"רחובות הם כמו קמטים וחריצים בפני איש, המספרים את חייו.
שמות רחובות אינם רק ציוני דרך במפת העיר, הם גם כרטיס - הביקור שלה, מכריזים על ימיה הראשונים, על אישיה ועל אגדותיה”.
 (שלמה שבא, עיר קמה)

דב בר בורוכוב

דב בר בורוכוב

דב בר בורוכוב
 (1917-1881)

דב בר בורוכוב נחשב לעילוי של פולטאבה – העיר באוקראינה שבה גדל. "בוריה", כפי שקראו לו במשפחתו, נולד טרם זמנו והיה לילד חולני ולמושא דאגתם של הוריו. אביו היה מורה לעברית, מחובבי ציון, שהתקשה לפרנס את שמונת ילדיו, בהם שניים שהיו חרשים מלידה, והמשפחה חיה בעוני מרוד. למרות תנאי החיים הקשים, האב השקיע בלימודי בנו המחונן, ודאג שהילד ילמד יידיש שהייתה שפת הדיבור, עברית כשפת הלימוד בחדר שבו למד חומש, ורוסית כדי להכשירו ללימודים בגימנסיה. בגיל 8 החל בוריה ללמוד תלמוד, וכשהתקבל לגימנסיה החל להתעניין בלימודי מדעים, פילוסופיה והיסטוריה.

"ומי בפולטאווה לא הכיר – מספר אליהו צ'ריקובר – את הגימנזיסט תפוס ההרהורים, אשר ברגיל הפסיע ברחובות, שאפו תקוע בספר עב כרס – קרוב לוודאי ספר לימוד – והוא איננו משגיח בעולם הסובב אותו כלל. כבר אז נהגו לספר במופלאותיו... כן השיחו בו שראשו מוטרד על ידי עניינים מוזרים, הוא לומד סאנסקריט ועוד לשונות, שרק פרופסורים בקיאים בהן. שהוא נובר בספרי פילוסופיה, מעורב עם דקארט ושפינוזה, ובכלל שהוא בחור פלאי. והוא היה סך הכול בכיתה הרביעית או החמישית" (מינץ 19-18).
ובמה זכה אותו עילוי מקומי, שנפטר מדלקת ריאות בשנת 1917 (שנת המהפכה), כשהוא בן 36 שנים בלבד, לכך ששמו יונצח במרחב הציבורי של דמוקרטיה קטנה השוכנת לחופי הים התיכון? באותה ארץ ישראל פלאית, כמעט בכל עיר מצויים רחוב, בית ספר או שכונה שנקראו על שמו של בר בורוכוב.

בורוכוב פעל בתקופה הרת גורל בקורות העם היהודי: שני גלי הדף שטפו את תודעתם של צעירי תחום המושב: הציונות והסוציאליזם. כמי שנשבה בקסמי המרקסיזם, אך לא נטש את אהבת ציון שינק בבית הוריו, הצליח בחייו הקצרים לשלב בין שני הקצוות, שלכאורה לא יתחברו לעולם. הלוא חסידי המרקסיזם טבעו את האמרות: "המהפכה היא המולדת של הפרולטריון" ו"פועלי כל העולם התאחדו", שמשמעותן ראיית הלאומיות ככלי בידי הבורגנות הנצלנית לדיכוי ההמונים. בעיני תומכי הבונד (התארגנות סוציאליסטית יהודית) הייתה הציונית מוקצית מחמת מיאוס, והם התנגדו אף להחייאת השפה העברית. בורוכוב כחבריו שגדלו בבתים יהודיים חמים, על ברכי ציונות מנומנמת בסגנון "חיבת ציון", רצו גם וגם: שחרור העשוקים ומלחמת המעמדות, בלי לוותר על הכיסופים לארץ המובטחת. אז מה אם הדוקטרינות של המרקסיזם והציונות סותרות זו את זו? בורוכוב, התלמיד החכם שהילך ברחובות עירו כשאפו תחוב בספר פילוסופיה זה או אחר, הרים את הכפפה וריבע את המעגל - וזה מקור תהילתו. (עוד על החיבור בין סוציאליזם לציונות ראו הערה 1).

בורוכוביזם

נחמן סירקין, שאף שמו מונצח במרחב הציבו
רי שלנו הרבה מעבר לחלקו בזיכרון הלאומי, קדם לבורוכוב ביצירת החיבור בין סוציאליזם לציונות. (עוד על סירקין ראו הערה 2). אך היו אלו התזות של בורוכוב שיצרו את הדינמיקה שהביאה להקמתה של מפלגת "פועלי ציון", שכבר בשמה משלבת את השניים. מפלגה, שהייתה למרכיב חיוני במפא"י ההיסטורית. בורוכוב היה כריזמטי ורהוט מסירקין, וזכה כי תזת השילוב תקרא על שמו: "בורוכוביזם".

התיזה שלו פורסמה במאמר בשם "הפלטפורמה שלנו" ששימש אורים ותומים של 
הציונות הסוציאליסטית לדורותיה. בורוכוב גרס כי פרולטריזציה ומלחמת המעמדות לא יצלחו אצל העם היהודי כל עוד העם שרוי בגולה. הוא לא היה עיוור כרבים מחבריו, לאנטישמיות הבוטה של המעמדות הנמוכים, ולא הדחיק את העובדה כי בפוגרומים הקשים נטלו הפועלים הגויים חלק נכבד במעשי האלימות. בחוש נבואי צפה כי אם יזכו הפועלים/המעמדות הנמוכים בשלטון, יימצא העם היהודי בסכנה פיזית של ממש. בורוכוב חזה שואה מאיימת העלולה לקרות תוך כדי המהפכה החברתית האלימה, או מיד אחריה. זוהי הסיבה שבגללה פתח את אחד ממאמריו הראשונים "לשאלות התיאוריה הציונית", במשפט הנחרץ: "אנו, אסור לנו להמתין". (שביד עמ' 294). בורוכוב שהיה הקופירייטר של הביטוי "הפירמידה ההפוכה", סבר כי מאחר שהחיים בגולה כפו על היהודים עיסוק במקצועות שאינם יצרניים, הם נכשלים פעם אחר פעם במאמציהם להפוך לפרולטרים. הסיבה לכישלון נעוצה באיבתם של הפרולטרים המקומיים החוששים לפרנסתם, ומונעים זאת בכל כוחם. האנומליה שבחיים בגלות, והיות העם חסר טריטוריה, מונעות כל אפשרות להפיכת הפירמידה ההפוכה בחזרה, ולתחילתה של מלחמת המעמדות. (עוד על האנומליה של הקיום היהודי ראו הערה 3).
הפתרון אינו בהגירה לארצות הברית שהייתה הפתרון הפופולרי בזמנו כי בכל מקום שאליו יימלטו היהודים הם ייתקלו באותה איבה של הפרולטריון המקומי החושש מתחרות ומגן על מקורות המחיה שלו. הפתרון הנכון הוא להגיע לארץ בלתי מפותחת, שבה אין בורגנות, תעשיינים ומעמד פועלים, למשל ארץ ישראל. ארץ זו מלבד היותה שוממת באופן ההולם את התזה שלו, היא גם משאת הנפש של העם היהודי בכל שנות הגלות. אביו סיפר בזיכרונותיו כי בנו ניסה כבר בגיל 9 לברוח מהבית ולנסוע לארץ ישראל וחזר על ניסיון זה בגיל 16 (מינץ עמ' 281). שם בעזרת ההון היהודי ייווצרו תעשייה ומעמד של פועלים יהודיים. מימוש השלב הראשון של הציונות על פי בורוכוב מוטל על הבורגנים ובעלי ההון. בשלב השני, כשתיווצר תעשייה, וכתוצר לוואי מעמד של פועלים, יחלו אלה את מלחמת המעמדות ויתפסו את השלטון בארץ החדשה. זו גם אחת הסיבות לכך שאנשי "פועלי ציון" פיתחו מראשיתם שאיפה מתמדת להקמת כוח צבאי מאורגן, ואכן ביוזמתם הוקם ארגון "בר גיורא" ולאחריו "השומר". זהו בקווים כלליים מאוד תמצית ה"בורוכוביזם", ועם המזון הרוחני הזה יצאו לדרך החברים יצחק בן צבי (נשיאה השני של מדינת ישראל), ישראל שוחט ממקימי "השומר", דוד בן גוריון שהקים את כל השאר, ויתר פעילי "פועלי ציון".

 

המנהיג


בורוכוב לא היה פילוסוף מנותק, אלא טיפוס של מנהיג, שעוד בנעוריו ריכז סביבו קבוצות של תלמידים אותם שיתף בתורתו. הוא הקים קבוצות לימוד שדנו בתזות המהפכניות שלו בעת טיולים בטבע וחתירה בנהר. במאמרו "ליד עריסתו של הסוציאליזם הציוני" מספר בורוכוב על ראשית הפיכת החזון המרקסיסטי-ציוני לפוליטיקה מעשית. בורוכוב השתייך בתחילה למפלגה ה"סוציאל - דמוקרטית" הרוסית, וסיפר על שלושת חבריו, אחד יהודי, השני גרוזיני והשלישי רוסי נוצרי שגורש מסמינריון לכמרים בשל היותו אתיאיסט. השלושה כבני 19 שידעו את "הקפיטל" של מרקס בעל פה, אהבו לשתות ולנהל ויכוחים אל תוך הלילה. על בורוכוב הוטל לנאום בפני פועלים יהודים ונוצרים ולפשט עבורם את התורות המסובכות באמצעות דוגמאות פשוטות מהווי חייהם. אך בורוכוב סולק בבושת פנים מהמפלגה בשל "האשמה" שהוא גורם לפועלים לפתח "חשיבה עצמאית".
"ומה עושה סוציאל דמוקרט רוסי מגורש, אשר היה למין 'ציוני'? פניתי לאגודה גדולה להשתלמות עצמית של סטודנטים יהודים ועשיתים לפועלי ציון הראשונים ברוסיה" (מינץ עמ' 27).
הארגון החזק בציבוריות היהודית היה ארגון "הבונד" ששילב בין שאיפה לשמירת האופי היהודי עם סוציאליזם, והתנגד לרעיון הציוני שטופח על ידי "חובבי ציון" הבורגנים. בורוכוב כותב במאמרו כי אביה הרוחני של הציונות הסוציאליסטית - נחמן סירקין - עדיין לא היה מוכר ברוסיה, ו"אני נאלצתי לגלות את הציונות הסוציאליסטית באורח עצמאי. היה זה בספטמבר 1900 ביקאטרינוסלאוו, ובנובמבר כוננתי את הארגון הסוציאליסטי הראשון של 'פועלי ציון'" (מינץ עמ' 26).

 

מנחם אוסישקין – איש של ברזל ופלדה


המנהיגות הציונית שהייתה נחלתם של הבורגנים, גילתה התנגדות נמרצת לשילוב הסוציאליזם המשוקץ ברעיון שיבת ציון. בורוכוב מספר בזיכרונותיו על יחסם של המנהיג הסמכותי של ציוני רוסיה, הלוא הוא מנחם מנדל אוסישקין, ורב העיר שמריהו לוין שעל 
מנחם מנדל אוסישקין 
שמו קרוי רחוב על יד תיאטרון הבימה. "מנחם מנדל אוסישקין... היה יהודי עשוי ברזל ופלדה. הוא התפאר שביתו נמצא בפינת הרחובות 'הברזל' ו'קשיחות הדעת'... ואמנם כך כונו הרחובות ושלא על דרך ההלצה. אוסישקין הצהיר בנמרצות ובקפידה: 'הפקרות כזו לא אתיר'. ודוקטור שמריהו לוין, אז רב העיר, גם הוא לא השלים עם מבצעי הסוציאליסטי. אלא שניסה, על פי אורחו הקבוע, העדין והתרבותי, להשפיע בדרכי נועם ועל ידי שכנוע. הוא בא בעצמו לאגודת ההשתלמות העצמית והרצה שורת הרצאות נגד הציונות הסוציאליסטית. אך הצעירים לא נטו אחרי המבוגרים. האגודה קיבלה את הצעתי וכינתה עצמה 'אגודת פועלים ציונית-סוציאליסטית' " (מינץ עמ' 27).
זו לא הייתה פגישתם הראשונה של השניים. אוסישקין סיפר בערוב ימיו ליצחק בן צבי על פגישתם הראשונה: בורוכוב הצעיר הגיע אל ביתו עם מכתב המלצה של אביו שנמנה עם חובבי ציון והיה מוכר לו, וביקש שיסדר לו אפשרות להרצות בפני קהל. בורוכוב הצעיר והאביון החל להתפרנס מגיל 14 ממתן שיעורים פרטיים, וביקש להתפרנס גם ממתן הרצאות. אוסישקין סיפר לבן צבי כי שמו של הצעיר היה מוכר לו: פרופסור ידוע שהתמחה בתורתו המסובכת של הפילוסוף אוונאריוס גילה לו כי נדהם לגלות באחת מהרצאותיו צעיר בגיל הגימנסיה שהתווכח אתו, וגילה ידע מקיף בתורתו של פילוסוף זה. הוא אפילו זכר את שמו – בורוכוב – וציינו בפני אוסישקין. כשבורוכוב הצעיר הופיע בפניו וביקשו שיקדמו כמרצה, קישר בין השניים ושמח לסייע לו. ואכן בורוכוב הופיע בטרקלינו של הגביר בפני הסולתה ושמנה של העיר, והרצה בפני הקהל שנשבה בקסמו על "אופיו של השכל היהודי". מסיים אוסישקין את זיכרונותיו "הרצאתו עשתה רושם כביר על כל השומעים, שהיו מוקסמים ונדהמים מהשפעת מחשבתו הכבירה של הצעיר הזה, ששמעו את שמו בפעם הראשונה. כזו היתה פגישתו הראשונה עם בורוכוב(מינץ עמ' 36). 

 

על אופי השכל היהודי


המייחד את האופי היהודי, על פי גישת בורוכוב, הוא הגישה המוניסטית (מלשון "מונו" – יחיד). אין מסתכלים על המציאות בעיניים אובייקטיביות, חקרניות, אלא קובעים אידאל אחד ואחיד כמטרה, ומכופפים את המציאות כדי להגשימה:
 
פרופ' אליעזר שביד מספר על תוכן ההרצאה שריתקה את אורחי טרקלינו של אוסישקין ועל הגישה ה"מוניסטית" היהודית:
"לגופו של עניין תיאר בורוכוב את תכונת הרוח של עמו כפי שהיא מיוצגת באישיו הגאונים, יוצרי מורשתו ומוסריה מדור לדור. גם בכך הלך בעקבות האידיאליזם של משה הס, וכמוהו ראה במונותיאיזם האתי ביטוי מובהק לחשיבה "מוניסטית" המאחדת את המציאות כולה סביב עיקרון אחד. חשיבה כזאת... מבטאת שאיפה, חזון של הרצוי, ולא התנסות במציאות האובייקטיבית שמתנגשים בה עקרונות
בוריה הצעיר ודודניו
סותרים... אבל כמו אצל הס מצא אותה בורוכוב גם אצל שפינוזה, מבקרה הגדול של הדת היהודית, ובניגוד למשה הס אבחן אותה אפילו אצל מרקס, שהפך את המוניזם הרוחני על פיו, והגיע למוניזם מטריאליסטי. העובדה הראויה לציון, שלמרות יחסו השלילי קיצוני של מרקס לעם שמתוכו יצא, ראה בו בורוכוב פילוסוף יהודי טיפוסי, ובמטריאליזם העקבי שלו סוג מוכחש של אידיאליזם שהועמד על היפוכו... בין כך ובין כך ה'גניוס' היהודי נוטה לפי אפיונו של בורוכוב לחזון עולם מושלם שנוצר על ידי תבונה מוסרית בלתי מתפשרת עם עובדות ההיסטוריה הסותרות אותו. זהו 'גניוס' החותר לכפות את חזונו על המציאות ההיסטורית בכוח רצונו”.(שביד עמ' 291).
 
תכונת הרוח היהודית אינה מתייחסת אל העולם כמות שהוא אלא כמו שהוא צריך להיות, ולכך יש שתי השלכות על האופי היהודי: הראשונה שזהו המקור לנטייה ה"תלמודית" לפלפול לוגי, שמטרתו ליישב את המציאות העובדתית עם הציפיות של החזון. שנית, הרצון להוכיח את אמיתות החזון באמצעות הגשמתו בפועל על ידי כוח רצון אידאליסטי ונכונות להקרבה עצמית הרואית של יחידים למען עמם. בורוכוב מתייחס אל המוניזם כאל תכונה שחייבים להתגבר עליה כי ההתעלמות מהמציאות הריאלית מסכנת את העם בכך שאינו רואה את הסכנה הנוראה שבגלות. עם זאת הוא מזדהה עם הנכונות להקרבה עצמית כדי לממש את החזון.
 
"הפרדוקס המפתיע - שהפתיע גם את אוסישקין המוקסם מן האידיאליזם השליחותי של בורוכוב הצעיר - היה אימוץ תורת מרקס האנטי אידיאליסטית, כדי להוכיח שדווקא משום שציונות ציון תואמת את תכונת הרוח הנבואית של העם היהודי היא הדרך היחידה להצלת העם מן הגורל שהחוקיות ההיסטורית המתגלה במהפכה כבר חרצה עליו" (שביד עמ' 292).
 
פרופ' מינץ חושף את הפנטזיה הכמוסה של בורוכוב המתגלה מבין השורות של מאמרו:
"המונותאיזם היהודי בא לעולם בזכות גאוניותו של משה. הוא סוקר את הפילוסופיה של פילון האלכסנדרוני, הרמב"ם ואבן גבירול. בורוכוב מותח קו בינם לבין שפינוזה, שלמה מימון, דיקארט, הובס ורבים אחרים... ברם, לא יהיה זה מיותר להעיר כי לגבי זמנו אין בורוכוב נוקב בשמו של פילוסוף (יהודי), המתייצב כמי שטווה את חוט המחשבה המוניסטית המחמירה... המשימה מתקיימת איפה ללא הפסק... מי אם כן, קרוי להעמיס על שכמו את הנטל הזה? מי קרוי למלא את החלל הריק? אין ספק שגאון יהודי ינבוט ויבוא. הוא בגדר נעלם, מתמהמה. וכל דור רשאי לראות עצמו כמי ששומע את פעמיו....מי שעוקב אחר שרטוטי האיפיון הנמרצים והבטוחים, שהוא מעניק לזרמים בפילוסופיה בת זמנו ולהוגי הדעות, ומי שזוכר את התפעלותה של הסביבה הפולטאווית מבורוכוב הגאון, איננו יכול להשתחרר מן המחשבה כי בסתר ליבו קיננה הכמיהה שמא יצליח הוא להתיר בתחומי זמנו את החידה על יסוד המוניזם המחמיר" (מינץ עמ' 48-47).

 

בורוכוב נלחם בתכנית אוגנדה ובטריטוריאליסטים


אוסישקין, מנהיג הזרם המרכזי בציונות הרוסית סלד אמנם ממרקסיזם, אך סלד אף יותר מתכנית אוגנדה של הרצל, ומהטריטוריאליסטים שביקשו למצוא מקלט אחר ליהודים ולוותר על החלום של ארץ ישראל. בחושו המעשי הבין כי אינו יכול להילחם בכל החזיתות: גם בתכנית אוגנדה וגם בהשפעה העצומה שהיה לסוציאליזם על הנוער. בעקבות הרצאתו של הצעיר המבריק שהצליח לרתום את הדיאלקטיקה המרקסיסטית להוכחת הצידוק של הציונות בארץ ישראל, החליט לגייסו לשורותיו. אוסישקין שלח את בורוכוב בשנת-1904 למסע הסברה ברחבי האימפריה הרוסית מטעם "ציוני ציון" נגד תכנית אוגנדה. הצעיר החקרן ראה במסע גם סיור לימודי שממנו למד על מציאות החיים המורכבת בקהילות היהודיות. בשליחות ההסברה נמצא גם מקור פרנסה לצעיר האביון, אם כי מהתכתבויות פנימיות עולה כי הממונים על הכספים ראו בו אחד שאפשר לשלם לו את הסכום הנמוך ביותר.
כל תקופת המאבק באוגנדיסטים ובטריטוריאליסטים שררו בין אוסישקין לבורוכוב יחסי אמון. בורוכוב ראה באוסישקין את הממונה עליו. בשנת-1904, בעיצומו של המתח במחנה הציוני, התחלחל בורוכוב מניסיון ההתנקשות של אחד מהפלשתינאים (מתנגדי תכנית אוגנדה) שניסה לרצוח את מקס נורדאו. בורוכוב הזדעזע ממעשה האלימות בייחוד מאחר שכוון נגד האיש שעליו כתב: "נורדאו אינו אלא נאה דורש ובעצם איננו עושה דבר ואיננו מעורר איבה כלשהי בפעילותו הנמרצת". מכיוון שנחשף לעוינותם של מתנגדיו המרובים של אוסישקין, חשש לחיי מטיבו, ושלח מכתב אזהרה לביתו של אוסישקין ששהה באותה עת בחו"ל. אשתו של אוסישקין אסתר נבהלה, והוא כתב לה מכתב התנצלות על מכתבו שהגדירו כעת כ"אווילי", "שראוי אני שהקרקע תתמוטט תחתי". (מינץ עמ' 105).

מינץ מספר על אירוע מימי עבודת ההסברה עבור "ציוני ציון", שממנה מצטיירת מפת רחובות תל אביב 
של ימינו ממרחק של כ-100 שנים: חיים בוגרשוב (על שמו רחוב במרכז תל אביב) הוזמן על ידי דוד סמילנסקי (על שמו רחוב ליד כיכר המדינה) וזאב טיומקין (על שמו רחוב על יד רחוב יהודה הלוי), כדי להרצות בפני ציוני העיר ולהילחם בטיעוני הטריטוריאליסטים והאוגנדיסטים. בוגרשוב שנצטווה על ידי אוסישקין (על שמו רחוב בצפון תל אביב) להגיע בדחיפות לאודסה, הציע את בורוכוב (על שמו רחוב במרכז תל אביב) כמרצה מחליף וכממלא מקומו. בוגרשוב הרגיע את המארחים שחששו כי הצעיר האנונימי לא יוכל להתמודד עם כוחם הרב של מתנגדי ציון. ואכן סמילנסקי מספר בזיכרונותיו על השקט שהשתרר כשבורוכוב החל לנאום במשך שעתיים רצופות בקולו הנמוך והצרוד. הקהל הוקסם ורותק לדבריו שתובלו בהוכחות מדעיות, היסטוריות ואף בהומור. נצחונו של בורוכוב היה מוחלט ומארחיו ביקשו שיישאר ויופיע בפני בני הנוער ויחזק את רגשותיהם הציוניים. הוא היה לנואם מבוקש ששמו הולך לפניו.

בשל הצלחתו נשלח בורכוב למרכז החשוב ביותר - לעיר ורשה. הוא התפעם מהעיר המודרנית בעלת האוכלוסייה היהודית החזקה. "ציוני ציון" היו חלשים באופן יחסי מול אנשי הבונד והטריטוריאליסטים, ומלחמת המאסף שלו נגדם הייתה קשה ומתסכלת. במכתביו להוריו סיפר על רשמיו מהעיר הגדולה, על הפתעתו מכך ששליטתו בשפת היידיש (הז'רגון) שבה נאם - אינה גרועה כפי שחשש, ועל רשמיו מיהודי העיר. סיפר כיצד נוכח כעד ראייה בקרב בין העולם התחתון היהודי לבונדיסטים. מתברר שהמשטרה החשאית גייסה גנבים יהודים כדי שיתגנבו לאספות הבונד, יאספו מידע ויכייסו את הפועלים, ובתמורה לכך - המשטרה תניח להם. אנשי הבונד שעלו על כך, התארגנו והפליאו את מכותיהם בכנופיות הגנבים.

לאחר פרעות קישינב בשנת-1903 היגרו הוריו, כרבים אחרים, לארצות הברית. לפני נסיעתם נפגשו ההורים בלא ידיעתו עם הוריה של חברתו ליובה וסיכמו על "התנאים", והאם השביעה את ליובה לשמור על בנה ועל בריאותו. בורוכוב פרנס את שני אחיו הקטנים שנשארו ברוסיה, ונזף בהורים כששלחו כסף לפרנסתם. ב-1904 השתפר מצבם הכלכלי של הוריו ושני הבנים הקטנים הצטרפו אליהם. בורוכוב נשאר ברוסיה לבדו ולא רצה להצטרף אליהם כי חש שיש לו ייעוד, הן בהתוויית הדרך, והן בארגון ההגנה העצמית.

מחסן כלי נשק שנועד להגנה עצמית, שנתגלה בבית הוריו של יצחק בן צבי, גרר את שליחת כל בני המשפחה לסיביר ומעצר פעילים רבים, בהם בורוכוב. יצחק בן צבי מספר בזיכרונותיו: "כדאי לציין, שגם בזמן ישיבתו במאסר בבית-הסוהר של פולטאווה, מצא לו בורוכוב שעת כושר להמשיך את פעולתו כמרצה עממי לפני המון איכרים שנאסרו לרגל תנועת המרד האגררית. לא רבים יודעים כי בקרב הסוציאל-דמוקרטיה האוקראינית נוצר זרם מיוחד, שאיחד את שאיפותיו הלאומיות עם רעיונות הסוציאליזם, קיבל כבסיס את רעיונות בורוכוב, וקרא לעצמו ברוכוביסטי". (רשימת מקורות 3).
בורוכוב נשלח כציר לקונגרס הציוני השביעי בבאזל שבו נדחתה סופית תכנית אוגנדה. בתום פרשת אוגנדה חלה התרחקות בינו ובין אוסישקין. בורוכוב חזר לפעילות בחוגי "פועלי ציון" שמהם רחק תקופה ארוכה בשל נטייתם לטריטוריאליזם, והפער בינו ובין אוסישקין הבורגני צף ועלה.
בורוכוב הגשים את חלומו ללמוד באוניברסיטה. הוא התקבל ללימודים אקדמיים בברלין שהייתה משאת נפשם של צעירים יהודים רבים, אך לא לזמן רב; הפוגרומים שהתחדשו, והצורך לחזק את פועלי ציון הנאמנים לארץ ישראל, הביאו לנטישת חלום הלימודים ולחזרה לרוסיה. סניף פולטאבה של פועלי ציון היווה בשנת-1906 את הבסיס להקמת מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית היהודית "פועלי ציון".

מי שמעמיק בדברי ימי עמנו, נדהם כל פעם מחדש מול ריבוי המחלוקות, הזרמים הרעיוניים ורסיסי המפלגות. השפעתה של מפלגת "פועלי ציון" היתה זניחה ביחס למשקלן הציבורי של הס"ס (טריטוריאליסטים), שתרו אחר טריטוריה לריכוז יהודים מחוץ לארץ-ישראל, והי"ס - האוטונומיסטים (סיימיסטים) שחתרו לאוטונומיה כתנאי למאבק על ממלכתיות יהודית. "פועלי ציון" ניסו להתחזק על ידי איחוד עם ה"פארבאנד" הפולני של פועלי ציון, שהיה ארגון גדול יותר, אולם מחלוקת בין בורוכוב לבין טבנקין שהסכימו אמנם על אופציית ארץ ישראל אך נחלקו בקביעת הסיבות להעדפה זו, מנעה את האיחוד.
בורוכוב שינה במהלך חייו הקצרים את עקרונותיו בשל השפעת המאורעות שאירעו בחייו כפרוץ מלחמת העולם הראשונה והמהפכה ברוסיה. בציבור היהודי הסוער והשסוע התנהלו ויכוחים אינסופיים בין בעלי הדעות השונות, והיו שלא ראו בעין יפה את שינויי הקו של בורוכוב וקראו להציל את "הבורוכוביזם מבורוכוב".
יצוין כי בשלבים מאוחרים יותר הכיר בורוכוב באפשרות של ביסוס אוטונומי מסוים בגולה כגרסת הבונד, ואף עסק בבלשנות שפת היידיש וחיבר ספר דקדוק ביידיש הנמצא בשימוש עד היום. העיסוק ביידיש מול העברית ייצג יותר מכל את העימות בין הציונים לבין הבונד.

 

פילוסוף מאוהב


ליובה מלצר ובוריה בורוכוב נחשבו לבני זוג המיועדים זה לזה מגיל צעיר. ליובה הייתה חברתה הטובה של אחותו נדיה וגם של המשוררת רחל בת כיתתה. אחיה של ליובה היה חברו ותלמידו של בורוכוב אף שהיה מבוגר ממנו בשנתיים. ליובה העריכה את האינטלקט שלו אך לבה היה שייך לאחר: חצקל היה תלמידו של בורוכוב בעיר הגדולה, וכשזה חזר לפולטאווה נסע חצקל בעקבותיו. ליובה התאהבה בתלמיד במקום ברבו, והקשר הרומנטי ביניהם נמשך כמה חודשים ונותק כנראה ביוזמתו. בוריה שאל את חצקל על הקשר עם ליובה וזה ענה לו שאין ביניהם מאומה, ושלבו נתון לנערה אחרת.

 
בר בורוכוב, אשתו ליובה והבת שושנה. ניו יורק 1916

בורוכוב גילה בדרך הקשה מה שיודע כל חנון מצוי: אינטלקט מרשים אינו מבטיח בהכרח את הדרך אל לבן של נערות. הדרך שלו להתמודד עם אהבתו הנכזבת הייתה אופיינית: הוא כתב הגיגים ממוספרים מדי יום, שנועדו להוות בסיס למחקר מקיף בנושא: "האישה, הנישואין והאהבה". רוב ההגיגים הם כלליים ללא נימה אישית, והחוקר מינץ מספר כי רק בהגיג מספר 375 החל להתחבר למצוקתו הרגשית: " 'מקרה טיפוסי של קסם החיים - המקרה שלי בקיץ עם אהבתה והעדר יציבותה של ליובה'. או הקושיות ב-373 'אימתי האהבה היא קומית? ואימתי טרגית?', והלאה ב-337: 'הטרדנות שבאהבה, הפינוק שבהבנה מדוע לא הייתה באהבתי, שלא זכתה להדדיות מלאה, משום השפלה'. לקראת ראשית שנת 1903 נעתרה ליובה, אולם גם לכשנתלכדה דרכם באהבה, לא התעלו היחסים לכמעין דבקות רבת אנפין". (מינץ עמ' 56). ליובה העריכה את חוכמתו ונהנתה מההערצה שלה זכה, אך היא לא גילתה עניין אמיתי – לא בסוגיות שהעסיקו אותו ולא בחבריו. בורוכוב עשה מאמץ להקדיש זמן לחוג החברתי שלה אף שלא מצא עמם שפה ותחומי עניין משותפים.
 

שוקו בבית קפה וינאי


רחל ינאית בן צבי, אשת הנשיא השני יצחק בן צבי, סיפרה בזיכרונותיה על בורוכוב – חברו הטוב 
 
יצחק בן צבי ורעייתו רחל ינאית בן צבי  
 של בעלה. בני הזוג נסעו להשתתף בקונגרס הציוני התשיעי שהתקיים ב-1909 בהמבורג בגרמניה, ועברו בווינה, שם התגוררו בני הזוג בורוכוב, כדי לפגוש את חברם.

ליובה עמדה ללדת את בתם שושנה והם לא רצו להכביד עליה, אז השלושה נפגשו בבית קפה. "נפגשים עם בורוכוב בבית קפה קטן – מתיישבים בפינה ושותים שוקו מימי, ומקשיבים לדבריו. הוא קורא באוזנינו מאמר על 'הפועל היהודי במספרים' מלא וגדוש עובדות ומספרים שאסף ממקורות שונים.... בווינה שוב הרגשנו בבורוכוב את ידידנו היקר והקרוב". בן צבי ובורוכוב הם ידידי נפש עוד מילדותם. "אין כמוהו מבין לנו, הארצישראליים... יותר מכל חבר אחר בתנועה הוא מתאמץ להבין לנפשה של ארץ ישראל. עז רצוננו להעלותו לארץ... יחסו של בורוכוב אלינו הוא כיחס אח גדול אל אחיו הצעירים. נוגעת עד הלב היתה דאגתו לנו. הוא גם טרח לעזור לנו באריזת מעט החפצים כי מזוודות לא היו לנו... נפרדנו ממנו בתקווה להתראות בקרוב בארץ. לא עלה אז על הדעת שנפרדים אנו לעולם. שלא נראהו עוד". (ינאית בן צבי עמ' 127).

רחל ינאית רומזת בספרה על התחמקותו של בורוכוב מלעלות ארצה בשל המחלוקת בין בורוכוב לסניף הארצישראלי של מפלגת "פועלי ציון". בינואר 1907 נתכנסו בעיר רמלה כמה חברים, בהם ישראל שוחט, דוד בן גוריון ויצחק בן צבי וקבעו את "פלטפורמת רמלה" שהתוותה את הקו הרעיוני של "פועלי ציון" בארץ ישראל. הפלטפורמה הייתה בורוכוביסטית ברוחה אך בפועל המצב בשטח לא תאם כלל את התיאוריות המרקסיסטיות של "מלחמת המעמדות" והשלבים בדרך למהפכה. בעוד בורוכוב נקט קו שאסר על בעלות פרטית ביקשו תלמידיו לקיים התיישבות יהודית על קרקע שתהא בבעלות מעבדיה. ב-1909 התרחקו מפלטפורמה זו שלא ביטאה את האופי הארצישראלי, וחדלו לראות ב"פועלי ציון" סניף של המפלגה בחו"ל, אלא מפלגה ארצישראלית סוציאל-דמוקרטית. אנשי העלייה השנייה הבינו כי בלי התיישבות על הקרקע ועיבודה יקרוס החזון הציוני. מובן שבמתכונת כזו, גם אם הבעלות על הקרקע היא שיתופית כמו בקיבוצים, עדיין המתיישבים הם "בעלי בתים" ובעלי רכוש, ומלחמת המעמדות, מה יהא עליה?

(רשימת מקורות 5 – עוד על המחלוקת בין "פועלי ציון" בארץ עם בורכוב ראו גם גולדשטיין עמודים 45-44). 

 

אחינו הפועלים הפלשתינאים


במאמרו "הפלטפורמה שלנו" דן בורוכוב גם בנושא ערביי ארץ ישראל. שלא כרבים מבני דורו שסברו כי "עם ללא ארץ מגיע לארץ ללא עם", לא טמן את ראשו בחול, ולא התעלם מתושביה של הארץ. הוגה הדעות שבכל חייו הקצרים לא ביקר בארץ, הגיע למסקנותיו מתוך התבוננות במצב בבלגיה. ההיסטוריון אליעזר בארי בספרו "ראשית הסכסוך ישראל-ערב" מתייחס למסקנותיו וקובע כי ראייתו ומסקנותיו היו שונות 
תכלית השינוי מכל מה שקדם לו בהגות הציונית. במאמרו משנת-1905 כתב בורוכוב: " 'הפלאחים בארץ ישראל - הם צאצאים ישירים של שרידי הישוב החקלאי היהודי והכנעני... בני המקום בארץ ישראל, שההדיוטות קוראים להם 'ערבים' או גם 'תורכים', אין להם בעצם עם הערבים והתורכים ולא כלום... הם מתבוללים ברצון בכל תרבות גבוהה, ובקרבת המושבות היהודיות מסגלים להם את התרבות העברית. 'הרי ילידי ארץ ישראל אינם אומה אחת, ועוד זמן רב לא יהיו לאומה אחת ... אפילו לקנאות דתית אין אצלם מקום'. 'התנועה הערבית הלאומית... אי אפשר שיהיה לה, כל יחס לארץ ישראל.... פרט ללשון ולדת אין כל דבר משותף לפלחי ארץ ישראל ולערבים, אף ניכרת איבה גלויה בין הפלאחים והערבים' " (בארי עמ' 132-129).
כפי שנאמר: מה שרואים מבלגיה לא רואים מכאן.
בארי ממשיך וקובע כי דבריו של בורוכוב בנושא ערביי ארץ ישראל היו מונולוג ולא היה להם הד, אפילו לא של התנגדות, ופועלי ציון בארץ התעלמו מהם. בהשפעתו של בן גוריון הייתה התעלמות כוללת מבורוכוב, לא רק מגישתו לערביי ארץ ישראל, אלא לתורתו בכללה. "בחמשת השנתונים של ה'אחדות', הירחון של פועלי ציון, לא הודפס מאמר של בורוכוב ושמו לא נזכר אף פעם... גם בחמישה כרכים עבים של האוטוביוגרפיה של דוד בן גוריון 'זיכרונות' לא נזכר שמו של בורוכוב אפילו פעם אחת" (בארי עמ' 132-129).
ההיסטוריון שמואל אלמוג מוסיף:

"בורוכוב לא היה הראשון שהצביע על הקרבה האתנית בין הפלחים והיהודים. אף שתיאוריה זו לא נדונה בשום פורום ציוני, הייתה לה השפעה לא מעטה בקרב חוגים שונים בציונות, ובמיוחד בארץ עצמה. אפשר להבחין בהופעתה עוד אצל אנשי ביל"ו, המעלים ב-1882 את בשורת הפגישה המחודשת בין שני החלקים של השבט השמי ('בן ישמעאל את בן יצחק') בעתיד בארץ ישראל. היא מתגלה בבהירות אצל איש ביל"ו ישראל בלקינד, לאחר סיור נרחב שעשה בשנת 1894 בארץ ישראל משני עברי הירדן. בלקינד הגיע למסקנה, שתושבי הארץ הם ברובם מצאצאי היהודים... כבר הזכרתי את מאמרו הידוע של יצחק אפשטיין, שגרס אף הוא כי רבים מהפלחים הם מצאצאי היהודים. הגדיל לעשות ר' בנימין (רדלר פלדמן), אשר עוד ב-1903 שר שיר תהילה לפן שמיות העתידה, שתהיה משקל נגד לאנטישמיות האירופית". (אלמוג עמ' 86).

"בפרספקטיבה של התפתחות הלאומיות בימינו, נראית טענתו של בורוכוב דמיונית ביותר. עם זה היה בה ניסיון לצפות את בוא המודרניזציה, שתשפיע על כל מהלכי החיים ותערער במהלכה את החברה הערבית המסורתית. נגד הגישה הסטטית, שציינה רבים מן הדוברים, הופיעה אצלו תפיסה דינמית; מעין זו שתאפיין את הציונות לעתיד - היינו ראיית עצמה ככוח המחולל שינוי באזור". (אלמוג עמ' 88). 

 

ימים של מלחמה ומהפכה


בימי מלחמת העולם הראשונה נאלץ בורוכוב לעקור לאיטליה, שם בשותפות עם פנחס רוטנברג וזאב ז'בוטינסקי, עסק בהקמת הגדודים העבריים במסגרת הצבא הבריטי. בדצמבר שנת 1914 הגיע בורוכוב לניו יורק, ונשאב לפוליטיקה המסובכת ורוויית היצרים של המהגרים היהודיים. שם גם פגש את בן צבי וחבריו שרשו מהארץ, ובהשפעתו התגייסו לגדודים העבריים. לאחר מהפכת פברואר 1917 ברוסיה, נענה לבקשת המפלגה לחזור כדי ליטול חלק במאבק, ונכנס לרוסיה בהשתדלותו הישירה של רוטנברג, שמילא תפקיד בכיר בצמרת הממשל של קרנסקי. באוקטובר 1917 הגיע בורוכוב לקייב כדי להשתתף בוועידה השלישית של מפלגת "פועלי ציון" ברוסיה, שם הסתמן המפנה בעמדותיו שהחל להתגבש שנים קודם: הוא התרכך ותמך ברעיון ההתיישבות הקואופרטיבית של פועלים בארץ ישראל אף שבכך יהפכו ל"בעלי בתים" באופן שעלול לפגוע במאבק הבין-מעמדי. רעיונותיו החדשים, וגם הסכמתו לחיזוק האוטונומיה בגולה הרחיקו אותו מ"שומרי הסף" האידאולוגיים, והם שקראו "להציל את הבורוכוביזם מבורוכוב".
בדרכו חזרה מכנס מפלגתי חלה בדלקת ריאות ושכב על מיטת חוליו רחוק ממשפחתו ומחבריו עד ליום מותו ב-17.12.17. אחר ארונו צעדו וספדו לו נציגי מפלגות יהודיות ואוקראיניות כאחד. לאחר מותו המשיכו פועלי ציון להתרפק על זכרו התרפקות סלקטיבית וקידשו את "הפלטפורמה" כביטוי הקלאסי של הבורוכוביזם. בשנת-1963 הועלו עצמותיו ארצה, והוא נטמן בבית הקברות המיתולוגי בכנרת על יד גדולי הסוציאליסטים היהודים כמשה הס, נחמן סירקין וברל כצנלסון. אופייני לחייו רוויי המחלוקות האידאולוגיות הוא הקרב שניטש על מצבתו: על המצבה שהועלתה אף היא ארצה נכתב טקסט ביידיש והוזכרה המפלגה הקומוניסטית "פועלי ציון". בשל הכיתוב הבעייתי הושארה המצבה בגינת הסמינר באפעל ובכנרת הוצבה מצבה עברית "כשרה" מבחינה אידאולוגית. (עוד על המחלוקת בגין המצבה ראו הערה 4).

 

קורות משפחתו


לאחר מותו עלתה אלמנתו ליובה ארצה עם שני ילדיה, שושנה ודוד. אגדה אורבנית מספרת שמוקירי זכרו של בורוכוב העניקו לאלמנה מתנה של 250 דונם בלב גבעתיים (כיום שכונת בורוכוב), אך היא כנאמנה למורשתו סירבה לקבל את השי, וכי מכתב הוויתור שלה מתויק אי שם בארכיון העירוני.
 
שושנה נקלעה שלא ברצונה לסיפור טרגי הכרוך במלחמת המחתרות. הסופר רם אורן הקדיש את ספרו "ימים אדומים", שנולד מתוך עבודת התזה של ההיסטוריונית דניאלה רייך, לסיפור אהבתה של שושנה בורוכוב לקצין הבולשת הבריטי תום וילקין, ולסיפור האהבה של רוני בורשטיין ואברהם ("יאיר") שטרן, מנהיג מחתרת הלח"י. וילקין היה אחראי על המחלקה היהודית בבולשת הבריטית ומרודפיו של שטרן. לאחר רציחתו של יאיר נרצח וילקין במעשה נקם של אנשי הלח"י. (רשימת מקורות 8)
את חיוכה של ההיסטוריה אפשר למצוא בסיפור נכדתו של בורוכוב – מיכל ליבנה, בתו של דוד. ליבנה הייתה למעין גורו מקומי בנושא התנהלות פיננסית והשקעות בשוק ההון בעיקר בקרב נשים. היא כתבה ספר הדרכה שזכה להצלחה בשם "בורסה יקירתי". העובדה כי נכדתו של בורוכוב עוסקת בשוק ההון סייעה לה בתחום יחסי הציבור, אך מעוררת מחשבות על כוחה של הגנטיקה האנושית. סיפור הסב ונכדתו דומים: שניהם חסרו השכלה אקדמית מסודרת, שניהם אוטודידקטים ובעלי כישרון יוצא דופן בריתוק קהל שומעיהם. ההבדל הוא בליבת הנושאים שהם דבר והיפוכו: סוציאליזם מול קפיטליזם. הנכדה אומרת כי בעיניה אין כל סתירה, וכי העיסוק המושכל בשוק ההון לשמירת האיתנות הפיננסית המשפחתית הוא "הציונות של היום".
רשימת מקורות
הרשימה מסודרת על פי סדר ההופעה בטקסט


1. מחבר/ים: מתתיהו מינץ
שם הספר: בר בורוכוב – המעגל הראשון (1906-1900)
שם ההוצאה: אוניברסיטת תל אביב – הוצאת הקיבוץ המאוחד תשל"ז
שנת ההוצאה: תשל"ז
קיצור: מינץ
 
2. מחבר/ים: אליעזר שביד
שם הספר: תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש - חלק שלישי : מול משבר ההומניזם - כרך א: על פרשת הדרכים ההיסטורית
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: עם עובד
שנת ההוצאה: תשס"ג-2003
קיצור: שביד
 
3. http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=2150
מקור הערך: יצחק בן צבי, מתוך "ב. בורוכוב, כתבים נבחרים" כרך ראשון תש"ד עמודים ה-יח.
 
4. מחברת: רחל ינאית בן צבי
שם הספר: אנו עולים
שם ההוצאה: ספריה לעם הוצאת עם עובד
שנת ההוצאה: תשכ"ב 1962
קיצור: ינאית בן צבי
 
5. מחבר: יוסף גולדשטיין
שם הספר: בין ציון לציונות 1914-1881
תולדות התנועה הציונית כרך 6
שם ההוצאה: בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה
שנת ההוצאה: תשנ"ח - 1998
קיצור: גולדשטיין
 
6. מחבר/ים: אליעזר בארי
שם הספר: ראשית הסכסוך ישראל-ערב: 1882 - 1911
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: ספרית פועלים הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה 
שנת ההוצאה: 1985
קיצור: בארי
 
7. מחבר/ים: שמואל אלמוג
שם הספר: הנקודה היהודית
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: ספרית פועלים 
שנת ההוצאה: תשס"ב, 2002
קיצור : אלמוג
 
8. ראיון עם רם אורן בעיתון ידיעות אחרונות.
מראיינת מרב יודילוביץ' פורסם:  28.08.2006
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3294964,00.html
 
 

הערות

1: על הסינתזה בין מרקסיזם לציונות: מתוך ספרם של בן רפאל ובן חיים "זהויות יהודיות בעידן רב - מודרני":

"בורוכוב התקשה לערוך סינתזה בין מרקסיזם לציונות, שכן מרקסיזם אורתודוקסי רואה בלאומיות תופעה של מבנה על, אידאולוגיה המופצת בידי הבורגנים לשם קבלת לגיטימציה לאינטרסים המעמדיים שלהם. עם זה, גם התנועה הסוציאליסטית המרקסיסטית האוסטרו הונגרית הכירה באתניות ונתנה לגיטימציה לקבוצות פועלים מובחנות הפועלות על פי השתייכות אתנית ולשונית - צ'כים, קרואטים, הונגרים ועוד. בורכוב עצמו שאב אפוא את ההצדקה לשילוב שבין מרקסיזם לציונות מתפיסה אוסטרו מרקסיסטית של מנהיגים כמו: אוטו באואר, מקס אדלר, קרל רנר, (Otto Bauer, Max Adler, Karl Renne) שטענו כי במציאות רב לאומית שחרור מעמדי צריך להתקיים לצד אמנציפציה לאומית. במאמרו משנת 1905 "השאלה הלאומית במאבק המעמדי" טוען בורכוב, כי בכתבי מרקס עצמו קיימים אלמנטים פלורליסטיים וכי צריך לראות במאבק המעמדי כמאבק המתקיים תמיד בתוך קבוצה חברתית לאומית. אם קבוצה אתנית שלמה נשלטת בידי אחרת, אז הקבוצה השולטת מנסה לכפות את המבנה המעמדי שלה; הפרולטריון של בני המיעוט נמצא בשליטה כפולה - מעמדית ולאומית".
מחבר/ים: אליעזר בן־ רפאל וליאור בן-חיים
שם הספר: זהויות יהודיות בעידן רב-מודרני
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: האוניברסיטה הפתוחה 
שנת ההוצאה: תשס"ז 2006
עמוד: 164
 
2 :  על נחמן סירקין
"דילמת הכורח להילחם בו זמנית בשתי חזיתות סותרות זו לזו היא שאתגרה את חשיבתו, כשם שאתגרה את חשיבתם של ז'יטלובסקי וסירקין...ועובדה מאלפת היא שאותה מידה של עמקות חשיבה פילוסופית, מקוריות ופרדוקסליות שעשו את סירקין מנוכר ובלתי מובן לרוב בני דורו, עשו את בורוכוב למנהיג הנערץ רב ההשפעה במפלגתו - פועלי ציון - וגם מעבר לה. כוח השפעתו נבע היישר מן העוצמה האינטלקטואלית שהקרין, מן השכנוע הפילוסופי המעמיק שנתן לציבור תלמידיו, בין אם ירדו לעומק טיעוניו ובין אם השתכנעו מן הלהט הנפשי ומן האמונה שהקרין ברטוריקה הרציונליסטית שלו. אכן, עובדה זו מפליאה עוד יותר מפני שהפרדוקסליות של סירקין, שניכרה אותו לרוב בני דורו, נתגלתה אצל בורוכוב לא כטיעון דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת, אלא כהיפוך עמדות כולל מול מצבים מתהפכים".
מחבר/ים: אליעזר שביד
שם הספר: תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש - חלק שלישי : מול משבר ההומניזם - כרך א: על פרשת הדרכים ההיסטורית
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: עם עובד 
שנת ההוצאה: תשס"ג-2003
עמוד: 287-8
 
3 : "על האנומליה של המצב היהודי" מתוך מאמרו של מנחם ברינקר: על "אנומליה ונורמליזציה":
"ההכרה שהמצב היהודי הוא אנומלי, בהשוואה למצבם של עמים "נורמליים", קיימת כבר במחשבה היהודית המסורתית הקדם מודרנית. המהר"ל מפראג, למשל, רב ופוסק שעמד כולו בתחום המחשבה הדתית, הגדיר את הקיום היהודי בגולה כמחלה. במונחי הפילוסופיה של אריסטו שהיו מקובלים במחשבת ימי הביניים, הוא ראה בקיום הזה קיום שסובל מ"העדר" (פריווציה) כמו שהעיוור נעדר ראייה או החיגר נעדר יכולת ההליכה שהן סגולות השייכות לאקזיסטנציה, לקיום האנושי המלא והשלם. כאן ההעדר הוא העדר מולדת, שהוא פגם יסוד לכל קיום לאומי בריא. מובן שאת תקנת המצב הפגום רואה המהר"ל, כקודמיו המקובלים, בחזרה בתשובה שתגרום לאלוהים לתקן את הפגם הזה ולהסיר את קללת ה"גלות" מעל עם ישראל. לעומת זאת , היו במסורת הדתית של עם ישראל שדרשו 'אנומליה' זו לשבח ('צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרם בין האומות') וראו בה אות וסימן לייחוד היהודי ולייעוד היהודי. גם בעידן המודרני, ולאחר תהליכי החילון החלקי או המלא של המחשבה היהודית, נמשכה מחלוקת זו על הערכת ה"אנומליה" היהודית. הכול הודו בה, אך לא הכול ראו בה קללה. ההיסטוריון שמעון דובנוב, למשל, סבר שישנה לאומיות מדרגה גבוהה יותר, העומדת מעל לטריטוריה, לפוליטיקה ולצבאיות, ומתבססת על זיכרון היסטורי ועל זהות תרבותית ולשונית. בעיניו, עם ישראל הוא הדוגמה המובהקת של לאומיות גבוהה יותר מסוג זה. הפילוסוף הרמן כהן לעג למאמצי הציונים, 'הרוצים להיות מאושרים' על אדמתם ככל הגויים, ואינם מכירים בייעוד היהודי המיוחד הכרוך בין השאר בוויתור על טריטוריה ועל חיים מדיניים עצמאיים. ואולם מרבית ההוגים היהודיים המודרניים, ועל אחת כמה וכמה ההוגים והסופרים הציוניים, לא ראו באנומליה היהודית חלק מייעוד נשגב אלא תיבת פנדורה של צרות ופגעים. בעיני הרדיקלים שבהוגים האלה, פגעים אלה אינם רק כלכליים או פוליטיים אלא גם נפשיים. בהעדר מולדת היהודי הוא "אורח בכל מקום ובן בית בשום מקום" ( פינסקר); מוקד לפחד ושנאה המנקז אליו את כל המתחים החברתיים (פינסקר, לילינבלום, הרצל, סירקין): נעדר זיקה נפשית לטבע, לעבודה וליקום (ברדיצ'בסקי, א"ד גורדון); נעדר כושר לסולידריות לאומית ולהגנה עצמית (ביאליק, ברנר); ואפילו בלתי מוכשר ליצירה תרבותית מקורית וייחודית (קלוזנר).  הוגי הציונות הסוציאליסטית קשרו את האנומליה שבהעדר טריטוריה באנומליה נוספת בתחום המבנה החברתי–מעמדי של העם היהודי, וגם אנומליה זו נתפסה כטעונה תיקון שבנורמליזציה".
עורך/כים: ישראל ברטל, ירמיהו יובל, יאיר צבן, דוד שחם ומנחם בריקנר
שם הספר: זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי - כרך ראשון : ההגות היהודית המודרנית ; זיכרון, מיתוס והיסטוריה ; תמורות באורחות החיים
מאמר מאת מנחם ברינקר "אנומליה ונורמליזציה"
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: כתר הוצאה לאור למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר 
שנת ההוצאה: 2007
עמודים: 12-11

  
4: הקרב על המצבה:
http://www.ranaz.co.il/articles/article2111_19650531.asp
"פולמוס על מצבת בר בורוכוב"
מאת נח זבולוני

פורסם  ב”חרות" ביום - 31.5.1965.