"ישבתי בחדר המיטות בשעה מאוחרת בלילה, שקוע בקריאה. נפתחה הדלת, מבלי דפוק יד עליה תחילה, ואיש נכנס ומבלי הוציא הגה מפיו השתטח אפיים ארצה, הילקה את גופו, קם והסתלק בחפזון... 'ברנר' - השתוממה אשתי.
'ברנר'! - אמרתי".
 |
|
יוסף חיים ברנר
|
פרופ' אניטה שפירא בחרה לפתוח את הביוגרפיה המרתקת שהקדישה לדמותו של הסופר יוסף חיים ברנר בתיאור התנהגותו החריגה כפי שתוארה על ידי חברו הטוב, הסופר אשר ביילין.
על דמותו והרגשות שעורר כתבה: "הניגודים והמתאמים בין הסופר לאדם, הקדוש למטורף, הנעלה לשפל, הרך לנוקשה, המקרב למרחיק, המאמין לכופר, היו חלק בלתי נפרד מאישיותו.... הוא עורר רגשות מנוגדים, אך לא היה אפשר להישאר אדיש כלפיו. היו שראו בו את נביא ארץ ישראל החדשה, מוכיח בשער המבקש להזעיק את עמו לעשות מעשה ולהתיר את אסוריו בטרם תבוא עליו שואה, והיו שראו בו מי שמוציא את דיבת העם היהודי רעה, שונא עצמו ושונא חברתו, רואה שחורות שאינו מבחין באור העולה. היה בו גם זה וגם זה. ברנר נמנה עם בני דור שחיפשו אמונה, לאחר שאיבדו את האמונה באל. בעיני בני דורו הוא נתפס כאיש האלוהים בעולם ללא אל, והם עיטרו אותו בעטרת קוצים ובעטרת קדושה". (אש, עמ' 7).
>וסף חייםי ברנר נולד ב-1881 בעיירה קטנה באוקראינה, בנם של מלמד ומנהלת בית מרזח. אביו, שביקש כי בנו יהפוך לתלמיד חכם, ובזכות
היוקרה שבמעמד זה יישא אישה עשירה וישחרר את המשפחה מחיי עוני מרוד, שילח את בנו מהבית בגיל 9 כדי ללמוד תורה. בסיפור "שמה" מתוארים ייסוריו של ילד קטן הגולה מביתו, ונאלץ לסבול מחסור בבתי
זרים.
בימי גלותו נחשף ברנר הצעיר לרוחות ההשכלה שריחפו בסתר בישיבות. בלילות קרא את מאפו, התעניין בספרות חילונית ובלימודי המדעים וכתב בחשאי מאמרים בשפה העברית. בין היתר כתב מסה התוקפת את
החסידות בה כינה את החסידים "מורדי האור". ברנר נחשף בשל הלשנה ככותב המסה, גורש מהעיירה על ידי תושבי העיירה החב"דניקים שכעסו עליו, וחטף סטירה פומבית מראש הישיבה. הסופר חיים באר מגלה כי ראש הישיבה שסטר לברנר היה הרב לייב האפט, סבו של יעקב האפט, שכעבור שנים ייסד את פרס ברנר ומקיים אותו עד היום מכספו (חב, עמ' 327). לאחר הטראומה ביקש ברנר להגר לעיר הגדולה וללמוד לימודי השכלה כלליים, אך אביו גער בו ואמר כי ההשכלה לא תיתן לו מאומה, ואילו לימודי התורה יעניקו לו חיים של כבוד, מעמד ועושר. בלב כבד נכנע ונסע ללמוד בישיבה שבעיירה פוצ'פ.
אורי ניסן גנסין וימי פוצ'פ
 |
בפוצ'פ חווה לראשונה בחייו תחושות של אושר. הישיבה נוהלה על ידי הרב נתן גנסין, איש בעל אופקים רחבים שאהבת התורה לא מנעה ממנו פתיחות מסוימת להשכלה הכללית. הרב קירב את התלמיד המוכשר שזכה אף לידיד נפש - אורי ניסן גנסין. בן הרב היה כל מה שברנר לא זכה להיות: גבה קומה, יפה תואר, בעל מראה אצילי, מאופק ושקול. ברנר היה נמוך, רחב, מוזנח בלבושו, מתלהב, צעקן וקיצוני. על הדימוי העצמי ודימוי הגוף של ברנר אפשר ללמוד מהרומן "בחורף", שגיבורו ירמיה פייארמן (רמז לשם ברנר), סובל מביישנות קיצונית ביחסיו עם נשים: "הייתה בי הכרה שתארי, קולי ותנועותיי למשא הם על בת חוה.. שנות הלימוד בישיבה חיזקו את אי מהירותי, אי נעימותי, כיעורי, ביישנותי". גם אביו שתמיד גילה חוסר סובלנות ואכזבה גלויה ביחסו אליו, ערער את ביטחונו העצמי בהערותיו על "גניחה משונה" שהוא משמיע בדברו. (אש, עמ' 12-11). ברנר היה משוכנע כי ריח רע נודף מגופו ומפיו והזניח את מראו ולבושו.
למרות ההבדלים ביניהם ואולי בגללם, הפכו ברנר וגנסין לחברים בלב ונפש. חיים באר כותב על הקשר בין שני החברים: "באותם ימים נקשרה נפשו של ברנר, צעיר עברי אובד ונדכה, כעדותו, בנפש בן הרב, נפש אצילית-יחסנית ופצועה-מפונקת. על קשרי האהבה שנקשרו ביניהם, קשרים שהיה בהם לא מעט מערגה חשאית של אהבת גברים, מלמד צרור המכתבים הצנום שנשאר מהתכתבותם של השניים, על מריבות האוהבים, וההתפייסויות, הביקורת ההדדית, הקנאה,הגעגועים הברנריים ושוויון הנפש הגנסיני. המכתב הראשון שהגיע לידינו מתוך שמונה מאות המכתבים של ברנר ששרדו נכתב לאורי ניסן גנסין, ודומה ששורות הפתיחה, "אחי ורעי, ידידי וחביבי... לא אדע אכנך...אנ"ג היקר, אנ"ג שלי!" ושורות הסיום, "חביבי ויקירי, ועד עולם לא אשכחך, עד יום שובי לעפרי" תוחמות את עוצמת האהבה שרחש הבחור מעמק עכור לחברו הנחנק במשעול החיים מחוסר אוויר לנשימה ומכאב לב. לא אלאה אתכם בציטוטים מתוך מכתבי הימים ההם ואסתפק כחתימת השיר שברנר מקדיש ל"אהובי-נצח": "כי בינינו יפריד רק המוות!!! ברית עולם כרותה בין א.נ. גנסין ובין יוסף חיים ברנר". מה השיב גנסין על מכתבי אהבה לוהטים אלה, לא נדע לעולם". מכתבי גנסין אבדו. ברנר כותב על יחסו לגנסין: "אהבה? בוודאי ובוודאי, בכל אופן מצדי. את האיש העדין, רם הקומה והרגש וטהור הנפש והרוח הזה לא היה אפשר שלא לאהוב, בייחוד בבחרותו. לו היו אז תנועות כל כך גרציוזיות, מיוחסות מלידה, ועם זה מלאות איזו פשטות עצורה, הגובלת עם ביישנות של ילדה בת שש"(חב, עמ' 328).
ברנר וגנסין גילו יחדיו את עולם הספרות, הכתיבה והאפשרויות של ביטוי עצמי. הם ביקרו זה את זה, הקריאו איש לרעהו ובעיקר עודדו איש את רעהו. השניים החלו לפרסם מאמרים וסיפורים בכתבי עת שערכו, והעתיקו בכתב יד. כמה תלמידי ישיבה ראו בהם מנהיגים והסתופפו סביבם. הם רצו ללמוד רוסית ועברית, לשבור את חומות הישיבה, ולהיחשף לאוצרות התרבות הרוסית ותרבות המערב.
כשברנר היה בן 15 וחצי תפס אותו המשגיח בישיבה כשהוא קורא בספרות חיצונית. הרב גנסין אמנם תמך בו מול המשגיח, אך חינו סר. ברנר עזב את פוצפ' ונסע לבדו לעיר ביאליסטוק כדי להתכונן לבחינות הבגרות וללמוד רוסית, אך לאביו סיפר כי הוא עומד ללמוד בישיבה. בניגוד לחום ולשיח האינטלקטואלי של פוצ'פ, הייתה ביאליסטוק עיר תעשייה עגומה, מקום של בדידות רגשית ורוחנית. ברנר קנה ספרי לימוד ברוסית הכתובים ביידיש וקרא אותם בהיחבא מפחד דודו המחמיר מתחת לספר הגמרא.
הבדידות, הלימוד בסתר, העוני והמחלות, אמיתיות או פסיכוסומאטיות, עשו את שלהם. הדוד כתב לאב וסיפר כי הבן אינו לומד גמרא אלא עוסק בכתיבה וסוטה מדרך הישר. אביו כתב לו כי קיווה לעשות ענבים ויעש באושים, וכי אמו בוכה כל היום כי נגוזה תקוותה לחיים טובים יותר. הלחץ עשה את שלו וברנר הצעיר חזר בתשובה שלמה וזנח את חלומו לרכוש השכלה כללית. בהשפעת אביו כתב לרב גנסין מכתב המכחיש את "העלילה" שעזב את התורה, ובהתאם לאופיו הבלתי מתפשר נעשה אדוק, מקפיד בקלה כבחמורה, והרבה בתפילה ובלימוד תורה.
חברו הטוב גנסין ראה את מכתב התבוסה ששלח לאביו הרב וחמתו בערה בו. הוא כתב לו איגרת זועמת על הבגידה בחלומם המשותף להשכיל, ללמוד ובעיקר להפוך לסופרים עבריים. בתחילה ענה לו ברנר במכתב תשובה זועם אך המילים חלחלו ללבו. הוא נקרע בדילמה שמיצגיה היו גנסין כמלאך אלוהים "העומד וחרבו שלופה בידו" לבין אביו. גנסין ענה לו במכתב ארוך ובו כתם: "פה נפל אגל דמעתי. אגל דמעה על אובדן החיים". בקרב על נפשו של ברנר הצעיר ניצח גנסין. ברנר חזר בו מהחזרה בתשובה. במכתב ארוך לחברו הוא תיאר את לבטיו מאז ראשית דרכו אל "הדעת" ועל מאמציו לחזור אליה. "חביבי, יקירי, מחמדי, אהובי, בבת עיני... היה שלום! הנני אסיר תודה לך עד נצח, כי לולא אתה הייתי טבוע עתה ביוון החסידות המעלה צחנה... ואתה, רק אתה הצלת נשמתי" (אש, עמ' 22). המרידה באב והמרידה באל היו כרוכות אלו באלו. הקרב על נפשו ובנפשו לא פסק, והגיע לקיצו רק במותו הטרגי.
נקדים את המאוחר: לימים, בשנת 1900, התארח ברנר אצל גנסין בחדרו שבעיר ורשה. גנסין הביא ערב אחד מהרחוב חוברת חדשה שהכילה שירים של ביאליק. באותו ערב היה להם לשם שינוי גם לחם, גם תה, גם נפט במנורה וגם בירה מוסקה. חיים באר כותב כי נפשו נקשרה לעולמים בנפשו של ברנר כשקרא את הקטע הבא, שלטעמו הוא מפניני הפרוזה העברית: "והתחלנו:'ביום קיץ, יום חם,עת השמש ממרום/ הרקיע תלהט כתנור היום/ עת יבקש הלב פנת שקט לחלום' וכו' וכו' שיר מאת ח"נ ביאליק! וכעבור שעה קלה, כתום האוכל, כבר התגודדנו מעומדים איש לפני רעהו, בידיעת השיר בעל פה... 'לי יש גן, ובגן תחת אוג כבד צל' הטעים הוא כל מילה ומילה בתענוג מוחשי, פיזי...'ובליל חורף , ליל-קר, עת מחשיכים ושחור' - משכתי בנהימה לעומתו...'ביתי קטן ודל, בלי מכלולים ופאר' צהל הוא והשתובב, ומתוך השתובבות 'ישב אצלי וחממני' בשעת אמירת פסוק 'אצלי שם והתחמם', חיקה 'סופת ליל קול כאוב' תיאר בפישוט ידיים ורגליים את 'ענות רש גוע ברחוב', קפץ, התנער 'ולחצני אל לבו', 'רעו, אחיו הטוב', ופתאום - הדמעה שנשלחה במכתב מפוצ'פ לביאליסטוק נוצצה בעין, ואחריה נשרה עוד אחת... 'רסיס נאמן אורידה עליך 'רע נעורים'! רחפו עצמותינו. ועל האח בערה אש, על השולחן הנר".(חב, עמ' 329).
לסופר אורי ניסן גנסין הייתה לאחרונה עדנה. חוקר הספרות דן מירון מעריך כי יצירתו של גנסין עדיין מהווה את פסגת הספרות העברית מפני שהיא הסיפורת ה"פילוסופית" הטהורה ביותר שנוצרה בלשון העברית. מנחם בן מתפעל משפתו של גנסין: "הדבר המדהים ביותר אצל גנסין הוא עושר הלשון העברית שלו שנכתבה בעיקרה לפני יותר ממאה שנה, ברוסיה, הרחק מארץ ישראל, הרחק מהעברית המדוברת, והנה היא שפה חיה ומפותחת להפליא, אם גם ארכאית בחלקה, המשקפת תודעה העולה באינספור דרגות דעת ורגישות על רוב הכתיבות העבריות בימינו". ("רחוב גנסין", מוסף שבת מעריב, 20.5.11).
ברנר חזר לפוצ'פ לחבריו שהיו לו מעין משפחה חלופית, אך לא לישיבה. הוא גילה בעוצמה את הספרות העברית המתחדשת, קרא בשירי ביאליק ובכתבי העת העבריים כ"השילוח". למד רוסית, ניסה ללמוד גרמנית והתפרנס בדוחק מהוראה. ברנר היה נער בן 17 שגילה את ייעודו: "משורר בוודאי אינני, וכשרון מספר בוודאי יש לי". במכתביו לחברו מפוצ'פ שמעון ביחובסקי (לימים בעלה של הסופרת אלישבע) שעבר לווילנה מתגלים סימני הדיכאון והקינות האינסופיות על מצבו: "צעיר עברי אובד ונדכה, כפוף ושפל, בעל לב כואב ומלא מרירות איומה". אך יש לו גם יכולת ללעוג לעצמו על ה"אנחה האיומה" ועל קינותיו (אש, עמ' 24-23).
"העיר הגדולה הומל"
 |
|
|
בגיל 18 עבר ברנר לעיר הומל שניתן היה להגדירה כ"עיר גדולה". בהומל היה ריכוז יהודי גדול, מעין מעבדת ענק של אפשרויות שונות לפתרון בעיותיו של העם היהודי. המפץ הגדול שאירע לאחר נפילת חומות הגטו היהודי, והחשיפה לתרבות העולם, בראו גרמי שמים חדשים יש מאין: סוציאליזם לגווניו ולמפלגותיו, קומוניזם, אנרכיזם, ציונות, דתיות יהודית אורתודוקסית, מיסיונריות נוצרית, איגודים מקצועיים והתבוללות. כל גורם ריכז סביבו לווייני משנה: ציונות טריטוריאליסטית מול דבקות בארץ ישראל, סוציאליזם עם ציונות, סוציאליזם יהודי בלי ציונות. סוציאליזם בלי יהדות... תקצר היריעה...
השאלה היא היכן מצא ברנר את עצמו מול השפע החדש הזה? פרופ' שפירא כותבת כי: "תקופת הומל חשפה את ברנר לקטבים אינטלקטואליים בעלי כוחות משיכה מנוגדים: עולם המחשבה האקזיסטנציאליסטי-הפסימיסטי ועולם המחשבה הסוציאליסטי. נוסף על הכוחות המנוגדים של שני קטבים אלה, עמד גם תחת השפעת השדות המגנטיים של החשיבה הלאומית - הציונית, והשפעת דימויו העצמי המתגבש כסופר בעל שליחות. כך מתוודה בן דמותו פייארמן ב'בחורף':"אלוהים רבים ידעתי, אך אחרי כולם הרהרתי יותר משעבדתים. לא התמכרתי אף לאחד מהם בכל כוחי, בלי חצי ספק, בלי תולעת בלב". (אש, עמ' 26).
ברנר חשד בכל אידיאולוגיה פוליטית יודעת כול, והקפיד גם בימיו בארץ ישראל להגדיר עצמו כלא-ציוני. גם כשעבד בעיתונים מפלגתיים בעלי קו מחשבה מנוגד לשלו, הקפיד לשמור על עצמאותו הרעיונית. ברנר היה מייצגו של דור שנטש את דרך האבות ואלוהי אבותיו, אך נע בלא תקווה בעוני וחוסר כול בלימבו של עולם שבו תורות שונות וסותרות לא העניקו לו את הנחמה שבאמונה הדתית. אלילו של דור זה היה הפילוסוף הגרמני ניטשה שספרו "כה אמר זרטוסטרא" תורגם על ידי דוד פרישמן, והפילוסופיה שלו הפכה עבור צעירים אלו מעין תחליף חילוני לדת.
חייל בצבאו של הצאר הרוסי
ברנר חש תמיד כבן הדחוי, הדוחה, הלא אהוב והמאכזב של אביו העריץ. תחושה זו קיבלה חיזוק כאשר האב לא נקף אצבע כדי לשחררו מחובת הגיוס לצבא הצאר כפי שעשו האבות היהודים האחרים. הוא התרשם כי האב רצה שישרת כדי שהאח המועדף על האב, אחיו הצעיר שמואל שנחשב לעילוי וגדול בתורה, יינצל מהגיוס מכוח שירותו הצבאי של האח הבכור.
ימי הצבא היו קשים לברנר הנאיבי והאידיאליסט. בספרו "שנה אחת" הוא מתאר כיצד הסטודנט היהודי התמים, צמחוני שעדיין לא ידע אישה, לומד בדרך הקשה שאנשים מנצלים את טוב לבו. לראשונה בחייו בילה בחברת גויים, רובם איכרים בורים, גסי רוח ואנטישמים. בצבא גילה כי למרבה הפלא, אופיו של העם הרוסי הפשוט אינו תואם את הגישה הרומנטית של הערצת "הנשמה הרוסית הגדולה" המתוארת בכתבי טולסטוי ודומיו. הוא היה חסר כושר גופני, ומול האיכרים שהורגלו לחיים של עבודה פיזית קשה מילדותם, בלט בחולשתו הפיזית. החיילים והמפקדים לעגו לסרבולו, והעמיסו עליו תורניות ומשימות מעל ומעבר למתחייב. לא הייתה לו פרטיות ואפשרות לקרוא או לכתוב. לגנסין כתב: "אני קם בחמש לפנות בוקר ועד תשע בערב אני משוטט בתוך עינויים וקפיצות, מעשי עוול ועלבונות קשים" (אש, עמ' 47). בשל הנאיביות שלו לא עלה בדעתו לשחד ולרכוש הקלות באמצעות תשלום שוחד, כפי שנהגו חיילים יהודים במצבו.
ההקלה הגיעה באמצעות הסופר ח.י. קצנלסון שכיהן כרב מטעם הרשויות בעיר הסמוכה. קצנלסון אהב את הספרות העברית ופרסם מאמר על הכוכב החדש שדרך בשמי הספרות העברית, הלוא הוא הסופר יוסף חיים ברנר. הלל צייטלין כתב לו מכתב שבו בישר לו כי "הכוכב העולה" מתענה בקסרקטין הסמוך לעירו כחייל מהשורה. קצנלסון מיהר לבסיס ומצא את ברנר "עומד וממרק כלי נחושת: בגדיו טלאי על גבי טלאי, רגליו הקצרות כאילו טובעות במגפיים גדולים ורחבים יתר על המידה וכובעו הכמוש וחסר המצחייה כמעט שמונח כולו על עורפו". (אש, עמ' 47). הוא התקשה להאמין כי האיש המרושל הזה הוא הסופר הנערץ עליו, אך כשפנה לדבר עמו והסתבר לו כי ברנר מכיר את כתביו נכבש מיד. הרב דיבר עם מפקד הפלוגה וביקש להקל על החייל. ברנר הורשה להתארח בביתו בסופי השבוע והוא ערב להתנהגותו, ולכך שבן חסותו לא יערוק מהצבא כפי שעשו חיילים יהודים רבים.
בבית קצנלסון זכה ברנר לקרוא ספרים, לכתוב, לקבל מכתבים ואפילו זכה לביקור מחבריו האהובים מימי פוצ'פ: גנסין, ביחובסקי והסופר אנכי. על יחסיהם כתחליף משפחה וכמעין קבוצת תמיכה כותבת פרופ' שפירא: "בין שלושת המשוחחים יש אינטימיות חמה, הבנה אינטואיטיבית שאינה מחייבת הסברים, ואמפתיה עמוקה מתוך הכרת החולשות והחסרונות. הרעים היו ערבים זה לזה. הם חיו מתוך איזון נפשי רופף והיו מודעים לשבריריותם, לנטייתם לשקוע בדיכאון. בשעת הצורך היו פורשים מעין 'רשת ביטחון' מנטלית לזה מביניהם שבאותו רגע התקשה להתמודד עם מרי הקיום. פעמים היה זה ברנר, פעמים ז.י. אנכי. גנסין מצטייר כמאופק וכמאוזן משלושתם".(אש, עמ' 49). איש מבני החבורה לא העלה בוודאי בדעתו שעשרות שנים לאחר מכן תקום עיר עברית לבנה על שפת הים התיכון, שבה רחובות אשר קרויים על שמם. אנכי בשכונות הצפוניות בצמוד לרחוב אלתרמן, ברנר וחברם צייטלין במרכז תל אביב וגנסין בצפון העיר. רחובות אשר צעירים יצירתיים ואידיאליסטים כמוהם לא יזכו לגור בהם בשל יוקר הדיור.
ברנר עורק מהצבא ופוגש את חיה וולפסון
| |
 |
| |
|
לברנר היו קודים מוסריים פרטיים משלו, והוא לא השתמט מהשירות הצבאי או ערק ממנו כפי שעשו יהודים רבים. הוא היה מוכן לשרת בצבאו של הצאר, אך לא היה מוכן להילחם למענו ועל כן, כאשר פרצה מלחמת רוסיה-יפן, החליט לערוק. מבצע עריקתו היה לפרויקט של חבורת פוצ'פ ואפילו המשורר חיים נחמן ביאליק תרם 100 רובל למטרה חשובה זו. הלל צייטלין הגיע במיוחד כדי לדון בפרטים עם קצלנסון שהתנגד לעריקה, ככל הנראה מאחר שערב לברנר כלפי השלטונות. לטענת קצנלסון עברה כבר מחצית מתקופת השירות ועריקה כרוכה בסכנת נפשות. לדבריו, ברנר כבר התרגל לחיי הצבא. החיילים הפשוטים התרגלו לחייל המוזר שאינו מתחמק מכל משימה המוטלת עליו, וכותב עבורם מכתבים יפים להפליא לבני משפחותיהם. בסופי השבוע עלה בידו לקרוא ולכתוב. דעתו של קצנלסון נגד העריקה לא התקבלה למרות ההיגיון שבטיעוניו.
העריקה בוצעה בפשטות: הגדוד החל את דרכו מזרחה לחזית, וברנר ביקש לפרוש כדי לעשות את צרכיו. מאחר שהיה חייל ממושמע לא עקבו אחריו והוא ברח לדירת המסתור שהוכנה מבעוד מועד בה המתינו לו בגדים חדשים. כעבור זמן נתפס באקראי על ידי לוכדי עריקים שבפניהם טען כי הוא מהעיר בוברויסק, ועל כן נשלח אליה בשיירת אסירים כדי לוודא את זהותו.
לאוהביו של ברנר נודע על לכידתו והם החלו לארגן את השחרור. אחד התורמים למבצע החילוץ היה מרדכי בן הלל הכהן (אביו של ח"כ דוד הכהן ודודה של רוזה כהן, אמו של יצחק רבין ז"ל, שעל שמו רחוב בן הלל ברמת אביב הירוקה). אנשי הבונד תקפו את שומריו של ברנר וחילצו אותו מידיהם בלא שאיש נפגע, והביאו אותו לבית הדפוס הסודי שלהם. צייטלין שחרד לגורלו מיהר לבית הדפוס ומצא שם את ברנר מתווכח עם פועלי הדפוס הבונדיסטים (סוציאליסטים - יהודים) על שאלות שברומו של עולם. הבונדיסטים ידעו כי ברנר אינו שייך אידיאולוגית לחבורתם, אך הם אהבו אותו והעריכו אותו, ועל כן סיכנו עצמם בשחרורו ובהעברתו לפרוסיה הבטוחה תוך הברחת הגבול.
מי שניצחה על המבצע הייתה חיה וולפסון, נערה כבת 17 שהשתייכה לחוגי הבונד. חיה ידעה רק רוסית ונבצר ממנה לקרוא את כתבי ברנר שכתב בעברית, אך היא ידעה כי הוא כותב על חיי העמלים ופשוטי העם, דבר שתאם את השקפת עולמה. ברנר היה בן בית אצל משפחתה שוחרת התרבות והתפעל כאשר הקריאה בכישרון ברוסית משירי פושקין ולרמונטוב. צייטלין תאר את חיה (אש, עמ' 57): "היא הייתה אחת הנשמות העבריות ששאפו להצמיח ישועה ולהביא גאולה לעולם על ידי מסירת הנפש על קידוש שמה של הסוציאליות. צנועה הייתה וחרישית, לבבית - אצילית, רבת העדנה הנפשית". על יחסו של ברנר אליה כתב: "זו הייתה, אם איני טועה, האישה האחת שברנר אהבה, ומובן שהייתה גם האהבה - ברנרית - כלומר מלווה ספקות, רפלקסים ועינויי לב מיוחדים".אף שממכתבי החברים עולה כי חיה הייתה מאוהבת ככל הנראה בברנר והוא בה, לא ידוע על קשר רומנטי ביניהם. ב-1904 כתב ברנר את ספרו "מסביב לנקודה" על חיי הצעירים שנטשו את הדת ומחפשים את דרכם. גיבורת הספר, יווה איסקובנה, היא בת דמותה של חיה. אישה דעתנית, חזקה ובעלת רגישות לכאב הזולת. דמותה בספר מקסימה ונקשר קשר בינה לבין אברזמון (בן דמותו של ברנר), אך הקשר אינו מבשיל בשל חילוקי דעות אידאולוגיים. חיה/יווה רוצה לגאול את פועלי כל העולם בלא קשר לדתם, ואילו אברמזון/ברנר אינו מסוגל ואינו רוצה להתנתק מקשריו לעמו. הוא רוצה לכתוב בעברית והיא מבקשת שיכתוב ברוסית למען העמלים. בספר הוויכוח האידיאולוגי והשפתי הוא שהפריד בינו לבין מי שגילמה את "קול החיים הקורא למרחב". לימים, כאשר כבר היה בלונדון, נרצחה חיה באכזריות בפרעות של שנת 1905. בעיר שבה התגוררה בחצי האי קרים נערכה הפגנה למען רפורמות דמוקרטיות. אנשי "המאות השחורות", כנופיות פשיסטיות, התנפלו על המפגינים, פצעו והרגו בעיקר את היהודים שבהם. חיה הוכתה באלה והתעלפה. אשת שומר הגן גררה אותה אל סוכתה בגן כדי להצילה. כששבה חיה להכרתה התעקשה להצטרף לחבריה, אך בינתיים המפגינים התפזרו ובגן נותרו רק הפורעים. הם הכו אותה בכל הבא ליד, היא מתה מיד, והצליחו לזהותה רק על פי בגדיה. בת 19 הייתה במותה.
תקופת לונדון
 |
|
גליון ״המעורר״
|
ברנר בן ה-23, דלפון חסר אזרחות, נחת בלונדון כברירת מחדל. הכרך המודרני, בירת האימפריה בימי תפארתה, לא הותיר עליו כל רושם. המחמאה היחידה שנתן לעיר "שאין שומעים בה לכל הפחות קול נוגש, וחופשי אתה לנפשך להכות קודקוד אל הקיר" (חב, עמ' 333). האיסט אנד, רובע הווייטצ'פל, שבו התגורר היה ריכוז ענקי, צפוף ומלוכלך של עשרות אלפי פליטים ממזרח אירופה. ברנר התרכז בכתיבתו בתלישות ובעליבות הפיזית של המהגרים שנעקרו משורשיהם בתחום המושב, ולא הכו שורשים במקום החדש, כשהם עסוקים במלחמות האידיאולוגיות האינסופיות. חבריו הכירו לו את נרודיצקי בעל בית דפוס, חובב ציון משכיל, ידיד נעורים של ביאליק שהגיע ללונדון בדרכו לדרום אפריקה שאליה מעולם לא הגיע. הוא שמע כי שם בדרום אפריקה, יש זהב וביקש להתעשר כדי לבנות את ארץ ישראל. ברנר למד מנרודיסקי את מלאכת הדפוס. עבודת הסדר הראשונה שלו הייתה החוברת שכתב "הוא אמר לה" בעקבות הפרעות האכזריות ברוסיה. בחוברת קרא להתארגנות להגנה עצמית, ושלל את הגישה הגלותית של קבלת הדין וקידוש השם. החוברת הפכה ברבות הימים, אף שהמילה ציונות לא הוזכרה בה, לטקסט קאנוני של תנועות הנוער הסוציאליסטיות בארץ.
בקיץ 1905 הגה ברנר את רעיון הפקת כתב עת עברי עצמאי. הוא לא ראה עצמו כסופר עברי בלבד, אלא כאיש רוח בעל שליחות. הוא בחר בשם האקטיביסטי "המעורר", ולאחר ניסיונות נפל לארגן תורמים ותמיכה החליט בכל זאת להוציא את העיתון כמעט בכוחות עצמו. באותה עת נודע לו על הרצח של חיה וולפסון והוא שקע בדיכאון כבד. חבריו תיארו אותו כדמות איוב טרגית, אך ברנר ידע להפנות את תהומות הכאב לפרץ של יצירה ועבודה, ושקע כל כולו בהוצאת "המעורר". הוא פנה לביחובסקי וביקש ממנו לדאוג שחברי פוצ'פ יעבירו לו חומר לעיתון. מעניין שהיחיד שלא כתב ולו שורה אחת ל"המעורר" בכל ימיו הוא חברו גנסין, שראה בכתב העת ובסגנונו תעמולה נחותה. אפילו השם "המעורר" עורר בו בוז. גנסין ראה את ייעודו בעיסוק בספרות טהורה, ובז לעירוב של ספרות ומטיפנות אידיאולוגית. שם ההוצאה שבה הודפס המעורר נקראה "מסדה" בשל תחושתם של ברנר וחבריו כי הם שומרי החומה האחרונים של ההגות העברית בימי אסון הפוגרומים. "כשם שלוחמי מצדה היו האחרונים ללוחמי המרד הגדול, שנותרו לבדם והמשיכו במאבק גם כשאפסה כל תקווה, כך הם גם הלוחמים למען השפה העברית... החומה שעליה נשארים האחרונים היא חומת מצדה הנופלת. הקריאה אחרונים נישאר על החומה, שהתייחסה, כאמור, לשפה העברית, הובנה בצורה רחבה יותר. היא הייתה לסיסמת העלייה השנייה. עם הזמן נעשתה לסיסמת כל קבוצת חלוצים שראתה עצמה נלחמת על אמיתה כנגד כוחות המציאות הקמים עליה לכלותה"(אש, עמ'91).
להופעת "המעורר" בימים שבהם נסגרו כל כתבי העת דוגמת "השילוח", הייתה השפעה מסעירה על העולם המתעורר של הספרות העברית. יעקב פיכמן כתב על "המעורר": "הוא-הוא שנסך רוח של שיכרון עלינו, שהדליק בנו את אש הטירוף.. הוא הבהיל אותנו בתרועת פעמונים, הוא קרא לצאת, כי הסכנה קרובה, כי זאת היא המערכה האחרונה" (חב, עמ' 311).
בעת צאת גיליון המעורר בשנת-1907 ספג ברנר שתי אכזבות קשות: כשלון קשריו עם שרה-שפרה מרמור, אשת חברו, ואכזבתו הכואבת מגנסין.
פרשת שרה-שפרה מרמור: במחזה שכתב על חיי המהגרים היהודים בווייטצ'פל, "מעבר לגבולין", רומז ברנר בתארו את דמות הגיבור לחברו קלמן מרמור: עסקן סוציאליסטי המדבר גבוהה-גבוהה, אך תלוי בעבודת אשתו, שאותה הוא נוטש למען האידיאלים הפועלי-ציוניים ונוסע לאמריקה. ברנר מתייחס באירוניה לבעל ומזדהה עם האישה הנטושה. תקופה מסוימת גר ברנר בדירתם כדייר משנה. כאשר קלמן נטש למעשה את אשתו, שרה-שפרה, ולא שלח לה ולבנם כרטיס לארצות הברית, הפך ברנר לידיד של האישה. פרופ' שפירא כותבת: "התקשרותו של ברנר לשרה-שפרה החלה מתוך רגש של רחמים והזדהות עם האישה הנטושה והסובלת, אך עם הזמן נעשה רגש עמוק יותר.(אש 121)... פרשת אהבתו של ברנר לשרה שפרה מרמור מלמדת על יחסיו עם נשים: ...ההתקרבות לאישה קשורה אצלו ברגש חמלה. הוא לא מחפש את הבתולה הזכה, אלא נמשך לאישה שזקוקה לעזרתו, שנעשה לה עוול, אישה שהוא יכול להיות לה גואל ומושיע. מעין גרסה יהודית מהופכת של סוניה מ'החטא ועונשו', שמביאה גאולה והיטהרות לחוטא. כאן ברנר הוא השואף להיטהר על ידי קבלת עולה של המשפחה הנטושה. כמו בפרשת חיה וולפסון, גם בפרשת שרה מרמור ידע ברנר בסתר לבו שלא יוכל להשיג את האישה".(אש, עמ' 123) סופו של דבר, קלמן שדבר הקשר בין אשתו ובין ברנר הגיע אליו לניו יורק, הזדעק כולו ובני הזוג התאחדו מחדש.
ביקורו של גנסין בלונדון והקרע שלא אוחה
הסופר חיים באר, ממעריציו ואוהביו של ברנר, ערך מסע בעקבותיו ללונדון. רשמיו פורסמו בספרו "מזיכרונותיה של תולעת ספרים, מסעות בעקבות סופרים וספרים" שבו ריכז מאמרים מטורו המופלא בעיתון "דבר". פרופ' שפירא כותבת כי ברנר עורר רגשות מנוגדים וקיצוניים אך איש לא נותר אדיש לדמותו. דומה כי בסקאלת הרגשות המנוגדים, באר נמצא בקוטב של מעריציו ואוהביו האדוקים ביותר. את הפרק שהקדיש למסע בעקבות ברנר ללונדון הוא מתחיל במילים: "כמנהגי באותן שנים, עשיתי את 1 במאי, יום מותו של יוסף חיים ברנר, בקרב השבט היחיד והמיוחד של אוהביו" (חב, עמ' 267). חבריו, אוהביו של ברנר, הזהירו את באר מפני נסיעת שווא ללונדון, שם נמחו זה מכבר כל עקבותיו של ברנר. "ידעתי שהרחובות בווייטצ'פל לא יתגעגעו אל רגליו הנגררות בכבדות: שכותלי הבתים באיסט אנד לא יזכרו אותו הולך כפוף תחת שק כבד, שק חוברות המעורר, שהוא נושא על שכמו כמו שכותב אשר ביילין, להפיץ בישראל את המוטו 'כי לעוררך אני בא אחי' ולבשר בתפוצות יעקב 'כי לא כבו עוד כל הניצוצות' :... למרות הכול הוא מחפש את "האיש הזה אחד האחרונים, שלגאולה כבר אינו מחכה וגם על המוות אינו חושב, כמו שהוא כותב באחד ממכתביו הקודרים והמיואשים להלל צייטלין... דומה שהותיר משהו אחריו במקומות שחי בהם, משהו שדבק בהם ויישאר עד עולם" (חב, עמ' 271). "בפועל לא נותר דבר, הבתים נמחו, שמות הרחובות, בחלקם, הוחלפו... ברנרי מאוד, כפי שאמרה מישהי מידידותי, שתיניתי באוזניה את צרותי. יתר על כן דומה שברנר עצמו לא היה אוהב את הנסיעה הפטישיסטית שלי, אבל אני לא יכול להיפטר ממנה"(חב, עמ' 272).
"כמעט כל פרשת חייו של ברנר ארוגה בתוך הסבך רב התהפוכות, המשלהב והטרגי של מערכת יחסיו עם גנסין, אותו עלם גבה קומה ומרושל קצת, ההולך לקראת האור הקר והמקפיא של המוות מבלי למחות ובלי לצעוק... ורק רחמים הוא מבקש" (חב, עמ' 326). במילים אלה מתאר באר את הפרק הכאוב של הקרע ביניהם. באותם ימים, בשנת 1906, השניים כבר קנו להם שם ומעמד בעולם הספרות: המבקר רב ההשפעה, דוד פרישמן, גילה במגירתו את הסיפור "הצידה" שגנסין שלח לו חודשים קודם לכך. פרישמן נפעם מכתיבתו של גנסין ופרסום הספר מחולל סנסציה. גם ברנר היה לסופר ידוע בזכות ספריו ובזכות "המעורר". ביחובסקי וגנסין, חבריו מפוצ'פ, מוציאים כתב עת ספרותי משלהם בשם "ניסיונות". באביב של שנת 1907 מגיע גנסין ללונדון. "ברנר ציפה לו כמו אהוב המחכה לבחירת לבו, מספר ביילין... בואו היה חג לברנר, אך לא לגנסין". ברנר, השקוע בעולמו הנפשי המיוסר, לא היה מודע לכאבי הגוף ולחומרת מחלת הלב של ניסן. גנסין, שהתגורר בקייב, כתב לביחובסקי כי הוא רעב ללחם, קופא מקור במעילו הקרוע, וכאשר הוא מבקש מבעל הבית לחמם את חדרו הוא עונה לו כי לא שילם את שכר הדירה. ברנר שלח לו כסף להוצאות הדרך, אך הוא דחה את הנסיעה פעם אחר פעם. לבסוף הצליח לארגן את האישורים המתאימים ונסע לברלין. במכתבו לביחובסקי הוא התפעל מכך שבמשך 8 שעות הנסיעה לא פגש ולו ז'נדרם או קצין צבא, דבר חריג למי שרגיל לחיות תחת שלטון הצאר. במכתבו הוא מספר על פגישתו ברכבת עם ציירת פולנייה אשר לא הראתה לו את ציוריה "אבל תחת זה הראתני את ציורו של הקב"ה. נא-נו, כמו שהסבלים האשכנזים אומרים - יכול הוא כשהוא רוצה" (אש, עמ' 125).
גנסין הגיע ללונדון לאחר שהמצוקה והעוני שבהם חי דרדרו את מצב בריאותו: "גנסין היה אריסטוקרט עדין נפש. הוא לא אהב לחשוף לעין רבים את סבלו. השתיקה שאפפה אותו מימים ימימה נעשתה אטומה יותר. קשה לפריצה הוא סבל בבדידות, בגאווה, ואילו ברנר, נעשה מוחצן יותר ויותר, חושף את משא ייסוריו. זועק מכאב ומצפה שישתתפו בצערו. האחד סבל ממחלת גוף וחברו לא הבחין בכך, האחר סבל ממחלת נפש וחברו לא הבין זאת. ברנר פירש את התנהגותו המסויגת-הזהירה של גנסין כמין התפנקות של בן הרב, הרגיל ליחס מיוחד. הוא ראה בה התנשאות, כאילו גנסין בא לרמז בהתנהגותו שהוא גנסין, נושא בסבל קשה מסבלו של חברו. ואילו גנסין תיעב את ההתייסרות הפומבית של ברנר, את זעקת האוי-וויי שלו. הוא ראה לפניו בחור בריא, שאינו חדל להתבכיין על מר גורלו. וזאת בשעה שעליו, על גנסין כבר נגזר למות". בחוברת הזיכרון שהוציא לגנסין לאחר מותו, מכה ברנר על חטא עיוורונו לסבל חברו, ומקבל עליו את דין התרחקותו ממנו: "אז הבינונו שנינו, כי אין אני אשם, כי אין הוא אשם, כי אין אנו אשמים, כי רק האסון רובץ עלינו. ואולם בכל הימים ובכל השעות ראה ראיתי, כי לצנינים אני בעיניו" (אש, עמ' 128).
הקשר נותק. ברנר ניסה לשלוח לגנסין דרישות שלום, אך הוא התעלם ולא השיב לו מעולם.
ובינתיים, עדיין בלונדון, "המעורר" נסגר בשל היעדר תמיכה כלכלית וחומר ספרותי. ברנר כשל ביחסיו עם שרה - שפרה מרמור שהצטרפה לבעלה. הוא כשל ביחסיו עם האיש שהיה הקרוב אליו ביותר. הוא חש תיעוב כלפי לונדון הקרה והטחובה עם הגטו העלוב והצפוף שלה. לאחר התלבטות בין אירופה, ניו יורק וארץ ישראל, נפל הפור על ארץ ישראל, אך כשנודע לברנר שפניו של גנסין לאותו מקום שינה את טעמו: "לארץ ישראל שוב איני נוסע: שונא אני את העם הנבחר ושונא אני את הארץ המתה, את 'ארץ ישראל' כביכול"(חב, עמ'337).
גנסין הסתובב פה ושם בארץ ישראל, אך מחלת הלב הכריעה אותו, והוא חזר מאוכזב לבית אביו בפוצ'פ. 5 שנים לאחר שעזב את לונדון, במרץ 1913, נפטר בוורשה. חבר שסעד אותו בחוליו הודיע לברנר על מותו וכתב: "צריך אתה לדעת, כי בלילה האחרון דיבר מתוך שנתו... וגם בהקיץ רק על פתח תקווה, על איזו איכרה, על איזו פוליה ועליך. פעמים אחדות קרא בשמך וכשהעיר לו אחד מאיתנו שאינך נמצא פה ושאל אותו אם הוא יודע זאת, ענה משום מה ברוסית:'מובן שאני יודע, אולם הן צריך אני להעיר אותו דבר מה'"(אש, עמ' 260).
נקדים את המאוחר ונספר שכשנה וחצי לאחר מותו של גנסין נולד לברנר בנו יחידו, והוא קרא לו אורי ניסן. "אתמול כתבתי לך, ובלילה ילדה אשתי בן" כותב ברנר לברדיצ'בסקי גדול הסופרים העבריים בעיניו: "הנני מודיעך כי מן הדבר הזה אשר עשו לי האלוהים, כי יש גם אשר ירווח לאדם במשהו" (חב, עמ' 338).
בדרכים
יחסו של ברנר לארץ ישראל היה שילוב של משיכה ודחייה. גם כשעזב את לונדון מאוכזב ובודד לא פנה לארץ ישראל, ונסע לבקר שניים ממושאי הערצתו באירופה. נכון יותר נחת בביתם בשעת בוקר מוקדמת ללא כל התראה. הראשון היה בריינין בברלין. על שמו של בריינין קרויה סמטה קטנה היוצאת מרחוב צייטלין שעל יד בית המשפט. משם קפץ לבקר, או לנחות ללא התראה, בברסלאו בביתו של הסופר הנערץ עליו ברדיצ'בסקי, ששמו הונצח ברחוב חביב על יד תיאטרון הבימה. הסופרים, ברנר ושופמן, בני דורו של גנסין, שמרדו בדור שייצגו סופרים כמו אחד העם וביאליק, ראו בברדיצ'בסקי את נביאם. התמקדותו בחיי הנפש וברגשות, ההערצה לניטשה, ההתחשבנות עם האורתודוקסיה היהודית הופכים את ברדיצ'בסקי לנקרא ואקטואלי גם בימינו אנו.
"דומה שברנר אימץ לו את ברדיצ'בסקי למעין דמות אב, במקום האב שאותו נטש, פיזית ורוחנית, בכפר מולדתו. הכבוד הרב שרחש לו ברנר, נכונותו לכפוף עצמו לפניו ולהפיס את דעתו, יש בהם דפוס של יחסי בן ואב... זה היה אב ששמר על מרחב, לא תבע תביעות, ועם זאת יצר מעטפת של שייכות, דאגה ואכפתיות. ברדיצ'בסקי המסוגר, המתבודד לא היה זקוק להד ציבורי כשם שהיה ברנר זקוק לו. את ברנר דחף יצר עשייה של יזם תרבות, בעל שליחות, שברדיצ'בסקי היה משוחרר ממנו".(אש עמ' 140).
בשנת 1908 הגיע ברנר ללבוב שבגליציה, עיר ששליש מתושביה היו יהודים שחיו בשלווה תחת שלטונו המגן והנאור יחסית של הקיסר פרנץ יוזף. ברנר היה זקוק תמיד לידידי נפש: בלונדון היה זה ביילין, ובפוצ'פ גנסין, ביחובסקי ואנכי. בלבוב פגש את שופמן, מטובי הסופרים בני הדור החדש. שופמן לא זכה כי ייקרא רחוב על שמו בתל אביב מאחר שזכה להאריך ימים, וביום מותו כבר לא ישבו בעירייה אנשים שהעריצו את ברנר ובני דורו. שופמן וברנר לא נפגשו קודם לכך פנים אל פנים, אך חיו באותו מרחב תרבותי של סופרים צעירים ומרדניים, חילונים שכתבו בשפה העברית. שופמן שהתקשה בתחילה לקבל את ברנר ומוזרויותיו, השקיף לאחר שנים על פגישתם כעל אירוע מכונן, ששבר את בדידותו האישית והאינטלקטואלית. הם היו הפכים: ברנר הכבד, הנושא את עול החיים ברצינות תהומית, המסתגף שחיפש תמיד את מקומות הדיור העלובים והמוזנחים ביותר, מול שופמן הנהנתן וחובב השיקסעס על גבול הקטינות. הסופר חיים באר העריץ גם את שופמן, והקדיש בספרו פרק שלם למסע בעקבותיו עד לכפר האוסטרי הקטן, אותו לא רצה לעזוב גם כשהנאצים עלו לשלטון. למזלו, הצליח ברל כצנלסון לחלצו משם ממש ברגע האחרון.
ברנר חזר לכתוב, וכהרגלו ליזום כתבי עת עבריים. לביחובסקי כתב "חיי פה - נישקשה (לא רע), דירה מרווחת ומאכלי ירק וחלב. מין דממת הנפש באיזה מובן" (אש, עמ' 143). באותה עת פגש בתלמידת גימנסיה בשם טינקה-אסתרקה למפרט. בזיכרונות חבריו מאותה עת יש תיאורים סותרים של הנערה. במקום אחד תוארה כנערה נאה וחיננית. אחר תיאר אותה כלא יפה ובלתי נורמלית אך בעלת נפש עמוקה. שופמן תיאר אותה כסמל הכיעור, מעין נערה-מפלצת. פרופ' שפירא מספרת על התנהגותו של שופמן מול ברנר ו"הנערה המפלצת": "כל אישה הייתה מבחינתו אתגר לפיתוי. אשר לטינקה,בפיתויה ראה משימה של ידידות. שופמן סבור היה שברנר התקשר לנערה שאינה ראויה לו, שאינה יפה ואינה מתאימה להיות לו בת זוג, 'ועל דא צריך להתנגד', כך כתב לאחר מעשה. הוא נחלץ להציל את רעהו מקשר פגום בכך שירחיק את לבה של טינקה מברנר ויעורר אותה לאהוב אותו, את שופמן. חיוג מספר כיצד היה שופמן נוהג לטייל עם טינקה בגן העיר, מזמין אותה לקפה ועוגה, קוסם לה בקלילותו ובאירוניה שלו" (אש, עמ' 158) ברנר גילה את דבר הבגידה ועזב את טינקה. משולש רומנטי קצר ימים זה גרר יבול ספרותי עשיר: כמה סיפורים קצרים של שופמן, ששם אגב גרסת הצלת החבר אינה מאוזכרת, אלא מדובר בהתאהבות באשת חבר וקנאה. דוד פוגל, סופר נוסף מדור המורדים וחביבם של המבקרים בימינו, מבסס ככל הנראה את הרומן שלו "חיי נישואין" על דמותו של שופמן. לאחר זמן התחרטה טינקה על מעשיה וניסתה להשיב אליה את ברנר, אך היא איחרה את המועד. לימים למדה רפואה וידוע כי התעניינה בשלומו אצל אצל חבריו וידעה על דבר מותו. ככל הנראה, נספתה בשואה. התקופה בלבוב היטיבה עם ברנר: מעמדו כסופר עברי וכאיש רוח התבסס ברחבי העולם היהודי, אך המצוקה החברתית בשל נטישת רבים מחבריו והקרע עם שופמן, גרמו לו לעזוב את העיר.
הקרע עם שופמן לא נמשך זמן רב וברנר לא נטר לו טינה. בשנת 1911 פורסמה מודעה בדבר ארוסיהם של שופמן בן ה-31 ושפרה פליגלמן, שתוארה על ידי ארוסה החדש כבלונדיקה קטנה כבת 16 שהכיר לאחרונה. ברנר, שרק לפני 3 שנים, נפרד מארוסתו בגלל שופמן, כתב לו בציניות כי הוא מבקש את תמונתה "כי רוצה הייתי לאהוב אותה גם אני". שופמן, הפרפר הנע מפרח לפרח, זנח חיש קל את ארוסתו הצעירה. מאחר שעלילות סופרי אותם ימים כרוכים אלו באלו, מתברר כי אותה שפרה הייתה למושא אהבתו הבלתי נשכחת של המשורר אורי צבי גרינברג (אצ"ג). הוא נטש אותה מאחר שאמו לא מצאה את ארוסתו הדחויה של שופמן ראויה לבנה, והוא עלה ארצה בלעדיה. לאחר שנפטרה ממחלה, חש אשמה וגעגועים ולא נשא אישה עד שמלאו לו 50 שנה. אלמנתו של אצ"ג מצאה בניירותיו את תמונתה של שפרה ושירים שכתב לזכרה.
ברנר בארץ ישראל: משיכה, פחד ותיעוב
 |
מימין לשמאל:
דוד שמעוני, יוסף חיים ברנר, אז"ר וש"י עגנון
|
הסחבת וגרירת הרגליים הגיעו לקצם. ברנר נסע לארץ ישראל במחלקה הרביעית של האונייה, שם אירגן את קומונת המזון של הנוסעים העניים. אף על פי שנמנע להגדיר את עצמו כציוני, פרץ בבכי מר וחסר עכבות מול הנוף של נמל חיפה והרי הכרמל. הוא הגיע בהיחבא, אינקוגניטו, גם בשל היעדר תעודות, וגם מאחר ששמר לעצמו את האפשרות לשאת רגליים ולברוח. הוא רצה להצליח במבחן העליון של הגשמת היהודי החדש, שהיא עבודת הכפיים, עבודת האדמה. לכאורה היה לו סיכוי גדול יותר לעמוד באתגר. חבריו לעלייה השנייה, מהם סטודנטים או תלמידי ישיבה שהתפקרו, חסרי כל כושר גופני עמדו בחלקם הגדול במשימה, ולעומתם ברנר שצלח את השירות הצבאי ברוסיה ואת העבודה הפיזית הקשה כסדר דפוס, נשבר לאחר ימים מעטים של עבודה חקלאית. חלפו להם ימים אחדים במושבה חדרה בעבודת הכפיים החקלאית החד-גונית, והנה הוא בדרכו לירושלים למערכת העיתון של "הפועל הצעיר" לעבוד בעריכה ובכתיבה. יוסף אהרונוביץ, העורך המחונן של "הפועל הצעיר", הצליח להעמיד את העיתון המפלגתי במרכז המפה הספרותית של אותה עת. על שמו קרוי רחוב הנמצא בין הרחובות פרישמן ובוגרשוב. על שם אשתו הסופרת דבורה בארון קרויה גינה באותו רחוב.
גם בארץ לא הצליח ברנר לחמוק מהדיכאון. "פעם אחת, בעין גנים, שמע אחד הפועלים קול בכי באישון לילה, כשיצא ראה את ברנר עומד ומתייפח מול הלבנה: 'לכל אחד את מאירה, רק לנו לא תתני מאורך'. הוא הלך וקרא לגורדון, שבא וחיבק את כתפיו של ברנר, 'השעה מאוחרת', אמר והוליך אותו הביתה" (אש, עמ' 190). קיימת מחלוקת בין החוקרים האם ברנר אושפז תקופות מסויימות במחלקות פסיכיאטריות וככל הנראה הדבר נכון. מי שהקלו את בדידותו היו הצעירים שהקיפו אותו, בהם דוד שמעונוביץ, משורר צעיר ומבטיח אשר פרסם את שיריו עוד ב"המעורר". שמעונוביץ עבד כשומר בכרמי רחובות, ברנר נסע לבקרו ונשאר ללון בבקתת השומר שלו. שמעונוביץ כתב עליו: "מה יהיה סוף האיש, שהשמיים הגבוהים הזרועים כוכבים ולחישת הרוח הנושב מההרים ויללת התנים בין כרמי הגפנים אינם אומרים כבר לליבו כלום?" (אש, עמ' 182)
הם נהגו לטייל לאורך חופה של תל אביב. שמעונוביץ (לימים שמעוני, שעל שמו קרוי רחוב ברמת אביב הירוקה) וברנר חלקו חדר במלון אודסה. "כאן טיילו ברנר וחברו, שאליהם היו מצטרפים אהרונוביץ, עגנון, רבי בנימין, אנשים מן האינטליגנציה המקומית - מורים וגננות וסתם פועלים"(אש , עמ' 183).
ברנר היה מעין אב לצעירים אלה. תמיד סייע, תמיד עזר. כפי שנהג כל חייו. הם אהבו אותו ודאגו לו כששקע בדיכאון, אבל היה לו גם צד אופטימי, עליז שנחבא מאחורי החזות הדיכאונית: "שמעונוביץ מספר איך היה פורץ בצחוק לשמע ביטוי משובש ברוסית, צחוק רועש שמפניו היו נבהלים גם התנים בכרמים. הוא המתנזר מתענוגות החיים, סחב אחריו את שמעונוביץ אל החוף, כי הים היה יפה, ואפילו ישב לשתות אתו ספלוני קפה בבית קפה ערבי עממי על שפת המים. זו הייתה חוויה אוריינטלית חיובית, כשניכרה בפניו של רעו הנאתו מן הקפה, מן הים ואף ממצב רוחו הטוב של ברנר, התריס הלה כנגדו כשבעיניו מרצדים אותם ניצוצי המשובה החביבים עלי כל כך: 'עולם הזה'ניק!'. האירוע לבש ממדים קומיים, כשהחליט שמעונוביץ להפגין את השתלבותו במזרח על ידי עישון נרגילה ומצא עצמו בתוך מי הים, כי גלש משרפרפו... ברנר התפקע מצחוק למראה הצעיר היהודי השולח ידו לנרגילה, כאילו היה תורכי מלידה, ונענש בטבילה בים. היה משהו נהנתני ותמים באירוע, וברנר חדל לרגע לחשוב על צער האומה ועל אומללותו שלו והפקיד את עצמו להנאות העולם הזה" (אש, עמ' 183).
"מקרה ברנר": תקופת היציאה מחומות הגטו וההתנתקות מהאורתודוקסיה התאפיינו בהתבוללות גורפת וגל של המרות דת. בדרך כלל המרת הדת הייתה אמצעי חסר משמעות אמיתית שמטרתו קבלה ללימודים, למשרה אקדמית או התקדמות בקריירה. בגיליון "הפועל הצעיר" מנובמבר 1910 כתב ברנר מאמר שנכנס להיסטוריה כ"מקרה ברנר", ועניינו היחס להמרת הדת. באופן כללי כתב כי אין להתייחס להמרת הדת בצורה כה שלילית כי בין כה וכמה מדובר במתבוללים שהתרחקו, לא רק מהדת, אלא גם מהשפה ומתחושת היותם חלק מהעם היהודי. ברנר שסלד מהדת היהודית ומכל דת באשר היא, ראה עצמו מחויב לעם היהודי, לתרבותו ולשפתו אך לא לדתו. מבחינתו לא היה הבדל משמעותי בין התבוללות מוחלטת לבין המרת הדת. טיעון זה עוד היה עובר בשלום, אך ברנר הלך צעד אחד קדימה. כמי שבז לדת ולחשיבה הדתית באשר הן הוא לא ראה הבדל גדול בין הדת היהודית לנוצרית. זה לא שהוא ממליץ על המרת דת אלא הוא שווה נפש לדת באשר היא. על הנצרות אמר: "לי היא מוזרה, לי היא גם שנואה, ככל שקר שבדתיות... ככל אילוזיה מכוונת ... סותמת בקש ובגבבא את החלל הנורא של חידת החיים הקשה" (אש, עמ' 194) . הוא גם התרפק על דמותו ההיסטורית של ישוע הנוצרי שיש בו רוח טהורה. בכל הדתות אפשר למצוא אהבת האדם וערכים נצחיים ונשגבים שאחר כך מתורגמים בדת המעשית לאמונות תפלות ומלחמות דת.
המאמר זעזע את אמות הסיפים של מה שמכונה "רפובליקת הספרות העברית". דור ביאליק ואחד העם ראה את ההזדמנות להיפרע מהצעירים המורדים כברנר, ברדיצ'בסקי, שופמן וחבריהם.
סופרי קבוצת אודסה, בני הדור של ביאליק ואחד העם, יצאו מגדרם מרוב זעם קדוש. על יחסו של אחד העם כותבת פרופ' שפירא: "העברית של ברנר לא התאימה לתפיסת העברית של אחד העם, המעמקים הפסיכולוגיים שלו הפחידו והרתיעו, או לפחות גרמו ניכור וחוסר הבנה. ולבסוף, הרדיקליות שלו, תערובת של כפירה בנוסח ניטשה עם סוציאליזם בנוסח טולסטוי, עמדה בניגוד למתינות של הוגי הדעות הבריטיים שהעריץ. אחד העם, שהקדים להזדקן וכילה את ימיו בלונדון הערפילית בעבודה פקידותית אצל ויסוצקי, יצרן התה, בבדידות ובאומללות, ראה את צעירי הציונים פורשים מחוגו, יוצאים לתרבות אחרת, פורצים את גבולות המוסכמות שהעמיד" (אש, עמ' 199). אחד העם פנה אל הוועד האודיסאי בדרישה כי יפסיק את התמיכה הכספית בעיתון "הפועל הצעיר". ועד חובבי ציון קיים אספה שבה דנו בדרישתו של אחד העם. היו חילוקי דעות אך אוסישקין, ביאליק וקלויזנר החליטו להפסיק את התמיכה שעמדה בסך של מאה פרנק לגיליון. מרדכי בן הלל (שבעבר סייע בבריחתו של ברנר מרוסיה הצארית) הביא את דבר ההחלטה לקהל הארצישראלי. חמתו של יוסף אהרונביץ בערה בו. הוא ביקש לפרסם כתבה שבה יכתבו על בן הלל "איש זה נבל" ודרש להטיל עליו חרם. ברל כצנלסון והמקורבים לברנר ול"פועל הצעיר" ביקשו למתן את התגובה.
"הדיון הועבר מן המישור הציבורי אל רפובליקת הספרות העברית" (אש, עמ' '201). ר' בנימין (על שמו קרוי רחוב יהושע התלמי בנווה צדק) כינס ביפו כנס תמיכה בברנר ובעיתון "הפועל הצעיר": אז"ר (על שמו קרויה סמטה בשכונת קריית שלום), איש שומר מצוות שדברי ברנר הכאיבו לו, תיאר אותו כאחד מל"ו הצדיקים, מהדמויות המיסטיות של החסידות. שלמה שילר (על שמו קרוי רחוב בשכונת קריית שלום) שלח מכתב הזדהות. דבורה בארון, יוסף אהרונוביץ, שינקין, א.א. קבק וש. בן ציון (על שמו קרויים שדרות בן ציון על יד הבימה) השתתפו באספת התמיכה. שינקין הדתי ייצג את הוועד האודסאי והביע את כעסו על ברנר שבסיפור "בין מים למים" תיאר, שומו שמים, חיכוך ברכיים של צעירים וצעירות בעת אספה בבית העם, אבל אפילו הוא התנגד לחרם ולהפסקת המימון. הנוכחים דגלו באידיאולוגיות שונות, אך כולם הסכימו שהמאמר ותוכנו לא ראויים, אבל הפסקת המימון נחשבה לפגיעה בעצמאותו של הגרעין התרבותי שהחל להתגבש בארץ. ההתגייסות הייתה גם למען ברנר שראו בו צדיק הדור. צייטלין תמך ממרחקים. הוא היה לדתי יותר, אך בוויכוח הזה העדיף את ברנר, והצהיר כי ברנר הוא בעל התשובה הנצחי, ואפיקורסיותו קרובה ללבו יותר מיהדותם הצוננת של חברי הוועד מאודסה. ברדיצ'בסקי כתב כי אינו מפרט את תגובתו אך "בעיקר לב יודע את לב".
ספרו של ברנר, "מכאן ומכאן", המתאר את העלייה השנייה היה לתנ"ך של בניה. רבים ראו בו ספר דיכאוני ומדכא, המוציא את דיבת הארץ רעה: ירושלים היא "איטליז קודש זה, שהקדושה נמכרת בה באונקייה". המושבות הן "קבלן שמן ומנוול שהושיבוהו אצל שולחן של נגיד, והוא שואב מן הקערה בידיו המגואלות, המצורעות, העבות". פתח תקווה היא "עיירה יהודית ליטאית" (אש, עמ' 212). ברנר מתאר את אנשי היישוב כיהודונים עלובים, חסרי חוט שדרה, בטלנים וטפילים. הוא התנגד לציונות כי לא האמין בכוחו של העם היהודי להשתנות. למרבה הצער, ברנר לא זכה לראות את בנו יחידו אורי הופך לדמות שכאילו נוצקה מחלומותיו על היהודי החדש: ספרא וסייפא, לוחם, סגן מפקד הפלמ"ח, איש ההתיישבות העובדת, מחנך והיסטוריון. גם נכדיו וניניו של ברנר הם אנשי ההתיישבות העובדת העוסקים בחינוך.
צעירי העלייה השנייה התחברו לכאב שבספריו, ומצאו בו ניחומים ותקווה. הביטוי של ברנר - "ואף על פי כן" היה לסיסמתם. דמויות הספר משרטטות את גיבורי התקופה. אריה לפידות, היהודי השורשי, הוא א.ד. גורדון, נכדו עמרם הוא דמות הצבר הספרותי הראשון. אך תיאור מערכת עיתון "המחרשה" בספר שתארה תככים, קטנוניות ותאוות בצע, בעיקר של העורך הראשי ואשתו, גרמה לפגיעה קשה ביוסף אהרונוביץ, שהבין כמו כל קוראי הספר שהכוונה אליו ואל אשתו הסופרת דבורה בארון. הוא נפגע בעיקר מכיוון שסיכן את עתידו הכלכלי של כתב העת בשל תמיכתו בברנר בפרשת הכתבה על המרת הדת. ברנר ניסה ללא הצלחה לפייסו אך העבודה ב"פועל הצעיר" הפכה עבורו למעיקה. הוא החל לעבוד במקביל גם בעיתון המפלגתי של המפלגה השנייה: פועלי ציון שהונהגה על ידי יצחק בן צבי ודוד בן גוריון. לשם כך עבר לירושלים והתחבר לחבורה חדשה.
ברנר נושא לאישה את חיה ברוידא
 |
ברנר וחיה ברוידא
|
על אף שפער הגילאים בין ביאליק, ברנר ועגנון. היה מינורי, הרי שבפועל הם ייצגו שלושה דורות. טבע העולם הוא כי דור מורד בדור שקדם לו, ונוצרים יחסים הטעונים במתח ובקנאה. ביאליק העריך את ברנר ואף תרם בזמנו 100 רובל למימון עריקתו מצבא הצאר, אך ביאליק גם ביקר אותו לא פעם בחריפות ובארסיות שגרמו לברנר להתקפי דיכאון קשים. בסבך הרגשי הזה לא מפליא שהאישה שברנר נשא סוף סוף לאישה, חיה ברוידא, הייתה קודם לכן אהובתו של עגנון. פרופ' שפירא מנסה לפצח בביוגרפיה של ברנר את תעלומת יחסי עגנון וחיה אך כל הצדדים לא נידבו מידע. בחבורת הצעירים הירושלמים שהסתופפה סביב ברנר היו כמה נערות. חיה לא הייתה בחירתו הראשונה. היחידה שזכתה אי פעם לקבל מכתב אהבה מברנר היא חברתה הגננת חסיה פינסוד, לימים אמו של פרופ' יגאל ידין, הארכיאולוג, הרמטכ"ל ומקים תנועת ד"ש. בארכיונים נמצא מכתב שבו הוא כותב לחסיה שתהיה בטוחה ברגשותיו הנאמנים. הוא מפרט במכתב את חסרונותיו המרובים, הרפלקסיות, הכובד המשונה ומזגו. הוא מתוודה על אהבתו לה, אהבת איש את אשתו. אף על פי שככל הנראה חסיה השיבה לו אהבה אין תיעוד נוסף על הרומן וסופו. חסיה נישאה לסוקנין (ידין) וחברתה, חיה, אהובת עגנון לשעבר, ברירת המחדל, נישאה לברנר. לנישואים אלה לא היו הרבה סיכויים מלכתחילה. ברנר הסגפן הקיצוני שהשליך מביתו את שיירי הרהיטים וראי שבור בעת שכתב, נשא אישה קוקטית, שאהבה להתלבש וביקשה לנהל בית בורגני חם ומסודר. ברנר היה מסויג ביחסו אליה. הוא דיבר עליה בחיבה, בדאגה, אך לא באהבה, מודע לחסרונותיה, מודע לחסרונותיו. דומה שמי שדחפה את מערכת היחסים הייתה חיה, וברנר עם נטייתו לגונן חס עליה בשל החרם שהטילה עליה משפחתה החרדית שלא קיבלה את אורח חייה העצמאי. כשנישאו ברנר היה בן 32 וחיה בת 24, ואז"ר הקשיש ערך את החופה. ימים קשים עברו על הזוג הצעיר, ימי מלחמת העולם הראשונה, עוני, גירוש תורכי ורעב. העיתונים שעבורם כתב נסגרו על ידי השלטון העותומאני, העורכים נעצרו, ובני הזוג נאלצו לנדוד ממקום למקום. מערכת היחסים הבעייתית ביניהם לא שרדה את המצוקה. האנגלים כבשו את הארץ וברנר לא נסחף בגל ההתלהבות הכללית ששטף את היישוב. השלטון הבריטי אכן הכזיב אך המצב הכלכלי השתפר. אפשר היה לחזור לתל אביב וברל כצנלסון הפקיד בידיו את עריכת הירחון "האדמה". ירחון זה איפשר לברנר לעודד ולקדם יוצרים צעירים כפי שעשה בימי "המעורר". בסוף פברואר 1920 כתבה חיה לברנר מכתב שבו היה מבקשת להיפרד ממנו. תשובתו נשתמרה: "קראתי מה שכתבת ושלחת לי. אני יודע זאת מזמן. אבל לתקן אין ככוחי. אני איני יכול להיות בעל. מצד זה לך הצדק הגמור" (אש, עמ' 316). חיה הגדירה את שבע שנות נישואיהם כגיהינום.
כאשר ברנר בישר על נישואיו הקרבים הגיבו חבריו ומכריו בפליאה ובהלם מסוים. האם תגובתם המופתעת נובעת מראיית ברנר כהומוסקסואל? האם זו הסיבה לכישלון נישואיהם?
פרופ' שפירא בריאיון עם אבירמה גולן ב"הארץ" 12.9.08 מסבירה:
"ת: "כל הזמן עקבתי אחרי האופציה הזאת, גם ביצירה וגם בחיים. הבעייתיות ביחסים עם הנשים יכלה לנבוע מזהות מינית לא ברורה, מדו-קוטביות, כמו בכל התחומים האחרים. אני לא הייתי קוראת לזה הומוסקסואליות, אבל כן, בהחלט, יש רמיזות הומו-ארוטיות ברורות מאוד. גם בעניין הזה אפשר היום לקרוא את ברנר אחרת לגמרי מן הקריאה של בני דורו. כבר היו מי שהראו איך מתפענח הטקסט בקריאה קווירית, פתוחה, שלא תוחמת את מיניות האדם ואת ההעדפות הגבריות".
חיים באר בתכנית "בין שישי לשבת" עם יצחק לבני נשאל את אותה שאלה:
"אין הוכחות לדברים האלה. ברנר היתה לו משיכה לאנשים צעירים, לעלמים צעירים. גם לעגנון, גם ללואידור... יש בו משיכה אל הבוסרי, אולי היה לו צורך לפרוש חסות".
היה או לא היה, אין לדעת. במעבר חד מן התמונות הדהויות והעברית הארכאית לתרבות הרייטינג, נספר כי נינו של ברנר, חצב מן, זכה ב-2004 בתואר גבר השנה של מגזין הקהילה הגאה "הזמן הוורוד", וזמן קצר לאחר מכן היה בצמד המנצח של תכנית הריאליטי "סוף הדרך". נינו זכה לחיות בעידן שבו אדם אינו חייב לחיות בשקר, ורשאי לחיות על פי נטייתו.
לשאלת מיניותו הבלתי פתורה של ברנר מצטרף אף הסיפור המטריד על הקשר שלו עם רחל קטינקא בתה בת ה12 של אלמנה אשר בביתה התגורר בירושלים. הסיפור שנתגלה במכתביה של רחל שנמצאו בארכיון מורשת של השומר הצעיר, מובא על ידי שרה בן ראובן בכתבה שפורסמה בעיתון הארץ ביום 13.6.14.
 |
 |
אורי ניסן ברנר בילדותו
|
ובבגרותו
|
המלחמה הסתיימה ורבים נסעו לאירופה להתאוורר, ואף חיה לקחה את אורי ניסן הפעוט ונסעה להשתלמות פדגוגית בברלין. יחד ביקרו בוועידה של פועלי ציון בווינה ונהנו מכל רגע. אורי הקטן קרא לברל כצנלסון בשמו וזה לקח אותו על ברכיו. שופמן התפעל "שקצל כזה יש לברנר". חיה קנתה בגדים יפים לה ולבנה: "כשטוב על הלב וטוב לי, יש רצון גם להיות לבוש טוב"(אש, עמ' 341). ברלין של בין שתי מלחמות העולם הייתה מרכז תרבות עולמי שוקק ומלא חיים. חיה ביקרה במוזיאונים, בתיאטרון, במוזיאונים ובבתי הקפה של ברלין בחברת הארצישראלים, בהם גם עגנון אהובה משכבר הימים. לעגנון נתנה במתנה את הספר של ברנר "שכול וכישלון". היא השתתפה בקורס חינוך על פי שיטת מונטסורי וגרה בבית מכרים שלהם ילדים בגיל בנה. היא חשה הקלה גדולה בשל היציאה מהארץ הקטנה והדלה, ומחיי הנישואים האיומים לאיש הדיכאוני והמוזר. לעומתה הלך ברנר ושקע. ירחון "האדמה" נסגר והגעגועים לבנו הקטן קרעו את נשמתו. לבנו כתב "אתה כל חיי", והוסיף כי הוא מתפלל שכאשר ישוב ליפו עוד יחיה ויזכה לראות אותו. במניפולטיביות כתב לחבר משותף שהוא שוקל להתאבד. המכתב שהגיע לחיה החריד אותה. היא כתבה לו שהיא מוכנה לחזור לארץ כי אינה מוכנה לקבל אחריות על מצבו, אף שאינה מאמינה שתוכל לסייע לו כפי שלא איפשר לה לעזור לו בעת נישואיהם. חיה גילתה כי הגיהינום של ימי נישואיה לא נגמר עם הגט. הדיכאון שלו חלף וברנר הרשה לה להישאר בברלין עם בנם. כעבור זמן כאשר רצתה לחזור כתבה לו שבדעתה להתעכב בדרכה לארץ ברומא. ברנר נחרד מהרעיון שאורי הקטן ייטלטל בין ארצות והפעיל עליה עוד פעם לחץ שתוותר על רומא. חיה הגיבה באופן קשה. כתבה לחבר "מילא, יהיה מה שיהיה. אינני עומדת ברשות עצמי ואינני יכולה להחליט כלום". סיפרה שכבר הודיעה לברנר שלא תתעכב באיטליה והוסיפה כי קראה באחד העיתונים הגרמניים כי היו ב-1 במאי אירועים קשים ביפו והיא חרדה. כשכתבה מכתב זה ברנר כבר לא היה בין החיים.
הרצח
 |
| |
ברנר עבר לגור בבית משפחת יצקר ששכרה בניין גדול בלב פרדסים של ערבים. כיום זהו בית הנוער העובד בקצה שכונת קריית שלום בדרך קיבוץ גלויות.
המשפחה השכירה חדרים בבית המרווח, וברנר שחיכה לשובו של אורי התגורר שם עם הסופר הצעיר והמוזר לואידור, אשר את כתביו פרסם בכתב העת "האדמה". הימים היו ימי המתיחות הגואה בין יהודים לערבים. כאשר האנגלים כבשו את הארץ שטף את היישוב גל התלהבות. ברנר לא היה שותף לו ומהר מאוד קלט את דרכם של האנגלים לסכסך בין הניצים בחינת "הפרד ומשול". באחד במאי של 1921 התנהלו תהלוכות רבות משתתפים עם דגלים מתנופפים שגרמו להמוני ערבים לצאת לרחובות. ההגנה עדיין לא הייתה מגובשת, על לוחמי הגדוד העברי נאסר להיכנס עם נשק, והשוטרים היו ברובם ערבים. בני משפחת לרר מנס ציונה שמעו מערבים שעמם היו מיודדים כי מתארגנת התקפה על בית יצקר, ומיהרו להזהיר את בני הבית. מוקירי ברנר הצליחו להשיג רכב ליווי שיחלץ אותו מהמקום, אך תושבי הבית לא עזבו אותו. אולי כי לא היה מקום לכולם ברכב, אולי כי חשבו שיוכלו להגן על עצמם. בסופו של דבר הבית המבודד הותקף וכל יושביו נרצחו באכזריות. האבל על מותו של ברנר ועל הירצחם של 32 איש באותו יום אפף את כל היישוב העברי.
בכתבי ברנר אפשר למצוא נבואות רבות שהתגשמו במלואן ויש הרואים בברנר מעין נוסטרדמוס:"את ראיית הנולד של ברנר שהיה מהראשונים שגילה את השקר וזרעי הפורענות שב'עם ללא ארץ לארץ ללא עם', שכבר בימיה הראשונים של המהפכה הרוסית חזה את אחריתה; שב-1905 דיבר, בהקשר לפוגרומים, על שישה מיליון יהודים שיש להעביר לארץ ישראל".(אסתי סגל פוסט שפורסם ב"גלובס" ב-22.9.2008).
מוקי צור ממוקירי ברנר צוטט בפוסט זה:
"לאלמנט הנבואי יש חלק נכבד במיתוס סביב דמותו... לבו ניבא רעות". בתפיסה שלו הארץ עדיין גלות, ואם גלות אז פוגרום. בערב פסח מגיעה ערבייה לבית שגר בו ושואלת האם ראו ילד ערבי. ברנר שומע את זה ואומר – ערב פסח, מישהו מחפש ילד, הולך להיות פוגרום. ויש אותות נוספים: שם הספר 'מא’ עד מ’' (שזה מ-1 עד 40). הספר 'מן המיצר' נגמר במות הגיבור בגיל 40 כשילד בחיקו במקום שנקרא ספרינגספילד (גן אביב). חודש האביב הוא מאי, וברנר בן ה-40 נרצח ב-2.5.21".
ברל כצנלסון כתב לאשתו כי הוא חולם על ברנר: "הלילה ראיתי את ברנר. כמו לפנים את אבא... את חוליינו הוא נשא. בזה בשבילי תמצית תפיסתי את ברנר. ה' הפגיע בו את אסון כולנו" (אש, עמ' 350).
את הביוגרפיה בוחרת פרופ' שפירא לסיים בסיפור הבא: "ב-1940 איבד יהודה שרתוק, תלמידו ומעריצו של ברנר, בתאונת דרכים את רעייתו, את אחותו ואת בני ביתה (ממשפחות שרת והוז). הוא שקע בדיכאון כבד - הזניח את עצמו, גידל זקן הסתגר ולא בא בחברת אנשים. אחד החברים בקיבוץ יגור הביא את הדבר לידיעת ברל כצנלסון, והוא ביקש להיפגש עם שרתוק. כמה ימים לאחר הפגישה עם ברל, ראה אותו החבר יוצא מחדר האוכל של הקיבוץ, מגולח, בחולצה לבנה נקייה, מאיר פנים. כששאל אותו: מה עשיתם ברל ואתה? ענה שרתוק: "ישבנו וקראנו את ברנר"(אש, עמ' 378).
