"רחובות הם כמו קמטים וחריצים בפני איש, המספרים את חייו.
שמות רחובות אינם רק ציוני דרך במפת העיר, הם גם כרטיס הביקור שלה, מכריזים על ימיה הראשונים, על אישיה ועל אגדותיה”.

(שלמה שבא, עיר קמה)

 

1935-1890

אין מטאפורה ההולמת יותר את חבטת הנחיתה הכואבת שחוו הייקים עם עלייתם ארצה, מאשר קריאת סמטת שיכונים ללא מוצא ביפו ג' על שמו של קורט טוכולסקי.

טוכולסקי היה נביאו של תור הזהב של יהודי גרמניה שהחל ביום שבו תלמיד ישיבה נכה בן 14, משה מנדלסון, עבר לבדו את שער הכניסה לעיר ברלין המיועד לבהמות ויהודים. התאבדותו של טוכולסקי כ-200 שנים מאוחר יותר, לאחר עליית היטלר לשלטון, סימלה את קצה הטרגי של תקופת זוהר, שאולי רק תור הזהב של יהדות ספרד תשווה לה.


יהודי גרמניה ואוסטריה שינו את פניה של המאה ה-20: מאות מילוני אנשים חיו על פי תורת המרכסיזם של היהודי קרל מרכס; אלברט אינשטיין שינה את פני עולם המדע ללא הכר; זיגמונד פרויד יצר את מדע הפסיכולוגיה והרצל את הציונות. הר געש ופרץ יצירתיות של מי שלא מכבר השתחררו מהגטו: במוסיקה שנברג, מאהלר, מנדלסון. בספרות ובשירה: היינריך היינה, פרנץ קפקא, אלזה לסקר שילר. הכימותרפיה של פאול ארליך. הבקטריולוגיה של יוליוס כהן, אינספור זוכי פרס נובל בתחומים שונים. תקצר היריעה...

ברלין שבה נולד טוכולסקי, דור ראשון ליוצאי הגטאות והיהדות האורתודוקסית, הייתה "Weltstadt" - עיר פתוחה ומרכז תרבות עולמי. הצעיר המוכשר בחר בלימודי משפטים, אך אהבתו הייתה נתונה לכתיבה. בשנת 1912 פרסם רומן ראשון בשם "ריינסברג – אלבום לאוהבים" שהפך לרב מכר. הייתה זו תקופה של אופטימיות, הסוציאל-דמוקרטים הפכו לראשונה למפלגה הגדולה ברייכסטאג, המפלגות האנטישמיות לא עברו את אחוז החסימה והימין השמרני שהסית נגד ההון היהודי, העיתונות היהודית ואוהבי היהודים באשר הם, נחל מפלה. הרומן סיפר על זוג, הגבר סטודנט יהודי, האישה ברלינאית שנונה, ככל הנראה לא יהודייה, הנוסעים יחדיו לסוף שבוע רומנטי במלון כפרי קטן, תוך שבירת כל המוסכמות החברתיות והדתיות. בספר ראו אלגוריה ליחסי העם הגרמני והיהודים ולתקווה לעתיד טוב יותר.


באותן שנים נסעו טוכולסקי והמאייר של ספרו לפגוש בפראג את מקס ברוד, הסופר הנערץ על שניהם. בפגישה נכח גם הסופר הצעיר פרנץ קפקא שהתרשם עמוקות מהברלינאי הצעיר וכתב על פגישתם ביומנו. במעין נבואה שהתגשמה כתב: "פחד שמא ישתנה וייתפס למרה שחורה, כמו שראה אצל יהודים ברלינאים קשישים יותר מן הטיפוס שלו". שני הצעירים, טוכולסקי וקפקא לא דמו איש לרעהו, אך חייהם התנהלו בנתיבים מקבילים. שניהם בנים לאנשי עסקים יהודים אמידים שהחלו את דרכם בתחתית הסולם החברתי. שניהם תיעבו את מערכת החינוך השמרנית והנוקשה ושניהם למדו משפטים. שניהם גם לא עסקו במקצוע המשפטים אך העיסוק בצדק, או יותר נכון בהעדרו, השפיע על כתיבתם. אך טוכולסקי העריץ את קפקא אף שהיה מצליח ומפורסם מקפקא לאין שיעור, והבין היטב מי הגאון מבין שניהם. טוכולסקי, שחש אי נחת מכך שספריו הופכים לרבי מכר, ואילו ספרי קפקא "החכם, היחיד והמיוחד" אינם מוכרים לציבור הרחב, הפעיל את השפעתו כעיתונאי וכמעצב דעת קהל, ותרם להכרה העולמית שזוכה לה קפקא עד היום.

טוכולסקי כתב כ-2,500 מאמרים ושירים שהם יומנה של התרבות הברלינאית. הוא היה עיתונאי כה פורה בעיתון רב ההשפעה "די ולטבינה", עד שהמציא לעצמו 5 כינוי עט שונים, כדי שלא יראה כאילו הוא כותב את מרבית העיתון לבדו. השמות הבדויים החלו כמשחק ונגמרו "בסכיזופרניה עליזה" של 5 אצבעות על יד אחת. לכל דמות פיקטיבית היה אופי אחר, מראה אחר והשקפת עולם שונה.

היו אלה ימים יפים, אך עידן האופטימיות והפריחה נקטע באחת עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. יהודי גרמניה ואוסטריה, שהשתייכו לזרמים הליברליים, הדמוקרטיים ואף הסוציאליסטיים, שכחו הכול ונסחפו בזרם הלאומנות האדיר ששטף את אירופה. פריץ האבר הכימאי האמין כי בימי שלום שייכים המדענים לעולם, ובעת מלחמה לארצם. הוא התגייס בשמחה כמו יהודים אחרים להגן על ה-Kultur (התרבות) הגרמנית, ותרם את מרצו לפיתוחו של נשק יעיל וחדש "גז רעיל" שישבור את קיפאון מלחמת החפירות. הוא הצליח גם בגאוניותו לפתח גז קטלני חדש בשם "ציקלון B" שקטל שנים לאחר מכן, במלחמת העולם השנייה, את חבריו וקרוביו. הציוני מקס בודנהיימר כתב שהיהודים הם חלוצי הגרמניות במזרח אירופה והמלחמה תסייע לשחרור יהודי רוסיה. אפילו אישים כפרויד ומרטין בובר נסחפו לשעה קלה (אם כי חזרו בהם מהר מאוד) בגל הלאומנות הגואה. אלברט איינשטיין היה מהבודדים שלא השתתפו בגל הלאומני העכור ואמר בציניות
 "בזמנים כאלה אתה מבין לאיזה זן עגום של בעלי חיים אתה שייך".

טוכולסקי היה ממתנגדי המלחמה, אך חשב שזו חובתו להתגייס. ב-1916 החלה ההתפכחות המרה. מיליוני גרמנים נספו במערכה שלא ראו את קיצה. הוא תיאר את המלחמה כ"משתנה כלל עולמית, מלאה בדם, תיל דוקרני ושירי שנאה". הוא בוש בחוסר יכולתו לומר לא לגיוס ואמר להגנתו כי במהלך המלחמה השתדל ככל יכולתו ש"לא לירות באף אחד ולא להיירות". האיש הרהוט שכתב רבי מכר קלילים ובלדות קברט ברלינאיות, הפך ללוחם נחוש במיליטריזם ובלאומנות הגרמנית. כל יום, כאשר עבר על יד שערי האקדמיה הצבאית וראה את הרשימות החדשות של החללים, נשבע לעצמו "עבוד, נסה, אמור לבריות. שחרר אותם מן הטירוף הלאומני. אתה בכוחותיך הקטנים. זהו חוב שאתה חב למתים. הכתמים על הקירות זועקים. האם אתה שומע אותם? הם קוראים, לא עוד מלחמה". הוא הכריז מלחמה על המלחמה.
את האש העזה ביותר כיוון כנגד אלה שלאחר 4 שנים של קרבות עדיין לא תפסו כי "דם הוא דם ואין דבר הקרוי רצח קדוש". המאייר גיאורג גרוס, שצייר את ישו הצלוב במסכת גז ומגפי צבא, הואשם על ידי הרשויות בגין ניסיון לחתור תחת רוח הלחימה של האומה. טוכולסקי יצא במסע להגנתו. הסטירה שלו כוונה בעיקר כנגד השלטונות של הרפובליקה החדשה שאינם עושים די כדי למגר את כוחות הריאקציה. "גרמניה עדיין איננה רפובליקה, היא מונרכיה שלילית, המלך פשוט ברח מהבית ונטש את ארצו בעת צרה". לעג ל"מהפכה": "עקב מזג אוויר גרוע התחוללה המהפכה הגרמנית במוזיקה".

ברלין שלאחר תום מלחמת העולם הראשונה הפכה למרכז התיאטרון והקולנוע החשוב באירופה. כיכבו בה דמויות כמו מקס ריינהארט, ברוקנר, אליזבט ברגנר, מרלן דיטריך, קורט וייל וברכט שחיבר את "אופרה בגרוש", ו"מהגוני". במחזה זה תמונת הנעילה הייתה נבואה מאיימת לעיר שכנופיית בריונים השתלטה עליה. היו אלה גם ימי הקונטרה רנסנס: ברחובות הייתה אווירת אלימות כבושה. היטלר נאם בכל פינה. רתנאו, שר האוצר היהודי, נרצח. אמנם מיליון איש השתתפו במסע הלוויה, אך כוחו של הימין הקיצוני הלך וגבר. טכס זיכרון שביקשו לקיים באוניברסיטה בברלין בוטל בשל איומי הסטודנטים האנטישמים. הרציחות הפוליטיות גברו וכל הנרצחים היו מהשמאל, מרביתם יהודים. השופטים השמרנים פסקו לרוצחים, אם בכלל הובאו לדין, עונשים קלים להפליא. בבחירות של 1925 ניצח גיבור המלחמה פאול פון הינדנבורג. רבים מתומכי הרפובליקה הצביעו עבורו בשל תקוות השווא שיוקרתו תחזק את הרפובליקה הרופפת יותר משתרמו הסוציאליסטים. טוכולסקי העריך כי שום טובה לא תצמח מאדם שהתוודה כי הוא נהנה מהמלחמה כמו "מאמבט חם באתר מרפא".
טוכולסקי ביקר את השלטון הוויימרי ולעג לו. רבים האשימו אותו באחריות לקריסתו. גרשום שלום, למשל, טען כי לביקורת הארסית של טוכולסקי הייתה השפעה הרסנית על חוסנה של הרפובליקה השבירה. באביב 1924 עקר טוכולסקי לפריז והמשיך כמו היינה שהעריץ לכתוב על גרמניה. הוא התגרש מאשתו ונשא לאישה את מגי שהתכתב עמה שנים. השניים גילו מהר מאוד כי החיים יחד אינם מתאימים לאופיים ונפרדו, אך המשיכו להתכתב עד יום מותו. עורך ה"די ולטבינה" שהיה לטוכולסקי כאב נפטר, והוא מונה כעורך תחתיו. מאחר שלא עלה בידו לערוך מפריז את העיתון, ביקש מידידו קרל פון אוסייצקי לערוך עמו יחד את העיתון. פון אוסצייקי הוזכר לאחרונה בתקשורת שכן זכה לפרס נובל לשלום לפני כ-70 שנים כששהה במחנה ריכוז. כיסאו נותר ריק כמו גם כיסאו של פעיל זכויות האדם הסיני ליו שיאבו שזכה בפרס נובל בעודו בכלא.
ב-1928 הכיר טוכולסקי את ליסה מתיאס ועבר עמה לשבדיה. שם כתב שני ספרים, אחד קליל כמו בימי ברלין העליזים והשני "גרמניה, גרמניה מעל לכל". בספר מריר ומפוכח זה הוא מבכה את הארץ שאהב: הפרק האחרון, שכותרתו "Heimat" (מולדת) כלל את הפסקה הבאה: "זה עתה כתבנו 225 עמודים של "לא". "לא" הנובע מסימפטיה, "לא" הנובע מאהבה, "לא" הנובע משנאה, ו"לא" הנובע מהתלהבות - ועכשיו ברצוננו לכתוב "כן" ולו פעם אחת. "כן" לכפר הגרמני ולנופיו. הארץ בה נולדנו ושאת שפתה אנחנו מדברים... ועכשיו אני רוצה לומר לכם משהו: אין זה נכון שכל אלו הקוראים לעצמם 'לאומיים' ושאינם אלא בריונים מיליטנטים קיבלו חזקה בלעדית על הארץ ועל שפתה. גרמניה אינה רק נציג הממשלה במעיל הזנבות שלו, או מנהל בית הספר, או האדונים והגברות עם כובעי הפלדה. גם אנחנו כאן... גרמניה היא ארץ מחולקת. אנחנו חלק ממנה. ובכל מצב אנחנו אוהבים אותה בשקט, בלי תיבות נגינה, בלי רגשנות ובלי חרב שלופה".
ב-1933 הנאצים עלו לשלטון, ספריו נשרפו בפומבי, ידידיו ומכריו נשלחו למחנות.

ידידו פון אוסייצקי הואשם בגילוי סודות צבאיים בגין מאמר שחשף את העובדה כי חיל האוויר הגרמני מתחמש למרות הוראות הסכם ורסאי ונדון למאסר. לאחר זמן הועמד שוב אוסייצקי לדין על שפרסם את משפטו המפורסם של טוכולסקי "חיילים הם רוצחים", אך זוכה מהאשמה זו. האמרה הזאת הופיעה בפסקה שפורסמה ב"ולטביהנה" ב-4 באוגוסט 1931 במאמר שעליו טוכולסקי היה חתום באחד מחמשת שמותיו: "איגנץ ורובל". "במשך ארבע שנים היו קילומטרים רבועים רבים של אדמה שבהם היה הרצח חובה, ובה בשעה היה הרצח אסור באיסור חמור במרחק של חצי שעת נסיעה משם. האם אמרתי רצח? ודאי שכן. חיילים הם רוצחים".

טוכולסקי לא נגרר להליכים אלו, שכן שהה מחוץ לגרמניה. הוא שקל לשוב לגרמניה במהלך המשפט, אך באותה תקופה היה כבר אוסייצקי בבית הסוהר בשל הכתבה על חיל האוויר, והדבר נראה מסוכן וחסר טעם. טוכולסקי חשש ליפול בידי הנאצים, אך חש ייסורי מצפון כי לא היה בידו לסייע לחברו. כמה ימים לפני מותו כתב כי החלטתו שלא להגיע למשפט נבעה מתערובת של עצלות, פחדנות, גועל ובוז, וכי היה עליו להגיע. הוא כתב כי במקרה זה ודאי היה נופל "למלתעות החיה", ולא מועיל לידידו בדבר, אך קשה לו לחיות עם ייסורי המצפון שנגרמו לו.
שתיקתו הופרה פעם אחת בלבד. במרס 1935 סוכני הגסטפו חטפו מצרפת דרך שווייץ את הסופר הפציפיסט ברתולד יעקב. טוכולסקי כתב לממשלת שווייץ מכתב שבו תבע ממנה להתערב למען יעקב. "האיש הזה הקטן ודל הגוף יש בו אומץ לכתוב במקום שאחרים נרתעים". השוויצרים אכן מחו על חטיפתו והוא שוחרר אך נרצח על ידי סוכני הגסטפו 5 שנים מאוחר יותר בליסבון.

בן 45, חולה בודד ומדוכא בגלותו בשוודיה כתב: "אילו היה עליי למות כעת הייתי אומר
:
'וכי זה הכול?',
וכן גם 'לא הבינותי את הדברים לאשורם'
וכן גם 'הרעש היה גדול מדי
'".


ב-19 בדצמבר 1935 בלע רעל ולאחר מאמצי שווא להשיב את נפשו מת בבית החולים בגיטבורג. השרטוט האחרון שמצאו על שולחנו היה של שלוש מדרגות ועל כל אחת מהן כתובה מילה אחת:
Sprechen, Schreiben ,Schweigen דיבור - כתיבה - שתיקה.     
קורט טוכולסקי
אריק קסטנר כינה אותו "ברלינאי קטן ושמן שניסה למנוע שואה בעזרת מכונת הכתיבה שלו".
כעת קולו נדם והוא שקע, כפי שקפקא ניבא שנים רבות קודם בדיכאון. יחסיו עם ליסה הגיעו לקצם ובריאותו הידרדרה. הוא סרב לכתוב בעיתוני הגולים והתבטא רק במכתבים לחבריו. "אני מניח כי אין צורך לספר לך שעולמנו בגרמניה חדל מלהתקיים, אז פשוט אשתוק לעת עתה. איש אינו מניף כרטיס אדום בפניו של האוקיינוס". ובמכתב אחר: "מאחר שכל האנשים הקטנים Die Kleini Leute תומכים בהיטלר, יש לראות את הדברים כפי שהם. אנחנו הפסדנו. איש כבוד אין לו אלא לסגת". האיש שכתב בלא הרף כל חייו - שתק.
קורט טוכולסקי
ביבליוגרפיה:

"נביאים בבלי כבוד" מאת פרדריק גרינפלד. ספרית אפקים, הוצאת עם עובד - 1982
"רקוויאם גרמני" מאת עמוס אילון. כנרת, זמורה ביתן, דביר. 2004

 

טוכולסקי קורט