ילדות בעיירה

פנחס קוזלובסקי נולד בשנת 1906 בעיירה סובאלקי שבפולין. אמו השתייכה למשפחה של חסידי גור, והייתה אישה אדוקה מאוד. לאחר מות הוריה, שלחה את אחיה ואחיותיה לארצות הברית, אך עצמה בחרה להישאר בפולין, משום שחששה  כי ביבשת החדשה יהיה קשה לשמור על אורח חיים דתי.
.
אביו היה בוגר ישיבות טלז וסלובודקה, וממייסדי תנועת המזרחי בעיירה. הוא הקפיד ללמוד גמרא מדי יום, אך גם קרא ספרות עברית משכילית וספרות רוסית. לבנו אמר כי הדברים הכתובים בספרים אלו הם שטויות, ופנחס השיב לו בחוצפה ילדותית ושאל 'אז למה אתה קורא בהם?'.
 
פנחס היה ילד חולני, כרוך מאוד אחר אימו. נכדתו, מיכל ספיר הקדישה לסבה ביוגרפיה בשם "היש הגדול", ובה סיפרה כי במשפחה צחקו עליו על כך שעד גיל שמונה עשרה נהג לשבת לצידה של אימו ולהבטיח לה שלא יעזוב אותה לעולם. למרות הבטחתו, שבר את ליבם של הוריו כאשר הודיע שבכוונתו לעלות לארץ ישראל.
הוריו אמנם היו, כמרבית תושבי סובאלקי, תומכים נלהבים ברעיון הציוני, אך לא כאשר הדבר נוגע לבנם האהוב.
הרב שמואל מוהליבר, ממבשרי הציונות, שכיהן בעבר כרב העיירה הכשיר את הלבבות התושבים לרעיון הציוני. מספר דמויות שהטביעו את חותמן על הההיסטוריה הציונית הגיעו מעיירה זו, בהם אברהם (יאיר) שטרן, חיים מרגליות קלווריסקי (אף שנשכח היה לו תפקיד חשוב שהתיישבות בצפון הארץ) והמחנך יוסף עזריהו. שטרן, לימי מפקד הלח"י, יציל בעתיד את חייו: שנים לאחר מכן, כאשר הוצא גזר דין מוות מטעם הלח"י על פנחס ספיר - מנהיג פועלים דומיננטי בכפר סבא - שטרן סירב לאשר את גזר הדין ופסק: 'בפינייה שלי לא תגעו'. הנער נמשך לחברתם של חברי של תנועת 'החלוץ' ויזם עם חבריו את הקמת 'החלוץ הצעיר'. צעד זה לא מצא חן בעיני ההורים האדוקים בדתם. בנם הבכור היגר לארצות הברית כדי לחמוק מהגיוס לצבא וטבע שם למוות. שתי האחיות יעלו בהמשך לארץ ישראל, ובת אחת, שהייתה לקומוניסטית נפטרה משחפת. לימים יציל את הוריו, כאשר יעלה אותם ארצה, בשנת 1935, שנים ספורות לפני השואה. 

משפחת קוזלובסקי

האב שלח אותו, בהתאם להשקפתו לבית ספר תחכמוני בוורשה שהשתייך לתנועת 'המזרחי' - הדתית ציונית.  מוסד זה הכשיר לרבנות ושילב במקביל לימודי חול. פנחס לא מצא עניין בלימודים, ויחד עם חברו, יצחק בשביס זינגר, פרש לאחר שנתיים, ושב לסובלק. שם הצטרף לקבוצת חברי 'החלוץ' שהכשירו את עצמם לעלייה לארץ ישראל. 

כבר בגיל צעיר עורר התפעלות בחריצותו, בזיכרונו למספרים ותאריכים וברוחו היזמית. בהדרגה הוטלו עליו, בתנועת החלוץ, תפקידים רבים יותר, ובשנת 1927, והוא בן עשרים בלבד, מונה לגזבר התנועה בכל פולין.
פנחס נהג לומר כי ירש מאימו את כישוריה הפיננסיים. האם, כמו נשים יהודיות רבות באותה תקופה, פרנסה את המשפחה בעיסוקה כסוחרת בתחום הנוצות והפוך. הסוחרים הגויים העריכו את יושרה ואת ישירותה, שהגיעה לעיתים לכדי חספוס. בביוגרפיה כותבת נכדתו, מיכל ספיר, את זיכרונותיו המשוערים בגוף ראשון: "מאימא למדתי את עקרונות הכלכלה המעשית, ואולי זו הסיבה שאלו קשורים אצלי לא רק עם פרינציפים קשים של מציאות, אלא גם עם ריפוד והגנה עודפת ושמירה על החום" (היש הגדול, עמ' 115).

"אחת הפעילויות החביבות עלי במסגרת פעילותי ב'החלוץ' היא הקמת מפעלים קונסטרוקטיביים כמו הנגרייה, שבהם מכשירים החברים את עצמם לקראת עלייתם לארץ. אני נוסע ברחבי הגליל ורואה איך עולות וצומחות מחצבות, מסגריות ומשוריות. כשאני רואה את המכונות הפועלות ושומע את זמזום גלגליהן ומחזיק בידי את החומרים שהן מייצרות ומעבדות – אבן עץ וברזל - אני מתמלא שמחה. אלה הם לדידי לבו ומהותו של רעיון החלוץ" (שם , עמ' 89). ימיו של פנחס כגזבר צעיר בתנועת החלוץ בפולין היו קשים: מחסור תמידי בכספים, רעב, תנאי מחיה ירודים ועימותים פוליטיים. אך דווקא קשיים אלה הכשירו אותו והתוו את דרכו אל ההנהגה הכלכלית ואל מוקדי ההשפעה הפוליטית ביישוב ובמדינה שתקום.



















באותם ימים הכיר את דוד בן-גוריון, את פנחס לבון (אז לוביאנקר) ואת יצחק טבנקין, עימו היו לו עימותים פוליטיים שנדמו כאילו “החזיקו בידם כידונים”. על הטענה שהקיבוץ “מייצר קולקטיב מאבק אדם”, השיב כי האדם אינו אבק אלא חומר ייחודי ויקר ערך. על הציר שבין כלכלה סוציאליסטית ואף מרקסיסטית מצד אחד, לבין כלכלה חופשית וקפיטליסטית מצד שני, הוא מיקם את עצמו במרכז – עמדה שהובילה לעימותים עם אנשי הקיבוץ המאוחד ועם כל מי שראה בקיבוצים את האפשרות היחידה. סובאלקי, עיר במחוז לובלין בפולין, שכנה על פרשת דרכים במעבר בין גבולות תרבותיים ופוליטיים, ואוכלוסייתה המגוונת הקנתה לתושביה פתיחות, גמישות מחשבתית והתנגדות לדוקטרינות נוקשות.

"זוהי עיר של חציית גבולות, והיתה בה תמיד זרימה של רעיונות חדשים.  סובלק היא מתנגדית ביסודה, שיהודייה חופשיים ומודרנים. היא אינה נוטה לא ללמדנות יתירה ולא למהפכנות קיצונית" (היש הגדול, עמ' 177).
בפולין השתלטו אנשי הקו המרקסיסטי על התנועה, ואילו בארץ ישראל שלט הקו הפרגמטי בהנהגת בן-גוריון וברל כצנלסון, והשניים לא ראו בקיבוץ חזות הכול. מפלגת אחדות העבודה ביקשה לשמר גם את העירוניות ואת אופייה הפתוח והלא-דוגמטי של התנועה. הוא הקפיד להגדיר את עצמו בסתם חלוץ, ותפקידו כגזבר שהיה טכני בעיקרו לא דרש הגדרה. אבל עצם אי ההגדרה, בסביבה שהייתה ליותר ויותר שמאלית, היה בה משום הגדרה פוליטית.

השנה האחרונה הייתה קשה. הוא לא נבחר אפילו למרכז; כל ניסיונותיו לארגן כוח פוליטי נגדי כשלו. עם זאת, בשל כושר עבודתו הבלתי־רגיל, לא הודח מתפקיד הגזבר. הלקח שהפיק מן הכישלון הפוליטי היה, אולי, הצורך בלימוד מעמיק של התחום ובבניית כוח איטית, סבלנית ומחושבת לעתיד.

כשהקו השמאלי הקיצוני גבר, החליט ספיר בשנת 1929 כי הגיע הזמן לעלות לארץ. כאן עתיד היה לפגוש שוב את שושנה, אותה הכיר בסובאלקי כאשר צעדה עם חברותיה ברחוב הראשי. בתמימותם של אותם ימים עבר זמן רב עד שהעז לדבר איתה, אך חלם שתהיה יום אחד אשתו. כאשר עלתה לארץ עם משפחתה, כשלוש שנים לפניו, מסר לה תמונה שלו ושל אחיותיו בצירוף הקדשה ביישנית: “שושנה-לע, השאיפה והביטחון יובילו אותך לחיים נעימים ומעניינים. שלך, פנחס”.
מיכל ספיר מוסיפה: “רציתי לכתוב משהו אישי יותר, אך לא העזתי. בסתר לבי אני מאמין שעוד אפגוש אותה בארץ ישראל, ואולי נבוא בברית הנישואין" (היש הגדול, עמ' 126).

שושנה

פנחס עם אחיותיו​

כשעלה לארץ נישאו השניים, ועברו להתגורר בכפר סבא – שנבחרה משום שלשם הגיע לפניהם המדריך שלו מהחלוץ הצעיר.

בארץ ישראל

הפריצה למישור הארצי

עם לוי אשכול

עם אשכול ובן גוריון

איש צבא?

משרת ציבור                         

עם סיום המלחמה, שאף ספיר לשוב אל 'אזור הנוחות שלו' - העשייה הכלכלית. הוא ביקש לתרום לקליטת מאות אלפי העולים החדשים באמצעות הקמת שיכונים, פיתוח תשתיות ויצירת מקומות עבודה, ולהשתחרר מן האפיזודה הביטחונית שלא תאמה את אופיו. אשכול אכן רצה שספיר יהיה לו לעזר בהתמודדות עם אתגר הכלכלי העצום שעמד לפתחו, אך בן־גוריון סירב לשחררו וכפה עליו להתמנות למנכ"ל משרד הביטחון. בתפקיד זה נקלע ספיר, שלא בטובתו, לעימות חזיתי עם הרמטכ"ל יגאל ידין ועם צמרת צה"ל. אלוסיכלו את ניסיונותיו לצמצם את כוח האדם בצבא ולנהל בצורה סדורה את הרכש הביטחוני. ספיר קבל על כך שידין ואנשיו התייחסו לעאנשי משרדו בהתנשאות, כמי שנושאים 'הילת גבורה' אל מול 'פקידים'. הוא חש שנכשל בתפקידו, לאחר שכל המלצותיו להסדרת המערכת נדחו, וביקש להתפטר. רק לאחר שהשתחרר לבסוף מהתפקיד שנכפה עליו, התקבלו המלצותיו לצמצום דרסטי בתקציב הביטחון. יגאל ידין התפטר בזעם, ושמעון פרס מונה למחליפו של ספיר כמנכ"ל משרד הביטחון. בגיבויו של בן־גוריון, הצליח פרס להסדיר את הפרדת הסמכויות ולחזק את מעמד משרד הביטחון - בהתאם לחזונו ולרעיונתיו של ספיר.

היחסים עם שמעון פרס, שנתפס בעיניו כמי שחתר תחתיו, העמיקו את חוסר האמון העמוק שרחש לו ולמעשיו לאורך עשרות השנים הבאות. כאדם בעל נטייה פסימית, הרואה תמיד את מחצית הכוס הריקה, חש ספיר תחושת כישלון. לתחושה זו לא היו שותפים ראש הממשלה בן־גוריון, שהמשיך לקדם אותו במישור הפוליטי והציבורי, ואף לא יגאל ידין וצמרת משרד הביטחון וצה"ל. אף שהמלצותיו יושמו רק לאחר התפטרותו, יצחק גרינברג כותב על כך: "הייתה לו תרומה של ממש להתעצמות צה"ל. אף על פי שלא הוגדרו תפקידי אגפי משרד הביטחון ויחידותיו וסמכויותיהם הרי בכל זאת בתקופת כהונתו נוצקו דפוסי פעולה וארגון אשר שימשו בסיס להתארגנות המשרד בהמשך. בתפקיד המנכ"ל הוא העמיק את הבנתו ואת ידיעותיו בתחום הביטחון ורכש ניסיון בניהול משרד ממשלתי מורכב וגדול ואלה הועילו לו בתפקידיו הבאים" (גרינברג, עמ' 43).

עם שמעון פרס. צילום בוריס כרמי

אשכול, שכיהן כשר החקלאות והפיתוח, שמח על שובו של ספיר ובדצמבר 1951 מינה אותו למנכ"ל מחלקת הפיתוח – תפקיד שהלם את אופיו ושאיפותיו. אולם, כשדב יוסף מונה לשר הפיתוח, חשש ספיר שחופש הפעולה שלו ייפגע והגיש את התפטרותו. אשכול, שמונה בינתיים לשר האוצר, ביקש ממנו לכהן כמנכ"ל משרדו. ספיר התלבט האם הוא מעוניין בתפקיד והאם כישוריו מתאימים, אך בסופו של דבר נכנע ללחציו של אשכול וביולי 1953 מונה למנכ"ל משרד האוצר.

הוא הסתער על התפקיד במרץ רב: יום עבודתו החל בשבע וחצי בבוקר ונמשך כמעט ברציפות עד לאחר חצות. הוא טיפל בעשרות נושאים ונפגש עם כארבעים איש מדי יום, תוך שהוא מקבל גם מבקרים ללא תיאום מראש. ספיר הדביק את עובדיו בקצב עבודתו התובעני; פעם אף 'ניחם' את אשתו של פקיד שהתלוננה על היעדרות בעלה, ואמר לה שגם אשתו שלו 'מתגרשת ממנו כבר 25 שנים.

אשכול זכה לא רק למנכ"ל מסור, אלא גם לשותף פוליטי נאמן. השניים פעלו בתיאום מלא בדיוני מרכז מפא"י; ספיר מילא לעיתים קרובות את תפקיד 'האיש הרע', ובכך אפשר לאשכול להגיע לפשרות נוחות. דינמיקה זו אפיינה גם את הדיונים על התקציב מול משרדי הממשלה. מעבר לשיקולים המקצועיים, השניים היו מאוחדים בתפיסותיהם המדיניות כ'יונים' פוליטיות.

עם זאת, קצב העבודה הבלתי אנושי נתן את אותותיו והתיש את ספיר. מראש הוא הסכים לכהן כמנכ"ל האוצר למשך שנתיים בלבד, עד לבחירות לכנסת ביולי 1955. לכך התווספה תחושת החסך בהשכלה גבוהה: ספיר חש כי היעדר תואר אקדמי גורע מהערך המוסף של תפקידיו הציבוריים-כלכליים, ועל כן ביקש לצאת ללימודים בלונדון.

'יונה פוליטית'

ספיר נחשב תמיד למתון בדעותיו המדיניות, 'יונה' פוליטית. כבר בשנים 1953 ו-1955, בעימותים המזוינים סביב הטיית אפיק הירדן וייבוש החולה, העדיף פתרון מדיני על פני שימוש בכוח. בהמשך, דחה בתקיפות התנגדויות לשילוב מועמד ערבי ברשימת המערך לכנסת.

בספטמבר 1955 חתמה מצרים על 'העסקה הצ'כית' עם ברית המועצות, במסגרתה רכשה נשק התקפי רב שעורר חשש כבד במדינה הצעירה. את הגישה האקטיביסטית הוביל הרמטכ"ל, רב-אלוף משה דיין, שדחק בבן-גוריון לצאת למהלך מלחמתי. מולו ניצבו ספיר, משה שרת, זלמן ארן וקדיש לוז, ולצדם שרי מפ"ם, הפרוגרסיבים ואף המפד"ל – שבאותם ימים נמנתה עם המחנה המתון.

ספיר סבר שמלחמה, גם אם תסתיים בניצחון, לא תפתור את בעיות השורש, אלא רק תגבה קורבנות בנפש ותסב נזק כבד למשק. הוא העדיף את חימוש צה"ל לצורך הרתעה על פני תפיסת 'המלחמה היזומה' או 'מלחמת המנע'. הוא קרא לחברי הממשלה לנהוג בשיקול דעת ולא להיגרר אחר קולות מתלהמים: "אני מצטער שלנו לא ניתן לענות לבגין המשתולל ברחובות והמתאר איך הממשלה הזאת 'בוגדת' השכם והערב. אבל האם בגלל נאום היסטרי של בגין לא נוכל לעשות ליד השולחן הזה את החשבון הריאלי שאנו חזקים יותר מדי שנה בשנה?" (גרינברג, עמ' 79).
ספיר העדיף פעולות תגמול מדודות והתנגד לכל מלחמה שמטרתה התפשטות טריטוריאלית – בין אם לצרכי פיתוח הארץ ובין אם מסיבות משיחיות של שיבה לנחלת אבות. למרות זאת, בסופו של דבר תמך ב"מבצע קדש" משהבין כי אין ברירה אחרת; מצרים התעצמה צבאית, פניה היו למלחמה, וישראל נדחקה אל הקיר. לימים, כיבושי מלחמת ששת הימים עוררו חרדה לא רק בלבו, אלא גם בלבו של אשכול, שאמר על כך ביידיש: "איך האָב אַ מורא" (אני פוחד).
ספיר נחרד מהשלכותיו של האיום הדמוגרפי ומהפגיעה במוסר ובדמוקרטיה, והאמין כי אין לבסס את ההחלטה על עתיד השטחים על היבטים דתיים ורגשיים. ערך מוסר העבודה היה נר לרגליו, החל מכניסתו לפעילות פוליטית לאומית ב-1934 במסגרת המאבק על 'עבודה עברית', ועד סיום דרכו בהתנגדות לסיפוח השטחים – התנגדות שנבעה מחששו מניצול כוח עבודה ערבי זול על חשבון העבודה העברית.




ספיר היה נכון לוויתורים טריטוריאליים בגדה המערבית, ברצועת עזה וברמת הגולן במסגרת הסכמי שלום, למעט תיקוני גבול מטעמי ביטחון. באשר לירושלים, הוא האמין במציאת פתרונות יצירתיים בנוגע למקומות הקדושים לשאר הדתות. עם זאת, הוא נמנע מלנצל את כוחו הפוליטי הרב – שהגיע לשיאו לאחר התפטרות גולדה מאיר כשנחשב ליורש הבלעדי כמעט – כדי לקדם את האג'נדה המתונה שלו.

לובה אליאב לא הסתיר את אכזבתו מספיר לאחר אישור 'מסמך גלילי', שייצג את הקו הניצי במפלגה. אליאב הלין על כך שספיר, למרות הרוב המוחלט שהיה לו במוסדות המפלגה ועמדתו העקבית כי השארת השטחים מהווה סכנה דמוגרפית, 'נכנע ללא קרב'. ספיר מצדו הסביר בשיחה עם אבא אבן כי חשש מפילוג נוסף במפלגה שסבלה מפיצולים בעבר; הוא העריך כי אם הקו היוני ישלוט, יפרוש משה דיין ויקים מפלגה חדשה. באווירה הציבורית הניצית דאז, חשש ספיר כי דיין יזכה להישג מרשים שיביא לחילופי שלטון באמצעות חבירה לתנועת החרות.

כאדם פרגמטי, ידע ספיר כי באותה עת לא עמדו שיחות שלום על הפרק, והאמין שאם יבשילו התנאים למשא ומתן, מסמך כזה או אחר לא ימנע את שינוי דעת הקהל. בתוך האופוריה ששררה בציבור ובהנהגה, בחר לנהוג על פי הפסוק מעמוס: "לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם, כִּי עֵת רָעָה הִיא". הדעה הרווחת היא כי סירובו לקבל על עצמו את תפקיד ראש הממשלה נבע מתחושתו שלא יוכל להוביל את המדיניות בה האמין, שעמדה בסתירה להלך הרוח הציבורי.

בתפקידו כשר האוצר, פעל ספיר לקידום המשא ומתן עם איראן על הנחת צינור הנפט (קצא"א) מאילת לאשקלון. הוא התעקש על צינור רחב קוטר למרות עלותו הגבוהה, ובשנת 1968 אף ביקר בחשאי באיראן ונפגש עם השאה. למרות הקשר הטוב שנרקם ביניהם, ספיר נותר מפוכח והעריך כי הסיכויים והסיכונים בעסקה שקולים. שבע שנים לאחר מכן התממש חששו עם נפילת השאה. כיום, בעת כתיבת שורות אלו בימי מבצע 'עם כלביא'  הצינור כמעט ואינו פעיל, וימים יגידו אם ישוב לגדולתו.

המעבר מעובד ציבור לשר הממשלת ישראל

התפקיד שמילא כמנכ"ל משרד האוצר היווה הכשרה מעולה להמשך הקריירה שלו כמנהיג הכלכלי של המדינה הצעירה. במשרד האוצר הוא עסק בתקציב המדינה על כל היבטיו והשלכותיו, סובסידיות, מדיניות השכר ועוד. הוא ידע כיצד להתעמת עם ההסתדרות, מצד אחד ועם נגיד בנק ישראל מהעבר השני. הציבור התרשם מאופיו החזק, ובמיוחד מכישרונו ליצור יחסים טובים עם המגזר הפרטי, התעשיינים, הסוחרים ובעלי המלאכה בניגוד לרבים ממפלגתו שדבקו בסיסמאות של מלחמת המעמדות. גם הניסיון שרכש במגעיו עם הממשל האמריקני ועם הבנקים הזרים  תרמו להכרה בכישוריו. הכרה זו הביאה לכך שמשבר פוליטי גרר את קידומו ממעמד של עובד ציבור לתפקיד שר: תיק המסחר והתעשייה נחשב לנחלתה של מפלגת 'הציונים הכלליים'. הוא נועד להסדיר את המסחר והתעשיה המועטה של אותם שנים, שאנשיה נמנו עם הציבור הלא פועלי, הבורגנות שנחשבו לבסיס כוחה של מפלגה זו. בשנת 1955 סרבו אנשי 'הציונים הכלליים', מסיבות שונות, להיכנס לקואליציה שהרכיבה את הממשלה. אנשי 'אחדות העבודה' לא התאימו לתיק כלכלי זה, שעסק בהון הפרטי בגלל האג'נדה הרדיקאלית/סוציאליסטית של חבריה.

מפלגה הפרוגרסיבית הקטנה, שהציבור שלה אף הוא היה בורגני/לא פועלי, כבר קיבלה את תיק המשפטים בראשות פנחס רוזן, ועל פי כוחה היחסי לא הגיע לה שר נוסף. עד כה מפא"י לא גילתה עניין בתיק זה שנחשב שולי ולא יוקרתי. המצב השתנה לאחר בחירות 1955 בהם הפסידה מפא"י 5 מנדטים מול בחירות 1951. אשכול ובן גוריון גילו עניין באותו חלק של הציבור האזרחי/בורגני שלא נמנה עם מעריציו של מנחם בגין ותנועת החרות. לפתע התיק הזה שהיה השער אל ליבם וכספם קסם להם, וספיר היה המועמד הטבעי למלא את החלל שנפער. להבדיל מאנשי 'אחדות העבודה' - בן-גוריון, אשכול וספיר דגלו באג'נדה ליברלית קפיטליסטית מבחינה כלכלית, ושילמו רק מס שפתיים חסר חסר משמעות לקלישאות סוציליסטיות. אחת הסיבות שבן גוריון ואשכול כה רצו את ספיר לתפקיד זה הייתה הכימיה בינו לבין ציבור בעלי המלאכה, הסוחרים והתעשיינים בימיו כמנכ"ל משרד האוצר. ספיר כהרגלו התלבט האם ליטול את התפקיד היוקרתי שהיווה שדרוג ענק בקריירה שלו.

כמנכ"ל משרד האוצר הכיר היטב את המכשולים שעמדו בפני הצלחה בתפקיד זה: "לנהל את האוצר בלי כסף - זה עוד איך שהוא, אבל לקיים מסחר ותעשייה בלי כסף אינני יודע" (גרינברג, עמ' 85). והיה גם הדפוס של הצניעות או אי הכרה בערך עצמו, שגרמו לו לסרב לאורך כל הדרך להתלבט האם לקבל תפקידים חשובים ויוקרתיים. זה לא היה אקט ההצטנעות המזוייפת הכל כך מפא"יניקי שהיה מסתיים תמיד בקבלת 'דין התנועה'. הוא באמת חשש שאינו מתאים, והראיה סירובו בעתיד לקבל על עצמו את ראשות הממשלה למרות שהיה קונסנזוס שהוא המועמד הראוי.
הוא כתב לבן־גוריון כי אינו רואה עצמו מתאים לכהן כשר בישראל, ואולי אף 'לא ראוי לאיצטלא זו'. הוא הוסיף כי "העובדה שאנשים במפלגות שונות, כולל מפלגתנו, להוטים אחרי מעמד ותפקיד כזה... אינה משנה עמדתי והערכה נכונה לעצמי". בהתייחסו ספציפית לתפקיד שר המסחר והתעשייה, טען כי "הטלת תפקיד על אדם שעלול להיכשל בו מתוך אי־התאמה היא עוול לאדם ולעניין. למה לגרום לי בעתיד צער ועלבון?" (גרינברג, עמ' 85).

אף שבן־גוריון ואשכול הפעילו עליו לחץ כבד לקבל את המינוי, העדיף ספיר לצאת ללימודים אקדמיים בחו"ל. נחישותו של בן־גוריון הייתה כה רבה, עד שפנה למפכ"ל המשטרה בבקשה שיאסור את יציאתו מהארץ; המפכ"ל, מצידו, שאל בתמיהה: 'במה ספיר חשוד?'. רק לאחר שגם גולדה מאיר ומשה שרת הצטרפו למפצירים, נכנע ספיר לבסוף. כך הפך לשר היחיד בשורות מפא"י שצמח לצמרת מתוך הפקידות הממשלתית הבכירה.

צעדו הראשון עם כניסתו לתפקיד היה שכנוע המנכ"ל, שמונה על ידי 'הציונים הכלליים', להישאר בתפקידו. היה זה איתות ברור לקהל היעד שיהפוך לימים לבסיס הכוח האמיתי שלו: 'הציבור האזרחי', שכלל סוחרים, תעשיינים, בעלי מלאכה ואנשי הון. אף שבאופן טבעי נטו אלו לתנועת החרות, רבים מהם הסתייגו מהקו המיליטנטי של מנחם בגין. קבוצה זו, המזוהה היסטורית עם ה'ציונים הכלליים' ומפלגות המרכז, הפכה ל'בייס' של פנחס ספיר ולמקור עוצמתו הפוליטית.

ספיר קיים קשר קבוע והדוק עם נציגי לשכות המסחר והוועד הפועל של התאחדות התעשיינים, במסגרתו דנו בסוגיות אשראי, סדרי רישוי ודרכים לעידוד הקמה והרחבה של מפעלים. הוא הקים ועדה מייעצת ('מועצה ציבורית') שנועדה לבחון אישור הלוואות פיתוח גדולות לתעשייה, בהשתתפות נציגי בנק ישראל והבנקים המסחריים. לצד הקשר האישי וההידברות השוטפת עם אריה שנקר, נשיא התאחדות התעשיינים, הקפיד ספיר שלא להזניח את הקשרים עם ראשי חברת העובדים של ההסתדרות. הוא פעל במיומנות כך שקירוב הציבור האזרחי לא יפגע במעמדו במפלגתו (מפא"י) ובגופים הכלכליים המסונפים אליה.



תקופת כהונתו של פנחס לבון בראשות ההסתדרות, שיתפו השניים פעולה בתחומים שונים, בין היתר כדי להחליש את עוצמתה של 'סולל בונה'. על מנהליה התבטא ספיר בציניות: "יש כאלה שיודעים שיש מדינה, אבל הם עוד לא הכירו בה". עדות ליחסו המעדיף את המגזר הפרטי המקצועי ניתן למצוא בסיפורה של מזכירתו, בלה קרני: כאשר עמד מפעל הממתקים צ"ד בנצרת למכירה, התחרו על רכישתו 'המשביר לצרכן' ההסתדרותי והתעשיין הפרטי פרומצ'נקו. ספיר הכריע לטובת פרומצ'נקו, בטענה שהוא איש מקצוע שידע לקדם את המפעל, בעוד שהמשביר רק 'יבזבזו את הכסף'.

בתפקידו כשר, המשיך לדרבן את עובדי משרדו כפי שנהג עוד בימי חברת 'מקורות'. הוא הרגיל אותם לקצב העבודה שלו והבהיר להם כי נוסחת העבודה היא שאת מה שאפשר לעשות מחר – עושים עד אתמול, וכי כל עובד, כולל השר עצמו, הוא שמש של הקהל. באופן אישי שמר על קצב עבודה בלתי הגיוני: ימי חמישי הוקדשו לסיורים בשטח, ובסופי השבוע קיבל זרם של מבקרים ששושנה דאגה להאכיל.

זה זמן מה פקפק ספיר אם הוא אכן מנצל את זמנו בצורה היעילה ביותר: "אני חרד מדין ההיסטוריה... שמא תשפוט אותנו ותאמר: היו יהודים שניתנה להם הזדמנות, אולי חד-פעמית בתולדות העם היהודי, להקים ולעשות מדינה לתפארת, והיה ביניהם פלוני, פנחס ספיר, שבזבז לריק חצי שעה" ('היש הגדול', עמ' 1946).
בחייו האישיים המשיך לשמור על צניעות. רכבו שימש לו כמשרד בשעות הנסיעה, וכשר היה זכאי לדירת שרד בירושלים. עוד בתפקידו כמנכ"ל האוצר קיבל דירת חדר, והוא העדיף להמשיך ולהתגורר בה במקום לעבור לדירה הגדולה יותר. משה שרת ניסה לשכנע את שושנה לעזוב את כפר סבא ולעבור לירושלים, אך היא סירבה. השבועון 'העולם הזה' ציין כי "ספיר הוא אדם הדוגל בניקיון כפיים אישי קיצוני" – ויהא זה התיאור האוהד האחרון של שבועון זה כלפיו.

צילום: דן הדני

​בפגישת העבודה הראשונה שלו כשר, שאל ספיר את המנכ"ל גליקמן לגובה התקציב. לשמע הסכום, קם ועזב את הדיון בעיצומו. הוא פנה ישירות לאשכול והציב אולטימטום: אם התקציב לא יוגדל מ-12 ל-80 מיליון, הוא יוותר על התיק וישאיר לו 'להתעסק בחלוקת ביצים'. ספיר הבהיר מבעוד מועד כי אין בכוונתו לכהן כשר הקיצוב והפיקוח, אלא כשר התעשייה.

ספיר הביא עמו לתפקיד ראייה מערכתית רחבה, אשר תיעדפה את פיזור האוכלוסייה ויצירת מקורות תעסוקה, גם במחיר פגיעה ברווחיות. תחושת המחויבות שלו לצמצום פערים חברתיים ולחיזוק הפריפריה הניעה אותו לפעול מעבר לגבולות הגזרה של משרדו, ולנתב משאבים וזמן גם לקידום החינוך ולפתרון משבר הדיור.
גישה זו, שנודעה כ'ספיריזם', התבססה על פיתוח מואץ והתרחבות מהירה של המשק. הדבר נעשה לעיתים באמצעות מתן הטבות מפליגות וסובסידיות נדיבות ליזמים, מבלי שאלו נבחנו תמיד לעומק. כחלק ממדיניות זו, קיצר ספיר את משך בדיקת בקשות התעשיינים לקבלת הלוואות מחודשיים לשבועיים בלבד. בתוך חמש שנים ממינויו, הפך משרד המסחר והתעשייה ממשרד שולי לזירה מרכזית ומשפיעה, וספיר ביסס את מעמדו לצד אשכול וגולדה בהנהגה הבכירה של המפלגה והמדינה.

ספיר נמנה עם מפלגה אשר הובלה פוליטית על ידי דוד בן גוריון, והושפעה כלכלית בעיקר מלוי אשכול. השקפת עולמם של מנהיגים אלו הייתה מרכזית, ונעה בתווך שבין קפיטליזם לסוציאל-דמוקרטיה, אולם בשורות המפלגה עצמה עדיין רחש שיח סוציאליסטי מושרש, שהתבסס על טרמינולוגיית מלחמת המעמדות. קו השבר בין הגישה הסוציאליסטית לכלכלה החופשית נחשף במלוא עוזו בעימות הגדול במפעל הטקסטיל 'אתא'; שם, פועלי המפעל זכו לגיבוי ממועצת פועלי חיפה, בעוד הבעלים נתמך על ידי השרים הכלכליים שחתרו לפשרה.
השביתה במפעל הייתה ארוכה והרוחות סערו, אך בסופו של דבר הושג הסכם. עם סיומו, הזמין ספיר את עצמו לביתו של יוסף אלמוגי, מזכיר מועצת פועלי חיפה הדומיננטי, והציע להסדיר עבורו לימודים בחו"ל. אלמוגי, ששמו כמו ספיר חש בחסרונה של השכלה אקדמית פורמלית, נענה תחילה להצעה – אולם בן גוריון הורה לו לסרב. העימות העקרוני בין הסוציאליסטים למצדדי הכלכלה החופשית, גלש בסופו של דבר גם למאבק כוחות פנים-מפלגתי בין בן גוריון ואנשיו (עמם נמנה אלמוגי) לבין דור הוותיקים.

הפער בהשקפות הכלכליות בא לידי ביטוי בוועידת מפא"י במרץ 1960. בוועידה זו פעל דוד בן-גוריון לצירוף בעלי המלאכה למפלגה. ספיר, יחד עם 'הבוס התל-אביבי' שרגא נצר, הוביל את המהלך תוך הדגשת היותם של בעלי המלאכה עובדי כפיים, ואילו את צירוף הסוחרים דחו למועד מאוחר יותר. החלטה זו ביצרה את מעמדו הפוליטי של ספיר.

באותה תקופה התגבש במפלגה 'הגו – כוח פוליטי משמעותי בהנהגת לוי אשכול, שמנהיגיו היו נצר, יהושע רבינוביץ ומשה ברעם. גוש זה תמך בדור הוותיקים, ובהם גולדה מאיר, זלמן ארן, פנחס לבון, מרדכי נמיר וספיר עצמו. ספיר היה חלק גם מהשלישייה המובילה ('הטרויקה'), שבה תפקד כאיש הביצוע, לצד ארן כאידאולוג וגולדה כסמכות המוסרית. אף שארן וספיר החזיקו בעמדות מדיניות מתונות ('יונים') וגולדה הייתה 'ניצית', חיבר ביניהם המאבק המשותף ב'צעירי בן-גוריון' – מאבק אחים על ירושתו הפוליטית של המנהיג המזדקן.

בן גוריון וגולדה. צילום: בוריס כרמי

​את מחנה הצעירים הנהיגו שמעון פרס, משה דיין, גיורא יוספטל ואבא אבן. מבחינת גילו הרשמי, וכן לאור העובדה שצמח מתפקידי ניהול וכלכלה ולא מעסקנות מפלגתית, ספיר היה אמור להיות קרוב אליהם – אך הוא בחר בוותיקים. הוא תיעב את פרס, חשד בו מאז שחתר תחתיו בעבר, וחשש מעמדותיו הניציות של דיין. עם שחרורו של דיין מצה"ל נפגשו השניים לארוחת צהרים, שבה יעץ לו ספיר בלעג 'לא להביט על החיים הפוליטיים כאילו היו כיתת חיילים במגרש מסדרים, שבו הרס"ר צועק 'שמאל ימין'". בממשלה שהוקמה לאחר בחירות 1959 מונו הצעירים לתפקידי מפתח: דיין מונה לשר החקלאות, פרס לסגן שר הביטחון, אבן לשר בלי תיק ויוספטל לשר העבודה. המינויים נחשבו להצלחה עבורם, אך הם נכשלו ביעדם העיקרי: דחיקת דור הוותיקים, שהמשיך להחזיק בתיקי הממשלה המשמעותיים ביותר.

התעוררות 'הפרשה'

ביולי 1954 ביצעה יחידה של חיל המודיעין פעולת חבלה במצרים, שנועדה לעורר תסיסה במדינה ולערער את יחסיה עם בריטניה. הייתה זו פעולה הרפתקנית וחסרת אחריות; שני צעירים יהודים ממצרים שילמו עליה בחייהם והוצאו להורג, ואחרים נדונו למאסר ממושך. מכיוון שבראש רשת המבצעים הועמד אברי אלעד, שהתברר כבוגד, נחשף גם מאיר בינט – מהמרגלים הבולטים של ישראל במצרים – אשר עונה בכלא ושם קץ לחייו.
כאשר נחשף הסיפור, החל מאבק פוליטי סוער על הטלת האחריות לכשל המבצעי. מאבק זה השתלב בשבר הפוליטי העמוק במפא"י בין מחנה דוד בן-גוריון ואנשיו ('הצעירים', ובהם משה דיין ושמעון פרס) לבין דור הוותיקים, ובהם גולדה מאיר, פנחס ספיר ובעיקר שר הביטחון דאז, פנחס לבון. הפרשה, שזכתה לכינויים 'העסק הביש' ו'הפרשה', לא ירדה מסדר היום הציבורי במשך שנים. היא הובילה תחילה להתפטרותו של לבון מתפקיד שר הביטחון ולמינויו למזכ"ל ההסתדרות.

עם פנחס לבון. צילום: נחמן אברמוביץ

ספיר, שהכיר את לבון עוד מימיהם בפולין, נותר נאמן לחברו. בשלבים מסוימים הוא אף יצא נגד פטרונו הפוליטי, לוי אשכול, אשר העדיף לזנוח את לבון כדי לרצות את בן-גוריון. דור הוותיקים חשש באותם ימים כי פרישתו של בן-גוריון מהמפלגה תוביל לכישלון בבחירות, ולכן היו חבריו מוכנים להפקיר את לבון. תמיכתו הנחרצת של ספיר בלבון היוותה הצהרת עצמאות פוליטית, אשר חיזקה את מעמדו הציבורי.
בחירות 1961 התנהלו באווירה קשה, בצל הסתבכות 'הפרשה' שפגעה בעיקר ביוקרתו של דוד בן-גוריון. מימין למפא"י חל איחוד בין מפלגת 'הציונים הכלליים' ל'פרוגרסיבים', ואילו המפלגות משמאל הגבירו את לחצן. כושר הביצוע המוכר של ספיר בא לידי ביטוי בקצב עבודתו במערכת הבחירות: הוא גמע אלפי קילומטרים והשתתף בכ-150 אסיפות. ספיר אף היה אחראי על גיוס הכספים מבעלי ההון, שנענו לבקשותיו. בעבר פעל לשילובם הפוליטי של בעלי המלאכה, וכעת פעל במרץ לצירופם של הסוחרים כמצביעים פוטנציאליים למפא"י, תוך הבטחת הטבות כלכליות. בזכות מהלכים אלו ביצרה מפא"י את מעמדה כמפלגת מרכז כלכלית, וספיר הצליח לבלום את קריסתה בקלפי ולהגדיל את התמיכה בה בקרב מעמד הביניים.
 
ביוני 1963 הודיע בן-גוריון על התפטרותו מראשות הממשלה ומתפקיד שר הביטחון. לוי אשכול מונה במקומו לראש הממשלה, ופנחס ספיר מונה לשר האוצר. כהרגלו, התלבט ספיר האם לקבל עליו את התפקיד התובעני. הוא התנה את הסכמתו בכך שימשיך לכהן במקביל גם כשר המסחר והתעשייה – ודרישתו התקבלה.
 
בשנים 1965–1964 הייתה מפא"י נתונה במחלוקות קשות, שעיקרן העימות בין 'הצעירים' ל'וותיקים' סביב שאלת האחריות ל'עסק הביש'. נקודת התורפה של הוותיקים מול הצעירים התבטאה גם בזהותם התרבותית; ספיר אמנם לא היה מבוגר מהצעירים בהרבה, אך הוא וחבריו לא היו 'צברים' כמו משה דיין, או צעירים בפועל כשמעון פרס.
המענה לחולשה זו הגיע מצד מפלגת 'אחדות העבודה', שנמחצה בעבר על ידי בן-גוריון ומעמדה כאליטה נפגע. המפלגה הציגה מנהיגות צברית מובהקת: יגאל אלון – יפה התואר והבלורית, ממפקדי מלחמת העצמאות – לצד ישראל גלילי ומשה כרמל. הוותיקים במפא"י, שהיו מודעים לחסרונם התדמיתי, שאפו לחיבור פוליטי עמם כדי להציב משקל נגד ל'צעירים'.

אנשי אחדות העבודה התנו את האיחוד בשתי דרישות מרכזיות: ביטול הדחתו של פנחס לבון והשבתו לפעילות, וגניזת תוכניתו של בן-גוריון לשינוי שיטת הבחירות לשיטה אזורית-רובית. בן-גוריון שאף לממשל דו-מפלגתי, מהלך שהיה פוגע אנושות במפלגות קטנות ובינוניות כאחדות העבודה.
טיהור שמו של לבון תאם את רצונו של ספיר, שתמך בו לאורך כל הדרך והיה חברו עוד מימי פעילותם בתנועת 'החלוץ הצעיר' בפולין. עם זאת, ספיר היה מודע לפער הכוחות והמיומנות הפוליטית בין לבון לצעירים, ועל כך אמר: "השניים האלה [דיין ופרס], אם תוך כדי שינה הם יפשיטו את לבון ויורידו לו את הגרביים והנעליים, הוא לא ירגיש בזה. הם יכולים לסובב אותו על האצבע הקטנה" (היש הגדול, עמ' 2564).

בפועל, לטיהורו של לבון הייתה משמעות פוליטית מרחיקת לכת: הפניית ההאשמה בכישלון מלבון לעברם של דיין ופרס, ובעקיפין פגיעה בבן-גוריון, שעמו הרבו הצעירים להתייעץ בצריפו בשדה בוקר בתקופת כהונתו של משה שרת כראש הממשלה.
 
במאי 1964 שיגר אשכול איגרת טיהור ללבון ולתומכיו בתנועת 'מן היסוד', צעד שהוביל להתלקחותו של מאבק פוליטי יצרי במפא'י. אשכול ניווט לריצה משותפת עם 'אחדות העבודה' והצליח להקים את 'המערך.'
שנה לאחר מכן, במאי 1965, הודיע בן גוריון כי אשכול אינו ראוי להנהיג את המדינה. בתגובה, המשיל ספיר את בן גוריון ל'אם המולידה את ילדה ורוצה לחנוק אותו'. הוא טען כי זהו דפוס פעולה קבוע של בן גוריון הנוהג לפגוע בממלאי מקומו, כפי שעשה בעבר למשה שרת.
 
בעימות שבין אשכול לבן גוריון נאלץ ספיר לבחור באחד משני פטרוניו – והוא בחר באשכול. קשה להפריז בקושי שהיה כרוך בהתרחקות מבן גוריון, אדם אותו העריץ.
על יחסו המורכב לבן גוריון סיפרה נכדתו, מיכל ספיר: "יחסו לבן־גוריון התאפיין בהערצה מהולה בפחד מיסטי. בחששו שבן־גוריון יקרא לו וישאל אותו שאלות שלא יֵדע לענות עליהן, סיגל לעצמו מנהג ללמוד כל נושא על בוריו ולרדת לפרטי־פרטים". ספיר עצמו התוודה בעניין זה בפני אפרים בן ארצי: "כשקוראים לי לבן־גוריון, מתוך התרגשות שאני נכנס, אני פוחד להיכנס, אני לא שקֵייט. אני כל כך מתרגֵייש, עד שכל פעם אני מֵיירים את המכנסיים מרוב התרגשות, אף על פי שהחגורה שלי קשורה היטב" (היש הגדול, עמ' 654).
לצד זאת, נהג ספיר לומר שאולי מכיוון שאביו היה 'מתנגד', הוא עצמו אינו מסוגל להעריץ 'רביים'. הוא נזכר כי אביו היה אומר לו: "פיני, אל תתקרב למלוכה. אתה מתקרב למלוכה, אתה רואה כמה האנשים קטנים" (היש הגדול, עמ' 2577).

בתחילת 1968 הודיע ספיר ללוי אשכול כי הוא מבקש לפרוש מהממשלה כדי להתמקד בנושא העלייה במסגרת הסוכנות היהודית. בהמשך הוא נבחר למזכיר המפלגה, אך הוחלט כי ימשיך לכהן בממשלה כשר בלי תיק.
עם פטירתו של אשכול בפברואר 1969, נבחרה גולדה מאיר לראשות הממשלה – בעיקר הודות לתמיכתו הרחבה של ספיר. גולדה, שלהבדיל מאשכול לא הייתה לה כל זיקה לנושאים כלכליים, לחצה על ספיר לשוב לתפקיד שר האוצר. ספיר סירב תחילה; הוא ידע כי בניגוד לימיו עם אשכול, הפעם לא יוכל לחלוק  עימה את נטל הניהול הכלכלי, וכל משא הכלכלה הישראלית ייפול על כתפיו לבדו. למרות זאת, הוא לא עמד בהפצרותיה, ובדצמבר 1969 חזר לתפקיד שר האוצר, ובהמשך מונה שוב גם לשר המסחר והתעשייה.
השבר הציבורי והמחדל שליוו את מלחמת יום הכיפורים לא חלחלו מיד, והממשלה לא נפלה באופן מיידי. בבחירות שנערכו בסוף 1973 זכה 'המערך' ברוב דחוק והליכוד התחזק, אך גולדה הצליחה להרכיב ממשלה חדשה. עם זאת, המחאה והלחץ הציבורי עשו את שלהם, וגולדה התפטרה באפריל 1974. בעקבות התפטרותה, נתפס ספיר בעיני רבים כמועמד הטבעי והמתבקש לראשות הממשלה. למרבה ההפתעה, הוא סירב בתוקף לקבל על עצמו את התפקיד הרם שכמעט כל אזרח במדינה שואף למלא, ומאמין משום מה שמסוגל לכך.

ושוב פעם זה לא היה ההצטנעות המזוייפת של מועמדים שלאחר לחץ לא רציני מיהרו לקבל את 'דין התנועה'. הרבה דיו נשפך על השאלה מדוע אדם מסרב לכהן כראש ממשלה. ספיר הבהיר שבנושא כזה לא קיים מבחינתו 'דין התנועה' והשאלה היחידה היא האם יש לך כישורים לכהן כראש ממשלה או לא. האיש החזק ששלט במפלגתו, ומינה למעשה את גולדה בזמנו לרשאת הממשלה, סבר בכנות שאין לו כישורים לנהל את המדינה. אף התבטא בנושא: "כשדיברו איתי על זה זה היה כאילו אמרו: תיסע למונגוליה החיצונית', אמר באחת מישיבות הלשכה, מישהו מהנוכחים קרא: 'מדוע לא"' וספיר השיב 'הייתי מוצא מקומות יותר מעניינים'" (היש הגדול, עמ' 2901).

ושוב, לא היה מדובר בהצטנעות מזויפת של מועמד הממהר לקבל את 'דין התנועה' לאחר לחץ קל. הרבה דיו נשפך על השאלה מדוע סירב ספיר לכהן כראש ממשלה. הוא עצמו הבהיר כי בנושא כזה לא קיים מבחינתו 'דין התנועה', והשאלה היחידה שצריכה להישאל היא האם יש למועמד את הכישורים הנדרשים לתפקיד. האיש החזק ששלט במפלגתו ביד רמה, ומי שמינה בפועל את גולדה מאיר לראשות הממשלה, סבר בכנות כי אין לו הכישורים המתאימים לניהול המדינה.

באחת מישיבות הלשכה התבטא בנושא ואמר: "כשדיברו איתי על זה, זה היה כאילו אמרו לי: תיסע למונגוליה החיצונית'. אחד הנוכחים קרא לעברו: 'מדוע לא?', וספיר השיב: 'הייתי מוצא מקומות יותר מעניינים" (היש הגדול, עמ' 2901).

כל העיתונאים הבולטים באותה תקופה ניסו לפצח את החידה. דב גולדשטיין לחץ עליו שוב ושוב, עד שספיר השיב לו: "אני לא מתאים לזה. אני לא טוב לזה. התקופה הקרובה תהיה עמוסת בעיות ביטחון וקיום. זה לא בשבילי. אני לא יכול לקבל את זה. אסור לי. אתה שומע? אסור לי" (היש הגדול, עמ' 2535). לאריה דיסנצ'יק אף שלף פתק ובו כתב התחייבות מפורשת שלא לכהן כראש ממשלה.

העיתונאי שלמה נקדימון הסביר את הסירוב באמצעות רשימה שניהל ספיר בפנקסו השחור, לה קרא 'שרשרת חיסולים' פוליטיים: השלבים השונים שבהם חוסלה הקריירה של פנחס לבון בגלל 'העסק הביש'; סיומה הכפוי של קריירת משה שרת כראש ממשלה וכשר חוץ; הדחתו של לוי אשכול מתפקיד שר הביטחון ערב מלחמת ששת הימים – מהלך ששלל ממנו את הקרדיט על הכנת הצבא לניצחון הגדול; וסיום הקריירה של גולדה מאיר בצל מחדל מלחמת יום הכיפורים.

נקדימון ציין כי המכנה המשותף לכל אותם 'חיסולים' היה ברור: "כל אדם וכל נושא תפקיד שלא היה מקובל על בן גוריון, סופו היה שירדו לחייו, ביזוהו, אכלוהו בכל פה, ולא נתקררה דעתם עד שהודח" (היש הגדול, עמ' 2539).
ההיסטוריון יחיעם ויץ ציין כי ספיר היה מקורב לאישים שראו בתפקידם המקצועי את שיא עשייתם, מבלי לשאוף לראשות הממשלה. בהם היו שר החינוך זלמן ארן, שר החקלאות חיים גבתי, ואבא חושי, שסירב לעזוב את ראשות עיריית חיפה כדי להתמנות לשר.

מבחינת ספיר, הסירוב לראשות הממשלה לא היה רק 'לאו' לתפקיד הרם, אלא בעיקר 'הן' למטרה אותה ראה כחשובה מכול: עידוד העלייה והטיפול בקליטה, כפי שעשה עוד בימיו בתנועת 'החלוץ' בפולין. עם זאת, נכונה לו אכזבה; הוא האמין שיצליח לעורר גל עלייה המוני שישנה את פני המדינה, אך חלומו לא התממש. על כך נהג לומר בצער: 'השערים אינם נעולים, אך הלבבות נעולים'.

"הוא היה מודע לתדמית שלו, והרגיש בוודאי שבאקלים הציבורי הישראלי הוא חולק עם אשכול את חסרונותיו האלקטוראליים: גם אשכול היה איש דובי, וכבד למראה, עם נופך 'יידישקייטי', עם מוניטין מנגנוני, נואם לא כריזמטי במיוחד, רחוק מאוד מדמות הצבר הלוחם, המסונדל תנ"כית. ספיר ראה מה קרה לאשכול בסוף ימיו ופחד שלו יקרה אותו דבר. באזכרה לאשכול כחודש לאחר מותו אמר המשורר אברהם שלונסקי: אהבתי באשכול את הבלתי שליטי, את המבין שכריזמה שיש לי ולך. אהבתי את מחדליו. כשהוא גמגם אמרתי נפלא, והלוואי והיו מנהיגינו מגמגמים קצת, כי הגמגום הוא קצת ויכוח עם עצמך. חוסר ביטחון, ואין דבר נפלא יותר מאשר חוסר ביטחון של שרי ביטחון" (היש הגדול, עמ' 2597).  מיכל ספיר כתבה על החיסרון בהשכלה אקדמית, והחשש מהיעדר ליטוש ושליטה באנגלית: "'עם שגיאות דקדוקיות של ביריון בחוברת קומיקס' כמו שכתבו בניו יורק טיימס, או בהשמטת מרבית הפעלים דוגמת טרזן בסרטים כפי שדיווח דבר. כך או כך היו חסרים בו איזה ליטוש, איזה עידון, איזה ריחוק קריר מהמרקם הדחוס של המציאות, תכונות שמזוהות בדרך כלל עם מדינאים, והוא ידע זאת" (היש הגדול, עמ' 2686).
גם גולדה מאיר, שבזכותו מונתה לראשות הממשלה, לא תמכה במינויו כמחליפה – דבר שפגע בו עמוקות. בין השניים היה קשר מיוחד, וספיר העריץ אותה. מקורבה, מיכה חריש, אף כתב לו כי אם יציג את מועמדותו, הדבר יפגע בסיכויי המפלגה בבחירות, וזאת בשל הביקורת הציבורית הנוקבת שנמתחה על התנהלותו הכלכלית ועל שליטתו הכוחנית במנגנון המפלגתי.

לפי דברי בנו, עמוס ספיר, סיבה נוספת לסירוב הייתה החשש מפני לחץ אמריקני: ספיר העריך כי נשיא ארה"ב דאז, ריצ'רד ניקסון, שפחד מגולדה, ינצל את חילופי הגברי כדי להפעיל עליו לחץ כבד להחזרת השטחים. אף שספיר האמין עקרונית כי נסיגה היא מהלך מוצדק, הוא פקפק בכך שיהיה לו את הכוח הפוליטי הפנימי הדרוש לביצועה, וחשש מפני התלקחות של מלחמת אחים.

צילום: משה מילנר

 משלחות עלו לרגל לביתו, והטיעון שאמור היה לשכנעו הוא כי הוא המועמד המוסכם, כל מועמד אחר יגרור פילוג שיביא לבחירות מוקדמות, וקרוב לוודאי להעברת השלטון לליכוד. ספיר התלבט את מי להמליך הפעם. ב1969 הבטיח ליגאל אלון כי הוא רואה בו את היורש הפוטנציאלי, אך הוא שינה את דעתו, ולא סבר שאלון מתאים לתפקיד. שמו של יצחק רבין עלה: הייתה לו את ההילה של רמטכ"ל ששת הימים, ובשל העובדה שכיהן כשגריר בארצות הברית לא דבק בו רבב הכישלון של מלחמת יום כיפור. ספיר קרא לו בינו לבינו 'האינטרוורט', המופנם, ולמרות שהיה שותף להשקפתו המתונה יחסית, היונית יותר, לא ראה בו מועמד מתאים למשרה התובענית. אבא אבן נתפס בעיניו כמסביר רהוט ומוצלח אבל לא כמנהיג שנטוע בהוויה הישראלית, ולא הייתה לו תמיכה מספקת במפלגה. הוא הזהיר את אבן כי אם יתמודד על המועמדות במפלגה יפסיד. הבכירים התקשו למצוא מועמד, והיחיד שהגיש מועמדות היה שמעון פרס, שעבור ספיר היה בכך סדין אדום. יוסי שריד, איש אמונו של ספיר, בילה שעות רבות כדי לשכנע אותו לבחור ברבין כמועמד לראשות הממשלה. ספיר השתכנע בקושי, הוא לא ראה ברבין מועמד מתאים לתפקיד המתאגר, אבל הסכים עם שריד כי במציאות הקיימת הוא היחיד שיכול להביס את פרס בהתמודדות במפלגה.

ספיר והתלבטות היורש: מי ינהיג את המפלגה?
משלחות עלו לרגל לביתו של פנחס ספיר. הטיעון המרכזי בפיהן היה ברור: הוא המועמד המוסכם, וכל בחירה אחרת תגרור פילוג, תוביל לבחירות מוקדמות – וקרוב לוודאי שתעניק את השלטון לליכוד.
ספיר התלבט קשות את מי להמליך הפעם, כשעל השולחן עלו מספר שמות מרכזיים:

• יגאל אלון: למרות שב-1969 הבטיח לו ספיר כי הוא רואה בו את היורש, דעתו השתנתה והוא כבר לא סבר שאלון מתאים לתפקיד.

• אבא אבן: נתפס בעיניו כמסביר רהוט ומוצלח, אך לא כמנהיג הנטוע בהוויה הישראלית. ספיר אף הזהיר אותו כי אם יתמודד – יפסיד.

• שמעון פרס: היה היחיד שהגיש מועמדות רשמית, אך עבור ספיר, מועמדות זו הייתה בבחינת סדין אדום.

• בסופו של דבר, השם שנשאר על הפרק היה יצחק רבין. לרבין הייתה את הילת רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, ובזכות כהונתו כשגריר בארצות הברית, לא דבק בו רבב מכישלון מלחמת יום הכיפורים.

ספיר אמנם כינה אותו בחדרי חדרים 'האינטרוורט' (המופנם) ולא ראה בו מועמד אידיאלי, אך יוסי שריד, איש אמונו, בילה שעות בניסיונות לשכנעו. ספיר השתכנע בקושי, בעיקר מתוך הבנה פרגמטית: במציאות הפוליטית הקיימת, רבין היה היחיד שיכול להביס את פרס בהתמודדות הפנים-מפלגתית.
ערב ישיבת המרכז, ניסה עזר ויצמן לטרפד את המהלך. הוא נפגש עם ספיר וניסה לשכנע אותו שלא לתמוך ברבין, תוך שהוא מעלה את הטענה כי רבין 'התמוטט נפשית' ערב מלחמת ששת הימים. כשספיר סירב להיענות לו, פרסם ויצמן את התזכיר בפומבי. אלא שהאפקט היה הפוך לחלוטין מכפי שציפה: ספיר, שלא היה מסוג האנשים שנכנעים ללחצים או למה שנתפס בעיניו כרצח אופי, כעס – והחל לפעול במרץ ובכל כוחו כדי לקדם את מועמדותו של רבין.
המאמץ השתלם, אך הקרב היה צמוד. לפרס כבר היו מהלכים עמוקים במפלגה:
יצחק רבין זכה ב-54% מהקולות ונבחר כמועמד לראשות הממשלה.

• שמעון פרס קיבל 46% מהקולות – תוצאה שנחשבה באותם ימים להישג אדיר עבורו, וסימנה את הבאות.

ספיר ניצח, אך זה היה הניצחון הפוליטי האחרון שלו במפלגת העבודה. רבין ביקש ממנו לכהן כשר בממשלתו החדשה, אך ספיר סירב.

מאחורי הסירוב עמדו כמה סיבות כבדת משקל: עייפות החומר לאחר שנים של עבודה אינטנסיבית, ההכרה בצורך בחילופי דורות, והמצב הפוליטי המוזר שנוצר – ספיר היה חזק פוליטית מרבין, אך כשר הוא אמור היה להיות כפוף לו. מעל לכל, הייתה לו תשוקה אמיתית לעסוק במה שעניין אותו יותר מכל: יהדות התפוצות וקידום פרויקטים בתחום החינוך.

כפי שהגדיר זאת בעצמו: 'שם בממשלה היה יותר שעבוד, יותר עצבים, יותר צרות'. ביוני 1974 הוא התפטר סוף סוף מתפקידו, ומונה ליו"ר ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית.
לאחר 19 שנים כשר, ולאחר שסירב לראשות הממשלה, בחר להתייצב כ"ראש ממשלת העם היהודי" בתפקידו כיו"ר ההסתדרות הציונית העולמית. ביוני 1974, בישיבת פרידה בוועדת הכספים אמר שהוא ניגש לתפקיד הז בדחילו ורחימו, ואומ את תפילת שליח הציבור ביום הכיפורים"הנני העני ממעש" (קרני, עמ' 209).
באוקטובר 1974 נישא ספיר לרבקה אלנתן, ובאותו יום זימן לביתו ישיבות עם גומים שונים ודן עמם בפיתרונות דיור לעולים, ועם אנשי המגבית לדון בכספים לקליטת עליה.

"הנני העני ממעש": הפרק החדש של ספיר

לאחר 19 שנים כשר בממשלה, ולאחר שסירב לקבל על עצמו את תפקיד ראש הממשלה, בחר ספיר להתייצב כ'ראש ממשלת העם היהודי' בתפקידו החדש כיו"ר ההסתדרות הציונית העולמית.
ביוני 1974, בישיבת הפרידה המרגשת שלו מוועדת הכספים, שיתף ספיר בתחושותיו ואמר שהוא ניגש לתפקיד החדש בדחילו ורחימו, כשהוא נושא בליבו את תפילת שליח הציבור של יום הכיפורים: 'הנני העני ממעש'" (קרני, עמ' 209).
גם בחייו האישיים חל שינוי, אך מחויבותו הציבורית נותרה מוחלטת. באוקטובר 1974 נישא ספיר לרבקה אלנתן. באותו היום ממש, מיד לאחר החתונה, הוא זימן לביתו ישיבות עבודה עם גורמים שונים: הוא דן עמם בפתרונות דיור דחופים לעולים חדשים, ונפגש עם אנשי המגבית כדי להבטיח את התקציבים הנדרשים לקליטת העלייה.
 
הקשר עם יהודי התפוצות
הזיקה העמוקה של ספיר ליהדות התפוצות לא נולדה עם מינויו לתפקיד יו"ר הסוכנות, אלא שורשיה נעוצים עוד בשנת 1955, בעת ביקור שערך במקסיקו, שם פגש לראשונה מקרוב את יהדות דרום אמריקה, שמנתה מאות אלפי יהודים אשר מרביתם היגרו מאזורי 'תחום המושב' במהלך גלי ההגירה הגדולים של ראשית המאה העשרים. כמי שהגיע בעצמו מאותו רקע גיאוגרפי ותרבותי באירופה, ספיר דיבר בשפתם בכל המובנים, הבין לעומק את המנטליות שלהם, שוחח עמם ביידיש והתרשם עמוקות מיחסם החם למדינה היהודית הצעירה. היה זה מפגש עם קהילה תוססת, שחבריה הקימו מוסדות חינוך מפוארים וניהלו פעילות תרבותית ופוליטית ערה, אך לצד השגשוג הכלכלי, ספיר הבחין כי רבים מהם צברו הון משמעותי בעוד באוויר ריחף כל העת איום מתמיד של אי-ודאות פוליטית וכלכלית, אשר אפיינה את מדינות דרום אמריקה באותם ימים.

"יחסם החם לישראל ורצונם להירתם למענה מצד אחד, ופשטות הליכותיו, הפתיחות שגילה כלפיהם והיותו דוברה של ישראל מצד שני יצרו חיבור רגשי עמוק בינו לבינם. משפחות המתינו במשך חודשים לביקורו כדי להתייעץ עמו בנושאים אישיים. הם היו מדברים אליו כמו אל כומר. היו מספרים לו החל מהבעיות שיש להם עם הנשים שלהם או עם הילדים שלהם. ספיר מצדו אהב לשמוע את היהודים, הוא נענה ברצון לפניות להיפגש עמם, אפילו בקהילות קטנות, מרוחקות, גם כאשר היה סדר יומו גדוש. ההקשבה שלו, החום שהפגין כלפיהם והאמון הרב שנתנו בו אפשרו לו לשוחח עמם בחופשיות על פתיחת חשבונות והפקדת כספים בבנקים ישראליים, על השקעות בישראל ועל תרומות למוסדות חינוך בארץ וכדומה, ולשכנע אותם לעשות כן" (גרינברג, עמ' 134).

ביחסיו האישיים עם בעלי ההון ידע ספיר להעניק תשומת לב אישית, שגלשה לעיתים אף לחנופה. כך, למשל, יזם מסיבת יום הולדת לישראל רוגוזין במלאות לו 76 שנים, בעת שהקים באותם ימים מפעל בהודו. המהלך נחל הצלחה, וכעבור חודשים ספורים בלבד תרם רוגוזין מיליון וחצי ל"י להקמת שלושה בתי ספר מקיפים באשדוד, בקריית גת ובנצרת עילית.

לפני כל פגישה נהג ספיר ללמוד לעומק את הפרטים על אודות התורם — מצב עסקיו ופרטים אישיים שונים — עובדה שהקנתה לפגישות אופי אינטימי ותרמה ליצירת יחסי אמון. בעלי הון רבים אף נהגו להתייעץ עמו בנוגע לעסקיהם ולהשקעותיהם, וביקשו לשמוע את הערכותיו ואת תחזיותיו הכלכליות. כתוצאה מכך הם תרמו שוב ושוב, ואף קישרו אותו לתורמים פוטנציאליים אחרים שלא הכיר קודם לכן.

ספיר רווה נחת מהצלחותיו אלו והתגאה בכך ש'גנב' את תוארו של מאיר וייסגל, נשיאו לשעבר של מכון ויצמן, שנחשב עד אז לגדול המתרימים. להצלחותיו הללו היה כמובן קשר ישיר למעמדו כשר כלכלי בכיר המסוגל לדאוג להטבות שונות למשקיעים. עניין זה עורר לא מעט ביקורת, אולם גם מבקריו החריפים ביותר לא חשדו בו שנטל כספים לכיסו הפרטי, אלא שביקש לבסס בכך את כוחו הפוליטי ואת כוחה של מפלגתו.

ספיר יזם מכשירים פיננסיים שונים שאיפשרו את העברת ההון לישראל — מהלך שקידם מחד גיסא את צמיחתה הכלכלית של המדינה, ומאידך גיסא הגן על ההון מפני משטרים מתחלפים (חלקם סוציאליסטיים) שעשויים היו להלאים רכוש. כך, למשל, הוקמו החברות 'כלל' ו'פימארו', שנועדו לשמש מקלט לעת צרה עבור הרכוש היהודי. לצד זאת, ספיר לא זלזל באנשי המעמד הבינוני ודאג לספק גם להם אפשרויות לאבטחת רכושם, שכן הוא ראה ביהודי התפוצות את העורף האנושי והכלכלי של מדינת ישראל.

הוא התייחס לכל יהודי כבעל מניות בעסק ששמו 'מדינת ישראל', ועל כן נהג למסור להם דיווחים מפורטים, נתונים ותוכניות פיתוח עתידיות. בקרב יהודים שנרתעו מהשקעות עסקיות בארץ והעדיפו, במקרה הטוב, להסתפק בתרומות או ברכישת איגרות חוב של הבונדס, ניסה ספיר לשנות את התדמית של ישראל כ'מדינה שנוררית', תוך שהוא מדגיש את הרוח היזמית ואת בנייתה של כלכלה יצרנית. "בישראל משקיעים למען רווחים – כסף עושה כסף" (קרני, עמ' 203).

הביקורת

בשנות השבעים החלו לצוף סיפורי שחיתות והשקעות ממשלתיות כושלות במפעלים מפסידים, שנבעו מרשלנות ואף ממעשי מרמה של בעליהם. פרשת 'אוטוקרס' הפכה לשערורייה שהעירה מרבצם את כל מי שלא רוו נחת משליטתו של ספיר במפלגה. בין המבקרים היה, למשל, יצחק בן-אהרן - יריבו המר שעמד בעבר בראש ההסתדרות, והיה ידוע בעמדותיו הסוציאליסטיות המובהקות מול הקפיטליזם המעשי והמתון של ספיר.

ספיר מצא את עצמו, אולי לראשונה בחייו, בעמדת התגוננות. מעל במת הכנסת הוא הכחיש בתוקף כי הוא מנהל את כלכלת המדינה באמצעות 'הפנקס השחור הקטן', או שהוא סוגר עניינים כלכליים עם 'טרמפיסטים' בדרכו אל העבודה וממנה - אולם הכחשה זו לא זכתה לאמון רב בציבור. . בתגובה על הטענה בדבר זיקה אפשרית בין התרומות לבין ההחלטות שהוא מקבל הצהיר 'אני יכול להגיד בקומה זקופה ובהן צדק: עוד לא חייכתי לאף אדם או ויתרתי לו על משהו מפני שהוא נתן תרומה'. מול הביקורת הנוקבת על המדיניות המרחיבה של משרד האוצר, הציג ספיר נתונים מרשימים: 70,000 מועסקים במפעלי תעשייה בעיירות הפיתוח שהוקמו לאחר מלחמת השחרור, וגידול דרמטי בייצוא התעשייתי, אשר זינק מאז הגעתו למשרד בשנת 1953 מ-80 מיליון דולר ל-1,750 מיליון דולר. הוא הלין על הרצון להקטין, להנמיך ולבזות את פועלו, והודה כי אמנם נעשו טעויות, אך דרש לבחון אותן בפרופורציות הנכונות.
ואכן הנתונים דיברו בעד עצמם: שיעור הצמיחה של התוצר הלאומי הריאלי בישראל (ללא שקלול האינפלציה) בתקופת כהונתו של ספיר כשר, ועד למלחמת יום הכיפורים, היה מהגבוהים בעולם ועמד על כ-9% בשנה, בעוד התוצר לנפש גדל בכ-5% מדי שנה. באותה התקופה ניצבה ישראל כאחת משלוש המדינות בעלות קצב הצמיחה המהיר ביותר בתבל, ובמקביל הוביל ספיר תמיכה ממשלתית בבנייה ציבורית בהיקפי ענק בתחום השיכון.

אך גם הסבריו, שהיו מגובים בנתונים מוצקים שאי אפשר היה לערער עליהם, לא הצליחו לבלום את האווירה הציבורית העוינת. באפריל 1973 שיגר עו"ד אמנון זיכרוני, כבא כוחה של תנועת 'העולם הזה - כוח חדש', מכתב למבקר המדינה ובו הפנה את תשומת לבו לקרנות סודיות המנוהלות על ידי ספיר, שבהן נצברו מיליוני לירות שמקורם בתרומות. זיכרוני קבל על כך שעל פי מיטב ידיעתו, אין כל פיקוח ציבורי על השימוש בכספים אלו. למרות שכל הבדיקות שנערכו לא העלו דבר, במערכת 'העולם הזה' לא הרפו. במאי 1973 כבר זעקו הכותרות על 'פרשת ווטרגייט הישראלית', ועורך השבועון, חבר הכנסת אורי אבנרי, דרש להקים ועדת חקירה ממלכתית בנושא.

מעיון בכתבים ובמקורות השונים, ניתן להגיע לכמה מסקנות מרכזיות באשר לדמותו ולפועלו של ספיר. אף שהתרים סכומי עתק בכישרון נדיר ויוצא דופן, ספיר כאדם נותר נקי כפיים לחלוטין. עם זאת, כדמות סמכותנית בעלת כוח פוליטי עצום ושליטה כמעט בלעדית בכלכלה הישראלית, נוצר 'שטח אפור' שקשר בין גיוס התרומות לבין יכולתם של המשרדים הממשלתיים שבשליטתו להעניק הקלות ותמריצים שונים לאותם תורמים.

בכל הנוגע לייעודם של הכספים הללו, אין עוררין על כך שהם נותבו למטרות ראויות - בראש ובראשונה בתחום החינוך, התרבות והבריאות. יחד עם זאת, תחום אפור נוסף בא לידי ביטוי בתמיכה בגופים ציבוריים בעלי זיקה פוליטית. התרומות לא הוענקו אך ורק למוסדות המזוהים עם מפלגתו, כמו 'בית ברל', אלא זרמו גם לגופים הקשורים למפלגות הימין והמפלגות הדתיות. מהלך זה ניתן לפרש מחד גיסא כהתעלות מעבר לראייה מפלגתית צרה, ומאידך גיסא כצעד טקטי שנועד לייצר אווירה נוחה ומפויסת מול כוחות האופוזיציה.

ההיסטוריון גרינברג מסכם: "המגבית המיוחדת אפשרה לפתח את מערכת החינוך, מוסדות אקדמיים, בתי חולים ושירותי רווחה שונים בתקופה שבה המקורות היו מוגבלים ונדרשו משאבים רבים לביטחון. ניתן לשער שאלמלא המגבית חלק מהעשייה הגדולה לא היה בא אל העולם. הודות להשקעות הגדולות שבוצעו באותה תקופה יכלו מערכות החינוך והבריאות והאקדמיה לצלוח ימים קשים של שינויים בסדר העדיפויות וקיצוצים תקציביים בעשרות השנים הבאות. לא נחטא לאמת אפוא בהערכה שהאורות היו לאין ערוך גדולים מהצללים" (גרינברג, עמ' 441). לצד אלו, התקיימה קרן נוספת בשם 'קרן לאור', שבה רוכזו כספים שנפסקו לטובת ספיר במסגרת הליכי בוררות שונים שניהל - כדוגמת הבוררות בין הפרדסנים לתעשיינים בנוגע למחירי פרי ההדר לתעשייה. בכספים אלו נהג להשתמש כדי לסייע באופן ישיר לאנשים פרטיים שפנו אליו במצוקתם. ספיר היה אדם חם שלא נותר אדיש לסבלם של אחרים; כך, למשל, בעת שהתארח במושב נבטים (בו התגוררו עולי קוצ'ין שבנגב) ושמע על מצוקתם הכלכלית של הסטודנטים בני המקום, אישר להם בו במקום מלגות לימודים מתוך אותה קרן פרטית. הוא נהג להשיב לפניות רבות שהגיעו אליו, כמו במקרה של גאולה, בת ליוצאי תימן משכונת עין התכלת בנתניה שלמדה רפואה ונזקקה לסיוע כספי, או במקרה של תלמידה מאור יהודה שכתבה לו כי אין בידיה האמצעים לרכוש ספרי לימוד.

הביקורת הציבורית הלכה והתגברה ככל שנחשפו עוד ועוד מעשי שחיתות. החשדות אמנם לא הופנו כלפי ספיר עצמו - שהיה ידוע כוורקוהוליק בעל אורח חיים סגפני - אלא כלפי בני טיפוחיו ואנשי העסקים שהיו מקורבים אליו. שלטון ממושך נוטה להשחית, ובני הדור הצעיר שהקיפו את ספיר כבר לא ניחן באותה סגפנות וניקיון כפיים שאפיינו אותו.
נוסף על כך, האווירה הלא-פורמלית ונטייתו של ספיר 'ליישר פינות' למען השגת מטרות מהירות ויעילות, היוו קרקע פורייה לשחיתות מצד ממלאי תפקידים שונים. הרצון העז לבנות תעשייה בפרק זמן קצר באזורים לא אטרקטיביים (כמו עיירות הפיתוח) ועם כוח אדם לא מיומן, משך למקום גם נוכלים שכל מטרתם הייתה לשנורר הטבות ומענקים ממשלתיים - ואז להיעלם.

הפרשה שעוררה את הזעם הציבורי הרב ביותר הייתה סיפור מעילת הענק של מיכאל צור, אדם שספיר קידם באופן אישי למרות אזהרות מפורשות שקיבל בנוגע להתנהלותו. בנו של ספיר, עמוס, מספר על ביקור שערך אביו ביום שבת באותם ימים: האב שכב על הספה, התעלם לחלוטין מנכדו החדש, ופרץ בבכי מר של אכזבה מצור וממעלליו. אל מול הביקורת הציבורית הנוקבת השיב ספיר כי עבדו איתו מאות אנשים ישרים והגונים, ולכן אין לראות ב'שיטה' שלו בית גידול לעשבי פרא.

מיכאל צור. צילום: דן הדני

פרשת צור והחברה לישראל המחישו לספיר את עומק הפיחות במעמדו בתוך המפלגה. יותר מכול פגעה בו כפיות הטובה מצד אנשים שטיפח ורומם באופן אישי: "איפה החברים שיודעים את האמת ומתכחשים לה בשתיקתם? מחברים אתה מצפה שיהיו 'מענטשן' (בני אדם)". בסופה של אותה שיחה אמר בקול שקט שקט, כמעט בלחישה: "אין דבר, אני סולח להם" (היש הגדול, עמ' 2891). גולדה מאיר, שבה תמך לאורך כל חייו, פשוט נמנעה מלהגיע לישיבות הרלוונטיות, ואפילו יהושע רבינוביץ, שאותו טיפח וקידם בעצמו, מילא את פיו מים. כשהתגונן והתייחס לניקיון כפיו, אמר ספיר: "לאחר מותי, אני מניח שלא אשלח לגיהנום". ובאשר לזיקת ההנאה האפשרית בין התרומות שגייס לבין החלטות שקיבל מתוקף תפקידו, הצהיר בהן צדק ובקומה זקופה, כי 'מעולם לא חייך לאיש או ויתר לו על דבר רק משום שהלה העניק תרומה'.

עם גולדה מאיר

דווקא בתקופה זו שבה חש נבגד בידי חבריו הקרובים, התהדקו יחסיו עם משה דיין, אשר חווה בעצמו תחושה דומה של נטישה פוליטית בעקבות מחדל מלחמת יום הכיפורים. לאחר מותו של ספיר, היה דיין הראשון להספידו; הוא כינה אותו אחד האישים המרכזיים ביותר בעם היהודי, וציין כי הלך לעולמו כשהוא עתיר מעשים, אך לעולם לא שבע מעשים.

 אפילוג

ימים קשים עברו עליו. האיש שהיה תמיד במרכזה של פעילות אינטנסיבית נותר בצד, ורק מעטים שמרו לו אמונים - בהם יעקב לוינסון מבנק הפועלים, השר אברהם עופר ויוסי שריד. הביקורת הציבורית פגעה בו קשות; האשמתו בכל תחלואי המשק והפניית האצבע המאשימה כלפיו, כמי שאיפשר כביכול את צמיחתם של מנהלים מושחתים, הכאיבו לו מאוד וערערו את ביטחונו ואת כושר עמידתו. לאחר ששכל את אשתו הראשונה, שושנה, שנפטרה ממחלת הסרטן, חלתה גם אשתו השנייה, רבקה, בשנית. ספיר, שהיה שבור, אמר לבנו כי אין בכוונתו 'ללכת שנית אחרי ארון'.
את יומו האחרון, ב-12 באוגוסט 1975, בילה בבאר שבע. הוא נפגש עם ראש העיר, אליהו נאוי, שסיפר לו בהתרגשות עד כמה תושבי באר שבע חבים לו על פועלו. גם נשיא אוניברסיטת בן-גוריון אמר לו באותו יום כי אין אבן או פינה באוניברסיטה שרישומו של ספיר אינו ניכר בה. במהלך היום ביקר במפעלים, במוסדות תרבות ובקיבוצים, ובכולם התקבל בחום רב על ידי אנשים שהעריכו והוקירו את תרומתו הכבירה.

תחנתו האחרונה הייתה מושב נבטים, אליו הגיע יחד עם ראש הממשלה יצחק רבין כדי להשתתף בחנוכת בית הכנסת של הקהילה הקוצ'ינית. בנאומו שם הדגיש כי גורל המדינה תלוי במה שייעשה בנגב ובגליל. אולם, כשהרים את ספר התורה הכבד, כשל כוחו; הוא חש ברע, התמוטט, ונפטר בדרך לבית החולים.

עםם יצחק רבין. צילום: ישראל סאן

אשתו, רבקה, נפטרה ממחלתה הקשה זמן קצר אחריו. ההיסטוריון גרינברג כתב: "באורח סמלי קיפל יומו האחרון של ספיר בתוכו את התחומים והעניינים שייחס להם חשיבות רבה ושהתמסר לקידומם בעשרות השנים שחלפו: ההתיישבות בנגב ופיתוחו, עיירות הפיתוח, התעשייה, העלייה וקליטתה, ההשכלה הגבוהה בכלל ובפרט אוניברסיטת בן – גוריון, שהייתה קרובה ללבו במיוחד, וכן את יחסו החם למסורת. בימים שבהם היה נתון למתקפות, שבהם חל פיחות במעמדו ובהשפעתו וקרובים התרחקו, ודאי הסב לו יומו האחרון שעות של סיפוק ונחת" (גרינברג, עמ' 484).

צייר: פנחס ליטבינובסקי

גרינברג סיכם את מסכת חייו של ספיר ופועלו:
"ספיר היה בראש ובראשונה בנאי. מאז פרש מהממשלה לא היה בישראל שר אוצר במעמדו של ספיר ובעל השפעה כמוהו. בשיאו באוצר הוא שלט במשק והיה בבחינת ראש ממשלה כלכלי. היו שראוהו כ'צאר כלכלי; אולם בהתחשב בהתנהלותו וביחסיו עם כלכלנים ופוליטיקאים בארץ, יהודים עשירים בתפוצות ועמך, הן עם אלה ששיחרו לפתחו, ביקשו את עצתו ואת עזרתו, הקשיבו לדבריו והסתייעו בו, והן עם אלה שהוא פנה אליהם - נכון יותר לדמותו לאדמו"ר כלכלי. ספיר הגיע לארץ עם הולדתה של מפא"י ב – 7 בינואר 1930. באותו היום הסתיימה ועידת הייסוד של המפלגה, כאיחוד בין אחדות העבודה לבין הפועל הצעיר, והוא הצטרף אל המפלגה החדשה. באופן סמלי, בהשקפותיו ובעשייתו מיזג ספיר את שני מרכיביה של מפא"י; את האקטיביזם הכלכלי של אחדות העבודה ואת הגישה המדינית – ביטחונית המתונה של הפועל הצעיר. קווי האופי של מפא"י - הדאגה, הפשרה והפרגמטיזם -אפיינו גם אותו. למעשה סימל ספיר בחייו את מפא"י, ובמותו את קִצה" (גרינברג, עמ' 491)

פנחס ספיר

פנחס ספיר 1906 -1975

ביבליוגרפיה

  
מחבר/ים: מיכל ספיר
שם הספר: היש הגדול – ביוגרפיה של פנחס ספיר   

​
                            
מקום ההוצאה: תל אביב
שם ההוצאה: ידיעות אחרונות – ספרי חמד
שנת ההוצאה: 2011
קיצור: היש הגדול

מחבר/ים: יצחק גרינברג
שם הספר: פנחס ספיר : ביוגרפיה כלכלית פוליטית 1975-1949
מקום ההוצאה: תל אביב
שם ההוצאה: רסלינג
שנת ההוצאה: 2011
קיצור: גרינברג

מחבר/ים: מרדכי נאור
שם הספר: פנחס ספיר : צמיחתו של מנהיג – פנחס ספיר 1930 - 1949
שם ההוצאה: פפירוס – אוניסרסיטת תל אביב
קיצור: נאור

מחבר/ים: בלה קרני
שם הספר: פנחס ספיר: שליט בעל כורחו
שם ההוצאה: מוסד ביאליק
שנת ההוצאה: תשנ"ו
קיצור: קרני

שם הספר: 31 דמויות ממעצבי דור המדינה
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: כרמל
שנת ההוצאה: תשס"ח,2008
קיצור: אליצור

שם הספר: שרגא נצר – סיפור חיים
מחבר: אהוד בן עזר
הוצאה: עידנים, ידיעות אחרונות
מקום ההוצאה: תל אביב
שנת ההוצאה: 1990
קיצור: נצר

המחבר: יוסף אלמוגי
שם הספר: המאבק על בן גוריון
ההוצאה: עיונים, ספרי ידיעות אחרונות
שנת ההוצאה: תשמ"ח 1988
קיצור: אלמוגי