רות בונדי בחרה לסיים בנימה אישית את הביוגרפיה שהקדישה לפנחס רוזן: "תם הספר ולא מצאתי את אשר חיפשתי כאשר החלטתי לכתוב את הביוגרפיה של פנחס רוזן בימי התחזקותה הלאומנות היהודית המיליטאנטית, הקשוחה, המשיחית:

תשובה לשאלה מה קרה לציונות החילונית, ההומאנית, הסובלנית של הרצל, של וייצמן, כפי שהצטיירה בעיני יוצאי מרכז אירופה כמוני לפני עלייתם ארצה. ביקשתי לברר, באמצעות סיפור חייו של אחד מראשי העלייה הגרמנית, למה הובסה ציונות זו". 

התשובה שמצאה היא: "שיחיהן הקוצניים של קנאות לאומנית, יהודית וערבית, קנאות לערכי תנועת העבודה וקנאות דתית התאימו לשמש היוקדת, לרוחות הקדים, לגשמי הסחף של ארץ-ישראל יותר משרכי הסובלנות והמתינות שאוהבים אור מסונן בעבים, גשם קיצי דקיק". 
המסקנה שאליה הגיעה היא: "הציונות ההומאנית, הסובלנית, החילונית, הפתוחה לא יכלה למציאות הארצישראלית. הקמת מדינה יהודית בעידן של אלימות דרשה אנשים קשוחים, נחרצים, לוחמים בנשק, בעלי תחבולות, מטווחים למטרה, ומי שהעדיף צפייה מן הצד, גישה סלחנית נשאר בשולי החיים". (בונדי, עמ' 588 – 589). סיפורו של פליקס פנחס רוזן לשעבר פליקס רוזנבליט, הוא סיפורם של ציוני ויהודי גרמניה.

גן העדן האבוד

פליקס (משמעות השם 'המאושר'), נולד בימיה האופטימיים ביותר של יהדות גרמניה, בכפר זעיר בן שני רחובות וחנות אחת בלבד ששמו מסינגוורק. גוסטב הירש, איל הון, שלט בו שלטון ללא מצרים וניהל ממנו את האימפריה הכלכלית שלו. משפחת הירש רכשה מהשלטונות מפעל פליז כושל והפכה אותו לקונצרן מצליח ששלוחותיו הגיעו עד לפורטוגל, לרוסיה ואף לסין. הוא כונה בפי כל 'האדון' והנהיג בממלכתו הקטנה את היהדות האורתודוקסית, שנגדה את רוח ההתבוללות שאפיינה את יהודי גרמניה. 
 

שמואל רוזנבליט היה תלמיד ישיבה שהגיע מהונגריה למסינגוורק, והיה ליד ימינו של 'האדון' הירש. הוא למד בכוחות עצמו אנגלית, צרפתית ופורטוגזית והיה לגזבר החברה. 

שמואל רוזנבליט

שמואל נשא לאישה את פאני, צעירה שהגיעה מברלין, שם למדה להיות גננת ופתחה שני גני ילדים מצליחים. נשים בימיה לא למדו ולא עבדו לפרנסתן, אך פאני הדעתנית הייתה בעלת אופי חזק, והוא שסייע לה להתגבר על התנגדות משפחתה לשידוך עם 'אוסט יודה' (כך כונה מי שהגיע ממזרח אירופה). 

שמואל ופאני רוזנבליט

לבני הזוג היו חמישה בנים ושלוש בנות.

 

משמאל לימין: מרטין, פליקס, מאלי והתינוק יוסף

 
מרטין הבן הבכור, אהוב אמו וגאוות המשפחה, היה מוכשר ובעל קסם אישי רב, ופליקס הבן השני איטי ממנו ופחות מתוחכם. כול שבא למרטין בקלות דרש מפליקס המופנם שקידה מרובה. שמואל לימד את הבנים לקרוא בעברית עוד לפני שלמדו גרמנית, וד"ר עזריאל הילדסהיימר שהיה קשור בקשרי משפחה ענפים עם גוסטב הירש ומשפחתו, הגיע לכפר מדי פעם לבחון את ידיעותיהם בהלכה. 

ביום שישי נהג האב שמואל ללחוץ את ידה של פאני אשתו, אמר 'גוט שבעס' ושר לילדיו 'שלום עליכם מלאכי השרת'. ההורים ברכו את הילדים, כל אחד בתורו, בהניחם את ידיהם על ראשם, ורק לאחר מכן התפנו לקידוש ולארוחת החג. על השולחן הייתה פרושה מפה לבנה מבד דמשק, כלי כסף מיוחדים לשבת ובתפריט היה תמיד מרק צח, צלי עגל ותפוחי אדמה. בשבת אחר הצהרים היו המשפחות היהודיות נפגשות, אסתר קלוורי הקריאה את המונולוגים של פאוסט לגיתה ווילהלם טל של שילר, והאם פאני שרה לידרים של שומאן ושוברט. הילדים קראו בספריהם של קיפלינג, מארק טוויין, דוסטוייבסקי, זולא, אך האהוב על פליקס ביותר היה גיתה. היו שנים שלא עבר יום בלא שיקרא בכתביו שהיוו לו, כמו לרבים מבני דורו, משענת רוחנית בשעות קשות. פאני, שלמדה חינוך לגיל הרך, הקדימה את זמנה גם בכך שדרשה מילדיה לקיים שגרה של פעילות ספורטיבית, כולל לימודי שחייה ורכיבה. ה'ספורט' שפליקס העדיף היה משחק השחמט. הם חיברו שירים בחרוזים לימי ההולדת (מנהג ייקי ידוע), ולמדו מוזיקה: פליקס ומאלי ניגנו בפסנתר, מרטין בצ'לו ויוסף בכינור. 

'קפה מיט קוכן' במסינגוורק – פאני משמאל, אמה במרכז ואסתר קלוורי

בני המשפחה חיו ברמת חיים טובה אך בצניעות: "הילדים חונכו למשמעת, לריסון עצמי, להסתפקות במועט, לחוש אחריות, ליחס רציני ללימודים, בצלמה של פאני וברוחה: 'לא היה ערב אחד בחיי שלא שאלתי את עצמי אחרי קריאת שמע שעל המיטה: האם מלאת את חובתך היום?". (בונדי, עמ' 18).
רות בונדי מתארת את אורח החיים הפסטורלי: החיים היו בטוחים, מוגנים, הסדר היה קבוע והשתנה רק לפי ימות השבוע ועונות השנה. "לפעמים, מעבר לממלכת מסינגוורק, בעת הנסיעה במרכבה היו נערים צועקים להם 'זאו-יודן', ומדי פעם היו הבנים קופצים מהעגלה ועונים במכות. לפעמים הייתה אפלת החיים חודרת אל תוך החממה עצמה". (בונדי, עמ' 24).

מימין מרטין וליאו הקטן, מאלי מעליהם, יוסף בין ההורים ומשמאל פליקס. אלזה התינוקת ולידה מקס. צולם ב-1899

"אם השמירה הקפדנית על המצוות לא הייתה לעול מעיק ומצר - יש לזקוף זאת במידה רבה לזכות חמימות החיים במסינגוורק ולטבעיות שבה היו שזורים ימי חג ומועד בעונות השנה, במחזור הטבע. 
 

בסתיו, כאשר מעל הכפר עברו להקות של אווזי בר וחסידות בדרכם אל ארצות הדרום, עפיפונים התרוממו ברוח וריח של תפוחי עץ שנקטפו לשם אחסון לימות החורף מילא את הבית, היה פועל מביא עגלה עמוסה ענפי אורן לסוכה שעמדה סמוך לעץ האגס שבגינה". (בונדי, עמ' 22). 

חברי הילדות שילוו את פליקס כל ימי חייו

בבועת מסינגוורק, גדלו הנערים שחייהם יהיו שזורים איש בחיי רעהו. הבולט בהם היה משה קלוורי, נכדו של הרב הילדסהיימר שהיה מבוגר מפליקס בעשור, שהיה לפליקס מדריך ומורה רוחני. 
לצרוס בארט לא עשה חיל בעבודתו כפקיד אצל הירש, והקדיש את זמנו בעבודה לקריאת כתבים ציוניים. מי שקרבו לציונות היה חברו ללימודים סמי גרונמן (לעתים כותבים גרונימן), בנו של רב ופילוסוף, ומחברו של המחזה 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' שאלתרמן עיבד למחזמר. גרונמן ניסה להתרחק מהציונות ללא הצלחה, החליט לחקור את השאלה היהודית, וכעבור כמה שבועות התייצב לפני ד"ר חיים היינריך ברודי מראשי הציונות, והודיע לו בהתרגשות שהיה לציוני. גרונמן היה לתועמלן וסירב למכור את השקל הציוני למי שלא שוכנע כי כוונותיו רציניות. הוא השקיע מאמצים כדי לקרב את חברו בארט, שהיה אף הוא נכדו של הילדסהיימר, ובנו של בלשן וחוקר שפות שמיות באוניברסיטת ברלין, לציונות. רק שעלה בידו לשכנעו הסכים ב-1899 למכור לו את השקל לאחר שהשתכנע ברצינותו. 

סמי גרונמן

בארט ניסה לשכנע את פליקס להיות ציוני, אך הוא הסתייג, וציטט את אביו שאמר "חלומאס, חלומאס, ו-'אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפוץ'. בארט סיפק לו את כתבי בירנבוים, פינסקר ו'מדינת היהודים', אך הוא לא השתכנע. דווקא אלטנוילנד של הרצל, אותה אוטופיה תמימה של חברה חדשה בארץ ישראל שתנוהל לפי האידיאלים של ההומניזם המערבי והתרבות הגרמנית, הביאה להארה שלצרוס ציפה לה. פליקס רץ לחדרו והכריז 'אני ציוני, אני רוצה לשקול את השקל'. על שמותיהם של בארט, ברודי, גרונמן וכמובן פליקס נקראו רחובות בתל אביב.
"מרטין בובר, הוגה הדעות הציוני הראשון בקרב יהודי גרמניה, הגדיר את ארבע הדרכים המובילות לציונות: האנטישמיות, שהיא הדרך הוולגרית, שבאה מתוך רצון להשתחרר מעלבונות: הדרך השנייה נובעת מרחמים ודאגה לאחים המסכנים במזרח (הכוונה כמובן למזרח אירופה ע.ג.), מתוך גישה פילנטרופית ועמידה מן הצד. הדרך השלישית – נעלה יותר – להציל את העם היהודי – והיא נובעת מתוך רגש השתתפות, והדרגה העליונה היא ציונות מתוך כמיהה ליצירת ערכים חדשים, לצורות חיים חדשות, ליופי חדש. פליקס, כאשר החליט ללכת בדרך הציונות, היה אי שם בין הנתיב השלישי והרביעי. האנטישמיות לא העיקה עליו, האחים במזרח לא העסיקו אותו במיוחד, היה זה קסם המדינה היהודית והכיסופים להתחדשות שמשכו אותו". (בונדי, עמ' 34).

מרטין בובר

הצטרפותו של פליקס שימחה את לצרוס והשפיע על שאר בני המשפחה. הציונות לא עוררה התנגדות במסינגוורק כי גוסטב הירש, 'שליט האחוזה" וקרוב משפחתו הרב עזריאל הילדסהיימר, תמכו ב'חובבי ציון', ותרמו כספים ליישוב הארץ.

הרב עזריאל הילדסהיימר

היחיד שכעס על הנטיות הציוניות של ילדיו, ועל התרחקותם מהדת היה אב המשפחה שמואל. הוא האשים באחריות להתפקרותם של ילדיו את פאני אשתו, שלא הגיעה כמוהו ממשפחה דתית, והייתה בעלת דעות מתקדמות. על תהליך ההתרחקות מהדת סיפר פליקס, כי בגיל בר המצווה ביטא בקול את השם המפורש, התכסה מיד בשמיכה, אך שום דבר נורא לא אירע. 

סטודנט למשפטים בפרייבורג ובברלין

באפריל 1905 החל פליקס ללמוד משפטים באוניברסיטת פרייבורג בה שכר הלימוד היה מסובסד. "בן שמונה עשרה, לבוש חליפה כהה ששעון כסף טמון בכיס חזייתה, בעל גולגולת עגולה כשל איכר ועיני תכלת, קומה מוצקה ופנים שמתוכן דיברו גם עקשנות, גם חוש הומור שקט, קצת לא מלוטש. בפעם הראשונה בחייו אדם חופשי". (בונדי, עמ' 37).
באוניברסיטה פגש את קורט בלומנפלד, סטודנט למשפטים המבוגר ממנו בשלוש שנים. לקורט היה את כל מה שחסר לפליקס הסטודנט העני ממסינגוורק: "קסם אישי, כושר ביטוי מבריק, ביטחון עצמי רב, חוש ביקורתי מפותח ביותר... הוא בא מרקע שונה מאוד: אביו היה שופט ומעריץ גדול של הדמוקרטיה האנגלית, בקי בכתבי מורדים כפרדיננד לאסאל. אמו הייתה זמרת אופרה וחובבת מוסיקה, שהגרמניות החליפה את יהדותה. ידידי הבית וחברי ילדותו של קורט היו נוצרים". (בונדי, עמ' 38). 
פליקס חישב את כספו בדקדקנות, אך זה הספיק לו רק ללחם ומרק, ואילו קורט העשיר ממנו, היה זקוק באופן תמידי להלוואות כדי לממן את הארוחות הטובות, היין המשובח וקניית ספרים. פליקס היה היחיד בין חבריו היהודים ששמר מצוות, וחבריו שכלל לא ידעו שי"ז בתמוז הוא יום צום, התייחסו אליו כאל תלמיד חכם. הפגישה עם קורט בלומנפלד השפיעה השפעה עמוקה על מסלול החיים של שניהם: פליקס איזן את קורט באופיו השקט, בחוסן הנפשי שלו. הוא היווה עבורו משענת ונקודה יציבה למשל כאשר שקע בדיכאון בשל אחד מסיפורי האהבה הרבים שלו, שלא עלה יפה. מאידך גיסא פליקס העריץ את קורט ואת האינטלקט שלו. באותם ימים הכיר קורט היכרות שטחית את הציונות, אך ספקנותו הטבעית מנעה ממנו להגדיר עצמו כציוני. פליקס השתדל, ובהצלחה לקרבו לתנועה.
פליקס כתב לאחר כמה שנים לקורט: "אני אהיה משהו פשוט מאוד, עורך דין או דבר דומה, לבטח בינוני! בלי קווים גדולים, אבל גם בלי מניירות גדולות. במה שאני נבדל, אולי, זה בנטייתי – שהייתה מורגשת עוד לפני הפגישה עמך – למצוא בעלי אישיות גדולה וליהנות מהם, אם אפשר לומר כך. חסרה לי, יש לציין לזכותי, שביעות הרצון העצמית המאפיינת את הבינוניות. נוסף על כך יש לי כמה חושים מפותחים, שאולי לא יוצרים גדולות, אבל מבינים בגדולה". (בונדי, עמ' 56).

הסטודנטים היהודים פיתחו אחווה גברית בצלמן של האגודות הגרמניות, שהנהיגו טיולים בחיק הטבע, שתיה וסייף. ליהודים היה לבוש מיוחד כמו של הסטודנטים הגרמנים, אך בתוספת מגן דוד. 

אגודת האתלטים היהודים, 1902

הם טיילו בהרי השווארצוולד ובטירה ששכנה על ההר הסמוך לפרייבורג, ממנו ניתן להשקיף על העיר הפרושה לרגליו, ועל הקתדרלה הגותית האדמדמה. בטיוליהם דנו בכובד ראש בשאלות של גרמניות מול יהדות, מורשת תרבות הסביבה מול מורשת הדם, ציונות והגותו של מרטין בובר. אחד הסטודנטים הצביע על הנוף ושאל כיצד אפשר לעזוב את כל זה למען ארץ נידחת ושוממה אי שם במזרח? 

הקתדרלה של פרייבורג

פעילות ציונית
מתנגדי אוגנדה בראשות מנחם אוסישקין ערכו, את כינוס ההתייעצות שלהם, בפרייבורג הסמוכה לגבול מפחד השלטונות הרוסיים. הסטודנטים הציונים חיכו להם בתחנת הרכבת עם עיתון ציוני בידיהם וסמל כחול לבן. בלומנפלד הופתע כשקיבל נשיקה מצלצלת מגבר שנראה כאיכר רוסי כבד גוף וגילה כי מדובר באוסישקין. פליקס הקשיב לוויכוחים של האורחים מעבר לגבול שהתנהלו ברוסית, ולא הבין אף מילה. למרות זאת נשבה בקסם: "היה בהתנהגות ציוני רוסיה, במזג שלהם, בצורת דיבורם משהו שהלהיב אותו, ריתק אותו כהצגת תיאטרון בשפה זרה, קירב אותו אליהם מעבר להזדהותו השלמה עם שלילת תוכנית אוגנדה". (בונדי, עמ' 43). אוסישקין, ויצמן, שמריהו לוין, לייב יפה שהיו עד כה שמות בלבד היו לרעים לדרך, ונראו לו כיהודים אמיתיים בעלי חוסן פנימי.

שמריהו לוין

לאחר תום הוויכוחים והדיונים נסעו כל בני החבורה לקונגרס השביעי בבאזל, שהיה הראשון לאחר מות הרצל. פליקס וחבריו הסטודנטים עדיין לא היו צירים, והתנדבו לשמש כסדרנים באולם. הם הקפידו למנוע את הסתננותם של טריטוריאליסטים שלא היו צירים. נורדאו ספד להרצל בגרמנית, וסיפר על אכזבותיו של הרצל שהיה אדם אמיד ונפטר חסר כול, מלבד בעלות במניות 'אוצר התיישבות היהודים': "הרצל סירב להשלים עם אדישותו של העם היהודי, דבר לא יכול היה לערער את אמונתו. לעמנו היה הרצל, אבל להרצל לא היה עם". (בונדי, עמ' 43). פליקס הנרעש הושפע עמוקות, והחליט כי ילך בדרכו של הרצל כל ימי חייו.

כשחזר מהקונגרס אסף את בני הנוער של מסינגוורק ונאם בפניהם על הציונות ועל רשמיו מהקונגרס. הוא כתב לדוד וולפסון, מחליפו של הרצל, הציע להקים ארגון כללי של נוער ציוני והצעתו התקבלה.

לאחר סמסטר אחד בלבד החליטו חברי השלישיה הציונית - בלומנפלד, ליכטהיים ורוזנבליט להמשיך את לימודיהם באוניברסיטה בברלין. ”הפקולטה למשפטים בברלין הכשירה רבים מאבותיה המייסדים של מערכת המשפט הישראלית, ובהם פנחס רוזן, מנכ"ל משרד המשפטים אורי ידין ושופטי בית המשפט העליון משה זמורה, יואל זוסמן ואלפרד ויתקון". (עוז, עמ' 332).
 

ריכרד ליכטהיים

המרכז הציוני שכן בקלן - מקום מושבו של דוד וולפסון, אך רבע מחצי מיליון יהודי גרמניה וכמחצית מאלפיים הציונים הרשומים, התגוררו בברלין. הסטודנטים הציונים הקימו את 'המכביה', אגודת סטודנטים יהודים אליטיסטית, ופליקס מונה ליושב הראש. חבריו החדשים בהם יוליוס רוזנפלד, זיגפריד מוזס וארתור בירם, ילוו אותו, בנוסף לחברי הילדות שלו, כל ימי חייו. פליקס נהג להזמין את חבריו לסופי שבוע במסינגוורק, וכך היו אריך כהן ופליקס דנציגר לגיסיו, לאחר שהכירו את אחיותיו והתאהבו בהן.
 

האחות אלזה רוזנבליט שטרנברג

הציונים הוותיקים לא התכוונו כלל לעלות לארץ ישראל וראו בה מקום מפלט ליהודי מזרח אירופה שמיליונים מהם נמלטו מהפוגרומים לכיוון מערב. מרביתם המשיכו את דרכם לארצות הברית אך חלקם נותרו בגרמניה, ולדעת יהודי גרמניה הוותיקים, זרם הפליטים הגביר את האנטישמיות. פליקס וחבריו ראו, בניגוד אליהם, בעלייה לארץ ישראל את תמצית הציונות. בוועידת פוזן ב-1912 עלה בידי הצעירים הראדיקליים בראשות קורט בלומנפלד, להעביר החלטה שדרשה מהציונים לעלות ארצה. הציונים הוותיקים התנגדו להצעה וראו בה מחטף. הם לעגו לבלומנפלד ושטענו שהוא מטיף לתרבות יהודית אך לא יודע כלל עברית. קורט החל בלימודי עברית, והצהיר שלא יישא לאישה את אחת מהנערות בנות יהדות גרמניה שהיו 'יהודיות שטחיות' כהגדרתו. הוא נשא לאישה לג'ני שאביה הבריח אותה מרוסיה פן תשלח לסיביר כדודה זלמן רובשוב. אחותה אסתר נישאה למשפטן המבריק משה זמורה שיהיה לימים נשיא בית המשפט העליון. ג'ני הייתה בעלת תודעה פוליטית מגובשת, משכילה מאוד וציונית נלהבת. בני הזוג ביקרו בארץ ישראל ב-1914 ונפגשו בין היתר עם חברתם הדסה פרלמן שעוד תשתלב בעתיד בסיפור זה.
 

אסתר (אמה) הורוביץ בשורה השלישית ראשונה משמאל בחברת ידידים בברלין 1913. בשורה השנייה ראשון מימין בעלה לעתיד משה זמורה, ראשונה משמאל אחותה ז'ניה הורוביץ (בלומנפלד).

הקשרים בין פליקס וחבריו עם הסטודנטים ממזרח אירופה חיזקו את רגשותיהם הלאומיים והציוניים. מיכאל מאיר כתב על ההפריה ההדדית: "הקשר עם סטודנטים יהודים מפולין ומרוסיה, שלמדו באוניברסיטאות גרמניות, שימש דחף, אינטואיטיבי בתחילה, להבנה עצמית יהודית לאומית. אחרי המלחמה לבשה התפתחות אינטלקטואלית זו צורות קיצוניות יותר, שהתגבשו מבחינה פוליטית. המגמה הפלסטינו-צנטרית חוזקה עוד כאשר מנהיגי ההתאחדות הציונית של גרמניה, כדוגמת ארתור האנטקה, מרטין רוזנבליט, אחיו פליקס - או ריכרד ליכטהיים, קיבלו על עצמם משימות מרכזיות בוועדות ביצועיות של התנועה הציונית העולמית. קשרים אישיים אלה והקרבה האידיאולוגית הובילו לשיתוף פעולה של רוב חברי ההתאחדות הציונית של גרמניה עם תנועת הפועלים הציונית. ב-1917 ייסד חיים ויקטור ארלוזורוב את הקבוצה הגרמנית של 'הפועל הצעיר', שייצגה סוציאליזם אנטי מרקסיסטי ואתי. קורט בלומנפלד, מרטין בובר, גיאורג לנדאואר וחברים נודעים אחרים בהתאחדות הציונית של גרמניה הצטרפו לקבוצה זו, גם אישים נודעים של 'חוג פראג', שהתקיים סביב הוגו ברגמן ורוברט ולטש. לקבוצה זו נודעה השפעה רבה על ההתפתחות האידיאולוגית והפוליטית של הציונות הגרמנית ". (מאיר, עמ' 94).

פליקס, שהאמין בחינוך ציוני מגיל צעיר, קידם את תנועת הנוער 'בלאו וייס' בהשראת אגודת 'המשוטטים' 'וונדרפוגל', שהייתה לאנטישמית בעקבות מיתוס הגרמאניות השורשית. ציוני גרמניה גילו עניין גם במערכת החינוך בארץ ישראל, ותמכו במגיני השפה במלחמת השפות שכוונה נגד 'עזרה' הגרמנית. ארתור בירם, מוסמך לרבנות ולשפות קלאסיות ושפות המזרח, ראה את אתגר חייו בבניית מערכת זו. ביקש משמריהו לוין לשכנע את ההסתדרות הציונית לקחת אחריות על בתי הספר שננטשו על ידי הפילנתרופים היהודים מגרמניה שביקשו להשליט את השפה והתרבות הגרמניים. בירם ניהל את 'הריאלי' בחיפה, ומשה קלוורי הוזמן על ידי דוד ילין ללמד במוסדות חינוך בירושלים. 

פליקס הגיע באותה תקופה למסקנה שלציונות דרושים אנשי מעשה, בעיקר בשטח הפוליטי. הוא אישית אומנם סלד כל ימיו מפעילות זו, אך האמין כי העיסוק הפוליטי הוא חובתו הציונית.

אני לסר

גוסטב הירש, שניהל את מסינגוורק ביד רמה וברוח היהדות האורתודוקסית, נפטר ובנו שנישא לאישה נוצרייה, התרחק מדרכי אביו. האב שמואל לא מצא את מקומו באווירה החדשה, והמשפחה עברה לברלין. לאחר התפטרותו של וולפסון עבר הוועד הפועל הציוני מקלן למרכז הטבעי שלו בברלין. קורט בלומנפלד גויס לעבודה הציונית והעדיף את השכר הזעום של פעיל בתנועה על עבודה כעורך דין, וכמוהו עשה גם האח הבכור מרטין רוזנבליט. 
פליקס נאלץ להפסיק את פעילותו הציונית לאחר שקיבל זימון לצבא. הוא שאף לשרת כקצין ולכן עבר לבוואריה, שם לא הפלו את היהודים, ואפשרו להם לקבל דרגות קצונה.
 

החייל האמיץ פליקס

מרטין ואני לסר, בתו התוססת של רופא ברלינאי אמיד, בעלת תפיסה מהירה ושנונה, היו לזוג. אני נסעה, כמקובל אצל בני העשירים, לנפוש בריוויירה, והתעכבה במינכן שם שירת פליקס כקצין. האחות מאלי טענה שהיה זה עיכוב מתוכנן, וכי אני העדיפה מלכתחילה את פליקס על פני מרטין כי האמינה שתוכל לשלוט עליו יותר בקלות, דבר שכמובן התברר כטעות.: "בימי שהותה במינכן הרבתה אני – קטנת קומה, זריזה, בעלת עיניים שחורות ושיער כהה – לבלות בחברתו של פליקס, כידיד, כקרוב משפחה, כמעט. השניים יצאו לטייל יחד בהרי האלפים, בילו בחברת ידידים וביקרו בתערוכות, פליקס היה שולח לה פתקים, מחכה לה במסעדת 'לוונברוי' לארוחה. הם שוחחו הרבה, על אהבה, על משמעות החיים, אך יותר מאשר משיחות למד פליקס להכיר את אני בטיולים, במשחקים, בבדיחות הדעת. מצב רוחה העליז, חשיבתה המהירה, שיפוט דעתה שהיה אישי מאוד, לא מושפע ממקובלות ולעתים קרובות מנוגד לשיפוט דעתו. ביטחונה העצמי, התעניינותה באמנות – כל אלה העלו אותה בעיניו משכמה ומעלה מעל כל שאר הבנות... 'היו אלה ימים נהדרים, ימי מינכן שלנו – וכך התחלתי לאהוב אותה'". (בונדי, עמ' 65). 
 

אני לסר

כששבו ממינכן ראו עצמם כמאורסים, אך לא גילו עדיין על הקשר למרטין, והמשפחה התייחסה אליה כאל בת זוגו. אני שהתה בשטוטגרט ולמדה צורפות באקט של מרדנות, כי 'נערות מבית טוב' לא אמורות ללמוד מקצוע. היא לחצה על פליקס שיקיים את 'השיחה' עם מרטין והוא היסס, ובצר לו נסע להתייעץ עם חברו משה קלוורי.

לאחר השיחה עם מרטין, בה גילה לו על הקשר שהתרקם מאחורי גבו בינו ובין אני, חש צער וחרטה. "לא היה לו מושג עד כמה עזה וטהורה הייתה אהבת מרטין לאני. 'כשאני משווה אהבה זו לאהבתי, אני מרגיש כחוטא, כשודד, כשובר נישואין". (בונדי, עמ' 70). הוא היה בעל הערכה עצמית מפוכחת: "אני אדם שאינו מסוגל לרגשות גדולים וחזקים, כי כל רגש מהול בחשיבה, מבוקר על ידי התבונה, וגם בסערות הרוח הגדולות ביותר, מחשבותיי מסוגלות לפנות לאפיקים אחרים, להשתלט על הרגש. כמה אני שונא קהות רגשות זו יודע רק מי שעליו לשאת גורל דומה". (בונדי, עמ' 70). פליקס הגדיר אנשים מסוגו כ'אנשים לא טראגיים (מלבד הטרגדיה העלובה של חיי היום-יום) '. אני אהבה אותו מאוד וזה התאים לו, אך הרגש שלו כלפיה היה מתון יותר. הוא היה מאושר בחברתה, אך כשלא הייתה בחברתו היה מסוגל לשכוח אותה ולהתעמק בעיסוקים אחרים. העימות עם מרטין הקשה עליו והוא נטה לוותר. אני לחצה עליו להחליט והוא העביר את הכדור אליה. 'את חזקה ממני' אמר לה, והיא בחרה בו.

רק אחרי שלב הזה עברו במכתביהם מלשון זי לדו (מגוף שלישי לגוף שני האינטימי יותר). הייתה זו עונת החתונות: חברו פליקס דנציגר הרופא נשא לאישה את האחות מאלי, ואריך כהן נשא לאישה את האחות ליזה שהטיבה לנגן בכינור. 

מלחמת העולם הראשונה

באוגוסט 1913 הודיעו אני ופליקס על אירוסיהם לאחר שהתייחדו בחיק הטבע על פי יוזמת אני. היא השתמשה בידע שרכשה בלימודי הצורפות והכינה את הטבעות, ופליקס היה מאושר מכך שחבריו התפעלו מכלתו הקטנה. במכתביו משנת 1913 הוא התבטא כמו הגבר המבוגר והמבין, המרגיע את אהובתו הכסילה מפני חששותיה חסרי הבסיס מפני מלחמה עתידית. אפילו סמוך לפרוץ המלחמה כתב לה: " אניכן האהובה הקטנה. מחשבותייך על מלחמה חסרות יסוד. הכול שליו כפי שלא היה מעולם!.. היי, שקטה, אינני מתכוון לשלוף את חרבי". טען בוודאות כי להירצחו של יורש העצר לא עשויה להיות שום השפעה על חייהם: "האי שקט שלך בלתי מוצדק לחלוטין. אני אוהב אותך, את אוהבת אותי, זה מה שקובע". (בונדי, עמ' 87).
מסתבר שאניכן הקטנה צדקה, והמלחמה שממנה חששה אכן פרצה, ובאוגוסט 1914 התאספו המונים נרגשים ומשולהבים בשדרות קורפורסטנדאם בברלין. שמואל אחוז להט פטריוטי נעמד ונשא נאום חוצב להבות והצהיר: "יש לי חמישה בנים וחתן אחד ועל כולם לצאת לחזית ולהילחם למען הקיסר! ועכשיו אני הולך למנחה'. קבוצה גדולה של מסוחררי מלחמה הלכה אחריו". (בונדי, עמ' 89). 

אני דרשה להינשא לפליקס לפני שנשלח לחזית ושמואל השיא את בנו בן ה-27 עם אני בת ה-23 כדת משה וישראל. בתצלום נראים כולם חמורי סבר, אולי בגלל המלחמה, ואולי כי הרוזנבליטים האמינו שפליקס נגרר לנישואים בעל כורחו, בעוד אמה של אני סברה כי בתה יכלה למצוא חתן מוצלח יותר.
 

היהודים שנאו את רוסיה והאמינו שהכיבוש גרמני יטיב עם יהודי האזורים שיכבשו על ידי הגרמנים. גם בארץ ישראל, לצד הטמפלרים שנסעו להתגייס, עלו הרופא אליאס אוארבך שהקים מרפאה בחיפה, משה קלוורי שרק התחיל לעבוד כמורה בירושלים והדסה פרלמן שהצליחה להקים בצפת בית ספר למלאכה לבנות על אונייה בדרכם אל הקרב. כולם ציונים טובים, אך גם פטריוטים גרמנים שהתגייסו למערכה מרצונם החופשי. 

לאחר הקרבות הראשונים החלה ההתפכחות מהאופוריה הלאומנית, ופליקס כתב למשפחתו: "אני כותב מתוך הכרה שחיי המאושרים, מלאי האידיאלים, הגיעו באהבתי לאני ובאהבת אני ונאמנותה אלי לפסגתם היפה, המושלמת. אושרי שרבים אוהבים אותי ויבכו את מותי, אם אפול – דבר שאינו מתקבל על דעתי, על אף הכול". (בונדי, עמ' 92). בכך ביקש להפריך את הרמזים כאילו נשא את אני לאישה נגד רצונו.

אני הרתה ופליקס ביקש ממנה כי תגדל את בנם כלוחם נאמן למען עמו היהודי האומלל. הנשים נדרשו לשהות בבית, לטפל בילדים ולצפות בסבלנות לשובו הגיבור משדה הקרב. אני לא התלהבה מהגדרה זו שלהייעוד הנשי וכתבה לפליקס: "מצד אחד אתה בעד עצמאות רוחנית, מקצוע וכשרון אצל נערות, אבל למעשה אתה בעד אותה הפרימיטיביות. אי אפשר לחבר בין השניים". (בונדי, עמ' 93). 

באפריל 1915 עבר הגדוד שלו אל חזית גליציה והמפגש עם יהודי המזרח, מרביתם חסידים, הימם אותו. היה קורטוב של אנטישמיות ביחסם של יהודי מערב אירופה אל 'האוסט יודן', יהודי מזרח אירופה, ופליקס הגיע למסקנה כי שאלת יהודי המזרח היא אבן בוחן לכל ציוני: "מי שראה אותם בסבלם, מי ששר אתם והתפלל אתם, לא ישכח אותם לעולם, כל עוד זיק יהדות בליבו". (בונדי, עמ' 96). 

כאשר ניתנה פקודת הקרב, הרצינו אפילו הברלינאים שבקרב החיילים, הידועים בחוש ההומור שלהם. סגן המשנה רוזנבליט עמד מול אנשיו, ונשא נאום הפונה לרגש הכבוד שלהם. הקרב היה קשה (קרב גורליץ-טרנוב), וכמעט כל הקצינים נהרגו. פליקס נפצע ושכב ארבע שנות כשפניו לאדמה הבוצית, כשהוא מהרהר בכך שזהו יום הולדתו של הרצל. אני, בחודש האחרון להריונה, נסעה שתים-עשרה שעות ברכבת כדי לבקר את פליקס בבית החולים, ומיד הובלה לאגף היולדות שם ילדה את בנם האנס. פליקס הועלה לדרגת סגן וזכה לצלב הברזל מדרגה שנייה. 
 

הקצין פליקס רוזנבליט

אני שהייתה מודעת לאנטישמיות הגרמנית, ואמרה כי "היהודים טובים רק בלהיהרג" - התנגדה לחזרתו של פליקס לחזית. הוא לא התרגש ממחאותיה, חזר לחזית והוצב באזור פינסק. בנובמבר 1915 הגיעה משלחת של קצינים רמי דרג לביקורת בבסיסו. הם היו מרוצים ממראה עיניהם, וכל הנוכחים חגגו בסעודה דשנה מרובת שתייה חריפה. הרוסים קיבלו מהתושבים המקומיים ששיתפו עמם פעולה מידע על הגעתם של הבכירים, וגם את פרטי הסיסמאות. חיילים רוסים שידעו גרמנית הטעו את השומרים, התגנבו לבסיס, וערכו טבח בו נהרגו כשמונים איש. היחיד שהצליח לגלות רוח קרב היה הסגן רוזנבליט, שעל פי השמועות היה היחיד שלא היה שתוי. הוא וחבריו, הניצולים היחידים, הועמדו לדין צבאי אך זוכו. 

ההתלהבות מהמלחמה דעכה, ותלמיד הגימנסיה, גרהרד גרשם שולם טען כי יש להפריד בין אירופה ליהודייה כי 'אין לנו די אנשים להשליך אותם בהתנדבות למולך' (בונדי, עמ' 101).
 

גרשם שלום 1925

אני החלה לקחת שיעורים בעברית אצל חברתה הטובה אסתר מרכס, בתו של בנקאי עשיר ושומר מצוות. האם פאני רצתה לשדך אותה למרטין, אך אני הגיבה בזעם. היא ראתה בשדכנות דפוס של התנהגות הגטו, ואולי לא רצתה לשחרר את מרטין מצער הפרידה ממנה. אסתר חברתה נישאה לימים לש"י עגנון. האחות אלזה הכעיסה את אני כאשר אמרה לה שהיא מניחה שתנהל בית כשר. היא ענתה שדי שהסכימה לרעיון המדכא שאולי תאלץ להגר לארץ נידחת ולא אטרקטיבית, ואין לה כל כוונה להיכנע לאורתודוקסיה החשוכה, ולחוסר הסובלנות שבה.
 

אסתר מרכס עגנון

האח מאקס נפל בקרב כלוחמים יהודים רבים אחרים, ו מי שציפה שההתנדבות היהודית וההקרבה ישנו את ההתייחסות של הגויים התאכזב בצורה מרה: האנטישמיות רק גברה עם התגברות הרגשות הלאומניים.

המרכז הציוני בלונדון מתחזק לאחר הצהרת בלפור על חשבון ציוני גרמניה

הצהרת בלפור שפורסמה בנובמבר 1917 הביאה למהפך ביחסי הכוחות בקרב ההנהגה הציונית. ברלין וציוני גרמניה איבדו את הבכורה לטובת ציוני לונדון ותומכי מעצמות ההסכמה.

בתוך גרמניה הגבירו הציונים את כוחם לאחר תום המלחמה כי בעקבות האנטישמיות הגואה, שבו רבים מהמתבוללים ליהדות וחלקם היו לציונים. הצהרת בלפור שניתנה על ידי האימפריה החזקה של אותם ימים העניקה לציונות לגיטימציה, והיא חדלה להראות כפנטזיה אקזוטית. רוזנבליט, קורט בלומנפלד, נחום גולדמן, ריכרד ליכטהיים, ולטר מוזס, ארתור הנטקה ומשה זמורה היו לדמויות בולטות בהנהגה הציונית. משה זמורה הקים בברלין בית ספר ללימוד עברית שבו למד בין היתר הצעיר המבריק חיים (ויקטור) ארלוזורוב וגרשם (גרהרד) שלום.

'יודישה רונדשאו' בעריכת רוברט וולטש מאז 1919 נותר העיתון הציוני הטוב בעולם, ובעל ההשפעה גם מחוץ לגבולות גרמניה. וולטש, יליד פראג, היה איש 'הפועל הצעיר', מתון בסוציאליזם שלו, אך לוחם חסר פשרות בשמירתו על האידיאלים ההומניסטיים של התנועה הציונית. 
 

רוברט ולטש בימי מלחמת העולם הראשונה

אני חיכתה כמעט ארבע שנים עד לשובו של פליקס מהמלחמה וציפתה לעידן של אושר משפחתי, אך הפעילות הציונית משכה אותו בחבלי קסם. הוא כמעט לא הגיע לביתו, ולא בילה עם בנו האנס ועם דינה שנולדה בשנת 1919. המטפלת של הילדים שאלה את אני האם בעלה באמת מבלה את כל לילותיו בכל הישיבות האלו, או שזהו תירוץ. ככל שהתקדם לתפקידים בכירים יותר בהנהגת ציוני גרמניה הלך המצב בבית והחמיר. כאשר פליקס כאשר בא לבקר במקום הנופש שבו בילתה עם ילדיהם, אמרה לו שמוטב שיתגרשו. אני סיפרה שפליקס בכה והבטיח לתקן את דרכיו ולהקדיש זמן רב יותר למשפחתו, אך דבר לא התשנה. האנס קיבל חום ואהבה מאמו, ואביו היה עבורו דמות מרוחקת שלפי מיטב זכרונו מעולם לא שיחק איתו, לא לקח אותו בזרועותיו ואפילו לא כעס עליו כהוגן. החינוך הפרוסי לא גרס על פי רוב ביטויי חיבה גופניים, במיוחד לא בין אבות לבנים, וכך האנס לא הרגיש יוצא דופן.
בית החרושת לברגים שהאב שמואל רכש שגשג, המשפחה רכשה בית מידות בן שלוש קומות באחד הרובעים הטובים של ברלין, והבית המה מבני המשפחה ואורחיהם. 

האח ליאו נשבה בעת ששירת כרופא וחזר בין אחרוני השבויים. 
 

ליאו רוזנבליט, אביו של שמוליק רוזן וסבו של עמנואל רוזן

מרטין נשא אישה ויוסף, חביב הנשים, היה היחיד שנהנה מפריחת חיי הלילה של ברלין שלאחר סיום המלחמה.
 

יוסף רוזנבליט במדים בימי מלחמת העולם הראשונה

שמואל מיתן את התנגדותו לציונות, והתנחם בעובדה ששימרה את הקשר של ילדיו ליהדות. 

לאחר שנה של עבודה כשופט עוזר החל פליקס לעבוד במשרדם של חברו הטוב יוליוס רוזנפלד וגיסו אריך כהן שאמר ש"עריכת דין היא תעסוקה טובה. רק אסור שתידרדר לעבודה". (בונדי, עמ' 115). בסופו של דבר החליט ללכת אחר משאלת ליבו, לזנוח את הקריירה המשפטית ולהעמיד את עצמו כולו לרשות התנועה הציונית. האח מרטין, קורט בלומנפלד וריכארד ליכטהיים נקטו צעד זה לפניו. בעבודתו הפוליטית העדיף פליקס לעבוד בוועדות כי היה מודע למגבלותיו כנואם.
 

ריכרד ליכטהיים 1910

פליקס וחבריו, בני הדור השני של המנהיגות הציונית הגרמנית, הושפעו מדרכה של תנועת 'הפועל הצעיר' שדגלה בסוציאליזם מתון, לאומי שאינו דוגל במלחמת מעמדות אלא מבקש את הצדק הסוציאלי. חיים ארלוזורוב הקים את הסניף הגרמני של התנועה ומרטין בובר, קורט בלומנפלד, רוברט וולטש, וגיאורג לנדאואר היו לחסידיה. פליקס אהד את תנועת הפועלים אך מעולם לא השתייך אליה. 
 

חיים ארלוזורוב

קורט בלומנפלד ופליקס רוזנבליט ניהלו את 'קרן היסוד' בגרמניה, וניסו לגייס לצדם גם אנשי רוח וידוענים. הם פנו לאלברט איינשטיין, ששאל אותם ב'תמימות אלוהית', כפי שהגדיר זאת בלומנפלד, האם אין בחזרת היהודים לעבודת הכפיים והחקלאות משום נסיגה? הלוא ההישגים המדעיים של היהודים אינם אלא תוצאה של אותה 'רוחניות יתירה'. איינשטיין סיכם לאחר הפגישה שבעקרון הוא נגד לאומנות, אבל הוא תומך בציונות: "מי שיש לו שתי זרועות, ובכל זאת מכריז השכם והערב: יש לי זרוע ימנית, אינו אלא שוביניסט, אבל גידם חייב לעשות הכול כדי למצוא תחליף לאיבר החסר". (בונדי, עמ' 124).

התוצאה המשמחת של הפגישה הייתה הסכמתו של איינשטיין להתלוות לחיים ויצמן בנסיעתו לארצות הברית כדי לגייס כספים. נסיעה זו זכתה להצלחה במיוחד על רקע הקרע בין השופט ברנדייס וקבוצתו לבין ויצמן, והלחצים שהופעלו על איינשטיין בידי 'פטריוטים גרמניים' שלא לצאת לארצות הברית לאחר התבוסה במלחמה. 
 

אלברט איינשטיין וחיים ויצמן

איינשטיין ניסה לסייע לבלומנפלד לצרף לתנועה הציונית גם את ולטר רתנאו, יורשו של מייסד תשלובת הענק א.א.ג., איש כלכלה מזהיר, הוגה דעות, מדינאי ומי שהיהדות שלו לא נתנה לו מנוח. רתנאו היה ממונה לאחר המלחמה על השיקום הכלכלי, ומשנת 1922 מונה לשר החוץ. הוא לא שוכנע להיות לציוני וגם לא קיבל את עצתם לפרוש מתפקידו. רתנאו נרצח ביוני 1922. 
 

ולתר רתנאו

בציונות הגרמנית התקיימה מחלוקת הדומה למחלוקת של ויצמן עם קבוצתו של השופט ברנדייס: קבוצת 'בניין הארץ' התנגדה לשיגעונות ה'בולשביסטיים והסוציאליסטיים' של ציוני גרמניה ולתמיכה שהוענקה מכספי ההון הלאומי לפרויקטים של תנועת הפועלים. הם ביקשו, בדומה לאנשי ברנדייס, שאת הארץ יפתחו וינהלו בעלי הון, ואנשי עסקים מנוסים. 

העלייה לארץ ישראל

מרבית ציוני גרמניה דמו ל'חובבי ציון' בכך שביקשו ליטול חלק בבניין הארץ, אך בלי להתחייב בנפשם. פליקס וחבריו, בשונה מהם, רצו לעזוב את גרמניה ולעלות ארצה.

זלמן שוקן ביקר בארץ ב-1922 והגיע למסקנה שלחלוצים מגרמניה דרושה הכשרה של שלוש עד ארבע שנים בחקלאות או במלאכה לפני שיעלו. הוא התרשם כי למקצועות החופשיים שבהם בחרו מרבית יהודי גרמניה הצעירים אין ביקוש בארץ, ומי שהגיע לגיל העמידה איחר את המועד לעלייה. 
ארתור רופין הזהיר את הסטודנטים למשפטים שיתקשו להתפרנס ממקצועם, ושאם הם רוצים בכל זאת לעסוק בו, עליהם להשתדל לצבור ניסיון נוסף במסחר ובבנקאות. המשפטן משה זמורה נסע לארץ ישראל ב-1921 כדי לבדוק את השטח ומצא כי פועלים כבר שבעה עורכי דין יהודיים, והסיק מכך שאין צורך ביותר. הוא ואשתו אסתר עלו בכל זאת, ולאחר שלא מצא משרה כשכיר פתח בלית ברירה משרד כעצמאי בירושלים. 
 

אסתר זמורה ובתה מיכל, לימים אשתו של השופט חיים כהן

ליאו רוזנבליט עלה ארצה מיד עם סיום לימודי הרפואה, וכתב לגיסו פליקס דנציגר שעבד ככירורג בבית חולים בהמבורג, שיגיע מיד לארץ כי פועלים בה רק שני כירורגים, אחד מכור לקוקאין והשני אינו מאור גדול. דוקטור אדלברט זאקס הביא עמו בית מלאכה לגפיים מלאכותיים, ורופא העיניים, ד"ר זלוצ'יסטי, סיפר להנטקה על תלאותיו בארץ שאין בה חוק וסדר.

זמורה הבטיח לפליקס שנתקף אף הוא בקדחת העלייה כי יוכל להתגורר בביתו, והבטיח להשתדל לדאוג לו למשרה. פליקס החליט לנסוע בגפו לכמה חודשים, כדי לבדוק את השטח וגם להביא קץ להיסוסיו הנצחיים באשר לנישואיו. כשחבריו נפרדו ממנו הצחיק סמי גרונמן את הנוכחים ואמר שאינם מבחינים בכך שהסכנה הגדולה ביותר לציונות הגולה נמצאת בארץ ישראל, כי היא גוזלת מהם את הכוחות הטובים ביותר. בטקס הפרידה נאמר על פליקס כי ייתכן כי משאיר אחריו מספר מתנגדים אבל לא אויבים. בשנת 1923 הגיע לארץ ישראל כשהוא מותיר אחריו את גרמניה ששרר בה תוהו ובוהו, אינפלציה מטורפת ואנטישמיות גואה.

ימי ירושלים

פליקס שהעדיף את ירושלים על תל אביב, התגורר בביתו של זמורה, ולמד במשך היום עברית בבית החולים של גיסו ד"ר דנציגר. בארץ התגוררו באותה עת כמה מאות יוצאי גרמניה ובראשם ארתור רופין. הם היו צמאים לקרבת בני ארצם והעלו טענות על קיפוח, עליהן הגיבו האוסט יודן בטענות על התנשאותם. המילה הכי נפוצה, גם כשדיברו גרמנית, הייתה 'המצב', שהיה לדבריהם בכי רע. 

מכריו אמרו לו שהמצב הביטחוני השתפר, אך פליקס נותר מודאג, ולדעתו היה על היהודים לחזק את מעמדם במהירות. על יד הקליניקה היו מוסדות חינוך ערביים, שנתמכו על ידי השלטונות והוא כתב על רשמיו ממראה עיניו: "על יום אני רואה מאות צעירים ערבים מתעמלים ומשחקים כדורגל – נערים חזקים, תמירים. כמו לכל הערבים מראה יהודי מובהק, אבל הם שונאים אותנו! יש רק דרך אחת – לצבור כוח, אחרת אנחנו אבודים בארץ ישראל". (בונדי, עמ' 150). פליקס השתתף בהתייעצות בשאלה הערבית בביתו של רופין ביוני 1925 בה השתתפו רוברט וולטש, גרדה ארלוזורוב, יהושע רדלר-פלדמן (רבי בנימין) ויוסף שפרינצק. הוא אהד את מגמת ההבנה עם הערבים של חברי 'ברית שלום', אך להבדיל מחלק מחבריו, האמין שרוב יהודי נחוץ לשם הישרדותו של היישוב היהודי.
 

משפחת דנציגר בפתח בית החולים דנציגר בירושלים. לאחר המאורעות עברו לתל אביב

חיי התרבות בירושלים היו תוססים, ובשבוע הראשון לעלייתו שמע פליקס ביצוע של ריגולטו לוורדי בעברית בביצוע מרדכי גולינקין והאופרה שלו. בירושלים לא היה עדיין חשמל, ומים נשאבו מהבארות, אך זה לא הפריע לחיי החברה: "האחים לקא-יא-פאו התווכחו, התבדחו, עזרו איש לרעהו, והיו, על אף הלם המעבר, מאושרים, מעט מסוחררים. 'קצת טרוף בכל אחד מאתנו', נהג לומר משה קלוורי". (בונדי, עמ' 153). 

גרדה לופט, גרושתו של חיים ארלוזורוב, סיפרה בספר זיכרונותיה על החיים בבועה הייקית של ירושלים באותם שנים: "ירושלים בשנות העשרים הייתה פתוחה לאורחים. אני יצרתי קשרים עם האירופיים שישבו בעיר מזמן, שני הרופאים דנציגר וזקס ועם משה זמורה, עורך הדין שאותו הכרתי עוד בבית הורי בקניגסברג. אצלו אפשר היה לשמוע מוסיקה ולנגן כי היה בעל פסנתר כנף. גם בבית היינץ הרמן, הפסיכיאטר הראשון בארץ, הושמעה הרבה מוסיקה. הוא שעשע אותנו בסיפורים מהקליניקה שלו ששירתה יהודים וערבים. בתו מרים היא אחת מוותיקות הרדיו בארץ. היה שם גם גרהרד שולם (גרשם שלום) שהתחיל את עבודתו בארץ כספרן באוניברסיטה. הוא היה מחפש ברבעים העתיקים של ירושלים תעודות בנושאי קבלה והתווכח עם היהודים האורתודוקסיים. הם קיבלו בתימהון מלומד זה בלבוש אירופי. הפילוסוף הוגו ברגמן היה מבוגר יותר מן האמרים, ושמר על ריחוק מסוים. האדריכלית לוטה כהן גרה אז ברחוב החבשים שידידיה קראו לו 'רחוב לוטה כהן'. מתכנן הערים ריכרד קאופמן שירטט את התוכנית המפורסמת שלו למושב נהלל. ביקרנו אלה את אלה בכל שעה ביום ובלילה. ויכוחים רבים התנהלו, מלווים בהרבה מוסיקה ובהרבה הומור. ראינוע לא היה וגם לא תיאטרון או רדיו, ועל כן עשינו לנו את כל אלה בעצמנו: סיפרנו את מאורעות השבוע בחרוזים וחיברנו להם מוסיקה". (גרדה לופט, עמ' 70-71).

פרט טריוויה: גרדה לופט חייבת את הקריירה המצליחה ורבת השנים בעיתונות המקומית והבין-לאומית לפליקס אותו פגשה ברחוב בירושלים ב-1924 וסיפרה לו שהיא מחפשת עבודה. פליקס המליץ עליה כממלאת מקומו של הוגו ברגמן ככתב ה'יידישה רונדשאו' מאחר שלברגמן לא נותר זמן לתפקיד. פליקס עודד אותה להתחיל בעבודה אף על פי שהצהירה כי היא חסרת ניסיון בתחום. במיטב המסורת של 'המשוטטים' הם הרבו לטייל ברחבי ארץ ישראל, ופליקס שביקר בעמק יזרעאל התרשם מההתיישבות העובדת ומהישגיה.

בינתיים אני נחרדה בברלין ממפגני האנטישמיות האלימה, והגיעה ב - 1924 לביקור בארץ ישראל. היא הכינה לזלמן רובשוב ארון מארגז חפצים, וניסתה לעניין מוסדות חינוך בארץ בתיאטרון בובות להמחזת סיפורי מקרא מעשה ידיה. היא שבה לגרמניה נחושה בדעתה שרעיון העלייה אינו מתאים לה. אני הזהירה את פליקס שמכתבים עם מידע גיאולוגי או לאומי-יהודי אינם מעניינים אותה, אלא רק סיפורים על אנשים שהיא מכירה או שכדאי לה להכיר. מי שהתפעל והתפעם מהארץ היה האב שמואל שהגיע עם האם פאני לבקר את שלושת בניו שכבר עלו ארצה. הוא התלהב מהחלוצים, מבתי הכנסת בירושלים, וכשחזר אמר לחבריו בבית הכנסת כי טעה בהתנגדותו לציונות, וכי גם זו יהדות אך לא בצורתה הישנה. הוא רצה לעלות ארצה, אך רופאיו הזהירו אותו מהנסיעה בשל מחלת הלב ממנה סבל.

בגרמניה נבחר קורט בלומנפלד לתפקיד יו"ר התאחדות עולי גרמניה, לאחר שהתלבט האם לקבל עליו את התפקיד כי היה בעל נפש של אומן.
 

קורט בלומנפלד

הוא קיבל עליו את 'דין התנועה' ועמו כיהנו מרטין רוזנבליט, נחום גולדמן, זיגפריד מוזס וגיאורג לנדאואר. ייתכן כי הייתה זו טעותו של בלומנפלד, שבילה את השנים הקריטיות מחוץ לארץ ישראל, וכך איבד את עמדת המנהיג בשנים שלאחר קום המדינה. העלייה המאוחרת והתדרדרות במצבו הבריאותי גרמו לכך שפליקס רוזנבליט יהיה המנהיג המוכר, אף על פי שלכולם היה ברור, כולל לפליקס עצמו, שבלומנפלד הוא כריזמטי יותר ומוכשר ממנו לתפקיד ההנהגה. 

פליקס הבין מהר מאוד שידיעת השפה העברית היא המפתח להשתלבות ולרכישת השפעה פוליטית, ולהבדיל מרבים מעולי גרמניה השקיע מאמץ בלמידת השפה. הוא החל להשתלב בצד הכלכלי של בניית הארץ כאחד ממנהיגי הציונות הגרמנית, ויצר קשרים אישיים טובים עם ברל כצנלסון, רובשוב ורמז. הוא חבר לזלמן שוקן שנותר באותו שלב בגרמניה, אך גילה עניין במשק הארצישראלי. שניהם האמינו ביוזמה פרטית תוך התערבות ופיקוח שלטוני, בהפרדה בין אידאולוגיה וכלכלה, ובהשקעה של הון ציבורי ליצירת תשתית כלכלית. 

פליקס תמך בהתיישבות העובדת אך העדיף את המושבים על הקיבוצים בגלל מתינותו הסוציאליסטית וערכי המשפחה, אך סבר שיש לתמוך גם בקיבוצים. הוא העריך את ההקרבה של החלוצים, אך היה בורגני מדי מכדי להצטרף אליהם.

האנטישמיות הגואה בגרמניה והמצב הכלכלי הבעייתי הגבירו את מספר המתעניינים בעליה. פליקס התרשם שהעולים מגרמניה נוטים יותר להישבר בעת משבר כלכלי כי הם רגילים לחיים בורגניים, ואינם גמישים. הוא הגיע למסקנה שיש להכין את העולים נפשית, וליצור מזכירות ארץ ישראלית של 'התאחדות ציוני גרמניה' שתדריך את העולים: "בחירה קפדנית יותר של המועמדים לעלייה, לא רק לפי קנה מידה מקצועי או כספי, אלא גם לפי המבנה הנפשי – טיפוסים נוקשים מדי או נוירוטיים מדי אינם מתאימים לארץ-ישראל (אך קצת שיגעון, כידוע, אינו מזיק)". (בונדי, עמ' 171). 
 

רקפת סלע-שפי כתבה על הדימוי של העולה הייקה ביישוב:
”מצטייר דיוקן קבוצתי די אחיד, ובמרכזו האתוס של ׳הסדר האזרחי׳ וסגנון החיים של בורגנות אירופית משכילה תכונותיו הבולטות של דיוקן זה הן קפדנות, צייתנות, דייקנות, יעילות, אחריות, יושר וחסכנות, הגובלים בחוסר גמישות ובחוסר יכולת הסתגלות. מתכונות אלה נגזרות גם נטיות־טעם מובהקות, כגון נטייה למודרניזציה, מודעות לכללי האזרחות הטובה על זכויותיה וחובותיה, אהבת סדר וטקסים, ליטוש מקצועני וטיפוח ריטואלים של תרבות הפנאי (טיולים, מוסיקה, ספרות, חיות מחמד, וכו'). אחד האלמנטים הבולטים בדיוקן זה הוא הדומיננטיות של הזהות המקצועית בתפיסת העצמי של הפרט וכמקור לכבודו לא פחות דומיננטית היא המתינות הפוליטית והזיקה המפלגתית החלשה המיוחסות לציבור זה בכללותו". (סלע-שפי).

רות בונדי כתבה על המפגש הטעון בין העולים מגרמניה למציאות הארץ ישראלית: "היה זה דווקא החלום על אושר שמשך רבים אל הציונות. רבים הושפעו בראשית דרכם כציונים מבובר, מן הרומנטיזציה של יהודי המזרח דרך סיפורי רבי נחמן מברסלב בתרגומו ובעיבודו, מאמונתו שבארץ-ישראל עתידה לקום חברה חדשה שהבריות שבה לא רק ימלאו אחרי יצריהם, אלא תשרור אחווה בין אדם לחברו, שהארץ תשחרר אותם מהדואליזם של אירופה, של אמונה ואידיאלים מצד אחד, ומלחמות, אנוכיות וקפיטליזם בלתי מרוסן מצד שני, ותביא לכדי שלמות אחת. הסתירה בין הציונות כ'הגשמת האלוהות בחיי יום יום 'למאבק היקום בארץ ישראל הייתה לעתים קשה מנשוא". (בונדי, עמ' 172). 

"העולה מגרמניה בא לארץ שעוצבה על פי האופי הערבי והאופי היהודי (קרי האידישאי) ושניהם זרים לו. בניגוד לעולה ממזרח אירופה, שחייב להתמודד רק עם זרות החברה הערבית, על העולה מגרמניה להסתגל גם לאופי של יהודי מזרח אירופה, להתגבר על התנגדותו האינסטינקטיבית ל'אוסט יודן', למצוא שביל בין התבוללות לניכור". (בונדי, עמ' 170-1).

בלונדון

פליקס רוזנבליט (עדיין לא פנחס רוזן) התרשם כי ההנהגה הציונית המסורתית איבדה את השליטה ביישוב, ושתנועות הפועלים מילאו את הוואקום השלטוני. הציבור שאותו ייצג פליקס אומנם אהד את תנועות הפועלים, ובמיוחד את 'הפועל הצעיר', אך היה בורגני במהותו ותמך בשוק חופשי וביוזמה הפרטית. על חולשת הציונים הגרמנים אמר קורט בלומנפלד ב-1925: "לפני המלחמה הגדולה הייתה הציונות בעיקר עניין רוסי-גרמני, בהשפעה מערבית. עתה היא ענין אמריקאי-פולני, מזרחי, מושפע מהתפיסה המזרחית, המחייבת את הגלות. ציוני גרמניה אינם אלא קבוצה קטנה של ציונים מערביים בעלי אופי שונה, היחידים שהם בני דור שלאחר ההתבוללות". (בונדי, עמ' 178). 

הוא היה לאחד מתומכיו של חיים ויצמן, וציפה כל חייו שוויצמן יעמיד עצמו בראש מפלגה 'ציונית כללית' שתייצג את ערכיו של הציבור האזרחי (להבדיל מציבור הפועלים הסוציאליסטים). למרות הערכתו לא היה עיוור לחסרונותיו של ויצמן: "אומנם יש בו, כמו בהרצל, מן האמן, הממציא, הדיפלומט, וכמוהו אין הוא מאמין בבינוניות המאורגנת, אך בניגוד להרצל מצא רוזנבליט אצל ויצמן קווי אופי טראגיים כלשהם שאינם מאפשרים לו לפתח במלואם את כישוריו כמנהיג: הוא תמיד מבודד, אינו מסוגל להנהיג את אלה שמוכנים ללכת אחריו, לקבץ סביבו כוחות חדשים ולבצע שינויים אמיתיים בארגון שקיבל אותו מן המוכן". (בונדי, עמ' 176). 
 

חיים ויצמן

בנובמבר 1925 עבר פליקס ללונדון, בעקבות לחצו של ויצמן שייטול תפקיד ציבורי פעיל בהנהלה הציונית. הוא ניהל את מחלקת הארגון, והגדיר את תפקידו המעורפל כ'ועדת בדיקה של איש אחד'. רופין יעץ לו להישאר בארץ שבה רכש לעצמו מעמד, אך ויצמן ביקש שיעבור ללונדון באופן מידי. 
אני, הנס ודינה נשארו בינתיים בברלין, בתחילה כי מעמדו של פליקס היה מעורפל, וכאשר כבר התבסס לא רצו להוציא את הילדים מבית הספר ללימוד בשפה אחרת. אני עבדה כצורפת והרוויחה יפה, וירושת משפחתה האמידה אפשרה לה רמת חיים גבוהה. היא אהבה מוסיקה והייתה לה דירה מרווחת ברובע יוקרתי עם פסנתר כנף בסלון, חדר המשמש כבית מלאכה ועזרה מלאה במשק הבית. פליקס הגיע כמה פעמים בשנה והם נהגו ללכת לתאטרון ולבלות בחופשות משפחתיות. כשחברה צעירה אמרה שפליקס ממש נחמד ענתה לה אני: "מובן שהוא נחמד. רק תנסי להיות נשואה לו". (בונדי, עמ' 195). 

בלונדון חש חופשי ממשפחה, משתלטנותה של אמו, ומהאווירה האנטישמית הכבדה שבגרמניה. לונדון הייתה קוסמופוליטית, ענקית ונוחה לחיים. חבריו לעבודה היו גם חברים אישיים, וכמי שחי כרווק, הרבה להתארח בערבי שבת אצל חבריו ברתולד פייבל, אידר וגיאורג הלפרן. פליקס לא שמר לאני אמונים, ואייגה שפירא הייתה למאהבת שלו. היא הייתה אישה מרשימה גבוהת קומה, בעלת שיער בהיר ותווי פנים עדינים אינטליגנטית, יודעת שפות יפה ורווקה. היא עבדה בוועד הצירים בלונדון לאחר שבעבר עבדה כמזכירתו של פנחס רוטנברג, וקיוותה שפליקס יתגרש ויישא אותה לאישה. 
כשהוא בן 39 נבחר פליקס, ביולי 1926, כחבר ההנהלה הציונית, והוחלט לדחות את העברת מחלקת הארגון שאותה ניהל לארץ ישראל בשנה. העבודה הייתה קשה כי אי הסדר הכרוני, העדר חלוקת סמכויות ומחסור תמידי בכספים הקשו עליו למלא את תפקידו. במכתב למרטין יעץ לו לוותר על המעמד כפוי הטובה והשוחק של פוליטיקאי ציוני, וציין כי מעטים מסוגלים לעמוד בתפקיד המערער את העצבים.  
 

"השחיקה בצמרת הציונית הייתה גדולה יותר אף מן השחיקה המצויה אצל פוליטיקאים מקצועיים בקרב עמי העולם, גם בגלל המאמץ העצום להשגת כספים, בהעדר מקור הכנסה סדיר כפי שהוא עומד לרשות ממשלה של מדינה קיימת, גם בגלל פיזור העם היהודי, שתבע נדודים תמידיים, גם בגלל האופי היהודי והסערות הנצחיות בכוס מים או באצבעון מים. 'אנו מביאים את קרקעית נפשנו לאפיסת כוחות' כתב ויצמן ב-1928 לשוקן החולה". (בונדי, עמ' 213). 

בקרב יהודי גרמניה היו מחלוקות בין הקו הפייסני של 'יודישה רונדשאו' בעריכת ולטש, ובין חברים שנטו לאקטיביזם ואף נמנו עם הרוויזיוניסטים בהנהגת ריכארד ליכטהיים. בארץ מחו על הקו של וולטש הרופאים ד"ר זלוצ'יסטי וד"ר דנציגר. בסוף דצמבר 1929 נערכה ועידה של ציוני בהנהגת ויצמן שתיווך בין הנצים. ציוני גרמניה ראו בוויצמן את מנהיגם אך ממכתבים שהתפרסמו לאחר מותו עולה כי לא העריך אותם, אך ידע כי הם מהווים את בסיס כוחו.

לאחר פרוץ המאורעות בארץ ישראל שלחו ולטש ובלומנפלד לוויצמן תזכיר ברוח פציפיסטית. ויצמן ענה להם כי אם ינהלו משא ומתן עם הערבים לאחר הפרעות - הם מוסרים את עצמם לשבט ולחסד לידי מי שהגדיר כסוחרי שטיחים מעולים. מסקנת הערבים מהפנייה לנהל משא ומתן תהא שעוד פוגרום אחד והיהודים יברחו. ויצמן כתב להם שהרביזיוניזם של יהודי גרמניה מסוכן בעיניו אף מן הרביזיוניזם של ז'בוטינסקי, משום שתובעים אותו אנשים רציניים. 
 

רוברט ולטש

בחגיגת בר המצווה של האנס שהתקיימה ב-1928 בלונדון, נכחו ויצמן, סוקולוב, רופין, מוצקין, יעקובסון, פייבל ושאר מנהיגי הציונות. פליקס נמלא חרטה על שהזניח את ילדיו, אך לאחר הטקס חזרו אני והילדים לברלין אני נסעה לטיול של כמה שבועות לארץ ישראל, סוריה, לבנון ומצרים, וכתבה לפליקס שהיא מאושרת בירושלים, שזו העיר היפה בעולם ושהיא מוכנה לבקר בה כל שנה. 

אהבת הדסה

בסתיו 1917 נשא משה קלוורי, מדריכו הרוחני של פליקס במסינגוורק, את הדסה פרלמן לאישה. "משה היה איש ספר (פליקס התלוצץ שעוד מעט יצטרך קלוורי לקרוא כתבי יד, כיוון שכבר קרא את כל הספרים שהופיעו בדפוס), שכל גשמיות זרה לו, אדיש לחפצים, לחיצוניות, ואילו הדסה, שהייתה צעירה ממנו ב-14 שנים, הייתה בעלת חוש אסתטי מפותח. משה היה כולו רוחניות ואילו הדסה הייתה שופעת חיוניות ותאבת חיים. הבריות משכו בכתפיים: ניגודים נמשכים אלו לאו – והציונות אף היא תשוקה". (בונדי, עמ' 108). 
 

משה קלוורי

הדסה ומשה קלוורי ביקשו להכיר את יהדות מזרח אירופה, ועל כן נסעו לפוניבז' שבליטא, שדרכה עברו אלפי פליטים במנוסתם מערבה. שרה בן ראובן שהקדישה להדסה ביוגרפיה בשם "הדסה וחוט השני" וסיפרה על ימיה בפוניבז': 
"הדסה התפנתה במהלך השנה בליטא לעסוק בענייני ציבור. בין השאר, דאגה למאות הפליטים שברחו מרוסיה מערבה, בשל מלחמות האזרחים ששררו שם. כדי למצוא עבורם מקום ללון בלילה, ביקשה מגבאי בית הכנסת שיפתח את דלתות הבית וייתן לפליטים לישון שם, אך הגבאי סירב. אז פנתה הדסה לעזרת רב העיר הצעיר בן ה-33 יוסף שלמה כהנמן (ראש ישיבת פוניבז' ומשקם הישיבה בארץ לאחר השואה). הרב הביא עמו מסגר ופרץ את דלתות בית הכנסת, וכך נמצאה קורת גג לפליטים. פעילות זו תאפיין את המשך דרכה של הדסה בעתיד. למרות הקשיים שיעמדו בדרכה, תאתר מדי פעם קבוצות חלשות של אנשים במצוקה, תבוא לעזרתם, תמצא פתרונות, תגייס עזרה ותעלה אותם על דרך המלך". (חוט השני, עמ' 95). הם עזבו את ליטא לאחר שמשה לא הסתדר עם צוות המורים במקום, וקיבל משרה בירושלים. לא תהא זו הפעם האחרונה שבה יעזוב בטעם מר את מקום עבודתו.

משה דגל ברעיונות החינוך המודרני שפותחו בגרמניה, שעיקרם פיתוח האישיות, משמעת מתוך רצון ולא בכפייה והרחבת אופקים במקום דחיסת חומר לימוד. כשעבד כמורה בירושלים הוא הזדעזע כשמורה אחר סיפר מה היה כתוב בפתק של תלמיד, וראה בכך פגיעה קשה בפרטיותו של הנער. הוא לא הצליח להשתלט על תלמידיו, ועזב את משרתו לאחר שגישתו החינוכית הליבראלית והחדשנית לא הייתה מקובלת על סגל ההוראה. בני הזוג קיבלו את משרת הניהול של כפר הילדים בשפייה, שנוסד למען יתומי קישינב, ובאותה עת אוכלס על ידי ילדי עולים ויתומים מירושלים.
 

על ימיה של הדסה בשפייה כתבה שרה בן ראובן: "ליתומות היה כפר הילדים שפיה שונה מכל מוסד שהכירו בחייהן. אחת מבנות הקבוצה הראשונה בשפיה הייתה שרה לוי (לימים, שרה לוי תנאי, מייסדת להקת המחול 'ענבל'). את הפגישה עם הדסה תיארה כעבור שנים, בכתבה שהופיעה ב'דבר הפועלת' ב-1945 בהספד על הדסה לאחר מותה: מבין עצי החורשה יצאה אישה רמת קומה ויפת תאר לקבל את פנינו, ואנו כילדים עלובים מאגדת קדומים, עמדנו עצורות נשימה למראה המלכה הטובה שהופיעה ביער ילדותנו הקודר. לראשונה קסם לנו יופייה. צמאות לאהבה וליופי, נצמדנו אל שולי אדרתה הרחבה, אדרת מלכות, כי תמיד מלכה הייתה. די היה במבט נוקב של עיניה היפות למען נחוש כי שגינו כי חטאנו. לא יראנו אותה. האמת היא, כי יראנו שמא תאבד לנו אהבתה. עינה הפקוחה ליוותה אותנו בכל מסתרי חיינו הילדותיים. היא לא גערה ולא רגזה, רק העמידה פנים כנפגעת מחוסר התרבות שבמנהגנו. אנו חשנו בעליל עד מה פרועות אנו. היא לימדתנו להיות גאות ובנות תרבות, זה אשר חסרנו כיתומות מלחמה". (חוט השני, עמ' 100-99).
 

תיאור דמותה: "לבשה חלוק פרסי, ודמתה לאחת היהודיות הפרסיות בזוך גווה ובשחור שערותיה ועיניה. חבשה מצנפת תימנית ולבשה מכנסיים רקומות - לתימניה בעלת עיניים מדברות ועצובות נהפכה. היא הדהימה את רואיה ביופייה הגזעי של בת ישראל איתנה ושקטה. את תלבושות העדות הדגימה הדסה כדי לעורר בהן גאווה במורשת הוריהן, ותוך כך לחזק את ביטחונן העצמי. מעשיה נבעו גם מחוש אמנותי, שהיטיב להעריך את יופיים של הבגדים המסורתיים. בהמשך דבריה הוסיפה לילי צדיק 'אף על פי שהדסה ניהלה את שפיה רק שנה אחת, הייתה השפעתה מכרעת בחייהן של כל החניכות, וזוהר השנה האיר להן את השנים הבאות'". (חוט השני, עמ' 105). 

גם בשפייה חזר הדפוס על פיו התורמים למוסד העדיפו דרכי חינוך קונבנציונליות שהיו מקובלות באותה עת, ופיטרו את משה. כעבור שנה עזבו את המוסד, וגם דרכיהם נפרדו. איש העסקים והנדבן זלמן שוקן תמך במשה ובתמורה חיפש עבורו ספרים עתיקים. משה מצא לבסוף את מקומו במוסד 'אהבה' שבהנהלת המייסדת ביאטה ברגר, שם יעבוד עד אחרית ימיו כספרן ומורה לאותם תלמידים שביקשו ליהנות מהעושר הרוחני העצום ששאף כל חייו לחלוק עמם. הוא נשאר בגפו כל חייו, והדסה עברה עם בנה גדעון לירושלים כשהיא חסרת כל, ביודעה כי למשה אין כל אמצעים לתמוך בהם. (הערה 1 – על מוסד אהבה).

אולי זה המקום לספר מעט על היוזמה ויצירתיות של הנשים היקיות שהקדימו את זמנן ברכישת השכלה גבוהה ופיתוח קריירה. הן היו הצלמות הראשונות, מדעניות פורצות דרך, רופאות, ומנהלות בתי ספר כטוני הלה. הילדה שטראוס שהייתה שותפה לייסוד המפעל המשפחתי, 
 

הילדה שטראוס

ואדריכליות כלוטה כהן הטביעו את חותמן על הבנייה בארץ. בפרק זה יסופר בהמשך על המלונאיות הראשונות קטה דן ולוטה אייזנברג מגלי כנרת. השחרור מהאורתודוקסיה החל בגרמניה עשרות שנים לפני שחל במזרח אירופה, ובשל כך יהודיות גרמניה הקדימו את האחרות ברכישת השכלה ובקידום מקצועי. הדסה שילבה באישיותה יצירתיות, יזמות עסקית, טוב לב ונטייה לעזור לזולת. כבר בשפייה עודדה את ברכה צפירה לשיר את השירים שלמדה בבית הוריה, תמכה בה בתחילת דרכה והמליצה עליה למכריה בברלין. 
 

ברכה צפירה

הערה 2: קישור למאמר על קליטת עולות מרכז אירופה בארץ-ישראל
בחודש מאי 1925 הקימה הדסה את 'שני' – מפעל לעבודות יד בעיקר רקמה תימנית – ושילובה בבגדים מודרניים. 

על הקמת 'שני' כתבה שרה בן ראובן: "ברחובות השכונה ראתה נשים צעירות בנות עדות המזרח, ילדיהן בזרועותיהן, פושטות יד לנדבה כדי לקנות אוכל לילדים. מחזות כאלה לא ראתה אפילו בשהותה בצפת. (הדסה ניהלה בצפת מוסד חינוכי לנערות שלמדו את מלאכת התחרה). הדסה כדרכה, החליטה שאם היא חיה בשכנותן, עליה למצוא דרך משלה לעזור לנשים המסכנות כפי שעשתה לבנות צפת.

סיפרה על תחילת הדרך: 'שכרנו בשכונה שני חדרים, אחד בשביל הילדים ואחד בשביל האימהות.  לפי התור, טיפלו האימהות בילדיהן בשעות שיתר האימהות למדו מלאכה. הילדים קיבלו ארוחה אחת שהאימהות בישלו אותה, וכמו-כן קיבלו גם צורכי הלבשה. מהתחלה צנועה זאת נפתח גן ילדים. הבית הזה על שני חדריו והחצר שבו, היה במשך שנים המקום היחיד שבו מצאו האימהות וילדי השכונה אוזן קשבת, קיבלו סיפוק מה לנפשן, נשמו אוויר אחר, ושכחו את העוני האיום בבית וכל מה שכרוך בו.  

ידעתי מניסיוני לפני המלחמה הקודמת, כי לנשים הספרדיות יש ידיים מאומנות היטב, והן יודעות לעבוד עבודות מחט משובחות. התחלתי לחפש בדירותיהן ובארגזיהן. מצאתי כל מיני רקמות וסריגות. כשאמרו לי כי אלה פרי ידיהן, החלטתי לחדש את העבודה שבה הן בקיאות, בתקווה להוציא מהן מלאכה בעלת ערך אמנותי.
 

הדסה מדגמנת בגד מסורתי - 1914

לאט הבינו מה שרציתי, וזכרו כל מיני דוגמאות שלא רקמו מזה שנים. נתתי להן בדים וחוטים צבעוניים, ובתימהון רב הסתכלתי בנשים הפשוטות האלה ובעבודתן, כיצד בחרו בצבעים, באיזה בטחון וטעם חיברו צבע לצבע. כל יום הביאו דוגמאות חדשות. חודשים ראשונים אלה היו חודשי יצירה ושמחה. נתתי להן מפות, כרים, גם חולצות ושמלות, והן רקמו עליהן. כל זה היה לפתע למקור פרנסה". (חוט השני, עמ' 116-115). 

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה חלה התאוששות כלכלית מסוימת, וארץ הקודש הפכה מוקד לתיירות מאירופה וארצות הברית. עבודות היד בסגנון המזרח התיכון הפכו למוצר מבוקש, אך האוכלוסייה המקומית שהייתה בעלת המסורת והידע הדרושים, הייתה ענייה וחסרת כלים לשווק את התוצרת:

"לאחר המלחמה גברה באירופה הנטייה הפטריוטית לתלבושות לאומיות מסורתיות. גם בתנועה הציונית גברה ההרגשה בחסרונו של לבוש יהודי לאומי, הנאמן למסורת המקרא. בקרב יהודי מרכז אירופה הלכה וגברה הדעה כי יהודי תימן הם המשמרים האותנטיים של מסורת זאת. הם האמינו שתלבושתם הרקומה של התימנים מייצגת מסורת עתיקה הנמשכת ברציפות מימי בית ראשון ועד ימינו. הביקוש ללבוש ייחודי, שיהפוך ללבוש הלאומי של העם המתחדש במולדתו, מצא תשובה במפעל 'שני' של הדסה. נשים ציוניות בארץ ובחו"ל חשו שהן שותפות לחלום הציוני, בלובשן שמלות או חולצות רקומות מתוצרת שני'. 

כך צמחה האופנה החדשה שרווחה בארץ בשנות ה-30 וה - 40 אופנת החולצה התימנית. החולצות הללו היו למעשה לבוש חובה בכל אירוע חגיגי שלקחו בו חלק הבנות בארץ. הדגמים התימניים הועתקו גם לחולצות זרות, כדוגמת ה"רובשקה' הגברית הרוסית בעלת המיפתח האורכי בצד הצוואר. כל בת שסיימה בית ספר יסודי בארץ, למדה לרקום את התכים התימניים כדי שתוכל לשלבם בחולצה שבה תופיע במסיבת הסיום. ילדות שעלו ארצה הזדרזו לאמץ לעצמן אופנה זאת, כדי להקל על קשיי קליטתן בחברת הנוער הצברית הנוטה לבדלנות". (חוט השני, עמ' 119-118). 

בתחילה נמכרה התוצרת בחנות בשוק, אך כשהביקוש גדל נפתח חנויות במרכז ירושלים, חיפה ובתל אביב. הדסה נסעה לחו"ל מדי שנה עם דוגמאות כדי לגייס תורמים, להשתתף בתערוכות ולקבל הזמנות לסחורה. בימיו הטובים עבדו במפעל למעלה ממאה עובדים ועובדות שהשתכרו היטב. חלקם רכשו דירות באזורים טובים יותר, ואף הצליחו להעלות את קרובי משפחותיהם מתימן. המפעל התרחב לתחומים נוספים כמו צורפות. במאורעות תרפ"ט פרץ משבר, אך העובדים הסכימו להפחתת שכרם, שהושב להם לאחר ההתאוששות בתום הפרעות. 

"הקשר לתימנים חידש את התעניינותה של הדסה בתרבותם - קשר שנבט לראשונה בשפיה. הודות להם גילתה את שיריו של משוררם הדגול, ר' שלום שבזי, שחי בתימן במאה ה-17. במיוחד שבה את לבה מסיבה מובנת, שירו הידוע 'אהבת הדסה'. היא שמרה את מילות השיר לצדם של שירי משוררה האהוב וולפגאנג גיתה, ושיננה בעל-פה את שורותיו. פסוקים אלה הזכירו לה את געגועיה לארץ ישראל בהיותה בגלות". (כחוט השני, עמ' 122). 
בעבר היו הדסה, משה, פליקס ואני חברים טובים שנהגו לבלות יחדיו, וילדיהם אף בילו חופשה משותפת. הדסה הרבתה לטייל באירופה כדי לקדם את 'שני', וכפגשה את פליקס בלונדון הייתה גרושה ופליקס פרוד, והקשר ביניהם התהדק. הדסה הייתה מלאת גוף, נשית מאוד, בעלת מרץ, תושייה ואישיות חזקה, ולהבדיל מאני ציונית נלהבת שגילתה עניין רב בפעילותו הפוליטית של פליקס

הדסה שכנעה את פליקס להשתלם במשפט האנגלי כדי שיוכל לעבוד כמשפטן בארץ ישראל, כפי שעשה עורך דין ברנרד ג'וזף (לימים השר דב יוסף): "כאן יהפוך השיר היפה שהאזנת לו למציאות" הוסיפה בדרכה הפיוטית. (בונדי, עמ' 232).

מלונדון המשיכה הדסה לגרמניה, ונאלצה לפגוש את חברתה הטובה מזה שנים רבות - אני, ולנהוג כאילו לא ארע דבר בינה ובין בעלה. היא נאלצה לשמוע מפיה דברים מרים על חמש-עשרה שנים של אהבה נכזבת מצידה, ודברים קשים על הציונות ועל הציונים. הדסה כתבה לפליקס כי לא הבחין ביצר ההרס העצמי הטמון באני, ולא ניסה לשכך אותו באהבה ורוך. במכתביה ערכה לו 'אבחון פסיכולוגי' על פיו הציונות שימשה עבורו אמצעי לדחוק את לבטיו האישיים להם לא הצליח למצוא פתרון. גם פליקס ערך אנליזה להדסה, וקישר בין עניינה בו לנטייתה לטפל בסובלים ובנדכאים. במכתביה הרבתה לעסוק בנושאים ציוניים, יחסי יהודים ערבים, שאלת הכותל, ברית שלום וכו': "הנה מה שביקש כל חייו - מיזוג בין ציונות לאהבה. לעתים כתבה הדסה אל פליקס בשעות הקטנות של הלילה, אחרי יום עבודה של שמונה-עשרה שעות, סיפרה לו על מצבו הכספי הנואש של 'שני', על הפחד מפני פשיטת רגל, על התימנים שלה שמתוך אהבה אליה מוכנים להסתפק בשכר עבודה נמוך יותר, על שלום שבזי ולימודי ערבית". (בונדי, עמ' 232).

אייגה, אהובתו הקודמת, החלה לסבול מכאבי ראש כרוניים ונואשה מתקוותה להתקדם ביחסיה עם פליקס, אך גם להדסה "הייתה צפויה דרך חתחתים ארוכה, למן שהותה בשנת 1929 באותו פנסיון לונדוני שפליקס התגורר בו, ועד לניצחונה הסופי על אני, על פאני, על אייגה, ועל הססנותו של פליקס עצמו" (בונדי, עמ' 231).

השיבה לארץ ישראל

לאחר התפטרותו של חיים ויצמן ב-1931, סיים פליקס את תפקידו המינהלי בלונדון, ושקל את המשך דרכו. לאור השינוי במצבו הכלכלי פנה אל זלמן שוקן בבקשה להעסיק את אני, צורפת מדופלמת ובעלת חוש אומנותי, ברשת החנויות שלו. שוקן ענה שהמצב הכלכלי והפוליטי הבעייתי בגרמניה אינו מאפשר לו לשכור עובדים חדשים. הוא הציע לפליקס להיות המלווה שלו בעת נסיעתו הקרובה לארץ ישראל, אך פליקס סירב. אמר שאין לו עניין להיות מזכיר או מלווה, ואם העם היהודי מוותר על שירותיו הטובים סימן שדי לו לאדם בעשרים שנות עסקנות. 
 

זלמן שוקן

משה זמורה סייע לפליקס, וייעץ לו ללמוד לבחינות הדרושות לעריכת דין בארץ ישראל. הוא התגורר בביתו של זמורה שהציע לו להצטרף לאחר קבלת רישיון עריכת הדין, כשותף במשרדו. פליקס התלבט כי המשמעות של התחייבות לעבודה כעורך דין בארץ ישראל הייתה קץ נישואיו לאני. על כך אמר לזמורה: "יהיה לי קשה להיפרד מהילדים. אתה יודע מה משמעות החלטה זו. אבל בכך אינך יכול לעזור לי. החלטה כזאת דורשת גבר, אבל אייהו?". (בונדי, עמ' 237).
 

משה זמורה

בסתיו 1931 התגורר בבית זמורה בירושלים והחל את לימודיו. לפני הבחינות עבר לכמה שבועות לפנסיון של קטה דניאלוביץ-דן ברחוב הירקון, על שפת ימה של תל אביב. קטה, מורה להתעמלות בעברה הקימה מלון מצליח בצפת, אך עזבה לאחר פרעות 1929, ופתחה פנסיון בתל אביב. "קטה, שבעת ביקוריה העסקיים בלונדון לא אחת נעזרה בפליקס, הביאה מהפכה למלונאות בארץ: לא עוד אכסניות נעדרות כל חוש אסתטי, שלהן קירות חשופים וחדר אמבטיה משותף בקצה הפרוזדור, אלא חדרי אורחים שבהם וילונות מעומלנים, תמונות, ניקיון ללא רבב, מקלחת ומים חמים בכל חדר, ושיא השכלולים: הסקה מרכזית". (בונדי, עמ' 238). לימים תינשא קטה לאח דוד רוזנבליט.
 

קטה דן (דניאלוביץ)

לאחר הסמכתו כעורך דין בתחילת 1932, נותר פליקס בתל אביב וניהל את הסניף של משרד זמורה כי הלקוח הגדול ביותר היה הוועד הפועל של ההסתדרות שמשרדיו שכנו בתל אביב. הוא שב לנהל: "חיים בורגניים מסודרים לפי השעון, תחילה בביתה של משפחת דנציגר שליד בית החולים ברחוב גרוזנברג שמאלי הבלתי נלאית – אחות ראשית, מנהלת, בעלת משפחה – הייתה יוצאת אליו השכם בבוקר להשגיח על פועלי הניקיון שיטאטאו את הסביבה כהלכה. קימה ברבע לשבע, לארוחת בוקר שכללה לחם לבן מצוין, לחמניות ברלינאיות אמיתיות, אשכוליות נהדרות. בשעה שמונה היה פליקס במשרדו שבשדרות רוטשילד מספר 17, הפסקת צהרים באחת, ושוב במשרד עד שבע". (בונדי, עמ' 241). 

רגע האמת המשפחתי הגיע, אבל כדרכו לא היה מסוגל להחליט. פליקס הרבה לבקר את הדסה שניהלה את 'שני' בירושלים, ולבנה בן ה-13 נראו ביקוריו טבעיים כי הכיר אותו כידיד המשפחה וכבעלה של אני, חברתה של אמו.

עליית היטלר לשלטון והמחלוקת על הסכם 'ההעברה'

ב-1932 התגוררו בארץ כאלפיים מיוצאי גרמניה, ובשל המצב המתדרדר בגרמניה החלה התעניינות גוברת בעלייה. המנהיגות הציונית החליטה להקים את 'התאחדות עולי גרמניה' בראשותו של ד"ר זלוצ'יסטי. מקימי הארגון התנצלו וטענו שהם מתנגדים ללנדסמנשפטים (ארגון המבוסס על מקום מוצא משותף), וכי הם שואפים להתמזג עם כלל האוכלוסייה, אך הצורך לקלוט את העולים ולספק למתעניינים את המידע שיסייע לקליטתם – מחייב את הקמתו. פליקס היה חבר מן השורה בהתאחדות, ולא עסק בפוליטיקה כי התמקד בעבודתו כעורך דין.

כשהיטלר עלה לשלטון - חשה אני את העומד לקרות (כמו במלחמת העולם הראשונה), ועזבה מיד עם ילדיה ללונדון. פליקס נעלב שלא שקלה כלל את האפשרות לעלות ארצה. כתב לה כי הוא בן 46 ואינו מסוגל: "שוב ושוב להתחיל מחדש. החלטתי נחושה להישאר כאן, לעבוד כאן, לחיות כאן ולמות כאן". (בונדי, עמ' 243). פליקס ניסה לשכנע את הבת דינה שנטתה להסכים לעלות ארצה, אך האנס סירב. אני רצתה שיהיה רופא כאביה, וההצעה שילמד מקצוע מעשי בארץ העליבה אותו. 

הנימוקים לסירובו של האנס לעלות ארצה תאמו את אלה של אני שסלדה מהאוכלוסייה בארץ, וטענה כי המצב הכלכלי בה גרוע. פליקס ענה לו: "אם אכן חשובים לך נכסי חומר מנכסי רוח, נוחות מיופי, תועלת מכבוד, אזי קיימת תהום עמוקה בינינו". (בונדי, עמ' 243). המכתבים שפליקס ואני החליפו באותה תקופה היו מלאי מרירות הדדית, ובשל כך החליטו ילדיהם לשרוף אותם לאחר מותם. 

לאחר עליית היטלר לשלטון הגיעו כל בני שבט רוזנבליט ארצה, וכן החברים הטובים יוליוס ויוהנה רוזנפלד, קורט בלומנפלד, ריכארד ליכטהיים, זלמן שוקן שקנה את עיתון 'הארץ', והחברים מימי מסינגוורק כאלעזר ואהרון בארט, ובני המשפחות הירש והילדסהיימר. הגיס אריך כהן הסביר את הסיבה לעלייתו: "רוצה לחיות בתוך הרתיעות שלי". (בונדי, עמ' 244).
באפריל הופיע בעמוד הראשון של ה'יידישה רונדשאו' מאמר מאת רוברט ולטש בשם "שאו אותו בגאון, את הטלאי הצהוב", ובו קריאה ליהודי גרמניה להעריך את השתייכותם ליהדות ולשאת את גורלם בגאווה. הערה 3: קישור למאמר על הטלאי הצהוב מסמל קלון לאות כבוד.

 אריך כהן העריך כי העם היהודי היה נמחק תוך שני דורות אם המצב ששרר ברפובליקת ויימאר היה נמשך באין מפריע, וכי אילו הנאצים היו מעמידים את הרדיפה על בסיס דתי ולא גזעי, היו רבים נטבלים לנצרות. מנהיגי העולים פנו לוויצמן כדי שיעמוד בראש מפעל העזרה העולמי למען יהודי גרמניה, והוא נענה לפנייתם.
 

התרמה למען יהודי אוסטריה וגרמניה, חיפה 1938

בהתייעצויות פנימיות העלה רוזנבליט את הרעיון לפתוח במשא ומתן עם הגרמנים על הקלות בתקנות להוצאת מטבע זר למהגרים לארץ ישראל, ולהבטיח בתמורה הגירה של יהודים. רופין, הנטקה, סנטור, ארלוזורוב העלו תוכניות הצלה ברוח זו. ארלוזורוב, בהסכמה שבשתיקה של הנהלת הסוכנות, נסע לגרמניה לקדם את יציאת היהודים.

ב-16 ליוני 1933 סעדו ארלוזורוב ורעייתו על מרפסת מלון קטה דן, ופליקס שנכח במקום כהרגלו, ניגש לשולחנם. הוא ניהל עם ארלוזורוב שיחה ארוכה בנושא הקונגרס הקרב, והטיפול בעולי גרמניה. הם נפרדו, ובני הזוג ירדו לטייל על שפת הים וההמשך ידוע: ארלוזורוב נרצח והארץ רעשה ימים רבים. 
 

חיים ארלוזורוב ורעייתו סימה

למחרת אכל פליקס כדרכו את ארוחת הצהריים אצל משפחת דנציגר ואמר שלדעתו הרצח הוא מעשה ידי הרביזיוניסטים. דממה השתררה בחדר, ולאחר מכן אמר המארח שהיה ממעריציו של זאב ז'בוטינסקי בשקט: "אני חושב שמוטב שיותר לא תבוא לאכול אצלנו, פליקס". הקשרים ההדוקים ביניהם נותקו לחלוטין.
 

ד"ר פליקס דנציגר

במאבקו ברביזיוניסטים היה פליקס, שלא כהרגלו, בוטה ופולמוסי. הוא ראה קווים מקבילים בין התנהלותם לבין מה שקורה בגרמניה, וטען שז'בוטינסקי מבקש להכתיר עצמו כיורשו של הרצל ולמוטט את ההסתדרות הציונית מבפנים כדי לבנות עליה את ה'רייך השלישי' שלו. במאמר שפרסם מטעם נשיאות קא-יה-פאו (ארגון הסטודנטים היהודים בגרמניה) שולבו ציטוטים מהעיתונות של הימין שבהן הגדירו את תנועת הפועלים כ'כנופיה אדומה', בוגדים, המוכנים למכור תמורת בצע כסף ואתנן את כבוד העם היהודי. ביום הירצחו של ארלוזורוב הייתה כותרת ב'חזית העם' על פיה קיימת 'ברית סטאלין, בן גוריון, היטלר'. לדעתו של פליקס, גם אם ארלוזורוב לא היה קורבן להתנקשות של איש ימין, הרי שההסתה שלהם יצרה אווירה שבה יכול להתחולל מעשה אלימות מסוג זה. הוא הסכים עם ליכטהיים שגם בחולצות החומות וגם בחולצות הכחולות קיים אלמנט לא יהודי, אך סבר כי הסוציאליזם אנושי יותר בהשוואה לפשיזם, משום שיש בו מורשה יהודית של אהדה לחלש ולנדכא. בתוך הקא-יא - פאו (אגודת הסטודנטים היהודים מגרמניה) הועברה החלטה כי החברים צריכים להתנתק מהתנועה הרביזיוניסטית, ובתגובה עזבו דנציגר, זלוצ'יסטי וליכטהיים את הארגון. דנציגר הוסיף ואמר שבית החולים שלו סגור בפני כל הרופאים שיישארו חברי קא-יא-פאו.

הוויכוח על ההסכם עם השלטונות הנאציים חצה מפלגות, והמצדדים קיוו לזכות באמצעים כספיים גדולים לבניין הארץ. בקונגרס ה-18 בפראג דיברו בחדרי חדרים על הקורה בגרמניה כדי שלא לפגוע ביהודים שנותרו שם. היו רבים שהתנגדו נמרצות לכל משא ומתן עם הנאצים בהם זלמן רובשוב (שז"ר). משה בלינסון טען שהצלת יהודים חשובה מהכול, ושרתוק ראה בחרם יסוד גלותי, תגובה רגשית של נפש פצועה שחברה מדינית אינה יכולה לנהוג על פיה. שקולניק (לימים לוי אשכול) וברל כצנלסון תמכו בתהליך, ונוצרה הסכמה שבשתיקה להמשכו. מי שמונה לטפל בכך בפועל היה גיאורג לנדאואר איש 'הפועל הצעיר'.

בפועל הדאגה לעולים החדשים שהגיעו בהמוניהם נפלה על 'התאחדות עולי גרמניה' שטיפלה בקליטתם. קומץ הציונים שהיו גורם שולי ביהדות גרמניה היו כעת, בימים הקשים, לעמוד התווך של הקהילה. הקליטה הייתה קשה, והם לא התקבלו בזרועות פתוחות. עולי ממזרח אירופה נטרו להם על ההתנשאות, וקינאו באותם שהצליחו להציל חלק מרכושם כך מצבם הכלכלי היה טוב באופן יחסי.

רות בונדי כתבה על קליטת עולי גרמניה: "הם נאבקו, רומו, הפסידו את כספם, דבקו איש ברעהו ובעברם. הם ערכו נשף פורים באולם יאשה חפץ ברחוב אלנבי עם סאטירה, הומור, ריקודים לצלילי תזמורת בניצוחו של דניאל סמבורסקי". בדפי העלון של ההתאחדות הסביר פליקס את חוקי הארץ וכיצד להימנע מטעויות ורמאות. בעלון נכתב כי העובדה שהעלון כתוב בשפה הגרמנית היא כי מדובר בתקופת מעבר עד שיודפס בעברית (שנמשכה חמישים שנה). בקיץ 1934 היו בארץ כ - 15,000 עולים מגרמניה. חלקם ביקשו מתוך אידאולוגיה לזנוח את המקצועות האקדמיים שלהם ולעבוד בחקלאות. הם הקימו את חברת 'רסקו' כדי שיוכלו לרכוש אדמות במחיר הגיוני, ואזור עמק חפר ומפרץ חיפה היו לנקודות המשען הראשונות שלהם. בשנת 1937 קם המושב השיתופי 'רמות השבים' שהיווה התיישבות מסוג חדש, קרובה למושב עובדים אך אינדיבידואלית, ליבראלית ובורגנית יותר. הם רכשו אדמה על כביש חיפה ביירות בו אקלים נוח, ושפע של מים – והקימו יישוב שנקרא נהרייה. 
 

לכינוי 'יקה' הייתה משמעות שלילית של 'יהודי קשה הבנה', כינוי לאנשים אטומים ומנוכרים לסביבתם. "היו דרושות ארבעים שנה עד שהמלה יקה הייתה לציון חיובי, שאינו קשור עוד במוצא: יקה הוא אדם המדייק, עושה עבודתו נאמנה, שם לב לפרטים קטנים, והוא יכול להיות תימני, אנגלי או יליד הארץ". (בונדי, עמ' 263). 

בני המשפחה המורחבת התאספו כולם בארץ, ואפילו האח יוסף התמסד לאחר שנים רבות ונשא לאישה את קטה דן, מקימת מלון דן.
 

קטה דן - צייר גיסה קרל יונג דרפלר

האם פאני הפסידה, כרבים אחרים, את הפנסיה שלה מגרמניה אך הדבר לא השפיע עליה. היא התגוררה בדירה קטנה ברחוב סירקין עם טרודה שטרנברג, חמות בתה אלזה. שתי הגברות היו מגיעות כל יום בדיוק בשעה אחת אל שולחנה של אלזה שגרה ממול, ופאני הייתה קוראת "יוהו" כשנכנסה. שתיהן ניסו ללמוד עברית באמצעות העיתון המנוקד 'הגה', ונהגו להיפגש על מרפסת פנסיון הכלה קטה דן.
 

מרפסת מלון קטה דן

ביום הולדתה השמונים נאספו כל בני המשפחה והצליחו לארגן סולחה בין פליקס לגיסו דנציגר.
הדסה, אף היא פעילת ציבור, לא התלוננה כאני, על הזמן הרב שפליקס הקדיש לפעילות הפוליטית.

חיי משפחה טרגיים

הדסה בת ה-44 הרתה, ולאחר שנים של התלבטות ההחלטה למעשה נכפתה על פליקס. הוא ביקש מאני גט, אך היא התנגדה בתוקף.  הילדים היו לצידה ושנאו את האב הגורם לה צער, ואת 'האישה הזו' - שלפנים הייתה חברת המשפחה וכונתה 'דודה הדסה'. רק בסמוך ללידה הסכימה אני לתת את הגט אך דרשה וקיבלה 45 לי"ש דמי מזונות לחודש, זאת כאשר שכרו הממוצע של פועל היה 6 לי"ש. הדסה מסרה בשלבים את 'שני' לוויצו בירושלים בראשות אסתר זמורה, וסגנון הרקמה הייתה ל'רקמת ויצ"ו'. פליקס בן ה-48 והדסה בת ה - 44 נישאו בפברואר 1935.
 

הדסה פרלמן (קלוורי) רוזנבליט

בני הזוג גרו בתל אביב ברחוב הגליל (כיום מאפו), והדסה הקפידה על מטבח כשר וקבלת שבת כהלכתה. היא דרבנה את פליקס לשחות בים, להתעמל ולרכב על סוס לאורך החוף. פליקס שהיה לשותף במשרד עורכי הדין של זמורה הרוויח היטב, והצליח לעמוד בתשלום המזונות הגבוה. היחסים עם ילדיו הגדולים השתפרו מעט, ובתם רבקה הביאה אושר לחייהם. הפעם פליקס תפקד כאב ובתו היפה והחכמה סובבה אותו על אצבעה הקטנה. היו להם טקסים קבועים: בקבלת השבת הלכו השלושה שלובי ידיים ושרו תוך כדי הליכה 'בואי בשלום', והמשיכו בזמירות שבת של ניגוני מסינגוורק.
אך האושר היה קצר, ורבקה שהייתה חולנית מילדותה נפטרה מסרטן בדצמבר 1942 לאחר תקופת סבל ממושכת. פליקס כתב לקורט בלומנפלד לו גילה תמיד את רגשותיו: "אסון איום נפל עלינו. אומנם אנחנו נצמדים זה לזו עוד ביתר שאת אחרי מות הקטנה, אבל אין למלא את החלל הריק. הקטנה הייתה מקסימה, היא הייתה גם מבחינה חיצונית, גם פנימית יצור שובה לב,.. החיים נמשכים אבל זוהרם כבה". (בונדי, עמ' 216).
 

רבקה הקטנה

הדסה חלתה אף היא, וד"ר דנציג טיפל בה במסירות. על פי בקשתו רשמה יומן של תופעות הסרטן המתפשט כדי שיסייעו למחקריו. פליקס הסתיר מבנה גדעון, חבר קיבוץ איילת השחר, את כל האמת על מחלת אמו. רק כשמצבה החמיר גילה לו, וגדעון נשא את חברתו אמיצה לאישה על יד מיטת הדסה הנרגשת. כאשר נכדתה נולדה כבר לא הייתה בין החיים והיא נקראה על שמה. הדסה נפטרה ב-1945, ונטמנה על יד בתה רבקה. פליקס התעקש שבשבעה ידברו רק על עליה, ולאחר מכן הוסיף עוד שבעה ימים משלו בה נשאר לבדו בדירה הריקה וקרא את כל מכתביה, ואת כל מכתבי התנחומים. לקורט בלומנפלד סיפר על המשבר שעבר עליו, ועל נסיעתו לצפת שם רצה לכבד את רצונה להקים מעון לילדים על שם רבקה הקטנה. כשחזר נתן חדר בדירה לזוג עולים תמורת ניהול משק הבית. 

הייקים מקימים מפלגה

הייקים ושאר עולי מרכז אירופה הקימו ארגונים מפלגתיים שונים מ-1934 ועד להקמת ה'ליברלים העצמאיים' בשנת 1965. השמות שונו אך קווי המתאר האידאולוגיים, והרקע המשותף של המצביעים לא השתנו במהלך השנים.
'התאחדות עולי גרמניה' הוקמה כגוף לעזרה הדדית ומעין מוסד לקליטת עולי גרמניה ללא כל כוונה פוליטית, אך ראשיה הבינו מהר כי באווירה הפוליטית הסוערת ששררה ביישוב יש לשנות את הגישה. יהודי גרמניה ואוסטריה (לאחר האנשלוס במרץ 1938) ועד פרוץ המלחמה היו אלו שסבלו מהשלטונות הנאציים. קורט בלומנפלד, פליקס וחבריהם חשו שמצבם ההולך ומחמיר של הנותרים בגרמניה אינו מצוי במקום הראוי בסדר היום של הנהגת היישוב. 
 

ההתאחדות צברה כוח בזכות משמעת איסוף הכספים לעזרה הדדית, חסכון בהוצאות ויעילות בטיפול בזרם העולים. הם ביקשו לתרגם יתרונות אלו, ואת הגידול המסיבי במספר העולים, לכוח פוליטי. באוקטובר 1934 ייסדו בלומנפלד וקרויאנקר את 'קידמה' שמנתה כ - 250 איש. גם פליקס נכנס לעניינים והם ניסו, ללא הצלחה, לשכנע את ויצמן לעמוד בראשם. לאחר מכן התקיימה בביתו של סנסור בירושלים ישיבה בנוכחות בלומנפלד, רוזנבליט, שוקן וקרויאנקר בה התוו את דרכה של המפלגה החדשה. 

קבוצת המייסדים ניהלו במשך עשרות שנים יחסי קירבה וריחוק עם מפלגת ה'ציונים הכלליים'. מפלגה זו הייתה שסועה בין שני חלקים: המתון בראשותו של משה גליקסון עורך עיתון 'הארץ', והאקטיביסטי בראשות יהושע סופרסקי (על שמו קרויה שכונת נווה יהושע ברמת גן). עם הקמת 'קידמה' שאף בלומנפלד לצרף את הקבוצה ל'ציונים הכלליים', ולחזק את האגף המתון שלה, אך הדבר לא עלה בידם. החלק האקטיביסטי של ה'ציונים הכלליים' שאף כל השנים להתאחד עם תנועת 'החרות' שבראשות מנחם בגין, ואילו החלק המתון שאף להקים עם 'קידמה' ומחליפותיה מפלגת מרכז שתייצג את הערכים הליברליים בתחום המדיני והכלכלי כאחד. יזהר הררי שהיה אחד ממנהיגי התנועה החדשה אמר כי מאז שלמד להבדיל בין טוב ורע, הוא ידע גם את ההבדל בין חברי תנועתו לבין ה'ציונים הכלליים'. 
הערה 4: קישור למאמר על הקשר עם הציונים הכלליים.

הצלחות בתחום המוניציפלי: שליש מיהודי הארץ התגוררו בתל אביב, ששימשה בעיני רבים את בסיסה של המדינה העברית שבדרך. הייקים נמשכו לעיר התוססת שבה בתי מלון, מוסדות תרבות, עיתונות ענפה ומרכזי כלכלה.

"נוכחותם נתנה את אותותיה. בעיקר בצפונה התווספו רחובו שלמים של בתים בנויים בסגנון מודרני, תכליתי, בקווים ישרים, ללא קישוטים, ללא קיטש, עם מרפסות גדולות מוצלות, בתים לבנים עם גגות שטוחים. נפתחו חנויות מזון שבהן הקפידו על ניקיון ועל היגיינה, חלונות הראווה היו כשמם, מעוצבים כדי למשוך את העין". (בונדי, עמ' 271).
 

פליקס, שהתרחק מהפוליטיקה כי היה עליו להרוויח די כסך כעורך דין פרטי כדי לשלם לאני את סכום המזונות הגבוה, נשאב מחדש אל העיסוק המפתה. רשימה בראשותו נכנסה למועצת עיריית תל אביב, והוא חבר לרשימת הפועלים שתמכה במשה שלוש לראשות העירייה. ישראל רוקח, נציג הימין, לא קיבל את דעת הרוב, ופנה לשלטונות הבריטיים שהפכו את ההחלטה, והכתירו את רוקח.
 

משה שלוש

הגיס, ד"ר דנציגר, כתב כי פליקס היה למשרתם של הסוציאליסטים, ובמעשהו הטעה את ציבור בוחריו שהיה מלכתחילה מעדיף את רוקח. פליקס ענה לו, בלי לציין את שמו כי 'רשימה רגשנית של 'כתבכם הרביזיוניסטי' היא מטעה כי ההתנגדות לרוקח הייתה בשל הפנייה הגלותית לשלטון הבריטי'. במשך הזמן שינה פליקס את דעתו על רוקח ונוכח כי הוא מסור לעיר, צנוע וישר. 

חברי המועצה נהגו לכנות את פליקס בתואר דוקטור והוא מחה, ואמר שאיננו בעליו של התואר הנכבד. סעדיה שושני (שלמרות שמו היה ממוצא אשכנזי) ענה לו: "אני מודיע בזה שאינני מקבל הודעה זאת, מר רוזנבליט איש מלומד, ובעיני הוא דוקטור". (בונדי, עמ' 281).

בימי המאורעות של 1936, התנגד פליקס בתקיפות לאלו שביקשו לנקום בשכנים הערבים, וחזר בשעות מאוחרות לביתו לאחר שהצטרף למי שמנעו מעשי נקם בגופם. הוא היה משוכנע שלא רק שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים, אלא שהאמצעים עלולים להרוס את המטרה. 

בימים של משבר כלכלי קשה, גילתה ההתאחדות את כושר הארגון וההתנדבות של חבריה, והקימה מטבח ציבורי ובית מלאכה לתיקון בגדים משומשים. כדי לעודד את נפשם של מי שהיו רגילים לרמת חיים טובה, וסבלו מרעב, ערכו מסיבת חנוכה עם קפה וסופגניות, וסמי גרונמן הנעים את זמנם בזיכרונות משעשעים מן העבר. 

בדלתיים סגורות דיברו האחים מקא-יה-פאו (ארגון הסטודנטים היהודיים בגרמניה) על הצורך לשמור על הציביון שלהם, ולא לחתור להתערות מאולצת בחברה של לבנטינים דוברי עברית. החברים היו רגילים, להיות מיעוט זעיר של ציונים בתוך רוב מוחלט של מתנגדי הציונות בגרמניה. בארץ הקשר ביניהם התהדק עוד יותר, כי גם כאן חשו כמיעוט אל מול המנטליות השונה שבה נתקלו. בחדרי חדרים אמרו: . "נושאי קידמה ותיקים בארצות אירופה - אסור שייהפכו לריאקציונרים במולדתם החדשה". (בונדי, עמ' 272).

'קידמה' שבקה חיים אך הצורך בגוף פוליטי בעל השפעה נותר בעינו. בנובמבר 1937 נפגשו אהרון בארט, פרץ נפתלי, אריך כהן, סלי הירש, זמורה ולנדאואר בביתו של פליקס וייסדו מפלגה בשם 'אחדות העם'. הם חשו כי בין השמאל המתנגד לערכי הכלכלה הליברלית ודוגל במלחמת מעמדות, ובין הימין האקטיביסטי והמסית, יש מקום למפלגה שתייצג את המרכז. שאיפה זו לא חלפה עד עצם היום הזה.

לא היו להם משאבים כספיים וזמן להתארגן לבחירות, אך בעיקר חסרו: "אמונה צרופה, קנאית, ודחף לשלטון מצד חבריה, שבלעדיהם שום מפלגה אינה יכולה לעבור את שנות המדבר. היא הייתה מפלגה של בעלי היגיון ויושר, תכליתית, ציונית, אבל נעדרת להט". (בונדי, עמ' 283). גם המפלגה החדשה לא הייתה אטרקטיבית לצעירים ולחוגים שמחוץ לעולי גרמניה.
שם הארגון השתנה לאחר פרוץ המלחמה, מכוח הנסיבות, ל'התאחדות עולי מרכז אירופה', (לאחר האנשלוס שונה שמה לראשונה להתאחדות עולי גרמניה ואוסטריה). במפלגה החדשה ניסו להרחיב את מעגל הבוחרים אל מעבר לעולי גרמניה, ואכן הצטרפו אליהם אישים כאליהו אפשטיין אילת, פרופ' י. ח. רות רקטור האוניברסיטה לשעבר והסטטיסטיקן רוברטו בקי, שהקו המתון והליברלי תאם את השקפת עולמם.

פליקס היה שותף לדעותיהם היוניות של אנשי ה'פועל הצעיר' לשעבר כשפרינצק וקפלן. בתחילה תמך ברעיון ה'מדינה הדו לאומית', אך לאחר המלחמה שינה דעתו והגדירה כ'פאטה-מורגנה'.

המפלגה (בשמותיה השונות), עוררה עויינות רבה אצל מי שראה בפציפיזם שלהם תבוסתנות. בוטה במיוחד היה דוד בן גוריון שמפא"י בהנהגתו זכתה כל השנים לתמיכתם האיתנה.
ב-1941 דיבר על הייקים בהתנשאות כעל מי: "שהאסון היהודי הכריח אותם לבוא ארצה 'והם נשארים זרים למפעלנו. אל נבוז להם, אל נתנכר להם. יש לחנך אותם, ליצור סביבם אטמוספרה יהודית... נפגשתי פעמיים עם התאחדות עולי גרמניה. ראיתי שיהודים אלה לא כך רעים". (בונדי, עמ' 306). באותה תקופה סיפרו בדיחה שחשפה את היחס אל עולי גרמניה כאל אורחים לרגע, על פיה לאחר המלחמה מגיעים גבלס והיטלר לארץ מחופשים לעולים. הם נשלחים למשרדי התאחדות עולי גרמניה, אולם מוצאים דלתות נעולות עליהן נכתב: 'חזרנו לברלין'.
 

עולי גרמניה התגייסו לצבא הבריטי כדי להילחם בנאצים. פליקס הטיף לגיוס ללא תנאי ובמודעות בעלון התנועה פורטו שמות הערים שנכבשו על ידי הנאצים ונכתב: "האם יש לך קרובים שם? תן יד לשחרורם! עשה את חובתך! הילחם בהיטלר! להיות בן 30-20 היא חרפה כל עוד אינך חייל. שום יהודי בברלין לא יאמין שאינך עדיין חייל". (בונדי, עמ' 308). 
מפלגת 'עליה חדשה'.
העלייה החמישית מנתה עד סוף 1942 כ-230,000 איש, כרבע מהם עולי גרמניה, שנותרו ללא ייצוג בהנהגת היישוב.
 

עולים צעירים מגרמניה בעין חרוד. צילם זולטן קלוגר 1934

באוקטובר 1942 התכנסו ותיקי 'קידמה' ואחדות העם' בכפר שמריהו, והקימו באופן רשמי את מפלגת 'עליה חדשה'. בכנס שהתקיים ביישוב המצליח על שם שמריהו לוין, מי שייצג בעיניהם את השילוב המוצלח בין מזרח ומערב, שררה רוח טובה וחגיגית. לנדאואר הדגיש עד כמה קשה באווירה יפה שכזאת, לתפוס את מלוא משמעות הגורל הנורא של ההורים והאחים שנותרו באירופה. 
 

מזכירות מפא"י נפגשה עם הנהלת ההתאחדות בתחילת שנת 1943, ובן גוריון ממנו ציפו להבהיר את עיקרי תוכנית בולטימור, ערך במקום זאת אנליזה לא מחמיאה לעולי גרמניה. הוא הביע דאגה נוכח היחס הפייסני של מנהיגות הציונות הגרמנית כלפי בריטניה, וערך מעין ניתוח סוציו-פסיכולוגי של יהדות גרמניה תוך דרישה לזנוח את המאפיינים המייחדים אותם כקבוצה נפרדת מהעם. פליקס היה נחרץ בתשובתו: "נכון דבר אחד: אנו איננו יהודי מזרח-אירופה, אני מעריך ומחשיב את הנאיביות הגדולה והנשגבה המתבטאת בדברי בן גוריון שהוא מזהה את העם העברי עם השבט המזרחי של היהדות האירופאית, ישנם שבטים אחרים ביהדות, ואנו צריכים להסתגל לאמת הפשוטה הזאת: אינני יכול להיות אחרת מאשר הנני. לא באנו ארצה כדי להתבולל, אלא כדי להוסיף את מהותנו ואת תכונותינו לבניין המשותף של הארץ". (בונדי, עמ'324).
 

אך בן גוריון לא הירפה מביקורתו הארסית ובכנס של פעילי מפא"י ייקים בכפר ידידיה ב-1943 תקף את אופיים של מארחיו אותם כינה "מנמיכי הדגל, הזרים למפעלנו". ולעג להם: "אצלם החוק הוא חוק, טוב או רע, ואם רוצים לעשות מהפכה צריך לקבל לכך אישור מהפוליציימייסטר. הוא האשים את ביטאונם בחינוך ל'אנטי-מדינה, אנטי-יהודי ולכן גם אנטי-אנושי'... דיבר על תסביך העליונות שלהם בגלל קאנט ובטהובן, ותסביך הנחיתות שלהם מול אנשים שעשו משהו. יהודי רוסיה אולי לא למדו קאנט ואינם יודעים להסביר באופן פילוסופי וסוציולוגי מהו יהודי, אבל הם יודעים שהם יהודים". (בונדי, עמ' 329). העיתונות הייתה שותפה לעויינות נגד המפלגה ודרכה, מלבד עיתון 'הארץ' שתמך בה.

רוזנבליט הגיב להאשמות: "באנו כולנו כמעריצי יהדות מזרח אירופה, אך אנו מודים באכזבתנו שהערכה זו לא הייתה הדדית". (בונדי, עמ' 331). הוא הכיר בעליונותם של יהודי מזרח אירופה בנושאי יהדות, אך לא בנושא הציונות, כי הציונות המדינית צמחה במערב אירופה. 

לאחר ליל הבדולח בנובמבר 1938 הקיץ הקץ על התנועה הציונית בגרמניה. משרדיה נסגרו על פי הוראת הגסטפו, והיידישה רונדשאו חדל להופיע. 'ההעברה' שהגיעה לקיצה, הייתה שנויה במחלוקת, אך גרמה בארץ לנס כלכלי: בזכות כספי 'ההעברה' הוקמו בין היתר בית החולים בילינסון, בית החרושת נעמן, חברות ספנות והיישובים רמות השבים, כפר ביאליק, גן שומרון, נהריה, כפר ידידיה, כפר שמריהו, רמת הדר, שדה ורבורג, שבי ציון, שער חפר, נירה. חברות ציבוריות זכו לביסוס, ניתנו הלוואות לקרנות ומימון ל'עליית הנוער'.

הוועידה השנייה של מפלגת ה'עלייה החדשה' התקיימה בדצמבר 1944 ברמות השבים. 114 הצירים התבקשו להביא שמיכות ומצעים, ולמרבה הפלא הצליחו לנהל את הדיונים בעברית. הזהות שהתגבשה בוועידה הייתה של: "מפלגה אופוזיציונית ופרוגרסיבית כאחת, שאינה מהססת להסתייג מן הקו הפוליטי הרשמי של תוכנית בילטמור, בעלת דעות מגובשות, דרך הגשמה ציונית משלה, מופת לכל המפלגות בכושר ארגונה (הוועידה התנהלה בסדר מופתי, כל שבע ישיבותיה נפתחו בדיוק נמרץ – היש עוד מפלגה אחת בארץ שמסוגלת לכך?!). בעלת השקפה חברתית הדוגלת במהפכה חברתית שקטה ברוח הניו-דיל של רוזוולט, מתוך הסכם בין המעמדות". (בונדי, עמ' 338). 
ב-1946 נסע פליקס לאירופה לאחר ניתוק של שבע שנים, ונוכח כי שנות הסבל והמלחמה ריככו את כולם. בעת שהותו באנגליה גר אצל אני, שהקימה בית מלאכה לצעצועים חינוכיים שלמרבה הפתעתו הצליח.
 

אני לסר רוזנבליט

פליקס התאכזב כאשר האנס נשא לאישה את ג'וי הלא יהודייה, שבהחלטה משותפת של שניהם הוחלט כי לא תתגייר, אך הוא למד להכיר ולחבב אותה, ובשהותו בלונדון התגורר בביתה.
 

עם הבן האנס                                        עם הבת דינה

 בתו דינה שסיימה לימודי פסיכולוגיה ופסיכיאטריה של ילדים אצל אנה פרויד, שבתה את ליבו. "אני מאוהב בה" כתב לקורט בלומנפלד. 
 

מתונים מול מתונים מאוד

חילוקי הדעות בין האגף שדגל בפיוס בכל מחיר, לבין הזרם המרכזי של התנועה החריפו לנוכח העימות המתמשך עם הערבים, והאכזבה הקשה מהמדיניות הבריטית.
הנושא היחיד שבו שררה הסכמה מלאה בין כל חלקי המפלגה היה ההתנגדות המוחלטת לטרור היהודי. רוזנבליט ראה את הנעשה בעיני גיתה: "היישוב, כשוליית הקודם בשירו, אינו מסוגל עוד להשתלט על הרוחות שהעלה". (בונדי, עמ' 340). לארנסט סימון אמר: "הדבר החשוב ביותר שעלינו ללמוד מן הפשיזם והנאציזם הוא שהסכנה הזו יכולה להיות צפויה לכל עם, גם לעמנו". (בונדי, עמ' 342).
 

עקיבא ארנסט סימון

ולטש הוסיף את אבחנתו כי בגרמניה "היה זה תפקידנו להילחם בהעדר תודעה לאומית יהודית, כאן תפקידנו להילחם בעודף". (בונדי, עמ' 379). 
פליקס הסתייג מעמדותיהם הפציפיסטיות של ולטש ולנדאואר, וראה בהם התנשאות מוסרית ונטייה לאופוזיציה קיצונית. בוועידה בנהריה דיבר על הצורך בהידוק היחסים בין 'עלייה חדשה' ליתר חלקי האומה, ופריצת מחסום ההתבודדות. לוולטש שפירט את נימוקיו נגד המדינה היהודית ענה: "אני כופר בכך שלדנמרק לא כדאי להיות מדינה רק משום שכוחותיה דלים". (בונדי, עמ' 335). 

חברי המפלגה היו נתונים לביקורת קשה בשל העמדות הפציפיסטיות, והדרישה למדינה דו לאומית של חלק מהחברים. ביקורת לא מעודנת זו באה לידי ביטוי בכרוז של פועלי חיפה בו נכתב "אל ניתן למנמיכי הדגל, לאנשי מה-יפית, כעורך 'הארץ' ואנשי 'עלייה חדשה' לזרוע בנו פירוד מתוך חנופה לאנשי הספר הלבן. נתקומם גם נגד התוקעים סכין בגב האומה הנתונה במערכה על עתידה". (בונדי, עמ' 359). 

בסופו של דבר אירע פילוג בין 'המתונים' ו'המתונים מאוד'. לנדאואר פרש, ובילה את רוב זמנו בחוץ לארץ, בעיקר בפאריס "מנוכר, אכול צער על כך שבשם המדינה ניתן הכשר לכל מעשה שררה, על שנבנתה על שברי מולדתו של עם אחר, 'יש לי מולדת לאומית, אך האם יש לי מולדת אישית?'. הוא נפטר ב-1954 בניו יורק". (בונדי, עמ' 410).
הערה 5: קישור לסרט המתעד את הקונגרס הציוני שבו ראיון עם גיאורג לנדאואר בדקה 53.
 

גיאורג לנדאואר

פליקס התנגד לפעילות מזויינת והטיף להתנגדות סבילה ומרי אזרחי אל מול מדיניות הספר הלבן של הבריטים. הוא הציע צום קולקטיבי של מנהיגים ציוניים, כולל ויצמן וסילבר שישהו לשם כך בארץ, וכוונתו הייתה לצום עד תום. הצעתו לא זכתה לתמיכה, וגרשום שוקן אמר שצום מתאים להודים, ולא ליהודים. אך פליקס לא היה פציפיסט מנותק מהמציאות, וכאשר חבריו מחו על מעשי תגמול, סבר שמותר לפוצץ בתים המשמשים עמדה לצלפים. לדעתו אפשר לדבר על הגנה אקטיבית, וסבר ש'ההבלגה' הסתיימה כי אי אפשר להמתין לשקט, כמו בימי המאורעות, במשך שלוש שנים. 
בפרוץ מלחמת השחרור התעורר בפליקס קצין הצבא, והוא כתב לגולדמן ש'ההגנה' מוכיחה את עצמה באופן יוצא מן הכלל.

המפלגה הפרוגרסיבית

פליקס וחבריו החליטו להתארגן באופן שונה לבחירות שנקבעו לספטמבר 1948, וכולם הסכימו של המפלגה 'עלייה חדשה' הוא שם גרוע. הם ביקשו לפנות לקהל רחב יותר, ובמרס 1948 הוצע להקים את המפלגה פרוגרסיבית, באמצעות איחוד בין 'עליה חדשה', 'העובד הציוני' וחברים מה'ציונים הכלליים' שהצטרפו אליהם.

במאי 1947 חגגו הייקים את יום ההולדת השישים של פליקס שעמד עתה בראש מפלגה חדשה. קורט בלומנפלד איחל לו הצלחה בימים שהפשיזם והטרור מצאו דריסת רגל גם בארץ ישראל, ו'השטן רוקד בקרבנו' כאמרת שמריהו לוין.

געגועים לרפובליקת ויימאר
המצע של המפלגה (ששינתה תדיר את שמה אך לא את הDNA שלה) תאם את המורשת הליברלית של המאה שעברה, ושל הסוציאל דמוקרטיה של רפובליקת ויימאר חסרת המזל. מילות המפתח היו קידמה, סובלנות, הומאניות והגנה חסרת פשרות על חירות הפרט. 
 

בתחום הכלכלי דרשו כלכלה חופשית המבוקרת על ידי תכנון ופיקוח כדרישת הזמן, ביטול אפליית המגזר הפרטי, ארגון מחדש של שיטת המיסוי והנהגת שיטות חדשות למשיכת הון מחו"ל. הם ביקשו לקיים רפורמות סוציאליות בלי דוגמות מרקסיסטיות של מלחמת מעמדות, והעריכו את הציונות החלוצית והשיבה לעבודת האדמה. 

בתחום המדיני האמינו בפרגמטיות מדינית נטולת קיצוניות ודמגוגיה, ביטול המשטר הצבאי וניסיון להידבר עם הציבור הערבי ועם ארצות ערב.
בתחום מדיניות הפנים דרשו את ביטול זרמי החינוך המפלגתיים, ויצירת חינוך ממלכתי אחיד בו תיאסר פעילות פוליטית. הם עמדו על סילוק הפוליטיזציה מכוחות הביטחון ומנגנוני השלטון והכלכלה. דרשו ביטוח סוציאלי ממלכתי (ביטוח חובה עממי), ושירותי בריאות בלי קשר לחברות במפלגה.

חופש הדת אך גם החופש מדת. המפלגה נלחמה כל השנים על קיום נישואין וגירושים אזרחיים אלא אם תינקט יוזמה של פתרונות ברוח הזמן במסגרת ההלכה, דבר שכמובן לא אירע.

משה קול (קולודני) אמר כי המפלגה הפרוגרסיבית תהיה גשר בין הציונות ממזרח ומערב, וגשר בין יהודי אמריקה ומזרח אירופה. רות בונדי העירה שיאן מסריק, שר החוץ של צ'כוסלובקיה שנרצח באותה שנה בפראג, לא אהב את המטפורה של גשר שנועדה גם למדינתו: "מגשר משתינים כולם למים". (בונדי, עמ' 409).

הכרזת המדינה – פליקס מונה לשר המשפטים

ב-18 אפריל 1948 נכח פליקס בישיבה הגורלית שהתקיימה בחדר הישיבות של בית קרן הקיימת ברחוב הרמן צבי שפירא בתל אביב בה הוחלט על הכרזת המדינה. כשהגיעו לשלב חלוקת התיקים היה ברור שתיק המשפטים, שלמען האמת איש לא גילה בו עניין מיוחד, יימסר לפנחס רוזנבליט. רק הרב פישמן מימון התרעם על כך שהתיק נמסר למי שאין לו ידע במשפט העברי, אך ציין כי הוא מעריך את פליקס כאדם ישר ונכבד. 

כאשר נושא הצעת שביתת הנשק הועלה להצבעה ביקשו ארבעה - רוזנבליט, רמז, קפלן ושיטרית לקבל את ההצעה. על הנזק שגרמה נטייתו להסכים לשביתת הנשק כתבה רות בונדי: "בפולקלור הישראלי, שלעתים אין העובדות יכולות לו, השתרשה האגדה שרוזנבליט התנגד להקמת המדינה. אגדה שניסה לשרש אותה עוד בחייו, בלא הצלחה יתרה". (בונדי, עמ' 391).
 

חותם על מגילת העצמאות

כל נושאי הנוהל, חלוקת הסמכויות, היחסים בין המועצה למנהלת העם, והמעבר משלטון המנדט למדינה עצמאית - לא היו בראש מענייניהם של מי שחרדו לעצם קיום המדינה, ונותרו על כן בשליטתו המוחלטת של פליקס. הוא לא השתתף במחלוקות הקשות סביב השליטה בכוחות הביטחון, אף על פי שבערוב ימיו הודה כי חלם בנעוריו להיות ראש ממשלה, או גנרל במדינה היהודית, אך באותם ימים הותיר את הזירה הביטחונית לאחרים.
 

הממשלה הראשונה 1948

פליקס, מעתה פנחס רוזן על פי בקשת בן גוריון, תמך בקו המדיני המתון של משה שרת מול הקו האקטיביסטי של דוד בן גוריון, ורות בונדי כתבה על כך: "הערכת חשיבות הקשרים עם העולם נבעה אצל רוזנבליט, בין השאר, מתפיסת הרצל שהציונות זקוקה לאהדת העמים כדי להתגשם. בניגוד לבן גוריון סבר רוזנבליט שלישראל חשוב גם מה יאמרו הגויים, לא רק מה יעשו היהודים". (בונדי, עמ' 404). 
אך המציאות טפחה על פניהם של נאמני האסכולה הדיפלומטית כשרת ורוזן, כאשר האו"ם לא הצליח לבצע את החלוקה שעליה החליט, ולא הצליח למנוע את פלישת מדינות ערב לארץ ישראל. 

רוזן תמך בשרת בעימותיו עם בן גוריון, אך השתדל להצניע זאת כי הבין שתמיכתו אינה מסייעת לו. ציטט את היינה שכתב: "אל תביכי אותי, ילדתי היפה, ואל תברכי אותי לשלום בשדרות אונטר דן לינדן". (בונדי, עמ' 497).
למרות חילוקי הדעות, החל במהלך השנים להעריך יותר ויותר את מנהיגותו של דוד בן גוריון. את אומץ ליבו, נכונותו לקבל על עצמו אחריות להחלטות קשות. היה ער לעובדה שראש הממשלה הקפיד על חלוקת הסמכויות, לא התערב בעבודתו ולא הושפע מהעובדה שבוועידת פאריס ב - 1946 דרש את התפטרותו, אף על פי שידע כי לא שכח זאת.

בן גוריון התפטר במפתיע מראשות הממשלה בדצמבר 1953, והמפלגה הפרוגרסיבית התכוננה לבחירות. רוזן, ממושמע כדרכו, התייצב בעשרות אספות בחירות, לפעמים בשתיים ליום והתפלל לרגע שהבחירות יסתיימו. במכתבו להאנס אמר כי העובדה כי הוא שונא לנאום, להתראיין ולכתוב מאמרים אמורה הייתה לפסול אותו לתפקיד פוליטי. אישיותו הצנועה הייתה בסיס התעמולה בעד ונגד המפלגה בראשה עמד. אנשי מפא"י פרסמו בגרמנית את השאלה: "האם אתם יכולים לתאר לעצמכם את פנחס רוזן כשר הביטחון?".
 

"פאני רוזנבליט הייתה גאה על בנה המיניסטר, אבל לא יותר מדי: בסך הכול הוא רק ענה על הציפיות מבניה". (בונדי, עמ' 394). לגדעון קלוורי כתב שלהיות שר זו טרדה, ושחייו עמוסים מדי, אך זו זכות להיות שותף למאמץ הגדול של בניית המדינה. 
 

עומדים מימין יוסף, ליאו, מרטין ופנחס. יושבות פאני עם בנותיה מאלי ואלזה

ליל הסדר הראשון כבני חירות הסב כל שבט הרוזנבליטים בתל אביב בביתה של אלזה שטרנברג. פליקס ישב בראש השולחן, ליאו ואנה חגגו את חתונת הכסף ובנם שמוליק רוזן דקלם חרוזים שכתב לכבוד המאורע. כשפאני נפטרה בשיבה טובה ונקברה ליד הדסה ורבקה, שלח בן גוריון מכתב תנחומים שמתוכו דיבר כאבו שלו "אשריך שזכית לאם עד גיל זה. אושר גדול זה של אהבת אם נגזל ממני כשהייתי ילד בן עשר ועדיין הצער תוסס בלבי". (בונדי, עמ' 434). 

"שמיעת מוסיקה קלאסית, בדומה לקריאה חוזרת ביצירות גיתה הייתה לפליקס רוזנבליט צורך נפשי, משענת, מקור הנאה, מעין כוח". (בונדי, עמ' 372). זו הסיבה שאף על פי שסדר יומו היה עמוס, הסכים לכהן כיושב ראש הנהלת התזמורת הפילהרמונית הארצישראלית. 

"גם כאלמן מבוקש נישאר פליקס, עד כמה שניתן איש ההרגלים הישנים. סעד את ארוחות סוף השבוע עם שבט הרוזנבליטים, אצל מאלי, עם יוסף וקטה דן במלון, אצל ידידיו יוצאי גרמניה, קרא עיתונים, האזין למוסיקה, לשידורי בי.בי.סי., שיחק שמחט. בשבת אחר הצהרים בא לקפה אל אמו בדירתה ברחוב סירקין". (בונדי, עמ' 371). 

פליקס הרבה לנסוע לירושלים בה התארח אצל יוהנה ויוליוס רוזנפלד, ונפגש עם בלומנפלד, מוזס, זמורה והעגנונים. יוליוס חלה בסרטן ועבר לטיפולו של ד"ר דנציגר בתל אביב, והיה זה אך טבעי שבני הזוג יתגוררו בביתו. 

יוהנה

יוליוס רוזנפלד, ידיד נעוריו ושותפו מימי ברלין, נפטר בראשית 1949 מסרטן, והקרבה בינו לאלמנתה יוהנה התהדקה. 
 

יוהנה רוזנפלד

יוהנה, בת למשפחת ברודסקי מלכי הסחר בסוכר ברוסיה הצארית, הייתה אישה פתוחה ואוהבת אדם, ידעה לצחוק ולנגן בפסנתר והייתה מעורה בחיי המוסיקה בארץ. "גבוהת קומה, מלאת גוף, בעלת חזה שופע, אך תמירה ובעלת הליכה מלכותית - לפי מושגי אותם הימים כאשר מלכות וזמרות היו בעלות משקל - וראשה המורם העטור בשיער המכסיף בלט מתוך הקהל. היא הייתה שונה מאוד גם מאני, גם מהדסה, ששתיהן היו חברותיה. דמות אימהית מאוד שמעולם לא עבדה לפרנסתה, אלא הקדישה את כל חייה למשפחתה ולילדיה, ועתה פינקה את פליקס, השגיחה עליו ונדדה עמו בין תל אביב לירושלים. היו אלו נישואים של שני אנשים בשלים, בלא סופות כנישואי פליקס לאני, ובלא פחד האבדה המכרסם כבחיי הדסה ורבקה הקטנה. נישואים מאושרים לפי תחושת שניהם". (בונדי, עמ' 435). 

יוהנה בת 59 ורוזן בן 63 נישאו כדת וכדין בעיקר בשל תפקידיו הציבוריים. עובדה מעניינת היא שאשתו הראשונה הייתה קודם ארוסתו של אחיו, אשתו השנייה הייתה גרושתו של חברו מילדות ומורהו הרוחני, ואשתו השלישית אלמנתו של חברו הקרוב מימי האוניברסיטה. 

יוצאי גרמניה היו מחלוצי המלונאות ברמה מקצועית בארץ ובתי המלון, והפנסיונים שלהם הפכו למקומות מפגש שלהם וגם של אחרים. לוטה אייזנברג, ילידת קניגסברג וחברת משפחה, הקימה את 'גלי כנרת' שנחשב למלון גדול ששמו יצא בעולם לתהילה בגלל אווירתו המיוחדת, האוכל הטוב וההקפדה על פרטים הקטנים. "רוזן אהב את המקום, את הטיולים לאורך שפת הכנרת, את השיחות עם חברים, את הקריאה בספרים שהביא עמו, מול נוף הים והרי הגולן, אהב לרקוד ואלס בערב ריקודים. גם בן גוריון אהב את המלון. היה מאורחיו הראשונים והתאכסן בו יחד עם יוהנה בטרם נישאו כדת וכדין (כפי שלא נעלם מעיני האורחים)". (בונדי, עמ' 507). יוהנה הצליחה במקום שבו נכשלה הדסה, ויצרה קשרים טובים עם ילדיו של פליקס ונכדיו, שבאו אף הם לחופשות משפחתיות במלון. גם גדעון קלוורי, בנה של הדסה, נהג להגיע עם משפחתו מקיבוץ איילת השחר.

אני העתיקה את כל המכתבים ששלח לה בימי מלחמת העולם הראשונה, ושלחה אליו כדי להוכיח לו איזה אדם נפלא היה. היא סתרה את דבריו כי נפרדו כי לא רצתה לעלות ארצה וטענה כי "אילו רק נשארו לבדם, כיצד הייתה מוכנה לאהוב אותו ולהתמסר לו. היא לא רצתה לחיות לצדו בבדידות מעליבה. את כל זאת כתבה בהתקרבה לגיל שבעים. כיום אני מבקשת רק דבר אחד - לחיות עמך בשלום ובאהבה, אם כי בנפרד, את שנותינו האחרונות. הייתי רוצה להיקבר לצידך, מגיע לי והוסיפה בהערת שולים 'אבל גם זה לא יינתן לי'". (בונדי, עמ' 508-507).

לאחר מות אמו ארגן רוזן את הסדר כהלכתו ב'גלי כנרת' בנוסח אשכנז, בו השתתפו מדי פעם משפחות שוקן, עגנון וכל בני השבט. הוא בדק לפני ליל הסדר את רשימת האורחים כדי להטיל על המוזמנים את סדר קריאת ההגדה שנמשכה כשלוש שעות.

רות בונדי כתבה: "גם אם התרכך מעט עם חלוף השנים נשאר פליקס עצור ברגשותיו. ממעט לחשוף את עצמו. כאשר גיליתי בגנזך המדינה שורה של תיקים המוגדרים כ'תיקים אישיים' של שר המשפטים, קיוויתי שהנה, סוף סוף, אמצא את החסר, אשנב לנפשו. אולם מצאתי רק אין סוף הזמנות לחתונות". (בונדי, עמ' 521).
 

יוהנה נפטרה בסתיו 1958, ורוזן חש בדידות וריקנות ושקע בעבודה. את סופי השבוע בילה אצל אחיה ובני משפחתה, כאילו קיווה באמצעותם לשמר את שמחת החיים שלה. 

שר המשפטים

חוסר העניין שגילו בן גוריון וחברי הממשלה בענייני חוק, נוהל, העברה טכנית של השלטון ושאלות מבניות של מוסדות השלטון - הותירו את הפיקוד בידיו של פנחס רוזן. 

מינויים לתפקידים בכירים:
נאמן לגישתו הממלכתית נמנע פנחס רוזן ממינויים פוליטיים מקרב אנשי מפלגתו. בחירתו הראשונה למנכ"ל משרדו הייתה יעקב שמשון שפירא, איש מפא"י. שפירא אמר שתרם כבר מספיק למדינה בכך שניהל מאבקים קשים נגד השלטון הבריטי, העדיף את השוק הפרטי וסירב להצעת השר. הוא התרצה רק כאשר אחותו ששכלה את בנה הזכירה לו שיש מי שתרם יותר. בסופו של דבר שפירא העדיף את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, ורוזן שהודה שאין לו שאיפות אימפריאליות לסמכויות, הותיר בידיו כוח רב.
הוא גייס וקידם את חיים כהן, יליד גרמניה ותלמיד ישיבה שיצא בשאלה, לאחר שהתרשם מחריפותו. לרוזן בעל הגישה הממלכתית בימים של פוליטיזציה מוחלטת בשירות הציבורי, לא הפריע, שכהן שעלה ארצה מגרמניה בשנת 1933 ולא חש כעולה חדש, לא הצטרף ל'ארגון עולי מרכז אירופה' או למפלגת 'עלייה חדשה'. הוא היה מבוגר מכהן ב-24 שנים, והיה להם רקע משותף כי שניהם הגיעו מגרמניה ממשפחות שומרות מסורת. שררו ביניהם יחסי הבנה, הערכה וחיבה הדדיים שהקלו על האיזון העדין בין תפקידיהם. רוזן היה איש שידע להקשיב ולהתייעץ והיה מודע לכך כי כהן עלה עליו כמשפטן בתחומי המשפט העברי והאנגלי. 
 

חיים כהן

חיים כהן, שהיה לשופט בבית המשפט העליון, סיפר בראיון עם מיכאל ששר בשנת 1990:על פנחס רוזן ויחסיהם: "הוא היה יקה בכל רמ״ח איבריו והדבר התבטא גם בענייני המקצוע. גם בחיצוניותו היה יקה: תמיד היה מגולח למשעי ולא היה רבב על בגדו. לא היית מוצא אצלו נייר או ספר שלא היו במקומם, כי הוא לא היה יכול לסבול אי-סדר. אגב, בכך מצא בי בעל ברית. גם אני כך". (סלע-שפי).


רוזן היה קפדן מאוד באשר לניקיון הכפיים של עובדי מערכת המשפט. בתקופת המעבר השלטוני מימי המנדט למדינה אירע שסירב, בנוקשות פרוסית, להשאיר במשרותיהם עובדים מסוימים גם אם נגרמו טרגדיות ככך. לדבריו "עתיד המדינה, לטוב ולרע, תלוי בפקידיה. דרושים לנו פקידים מוכשרים וישרים, ויש לבחור אותם ללא התחשבות בהשתייכותם הפוליטית". (בונדי, עמ' 414).
 
כשר המשפטים היה רוזן מוסמך למנות שופטים על פי שיקול דעתו, אך הוא בחר לוותר על סמכות זו ומינה ועדה מייעצת. הוועדה הייתה לוועדת מינויים כחוק בראשות שר המשפטים, ובה חברים נשיא בית המשפט העליון ושניים משופטיו, שני חברי כנסת, שני נציגי לשכת עורכי הדין ושני שרי ממשלה. זו שיטה ישראלית מקורית, והיא נבעה מדרכו של רוזן להתייעץ ולנטרל כל השפעה פוליטית בעתיד. הוא ביקש מנשיא בית המשפט העליון להבהיר לשופטים שאסורה עליהם פעילות פוליטית, דבר שבאותם ימים לא היה מובן מאליו. 

רוזן המליץ על זיגפריד מוזס לתפקיד מבקר המדינה. שמו מייצג אולי יותר מכל את השילוב בנפשם של יהודי גרמניה בין המסורת היהודית (מוזס – משה) ואהבת התרבות הגרמנית (זיגפריד גיבור אגדת הניבלונגים). 
 

זיגפריד מוזס – מבקר המדינה הראשון (1952)

מועמדותו של מוזס הייתה מתבקשת לאור ההשכלה והניסיון שלו: הוא היה משפטן, רואה חשבון מוסמך וניהל את עסקיו המסועפים של שוקן בגרמניה. היו שלא התלהבו ממינוי של ייקה קפדן ונוקשה, אך הוא הצליח בתפקיד ומינויו הוארך שלוש פעמים: "אזרחי המדינה למדו לראות ביקיות תכונה רצויה למבקר המדינה שנועד להגן קודם כול על האינטרסים שלהם מול שרירות הממשל". (בונדי, עמ' 427).

דת ומדינה:
רוזן היה בעד ביטול סמכות בתי הדין הרבניים בדיני אישות מתוך ההכרה כי בעידן של ניסיון להגיע לשוויון זכויות לנשים, אין מקום לדינים שאין מוכנים לשנותם ולהתאימם לימינו. גם נושא פסולי החיתון ונישואין בין-עדתיים לא מצאו את פתרונם כל עוד הסמכות הבלעדית נמסרה לבתי הדין הדתיים. הייתה הסכמה כי יש לבטל את הבלעדיות של הרבנות, אך בן גוריון לא ידע לעמוד בצערו של שר הדתות הרב פישמן מיימון, והצעת רוזן נדחתה. 
"רוזן, שהייתה בו תערובת של מורשת אבות עם גישה מתירנית בנוגע לקשרים בין המינים כפי שהייתה נפוצה בקרב יהדות גרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה, נחשב לאביו הרוחני של מושג 'הידועה בציבור' בישראל". (בונדי, עמ' 484). זו הייתה תרומתו לכל פסולי החיתון ואנשים שהאורתודוקסיה מנעה הכרה משפטית בזוגיות שלהם.

בגיל 84 עוד כתב לנחום גולדמן שהם מחפשים דרך לשנות את החקיקה הארכאית. הוא ברך בכל לב את חיים כהן, שופט בית המשפט העליון ובן טיפוחיו, כאשר נשא לאישה את מיכל זמורה שהייתה גרושה אצל רב קונסרבטיבי בארצות הברית. 

החוקה:
אחד מהנושאים שפנחס רוזן ומפלגתו נלחמו עליהם היה כינון חוקה לישראל. כאשר כל הניסיונות נכשלו הציע רוזן ב-1959 שהמפלגה הפרוגרסיבית, כמי שאמורה להגן על זכויות האזרח, תנסח חוקה ותציע אותה לכנסת. גם ניסיון זה לא עלה יפה. חיים כהן, שכיהן כיועץ המשפטי לממשלה התנגד לחוקה כי היה חסיד השיטה האנגלית בה אין חוקה. כהן, שלמד בישיבה והכיר את דרך הפעולה של החרדים והדתיים, גם חשש כי ינצלו את כינון החוקה כדי להשליט את המשפט העברי וההלכה כמערכת מחייבת מבחינה משפטית.

שיטת הבחירות: 
בן גוריון ראה בשינוי שיטת הבחירות הקיימת לשיטת הבחירות הרובניות-אזוריות - תנאי לקיום משטר פרלמנטרי יעיל, ומניעת המצב בו הממשלה נתונה לסחטנות של קבוצות קטנות בחברה. פנחס רוזן התנגד כל השנים לשינוי השיטה שהייתה מוחקת את מפלגתו. הוא טען שאינו מונע משיקולים צרים אלא להיפך: 
רוזן טען כי השיטה האזורית אינה מתאימה לחייה הפוליטיים של ישראל כי אין להבטיח את אחדות האומה אלא על ידי ויתורים הדדיים, ומשטר של קואליציה הוא משטר של פשרות. לדעתו בזכות השיטה הקיימת זכתה המדינה לשלום מעמדי מאז הקמתה. כמו כן חשש, וככל הנראה לא בלי בסיס, מכוחה של ממפא"י ושתלטנותה. הפחד היה שמפלגה חזקה, בהעדר חוקה, עלולה להאריך את תקופת כהונתה על פי רצונה.

הוא ייחס חשיבות למפלגתו כשומרת הגחלת הליבראלית וזכויות הפרט, ולא ראה בתנועת 'החירות' וב'ציונים הכלליים' ששאפו לחבור ל'חירות' - פרטנרים להקמת מפלגה גדולה שתשרוד את שיטת הבחירות המוצעת. 
מפלגתו של רוזן נחשבה לחלשה, ולסוג של גרורה של בן גוריון, אך אנשיה ידעו לעתים לעמוד על דרישותיהם: כאשר תביעתם להעלאת שכרה של 'האינטליגנציה העובדת' נדחתה, הם התפטרו מהממשלה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה התפטר שר על רקע של עימות עקרוני. 

רוזן הגן על חופש העיתונות אך בסייגים: מול הטוענים כי דיכוי חופש ההבעה הביא לעלייתו לשלטון של היטלר, ענה רוזן שדווקא חופש ההסתה הבלתי מרוסנת תרם לעליית כוחו: "היטלר לא היה עולה לשלטון אלמלא החופש המוחלט להשמיץ, להרוס ולשקר". (בונדי, עמ' 493). הוא נחשב לאבי 'חוק איסור לשון הרע' שאושר ב-1965. אורי אבנרי כתב בגנות 'אדם הגון' שבכל שנות פעילותו כשר משפטים לא הביא אף הצעת חוק שיש בה משום הרחבת זכויות האזרח. "אלוהים יצילנו מאנשים הגונים, על הבלתי הגונים נתגבר בכוחות עצמנו". (בונדי, עמ' 493). 

רוזן דגל בביטול עונש המוות, וציטט את גנראל לאפאייט שאמר: "אני אדרוש ביטול עונש המוות עד אשר יוכיחו לי שאדם חונן בתכונה של לא לטעות לעולם". (בונדי, עמ' 449).

הפיצויים מגרמניה
ב-1943, בימים שהגרמנים עדיין נאחזו בחארקוב, פרסם זיגפריד מוזס מאמר שבו העלה לראשונה את הדרישה מהגרמנים לפצות את היהודים. הוויכוח על נושא השילומים מגרמניה הלהיט את החברה הישראלית, כאשר מפ"ם משמאל וחרות מימין ראו בו מעשה בגידה ופגיעה בזכרם של הנרצחים. הוויכוח התלהט ומתנגדי ההסכם אף קיימו הפגנה אלימה מול הכנסת במהלכה הושלכו לעבר חברי הכנסת אבנים. רוזן שהתנגד לסלחנות כלפי גרמניה, לא ראה כל סיבה לא לקבל את כספי השילומים שיסייעו לבנות את הארץ. הוא ראה בכך גביית חוב לגיטימית ללא אלמנט של סליחה.

רות בונדי כתבה: "צדקו הרציונליסטים, כלכלת ישראל התאוששה והתבססה, צדקו הרגשנים: גם אם טענו מחייבי הסכם השילומים שאין בו כפרה ואין בו סליחה, ואין בו פתח ליחסים נורמאליים בין שתי המדינות, המציאות הוכיחה אחרת". (בונדי, עמ' 466).

ב-1950 פרץ משבר ממשלתי, אחד מיני רבים, וויצמן הטיל פורמאלית על רוזן להרכיב את הממשלה החדשה. רוזן הצליח במשימתו תוך עשרה ימים, ובן גוריון שב לעמוד בראשה. בעת הצגת הממשלה החדשה אמר חבר הכנסת בן אליעזר מטעם חרות: "לשר המשפטים לא היה אומץ לב להצביע בעד הצהרת העצמאות, אדוני שר המשפטים ראה בעיניים דואגות מאוד את יציאת הבריטים מהארץ. אדוני הרואה את עצמו ליבראלי מתרגם תרגום מילולי לעברית את חוקי החירום של הבריטים בכל השטחים עד כדי שימת כבלים על ידי האזרחים". (בונדי, עמ' 469) רוזן ניסה להזים את השקר על פיו התנגד להכרזת העצמאות כל ימיו, אך גילה שקל יותר להפיץ שקר מאשר לסתור אותו. 

לבן גוריון היו מדי פעם טענות על קשיות העורף של רוזן, כמו למשל בדרישתו להעמיד את מאיר הר ציון לדין בגין פעולת גמול עצמאית על רצח אחותו שושנה וחברה עודד בעת טיול במדבר. הוא לא היה מוכן לאשר חנינה מראש תמורת הודאה כפי שביקש בן גוריון.

עובדי משרד המשפטים צחקו על השר שלהם שלעתים הוציא שעון מכיסו, הביט עליו ואמר: בעוד עשר דקות – שעת הפרסום הרשמי – אוכל לספר לכם חדשה חשובה. 

היחסים עם דוד בן גוריון

פנחס רוזן הכיר במנהיגותו של דוד בן גוריון והעריך את גדולתו, אם כי היה מודע לחסרונותיו. בן גוריון ראה ברוזן שותף נאמן ואמין במשך שנים רבות. הקרע ביניהם, לאחר שנים רבות של שיתוף פעולה, חל על רקע חקירת 'הפרשה' - אותו 'עסק הביש' בו הופעלו צעירים יהודים במצרים בפעולות חבלה. חברי הרשת שנחשפה שילמו מחיר כבד, שניים מהם הוצאו להורג ואחרים ישבו שנים רבות במאסר. שולחיהם, במקום לשלם את המחיר באובדן משרותיהם, התקוטטו במשך שנים רבות בשאלת האחריות למחדל שזכתה לכינוי 'מי נתן את ההוראה'. הסכסוך היצרי בין פנחס לבון שכיהן כשר הביטחון לבין בנימין ג'יבלי ראש אמן גלש לשאלות רחבות יותר של יחסי הכוחות בין מפא"י לאחדות העבודה, ובין צעירי בן גוריון – פרס ודיין – לוותיקי מפא"י. 
 

פנחס רוזן נקלע למערבולת לאחר שהסכים לעמוד בראש ועדה של שבעה שרים (ועדת השבעה) שפסקה כי פנחס לבון לא נתן את ההוראה, ולמעשה ניקתה אותו מהאחריות למחדל. מן הלאו אפשר ללמוד על ההן: אם לבון לא נתן את ההוראה הרי שכן נתן אותה הוא ג'יבלי. שרשרת האחריות הובילה מג'יבלי אל נאמניו של בן גוריון – משה דיין ושמעון פרס, ואף נרמז שפעלו בהשראתו של בן גוריון.

בן גוריון נדהם ממסקנות ועדת השבעה שבעיניו לקו במשוא פנים, בעיוות דין ובחצאי אמת. רוזן קיבל מכתב בו הואשם על ידי בן גוריון בעיוות הדין, והעביר אותו לחיים כהן כדי שיבדוק האם יש מקום להגיש תביעת דיבה. כהן יעץ לו לא לתבוע, וציין כי אינו משוכנע בחפותו של לבון, וכי הוועדה יכלה לעשות עבודה טובה יותר. עם זאת אך הסכים לצורך לשים קץ לעיסוק רב השנים ב'פרשה' ללא שעיר לעזאזל ובלי הוקעה.

רוזן נפגע עד עמקי נשמתו מההאשמות הפומביות של בן גוריון ב'משוא פנים', והייתה זו הפעם היחידה שחיים כהן ראה אותו בוכה. הפגיעה מהאיש שהעריץ, והיה נאמן לו על אף חילוקי הדעות, לא פגמה בחוש ההומור שלו, ובדצמבר 1964 שאל מעל בימת הכנסת: "אגב, תמיד רציתי לשאול את בן גוריון: אם מסקנות 'ועדת השבעה' הן חצאי אמת - מהו בכל זאת החצי הנכון?". (בונדי, עמ' 553).

שני הזקנים העקשנים המשיכו להתקוטט עוד שנים רבות על שאלות של חוק וצדק בזירה שהגיבורים הראשיים, לבון וג'יבלי נטשו אותה זה מכבר. הם נפגשו באזכרה למשה שרת ביולי 1965, ובן גוריון ביקש להיפגש עמו. ניסה להסביר לרוזן שהוא רואה בו קורבן לתככיו של לוי אשכול, ולא האשם במחדל. רוזן חשב לעצמו כי היה מעדיף שיראה בו מנוול מאשר טיפש. הוא ידע שבן גוריון חיבב אותו במידה מסוימת, אך לא העריך אותו. בן גוריון אמר לבנו עמוס בשיחה שנערכה בשולי 'הפרשה': "הוא איש הגון מאוד, אבל יש לו שתי בעיות: ראשית הוא משפטן קטן ושנית הוא לא חכם". (בונדי, עמ' 556).

שני הזקנים העיקשים לא התפייסו, וכאשר סוף סוף הצליחו מתווכים להפגיש ביניהם, זה כבר היה מאוחר מדי: הפגישה נערכה בביתו של בן גוריון ברחוב קרן קיימת לאחר פטירתה של פולה. זיכרונו של בן גוריון בגד בו, ורוזן היה מזועזע מההתדרדרות במצבו הבריאותי. 

המפלגה הליברלית והליברלים העצמאיים

המשברים הפוליטיים בעקבות סיפור 'הפרשה' וקרבות הירושה, גרמו לכך שבמפלגה הפרוגרסיבית שאפו להקים מערך פוליטי חדש של איחוד עם 'הציונים הכלליים'. הפרוגרסיבים חשדו כל הזמן כי 'הציונים הכלליים' מעוניינים בשותפות עמם רק כדי להעלות את המחיר במשא ומתן מול תנועת 'החירות'. 

למרות חילוקי הדעות הם הקימו את ה'מפלגה הליבראלית' בראשות רוזן בטקס מרשים שהתקיים בהיכל התרבות בנוכחות נחום גולדמן ופרופ' יעקב טלמון שהשמיע הרצאה על הליברליזם וייעודו. לאחר בחירות 1961 העדיפה מפא"י שותפות עם אחדות העבודה ומפ"ם, והליברלים נותרו באופוזיציה. 
 

לאחר זמן חברו ה'ציונים הכלליים', כצפוי, לתנועת החירות, ובמארס 1965 הקימו את גח"ל – גוש חירות ליברלים. רוזן לא השתתף במשא ומתן, ומיד לאחר האיחוד פרשו מרבית הפרוגרסיבים לשעבר, והקימו מפלגה חדשה בשם 'הליברלים העצמאיים'. כך מצא עצמו פנחס רוזן בגיל 78 מתחיל את כל הדרך הפוליטית מהתחלה כמוביל מפלגה חדשה. גם בן גוריון היה במצב דומה כאשר עמד בראש מפלגה חדשה בשם רפ"י.
 

מפלגה ל'אנשים חושבים'

רוזן אמר לבוחריו: "אנחנו קצת תמימים, וכאשר אנו אומרים משהו ומבטיחים משהו - מתכוונים אנו לכך ברצינות גמורה. מליצות ודיבורים מפוצצים אינם אהובים עלינו, יש לנו שם טוב בקרב הציבור ואנו לא רוצים לקלקל שם זה". (בונדי, עמ' 578). העיתונות לא נטתה להם חסד (חוץ מ'הארץ'), לא היה להם כסף ומנהיגם היה זקן מדי, אך הם הצליחו בכל זאת לשמור על כוחם הבסיסי, ובבחירות של 1965 זכו בחמישה מנדטים. לאחר מערכת בחירות זו חדל פליקס מלכהן כשר בממשלה, ושלוש שנים לאחר מכן התפטר מהכנסת כדי לפנות מקום לדור הבא. לימים הצטרפו אחרוני חברי המפלגה למפא"י.

כישלונם של הייקים

כאשר חזר פליקס ב-1952 לתפקידו הקבוע כשר המשפטים קבע קורט בלומנפלד בצער כי לא די בארבעה שרים ילידי גרמניה, מבקר מדינה ונשיא בית המשפט העליון וייקים מוסווים בעמדות מפתח 'כדי להשליט סדר במדינה'.

יוצאי גרמניה שאלו את עצמם לא פעם כיצד לא הצליחו להגיע לעמדות כוח פוליטיות והשפעה ועל קביעת המדיניות. 

ההיסטוריון זאב חצור כתב כי אי שילובם של יוצאי גרמניה במערכות הפוליטיות והמנהליות של היישוב, דחפו אותם לניכור והסתגרות: "ביטויי הדחיה בולטים במיוחד על רקע כישוריהם האישיים ותרומתם הקבוצתית של עולי גרמניה ליישוב בתקופתו הקשה. רבים מהעולים החדשים שבאו מברלין ופרנקפורט ושאר ערי גרמניה היו בעלי השכלה רחבה וניסיון מינהלי וארגוני. עשרות רבות של רופאים ואנשי מדע, מוזיקאים ומנהלים עלו לארץ שבה המינהל והארגון היו בידי מי שכישוריהם הפורמאליים היו נמוכים. מבחינה כלכלית הם היו אלה שהפכו את הכלכלה היישובית הנחשלת למערכת כלכלית מודרנית יחסית בתעשייה, בחקלאות וכן ברפואה ובשירותים ציבוריים. ניתן לנחש שתהליך ההתקבצות הפנימית של יהודי גרמניה בארץ ישראל בקבוצות נפרדות היה מתפתח להצעת דרך אחרת בבניית היישוב מבחינה כלכלית, ארגונית, תרבותית ודתית. ייתכן שבמשך הזמן הייתה נולדת הצעת אלטרנטיבה פוליטית. ואולם מפלגת 'עליה חדשה', במנהיגותו של פנחס רוזן, הייתה למפלגת שוליים נוספת. אי ההצלחה של יהודי גרמניה להפוך לכוח דומיננטי במערכת היישובית נבעה מכמה סיבות: החשובה שבהן היא הדמוגרפיה, אומנם העלייה החמישית נחשבה לעליה מגרמניה אך בפועל רק כעשרים אחוזים מכלל העולים באותה תקופה באו מגרמניה". (צחור, עמ' 85).
 

בלומנפלד ניתח את הסיבות לכישלון, וקבע שתקופת ויצמן שייצג את ערכיהם, שהחלה לאחר מותו של הרצל, הסתיימה ב-1939 עם פרסום הספר הלבן, ומאז החל העידן של בן גוריון. לדבריו: "'לא הייתה לנו מנהיגות פוליטית, וגם ויצמן האחד והיחיד, שתמיד יודע להשפיע השפעה רבה אינו עשוי ברזל'. 

נאמניו של ויצמן מקרב יוצאי גרמניה בארץ היו תמיד יותר וייצמניסטים מווייצמן עצמו, אבל האם הייתה להם ברירה, אם לא רצו בבן גוריון, אשר לדעתם הוביל את היישוב אלי אסון? אילו ארלוזורוב היה נותר בחיים, אולי". (בונדי, עמ361). 

רוזן שכיהן במשך עשרות שנים במנהיגה של קבוצה זו, לא קורץ מהחומר של מנהיגים, ולא היה מסוגל להתמודד עם אישיותו הדומיננטית של בן גוריון. רוזן היה מודע היטב למגבלותיו: "אני על פי טבעי יותר נציג ממנהיג. מקומי במרכז חוג שנאסף סביבי יותר מאשר בראש חיל שהולך אחרי". (בונדי, עמ' 378). 

פליקס כתב לקורט בלומנפלד אותו העריץ, על ספקותיו, ועל השאלה שהוא שאל את עצמו האם הוא הועיל לתנועה או הזיק לה: "עד היום אינני בטוח אם חיים באלמוניות ובפרישות גדולה יותר, לא היו מוסיפים ערך גם לחיי וגם לחיי התנועה. אולי החלישה ההערכה היתרה שהענקת לי ברעותך את חוש הביקורת העצמית - דווקא ברגע שהיה נחוץ קנה מידה מפוכח". (בונדי, עמ' 340). 
 

קורט בלומנפלד

קורט בלומנפלד היה כריזמטי יותר, ויתכן שאם הוא היה נבחר כמנהיג הייתה השפעתו ניכרת יותר, אך הוא איחר את הרכבת: הוא עלה ארצה מאוחר יותר, ושהה שש שנים בארה"ב, מוגבל בתנועותיו בשל מחלת לב. בלומנפלד איבד את המנהיגות והיה בעיקר צופה מהצד, משפיע בשיחות פרטיות וחי את הרגע. אהב את הציטוט של ארתור שניצלר "החיים הם השפע, לא העת, ועוד רחוק הרגע הקרב". (בונדי, עמ' 344).

רוזן היה מוכן בכל עת לפנות את מקומו כמספר אחד לחיים ויצמן. במשך שנים רבות ניסה לשכנעו לעמוד בראש מפלגת מרכז חזקה, אך ויצמן היסס ובסופו של דבר סירב. כאשר כלו כל התקוות שתלו בוויצמן הפך בעיניהם נחום גולדמן לתחליף ראוי. רות בונדי כתבה על כך: "היה ליוצאי גרמניה כשרון מיוחד לבחור להם מנהיג באדם הלא נכון. גולדמן היה אדם חכם לכל הדעות, אולם חכמה זו באה לו מתוך צפייה מן הצד. 'אינני מזדהה במאה אחוזים עם שום רעיון, שום תנועה. אני שומר תמיד על ריחוק. ספקותיי וסייגי עמי'". (בונדי, עמ' 383).
 

חיים ויצמן ונחום גולדמן

גולדמן תמך במפלגה הפרוגרסיבית בדרכים שונות, וביניהן גיוס תרומות מבעלי הון, אך סירב לתמוך בה בבחירות לכנסת. חבריה ביקשו ממנו כמה פעמים לייצג אותם בכנסת ובממשלה, אך הוא לא היה מוכן לעלות, ארצה כי טען שבחו"ל יוכל להועיל יותר, במיוחד כשצלו של בן גוריון מרחף מעליו. "גולדמן ניחן בשנינות רטורית שהייתה חסרה למנהיגות הפרוגרסיבים, אך בקרב יוצאי גרמניה שהכירו אותו עוד מנעוריו, לא היו חסרים המסתייגים מאישיותו, ובראשם בלומנפלד. בעיניו היה גולדמן איש שיודע להתאים את עצמו לכל מצב, אמן התהפוכות, המקסים את שומעיו שאין לו כעת מתחרה ותחליף בתנועה הציונית (והדבר מעיד על דלותה)". (בונדי, עמודים 460-1).

חוג 'עולי מרכז אירופה' במפלגה הפרוגרסיבית המשיך לשמור על קיום מופרד, מעין מובלעת, קן משפחתי, משענת נפשית במציאות קשה. הם המשיכו להוציא את עיתון קדמה בשפה הגרמנית, ומדי שנה נערכה אסיפה באחד מהיישובים שהקימו. רוזן תמיד נאם את הנאום המרכזי, וב-1958 בבית יצחק חזר והדגיש את עקרונות השוק החופשי, הגנת זכויות הפרט והמלחמה בשחיתות ובפוליטיזציה של השירות הציבורי. במקרים רבים הם גילו כי מפא"י אימצה ויישמה חלק גדול מעקרונותיהם המוצהרים, ובכך הוציאה את הרוח ממפרשיהם.

"הצימאון לקרבת האחים לברית לא שכך, אלא התגבר עם השנים. בערים הגדולות, בנהריה, בעפולה, במפרץ חיפה הם התכנסו דרך קבע להרצאות (בגרמנית, אלא מה?) לאירועים חברתיים. בתל אביב שוב ישבו ליד שולחן קבוע ב'מרתף ראשון' שברחוב אלנבי. הם התחייבו לתרום אחוז אחד מכספי הפיצויים לקרן חירום של הברית (מי שעלה בהתלהבות נעורים בשנות העשרים לא נכלל, 'המסכן', בין קרבנות הנאצים הזכאים לפיצוי). הם היו אסירי תודה על שחינוך הברית הציל בעוד מועד את חייהם וחיי משפחתם, מודעים לשנים המתמעטות, כותבים בחרוזים איש בשבחי רעהו לכבוד ימי יובלות. מרטין חיבר שיר ארוך ליום הולדתו השבעים וחמישה של קורט בלומנפלד, מורם ורבם, שכתיבת מכתבים הייתה לו עתה תחליף ללהט הנאום". (בונדי, עמ' 529).

אפילוג

לאחר שנים של עבודה ציבורית מאומצת - זכה סוף סוף פנחס רוזן לכמה שנות מנוחה. הוא הרבה לקרוא ספרים, להאזין למוסיקה קלאסית ולטייל. לחבריו סיפר כי כבר אינו צריך להסתיר את העובדה שמעולם לא הספיק לבקר בעיר יפה כפירנצה.

החלה גם עת הכיבודים של מי ששמר על שמו הטוב במשך עשרות שנות פעילות פוליטית ופרלמנטרית. ביוני 1967 העניקה האוניברסיטה העברית לרוזן וליצחק רבין תארי דוקטור של כבוד על פסגת הר הצופים. היה זה 42 שנים לאחר שרוזנבליט הצעיר ישב באותו מקום בקהל בטקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית.
 

בגיל 85 זכה לאזרחות כבוד של תל אביב, הקתדרה למשפט קונסטיטוציוני באוניברסיטת תל אביב נקראה על שמו, וב-1973 הוענק לו פרס ישראל. רוזן התנגד לקריאת רחוב על שמו כי בימיו בעיריית תל אביב העביר החלטה שאין קוראים רחובות על שמות אנשים בחייהם. 

שלוש פעמים עלה שמו כמועמד לתפקיד נשיא המדינה.ב-1951 קרא לו בן גוריון כשוויצמן חלה, ובשנת 1962 סירב בטיעון כי אינו איש של נאומים וטקסים ולנשיא לא נמסרו סמכויות. אולי חש שאינו מושרש דיו בתרבות העברית והעובדה כי ילדיו לא חיו בארץ ובנו נשוי לאישה שאינה יהודייה גרמו לו לסרב להצעה.
 

פנחס רוזן (פליקס רוזנבליט) נפטר במאי 1978 בגיל 91.
ירון לונדון ערך עמו ראיון לאחר פרישתו ושאל אותו על הישגיו כשר המשפטים. תשובתו הייתה: "מדינת ישראל היא מדינת חוק ומנגנונה המשפטי טוב, נאמן ושומר על טוהר המידות". (בונדי, עמ' 584). מי ייתן שהישג זה ישמר ולא יפגע.

כתבה: עליזה גרינבאום

פליקס רוזנבליט – פנחס רוזן 1887- 1978