פנחס קוזלובסקי נולד בשנת 1906 בעיירה סובאלקי שבפולין. אמו השתייכה למשפחה של חסידי גור, והייתה אישה אדוקה מאוד. לאחר מות הוריה, שלחה את אחיה ואחיותיה לארצות הברית, אך עצמה בחרה להישאר בפולין, משום שחששה כי ביבשת החדשה יהיה קשה לשמור על אורח חיים דתי.
. אביו היה בוגר ישיבות טלז וסלובודקה, וממייסדי תנועת המזרחי בעיירה. הוא הקפיד ללמוד גמרא מדי יום, אך גם קרא ספרות עברית משכילית וספרות רוסית. לבנו אמר כי הדברים הכתובים בספרים אלו הם שטויות, ופנחס השיב לו בחוצפה ילדותית ושאל 'אז למה אתה קורא בהם?'.
פנחס היה ילד חולני, כרוך מאוד אחר אימו. נכדתו, מיכל ספיר הקדישה לסבה ביוגרפיה בשם "היש הגדול", ובה סיפרה כי במשפחה צחקו עליו על כך שעד גיל שמונה עשרה נהג לשבת לצידה של אימו ולהבטיח לה שלא יעזוב אותה לעולם. למרות הבטחתו, שבר את ליבם של הוריו כאשר הודיע שבכוונתו לעלות לארץ ישראל. הוריו אמנם היו, כמרבית תושבי סובאלקי, תומכים נלהבים ברעיון הציוני, אך לא כאשר הדבר נוגע לבנם האהוב. הרב שמואל מוהליבר, ממבשרי הציונות, שכיהן בעבר כרב העיירה הכשיר את הלבבות התושבים לרעיון הציוני. מספר דמויות שהטביעו את חותמן על הההיסטוריה הציונית הגיעו מעיירה זו, בהם אברהם (יאיר) שטרן, חיים מרגליות קלווריסקי (אף שנשכח היה לו תפקיד חשוב שהתיישבות בצפון הארץ) והמחנך יוסף עזריהו. שטרן, לימי מפקד הלח"י, יציל בעתיד את חייו: שנים לאחר מכן, כאשר הוצא גזר דין מוות מטעם הלח"י על פנחס ספיר - מנהיג פועלים דומיננטי בכפר סבא - שטרן סירב לאשר את גזר הדין ופסק: 'בפינייה שלי לא תגעו'. הנער נמשך לחברתם של חברי של תנועת 'החלוץ' ויזם עם חבריו את הקמת 'החלוץ הצעיר'. צעד זה לא מצא חן בעיני ההורים האדוקים בדתם. בנם הבכור היגר לארצות הברית כדי לחמוק מהגיוס לצבא וטבע שם למוות. שתי האחיות יעלו בהמשך לארץ ישראל, ובת אחת, שהייתה לקומוניסטית נפטרה משחפת. לימים יציל את הוריו, כאשר יעלה אותם ארצה, בשנת 1935, שנים ספורות לפני השואה.
האב שלח אותו, בהתאם להשקפתו לבית ספר תחכמוני בוורשה שהשתייך לתנועת 'המזרחי' - הדתית ציונית. מוסד זה הכשיר לרבנות ושילב במקביל לימודי חול. פנחס לא מצא עניין בלימודים, ויחד עם חברו, יצחק בשביס זינגר, פרש לאחר שנתיים, ושב לסובלק. שם הצטרף לקבוצת חברי 'החלוץ' שהכשירו את עצמם לעלייה לארץ ישראל.
כבר בגיל צעיר עורר התפעלות בחריצותו, בזיכרונו למספרים ותאריכים וברוחו היזמית. בהדרגה הוטלו עליו, בתנועת החלוץ, תפקידים רבים יותר, ובשנת 1927, והוא בן עשרים בלבד, מונה לגזבר התנועה בכל פולין. פנחס נהג לומר כי ירש מאימו את כישוריה הפיננסיים. האם, כמו נשים יהודיות רבות באותה תקופה, פרנסה את המשפחה בעיסוקה כסוחרת בתחום הנוצות והפוך. הסוחרים הגויים העריכו את יושרה ואת ישירותה, שהגיעה לעיתים לכדי חספוס. בביוגרפיה כותבת נכדתו, מיכל ספיר, את זיכרונותיו המשוערים בגוף ראשון: "מאימא למדתי את עקרונות הכלכלה המעשית, ואולי זו הסיבה שאלו קשורים אצלי לא רק עם פרינציפים קשים של מציאות, אלא גם עם ריפוד והגנה עודפת ושמירה על החום" (היש הגדול, עמ' 115).
"אחת הפעילויות החביבות עלי במסגרת פעילותי ב'החלוץ' היא הקמת מפעלים קונסטרוקטיביים כמו הנגרייה, שבהם מכשירים החברים את עצמם לקראת עלייתם לארץ. אני נוסע ברחבי הגליל ורואה איך עולות וצומחות מחצבות, מסגריות ומשוריות. כשאני רואה את המכונות הפועלות ושומע את זמזום גלגליהן ומחזיק בידי את החומרים שהן מייצרות ומעבדות – אבן עץ וברזל - אני מתמלא שמחה. אלה הם לדידי לבו ומהותו של רעיון החלוץ" (שם , עמ' 89). ימיו של פנחס כגזבר צעיר בתנועת החלוץ בפולין היו קשים: מחסור תמידי בכספים, רעב, תנאי מחיה ירודים ועימותים פוליטיים. אך דווקא קשיים אלה הכשירו אותו והתוו את דרכו אל ההנהגה הכלכלית ואל מוקדי ההשפעה הפוליטית ביישוב ובמדינה שתקום.
באותם ימים הכיר את דוד בן-גוריון, את פנחס לבון (אז לוביאנקר) ואת יצחק טבנקין, עימו היו לו עימותים פוליטיים שנדמו כאילו “החזיקו בידם כידונים”. על הטענה שהקיבוץ “מייצר קולקטיב מאבק אדם”, השיב כי האדם אינו אבק אלא חומר ייחודי ויקר ערך. על הציר שבין כלכלה סוציאליסטית ואף מרקסיסטית מצד אחד, לבין כלכלה חופשית וקפיטליסטית מצד שני, הוא מיקם את עצמו במרכז – עמדה שהובילה לעימותים עם אנשי הקיבוץ המאוחד ועם כל מי שראה בקיבוצים את האפשרות היחידה. סובאלקי, עיר במחוז לובלין בפולין, שכנה על פרשת דרכים במעבר בין גבולות תרבותיים ופוליטיים, ואוכלוסייתה המגוונת הקנתה לתושביה פתיחות, גמישות מחשבתית והתנגדות לדוקטרינות נוקשות.
"זוהי עיר של חציית גבולות, והיתה בה תמיד זרימה של רעיונות חדשים. סובלק היא מתנגדית ביסודה, שיהודייה חופשיים ומודרנים. היא אינה נוטה לא ללמדנות יתירה ולא למהפכנות קיצונית" (היש הגדול, עמ' 177). בפולין השתלטו אנשי הקו המרקסיסטי על התנועה, ואילו בארץ ישראל שלט הקו הפרגמטי בהנהגת בן-גוריון וברל כצנלסון, והשניים לא ראו בקיבוץ חזות הכול. מפלגת אחדות העבודה ביקשה לשמר גם את העירוניות ואת אופייה הפתוח והלא-דוגמטי של התנועה. הוא הקפיד להגדיר את עצמו בסתם חלוץ, ותפקידו כגזבר שהיה טכני בעיקרו לא דרש הגדרה. אבל עצם אי ההגדרה, בסביבה שהייתה ליותר ויותר שמאלית, היה בה משום הגדרה פוליטית.
השנה האחרונה הייתה קשה. הוא לא נבחר אפילו למרכז; כל ניסיונותיו לארגן כוח פוליטי נגדי כשלו. עם זאת, בשל כושר עבודתו הבלתי־רגיל, לא הודח מתפקיד הגזבר. הלקח שהפיק מן הכישלון הפוליטי היה, אולי, הצורך בלימוד מעמיק של התחום ובבניית כוח איטית, סבלנית ומחושבת לעתיד.
כשהקו השמאלי הקיצוני גבר, החליט ספיר בשנת 1929 כי הגיע הזמן לעלות לארץ. כאן עתיד היה לפגוש שוב את שושנה, אותה הכיר בסובאלקי כאשר צעדה עם חברותיה ברחוב הראשי. בתמימותם של אותם ימים עבר זמן רב עד שהעז לדבר איתה, אך חלם שתהיה יום אחד אשתו. כאשר עלתה לארץ עם משפחתה, כשלוש שנים לפניו, מסר לה תמונה שלו ושל אחיותיו בצירוף הקדשה ביישנית: “שושנה-לע, השאיפה והביטחון יובילו אותך לחיים נעימים ומעניינים. שלך, פנחס”. מיכל ספיר מוסיפה: “רציתי לכתוב משהו אישי יותר, אך לא העזתי. בסתר לבי אני מאמין שעוד אפגוש אותה בארץ ישראל, ואולי נבוא בברית הנישואין" (היש הגדול, עמ' 126).
פנחס עם אחיותיו
כשעלה לארץ נישאו השניים, ועברו להתגורר בכפר סבא – שנבחרה משום שלשם הגיע לפניהם המדריך שלו מהחלוץ הצעיר.
בארץ ישראל
ימי כפר סבא
אופיינית לדרכו של של ספיר הייתה בחירתו בכפר סבא כעיר מגוריו. הייתה זו מושבה שנוסדה על ידי 'הציבור האזרחי', הלא סוציאליסטי, בני העלייה הראשונה שכונו 'הבועזיים', והם גם שלטו בה. ספיר "טען שלא הצטרף לתנועה הקיבוצית משום שהכיר טוב מדי את מנהיגותה, והיא לא מצאה חן בעיניו. מה גם שהרעיון הקיבוצי לא נראה לו, אם כי בהרגשה ולא בהכרה' כהגדרתו" (נאור, עמ' 39). גם ברל, האידאולוג של מפא"י, שעזב את הקיבוץ ועבר לעיר בעיקר נוכח אכזבתו מהעלייה השלישית והסכסוכים בעין חרוד, תקף את מנהיגי החלוץ שכל מעשיהם "לזמזם באזני בני הנעורים מבוקר עד ערב – קיבוץ קיבוץ" במקום לומר להם: "דע לך כי דרכך נתונה לפניך" (נאור, עמ' 37). כפר סבא של שנות השלושים הייתה מושבה קטנה ומדשדשת שננטשה כמה פעמים. התגוררו בה רק כ-450 תושבים, והיא נחשבה לכבשה השחורה, בין מושבות כגון פתח תקווה וראשון לציון ששגשגו.
פנחס הצעיר ניסה להגשים את האידאל של הפועל ואיש האדמה, אך נכשל כישלון חרוץ. לא היה לו שום חוש טכני: כל ימיו לא למד נהיגה וכושרו הגופני היה לקוי. אלמוגי, לימים הבוס הגדול של חיפה, עבד לצידו של פנחס ושל חבר נוסף, ותיאר את החוויה כך: "העדיפו רוב הזמן לדבר ולעסוק בפוליטיקה, והטוריה לא שימשה להם אלא מעין מחוון להדגשת פסוקים חשובים" (נאור, עמ' 46).
בכפר סבא שרר במחנה הפועלים עימות בין 'הפועל הצעיר' ל'אחדות העבודה' (בגלגלולה הקודם, עוד לפני שהתמזגה לימים במפא"י). ספיר היה מזוהה עם אחדות העבודה אך בפועל שיתף פעולה דווקא עם אנשי הפועל הצעיר. אלה נחשבו ללאומיים יותר ולא נטו למרקסיזם. "התשובה מצויה בתפיסתו המיוחדת של פנחס ספיר, שהתחברו בה העממיות והסוציאליזם המתון נוסח הפועל הצעיר עם 'ההליכה בגדולות' מזה, וה'קונסטרוקיביזם' הציוני‑סוציאליסטי של אחדות העבודה מזה" (נאור, עמ' 63). בנושאים לאומיים היה קרוב יותר להפועל הצעיר, וגם ביחד למסורת אותה כיבד כמי שהגיע מבית מסורתי.
בעבודת כפיים אולי לא הצטיין, אך הוא שב והתמקד בתחום בו היה חזק באמת: יזמות כלכלית. הכול החל כאשר מצא פתרון לבעיה שהעסיקה את ציבור הפועלים בכפר סבא: פועלים שעבדו במושבות ראו בהן תחנות מעבר בלבד, עד להגשמת האידאל של חיים בקיבוץ, או כברירת מחדל במושב עובדים או באחת מהערים. המושבות 'הבועזיות' היוו עבורם מעין תחנת רכבת בדרכם למגורי קבע בסביבה פועלית יותר. ספיר, שהיה בעל תפיסה שונה משל רבים מחבריו למפלגה, העדיף לראות במושבה את ביתו. הוא יזם מעין בנק קטן שנקרא 'קופת מלווה', וב-1931 סייע ל-14 פועלים להשיג הלוואות כדי לבנות את ביתם בכפר סבא. זה היה רק הצעד הראשון: בהמשך סייעה הקופה למאות פועלים לבנות שם את ביתם. כמו בימיו כגזבר תנועת החלוץ בפולין, הוא לא הסתפק בתחום אחד, ויזם גם הקמת מפעל מים ששדרג את אספקת המים לכפר סבא וליישובים הסמוכים. קופת המלווה של העובדים ומפעל המים הפכו את כפר סבא למובילה בשרון ולאי של קדמה. פעילותו הפכה אותו למומחה בתחומי המים ובניית השיכונים, ושמו החל להתפרסם, אמנם בחוגים מצומצמים של אנשי מקצוע, כאשף פיננסי שהעלה את 'קופת המלווה' שבניהולו לרמת הקופות הוותיקות והחזקות.
ספיר היה פעיל גם בתחום הביטחון אך יותר מן ההיבט הכלכלי: הוא דאג להקצות כספים להגנה, מתחת לאפו החשדני של המינהל הבריטי. עם זאת, תמיד חשד בביטחוניסטים שהם מגזימים בדרישות התקציביות, והתווכח איתם על כל גרוש. יוסף אלמוגי היה פעיל בהגנה בכפר סבא, ובינו לבין ספיר התנהלו ויכוחים חוזרים על תקציבים. ספיר לא היה חייל מצטיין. אך למרות זאת מילא את התפקידים שהוטלו עליו. באחד הלילות שובץ כתורן שמירה יחד עם אלמוגי. השניים התקרבו לכפר ערבי, ואז נפתחה לעברם אש. אלמוגי לא איפשר לספיר להשיב אש, ודרש להמתין עד שהתוקפים יתקרבו, כדי שלא לבזבז תחמושת. 'אתה יודע שכל כדור עולה שני מיל', אמר והורה לנצור את האש עד שהאוייב היה ממש קרוב. "ספיר חייך, אמר שאני ממזר לא קטן – ומאז חדל להטיף לי לחיסכון" (נאור, עמ' 97).
ההשתלטות הפוליטית על המושבה
בן גוריון טבע את המונח 'ממעמד לעם' בראשית התהליך בו התרחקו, הוא וברל כצנלסון, מן האידאולוגיה ה'פועלי ציונית', ומן הטרמינולוגיה המרקסיסטית של מלחמת המעמדות, לעבר עמדות מרכז שאפשרו את שלטונה רב השנים של מפא"י. בד בבד עם ההתקרבות למה שכונה הציבור האזרחי, או הימין המתון, ואף לתנועת 'המזרחי' הדתית, החלה ההתרחקות מן האגף השמאלי של תנועת הפועלים. השומר הצעיר, הקיבוץ המאוחד בהנהגת טבנקין, הפלמ"ח שהיה נתון להשפעתו, ומפלגת 'אחדות העבודה' השנייה – היו לאויב החדש, שהחליף את האויב הבורגני, שכבר הובס פוליטית. כפר סבא הייתה למיקרוקוסמוס של תהליך המעבר ממעמד לעם, ופנחס ספיר ניהל אותו ביד רמה. המאבק החל בפרדסנים, בבועזיים ובשותפיהם הרוויזיוניסטים, והקצין בימי המלחמה על העבודה העברית. ספיר סיפר כי הוצא נגדו פסק דין מוות על ידי אנשי מחתרת הלח"י, אך הוא בוטל בשל היכרותו עם אברהם יאיר שטרן מימי ילדותם בסובאלקי. המושבות היו מעוז כוחו של הציבור האזרחי והימין, ולא בנקל ויתרו עליו. כפר סבא הייתה למושבה הראשונה שבה גברו 'הפועלים' על 'האזרחים', שעשו כל שביכולתם כדי למנוע את המהפך. ספיר היה הכוח המניע מאחורי ההצלחה, אך הוא נטל לעצמו תפקידים פוליטיים משניים בלבד, חוץ מראשות ועדת הכספים. לאחר שהימין הפנים את תבוסתו, וחדל מן החרם שהטיל על המועצה הנבחרת, החל תהליך של התקרבות ושיתוף פעולה מלא.
הפריצה למישור הארצי
עלייתו של ספיר למעמד של פעיל ברמה הלאומית לא הייתה מטאורית, להבדיל ממנהיגי פועלים אחרים. ברל כצנלסון פרץ למישור הארצי ב-1919, לאחר שהצליח לאחד את הפלגים (פועלי ציון והבלתי מפלגתיים) שהרכיבו את מפלגת אחדות העבודה (הראשונה). משה שרת המריא בעקבות רצח ארלוזורוב, ואילו אצל ספיר זה היה תהליך ממושך והדרגתי. הפריצה הראשונה ממעמד של פעיל זוטר ואנונימי לדמות ששמה התפרסם התרחשה כשנאסר יחד עם שני חברים, בעקבות עימות אלים בכפר סבא סביב סוגיית העבודה הערבית. בסופו של האירוע נגזר עליו ועל שני חבריו מאסר ממושך.
"מבחינתו של ספיר חשפה אותו תקופת המאבק והמאסר לציבור הרחב. לראשונה מזה חמש שנים הוא מצא עצמו שוב במרכזה של פעולה בקנה מידה גדול, ולא מקומי. על אף על אף הצטנעותו המופגנת אהב האיש פעולה סוערת, אינטנסיבית, אפילו דרמטית, וימי החולין של כפר סבא ייגעו אותו" (נאור, עמ' 84). בימי הכלא שיתף את חבריו בתוכניותיו ל'כפר סבא' אחרת, שעיקרן שיתוף פעולה עם גורמים אזרחיים 'מתקדמים', שלא נמנו עם הציבור הפועלי. תפיסה זו תאמה את גישתו של דוד בן-גוריון, ואסטרטגיה זו הייתה מן מהסיבות להצלחתה העתידית של מפא"י, ולשילטונה רב השנים.
ספיר המשיך כל חייו להתגורר בכפר סבא והיה מעורב בחייה הציבוריים. גם כשמילא תפקידים מרכזיים הקפיד לשוב מדי יום לביתו בכפר סבא, כמעט בכל לילה. בכפר סבא הוא הפך במהרה ל'בוס מקומי', כפי שהיו, בין היתר, קריניצי ברמת גן, אלמוגי ואבא חושי בחיפה, שרגא נצר בתל אביב, ומשה ברעם בירושלים. "וכך גם פרשת חייו בכפר סבא נצטיירה לו כמעין סיפור אהבה.. 'אני אוהב את כפר סבא' אמר, 'אני קשור אליה בכל נימי נפשי: בה בניתי את ביתי הקטן, בה חיו הורי, בה נשאתי אישה, הקימותי משפחה וצמחתי. בה הכרתי כל רחוב, כל כיכר ורבים רבים מהתושבים. בה פעלתי לבנותה, להרחיב את משקה, להכשירה לקלוט עולים חדשים. ממנה זינקתי לפעולות ציבוריות שונות. מעיר זו לא אפרד" (היש הגדול, עמ' 494). בנו עמוס סיפר כי דרש שאביו ייקבר בחלקת הקבר שרכש בכפר סבא לצד שושנה, ולא בחלקת גדולי האומה בירושלים, כפי שציווה אביו.
המעבר מפעיל פוליטי מקומי לדמות מוכרת במישור הארצי אירע בזכות היכרותו עם לוי שקולניק, לימים אשכול, והכימיה שביניהם, שנמשכה עשרות שנים, עד למותו של אשכול ב-1969. אשכול, איש דגניה, מילא תפקידים פוליטיים והרחיב את תחומי פעילותו גם לפיתוח כלכלי. הוא חיפש אנשי מעשה שיסייעו לו, וספיר ביקש לפרוץ אל מעב למשבצת המקומית של כפר סבא. הקשר הראשוני ביניהם נוצר כאשר אשכול שמע על אשף המימון מכפר סבא, שהתמחה בבניית שיכונים לציבור הפועלי ושכר אותו כמזכיר זוטר בחברת הבנייה ההסתדרותית. ספיר, בכוח העבודה הבולדוזרי ובכישרונו הפיננסי שלו, רכש את אמונו של אשכול, וחרג במהירות מן השולים הצרים של התפקיד אליו מונה. המפנה בקריירה של ספיר אירע עם הקמת חברת המים מקורות ב-1937. החברה הוקמה ביוזמת אשכול, בעל הרוח היזמית, ולמעשה הוקמה ללא הון, עוד לפני קבלת אישורים פורמליים, ובחזון נועז. שלושה עמדו במרכז המהלך: אשכול המנהיג, המהנדס שמחה בלאס התאורתיקן וספיר המבצע. בלאס כתב: "היחסים שלי עם לוי אשכול ופנחס ספיר היו מצוינים. שלושתנו היינו בסירה אחת. רבים סביבנו לא האמינו. היו שחשבו שהמפעל הוא הרפתקה" (נאור, עמ' 104).
שמחה בלאס הוא דוגמה לדרכו הנפתלת של האתוס הציוני: באשית הדרך ביקשו הוגי הרעיון לעצב את דמות היהודי החדש: איש השרירים הבטוח בעצמו, כשההמודל היה, איך לא, האיכר (המוז'יק) הרוסי, וברוח האידאולוגיה הנרודניקית. שמחה בלאס, דור שמיני לגאון מווילנה נולד בוורשה, קיבל חינוך מסורתי, אך גם כללי, והוסמך כמהנדס. לאחר עלייתו ארצה עסק ב'מקורות' ביוזמות ששינו את פני ההתיישבות, ובהן מפעל הקישון, המוביל הארצי, ופיתוח רעיון שנודע לימים כתעלת הימים. לאחר שפרש מתפקידים ציבוריים בנה את מערכת השקייה המבוססת על טפטוף בצינורות, והקים עם בנו את חברת 'נטפים'. יישום השיטה חולל מהפכה עולמית בשיטות ההשקיה והדישון בחקלאות. בסופו של תהליך, נמכרה החברה בעסקאות אקזיט שונות בשווי של מילארדי שקלים. בכך היה משום סגירת מעגל מן היהודי הגלותי, אל איש המעשה והאדמה, המרוחק כביכול מן העיסוקים ה'יהודיים' של בורסה ופיננסים, ובסיבוב פרסה חזרה אל עולם הלופט גשפטן הבורסאי הכה יהודי.
עד להקמת מקורות פעלו בארץ יוזמות מקומיות לקידוחי מים, הסדרת ההשקיה ולהעברת מים ללא תיאום ארצי. השלושה חשבו בגדול, למגינת ליבם של השלטונות הבריטיים. הפרויקט השאפתני הראשון היה מפעל הקישון שסיפק מים מאזור נחל הקישון לשדות עמק יזרעאל ולשכונות הצפוניות בחיפה. בדרום הצחיח הם הקימו מפעל מים שאפשר ל-11 נקודות התיישבות לעלות על הקרקע, ובהמשך הובילו מים גם לירושלים, לגובה של 900 מטר מעל פני הים. הם לא עצרו שם, והגו גם את הפרויקט הענק של המוביל הארצי."בכל הקשור ליזמה היה לו מורה מעולה, לוי אשכול, והשניים התגלו כצמד המחפש לו כל העת אתגרים חדשים, שכל תוכנית או יוזמה יוצאת דופן מושכת את לבם. אם שמחה בלאס היה 'נביא המים' בעשור שקדם להקמת מדינת ישראל, אשכול וספיר היו 'הכהנים' (בהתאם לתפיסה האחד-העמית), שביצעו את המלאכה תוך שהורגש 'משק כנפי החזון' כדברי בלאס" (נאור, עמ' 114). הפרויקט בנגב עורר התפעלות ואלתרמן כתב את הקונצ'רטו לצינור: "את ההיסטוריה עושים לא קברניטים, פקידים, הון, ואפילו לא נשיא וסנטור, אלא האינסטלטור אשר כיוון צינור עם ברז למדבר" (נאור, עמ' 128).
חברי ועדת החקירה של האו"ם (אונסקו"פ) שביקרו בדרום הארץ, התרשמו מהנחת קו המים ומהכתמים הירוקים שכבר בִּצבצו פה ושם באדמת המדבר. 'צינור המים הזה ייתן ליהודים את הנגב', ניבא יו"ר הוועדה השוודי. ואכן החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר קבעה, בשונה מהמלצות ועדת פיל מ־1937, שהמדינה היהודית תכלול את הנגב, פרט לרצועת עזה וחולות חלוצה. לספיר ואשכול היה יחס כמעט מיסטי למים. מיכל ספיר כתבה: "שקולניק העלה את המים לדרגת הקדושה שיוחסה במפעל הציוני לקרקע... כעין גאולת המים לצד גאולת האדמה" (היש הגדול, עמ' 510). ספיר עצמו התבטא פעם, כאשר נקלע לאירוע ירי לפני קום המדינה, כי הארץ תיבנה בשני יסודות: האש והמים, וכי הוא 'איש המים'.
בלה קרני, שהייתה בתחילה מזכירתו של אשכול, ועברה לעבוד עם ספיר במשך שנים רבות, כתבה ספר בו סיפרה על הבוס שהעריצה. בספרה 'פנחס ספיר - שליט בעל כורחו' היא הישוותה בין שני האישים: "אשכול היה בעל מזג אופטימי והייתה בו שובבות מקסימה. מסוגל היה להפיג מתח כשהפך בעיה רצינית להיתולית. ספיר, לעומת זאת כמעט נעדר הומור, כאילו נשא בקרבו מועקה קבועה. תמיד רבצה עליו אימת האחריות, והוא חש על כתפיו את כלל הבעיות של המדינה... שניהם היו דינמיים, סמכותיים ותקיפים בדעותיהם. דרכי העשייה השתלבו לכלל שיתוף, שהתמזגו בו יישוב הדעת של אשכול עם האינטואיציה והאימפלסיביות של ספיר. האמונה בעשייה הייתה מעיקרי חייהם. תמיד תמכו ברעיונות מקוריים, עודדו יוזמה, שנאו סחבת. הם סירבו לקבל נימוקים שבהיגיון, כאשר היה צורך במעשה שהיה מעל לכל היגיון. לדעתם הכל היה צריך להיעשות אתמול: היום כבר מאוחר" (קרני, עמ' 16-17).
מיכל ספיר מתארת את היחס בין שני האישים: את שנות עבודתו במקורות עם שקולניק תיאר קוזלובסקי לימים כשנים המאושרות ביותר בחייו. שם היה לו בית, היה לו עם מי לדבר וממי לקבל הדרכה. את שקולניק, שגם הוא נולד בחודש אוקטובר, 11 שנים לפניו, העריץ כמו אח גדול. שקולניק היה כל מה שפנחס עצמו לא היה: בעת שהותו בפתח תקווה בשנותיו הראשונות בארץ נודע כפועל מצטיין וחבריו כינו אותו מלך המעדר; הוא היה גם שומר ואיש ההגנה וב־1918 התנדב לגדוד העברי. הוא התנהג עם אנשים בחן ובחביבות, ידע איך לא לפגוע בהם ואיך לפרום כל פּלוֹנטר בבדיחה. הוא היה שרמנטי והיו לו הצלחות בקרב הנשים. לעומת הסמבטיון של קוזלובסקי, שקולניק היה נהר רגוע, גדול ורחב, בלי מצבי רוח ובלי תנודות. אם לשאלה 'מה תשתה, תה או קפה?' היה שקולניק הפשרן והאינקלוסיבי עונה, כמו שמספרת הבדיחה, 'חצי קפה וחצי תה', הרי שקוזלובסקי הזורם ועולה על גדותיו היה עונה: 'אני שתיתי, אבל אני מוכן לשתות חצי כוס תה'״ (היש הגדול, עמ' 518).
. ספיר היה מנהל שהאציל סמכויות אך לא נתן לעובדיו לנשום. הוא התמקח באגרסיביות עם ספקים, והתעקש להוריד את המחירים בכל שלבי העבודה. גם לו וגם לאשכול היה חוש מסחרי מפותח. במהלך מלחמת העולם השנייה, בעיצומו של המשבר הכלכלי, שגשגה "מקורות" בין היתר בזכות מהלכים כגון רכישת עודפי זפת מן הצבא הבריטי לצורך דיפון הצינורות, ואת היתרה מכרו ברווח גדול לקבלנים במרכז הארץ. ספיר עבד בשעות בלתי אפשריות, עד כדי כך שאשתו הופיעה בהנהלת 'מקורות' כשקוזלובסקי לא היה במקום, והתאוננה על העבודה הרבה המוטלת עליו, שאינה מאפשרת לו להתפנות למשפחתו. היא ביקשה שיורידו ממנו את העומס וזכתה לתשובה: 'למי את באה בטענות, הוא המנהל'.
אשכול קידם את ספיר ואף קישר בינו לבין בן־גוריון. שיתוף הפעולה בין השלושה החל כבר בשנות המלחמה, בהכנות לבניית הכוח הצבאי לקראת מלחמת העצמאות, והעמיק לאחר הקמת המדינה, כאשר אשכול וספיר מילאו תפקידי מפתח בניהול המדיניות הכלכלית בממשלותיו של בן־גוריון.
איש צבא?
מלחמת השחרור והימים שקדמו לה הביאו לירידתם מן הבמה של פוליטיקאים רבים, אך היו גם מי שנבנו בשנים קריטיות אלו, ואחד מהם היה ספיר. ממעמד של עסקן מקומי ומנהל של חברה מן השורה, הוא מונה בגיל ארבעים לעמוד בראש הארגון שהיה אחראי על הרכש הביטחוני באירופה, לאחר ששאול אביגור (לשעבר מאירוב), שמילא קודם לכן את התפקיד, ביקש לחזור ארצה בעקבות נפילת בנו גור. אשכול שכבר היה שקוע בענייני הביטחון ובהיערכות לעימות הצבאי המתקרב, העדיף שספיר יחליף אותו בניהול חברת מקורות. אולם אך בן גוריון, שכבר הכיר ביתרונותיו של ספיר, דרש לשלב אותו דווקא בנושאים הלוגיסטיים של ההיערכות הצבאית. רכש הנשק היה חיוני לקיום המדינה, שעמדה בפני מלחמה גורלית עם צבאות סדירים של מדינות ערב, וספיר חש היטב את כובד האחריות. ספיר עצמו העדיף להתמקד בעשייה שבה הצטיין, ושאף להשתלב בהכנת הארץ לקליטה המונית, בבניית תשתיות מים ושיכונים, אך בן גוריון הבין כי נושא הביטחון דחוף וחיוני יותר.
הוא תהה האם ״למנהל פנקסים ואיש מים כמוהו יהיה מה לתרום בתחום הזה, שהצטייר לו כעולם זר של מיסטיקה צברית ומעללי גבורה נועזים. אבל בן־גוריון, שמאז קבלת התפקיד למד בצורה שיטתית את כל הבעיות הצבאיות הכרוכות בהגנת הארץ, הגיע למסקנה שיש לשנות את אופי הכוחות מהאלתור החברמני של המחתרת לרמת המיסוד של צבא סדיר. יותר ויותר עלתה בעיניו גם חשיבות הגורם חסר הזוהר של האספקה. אנשי ה'הגנה' הביטו על צבאות ערב בזלזול מסוים, ואילו בן־גוריון השתדל לראותם מנקודת מבטו של המטה הצרפתי, שנהג לספור תותחים, שריוניות וכלי נשק. הוא הגיע למסקנה שמה שמצוי בידי ה'הגנה' אינו מספיק. מאמצי הרה־ארגון של בן־גוריון התרכזו אפוא בתחום הלוגיסטי, שבו היה לקוזלובסקי מה לתרום, והוא גויס על ידיו לטפל בנושאי רכישות, אפסנאות וביצורים" (היש הגדול, עמ' 637).
״בהתחלה הרגיש באפסנאות כמו פריט עודף שנקלע למדף הלא־נכון. אזרח עם כושר לקוי, מסביבו קצינים בוגרי מלחמת העולם השנייה בעלי ניסיון בתחום הלוגיסטי שדיברו ביניהם אנגלית. מעבר לחצר במטה הכללי טיפל שקולניק בייצור ביטחוני, ופנחס השתוקק לעסוק בייצור״ (היש הגדול, עמ' 648). ספיר ידע לחלק את העבודה עם אפרים בן ארצי, מי שלימים יהיה אלוף בצה"ל, ראש אגף אפסנאות ומבכירי המשק. השניים קיימו פגישה שבה סוכם כי בן ארצי יהיה ממונה על האגף המבצעי, ואילו ספיר יופקד על התחום הפיננסי. בן ארצי, בעל רקע מבצעי בצבא הבריטי, יאשר כל הצעה מבחינת נחיצותה, וספיר ידאג למימונה.
״בוקר אחד בתחילת יוני נפגש פנחס כהרגלו עם אפרים בן־ארצי בבית קפה קטן מול המטה. הם היו נפגשים שם מדי בוקר, מסכמים את היום שחלף ומתכננים את הפעולות ליום הבא, בעיקר בתחום הקניות הגדולות בארץ ובחוץ לארץ. פנחס מעולם לא לבש מדים ולא נשא על כתפיו את הדרגות. הוא היה הסגן־אלוף המשונה ביותר שאפרים הכיר מעודו. בתחום הצבאי חש רגשי נחיתות לעומת בן־ארצי, ששירת בבריגדה היהודית בדרגת לוטננט־קולונל (סגן־אלוף) ושירותו בצה"ל היה המשך טבעי. פנחס היה בסך הכול אזרח שהבין בהנהלת חשבונות. הוא היה עכשיו בתחילת שנות הארבעים לחייו, כבד־משקל למדי, קירח כמעט לחלוטין, ואב לשלושה ילדים בנֵי 5, 10, ו־15. כל פרשת שירותו בצבא נראתה לו לפעמים מופרכת כמו חייה של דמות מסרט של צ'רלי צ'פלין" (היש הגדול, עמ' 654).
...
פנחס ספיר 1906 -1975
ביבליוגרפיה
מחבר/ים: מיכל ספיר שם הספר: היש הגדול – ביוגרפיה של פנחס ספיר
מקום ההוצאה: תל אביב שם ההוצאה: ידיעות אחרונות – ספרי חמד שנת ההוצאה: 2011 קיצור: היש הגדול
מחבר/ים: יצחק גרינברג שם הספר: פנחס ספיר : ביוגרפיה כלכלית פוליטית 1975-1949 מקום ההוצאה: תל אביב שם ההוצאה: רסלינג שנת ההוצאה: 2011 קיצור: גרינברג
מחבר/ים: מרדכי נאור שם הספר: פנחס ספיר : צמיחתו של מנהיג – פנחס ספיר 1930 - 1949 שם ההוצאה: פפירוס – אוניסרסיטת תל אביב קיצור: נאור
מחבר/ים: בלה קרני שם הספר: פנחס ספיר: שליט בעל כורחו שם ההוצאה: מוסד ביאליק שנת ההוצאה: תשנ"ו קיצור: קרני
שם הספר: 31 דמויות ממעצבי דור המדינה מקום ההוצאה: ירושלים שם ההוצאה: כרמל שנת ההוצאה: תשס"ח,2008 קיצור: אליצור
שם הספר: שרגא נצר – סיפור חיים מחבר: אהוד בן עזר הוצאה: עידנים, ידיעות אחרונות מקום ההוצאה: תל אביב שנת ההוצאה: 1990 קיצור: נצר
המחבר: יוסף אלמוגי שם הספר: המאבק על בן גוריון ההוצאה: עיונים, ספרי ידיעות אחרונות שנת ההוצאה: תשמ"ח 1988 קיצור: אלמוגי
