"חביבה , סיפור חייה, שליחותה ונפילתה של הצנחנית חביבה רייק" מאת תהילה וזאב עופר.- ספרית פועלים - הקיבוץ המאוחד 2004.
ראיונות עם חביבה רייק-שקלרסקי ושוריקה ברוורמן-שפכנר.
ראיונות עם הפרטיזן עקיבא וניר והצנחן חיים חרמש באדיבות ארכיון מורשת - בית עדות על שם מרדכי אנילביץ'.
העלמה מרתה
חביבה נולדה בשנת 1914, זמן קצר לפני רצח יורש העצר בסרייבו ופרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוריה היו ככל הנראה אנשים אמידים, שחיו בעיר בודפשט שבאימפריה האוסטרו - הונגרית. המשפחה ירדה מנכסיה בשל הימורי האב, ונאלצה לעקור לסביבה כפרית עלובה בסלובקיה, שם חיה בעוני מרוד. האב נעלם מחייהם בשלב די מוקדם, והאם נלחמה כדי לפרנס את ששת ילדיה. הילדים עזרו לה בכל ומסרו לה את משכורותיהם הדלות. הבנים עבדו כרועי אווזים והבנות כמשרתות בבתי אחרים כדי לחסוך בהוצאות. חביבה או כשמה אז, מרתה, הייתה בת הזקונים, הצטיינה בלימודיה, והמשפחה כולה התגייסה כדי לאפשר לה להמשיך בלימודים ולהינצל ממסלול החיים של משרתת כפרית.
באסיפה משפחתית הוחלט כי המשפחה כולה תתגייס ותאפשר לה ללמוד. מרתה בעלת הגישה הפרקטית לחיים ידעה כי הסיכוי לכך שמשפחתה תצליח לממן לה לימודים ארוכי טווח נמוך, ועל כן נרשמה לבית ספר ללימודי מזכירות שהעניק תעודת מקצוע לבוגריו לאחר שנתיים, ואם ממשיכים לשנתיים נוספות, אפשר להירשם לאוניברסיטה. למרבה הצער המצב הכלכלי הקשה בבית גרם לכך כי כצפוי נאלצה להפסיק את לימודיה לאחר שנתיים בלבד.
מרתה החלה לעבוד בחברה לציוד חקלאי של משפחה יהודית עשירה, וחיש קל גילו מעסיקיה כי הנערה הצעירה אחראית ובעלת כישורי ניהול. היא למדה מאחיה אפרים (לאצי) לרכוב על אופנוע, שאיתו הסתובבה בעיר ובכפרים הסמוכים. בשנת 1931 היה זה נדיר לראות אישה הרוכבת על אופנוע, והאיכרים נהגו להרים את כובעיהם בחולפה על פניהם. מרתה הייתה לדמות מוכרת, דבר שיסכן את חייה כשתשוב לסלובקיה כסמלת עדה רובינסון בשירות חיל האוויר של הוד מלכותו. אך בל נקדים את המאוחר.
בתנועת 'השומר הצעיר'
למשפחתה של חביבה היה קשר קלוש ביותר ליהדות, ועל כן אין זה ברור כיצד התגלגלה לסניף המקומי של תנועת 'השומר הצעיר'. חביבה פגשה שם את בני הטובים מהמשפחות היהודיות המבוססות, שיכלו ללמוד באוניברסיטה במימון משפחותיהם. בהתחלה לא התקבלה לחברתם: הצחוק שלה היה רם מדי, היא שאלה יותר מדי שאלות מרובות וחקרניות, ובאופן כללי הייתה טיפוס שאינו מוותר ועולה לחבריה על העצבים. מישהו מהם כינה אותה "אווזה זעיר-בורגנית". חביבה נפגעה עמוקות, אך נמנעה מלהעיר שהיא דווקא הפחות זעיר-בורגנית מרוב בני החבורה. היא שתקה גם כשהעיר מישהו כי יש לה צחוק פרוע וקול צרחני. בדפוס שילווה אותה בהמשך דרכה, היא התגברה על כל מבקריה ומהר מאוד הגיעה לעמדת ניהול של הסניף המקומי של השומר הצעיר, והאחראית על גיוס הכספים לקרן הקיימת. חוץ מלנהל את השומר הצעיר, ואת חברת הציוד החקלאי, ניהלה אף את משפחתה. בהשפעתה עלו האח אפרים (לאצי) והאחות יהודית (אילונקה) לארץ וכך ניצלו חייהם. גם חביבה רצתה לעלות ארצה אך פחדה שלא יהא מי שיפרנס את אמה האהובה שהייתה הדמות המשמעותית בחייה. רק לאחר שסידרה לאחיה אימרה מספרה ולאחות פרנצי קונדיטוריה, העזה לחשוב על עליה לארץ.
חביבה ואהרון מרטינוביץ בקיבוץ
בשומר הצעיר פגשה את אהרון מרטינוביץ, בחור יפה תואר ורגיש, שכמוה השתייך למשפחה דלת אמצעים. הם התאהבו, נישאו ואהרון עלה לארץ לפניה והצטרף לקיבוץ מענית. עד עלייתה ארצה הייתה לעוזרתו של ד"ר אוסקר נוימן, מנהיג ציוני שיחד עם גיזי פליישר נשיאת ויצ"ו היו דמויות מפתח בציונות הסלובקית. יחד שקדו על ארגון סרטיפיקטים, הברחת כספים לארץ וזירוז העלייה. לימים תיתפס גיזי פליישר על ידי הנאצים ותישלח במשלוח למחנה ריכוז, שם הוקרא שמה ברמקול מיד עם הגיעה למחנה והיא נשלחה לקרמטוריום באופן מיידי. נוימן יצליח להינצל ולעלות ארצה.
כאשר עלתה חביבה סוף - סוף ארצה, נתגלעו חילוקי דעות בינה ובין אהרון שהיה לקומוניסט. אמנם 'מענית' כקיבוץ של השומר הצעיר השתייך לצד השמאלי של המפה הפוליטית, אך להיות קומוניסט היווה חציית קו אדום. קראו להם "שתפנים" והשלטונות הבריטים ראו בהם בתקופות מסוימות משתפי פעולה עם האויב. אהרון נרדף בקיבוץ בשל עמדותיו והיא עמדה לצידו למרות חילוקי הדעות ביניהם. בימים ששרתה בפלמ"ח ובצבא הבריטי - הקשר ביניהם סיכן את קידומה. חביבה הקפידה להסוותו, וגם למדר את אהרון מכל מידע, אך שמרה על יחסי חברות עמו לאורך כל חייה. מעטים היו האנשים כאהרון שהבינו לליבה, כאחוותם של שני ילדים סלובקים יהודים עניים ממשפחות קשות יום שהפכו לציונים וסוציאליסטים, אהבו ועלו ארצה. כאן בארץ אהרון ציוניותו של אהרון פחתה, וכך גם אהבתה של חביבה, אך לא חברותם והקשר הנפשי ביניהם.
צבי אריסון
בשומר הצעיר הטיפו לכאורה לשוויון בין המינים ובזו למוסר המיני המיושן, אך האמת שהמוסר הכפול הישן והטוב נותר בעינו. חביבה לא ייחסה חשיבות לקשר הפורמאלי של הנישואים. היא שמרה פינה חמה בלבה לאהרון אשר המשיך לאהוב אותה כל ימי חייו, אבל מבחינתה הקשר הזוגי ביניהם נותק, והיא לא ראתה כל סיבה שלא לקיים קשרים עם גברים אחרים.
חברותיה אמרו שחיפשה את ה"אהבה הגדולה". גברים נמשכו לחביבה ואהבו אותה בכל לבם. בני הזוג עופר תהו על סוד קסמה של האישה בעלת המראה הצנוע: "גברים נמשכו לחביבה. היה לה חיוך חם וצחוק מידבק....בתמונות נראות שוריקה וחנה קטנות וחמודות.... גם לפי הטעם של תקופתה הייתה גמלונית במקצת. לא אחד תיאר אותה כ'גברתנית', אולי בגלל התספורת הקצרה... בתמונות היא נראית תמיד רצינית אבל שוריקה אומרת 'הייתה בה שובבות... למשל להתערב אתנו שהיא מסוגלת להתפלח בלי לשלם על גלידה ב'גרופי'. .. אלה תכונות יפות אבל אינן מסבירות את המשיכה שחשו אליה גברים. 'אינני יכולה להיות בלי אהבה.. העבודה דורשת מאמצים, ויתורים, למה לי לוותר גם על כל שמחת החיים?... אוהבת אני את החיים ואוהבת לחיות בשלמות" כתבה מקהיר לחברה".(עופר עמ' 217)
הקפיטליסט אריסון והפועלת הסוציאליסטית
תמיכתה של חביבה באהרון פגעה במעמדה בקיבוץ. בנוסף לכך הנשים לא אהבו את התיעוב המופגן שהפגינה כלפי עבודות המטבח. היא העדיפה לעבוד עם הגברים במחצבה, ולהצטרף לקבוצות פועלים שעבדו במשקים פרטיים בסביבה. כך גם הגיעה לכרם של משפחת אריסון בזיכרון יעקב. יום אחד הצטרף אל קבוצת העובדות גבר יפה תואר, לבוש כפועל פשוט שעבד בקצב מהיר. הם החליפו מבטים, והתחרו בקצב העבודה. היה זה צבי אריסון בן למשפחת כורמים עשירה, דודו של תד אריסון, אביה של שרי. צבי למד מינהל עסקים באוניברסיטה יוקרתית בחו"ל, והיו לו עסקי יבוא ברזל ופלדה משל עצמו. בכרם עבד בחופשתו כשהוא מסתיר מחבריו לעבודה את היותו ממשפחת בעלי הבית. רק כשסיימו את יום העבודה המפרך הציע לפועלים טרמפ במכוניתו המפוארת, שברולט ענקית עם גג נפתח. למרבה הפלא איש העולם הגדול שהתרועע עם נשים יפות ואלגנטיות התאהב מעל לראשו בפועלת הפשוטה והיחפה.
שוריקה ברוורמן
בני הזוג עופר שואלים בעמוד 92 לספרם:
"מה מצא בה הגבר האנין, המוקף נשים מסביבתו החברתית הטבעית?
במה הקסימה אותו עד כי ביקש אותה להינשא לו? הוא הציע לה חיי נוחות ועושר, טיולים בעולם, השתלבות במשפחה שבה הייתה לכל אחד מכונית בתקופה שהמכוניות היו נדירות בארץ ישראל...קרוב לוודאי שדווקא השוני שבה את ליבו... היא בלטה בהתנהגותה הבלתי אמצעית, בלהט שבו הביעה את השקפת עולמה הסוציאליסטית הקיצונית וברקע השונה כל כך משלו".
גם חביבה השיבה לו אהבה והוא בא לקחתה מדי שבת מהקיבוץ, דבר שעורר עוד יותר את זעמם של חבריה: פעם בן זוגה הוא קומוניסט אדוק ופעם קפיטליסט עשיר כקורח. חביבה סירבה להצעת הנישואים של צבי: כסוציאליסטית בעלת הכרה התנתה את הסכמתה בכך שיוותר על כל רכושו ויעבור לגור עמה בקיבוץ. צבי סירב והם נפרדו. למרות הפרידה שמרו על קשר לא רציף.
חביבה כעסה על חבריה בקיבוץ על הביקורת האינסופית שהפנו כלפיה, והצטרפה באופן זמני לקבוצות עבודה נודדות בקיבוצים אחרים, עד שכעסה שכך והיא חזרה למשק. הפעם החברים היו מוכנים להכיר בכישוריה הניהוליים, ונתנו לה לנהל מפעל חדש לעיבוד תפוזים שכצפוי היה לסיפור של הצלחה. היא מצאה גם זמן להעצים נשים עולות בכרכור הסמוכה, ולשמש נציגה בכינוסים של הקיבוץ הארצי (השומר הצעיר). באחד הכנסים שמעה לראשונה את האיש הנערץ, ' הסוציאליסט הרדיקלי בדעותיו - מפקד הפלמ"ח יצחק שדה. בנאומו התריע שדה בפני הנוכחים על הסכנות הקיומיות האורבות ליישוב היהודי הקטן, וקרא להתגייס לפלמ"ח.
חביבה מתגייסת לפלמ"ח
בשנת 1942 הוחלט על גיוס נשים לפלמ"ח, וחביבה נמנתה עם 60 המתגייסות הראשונות. לא ברור מדוע חביבה נטשה את הקיבוץ והתגייסה לצבא. מעמדה במשק התחזק, ובגיל 28 הייתה מבוגרת מהמתגייסות האחרות. השליטה שלה בעברית עדיין לא הייתה מלאה, היא רצתה להקים משפחה אך הידיעות, או נכון יותר היעדרן של ידיעות ממשפחתה בסלובקיה הטריפו את דעתה. בהתגייסות לפלמ"ח ראתה דרך לתרום במשהו להתנגדות לאויב, ולא להרגיש שהיא יושבת מהצד בחוסר מעש.
בפלמ"ח העריכו את האישה הנחושה שלא ויתרה ונלחמה לבצע את כל המשימות כמו הגברים. בסיום הקורס ניהל יצחק שדה שיחה עם המכ"יות החדשות, שיבח אותן והודיע כי שלוש נשים יתקבלו לקורס מפקדי מחלקות. חביבה וחברתה שוריקה ברוורמן, לאכזבתן הרבה, לא נמצאו ברשימה. הן לא ידעו כי להן הועידו תפקיד אחר.
חביבה ושוריקה על מרפסת המועדון
בחודש אוגוסט 1942 קיבלה חביבה מכתב מאמה המבשר לה שנשלחה לפולין. על המכתב היו מחיקות וחותמות של הצנזורה הנאצית והצנזורה הבריטית. חביבה עדיין לא ידעה שהמשמעות של הנסיעה לפולין היא משלוח לאושוויץ. היה זה אות החיים האחרון מהאם האהובה. כל בני משפחתה של חביבה שנשארו בגולה כולל האח אימרה, שהורד עם משפחתו מהאונייה שהייתה אמורה להביאם ארצה, נספו עם בני ביתם.
היו אלה ימים של אווירה אפוקליפטית. כל אירופה נפלה בידי האויב הנאצי, בריטניה נותרה זמן רב בודדה ונלחמה על חייה כשלונדון מופצצת ללא הפוגה. כוחותיו של רומל שעטו בצפון אפריקה לעבר מצרים כשפניהם לארץ ישראל. הידיעות המחרידות מאירופה החלו להגיע, ולא היו לאיש אשליות באשר לגורלו של היישוב היהודי אם הארץ תיכבש. יצחק שדה עמד בראש פרויקט "מצדה על הכרמל". תכנית שעוצבה בשיתוף עם הבריטים על פיה היהודים יצטופפו בבונקרים ובמערות על הכרמל ויילחמו מלחמת גרילה מול הכובש הנאצי.
הייתה תחושה של אוזלת יד וחוסר מעש מול מעשי הזוועה כלפי יהודי אירופה. דב הוז ביקש עוד בשנת 1940 לשלוח לוחמים מארץ ישראל שיארגנו את היהודים להגנה עצמית ולוחמת גרילה, אך מותו בתאונת דרכים קיפד את יוזמתו. היחסים עם הבריטים היו בעייתיים ומעוררי מחלוקת ביישוב. מצד אחד הבריטים שעמדו לבדם בגבורה מול האויב הנאצי עוררו הזדהות והיו בעלי הברית הטבעיים. מצד שני הבריטים שנלחמו על דעת הקהל הערבית, עצרו את העלייה ארצה וגזרו גזר דין מוות על כל חסרי הסרטיפיקטים. הניצחון הבריטי באל עלמיין בסוף 1942 סימן את התפנית במהלך המלחמה. היישוב היהודי בארץ חש הקלה והצלה, הגיעו לקצם 200 ימי החרדה והתכנית "מצדה על הכרמל" נגנזה. עם זאת הקשרים שהתהדקו עם הבריטים חזרו והתקררו. הבריטים שנזקקו לערבים הקצינו את היחס למנהיגות היישוב ולכוח המגן שלה.
הצנחנים בימי ההמתנה
בעיצומה של תקופת המתח הציעו גולומב ומנהיגי היישוב לבריטים הצעה שלא יכלו לסרב לה גם בעת ההיא: אין ספור טייסים ואנשי צוות בריטיים צנחו ביערות מזרח אירופה באזורים הכבושים על ידי הנאצים בלא שידעו את השפה וטעו בדרכם בחוסר התמצאות מוחלט. לנו, אמרו מנהיגי היישוב, יש משאב אנושי מושלם: צעירים שגדלו באותן ארצות, דוברים את השפה כשפת אם ומכירים את האזורים ככף ידם. נספק את האנשים ואתם תדאגו להכשרתם והצנחתם. שם הם יפעלו גם למען אנשי חיל האוויר הבריטי, וגם למען היהודים. רבות נכתב ודובר על מחדלי היישוב בעזרה ליהדות אירופה. האמת שהציפיות מהיישוב הקטן, המוקף אויבים, המותקף, חסר הנשק להילחם אל מול המפלצת הנאצית שגברה על כל צבאות אירופה היו מוגזמות. בהתחלה דיברו על גדודים מוצנחים, על מאות ואף על אלפי חיילים, ובסופו של דבר המספר צנח ל-37 צנחנים. הבריטים חיפשו לוחמים שעלו מהונגריה, צ'כיה, רומניה, ושאר הארצות בהן פעל חיל האוויר הבריטי. הם לא חיפשו דוברי פולנית כי הם לא הפציצו את פולין, זאת למרות העובדה שויצמן ושרת התחננו כי יפציצו את מסילות הרכבת לאושווייץ.
משימת הצניחה אל מעבר לקווי האויב הנאצי
חביבה הייתה המועמדת האידיאלית לצניחה אל מעבר לקווי האויב: היא הצטיינה בכל ההכשרות שעברה, נחושה בדעתה להגיע למשפחתה ולסייע לה, בת המקום השולטת בסלובקית ובשפות נוספות כגרמנית. כל מי שנפגש איתה וראיין אותה ציין כי היא לא הרפתקנית המחפשת "אקשן" אלא אישה מחושבת, המודעת היטב לסכנה, אך נחושה בדעתה. שלוש נשים נבחרו כצנחניות: חנה סנש בת הונגריה, חביבה רייק בת סלובקיה, ושוריקה ברוורמן בת רומניה. הן החלו להתאמן והתפעלות המפעילים מחביבה לא ידעה גבול. חביבה ביקשה לקפוץ שש פעמים ביום כי הזמן קצר. כאשר באחת הצניחות הסתבכו חוטי המצנח טיפלה בנושא בקור רוח וחייה ניצלו. מאחר שהבריטים לא היו מסוגלים לארגן לנשים מגורים נפרדים בבסיס נשלחו כל יום למלון וינזדור המפואר במושבה הגרמנית בחיפה. הקיבוצניקיות הסגפניות מצאו עצמן בחדר מפואר, מוקפות מלצרים סודנים עטויי כפפות לבנות המגישים להם ארוחות גורמה, ומנפנפים במניפות כדי להקל את החום.
לשוריקה ארעה תקלה. בעת הצניחה החייל האנגלי לא בעט בישבנה כמקובל מטעמי 'ג'נטלמניות', והיא נתקפה בחרדה. כל חייה שוריקה הייתה נבוכה בשל כישלונה לצנוח, אך ידוע כי גם צנחנים אמיצים ונחושים היו נרתעים מהצניחה אלמלא אותה בעיטה גואלת בישבן המסייעת להתגבר על אינסטינקט המונע מאדם שפוי לקפוץ אל התהום האין-סופית.
חביבה ניסתה לשכנעה כי אין כל פחד בצניחה, וגם מנהיגים ומפקדים שראו בכך כישלון אישי שלה ושלהם, לא הצליחו לשכנעה לצנוח, אך שוריקה לא ויתרה על השליחות וסוכם כי תוברח לרומניה דרך היבשה. השתתפותן של ארצות הברית וברית המועצות בקרבות והניצחון באל עלמיין גרמו לכך שמתחושת מצור אפוקליפטית עברו לתחושה כי המלחמה תסתיים בקרוב. ככל שקרב "היום שאחרי המלחמה" העדיף הצבא הבריטי את העולם הערבי וביקש "לתפוס מרחק" מהכוח היהודי, אך הבריטים היו זקוקים לצנחנים שיצילו את טייסיהם. הטייסים שהוכשרו בחופזה, וטעו בהמוניהם ביערות שבארצות מזרח אירופה, היו חיוניים לקרב, ועל כן לא ויתרו על הצנחנים הארצישראלים.
חביבה שמרה על המשימה בסוד ככל שהתאפשר. רק אחיה אפרים ואחותה יהודית ידעו על כך וניסו להניעה מכך. הדבר נודע גם לצבי אריסון והוא התחנן שלא תיסע. בתל אביב נערכו מסיבות פרידה לצנחנים. נכחו בהן מנהיגים כיצחק שדה, ישראל גלילי, גולומב ו"הנאומים נשמעו כהספדים".
שוריקה וחביבה נסעו לקהיר לחכות לשליחותן. הימים עברו והצפייה הטריפה את דעתן. מדי פעם הורשו לקפוץ לגיחות קצרות לארץ. למרות חוסר הוודאות הבנות נהנו משהותן בקהיר. שוריקה סיפרה לנו כי הצבא הבריטי דאג לבידור ותרבות לחייליו. הופיעו לפניהם אמנים בני הארץ, הם שטו בנילוס, הלכו להצגות וסרטים, טיילו וראו את הפירמידות ונהנו מהשפע בשווקי קהיר. שפע שעמד בניגוד לעוני ולכמעט רעב ששררו בארץ. חביבה התפעלה במיוחד ממוזיאון החקלאות, וכמובן טיילה גם ברובע היהודי והתעניינה בפעולותיו של סניף 'השומר הצעיר' המקומי.
בסופו של דבר הוטסו לעיר בארי באיטליה שהייתה כבר בשליטה בריטית, ושם נמשכה ההמתנה מורטת העצבים. בינתיים כבשו הרוסים את רומניה ויהודיה שוחררו, וכך שליחותה של שוריקה התייתרה. לגבי חביבה המצב היה שונה: באזור שבו גדלה בבנסקה ביסטריצה נוצרה מובלעת בה שלט חלק מהצבא שמרד בשלטון ששיתף פעולה עם הנאצים, וחבר לכוחות בעלות הברית. המורדים שלטו על כ-20,000 ק"מ רבועים של עיר קטנה, כפרים ויערות אליהם נהרו אלפי פליטים יהודים, טייסים בריטים שצנחו ממטוסיהם ופרטיזנים. במקום הוכשרה במהירות קרחת יער ששימשה כשדה תעופה קטן.
הבריטים הודיעו לחביבה כי גם שליחותה בוטלה: על פי הדין הבין-לאומי אישה הצונחת מעבר לקווי האויב נחשבת למרגלת ודינה מוות, זאת לעומת גבר הנחשב ללוחם ומקבל מעמד של שבוי מלחמה. הצניחה המיועדת נחשבה ל"צניחה עיוורת" מאחר שהקשר עם הפרטיזנים שהיו אמורים לקלוט את הצנחנים מהקרקע נותק. הבריטים לא היו מוכנים לאשר לחביבה צניחה עיוורת אך היא לא הסכימה לקבל את רוע הגזרה. שוריקה סיפרה לנו כיצד ניסתה לשכנע אותה כי הן עשו די, וכי לא מוכרחים כל החיים להיות רק אלטרואיסטים. מותר להן גם לחשוב על עצמן, על חייהן, ועל הקמת משפחה - אך חביבה לא הייתה מוכנה לשמוע על ביטול השליחות. ב-18.9.44 מצאה "טרמפ לגיהינום" - טיסה של בריטים ואמריקאים שטסו למובלעת והיו זקוקים למתורגמנית לסלובקית, ועל כן לקחו אותה עמם.
חביבה נוחתת בסלובקיה
האחיינית חביבה רייק שקלרסקי, שנולדה לאחר מותה של דודתה ונקראה על שמה, סיפרה כי פגשה את אחד התותחנים שהיו עמה במטוס: "הוא אמר לנו שהוא ראה על האישה הזאת מתח גדול אבל המון נחישות והמון אומץ לב וכשהם ירדו בשדה התעופה בסלובקיה עם המשלחות הוא חש צער רב כי זה היה ברור לכל מי שהיה בטיסה הזאת שלא תהיה להם דרך חזרה".
התמונה האחרונה
חבריה לצוות, רפי רייס, חיים חרמש וצבי בן יעקב אמנם צנחו לפניה אך איבדו את דרכם ביערות. חביבה נחתה לפניהם ומיד החלה לעבוד. אחת הבעיות שאיתן התמודדה הייתה היותה דמות מוכרת בסביבה. העלמה הצעירה שדהרה בכבישי הסביבה באופנוע והייתה לפעילה ציבורית ומנהיגה מקומית לא נשכחה. למרות כל ההסוואות קרה שקראו לה ברחוב "העלמה מרתה?". לפיכך הוסיפה ללבושה מעיל רחב וכובע ברט. היא התקשרה לפעילים הציונים שהכירה והשביעה אותם לשמור בסוד את זהותה. לבסוף מאמציה לאתר את חבריה נשאו פרי, והיא פגשה את הצנחנים שטעו ביערות. חייה ניצלו כאשר באותו לילה נשארה יחד עמם ולא חזרה לדירתה שאותרה על ידי הפשיסטים בעקבות הלשנה. הם פרצו לדירה, לקחו את המשדר ושבו את האלחוטנים ששהו שם. בסלובקיה גם נכזבה תוחלתה לפגוש בבני משפחתה שנספו כולם במחנות.
הגרמנים כובשים את המובלעת בבנסקה ביסטריצה
בימים שחביבה וחבריה הגיעו למובלעת היא הייתה בשליטת כוחות שהיו נאמנים לבעלות הברית, אך משתפי הפעולה עם הנאצים שרצו בכל מקום, והיה חשש לכיבוש מחודש על ידי הגרמנים.
עקיבא ניר, פרטיזן שפגש בחביבה וחבריה מספר בעדותו שנשמרה במכון מורשת על הפגישה: "בואה של משלחת ישראלית הייתה הפתעה גדולה מאד. איש לא חלם שייתכן דבר כזה שתבוא משלחת. ברגע הראשון זאת הייתה התלהבות ללא גבול מהפגישה בפרט עם חביבה. היא הייתה מוכרת היטב לחברי תנועתנו... בואה סימל את הקשר החי עם התנועה בארץ".
למובלעת הקטנה נהרו אלפי יהודים שהצליחו להימלט מרחבי המדינה. הם רעבו ללחם והסתובבו ברחובות בחוסר מעש. חביבה ההחלטית והפרקטית ארגנה להם מפעל קטן שתפר מדים לחיל המורדים ששלט במובלעת, ארגנה ועד שייצג אותם מול הרשויות, סידרה מגורים בבתי איכרים ועבודה. היא אמנם הוכשרה כלוחמת ולפתע מצאה עצמה עוד פעם בתפקיד של סדרנית עבודה ומנהלת כמו בימיה בקיבוץ, אך היא ידעה כי בכך היא מבצעת את שליחותה על הצד הטוב ביותר. פליטים יהודיים מיואשים, מורעבים המסתובבים במובלעת באין מעש מגבירים את האנטישמיות ואת הסכנה.יא הייתה זקוקה לכספים לשם מימון פעילותה והצליחה לגייסו, מיהודים סלובקים עשירים, ממש כפי שסייעה בזמנו לגייס את המימון להקמת מפעל "גלעם" במענית. הם קיבלו ממנה אישורים כתובים על קבלת הכספים, ולימים תכיר הסוכנות היהודית בתוקפם של אישורים אלו ותשיב לאלו שהצליחו להימלט את הכספים שמסרו לחביבה. לחלקם היה בכך משום הצלה של ממש לאחר שנותרו בחוסר כול. לחבריה בארץ כתבה: "העבודה רבה וחבל שלא יכולנו להגיע קצת מוקדם יותר. הבאנו קצת אור ותקווה לחייהם האפורים.
כל יום שאנו בחיים הוא מתנה מן השמיים. אני חיה כעת רק במחשבה אחת – להציל עד כמה שאפשר".
הרוסים התמהמהו מלהגיע לבנסקה ביסטריצה (ככל הנראה בשל העובדה שלא אהדו את צבא צ'כוסלובקיה החופשית בהנהגת מסריק), והגרמנים יחד עם משתפי הפעולה הסלובקים היו נחושים לדכא את המרד. הם התקדמו במהירות, והיה ברור כי האזור ייכבש. הלוחמים החלו להתארגן לעלייה להרים כדי להציל את חייהם, ולהמשיך להילחם. היו להם שני ויכוחים עם הצנחנים מארץ ישראל. האם להפקיר את המבוגרים או להעלות אותם איתם להרים ולנסות ולהצילם?. על פי העדויות של הניצולים הייתה זו חביבה שהתעקשה על הצלת כמה שיותר אנשים גם אם אינם צעירים וכשירים ללחימה. הלוחמים המקומיים התחננו שהצנחנים יעלו על המטוסים הבריטיים האחרונים שהמריאו משדה התעופה המאולתר שבמובלעת, אך גם הפעם הייתה זו חביבה שביטאה את הסירוב המוחלט להימלט: "באנו לכאן לחיות אתכם ונחיה אתכם בכל התנאים". הם עלו להרים יחד עם אנשים מבוגרים והקימו מחנה מאולתר. ב-30 לאוקטובר 1944, עם עלות השחר, כאשר הלוחמים היו עייפים מהמסע, הפתיעה אותם בחסות הערפל פלוגה גרמנית שירתה מנשק אוטומטי והשליכה רימונים במרכז המחנה המאולתר. לא היה להם כל סיכוי. מקצתם נהרגו במקום, חלקם נישבו ומעטים הצליחו להימלט בהם חיים חרמש, היחיד מהצוות שנותר בחיים וסיפר את סיפורם. חביבה נשבתה עם חבריה רפי רייס וצבי בן יעקב. רפי וחביבה נחשפו כיהודים, עונו באכזריות ובנובמבר 1944 הוצאו להורג בירייה בעורף, ונקברו בקבר אחים. צבי בן יעקב נספה בדצמבר 1944 במחנה ריכוז.בת 30 הייתה חביבה במותה, חודשים ספורים לפני התאבדותו של היטלר בבונקר שלו וסופה של מלחמת העולם השנייה.
"אני אחזור לקיבוץ שלי ותהיה לי משפחה"
ערב יציאתה למשימה שממנה לא שבה טיילה חביבה ברחובות תל אביב עם המפקד הנערץ יצחק שדה, שסיפר בזיכרונותיו כי אמרה לו (עופר עמ' 202) : "אין אני רגילה לדבר, אבל זאת רוצה אני להגיד לפני לכתי: אני בטוחה שאגיע למחוז חפצי. אני בטוחה שאעשה כל מה שיוטל עליי, ואני בטוחה שאחזור. כאשר אחזור אזכור שאני אישה. האם אדם נוצר ללחימה? האם נוצרה האישה לנהל קרבות? אני אחזור לקיבוץ שלי, תהיה לי משפחה, יהיו לי ילדים".
קיבוץ להבות חביבה, גבעת חביבה, רחובות רבים ברחבי ישראל ואף זן של פרח גרברה - כל אלה נקראו על שמה של חביבה רייק. מעטים מכירים את פרטי סיפורה של חביבה רייק שהייתה צנחנית שצנחה אל מעבר לקווי האויב הנאצי והוצאה להורג. כמה מאיתנו יודעים כי הצליחה עם חבריה להציל עשרות טייסים בריטיים ומאות יהודים? האם ראשי היישוב שדאגו להנציח את שמה - השתיקו בו בזמן את סיפור חייה?
חביבה הקדימה את זמנה: בפמיניזם שלה, בעצמאותה ובדרישה לשוויון זכויות וגם חובות עם הגברים. המנהיגות הגברית נהגה בצביעות ובמוסר כפול: האם העובדה כי הייתה אישה עצמאית, נשואה שחיה בנפרד מבעלה והיו לה, שומו שמיים, רומנים עם גברים, גרמה להשתקת סיפורה? תהילה וזאב עופר ניסו בביוגרפיה מקיפה בשם "חביבה" שחיברו בשנת 2004 לעשות צדק היסטורי ולהביא את סיפור חייה וגבורתה לתודעת הכול.
רייק חביבה 1944-1914
חביבה או כשמה אז, מרתה, הייתה בת הזקונים, הצטיינה בלימודיה, והמשפחה כולה התגייסה כדי לאפשר לה להמשיך בלימודים ולהינצל ממסלול החיים של משרתת כפרית.
מישהו מהם כינה אותה "אווזה זעיר-בורגנית". חביבה נפגעה עמוקות, אך נמנעה מלהעיר שהיא דווקא הפחות זעיר-בורגנית מרוב בני החבורה.
"בתמונות היא נראית תמיד רצינית אבל שוריקה אומרת 'הייתה בה שובבות... למשל להתערב אתנו שהיא מסוגלת להתפלח בלי לשלם על גלידה ב'גרופי'"
" מה מצא בה הגבר האנין, המוקף נשים מסביבתו החברתית הטבעית? במה הקסימה אותו עד כי ביקש אותה להינשא לו? הוא הציע לה חיי נוחות ועושר, טיולים בעולם, השתלבות במשפחה שבה הייתה לכל אחד מכונית בתקופה שהמכוניות היו נדירות בארץ ישראל"
" חביבה סירבה להצעת הנישואים של צבי: כסוציאליסטית בעלת הכרה התנתה את הסכמתה בכך שיוותר על כל רכושו ויעבור לגור עמה בקיבוץ. צבי סירב והם נפרדו "
" שוריקה סיפרה לנו כיצד ניסתה לשכנע אותה כי הן עשו די, וכי לא מוכרחים כל החיים להיות רק אלטרואיסטים. מותר להן גם לחשוב על עצמן, על חייהן, ועל הקמת משפחה - אך חביבה לא הייתה מוכנה לשמוע על ביטול השליחות. "
" בואה של משלחת ישראלית הייתה הפתעה גדולה מאד. איש לא חלם שייתכן דבר כזה שתבוא משלחת. ברגע הראשון זאת הייתה התלהבות ללא גבול מהפגישה בפרט עם חביבה. היא הייתה מוכרת היטב לחברי תנועתנו... בואה סימל את הקשר החי עם התנועה בארץ"
" חביבה שביטאה את הסירוב המוחלט להימלט:"באנו לכאן לחיות אתכם ונחיה אתכם בכל התנאים"
" אני בטוחה שאגיע למחוז חפצי. אני בטוחה שאעשה כל מה שיוטל עליי, ואני בטוחה שאחזור. כאשר אחזור אזכור שאני אישה. האם אדם נוצר ללחימה? האם נוצרה האישה לנהל קרבות? אני אחזור לקיבוץ שלי, תהיה לי משפחה, יהיו לי ילדים"
