פנחס ספיר

 





















ילדות בעיירה

פנחס קוזלובסקי נולד בשנת 1906 בעיירה סובלק שבפולין. אמו השתייכה למשפחה של חסידי גור, והייתה אישה אדוקה מאוד. לאחר מות הוריה, שלחה את אחיה ואחיותיה לארצות הברית, אך עצמה בחרה להישאר בפולין, משום שחששה  כי ביבשת החדשה יהיה קשה לשמור על אורח חיים דתי.
.
אביו היה בוגר ישיבות טלז וסלובודקה, וממייסדי תנועת המזרחי בעיירה. הוא הקפיד ללמוד גמרא מדי יום, אך גם קרא ספרות עברית משכילית וספרות רוסית. לבנו אמר כי הדברים הכתובים בספרים אלו הם שטויות, ופנחס השיב לו בחוצפה ילדותית ושאל 'אז למה אתה קורא בהם?'.
 
פנחס היה ילד חולני, כרוך מאוד אחר אימו. נכדתו, מיכל ספיר הקדישה לסבה ביוגרפיה בשם "היש הגדול", ובה סיפרה כי במשפחה צחקו עליו על כך שעד גיל שמונה עשרה נהג לשבת לצידה של אימו ולהבטיח לה שלא יעזוב אותה לעולם. למרות הבטחתו, שבר את ליבם של הוריו כאשר הודיע שבכוונתו לעלות לארץ ישראל.
הוריו אמנם היו, כמרבית תושבי סובלק, תומכים נלהבים ברעיון הציוני, אך לא כאשר הדבר נוגע לבנם האהוב.
הרב שמואל מוהליבר, ממבשרי הציונות, שכיהן בעבר כרב העיירה הכשיר את הלבבות התושבים לרעיון הציוני. מספר דמויות שהטביעו את חותמן על הההיסטוריה הציונית הגיעו מעיירה זו, בהם אברהם (יאיר) שטרן, חיים מרגליות קלווריסקי (אף שנשכח היה לו תפקיד חשוב שהתיישבות בצפון הארץ) והמחנך יוסף עזריהו. שטרן, לימי מפקד הלח"י, יציל בעתיד את חייו: שנים לאחר מכן, כאשר הוצא גזר דין מוות מטעם הלח"י על פנחס ספיר - מנהיג פועלים דומיננטי בכפר סבא - שטרן סירב לאשר את גזר הדין ופסק: 'בפינייה שלי לא תגעו'. הנער נמשך לחברתם של חברי של תנועת 'החלוץ' ויזם עם חבריו את הקמת 'החלוץ הצעיר'. צעד זה לא מצא חן בעיני ההורים האדוקים בדתם. בנם הבכור היגר לארצות הברית כדי לחמוק מהגיוס לצבא וטבע שם למוות. שתי האחיות יעלו בהמשך לארץ ישראל, ובת אחת, שהייתה לקומוניסטית נפטרה משחפת. לימים יציל את הוריו, כאשר יעלה אותם ארצה, בשנת 1935, שנים ספורות לפני השואה. 

האב שלח אותו, בהתאם להשקפתו לבית ספר תחכמוני בוורשה שהשתייך לתנועת 'המזרחי' - הדתית ציונית.  מוסד זה הכשיר לרבנות ושילב במקביל לימודי חול. פנחס לא מצא עניין בלימודים, ויחד עם חברו, יצחק בשביס זינגר, פרש לאחר שנתיים, ושב לסובלק. שם הצטרף לקבוצת חברי 'החלוץ' שהכשירו את עצמם לעלייה לארץ ישראל. 

כבר בגיל צעיר עורר התפעלות בחריצותו, בזיכרונו למספרים ותאריכים וברוחו היזמית. בהדרגה הוטלו עליו, בתנועת החלוץ, תפקידים רבים יותר, ובשנת 1927, והוא בן עשרים בלבד, מונה לגזבר התנועה בכל פולין.
פנחס נהג לומר כי ירש מאימו את כישוריה הפיננסיים. האם, כמו נשים יהודיות רבות באותה תקופה, פרנסה את המשפחה בעיסוקה כסוחרת בתחום הנוצות והפוך. הסוחרים הגויים העריכו את יושרה ואת ישירותה, שהגיעה לעיתים לכדי חספוס. בביוגרפיה כותבת נכדתו, מיכל ספיר, את זיכרונותיו המשוערים בגוף ראשון: "מאימא למדתי את עקרונות הכלכלה המעשית, ואולי זו הסיבה שאלו קשורים אצלי לא רק עם פרינציפים קשים של מציאות, אלא גם עם ריפוד והגנה עודפת ושמירה על החום" (היש הגדול, עמ' 26).

"אחת הפעילויות החביבות עלי במסגרת פעילותי ב'החלוץ' היא הקמת מפעלים קונסטרוקטיביים כמו הנגרייה, שבהם מכשירים החברים את עצמם לקראת עלייתם לארץ. אני נוסע ברחבי הגליל ורואה איך עולות וצומחות מחצבות, מסגריות ומשוריות. כשאני רואה את המכונות הפועלות ושומע את זמזום גלגליהן ומחזיק בידי את החומרים שהן מייצרות ומעבדות – אבן עץ וברזל - אני מתמלא שמחה. אלה הם לדידי לבו ומהותו של רעיון החלוץ" (שם , עמ' 21-2). ימיו של פנחס כגזבר צעיר בתנועת החלוץ בפולין היו קשים: מחסור תמידי בכספים, רעב, תנאי מחיה ירודים ועימותים פוליטיים. אך דווקא קשיים אלה התוו את דרכו אל ההנהגה הכלכלית ואל מוקדי ההשפעה הפוליטית ביישוב ובמדינה שתקום.

באותם ימים הכיר את דוד בן-גוריון, את פנחס לבון (אז לוביאנקר) ואת יצחק טבנקין, עימן היו לו עימותים פוליטיים שנדמו כאילו “החזיקו בידם כידונים”. על הטענה שהקיבוץ “מייצר קולקטיב מאבק אדם”, השיב כי האדם אינו אבק אלא חומר ייחודי ויקר ערך. על הציר שבין כלכלה סוציאליסטית ואף מרקסיסטית מצד אחד, לבין כלכלה חופשית וקפיטליסטית מצד שני, הוא מיקם את עצמו במרכז – עמדה שהובילה לעימותים עם אנשי הקיבוץ המאוחד ועם כל מי שראה בקיבוצים את האפשרות היחידה. סובלקי, עיר במחוז לובלין בפולין, שכנה על פרשת דרכים במעבר בין גבולות תרבותיים ופוליטיים, ואוכלוסייתה המגוונת הקנתה לתושביה פתיחות, גמישות מחשבתית והתנגדות לדוקטרינות נוקשות.

"זוהי עיר של חציית גבולות, והיתה בה תמיד זרימה של רעיונות חדשים.  סובלק היא מתנגדית ביסודה, שיהודייה חופשיים ומודרנים. היא אינה נוטה לא ללמדנות יתירה ולא למהפכנות קיצונית" (היש הגדול, עמ'35).
בפולין השתלטו אנשי הקו המרקסיסטי על התנועה, ואילו בארץ ישראל שלט הקו הפרגמטי בהנהגת בן-גוריון וברל כצנלסון, והשניים לא ראו בקיבוץ חזות הכול. מפלגת אחדות העבודה ביקשה לשמר גם את העירוניות ואת אופייה הפתוח והלא-דוגמטי של התנועה.

כשהקו השמאלי הקיצוני הלך והתחזק, החליט ספיר בשנת 1929 כי הגיע הזמן לעלות לארץ. כאן עתיד היה לפגוש שוב את שושנה, אותה הכיר בסובלקי כאשר צעדה עם חברותיה ברחוב הראשי. בתמימותם של אותם ימים לא העז לדבר איתה, אך חלם שתהיה יום אחד אשתו. כאשר עלתה לארץ עם משפחתה, כשלוש שנים לפניו, מסר לה תמונה שלו ושל אחיותיו בצירוף הקדשה ביישנית: “שושנה-לע, השאיפה והביטחון יובילו אותך לחיים נעימים ומעניינים. שלך, פנחס”.
מיכל ספיר מוסיפה: “רציתי לכתוב משהו אישי יותר, אך לא העזתי. בסתר לבי אני מאמין שעוד אפגוש אותה בארץ ישראל, ואולי נבוא בברית הנישואין" (היש הגדול, עמ' 28).














 

פנחס עם אחיותיו​

כשעלה לארץ נישאו השניים, ועברו להתגורר בכפר סבא – שנבחרה משום שלשם הגיע לפניהם המדריך שלו מהחלוץ הצעיר.

בארץ ישראל