתביו החלו להופיע טקסטים אופטימיים יותר כגון המשפט הבא:
"הורדתי בציציות ראשי אל תוך החיים וכבן תמותה רגיל הנני נקשר בחוטים הנפלאים האלה המחיים ומחנקים כאחד" (לסקוב עמ' 76).
אך תחושת האושר הייתה קצרה מדי: חבריה ובני משפחתה מתנגדים לקשר כי ויתקין מבוגר מדי, וסימני מחלתו כבר ניכרים (חשדו שהוא סובל משחפת). ביילה התרחקה ממנו והוא שקע בייאוש מר.

לאחותו כתב: "'הייתי בייאוש גמור. הדבר היה בשעה מאוחרת בלילה, ליל מעונן וכהה. כוכבים אחדים הביטו עלינו דרך העננים שהלכו ובלעו אותם אחד אחד. אני שכבתי על הארץ ובכיתי ותשובתה הייתה שתיקה'. ואז החליט להניח לה. לעקר את הרגש הזה, את הלב והמח ביחד'". אך ביילה שיחקה ברגשותיו. בעוד הוא מנסה להתנתק ממנה קראה לו וסיפרה לו על געגועיה אליו ועם זאת אמרה כי היא רוצה בקשר שתוכל לנתקו בכל רגע נתון. אי הוודאות קרעה את נפשו אך הוא לא הצליח להתנתק ממנה. הוא נשרך אחר ביילה המוקפת תמיד בחבריה העליזים: "ונגרר אני אחרי הפמליה, ושפל אני בעיני עצמי ומגוחך וכועס על עצמי ואני פשוט משתגע". (לסקוב עמ' 86).
 
מצב בריאותו התערער: בשנת 1907 ביקר בארץ המנהיג הציוני ד"ר יחיאל צ'לנוב (על שמו קרוי רחוב בדרום תל אביב) שהיה רופא אף אוזן וגרון. צ'לנוב בדק את ויתקין וייעץ לו לעבור ניתוח בווינה. ויתקין שמח לנסיעה כי מצבו הנפשי התערער בשל אהבתו חסרת התוחלת, והוא כותב לחברו המורה סום על רצונו לברוח מהאובססיה שאחזה בו:
"עוד טרם פג שגעוני – ואם תרצה איוולתי. כנה זאת כחפצך. עלי להתרחק מנושא שגעוני ולהסיח את דעתי הימנו לפחות לשנה: אולי אז בשובי, ובקבלי משרה במושבה אחרת הייתי מתרפא לגמרי". (לסקוב עמ' 85).
 
ויתקין מבין לבסוף כי במצב בריאותו אין זה מוסרי לקשור אליו את ביילה הצעירה. ביילה שמצב רוחה נע בין געגועים לדחייה סבלה אף היא מהמצב. ויתקין ניסה להרגיע אותה, אך המחשבה על התנתקות ממנה הפחידה אותו כמו פחדיו של "ילד המסתכל לתוך חדר אפל". הנסיעה נדמתה למוצא מהכאב, ולאחר שאסף ולווה כסף הגיע במאי 1907 לווינה. ככל כנראה ויתקין סבל מסרטן גרון שלא אובחן, ועבר ניתוחים קשים שלא הועילו ורק גרמו לו לסבל רב. זקני ראשון לציון סיפרו כי ביילה התחרטה על כך שהרחיקה את ויתקין ולא הפסיקה לבכות. לאחר זמן רב בחרה מבין מחזריה הרבים את יעקב וייסמן שהיה לבעל הון, וביילה הייתה לפעילת ציבור שעסקה בסיוע לנזקקים.
האחיות ביילה ורוחמה בנינסון

 
 
מורה דרך עד ליומו האחרון

גם בווינה בין ניתוח מיותר ומכאיב אחד למשנהו, התמסר ויתקין לאהבתו לחינוך הלאומי. הוא פירסם חוברת שכללה תכנית המפרטת כיצד יש לקדם את החינוך העברי והלאומי בגולה.
השילוב של חינוך ללאומיות מתונה, אהבת מולדת, לימוד סיפורי התנ"ך כמקדם את הקשר לארץ, פעילות גופנית וטיולים בטבע ולימוד עברית לא הייתה היה ייחודי לויתקין. בארץ ישראל התמהיל הזה היא נחלתתם של מורים רבים. בגולה, מאידך גיסא, היה בסגנון חינוכי זה משום חידוש מהפכני.
כשהתאושש מעט נסע לרוסיה ושימש אגיטאטור ציוני (תועמלן) מטעמו של אוסישקין. הימים היו ימי פורענות של פוגרומים ואי ודאות, כאשר כל כינוס הוא אמתלה למשטרה לאסור את כל המתקהלים. ויתקין היה חריג בין כל התועמלנים בכך שהיה היחיד מהארץ וסיפר על אהבתו למולדת החדשה. ממכתביו עולה כי חש כנביא והתמלא בתחושת החשיבות שבשליחותו באופן ששכח את מחלתו המחמירה, את אהבתו הנכזבת ומחשבותיו האובדניות. "יש אשר אשמע קול פנימי קורא אלי לאמור: לך והינבא לעם הזה. נחם אותו, יבש בליבך הבוער את דמעות עיניו, השלך מליבו את שברי אליליו ובנה שם מזבח לאלוהי ישראל. לך והשב באפו את האוויר הצח של הרי הגליל". (לסקוב עמ' 92).
 
ויתקין סיים את מסעו ברוסיה וחזר ללמד בראשון לציון. לאחר שבריאותו התדרדרה עבר להתגורר בבית אמו שם סבל ימים רבים עד למותו בגיל 36. עוד בערוב ימיו זכה לראות בהפיכת "הקול הקורא" שלו למסמך שדיבר אל נפשו של הדור הצעיר וקרבו אל הרעיון הציוני.


 
 
 
כשהגיע ויתקין לגיל 26 נעלמו ממכתביו האופטימיות ושמחת החיים. התקוות  והאופטימיות נותרו במישור הלאומי, ואילו בחייו האישיים חש רק בדידות, דיכאון ומחשבות אובדניות.  "כמי הירדן המתחילים לרגלי החרמון  והלבנון המכוסים שלג,  וממשיכים  את דרכם עד שנופלים לים המוות".  "לעולם אהיה בדד, בדד בין זרים, בדד בין קרובים". "יחסי לחיים שלמים, מלאי תענוגות, הוא כיחס השועל הידוע לענבי הגפן:' העין רואה אך השן אינה משיגה'". (לסקוב עמ' 35).
אך לגולה אינו מתגעגע, ולבת דודתו שנחלצה מ"תחום המושב" העלוב והמדכא ועברה לעיר גדולה כתב:
"אנכי לא יכולתי לחיות מחוץ לתחום המושב. משך אותי אל הצללים ההם ואל המתים, מפני שהם שלי, מפני שגם אנכי אחד הצללים האלה, אחד המתים, ופה בין החיים, אין לי מקום".
(לסקוב עמ' 35).
 
שולמית לסקוב פרסמה את הביוגרפיה של ויתקין בשנת 1986, ובמסגרת התחקיר שערכה הספיקה לראיין מספר קשישים שהיו תלמידיו. הם זכרו מורה שריתק אותם בסיפורי התנ"ך ללא צנזורה של שום פרק, גם אם יש בו קטעים ארוטיים, ועל הרגלו של ויתקין לבלות שעות ארוכות בבתי הקברות. ככל הנראה סימפטום של אופיו הדיכאוני. למרות הרגליו המורבידיים כתבה כי:
 
"עם זאת היה ויתקין עושה בחברת הגדרתים ויוצא ובא בבתיהן של כמה משפחות ועד לימינו הגיעה השמועה שהיה הוגה מעט יותר מחיבה גרידא לאשה זו או אחרת, ומאותן נשים הייתה נודעת חיבה יתירה גם אליו. מובן שכל אותם רחשים, ספק חבויים, ספק גלויים, באו לכלל ביטוי בתכלית האיפוק". (לסקוב עמ' 36). בשנת 1901 לימד בראשון לציון ובשנת 1903 עבר למסחה (כפר תבור) שם מונה למנהל בית הספר.
 
הסתדרות המורים העבריים

אוסישקין, מהמנהיגים הבולטים של הציונות, ניסה להקים ביישוב מוסדות פוליטיים עוד בשנת 1903. ביוזמתו
כונסה בזיכרון יעקב "המסדרה" שהייתה הניסיון הרציני הראשון לבנות ארגון פוליטי ביישוב. היוזמה נכשלה בעיקר מאחר שבאותה עת הציע הרצל את תכנית אוגנדה, וחלק גדול מבני היישוב ובמיוחד בני העלייה הראשונה שנטו לטריטוריאליזם תמכו בה, ואילו אוסישקין עמד בראש המתנגדים. הוא נכשל בהקמת ארגון פוליטי, אבל הצליח בפרויקט לכאורה צדדי שהתפתח למוסד בעל השפעה וחשיבות – הסתדרות המורים העבריים.

ההתכנסות של 60 המורים, נקבעה לאחר כנס "המסדרה" ונראתה למארגנים שולית וחסרת חשיבות, ועל כן הם סילקו את הדגלים, התמונות והחליפו את הכיסאות בספסלים. המורים הנעלבים ביקשו לנטוש את המקום ורק הסבריו של אוסישקין כי ידוע כי בציבור זה של אנשי חינוך "העבודה היא העיקר" ולא גינונים חיצוניים, פייסה אותם. אוסישקין נאם בפניהם על החינוך כאמצעי לתחיית העם היהודי בארץ ישראל. המורים לעומת זאת דנו בכנס המסודר הראשון, בנושאים מעשיים של קביעת תכנית לימודים אחידה, בסוגיית ההברה האשכנזית מול הספרדית, בהפצת השפה העברית גם בבתי התלמידים, ובחשיבותם של החינוך הגופני והטיולים ברחבי הארץ. המורים דנו גם, כדרכם של איגודים מקצועיים בקידום מעמדם בחברה ובתנאי עבודתם. קשה להגזים בחשיבותו של כינוס זה של ההתארגנות הקיימת עד ימינו. התארגנותם של המורים העבריים בימים שהחינוך העברי והלאומי נלחם על חייו הייתה קריטית. הם נלחמו מול החינוך החרדי שהיה בעל השפעה בערים, ומול החינוך במושבות שראה בלימוד השפה העברית מטרד מיותר והעדיפו שילדיהם ילמדו צרפתית ואנגלית.
 
ויתקין היה מורה אלמוני אך בכל זאת ניתנה לו אפשרות לשאת את דבריו. הוא דיבר על ההתערבות המוגזמת של ההורים בתכני הלימוד, ועל הדרך הקלוקלת בה מלמדים לימודי דת באופן שאובד בהם הפיוט. היו לו אמרות חריגות שנתקבלו בביקורת כגון - שאף הורים האוהבים את ילדיהם מונעים מהם הנאה, שובבות וחופש על ידי ריבוי לימודים. לשיטתו יש להקצות גם זמן בו הילדים יוכלו גם להשתובב ולשחק. גם המילים החריפות שבהן תקף את דרכי החינוך החרדיים המונעים מהילדים הכנה לחיי עמל, לא נתקבלו בעין יפה.
 
החיים במסחה (כפר תבור)

חיים מרגליות קאלוואריסקי מבכירי יק"א הכיר בסגולותיו של ויתקין, היה לידידו, ודאג למינויו לתפקיד מנהל בית הספר של מסחה. לכאורה ויתקין היה אמור להיות מרוצה ממעמדו החדש, אך במכתביו לחברו המורה סום הוא אינו מסתיר את תחושת המחנק הבלתי נסבלת שחש במקום זה: "שונא אני את הסביבה הגסה והנרקבה באופן שלא יאומן כי יסופר.. מוקף סביבה גסה, הורגת את היישוב ותקוותו, סביבה שאתה שונא אותה תכלית שנאה, והיא גם משלמת לך מטבע זו, אף כי שנינו נסתיר רגשות אלו". (לסקוב עמ'47).
ויתקין חש שנאה, לא רק לאנשי המקום, אלא גם לנוף: "ההרים הגבוהים גוזלים ממני את המרחב... נדמה לי כאילו התבור איננו עומד למולי אלא מונח עלי, מעיק בכל כובדו ומשקלו הנורא, ואני קבור, קבור חי". (לסקוב עמ'47). הפסימיות והדיכאון השתלטו על נפשו. הוא היה רחוק מחברה אינטלקטואלית, לא קיבל עיתונים ורק הידיעות שהגיעו אליו טיפין טיפין שימחו אותו. ויתקין שמח במיוחד כששמע על ניצחונם של מתנגד תכנית אוגנדה, על ניצחון היפנים על רוסיה השנואה, וגילה עניין רב במהפכת 1905 ברוסיה בה ראה תופעה מרתקת.
 
ויתקין מעולם לא היה אדם בריא, אך הוא סבל מכאבים שהלכו והחמירו בגרונו ואף מפגיעה בשמיעתו. ככל הנראה סבל מסרטן הגרון אך בזמנו הידע הרפואי ויכולת האבחון היו מוגבלים מאוד. הוא עבר בטבריה, בבית החולים שבו שוכן היום המלון הסקוטי, ניתוח ראשון בסדרת ניתוחים. הניתוח לא שיפר את מצבו והוא עשה כל מאמץ כדי להסתיר את הפגיעה בשמיעתו.
למרות מחלתו, ולמרות שתיעב את הסביבה בה חי, הוא עבד קשה שעות רבות. עד השעה ארבע לימד בבית הספר, לאחר מכן נתן שיעורים לילדים הגדולים, בערב למד צרפתית מאחת המורות, ולאחר מכן עסק בכתיבה עד השעות הקטנות של הלילה.
בנוסף מצא זמן גם לתת הרצאות העשרה למבוגרים ולחבר מחזות שהועלו בבתי הספר בהם לימד. "הוא היה בעצם טיפוס של משכיל רוסי, אוטודידקט בגרסה יהודית, יהודית מאוד, גם אם דבק בו משהו מרוח הנארודניקים הרוסיים". לאחר מותו אמרו שהוא העשיר את חיי הרוח בכל מקום שדרכה בו רגלו(לסקוב עמ' 77).
 
הסיבה שויתקין לא נטש את משרתו במסחה, למרות התיעוב שחש למקום, הייתה השכר הגבוה יחסית שאפשר לו לתמוך כספית בהוריו, ולממן את לימודיה של אחותו הקטנה. ההורים ארצה בשנת 1904 ואנשי כפר תבור  קיבלו אותם בסבר פנים יפות. אביו שעסק כל חייו בהוראה ישב בכיתות כדי ללמוד עברית בהברה ספרדית, ואת דרכי הלימוד שהיו זרות לו. לאחר הכשרה קצרה סודרה לאב משרת הוראה.