"רחובות הם כמו קמטים וחריצים בפני איש, המספרים את חייו.
שמות רחובות אינם רק ציוני דרך במפת העיר, הם גם כרטיס - הביקור שלה, מכריזים על ימיה הראשונים, על אישיה ועל אגדותיה”.
 (שלמה שבא, עיר קמה)

ביבליוגרפיה:

-

דוד רזיאל

1941-1910

יצחק ברמן מספר על דוד רזיאל (החל מהדקה ה-12)

הלוחם
יצחק ברמן, שכיהן כשר וכיו"ר הכנסת, אמר על דוד רזיאל – מפקדו במחתרת האצ"ל: "אני אהבתי אותו מאוד, היה איש מאוד ישר, מאוד אמיץ וסימפטי מאוד". אך האומץ והיושר לא הועילו לו כאשר החל נגדו מסע לחישות מכוער שניהל אברהם שטרן "יאיר", שחמד את מעמדו כמפקד הארגון הצבאי הלאומי. האם הרינונים שהאשימו את רזיאל בכך שהיה לבוגד - הם שהביאו למותו בטרם עת?
 
























ילדותו של בעל החלומות

דוד רזיאל נולד בשנת 1910 בפלך וילנה למרדכי - מלמד עברי שחלם על ארץ ישראל, ולבלומה בתו של רב העיירה. מרדכי, האב, למד בנערותו בישיבה אך רכש גם בכוחות עצמו השכלה כללית באודסה. הוא כתב שירים עבריים אך לא פרסם דבר והשמיד את מרבית שיריו: "קראתי את ביאליק ולא יכולתי להמשיך לכתוב. ביאליק קבע את רמת השיר. להיות כמוהו לא יכולתי, ולהיות פחות ממנו – מה טעם יש בכך?". (נאור עמ' 24). אביו שהיה בעל השכלה כללית רחבה, דבק באורח החיים הדתי, והתקרב לזרם "המזרחי" הציוני. 
 
בקיץ של שנת 1914 קיבל האב משרת הוראה בבית הספר תחכמוני בתל אביב והמשפחה, כולל דוד בן השלוש, יצאה לדרך. על פרוץ מלחמת העולם הראשונה שמעו באנייה שנשאה אותם ארצה, אך הימים המאושרים בתל אביב היו קצרים והמלחמה רדפה אחריהם. בני המשפחה שהיו נתינים רוסים נתפסו והועלו על ספינה שגרשה אותם עם עוד מאות מתושבי תל אביב לאלכסנדריה, ומשם לרוסיה. כך החלו שמונה שנים של נדודים בעיצומם של ימי המהפכה ומלחמת האזרחים, שבהם ידעה המשפחה רעב וסבל. האב מרדכי שהיה מורה עברית לימד ילדים עברית בסתר תוך סיכון ממשי של חייו. הייבסקציה (הזרוע היהודית סובייטית) שהייתה אחראית על חיי התרבות והחינוך של היהודים, כפתה את לימוד היידיש, אסרה על לימוד העברית ורדפה ללא רחם את מי שהעז ללמד עברית. 
 
באווירה של טרור, רעב וגעגועים לחולות תל אביב, התפתחו אצל ילדי המשפחה רגשות לאומיים עזים. "על רקע זה החלה להיווצר בליבו של דוד תחושת שליחות. כל בוקר היה מספר לאמו את חלומותיו בלילה הקודם. פעם חלם שהוא לוחם בצבאו של יהודה המכבי, פעם אחרת – בצבאו של בר-כוכבא, ובאחת הפעמים חלם שהוא בא לרומי, לנקום את דמו של יוחנן מגוש חלב". (נאור עמ' 31). בגיל שש החל לכתוב סיפורים ומחזות על גבורה יהודית, וחלם על צבא עברי.
 
ההורים, מרדכי ובלומה הצטרפו לקבוצת צעירים ציוניים מתנועת "החלוץ" שקיבלו אחוזה מולאמת, וניהלו שם חיי קומונה חקלאית.  הבולשביקים התנגדו לציונות אך הצעירים שקראו לעצמם "משמר הוולגה" טענו שהם עוסקים בחקלאות. הסבת היהודים לעבודה פרודוקטיבית מצאה חן בעיני השלטונות ועל כן הניחו להם לנפשם. מרדכי לימד את חבריו עברית ושירי חלוצים תוך סכנת נפשות. לאחר שנתיים של הכשרה הם הרגישו שהם בשלים לעלות ארצה אך הגבולות נסגרו. תלאות המסע לארץ ישראל היו קשות ובקץ שמונה שנים, בנר החמישי של חנוכה, כמו ביום גירושם - שבו לתל אביב.

משפחת רזיאל, ההורים, דוד ושתי האחיות, שכרו דירה בשדרות רוטשילד והאב שב ללמד בבית הספר תחכמוני. בני המשפחה שהייתה מקורבת לתנועת המזרחי נטשו אותה מאחר שהייתה מתונה מדי לטעמם, והפכו לרוויזיוניסטים ולאוהדיו של זאב ז'בוטינסקי. על הלך הרוחות שרווח בבית רזיאל אפשר ללמוד ממחאתו של המורה מרדכי רזיאל נגד ספר לימוד שהציג את יוסף בן מתתיהו, שאין חולק על בגידתו בעמו, גם כמי שניסה להציג את היהדות באור חיובי כלפי העמים. "המחנך מרדכי רזיאל. התרעם על כך שכ"ץ הציג את יוסף בן מתתיהו, 'הבוגד', כמי שכיפר על חטאיו לעמו באמצעות כתיבתו ההיסטורית האוהדת. לבוגד, לפי רזיאל, אין כפרה". (ברטל עמ' 178).

 
דוד החל ללמוד בבית הספר תחכמוני בו לימד האב. הלימודים הסדירים היו משום חידוש לילד שחי חיי נדודים ומחסור שנים רבות. אף על פי שלא זכה ללמוד במסגרת מסודרת היו ידיעותיו רבות ומגוונות, ולא נפלו מאלו של חבריו לספסל הלימודים: כשמלאו לו שש שנים ידע את החומש בעל-פה ועד לבר-המצווה שינן את כל ששת סדרי המשנה. ש"ס ופוסקים למד אצל משה זילברג, לימים שופט בית המשפט העליון. דוד היה ילד מופנם שהרבה בקריאת ספרים, בעיקר ספרי היסטוריה, המשיך לכתוב מחזות מלאי פאתוס לאומי, אך גם הצטיין בספורט וניגן במנדולינה. 
 
בשנת 1928 סיים דוד את לימודיו, ולשמחתו וגאוותו של אביו, הודיע כי בדעתו ללמוד בישיבה. האב ביקש שילמד בישיבת חברון – ישיבת סלבודקה הליטאית, אך מכיוון ששפת הלימוד בישיבה זו הייתה השפה היידית, ודוד שנמנה על "גדוד לוחמי השפה", לא הסכים ללמוד שם. הוא החל ללמוד בישיבת "מרכז הרב" בירושלים, בנשיאותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. תוכני הישיבה תאמו את חינוכו שעל פיו הרעיון הדתי והרעיון המשיחי כרוכים אלו באלו.
 
הסטודנט

בשנת 1930 החל רזיאל ללמוד באוניברסיטה העברית תלמוד, ידיעת הארץ, פילוסופיה ומתמטיקה.
 הוא הצטרף ל"ברית אל על" - אגודה של סטודנטים שאימצו את דעותיו של זאב ז'בוטינסקי. חבורה זו ביצעה פעולות מחאה נגד קבלתו של פרופסור בנטוויטש למשרת הוראה מאחר שהיה מזוהה עם "ברית שלום". פרופסור בנציון נתניהו (אביו של בנימין נתניהו) שכנע את חברי "ברית אל על" להצטרף לפעולות המחאה שכללו בין היתר השלכת פיצצת סירחון. הפצצה הוכנה על פי הוראתו של אב"א אחימאיר על ידי אלישע נתניהו - אחיו של בנציון, והושלכה לאולם כשעל הבמה ישבו אורחים מכובדים כמאיר דיזנגוף ומנחם אוסישקין. המשטרה הגיעה כדי לפזר בכוח את המפגינים, והאירוע כונה "מביש". רבי בנימין, מאנשי ברית שלום השווה בין המתפרעים לנאצים, והסטודנטים דוד רזיאל ואברהם שטרן הורחקו זמנית מהאוניברסיטה.
 
 "הבלגה" מול "תגובה”

רזיאל הצטרף לארגון "ההגנה" בירושלים בימי מאורעות תרפ'"ט (1929), ובכך היה לאחד מתלמידי הישיבה הראשונים שהפכו ללוחמים.
הוויכוח על אופן התגובה הראוי לאלימות הערבית גרם לקרע ביישוב: המוסדות הציוניים ומפלגות הפועלים כפו את ה"הבלגה" שעיקרה הגנה פסיבית ופגיעה רק במי שברור כי הוא המפגע. הוויכוח חצה מחנות פוליטיים: זאב ז'בוטינסקי דגל אף הוא בהבלגה בעוד אליהו גולומב, זלמן ארן וישראל גלילי שהשתייכו למפלגות השמאל התנגדו לה, ואמרו כי ה"הבלגה" פוגעת בהרתעה, וכי תגבה מחיר כבד בעתיד.
.

מפלגות הפועלים שארגון "ההגנה" היה כפוף למרותן, לא זכו לאחיזה רחבה בעיר ירושלים, ובסניף הירושלמי של ההגנה 
                      אברהם תהומי
גברה הביקורת על המדיניות "התבוסתנית". אברהם תהומי, מפקד ההגנה בירושלים, היה מקורב ליצחק בן צבי ולאשתו רחל ינאית, ואף ביצע על פי הוראתם, ככל הידוע, את חיסולו של המנהיג החרדי דה האן. (הערה 1). תהומי היה שייך למפלגת "הפועל הצעיר" אך מרד בהנהגה הפועלית כי התנגד ל"הבלגה". הוא יזם פילוג בסניף ההגנה בירושלים ואת הקמת מחתרת האצ"ל שנקראה בתחילת הדרך "ארגון ב'" או "הגנה ב'". גם רזיאל סלד מהפסיביות שגילו ראשי היישוב וההגנה מול התוקפנות הערבית והודיע לתהומי, באביב של שנת 1931, כי הוא תומך במהלך ההתנתקות מארגון ההגנה והקמת האצ"ל. הוא אף השפיע על רבים מחבריו, בהם אברהם שטרן, להצטרף למחתרת החדשה.

מרבית מתגייסי ארגון האצ"ל הגיעו משורות התנועה הרוויזיוניסטית שהייתה הראשונה שדגלה בגלוי ובמפורש בהקמת מדינה יהודית. תהומי אמר כי ההבדל בין ההגנה לאצ"ל נעוץ במשמעת הצבאית החריפה של האצ"ל שנבעה מהכוונה להוות גרעין של צבא המדינה העצמאית שעליה חלמו. בפועל היווה האצ"ל את הזרוע הצבאית של התנועה הרוויזיוניסטית אף על פי ששני הצדדים הקפידו לשמור על בידול, ולו למראית עין.

בספר "מרי ומסורת בארץ ישראל בתקופת המנדט" נכתב: "מראשיתם היו יחסי תנועת האם ואצ"ל רחוקים מלהיות הרמוניים... שני הצדדים העדיפו לא להזדהות יותר מדי זה עם זה. כך למשל, קבע זאב ז'בוטינסקי, ש'אין קשר ואין גשר בין הארגון והועד מצד אחד ובין איזה שהוא ארגון של הצ"ח, הצה"ר, בית"ר, וכד' מצד שני ואלה אינם אחראים לפעולות. אפשר להסביר ולומר, שז'בוטינסקי הבין שישנם עניינים 'אותם אין שואלים את אבא '" (מרי ומסורת עמ' 22). 

הוויכוח בין שני הארגונים נסב על השאלה כיצד יש להתמודד עם האלימות הערבית המתעצמת. ההגנה דגלה ב"הבלגה" ומנגד החל האצ"ל בפעולות של "תגובה" שהתבטאה בביצוע של פעולות ירי ללא אבחנה, והנחת מטעני חבלה במרכזים הומי אדם.
 
זאב ז'בוטינסקי האינטלקטואל אנין הטעם, איש ההדר והתגר, זועזע עד עמקי נשמתו. כמי שהושפע מהפאתוס הלאומני והרומנטי של המשורר גבריאל ד'אנונציו, ראה בעיני רוחו את הקרב ההרואי לכיבוש הארץ באופן שונה לחלוטין. יותר כחלום על בניהם של יהודה המכבי ובר כוכבא הדוהרים על סוסיהם בקרב על כיבוש המולדת. הנחת פצצות בשווקים הומי אדם, יריות על אוטובוסים אזרחיים או פגיעה באזרחים היושבים בבתי הקפה גרמו לו לתיעוב נפשי עמוק. לחברי האצ"ל שביקרו אותו באלכסנדריה אמר: "אינני רואה כל תועלת בזה שרוצחים ערבי הרוכב על חמור לתל אביב כדי למכור את הירקות שלו....אין אני רואה בזה כל גבורה". (נאור עמ' 96).

תגובות היישוב המאורגן על פעולות ההרג של ארגון האצ"ל היו חד משמעיות:
יצחק בן צבי כתב כי מעשים מסוג זה "מחללים את כבוד היישוב". אסיפת הוועד הלאומי הביעה את "רגשי זוועתה אל מול מעשי פשע אלה, החותרים תחת היסודות המוסריים של היהדות והציונות". (נאור עמ' 105). 
ההסתדרות פרסמה הודעה על פיה "כשם שחובה עלינו להתגונן בפני אנשי הרשע והדמים מבחוץ, כך חובה עלינו לעמוד בכל כוחנו נגד רוחות העוועים והטירוף והבריונות מבפנים". (נאור עמ' 122).
אפילו ראש עיריית תל אביב - רוקח שנמנה על הציבור האזרחי, דיבר על פרובוקציה של מטורפים חסרי כל מצפון אנושי. תהומי שפיקד על האצ"ל ניסה להגביל את היקף פעולות הטרור, ואישר מדי פעם פעולה סמלית כדי "לשחרר לחץ" כהגדרתו. הוא לא היה שלם עם הפילוג בכוח המגן של היישוב, ובימי המאורעות של שנת 1937, תמך באיחוד עם ההגנה. מרבית אנשי האצ"ל התנגדו למהלך זה, וכך חל הפילוג השני. אברהם תהומי היה דמות טרגית שלא מצאה את מקומה, לא בתנועת הפועלים ולא בצד הרביזיוניסטי שני הצדדים ייחסו לו נאמנות לצד השני, ובערוב ימיו חי בהונג קונג שם נפטר. (הערה 1).

משה רוזנברג מונה למפקד האצ"ל במקום תהומי, ורזיאל מונה למפקד מחוז ירושלים. בנובמבר 1937 נשברה ההבלגה אך רוזנברג, המפקד החדש לא שש אף הוא להרחבת מעשי האלימות, למורת רוחו של רזיאל שמונה בינתיים לסגנו.

שושנה

מנהלת בית הספר לבנות שפיצר הייתה בעלת השקפה עולם דתית ולאומית ונהגה להזמין מרצים מארגון האצ"ל. ​ ​
                       שושנה רזיאל
בין המוזמנים להרצות בפני הבנות הצעירות היה גם דוד רזיאל. 
ההרצאה על ישראל זנגוויל – הסופר היהודי מאנגליה, התקיימה בשעות הערב בפני כעשרים נערות. המנהלת שפיצר הביאה להרצאה גם את בתה שושנה כי סברה כי הקהל מצומצם מדי. המרצה הנבוך, שלא היה רגיל בחברת כל כך הרבה נערות, הרצה בפניהן תוך שהוא מביט בתקרה. כשביקש דוד לצאת לאחר ההרצאה נתקל בשער נעול וביקש את הדרכתה של בת המנהלת - שושנה. היא הייתה בת 14 והוא בן 22, אך הוא מצא חן בעיניה מהרגע הראשון. 78 שנים לאחר אותו יום סיפרה שושנה רזיאל בראיון האחרון שנערך עמה לניר מן מעיתון "הארץ" (הערה 2 ):

"נפלתי שבי בקסם דמותו ובעוצמת מנהיגותו הפיקודיתחריפותו האינטלקטואליתנודע לי שהוא גר עם אסתר אחותו בחדר ברחוב יגיע כפיים בשכונת גאולהבכל הזדמנות עברתי ליד החדר הזהבאתי כאילו לאחותובתשעה באב נערך שיעור לבנות האצ"ל בשכונת גאולה ליד ביתם של אסתר ודודכשעברתי ברחובאסתר קראה לי כדי לשאול אם חברתירחל דבירינעצרה עם פעילי ברית הבריוניםאחר כך דוד הזמין אותי להישאר איתו כששנינו צמנו".
 
האם חנה שפיצר נחרדה מהרומן המתהווה בין בתה הקטנה לבין הבחור הצעיר, אך אישיותו המיוחדת ורצינותו של דוד שכנעו אותה לתת את ברכתה לקשר המתהווה.                       
באביב תרצ"ח פרחה אהבתם והוא נתן לה כמתנה אקדח וספר תנ"ך עם הקדשה "עוד אבנך ונבנית". הם נישאו בשנת 1938 וגרו ברחוב אנגל בתל אביב, ושושנה החלה לעבוד כמורה. הם שמרו על חשאיות ולפיכך שושנה לא שינתה את שמה והם הזמינו לביתם רק אנשים הקשורים למחתרת.

 זמן קצר לאחר נפילתו של דוד רזיאל ילדה שושנה תינוק שדמה לאביו אך נפטר זמן קצר לאחר הלידה. באותו ראיון סיפרה על ימי האבל:
"יום וחצי לאחר כניסתי למחלקת היולדות שבתי לבית אמי בשכונת הבוכרים והפסקתי לבכות בכללכעבור יומיים חזרתי ללמד בבית הספרבבקרים הייתי הולכת לבדי ללמד את כיתות א'-בבשכונת מחנה יהודהמסלול הליכתי עבר בשטח שהיה בנוי בדלילות רבההלכתי לבדי שקועה באבל הכבד שלי ובראשי התרוצצו מחשבות על האובדןזכורה לי הבדידות הגדולה והמחשבות על האסונות שניחתו עליהטראומה השפיעה עלי מאודלפני הלידה חשבתי להתחתן כי לא רציתי שהתינוק יגדל ללא אבהדברים האלה העסיקו אותי יומם וליל". שושנה לא נישאה יותר. לאחר מותו של דוד המשיכה בפעילות במחתרת ואף נאסרה. לאחר קום המדינה המשיכה לעסוק בפעילות ציבורית ובחינוך.
 
"מוסיפה אפרת נאור:'שושנה דודתי היתה מחנכת דגולה שנקטה גישות פורצות דרך בציבור הציוני-דתיבשוך קרבות מלחמת הקוממיות היא ייסדה בקטמון את בית הספר 'יהודה הלוישנפתח לבנות מכל העדותהיא חוללה מהפכה כאשר התאימה את החינוך שדקדק במצוות להכשרה מקצועית בתחומי משלח הידכלכלת הביתאמנויות ומוזיקהחדשנותה בהעשרת אופקי תלמידותיה היתה בחזקת העזה חסרת תקדיםוהחלטתה לצרף בנים לשיעורים משותפים בבית הספר היתה גולת הכותרת בחדשנותה החינוכיתאמות הספים זעו ונעואבל שושנה לא נרתעה ודבקה בעשייתה החינוכית בנחישותבמשך ארבעים שנים ניהלה את בית הספר וטיפחה דורות של מחנכות".
 
באומץ ללמד בנות במסגרת דתית אך מתקדמת דמתה לאמה. באותו ראיון סיפרה על האם - חנה שפיצר שנרדפה על ידי הסביבה החרדית בשל ההשכלה שהעניקה לבנות, ואף ננטשה בשל כך על ידי בעלה, 
"אמי היתה אישה חזקה שניהלה את בית הספר שנים רבות ביד רמה", סיפרה שושנה רזיאל. "היא היתה בתו של הרב צבי אשר שפיראנצר למשפחת ריבליןאבי התנגד לבית הספר שלה וירד לאמריקה לאחר הולדתי".

לאחר מותה של שושנה רזיאל בשיבה טובה, ספדה לה אחייניתה שלומית נאור (הערה 3):
"היא ניהלה את חייה בשמחה ומתוך גאווהגאווה בבחירות שלהשלפעמים מהצד לא נראו פשוטותוגם בגיל תשעיםאחרי האזכרות לדוד רזיאל הי"ד היינו ממשיכים אליה הביתה לארוחה קלה ואיזה משקה טובוהיא הייתה מדברת על דוד עם ברק עצום בעינייםהיא התאהבה בו כשהייתה בת 15 ומשהו מאהבתה של תלמידת תיכון לצעיר כריזמטי מנהיג שנועד לגדולות נותר גם יותר מיובל לאחר נפילתו... דודה שושנה תמיד אמרה ששמחות צריך לעשות כי הצרות באות לבדושושנה ידעה לשמוחולצייר ולארוג והבית שלה היה מלא ביופי... אני זוכרת אותה ואת סבתא ז"ל מדברות במטבח על כוס קפה שחור וטובלות בו עוגייה מלוחהאו נפגשות בקפה מקס בעיראו מתווכחות על משהו שקרה במחתרתושושנה תמיד התלבשה בבגדים צבעונים ושמחיםבנעלים צבעוניות ובאודם".

בן ענת - המפקד

                  אברהם שטרן - יאיר

בשנת 1938 מינה ז'בוטינסקי הגולה, על פי המלצת מקורביו בארץ, את דוד רזיאל למפקדו של הארגון הצבאי לאומי.

 הארגון התעצם בכוח אדם ובנשק בעיקר בשל הקשרים המיוחדים שכוננו עם שלטונות פולין. היטלר כבר עלה לשלטון בגרמניה ואיומיו גרמו ליהודים בפולין לשקול ברצינות הגירה, דבר שהשתלב היטב עם משאלות הלב של השלטונות. הפולנים שקיבלו את עצמאותם לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, היו מעוניינים שמיליוני היהודים יעזבו את גבולות ארצם. לשם קידום מטרה זו היו הפולנים מוכנים לעזור בנשק, אימונים וניסיונות כושלים להשפיע על הבריטים כדי שיפתחו את שערי הארץ הנעולים. אברהם שטרן היה לרוח החיה של פעילות האצ"ל בפולין, ועמדותיו העצמאיות והקיצוניות החריפו את המחלוקות בין אנשי הארגון לבין הפעילים הרוויזיוניסטים ומנהיגם זאב ז'בוטינסקי. מורי הדרך של שטרן היו המשורר אורי צבי גרינברג ואלדד שייב שהיו להוגי הדעות של הזרם האקטיביסטי. רזיאל לעומתו, תבע אמנם את עצמאות הארגון, וחלק על ז'בוטינסקי בנושאי ההבלגה והיחס לבריטניה, אך נטה לקבל את מרותו ולפעול בשיתוף פעולה עם המנהיגות הרוויזיוניסטית. פער זה בין שטרן לרזיאל העמיק בחלוף השנים עד שגרם בסופו של דבר לפילוג, ולהקמת מחתרת הלח"י.
 
ז'בוטינסקי קרא עוד בשנת 1932 לעקוף את חוקי ההגירה הממשלתיים ולעלות ארצה בלי להמתין להיתרים שחולקו במשורה. הלחץ גבר כאשר מנעו מאנשי ביתר סרטיפיקטים בשל פרישת הרוויזיוניסטים מההסתדרות הציונית. העלייה החלה בהתגנבות של יחידים דרך גבול סוריה וגברה כאשר בעליית "אף על פי כן" החלו לשלוח ספינות מעפילים. קרוב ל-20,000 איש ואישה מילטו נפשם מאירופה בזכות יוזמה זו. רזיאל שהיה בעל ראייה מדינית רחבה, ראה עין בעין עם ז'בוטינסקי את החשיבות העצומה של הצלת יהודי אירופה, ופעל עמו בשיתוף פעולה. הוא לא הסתפק בארגון ההעפלה, אלא הגיע עם שושנה בלילות לנתניה, שם ניהל את המבצעים. כשהסירות התקרבו נהג להיכנס למים ולשאת את העולים עם פקודיו, כששושנה ממלאת תפקיד בחוליית הפיקוח והתצפית.
 
המתח בין ההנהגה הפוליטית לאצ"ל גבר ככול שהאצ"ל הרחיב את פעולותיו בחו"ל, ובעיקר בפולין. ז'בוטינסקי פנה בשנת 1939 במכתב ל"אדוני המפקדים" בארץ ישראל. הוא תבע להפסיק מיד את פעולת תאי האצ"ל בחו"ל, אותם הגדיר כ"זוהמה", ואת פעולותיהם כ"כיעור", ואסר על האצ"ל לפעול מחוץ לגבולות ארץ ישראל.

על רקע המתיחות הגוברת זומנה בחודש פברואר בשנת 1939 "ועידת פאריס" – התייעצות של ראשי הצ"ח, בית"ר והאצ"ל. רזיאל יצא לחו"ל לראשונה מאז שובה של משפחתו מנדודיה בשנת 1922. בסיום פעולת הסיוע למעפילים ברדתם מהספינה, עלה על סיפונה והפליג לאירופה. לפני נסיעתו פגש את ראובן הכט ושאל אותו
אם עליו ללמוד צרפתית.  הכט ענה לו שאינו חייב אבל זה רצוי. כאשר נפגשו כמה שבועות לאחר מכן בפריז הופתע הכט מכך שרזיאל כבר דיבר בצרפתית, ואף רכש במידה מסוימת את מיומנות הקריאה.


לפני הפגישה בפריז עבר בוורשה וכתב לשושנה כי התרשם מהעיר לרעה: מכוערת, מלוכלכת ומלאה יהודים 
                       זאב ז'בוטינסקי
החוששים מהערבים בארץ יותר מאשר מאיומיו של היטלר. הוא התמוגג מיופייה של פריז, אך התקשה להתמודד עם העסקנים הרוויזיוניסטים שביקשו לשלוט באצ"ל, ולהגביל את פעילות הארגון בחו"ל. ז'בוטינסקי מינה את רזיאל בשנת 1938 למפקד האצ"ל על פי המלצות, בלי שפגש אותו. הבריטים מנעו את כניסתו של המנהיג לארץ, ואילו רזיאל נמנע מלצאת לחו"ל בשל אחריותו כמפקד. זו הייתה הפעם הראשונה שהשניים נפגשו פנים אל פנים, והפגישה התקיימה על רקע המחלוקת ההולכת ומחריפה. אייזיק רמבה הסופר והעיתונאי (על שמו קרוי רחוב באזור גני התערוכה), סיפר כי לאחר הפגישה אמר לו ז'בוטינסקי: "הבחור הזה ראוי שאקום לכבודו בהיכנסו". הוא השווה אותו ל"זאב האפור" הלוא הוא מנהיג התורכים הצעירים כמאל אתא תורכ, ואמר כי חיכה לאדם כזה כ-15 שנים. (נאור עמ' 178). הרושם העמוק שהותיר עליו רזיאל גרם לכך שז'בוטינסקי החליט לפתור את המחלוקת בסוג של איחוד בין הגורמים השונים, ובהצבתו של רזיאל בראש המערכת בארץ ישראל גם כנציב תנועת בית"ר. מנחם בגין החליף בפולין את אהרון פרופס שהתנגד בחריפות לפעילות העצמאית של האצ"ל בחו"ל. על שמו של פרופס קרוי רחוב בשכונת אזורי חן.

רזיאל נתן את המשקל הנכון לאיומיו של היטלר ברייכסטאג, על פיהם הוא ישמיד את כל היהודים אם תפרוץ מלחמה. בפאריס פגש את ראובן הכט והתייעץ עמו בשאלה אם אפשר לתקוף את גרמניה בנשק בקטריולוגי במקרה כזה. התשובה שקיבל הייתה שלילית מאחר שלא נמצאו האמצעים הטכניים לביצוע המשימה. רזיאל ניצל את הזמן שבילה באירופה לקידום נושא ההעפלה, רכישת הנשק מהשלטון הפולני ואיסוף כספים.
 
כשחזר לארץ עורר דרכונו המזויף חשד אצל השומרים בשדה התעופה. הם יצאו להתייעצות והוא ניצל רגע של חוסר תשומת לב ונמלט. הוא אמנם ניצל אך תמונתו של מפקד האצל מדרכונו הייתה כעת בידי השלטונות הבריטיים. שוטרים בריטיים החלו לחפשו שבכיסיהם תמונתו החדשה לצידה של תמונה ישנה שלו. "כעת יכולתי להיות בטוח רק באין ראש על כתפי" כתב לז'בוטינסקי באירוניה. (נאור עמ' 184).
 
התנערותה של בריטניה מהצהרת בלפור והפקרת היישוב היהודי כדי לזכות בתמיכת העולם הערבי מול גרמניה, החזירו את האצ"ל לפעילות האלימה, ובעקבותיה החל גל של מעצרים. שטרן חזר לפולין והביע בפגישות שונות זלזול בז'בוטינסקי ובמנהיגותו שנראתה לו ולחבריו פייסנית מדי, וככל הנראה כינה אותו "הינדנבורג" על שם אותו נשיא גרמני חסר אונים שמסר את השלטון להיטלר. כאשר ז'בוטינסקי שמע על כך הוא ביקש להתפטר, ורזיאל כתב לו כי הוא ממליץ לו להתעלם מ"הזמזומים" האלו. רזיאל נאלץ להקדיש אנרגיה מרובה לפישור בין אנשי שטרן לבין העסקנים הרוויזיוניסטים שהקיפו את ז'בוטינסקי.

ערי, בנו של זאב ז'בוטינסקי, סיפר בזיכרונותיו על יחסו של אביו למנהיגי המחתרת: "מה היה יחסו של אבי אל יאיר?...נדמה לי שהוא העריך את יאיר בלי שיאהב אותו. בטוח אני כי את דוד רזיאל, זה החייל הישר, אהב יותר, אך ביאיר התחשב. אני סבור גם כי לא פעם התרגז על פעולת המחתרת והחתירה שאירגן יאיר בבית"ר של פולניה. אלא שרוגז זה, אם היה, שטחי היה". (ערי ז'בוטינסקי, עמ' 125).

המעצר

לאחר פרסום הספר הלבן נוצר קשר בין הארגון לבין פנחס רוטנברג שכיהן כנשיא הוועד הלאומי. רוטנברג עמד לנסוע ללונדון לפגישה עם ז'בוטינסקי שנועדה לתאם את הפעולות נגד הבריטים, וביקש להיפגש קודם לכן עם רזיאל - מפקד האצ"ל. בעת שרוטנברג תכנן את הפגישה הצפויה עם ז'בוטינסקי הוא נפגש עם מספר אנשים מהאצ"ל ותרם לארגון סכום נכבד מכספו. רזיאל שמח לקראת הפגישה, אך התלבט עם אנשיו כיצד להגיע לחיפה כאשר כל שוטר בכל 

אפרים איליןן (במרכז)

מחסום דרכים נשא את תמונתו של המבוקש הבכיר. התעשיין אפרים אילין מחיפה, שהיה מקורב גם לבריטים וגם לחוגי האצ"ל, הציע לדאוג להסעתו, אך המליץ לטוס במטוס במקום ברכב. המטוס מסתבר עצר בעצירת ביניים בשדה התעופה בלוד, דבר שלא היה ידוע לרזיאל בעת שעלה לטיסה, שם נערכה ביקורת ורזיאל כצפוי נעצר. אנשי האצ"ל חשדו באילין שהוא גרם לתפיסתו של רזיאל. שלושה חודשים לאחר מעצרו של רזיאל נעצרו כל חברי המפקדה בעת שקיימו דיון בדירה שאילין שכר. היו ששקלו להוציאו להורג, ואילין נלחם כל חייו באווירת אי הוודאות והשמועות שאפפו את נסיבות מעצרו של רזיאל. בשנת 1960, בעקבות בקשת אילין, מינה מנחם בגין ועדה שנועדה לבדוק את הנושא. הוועדה לא הגיעה להחלטה, וחבריה טענו כי בהעדר נתונים אינם מסוגלים להסיק מסקנות. אילין נפטר בשיבה טובה וכל ימיו העיק עליו הכתם שדבק בו.
 
רזיאל ידע שהוא נעצר לתקופה ממושכת, ועל כן כל שביקש מעורך הדין שמינו לו הוא שידאג לכך שיקבל אוכל כשר ושיותר לו להתפלל בציבור בחג השבועות הקרוב. מפקד הבולשת הסכים לדרישת האוכל הכשר, אך סירב לתפילה בציבור, ובמקומה שלח אליו את "רב האסירים" אריה לוין. עורך הדין שמונה על ידי הארגון הצליח לארגן פגישה עם לקוחו רק במשרדו של מפקד הבולשת. שם הצהיר רזיאל בתשובה לשאלה כי הוא מפקד ה"ארגון הצבאי לאומי", ובהמשך התנהל הדיאלוג הבא:
 
"'ידוע לך כי אתה אחראי בתוקף תפקידך זה לכל מעשי הפשע שביצע הארגון?' שאל ראש הבולשת.
 'כן, אני אחראי לכל פעולות התגמול שביצע הארגון' השיב המפקד.- --
- 'עבור הצהרה כזאת.. יכול אני להעמידך לבית דין צבאי ואתה תיתלה!'
תשובת רזיאל הייתה חותכת: 'כן, כל זה ידוע לי היטב, אולם ברור לי שאתה לא תעשה זאת. אתה לא תעמידני למשפט צבאי, וזאת מפני שאם תעז לנגוע בשערה משערות ראשי, אתה וכל עוזריך תיירו ותיהרגו על ידי אנשי. ואני מבטיחך, שאנשי מטיבים לקלוע למטרה מאנשיך'". (נאור עמ' 212). לאחר שרזיאל הוצא
 מהחדר, התייעץ ראש הבולשת עם הפרקליט שייעץ לו פשוט להעביר את רזיאל לכלא בעכו ולשכוח אותו שם. בצורה כזו לא יסתבך עם האסיר המסוכן והבעייתי.
 כאשר רזיאל הגיע לכלא בעכו הוא דאג שמשחקי הקלפים וביטול הזמן יפסקו. המקום היה למעין אוניברסיטה והזמן הוקדש ללימוד שפות ולהרצאות. רזיאל ביקש מהוריו ספרים וכתב להם כי הוא מנצל את הזמן הפנוי הרב כדי ללמוד ולהעשיר את עולמו, דבר שנמנע ממנו בשנים האחרונות בשל מחויבותו לארגון. שושנה ביקרה אותו במשורה והציגה עצמה כאחותו. היה להם חשוב שהבריטים לא ידעו על נישואיו כדי למנוע לחץ מצדם. חבריו ביקשו לשחררו והכינו תכניות בריחה, אך המלחמה פרצה ביום שיעקב מרידור התייצב בפניו כדי להודיע לו על ההצלחה בגיבוש תכנית לשחרורו.
  
מלחמת העולם השנייה

לאחר מעצרו של רזיאל מונה חנוך קלעי לממלא מקומו הזמני, ובשל חוסר ניסיונו הוזעק אברהם שטרן מפולין כדי לסייע לו כסגנו. קלעי ושטרן היו קרובים בדעותיהם, ומאחר שאישיותו של שטרן הייתה חזקה יותר, הוא היה למפקד בפועל. אחת מהפעולות הראשונות שביצעו לאחר מאסרו של רזיאל הייתה התקפה כושלת על הכפר ביר-עדאס במהלכה נורו ונהרגו 4 נשים. ז'בוטינסקי קרא על כך במקום מושבו בלונדון והסיק כי הנשים נורו בכוונה. הוא הזדעזע ודרש מקלעי להכחיש ידיעה זו או להעניש את האחראים. קלעי שלא התרגש יתר על המידה מהתוכחה, הסתפק בנזיפה פושרת. הוא גם לעג לנוסח המברק של ז'בוטינסקי שדרש להפיץ כרוזים בשפה הערבית המזהיר את התושבים לפני כל פעולה כדי למנוע פגיעה בנשים ובילדים. מגמות הבדלנות גברו באצ"ל בעת מעצרו של רזיאל וביולי 1939 הוציאו קלעי ושטרן עיתון חד פעמי בו תקפו בלשון בוטה את אנשי "הסוכנות היהודית" שכונו ה"מתייוונים" ואנשי ההגנה שאבטחו אותם כונו "שכירי חרב". קלעי הגדיר עצמו כראש ההנהגה האמיתי של היישוב, והתהדר בכך שחתם על פסקי דין מוות של מי שהגדיר כ"מלשינים". (נאור עמ' 219). רזיאל כתב לשושנה במכתב שהוברח אליה כי "אוי ואבוי אם כל מה שלמדו מן הכתיבה שלי זה רק לכתוב 'אני'". (נאור עמ' 219).
 
ז'בוטינסקי החל להשתכנע כי מדיניות ה"הבלגה" שגויה, הן בשל בגידת הבריטים שתמכו בצד הערבי, והן מאחר שהגלות הממושכת שנכפתה עליו צמצמה מאד את יכולת ההשפעה שלו על אנשי האצ"ל שהלכו והקצינו. במאמרו "אמן" כתב: "הברירה אינה בין תגובה נגד הפורעים ובין תגובה נגד הציבור העוין.. אלא בין תגובה נגד הציבור העוין ובין אי תגובה לגמרי" (נאור עמ' 221). הוא הגיע למסקנה כי אי אפשר להתמקד בתגובה רק נגד האשמים בפועל, ועל כן יש לתקוף את הציבור הערבי – האויב, באשר הוא. הביקורת ביישוב על שיטות הפעולה של האצ"ל גברו ובן גוריון טען כי "מעשי חבלה אוויליים" אלו רק מסייעים לאויב. (נאור עמ' 220).
 
פעולת ההתנקשות בחייו של בלש שהתעלל בעציר של האצ"ל גררה הסלמה בפעולות הבריטים נגד חברי הארגון. הם הצליחו ב-31.8.1939, בעת שהיטלר ריכז את גייסותיו מעבר לגבול הפולני, לעצור את כל ראשי הארגון. המעצר אירע בעיצומה של ישיבה בה דנו בתכנית מפתיעה שהגיעה במכתב ששלח זאב ז'בוטינסקי. המנהיג שלח תכנית פעולה של מרד, שכללה הצעה לכיבוש מספר מוסדות שלטון למשך 24 שעות, הכרזת עצמאות והקמת ממשלה עברית בגולה. ז'בוטינסקי ביקש לעמוד בראש ספינת מעפילים חמושה בנשק שנקנה מהפולנים שתפליג לארץ ישראל. הוא הוטרד רק מהשאלה האם האצ"ל ערוך למבצע הראווה: "המסוגל הארגון להוציא מרד כזה לפועל בצורה יעילה ורבת רושם לבל יתקלש לאופרטה?". (נאור עמ' 223). בכל השנים האחרונות היה ז'בוטינסקי גורם ממתן ובולם, והנה הדביק באקטיביזם שלו את לוחמיו בארץ, ואף עבר אותם. באותה ישיבה הביע שטרן זלזול מוחלט בתכנית ואמר כי ז'בוטינסקי הבין כי הנוער התרחק ממנו, והוא מנסה לגרור אותם לאוונטורה מסוכנת ובלתי אפשרית. לפני שסיימו את הדיון פרצו הבלשים לדירה ואסרו את כולם. עננת השמועות מסביב לאפרים אילין ששכר את הדירה התעצמה. למחרת היום פלשה גרמניה הנאצית לפולין, מלחמת העולם השנייה פרצה, וכל התכניות והערכות המצב קרסו.
 
כשכולם נפגשו בכלא, פנה אליהם רזיאל במילים קשות בגין התקיפות שבוצעו בהעדרו נגד הבריטים. הוא ראה בערבים את האויב והסתייג ממלחמה עם הבריטים. חייכמן - אחד מבכירי האצ"ל סיפר על הנזיפה: "מה יצא מזה שפוצצתם כמה תאי טלפון? שאל אותנו בכעס. כל המפקדה יושבת בבית הסוהר ולמעשה האצ"ל משותק דווקא עכשיו, כאשר אנו כל כך זקוקים לצבא".(נאור עמ' 226). רזיאל ראה את הסכנה הנאצית בכל עוצמתה וביקש להניח למחלוקת עם הבריטים, ולהתייצב לצדם במלחמה הנואשת על עתיד היהדות והציוויליזציה האנושית.
 
רזיאל פנה במכתב למפקד הבולשת הבריטית והציע בו את עזרת האצ"ל לבריטים במלחמתם באויב הנאצי. לפני ששלח את המכתב הציג אותו בפני חבריו להנהגה בהם גם אברהם שטרן, וקיבל את הסכמת כולם. את ההחלטה להפסיק לאלתר את הפעילות נגד הבריטים קיבל אמנם על דעת עצמו, אך היא תאמה גם את הנחיותיו של ז'בוטינסקי.
 
אלטמן הפעיל הרביזיוניסטי ופנחס רוטנברג עמלו על שחרור האסירים לאור המצב החדש. רוטנברג שרזיאל נעצר בדרכו לפגישה עמו, היה הרוח החיה במאמצים, ובזכות קשריו הטובים עם הבריטים הצליח להביא לשחרורו בחודש אוקטובר בשנת 1939. 
 
רזיאל ושטרן – בחייהם ובמותם נפרדו

שחרור יתר חבריו נעשה בהדרגה. קשה לדעת מדוע שוחרר רזיאל ראשון ואילו חבריו בהם שטרן, קלעי ועסקנים רוויזיוניסטים מהזרם הקנאי יותר נותרו בכלא. ייתכן שהבריטים ביקשו לנקוט בשיטה החביבה עליהם של "הפרד ומשול". התשובה לכך אינה ידועה, אך ברור כי אם כוונתם הייתה לסכסך בין הלוחמים, הרי שהצלחתם הייתה מלאה. שטרן וחבריו שכחו שהסכימו ואישרו את פנייתו של רזיאל לשלטונות בקריאה למעין הפסקת אש ותמיכה במלחמה באויב הנאצי. הרינונים השקטים הפכו מהר מאד להאשמה מפורשת של רזיאל והוקעתו כבוגד. 
לא חלפו 48 שעות משחרורו של רזיאל וכבר הגיע אל ביתו מכתב מהמפקדה ובו הטענה כי קנה את חרותו האישית במחיר שיתוף פעולה עם הבולשת הבריטית. לחברו הלל קוק אמר כי מכתב זה גרם לו לגועל כה קשה עד שהחליט לנתק עמם את היחסים. הוא התפטר בו במקום מהפיקוד על האצ"ל אך אנשי המפקדה ביקשו ממנו להמתין עם ההתפטרות עד לשחרורם, והוא הסכים. רזיאל ראה את סמכותו כנובעת מהמינוי של ז'בוטינסקי ומאמון פיקודיו וחבריו, וכשהאמין כי אמון זה אבד - לא ראה עצמו יותר כמי שראוי לפקד. 
 
הקשר בין רזיאל ושטרן החל כשנפגשו בעת לימודיהם באוניברסיטה העברית, והשניים הפכו לידידי נפש שחלקו את החלום הלאומי המשותף. הם נפגשו מדי יום ולעתים מספר פעמים ביום. בשל המחסור בהדרכה צבאית תיאורטית כתבו יחד את הספר "האקדח" בן-240 העמודים. שם המחבר שנרשם היה ד. ראש כראשי התיבות של שמותיהם. יחד כתבו חוברות הדרכה ועלוני מידע בנושאים צבאיים ואידאולוגיים, והתקדמו במערך הפיקוד של הארגון החדש. שטרן כתב באותם ימים את שירו "חיילים אלמונים" שמעלה על נס את ערך הקרבת האושר האישי והקרבת החיים למען המטרה. את המנגינה חיברה הסטודנטית רוני בורשטיין שלמדה מוזיקה והייתה לאשתו של שטרן. הלל קוק, חברו הטוב של רזיאל, הסתייג מהשיר ותאר אותו כ"רומנטיקה של מוות", אך ז'בוטינסקי שקרא את השיר הצהיר כי "מי שחיבר שיר כזה ראוי ל'חיי נצח'". (נאור עמ' 69). 
הפער האידאולוגי המעמיק, המחלוקת באשר ליחס לבריטים ואולי גם אמביציה אישית גרמו לכך כי החברים בלב ונפש הפכו לאויבים. "סיעת הקטרוג והאמונה" בראשות ייבין ואורי צבי גרינברג הייתה לנותנת הטון. הם הכתירו בתואר "בגידה" את ההסכם שנערך בין אלטמן אריה הרוויזיוניסט שעל שמו נקרא רחוב בשכונת יד אליהו, לבין פנחס רוטנברג, על פיו היישוב יתגייס למלחמה נגד האויב הנאצי תוך שהוא מניח בשלב זה את המלחמה נגד הבריטים. 
רזיאל היה חדור בהכרה כי העם ניצב בתקופה הטראגית ביותר בתולדותיו ויש להתמקד רק במלחמה בנאצים. במכתב לז'בוטינסקי כתב, כבר בתחילת המלחמה, בסגנון החרוזים של מסורת שירת יהדות ספרד על חורבן יהדות אירופה:
"עיני נשואות
לנורא עלילות:
ימחל עוונות
ויישא אשמות,
ימחה דמעות
ויקבץ פזורות". (נאור עמ' 235).
ההתכתבויות בינו לבין המנהיג הגולה ז'בוטינסקי עסקו באותה עת בעיקר במחלוקות הרגילות בין העסקנים הרוויזיוניסטים ובין האצ"ל, ולא נמצאה בהם התייחסות להאשמות של שטרן וחבריו. רזיאל חש כי זה מתחת לכבודו להתייחס לכך. 
 
ביוני 1940 שוחררו שאר אנשי המפקדה בהם שטרן וקלעי בעקבות מאמציהם הבלתי נלאים של רוטנברג, אלטמן ורזיאל. למחרת כינס רזיאל את המפקדה והודיע על התפטרותו הסופית. הוא שבר כוס תה שהייתה מונחת על השולחן, ואמר כי אי אפשר לאחות את שברי הזכוכית. 
 
שטרן נבחר במקומו והפיץ חוזר בו הודיע על מינויו למפקד החדש של ה"ארגון הצבאי לאומי". נוסח ההודעה הגיע לידי אלטמן יו"ר ועד המורשים – נציגו של ז'בוטינסקי, הוא הזדעזע ועצר מיד את הפרסום. 
אלטמן ניפגש מיד עם רזיאל והורה לו לעצור את ההתפטרות תוך שהוא פונה אל רגש האחריות שלו. הוא ביקש מרזיאל להתעלות מעל לעלבון בשל ההסתה: "אתה יכול להריח דם' אמר 'ואתה נרתע מזה?'. רזיאל השיב בפסקנות: 'אני יכול לדרוך בדם, אבל לא בבוץ'". (נאור עמ' 241). 
במשך עשרה ימים נמשך הלחץ על רזיאל, בעיקר מצד אנשי ז'בוטינסקי, ואפילו אמו אמרה לו שאסור לו לפגוע בארגון. מאז שחרורו מהכלא נחשף רזיאל רק להסתה נגדו מצד שטרן ואנשי "קטרוג ואמונה", והאמין כי איבד את סמכותו כמפקד. לאחר ההתפטרות נוכח כי מעמדו נותר איתן וכי אנשיו עומדים מאחוריו, ועל כן חזר בו מההתפטרות.
שטרן פנה לאלטמן והפציר בו לקבל את תמיכת ז'בוטינסקי. אלטמן העיד כי שטרן הבטיח לו כי היחסים בין הרוויזיוניסטים הוותיקים ובינו ישתפרו, ויהיו אף טובים יותר מאשר בימי רזיאל, אך הוא לא האמין לו. לאלטמן היה ידוע על ניסיונותיו של שטרן, שהאמין בניצחונם של הגרמנים ובעלי בריתם, לקשור קשרים עם הפשיסטים האיטלקים בניגוד לעמדת ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי בעצתם של אייזיק רמבה ואלטמן שלח שני מברקים מוצפנים: האחד אל רזיאל המאשר את מינויו מחדש כמפקד האצ"ל, והשני אל שטרן המורה לו לציית לרזיאל. 
ז'בוטינסקי כתב לרזיאל כי הוא יוצא לארצות הברית כדי לארגן את הקמת הצבא היהודי שיכבוש את הארץ, ובשל הנתק עם ארץ ישראל הוא בעצם מבקש ממנו "לבנות את השלטון החדש", ומסר לידיו את כל הסמכויות. היה זה מכתבו האחרון לארץ. ב-4 לחודש אוגוסט בשנת 1940 נפטר מהתקף לב בניו יורק כשהוא בן 59 שנים.
 
שד הפילוג כבר יצא מהבקבוק. רזיאל תאר את התעמולה נגדו כ"זוועה איומה". "מקלחת עצומה של זוהמה מוסרית, שקשה לתאר אותה בכתב, ניתכה על ראשי מכל עבר...פרסמו שחליתי במחלת עצבים קשה ואין לבוא איתי בדברים. שיטה לא רעה של תעמולה". (נאור עמ' 243). הוא התפלא כיצד למרות עצמת ההסתה הרוב עדיין בחר במנהיגותו. 
כמעט כל אנשי בית"ר שבארגון שמרו אמונים לרזיאל, וגם כמה מנאמני שטרן חזרו בהם בעקבות הזעזוע על מותו של המנהיג. רזיאל היה מוכן לקבל את שטרן כסגנו אך זה ראה את הפילוג כסוף פסוק.
 
"הסכם ירושלים" ו"הסזון הקטן"

קיימות עדויות על כך כי שטרן התרשם מאוד מהתקדמות הצבא האיטלקי בלוב לעבר מצרים, והיה בטוח כי איטליה הפשיסטית תשתלט על המזרח התיכוןוהיטלר ינצח ב'קרב על בריטניה'בעקבות הערכת מצב זו ביקש להגיע להסכם לשיתוף פעולה בין קבוצתו למוסוליני. רזיאל התוודע אל הפשיזם האיטלקי בעת לימודיו בפירנצה והתרשם ממנו עמוקות. ניסיונותיו להידבר עם מוסליני שותפו של היטלר זימנו לכל מתנגדיה של המחתרת החדשה הזדמנות להציגה קבל עם ועדה כארגון של בוגדים ו"סוכני אויב" על כל המשתמע מכך.
ההיסטוריון שלמה אהרונסון מספר על כף בספרו "היטלר, בעלות הברית והיהודים":
"יצחק ברמןאיש אצ"ל שהיה מעורב בפרשה (והיה לימים ליושב ראש הכנסת ושר האנרגיה והתשתית)סיפר לי כי ניסיונותיו של שטרן ליצור קשר עם האיטלקים סוכלו באמצעות שיתוף פעולה בין האצ"ל ל'הגנהבמסגרת תרגיל מתוחכםאיש הקשר ששטרן חשב כי הוא שולח באמצעותו הודעה לנציגיו של מוסליני היה בעצם חבר האצ"ל משה רוטשטייןשפעל בידיעת שירות הידיעות של 'ההגנה'. ההסכם הפורמלי ששטרן ואנשיו הציעו לאיטלקים, 'הסכם ירושליםהיה מסמך מפוברק".  (אהרונסון עמ' 161).
רוטשטיין העביר את טיוטת נוסח ההסכם מ"האיטלקים" לשטרן וחוזר חלילה תוך שההסכם עובר שינויים ותיקונים. לימים הודה עורך הדין ברמן כי הוא היה ה"איטלקים" שהעירו את הערותיהם ותיקוניהם. הלח"י הוציא מאוחר יותר פסקי דין על פיהם יש להוציא להורג את משה רוטשטיין וישראל פריצקר שהיה אף הוא מעורב בפרשה. הוצאתו להורג של רוטשטיין נכשלה ואילו ישראל פריצקר נרצח. (הערה 4).
 
לאחר שכשלו המאמצים לכונן קשרים עם איטליה ניסה שטרן ליצור קשר עם גרמניה הנאצית, ובאחד מניסיונות אלו נשלח נתן ילין מור למשימה אל מעבר לקווי האויב ונתפס בדרך. הקרע בין המתפלגים היה רווי שנאה ועוינות שהייתה קשה יותר מאשר בימי הפירוד מ"ההגנה". לאחר שארגון הלח"י הוקע כ"גייס חמישי" של הגרמנים והאיטלקים, אירע הפרק שנקרא "הסזון הקטן". אנשי הלח"י נתפסו והוסגרו לידי הבריטים על ידי פעילי ההגנה, אך גם על ידי אנשי האצ"ל. כיום, כאשר כל אותם לוחמים שנותרו בחיים מאוגדים באותה מסגרת פוליטית, יש נטייה להמעיט בחלקם של אנשי האצ"ל במעשים אלו.
 
הלחימה באויב הנאצי

בעוד שבלח"י חיפשו ללא הצלחה דרכים אל הנאצים והפשיסטים, הידקו אנשי האצ"ל את שיתוף הפעולה עם הבריטים. יצחק ברמן, מראשי מחלקת המודיעין של האצ"ל, הקים רשת ריגול בארצות הבלקן. הצלחותיו של הצבא הגרמני בשדה הקרב, הניעו את בריטים להטיל על ההגנה ועל האצ"ל פעולות קומנדו מעבר לקווי האויב. משה דיין איבד את עינו בעת שהשתתף ביחידת החלוץ של פלישת בעלות הברית לסוריה. כ"ג יורדי הסירה אבדו במצולות כשנשלחו למשימת פיצוץ בתי הזיקוק בטריפולי שבלבנון. 
במחצית שנת 1940 תפס את השלטון בעירק רשיד עלי אל-כילאני, תומכם של הנאצים. הבריטים הציעו לאצ"ל לשלוח חוליה שתחבל במצבורי הדלק ששימש את המטוסים שהנאצים שלחו כדי לתמוך ברשיד עלי, וכן לבצע פעולות ריגול. רזיאל הסכים ובלבד שהמשימה תכלול גם את חטיפת המופתי שמצא מקלט בעירק ועזרה ליהודים.
.
לביצוע המשימה נבחרו יעקב מרידור וחברי האצ"ל דוברי הערבית יעקב סיקא אהרוני ויעקב טרזי, ורזיאל שהתעקש להצטרף לצוות המשימה.  יום לפני צאתו לעירק פגש את יצחק ברמן שניסה להניע אותו מהצטרפות למשימה. ברמן טען כי הוא זו טעות שמפקד הארגון יצא בעצמו למשימה, אך רזיאל ענה לו שמפקד חייב להיות עם אנשיו במשימות מסוכנות. דקלה גולומב, בתו של אליהו גולומב סיפרה לנו כי רזיאל סיפר לאביה, כי שטרן ואנשיו מררו את חייו והוא ביקש דרך לצאת מהארץ, ומאווירת השמועות המכוערות. (הערה 5).
כשהגיעו חברי האצ"ל לעירק, לאזור חבניה, פגשו בריטים נצורים ומיואשים. הם יצאו עם הרכב מהמחנה הבריטי הנצור, רזיאל ביקש מטרזי סיגריה וכשזה הושיט את ידו לתת לו גם גפרור, נשמע רעש איום ורזיאל נהרג במקום. כשנותרו לבדם סיפר יעקב מרידור לשני חבריו למבצע כי ההרוג שכונה 'בן משה' הוא למעשה דוד רזיאל מפקד האצ"ל. "'קינאתי בו'. יאמר לימים 'ביודעי מה הוא סבל...כמה בוץ שפכו עליו, כמה ניסו לשכנע שדוד רזיאל הוא בוגד.. משתף פעולה עם הבריטים... קינאתי בו שלמעשה כבר יצא לעולם האמת ולפחות תעמולת הזוועה כלפי אישיותו, כלפי דרכו ומלחמתו – תפסק". (נאור עמ' 274).
כששטרן שמע על מותו של רזיאל הוא אמר מיד כי הבריטים הרגו אותו כמו שהרגו את אהרן אהרונסון. תומכיו פיתחו תיאורית קונספירציה על פיה כלל לא היו מטוסים גרמניים באותה עת, דבר ששותפיו של רזיאל למשימה הכחישו זאת באופן ברור. שושנה ביקשה להביא את דוד לקבר ישראל ונסעה לשם כך עם יצחק ברמן לעירק. למרות כל מאמציהם לא הסכימו הבריטים להפר את הכלל בו נקטו כי חייל נקבר במקום נפילתו. שנים לאחר מכן הסכימו לפתע השלטונות העירקיים להטיס את הארון לקפריסין ובלבד שלא יועבר לארץ ישראל. מנחם בגין פנה לארכיבישוף מקריוס נשיא קפריסין בבקשה אישית כ"לוחם חרות אל לוחם חרות" להעביר את הארון ארצה ונענה בחיוב. בחודש מרץ בשנת 1961, עשרים שנה לאחר שיצא מבית הוריו, נקבר מפקד האצ"ל – דוד רזיאל, בחלקה הצבאית בהר הרצל.
 
 
 
 

מחבר: אריה נאור
שם הספר: דוד רזיאל
שם ההוצאה: משרד הביטחון – ההוצאה לאור
שנת ההוצאה: תשנ"א – 1990
קיצור: נאור
עורך/כים: ישראל ברטל ושמואל פיינר

שם הספר: היסטוריוגרפיה במבחן - עיון מחודש במשנתו של יעקב כ"ץ
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
שנת ההוצאה: תשס"ח
קיצור: ברטל
מחברת: הילדה שצברגר

שם הספר: מרי ומסורת בארץ ישראל בתקופת מנדט
שם ההוצאה: הוצאת אוניברסיטת בר אילן 
שנת ההוצאה: תשמ"ה – 1985
קיצור: מרי ומסורת

שם המחבר: ערי ז'בוטינסקי
 ערי ז'בוטינסקי: אבי, זאב ז'בוטינסקי:שם הספר

שם ההוצאה: סוכנות סטימצקי בע"מ 
1980שנת ההוצאה : 
קיצור: ערי ז'בוטינסקי

מחבר הספר: שלמה אהרונסון
שם הספר: היטלרבעלות הברית והיהודים
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: הקיבוץ המאוחד מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונותאוניברסיטת בן-גוריון בנגב 
שנת ההוצאה: תשס"ח - 2008
קיצור: אהרונסון
 

הערות
(1) הסופר והעיתונאי שלמה נקדימון על פרשת רצח דה האן והריאיון שקיים עם אברהם תהומי בהונג קונג
 http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5522&omm=80&viewmode=

הערה 2: הראיון עם ניר מן מעיתון הארץ'
http://www.haaretz.co.il/misc/1.1199510

הערה 3: הבלוג של שולמית נאור 
http://spellingmistakes.blogspot.co.il/2010/03/blog-post_23.html

 (4) על סיפור הוצאתו להורג של ישראל פריצקר בבלוג של עודד ישראלי "סיפורי ארץ ישראל – מצבות מדברות"
http://israelitombstones.blogspot.co.il/2011/03/blog-post.html
 
(5)  ראיון עם דקלה גולומב שהתקיים בביתה בתל אביב בחודש אוגוסט בשנת 2013