"זו הייתה כניסה לעולם הרוסי, לעולם חדש ומקסים שלבו של צעיר נמשך אליו מזמן, עולם נהדר של הספרות הרוסית, של התסיסה הציבורית, של התלהבות הנוער לחברה חדשה של צדק מתוך נכונות לשאת בסבל, לרדת לשקוע על מנת להעלות ולרומם את הרבים: לעלות על הגרדום ולשחרר ולגאול."

״אוסישקין תמך בשלטון של מלך אבסולוטי וצ'לנוב היה מתון יותר, ותמך במלוכה קונסטיטוציונית. חיסין תמך ברפובליקה חופשית עם נשיא שיבחר אחת לשבע שנים - בשנת השמיטה. חברי הקבוצה שהגיעו מרקע פרולטארי הצביעו כאיש אחד בעד הרפובליקה של חיסין.״

״צ'לינוב ואני יצאנו מאולם האסיפה שבורים ורצוצים, מלאי אכזבה וייאוש. קשה לדעת, כיצד הייתה מתפתחת דרכנו בתנועה הציונית, אילו היינו באים אז לארץ. אולי הייתה צומחת מזה תועלת לישוב ולציונות, ואולי לא. נסתרות דרכי ההתפתחות״

FacebookYoutube

״יש שמעינות קטנים, אבל זכים וטהורים כבדולח, משמשים מקור שופע מים רבים המצטברים במשך הימים לפלגים, לנחלים ולנהרות גדולים, ההופכים ונעשים מרכזי חיים חשובים לרבבות בני אדם. כן היו המעיינות הטהורים של אותם הצעירים, כמעט חצאי ילדים, שהתחילו לפכות במקומות שונים״

״הוא הלך עם הרצל, ויש גם שהלך אחריו כתלמיד אחרי הרב, אבל הוא לא איבד אף במשהו את הצביון המזרחי-העממי של ציוניותו, ולא התכחש למסורת 'חיבת ציון', שהייתה קדושה ויקרה לו״

״היה זה מחזה אשר לא יישכח. צ'לינוב, ואחרים מן המדינאים הקשישים בכו לעיני כול. כשנתאספו הפורשים לחוד, היו שם צירים אחדים, אשר מרוב יגונם ישבו על הקרקע, כאבלים על המת או כדרך שנוהים לזכר חורבן בית המקדש, בתשעה באב״

״אין דעתי כדעתו של אוסישקין שכל דיבור על ארץ אחרת הרי הוא בגדר בגידה״

"החבר בוגרשוב צעק כי 'אין לנו חפץ להתרפס בפניהם! בכוחנו נלך! וכאשר ז'בוטינסקי רצה להמשיך בדבריו עמד בוגרשוב לצידו ודבר אף הוא. קפץ ז'בוטינסקי על השולחן, קפץ אחריו גם הוא"

״הפעם הם נפגשו לעשרים דקות בלבד, ודיברו, כפי שהעיד אוסישקין, 'על אודות הים האוויר וכד'', ונפרדו לשלום. הידידות רבת השנים הפכה לעוינות קשה״

״היה בו בצ'לינוב משהו רוסי: איטי היה, כבד, רציני במידה מופרזת, נאמן ועומד על דעתו.״

יחיאל יפים צ'לנוב נולד ב-1863 בעיר קרמנצ'וג אשר על נהר הדניפר, למשפחה חסידית ענפה ואדוקה. אביו עשה חיל בעסקיו, התקרב לחוגי המשכילים, ועבר עם משפחתו למוסקבה כדי להתרחק מהסביבה הדתית החונקת.


____________________________________________________________________________________

 
תאומי ציון

כילד למד יחיאל בחדר, אך במוסקבה הצליח האב לשכנע את האם שנותרה באדיקותה, לשלוח את הילד לגימנסיה הרוסית בתנאי שימשיך לשמור שבת. 
 
על המעבר מהסביבה המשפחתית האדוקה והלימודים בחדר לגימנסיה הרוסית כתב בן-ציון דינור, היסטוריון ושר חינוך, בספר הזיכרון שהוקדש לדמותו של יחיאל צ'לנוב: "זו הייתה כניסה לעולם הרוסי, לעולם חדש ומקסים שלבו של צעיר נמשך אליו מזמן, עולם נהדר של הספרות הרוסית, של התסיסה הציבורית, של התלהבות הנוער לחברה חדשה של צדק ויושר, של תכניות נועזות ושל מסירות נפש. הימים הם ימי הפסגה של התנועה המהפכנית בחוגי האינטליגנציה הרוסית. זרמים וכוונים, חיפושי דרכים ובקשת נתיבות. מתוך התלהבות ואמונה, מתוך נכונות לשאת בסבל, לרדת לשקוע על מנת להעלות ולרומם את הרבים: לעלות על הגרדום ולשחרר ולגאול. העולם הזה קסם קסמים לנוער והוציא אותם מתוך 'ד' אמות' של עולמם היהודי. 
 
גם יחיאל צ'לנוב הצעיר עמד להיות כאחד מן הרבים האלה: העולם היהודי שלו נדחק יותר ויותר לקרן זווית. אין ענין לספרות העברית, ואפילו תולדות ישראל שכל כך משכו את לבו לפני זה פג זיוון, הועם הדרן. השמים החדשים נמתחים כבר מעל לראשו". (זיכרונות, עמ' 19).
 


הנער יחיאל צ'לנוב 

 

 

 
מנחם אוסישקין, שעל יחסיהם עוד ידובר, כתב באותו ספר זיכרון על פגישתם הראשונה: "היה הדבר בשנת 1881, בעיר הבירה מוסקבה, ואני אז בן 18, תלמיד הכתה האחרונה בבית-ספר ריאלי. דירה מול דירה גרו שתי משפחות יהודיות: צ'לינוב ואוסישקין. יחיאל היה בן גילי, שנינו נולדנו בשנת 1863. 
 
 

מנחם אוסישקין הצעיר

 

 
 
שתי המשפחות היו לא רק שכנות זו לזו לפי דירתן כי אם גם קרובות אחת לשנייה לפי מצבן החומרי ועמדתן הסוציאלית וגם לפי צורת חייהן היהודיים. מתוך כך נתקרבנו גם אנחנו הבנים, יחיאל ואנכי, איש לרעהו ונתקשרנו זה לזה קשר ידידות" (זיכרונות, עמ' 10-9).
 
הפרעות שאירעו באותם ימים וכונו 'סופות הנגב' גרמו לרעידת אדמה ברחוב היהודי. המשכילים שניסו להשתלב בחברה הכללית, התאכזבו משתיקתם של האינטלקטואלים. 
בן-ציון דינור כתב: "רבים מן ההוזים הצעירים שעמדו לאבד את עולמם היהודי – הוחזרו 'הביתה': הרגישו שוב תחת רגליהם את אדמתם המתמוטטת ופקחו עיניים לראות את שמי הנחושת הפרושים עליהם". (זיכרונות, עמ' 20).
 
 
 


יחיאל צ'לנוב

 
 
ההיסטוריון יוסי גולדשטיין כתב על תגובת שני החברים לפוגרומים: "שני הנערים היו שונים זה מזה. יחיאל צ'לנוב היה מופנם ועדין ממנחם, הפתוח והאימפולסיבי, אשר היה עלול כל רגע לפרוץ בסערת רגשות עזה. על אף ההבדלים באופיים, הם הפכו חברים קרובים. ההבדלים ביניהם התבטאו בין היתר בתגובתם לפרעות. גם צ'לנוב זועזע, אבל שמר על אמונתו במהפכה הרוסית אשר תבוא בעתיד הלא רחוק ותביא גם לשינוי במצב היהודים, והוא אף המשיך בחברותו בחוגים מהפכניים. בפגישותיהם ניסה מנחם להטותו מכך. תחילה סירב צ'לנוב להקשיב לחברו, אולם לא לזמן רב. מנחם, כאמור, האמין בחוסר התוחלת שבחברות בתנועה מהפכנית, ובאופיו החזק השכיל להשפיע על צ'לנוב. עם זאת תהו שניהם, בדומה לצעירים אחרים, מה לעשות הלאה. השאלה 'לאן' שעמדה על סדר היום הציבורי בקרב רבים מבני גילם, עלתה גם בשיחות ביניהם". (אוסישקין, עמ' 24-23).
 
תנועת 'חיבת ציון' נתנה כיוון חדש ומלהיב למחפשי הדרך. באוקטובר 1881 הופיע ב'ראזסוויט', העיתון היהודי בשפה הרוסית, מאמר של משה לייב ליליינבלום שנקרא 'השאלה הכלל יהודית וארץ ישראל' שהשפיע על צעירים רבים. לילינבלום הגיע למסקנה כי ליהודים אין עתיד ברוסיה והציע את תחיית היהודים בארץ אבותיהם.

 
ביל"ו מוסקבה
 
בינואר 1882 התקיימה, מתחת לאפה של משטרת הצאר, אסיפה של סטודנטים יהודים שנועדה למצוא את התשובה לשאלה 'לאן'. צ'לנוב ואוסישקין הגישו בקשה להשתתף באסיפה ובקשתם נדחתה כי היו עדיין תלמידי תיכון, אך השניים לא ויתרו והקשיבו לוויכוחים כאורחים לא קרואים. הנוכחים התווכחו בקולות ניחרים במשך שעות על השאלה האם להגר לארץ ישראל או לארצות הברית. על עצם ההגירה והרצון לעזוב את רוסיה הייתה הסכמה מקיר לקיר.
 
מנחם אוסישקין כתב בזיכרונותיו: "בשעת יציאתנו מהאולם היינו כבר שנינו 'חובבי ציון' נלהבים, וכבר הייתה בלבנו החלטה פשוטה וגמורה: לייסד אגודה של צעירים שיעלו לא"י להתיישב בה". (זיכרונות עמ' 10).
 
הראשון שהצטרף לאגודתם היה חיים חיסין, לימים 'הרופא של תל אביב'. הוא בכלל ביקש להגר לארצות הברית, וחבר יעץ לו להתייעץ עם 'המומחה' - יחיאל צ'לנוב. להפתעתו התברר כי היועץ לענייני הגירה הוא בסך הכול תלמיד בגימנסיה. חיסין סיפר בזיכרונותיו על השיחה הממושכת שניהל עם צ'לנוב שהשפיע עליו לוותר על החלום האמריקני, ולהמירו בעלייה לארץ ישראל. חיסין סייע לשניים לגייס עוד חברים לאגודתם 'הפלשתינאית', שהגיעו כמוהו ממשפחות דלות אמצעים. 
 


דמותו של הרופא חיים חיסין בפסיפס של נחום גוטמן

 

 
שני הרעים הזניחו את לימודיהם ובביתם השתרר 'מצב רוח של תשעה-באב'. שתי האימהות קשרו קשר להפריד ביניהם, וניסו למנוע בתחבולות את פגישותיהם, אך ללא הצלחה.
 
האסיפה הראשונה של 'האגודה הפלשתינאית' ששמה לה למטרה 'לעלות לארץ הקדושה ולהתמסר לעבודת האדמה' התקיימה בחשאי בבית נידח בקצה העיר, ונמשכה שבוע שלם. השאלה היסודית שהעסיקה את הנערים הייתה צורת המשטר של המדינה העברית העתידית. אוסישקין תמך בשלטון של מלך אבסולוטי וצ'לנוב היה מתון יותר, ותמך במלוכה קונסטיטוציונית. חיסין תמך  ברפובליקה חופשית עם נשיא שיבחר אחת לשבע שנים - בשנת השמיטה. חברי הקבוצה שהגיעו מרקע פרולטארי הצביעו כאיש אחד בעד הרפובליקה של חיסין. 
 


חיים חיסין. צולם במוסקבה לפני עלייתו ארצה

 

 
 
אוסישקין תיאר בזיכרונותיו את ימי התום: "קוראי הדברים האלה כיום יתייחסו אולי יחס של לגלוג וביטול לכל האספות והוויכוחים הללו. אבל לא יהא בזה משום צדק, לדעתי. רק האמונה הנפשית, הפרימיטיבית בניצחון שאיפותינו, כפי שהובעה אז בוויכוחים הנלהבים של אסיפתנו הראשונה, היא שהספיקה אחרי-כן לתנועה הציונית את מיטב כוחותיה, שעלה בידם להצעידנו צעד גדול קדימה ולהביאנו לעמדה, שאנו תופסים כיום בישוב העברי בארץ. גם עכשיו, בהיותי בן 73, אין אני מתחרט כלל על המרץ הרב שהשקעתי אז בכל הוויכוחים האלה. בחרדת קודש נזכר אני באותם הימים הגדולים של ראשית תנועתנו ומאמין אנכי באמונה שלמה, כי אותם הוויכוחים בעליה הנידחת בקצה העיר מוסקבה לא היו ויכוח סרק, כי אם הביאו לידי יצירה ומפעלים". (זיכרונות, עמ' 11).
 
לאחר הוויכוחים על צורת השלטון הרצויה בארץ הרחוקה והנידחת, עברו הצעירים לדון בנושאים מעשיים כארגון תקציב לעלייתם ארצה. הוריהם של צ'לנוב ואוסישקין היו מוכנים לממן את עליית כל בני החבורה ובלבד שבניהם יוותרו על השיגעון, אך השניים לא נענו לפיתוי. הם מסרו לבית עבוט את מתנות בר המצווה שלהם. לימים ניסה אוסישקין לפדות את השעון בעל הערך הסנטימנטלי, אך איחר את המועד. לאחר כל מאמציהם הצליחו לאסוף 475 רובל, ובתמימותם האמינו כי סכום זה יספיק לעליית 25 צעירים, קניית אדמה והקמת מושבה חדשה.
 
באותם ימים יצרה קבוצת צעירים בחרקוב ארגון דומה שמנה מאות חברים ונקרא ביל"ו (ראשי תיבות של 'בית יעקב לכו ונלכה'). הם יצרו קשר עם האגודה המוסקבאית, שלחו ציר מיוחד כדי לדון בדבר איחוד שתי האגודות, והוחלט כי האגודה המקומית תקרא 'ביל"ו מוסקבה'.
 
החברים מחרקוב הבהירו להם כי הכסף שאספו לא יספיק לשלוח את כולם, אנשי חרקוב היו יותר מתוחכמים ואלימים מאנשי מוסקבה. שולמית לסקוב סיפרה בספרה "הביל"ויים" כיצד גייסו כספים: "'משראתה האגודה (של חרקוב) כי העשירים מסרבים לתרום מכספם לטובת ההגירה, פנתה במכתבים אל העשירים הידועים והפצירה בהם לבוא לעזרת עמם רב-הייסורים – ואם יסרב- לאיים במעשה נקם נורא. כל העשירים התרגשו מאוד מן המכתבים והסכימו לתת כסף, אף כי פחות משדרשו מהם נציגי האגודה. במקרה של סירוב נבחרו שניים בעלי כושר החלטה, שנפל עליהם הגורל להוציא את האיום אל הפועל, הוחלט להרוג את האיש שלא יסכים לעזור לנו בעניין זה'. איום חמור זה, אשר מקורו בלי ספק בתנועות המהפכניות הטרוריסטיות הימים ההם, הניע את דויד גורדון, עורך 'המגיד', לפרסם דברי-גינוי חריפים. בין אם השפיעו דברי גורדון, ובין אם נבהלו הבילויים מדבריהם-הם – דרך הטירור לא ננקטה, והאיום לא הועיל מאומה". (לסקוב, עמ' 43). ועל כן הוטל עליהם לבחור שבעה חברים מתוך ה-25, שיזכו לעלות לארץ ישראל. לפני ההצבעה החשאית נשאו החברים נאומים בהם ביקש כל אחד להצביע עליו כמועמד לעלייה. בנאומים הודגש כי אין לבחור ב'מונרכיסטים מפונקים', ושני הרעים ידעו היטב כי מדובר בהם.
 
אוסישקין וצ'לנוב נכשלו כצפוי בהצבעה, ומי שזכו לעלות ארצה היו חיסין וארוסתו, דרובין וצלליכין שיהיו איכרים ידועים בראשון לציון, ועוד שלושה שעזבו את הארץ זמן קצר לאחר שהגיעו אליה. 
 
 
 


מנחם אוסישקין הצעיר

 

 
 
אוסישקין כתב בזיכרונותיו: "צ'לינוב ואני יצאנו מאולם האסיפה שבורים ורצוצים, מלאי אכזבה וייאוש. אכן, נגזלה מאתנו האפשרות להגשים את שאיפתנו. ואילו בית-ההורים - בשמחה היה שרוי ובצהלה גלויה. קשה לדעת, כיצד הייתה מתפתחת דרכנו בתנועה הציונית, אילו היינו באים אז לארץ. אולי הייתה צומחת מזה תועלת לישוב ולציונות, ואולי לא. נסתרות דרכי ההתפתחות". (זיכרונות, עמ'13). 
 
 
סטודנט לרפואה במוסקבה
 
לאחר מפח הנפש פנה יחיאל, לשמחת הוריו, ללימודי רפואה באוניברסיטת מוסקבה. הוא הצליח להתקבל ללימודים למרות המגבלה על מספר הסטודנטים היהודים (נומרוס קלאוזוס), בזכות הצטיינותו. 
 
אוסישקין, שהחל את לימודי ההנדסה, הקים קבוצת סטודנטים שעסקה בנושאים לאומיים יחד עם יעקב מזא"ה, לימים רבה הראשי של מוסקבה שלמד בפקולטה למשפטים, ויחיאל לבונטין לימים הסופר שנודע בכינוי 'חושי הארכי'. צ'לנוב סירב להצטרף ליוזמתם כי ביקש להתמקד בלימודיו, וראה בפעילותם התעסקות מיותרת בזוטות. הפעילות של הקבוצה לא עסקה כלל בעלייה לארץ, אלא בנושאים כלליים של לימוד השפה העברית והיסטוריה לאומית, ופעילותם פחתה בהדרגה עד שפסקה לגמרי.
 
 

יעקב מזא"ה רב 'מטעם' 
בבית הכנסת במוסקבה

 
בחופשת הקיץ של שנת 1884 היה חשש מחידוש הפרעות, דבר שהזכירו לצ'לנוב כי הזמנים אינם מאפשרים התמקדות אך ורק בחיים האישיים ובקריירה. הוא יזם יחד עם אוסישקין את הקמתה של אגודה חדשה בשם "בני ציון", ומונה ליושב הראש שלה. הפעם האגודה מנתה כחמישים חברים וקיבלה רוח גבית מהצלחתה היחסית של תנועת 'חיבת ציון'. החבורה התמקדה בעבודה תרבותית ברוח לאומית, בלא כוונה ממשית לקדם את העלייה לארץ.
 
 
 
בן-ציון דינור, היסטוריון שכיהן כשר החינוך, כתב על "בני ציון: 
"דרכה הזכירה במקצת את ארגוני המהפכנים הרוסיים על התחלקותם לקבוצות קטנות. גם 'בני ציון' היו מחולקים קבוצות, קבוצות. קבוצה, קבוצה ותעודותיה וחוג פעולותיה. הקשר בין החברים היה קשר של אחווה וידידות אישית. האווירה כולה הייתה חדורה אינטימיות".  צ'לנוב היה ריאלי והרגשת המרחק הרב שבין המטרה נשגבה ובין האמצעים הדלים – ליוותה אותו תמיד. "מה מכאיב ועצוב כשאתה רואה כל כך בהיר מה דלים ופעוטים אנו! המפעל שלנו כביר, אבל אנחנו מוכרחים להודות, להודות בפני עצמנו, חלשים אנו, חלשים עד מאוד". (זיכרונות, עמ' 21-20).
 
 

אגודת 'בני ציון' במוסקבה. באמצע (יושב) יחיאל צ'לנוב

 
 
 
אוסישקין כתב על 'בני ציון: "יש שמעינות קטנים, אבל זכים וטהורים כבדולח, משמשים מקור שופע מים רבים המצטברים במשך הימים לפלגים, לנחלים ולנהרות גדולים, ההופכים ונעשים מרכזי חיים חשובים לרבבות בני אדם. כן היו המעיינות הטהורים של אותם הצעירים, כמעט חצאי ילדים, שהתחילו לפכות במקומות שונים ברוסיה הגדולה, ובתוכם גם במוסקבה, ולהפיץ את רעיון התחיה ברבים. במשך הזמן הצטרפו מעינות אלה בדרכים שונות, לפעמים גם בדרכי עקלתון, לתנועה הציונית הגדולה, העולמית, שהלכה והקיפה מיליונים יהודים ונתנה דחיפה למפעל הבניין כביר, אשר הביא אותנו לעמדתנו כיום, שאנו מונים כבר שליש של אוכלוסי הארץ. ואחד המעיינות הללו, מן הטהורים והעשירים ביותר, נבע מתוך נשמתו הגדולה של יחיאל צ'לינוב ז"ל". (זיכרונות, עמ' 15).

 
יחיאל צ'לנוב הופך למנהיג
 
מעמדו הציבורי של צ'לנוב כמנהיגה של 'בני ציון' התחזק לאור הצלחתו בארגון פעילות הקבוצה. הגביר קלונימוס ויסוצקי ביקש לאחד את אגודתם עם אגודת 'אוהבי ציון' שהקים במוסקבה, ויוזמה זו הביאה לתחילתו של הקרע בין מי שכונו 'תאומי ציון' – יחיאל צ'לנוב ומנחם אוסישקין. צ'לנוב התנגד לאיחוד, ואילו אוסישקין ביקש לקדם את מעמדו, ותמך באיחוד. בסופו של דבר הצטרף אוסישקין ב-1885 עם מרבית חברי 'בני ציון' לאגודתו של קלונימוס, למרות התנגדותם של צ'לנוב וקומץ מחבריו.
 
 

יחיאל צ'לנוב

 
 
 
לצד הצלחותיו כרופא, עברה פעילותו של צ'לנוב מהמסגרות הצרות של אגודות קטנות לפעילות ארצית בתנועת 'חיבת ציון', ועל כך כתב בן-ציון דינור: "קו עלייתו בתנועה היה הקו הישר: בלי מעלות ומורדות, בלי נטיות לצדי דרכים ושבילים ובלי כל עקלקלות". (זיכרונות, עמ' 16).

 
הרצל והציונות המדינית
 
בפברואר 1896 פרסם עיתונאי ומחזאי וינאי ספר בשם "מדינת היהודים" שחולל מהפכה של ממש. הרחוב היהודי במזרח אירופה רעש וגעש, אך בעוד ההמונים מתלהבים, גילו מנהיגי 'חיבת ציון' זהירות, וחששו לפגיעה במפעלם הצנוע בארץ ישראל. 'אחד העם' שפך אש וגופרית על תכניתו של הרצל, ובמערב אירופה זכה החזון ההרצלייני ללעג ובוז.
 
צ'לנוב שמע על הספר לראשונה בעת ששהה בווינה לצורך עבודתו המדעית, והסתייג מרעיון 'הציונות המדינית' של הרצל. בספר הזיכרון נכתב: "ביסוד נשמתו היה ד"ר יחיאל צ'לנוב 'חובב ציון'. השיבה לקרקע ולעבודה הייתה הנימה העיקרית בנפשו. (זיכרונות עמ' 88).  "גם הצטרפותו של צ'לנוב לתנועה הציונית הייתה מתוך פקפוקים והסוסים. שקול דעת וזהירות". (שם, עמ' 22).
 
 
 
הוא סירב להגיע לקונגרס הראשון שהתקיים בבאזל באוגוסט 1897, ואף השפיע על חבריו להימנע מלהשתתף בכינוס. מוסקבה, לפיכך, הייתה אחת הערים היחידות בעלות מסורת של 'חיבת ציון' שלא שלחה צירים לקונגרס הציוני הראשון.
 
שורשיו של העימות בין 'חובבי ציון' ל'מדיניים' ההרצליאניים מצויים בפער שבין יהדות מזרח אירופה ליהדות המערב המתבוללת. 
 
ההיסטוריון יוסף גולדשטיין כתב על 'המזרחיים מול ה'מערביים', ועל הסיבות לשתיקתו של אוסישקין, שבניגוד לצ'לנוב כן השתתף בקונגרס הראשון: "הייתה יראת כבוד כלפי המערביים (West Juden) בהגדרות השגורות באותה עת. את רגשי הנחיתות הללו הגדיר יחיאל צ'לנוב, 'התבטלות מוחלטת' של יהודי המזרח ((Ost Juden), שהולידה 'אמונה מוחלטת ואמון בלי מצרים' ואשר נבעה בעיקר מההרגשה של'מערביים' יתרון תרבותי על 'המזרחיים'. נדמה שאפילו אוסישקין, האיש הנמרץ, העקשן והגאה, נדבק ברגש הנחיתות הזה, ויש בכך גם כדי להסביר מפני מה לא נשמע קולו בדיוני המליאה". (אוסישקין, עמ' 109).
 
לאחר הצלחתו של הקונגרס הראשון, הבשילה בצ'לנוב ההכרה כי יש ללמוד את התנועה החדשה, להכיר את מנהיגה, ולנסות ולשלב בינה לבין תנועת 'חיבת ציון'.
 
הוא השתתף בקונגרס השני שהתקיים אף הוא בבאזל באוגוסט 1898 כנציג ציוני מוסקבה. 
צ'לנוב נשבה בקיסמו של הרצל, כפי שקרה לרבים ממתנגדיו שהיו למעריציו. 
"הוא הלך עם הרצל, ויש גם שהלך אחריו כתלמיד אחרי הרב, אבל הוא לא איבד אף במשהו את הצביון המזרחי-העממי של ציוניותו, ולא התכחש למסורת 'חיבת ציון', שהייתה קדושה ויקרה לו למרות כל מכשוליה הרבים והישגיה המועטים". (זיכרונות, עמ' 89).
באותו קונגרס עדיין לא נשא נאומים, אך החל לבסס את מקומו בצמרת הנהגת ציוני רוסיה. הוא נבחר למורשה גליל מוסקבה, והצליח להגדיל בצורה משמעותית את מספר שוקלי השקל ואת מספר האגודות הציוניות. צ'לנוב ייסד חדרים מתוקנים, ספריות, שעורים לעברית והיסטוריה לאומית.
 
כרופא מצליח וכאיש אמיד, תרם אף מכספו למפעל הציוני. על אחת מהתרומות לבית הספרים הלאומי נכתב:
"בשנת תרנ"ו 1896 מדווח דוד ילין כי המקום כבר נעשה צר מהביל את הספרים, שמספרם הגיע ל-10,000. 'בית הספרים צר מהכיל את כל הספרים אשר נוספו בו השנה הזאת. גג הבית היה מעץ וגם בגלל החשש לשריפות החליטו להעבירו לבית החדש גדול ויפה, וגן נהדר סביבו, וקרוב לעיר, ורחוק מאבק הדרך'. הד''ר יוסף חזנוביץ הודיע בשמחה את הבשורה כי איש נדיב לב במוסקבה הוא הד"ר צ'לינוב, נדב ביום חתונתו אלף פרנק לדבר הזה, היא הנדבה ההגונה הראשונה לטובת הקמת המוסד הזה על תלו". (בן-אריה, עמ' 575).
 
 
בן-ציון דינור כתב כי השנים הראשונות של העבודה הציונית היו 'תקופה מאושרת': 
"החידוש בתנועה, ההשתתפות ביצירת המוסדות העממיים, האמונה בהשגתו של הקרובה של הצ'רטר, וביחד עם זה באפשרות הקרובה של תנאים חדשים לעבודה רחבה בארץ ישראל – כל אלה יצרו מצב של שכרון".
 
עבור הרצל, גם צ'לנוב וגם אוסישקין נשארו תמיד 'חובבי ציון', אבל צ'לנוב היה בכל זאת המערבי בין המורשים מרוסיה, (שני במעלה  זו רק למקס מנדלשטם, רופא עיניים מקייב, מנאמניו של הרצל).
 
מעמדו התחזק בשל "הצרוף של היסוד הרציונלי והאמוציונלי, הפקחות שבתפיסה ושקול הדעת שבהנהגה. סגולות אלו השוו צורה נאה גם להתנגדותו. הן גם הכשירו אותו להיות 'יושב ראש' אידיאלי בכנסים של התנועה, במיוחד במצבים שדרשו 'עדינות': פקחות, זהירות ויד חזקה בצורה נאה". (זיכרונות, עמ' 26). בקונגרס החמישי כבר כיהן כסגנו של הרצל.

 
פולמוס אוגנדה
 
בקונגרס השישי שהתכנס ב-1903 בבאזל, זרק הרצל פצצה כשסיפר לקהל על ההצעה הבריטית לאפשר ליהודים להתיישב בשטח שיוקצה לכך במזרח אפריקה. צ'לנוב נקרע בין החלום הארץ-ישראלי ומורשת 'חיבת ציון', לבין ההערצה להרצל ולדרכו. מצד אחד הוא נרעש מן ההישג המדיני שבעטיו חדל ה'צ'רטר' להיות מושג מופשט, פנטזיה, והיה לנושא מוחשי, אך כ'חובב ציון' ותיק לא היה מסוגל לוותר על ארץ ישראל. צ'לנוב כעס על הרצל על שמידר את ההנהגה, ולא גילה מראש למי מאנשיה את תוכן נאומו המפתיע. להערכתו ההישג הגדול של התנועה הציונית היה ארגונו של העם היהודי במסגרת מוסכמת, ופולמוס אוגנדה העמיד את ההישג הזה בסכנה של ממש. 
 
 
 
 
בסופו של דבר, לאחר התדהמה הראשונה, גברה הכמיהה לציון על הסיכוי למצוא 'מקלט לילה' כהגדרתו של מקס נורדאו, שיהווה פתרון זמני לנפגעי הפוגרומים והחיים הקשים בתחום המושב. צ'לנוב כתב על רגשותיו: "עד הקונגרס הזה הרגשנו בראשונה קרקע תחת רגלינו. ואולם אנחנו חשבנו כי בקונגרס הזה הקרקע נשמטת מתחת רגלינו". (זיכרונות, עמ' 28).  
 
לאחר ההצבעה בה זכו אומרי ה'הן' ברוב קולות - החליט לצאת בהפגנתיות מהאולם: "אספתי את כל ניירותיי, ספרי, חבשתי את מגבעתי וירדתי מעל במת הנשיאות. לאן ולמה? ברגע ההוא לא ידעתי. רק דבר אחד הרגשתי: כאן, באולם הזה, ברגע הזה, להישאר כאן עכשיו איני יכול". (זיכרונות, עמ' 29).
 
בעקבותיו יצאו רבים מהצירים הרוסים. חיים ויצמן, אז ציר צעיר, כתב על הרגע המכונן בזיכרונותיו: "היה זה מחזה אשר לא יישכח. צ'לינוב, ואחרים מן המדינאים הקשישים בכו לעיני כול. כשנתאספו הפורשים לחוד, היו שם צירים אחדים, אשר מרוב יגונם ישבו על הקרקע, כאבלים על המת או כדרך שנוהים לזכר חורבן בית המקדש, בתשעה באב. אני זוכר שזמן מועט אחרי-כן כתב אחד העם מאמר בשם 'הבוכים', שבו חזר ברוב עצב על טענתו התמידית, שהמנהיגים המערביים חסרים את הציונות העממית. התכחשות זו לארץ ישראל, כתב, הייתה מלווה את המנהיגות המערבית מלכתחילה". (מסה, עמ' 92).
 
לאחר שאומרי ה'לאו' יצאו מהאולם בעקבותיו, חזר צ'לנוב אל אולם הדיונים והשפיע על חבריו לשוב עמו. חלקם ראו בו בשל כך איש חלש שאינו מאפשר לאופוזיציה להתאחד. בתגובה לביקורת שנמתחה עליו בשל תגובותיו 'התבוסתניות' ענה:
"בנוגע לציון קשה הנני כברזל, ואינני מתפשר. מוצק אני כרובכם. אני מתפרד קצת מכם והולך לשיטתי שלי אך בנוגע לטכסיסי המלחמה. עלינו לכבוש את האויב לאו דווקא בכוח כי אם בצדק. (מינץ, עמ' 159). לדעתו היה הכרח לא רק לשמור על ציון בהסתדרות, אלא גם לקיים את ההסתדרות בשביל ציון. כל קיצוניות מצד אחד תגרור ממילא קיצוניות גם מהצד השני. 

 
העימות
 
באותם ימים החל העימות הגדול בין שני 'תאומי ציון' - אוסישקין וצ'לנוב: שניהם התנגדו באופן נמרץ לתכנית אוגנדה, אך אוסישקין חתר להדיח את הרצל מראשות התנועה, ואילו צ'לנוב ביקש לפייס בין הפלגים הניצים ולחפש את המכנה המשותף. לדעתו הצבעה בעד תכנית אוגנדה הייתה משום 'כפיה רוחנית', וכזאת אין לתקן על ידי כפיה רוחנית על הצד השני. 'אין דעתי כדעתו של אוסישקין שכל דיבור על ארץ אחרת הרי הוא בגדר בגידה".  (זיכרונות, עמ' 30).
 
דעתו לא הייתה נוחה מההתארגנות של 'ציוני ציון' שבהנהגת אוסישקין, לקראת הקונגרס השביעי. ארגון זה התנהל, לדעתו, לפי עקרונותיה של דיקטטורה על ידי 'ועדים חשאיים'. "חוסר סבלנות זה פגע בו עמוק – בוודאי, היה צורך בניתוח קשה, אבל 'אין עושים ניתוח אלא במכשירים משובחים, בידיים מאומנות וחטויות כראוי'". (זיכרונות, עמ' 31). 
 


הצירים הרוסים בקונגרס השביעי (הראשון לאחר מותו של הרצל).
צ'לנוב יושב במרכז

 
 
 
גם צ'לנוב וגם אוסישקין כתבו כל אחד לחוד לוויצמן על היערכותם לקראת חידוש הדיון על אוגנדה.
אוסישקין כתב: "החלטתי להיאבק, ולו גם יחידי, עד הסוף. או שאכריח את הרצל להסתלק מכל כוונות אנטי-ציוניות או שאכריח אותו ללכת, או שאני עצמי אמות מיתה פוליטית. ינהגו נא כולם איש כרצונו".
 
באותו זמן כתב צ'לנוב בלשון רכה יותר: "אני חושב לתפקיד הראשון והגדול ביותר של התנועה לשמור בפני התפוררות הארגון. יהיה זה מסוכן מאוד אם נלך בדרך המאבק. הכוח של הרצל חיוני ויש לשמור עליו בכל מחיר, בתנאי שיעלה בידינו לכוונו ולפקח עליו". (מינץ, עמ' 89).
 
על ה'בלתי מתפשרים' בהנהגת אוסישקין נמנו כהן ברנשטיין, שינקין, טיומקין וויצמן. 'עושי השלום' היו צ'לנוב, אידלסון וז'בוטינסקי.
 
על עוצמתו הרגשית של העימות ניתן ללמוד מאפיזודה עליה סיפר פרופ' מינץ: ז'בוטינסקי וצ'לנוב דיברו ברוח של פיוס על הרצל ואנשיו, אך לא נתנו לשניהם לסיים דבריהם. החבר בוגרשוב צעק כי 'אין לנו חפץ להתרפס בפניהם! בכוחנו נלך! וכאשר ז'בוטינסקי רצה להמשיך בדבריו עמד בוגרשוב לצידו ודבר אף הוא. קפץ ז'בוטינסקי על השולחן, קפץ אחריו גם הוא".
(מינץ, עמ' 156).
 
באפריל 1904 התקיים בווינה כינוס הוועד הפועל הציוני הגדול שכונתה 'ועידת הפיוס'. הייתה זו שעתם הגדולה של מבקשי השלום. הרצל הרגיע את המתנגדים ונשבע ביד ימינו כי פניו הם רק לירושלים. בנאום הסיכום של צ'לנוב, הביע את רחשי התקווה לאיחוד השורות שהייתה משותפת לרוב המשתתפים. אוסישקין למעשה הובס וחש כי מי שניצח אותו היה ידידו לשעבר, ולא הרצל.
 
אוסישקין נלחם בהרצל כי שאף להחליפו כמנהיג התנועה הציונית. צ'לנוב הבין זאת וכתב כי ללא האינטרסים האישיים והמאבק על ראשות התנועה ,היו המאבקים על תכנית אוגנדה נעלמים כ'בועת סבון'.
הרצל נפטר במפתיע ב-3 ליולי 1904 כשהוא בן 44 בלבד - שלושה חודשים לאחר הפיוס בינו ובין הפעילים הרוסים שבהנהגת צ'לנוב, ולפני יוזמת מתנגדיו מאודסה, בהשראת אחד העם, להדחתו.  לאחר מותו העלו גם מתנגדיו החריפים את הרצל לדרגת 'קדוש', ולדמות המזוהה ביותר עם הרעיון הציוני. אוסישקין שדחף להדחתו וביקש להחליפו, שילם את המחיר, כי רבים תלו בו את האשמה במותו המוקדם של הרצל. בירושלים טען אליעזר בן יהודה בזעם כי הוא מבקש להרוג את אוסישקין ולהתאבד. בעיניים כלות ראה אוסישקין כיצד שני 'מערביים' מחליפים את הרצל, עד שאת עמדת ההנהגה תפס חיים ויצמן הצעיר. 
על הקרע בין אוסישקין וצ'לנוב, שנמשך גם לאחר מותו של הרצל, כתב ההיסטוריון יוסי גולדשטיין: "זה שלוש שנים הלכה וגאתה המתיחות בין אוסישקין לצ'לנוב והגיעה לשיא חדש לאחר ועידת הלסינגפורט. חברו מנוער כבר מזמן היה לבר-פלוגתא שלו, ובוועידה זו גם היה ברור, כי מי שתמך בצ'לנוב הפך בהכרח ליריבו של אוסישקין. היריבות הפוליטית ביניהם הפכה גם ליריבות אישית. 
 


צירים בקונגרס השמיני. צ'לנוב יושב מימין, לשמאלו מקס נורדאו
ומשמאל מנחם אוסישקין

 
 
 
דוגמה לכך אפשר לראות בפגישה מקרית שלהם בראשית יוני 1907, כאשר הגיע צ'לנוב לאודסה בדרכו לארץ ישראל. בימים אחרים היה צפוי שפגישה כזאת תימשך שעות רבות, מה גם שצ'לנוב היה אמור לפגוש בארץ הרבה ממקורביו של אוסישקין. הפעם הם נפגשו לעשרים דקות בלבד, ודיברו, כפי שהעיד אוסישקין, 'על אודות הים האוויר וכד'', ונפרדו לשלום. הידידות רבת השנים הפכה לעוינות קשה". (אוסישקין, עמ' 220).
 
 


יושבים איש על יד רעהו בכנס הציוני במינסק 1902

 
 
 
המתח האישי בין שני המנהיגים כבר לא היה קשור בהכרח לנושא זה או אחר: הם חלקו ביניהם את ההנהגה הציונית, כאשר מספר תומכיהם היה פחות או יותר זהה, ומדי פעם גבר האחד על רעהו ולהיפך. 
 
 
דברי חכמים בנחת נשמעים  
אופי מנהיגותו של יחיאל צ'לנוב
 
"היה בו בצ'לינוב משהו רוסי: איטי היה, כבד, רציני במידה מופרזת, נאמן ועומד על דעתו.  הוא היה נתון להשפעתו של אחד-העם והיה שייך לבני-משה – בית החינוך האחד-העמי לציונים". (מסה, עמ' 66). כך תאר חיים ויצמן בזיכרונותיו את צ'לנוב. ההיסטוריון בן-ציון דינור כתב: "צ'לינוב היה לפי דמות אישיותו שייך לסוג האנשים, שרגילים לציין אותם כ'הרמוניים'. כישרונותיהם השכליים השונים וסגולותיהם הנפשיות השונות אינם נמצאים במצב של סתירות וניגודים. להפך, הם כאילו משלימים האחד את השני, מתאימים זה לזה ונותנים ביחד לאישיות צביון של שלמות נפשית, התלהבות של מאמין כבושה על ידי שקול דעת פקח ומיושב.
 
 
 
החריפות של אדם פקח, בעל עין חדה, יודעת לתפוס את חולשותיהם של בני אדם, ממוזגת על ידי אהדה הומנית של רופא חולים מובהק: הפשטות הצנועה והאדיבות הטבעית, העדינות בדרך הדבור והקול השקט והלבבי נתונים במסגרת של שלווה אצילית ותחומים בתחומיו של אדם האוהב את ד' אמותיו ויודע להסתגר ולהיכנס בעולמו הוא". (זיכרונות, עמ' 17-16). 
 
דינור מצא כי מקורה של ההרמוניה בהתנהלותו נבעה בין היתר מהסביבה אשר ממנה הגיע, שהייתה השכבה האמידה של החסידות החבד"ית, בעוד סבו היה רב ליטאי מפורסם. 
 
באוגוסט 1902 התקיימה במינסק הוועידה של ציוני רוסיה בהנהלתו של צ'לנוב, שהיוותה מפגן כוח של התנועה. בביוגרפיה של יצחק לייב גולדברג "הנדיב הלא ידוע" מתומכיו של צ'לנוב סופר:
"באחת הישיבות פרצה סערת רוחות עד כדי מהומה. אוסישקין בעל 'יד הברזל', ניסה להרגיע את המתנצחים, טיומקין הסמכותי דרש שקט שוב ושוב. אז, צ'לנוב 'עדין הלבב' קם עם רגליו, נטל את פטיש היושב ראש בידו ובהישמע הדפיקה השלישית על השולחן, הושלח הס מוחלט. על אף דיבורו השקט, קולו נשמע בכל קצוות האולם". (גרא, עמ' 95).
 


הוועד הפועל בוועידת הציונים במינסק 1902.
במרכז צ'לנוב ואוסישקין לשמאלו.

 
 
 
יחיאל צ'לנוב, היה רופא מצליח במוסקבה, בנוסף לפעילותו הפוליטית. חברו מימי 'בני ציון' סיפר:
"בתור רופא היה עובד קשות מן הבוקר ועד הערב. וכשהיו סרים אליו בערב, לאחר שעות קבלת החולים, היו מוצאים אותו על גבי ערמת מכתבים שעל פי רוב היה הוא עצמו עונה עליהם. (ובסוד אגיד כאן, שהוא עצמו היה מדביק את הבולים ואף זורק את המכתבים לתוך תיבת הדואר). וכשאמרו לו אז: 'הרי עייפת כל כך, הנח את העבודה למחר היה עונה 'מימי לא הרשיתי לעצמי לדחות עבודה, מה שיש לעשות היום איני דוחה למחר. (זיכרונות, עמ' 62-61).
 
 
אנשי מעלה רבים היו מטופליו של צ'לנוב כרופא, והוא היטיב לנצל זאת לטובת היהודים והציונות. השלטון אסר באותם ימים על העיסוק בציונות, וצ'לנוב נקרא מדי פעם לחקירות אך שוחרר בזכות קשריו. השהות במוסקבה נאסרה על יהודים רבים, ומזכירו סיפר כי התגורר בדירות מסתור: "זכורני, כי פעם גרתי במשך עשרה ימים בדירת אחותו של צורר היהודים המפורסם שמקוב. על חששותיי שהבעתי לצ'לנוב בדבר מקום דירתי זה, סח לי: שמקוב מתרפא אצלי משנים, מאמין בי ומתייחס אלי יפה. הוא לא יעשה חלילה כל רע לי או לידידי". (זיכרונות, עמ' 72).
 
 
מנהיגות מאחדת ומפייסת

לאחר שוך מהומת 'פולמוס אוגנדה' התחזק מעמדו הציבורי של צ'לנוב, והוא היה לדמות מקובלת הן על ציוני רוסיה והן על 'המערביים' ו'המדיניים'. 
בחגיגות חצי היובל לייסודה של 'בני ציון' ב-1910, הוא זכה אפילו לברכתו של מנחם אוסישקין, שציין שרבים רואים בצ'לנוב את מי שראוי למלא מקומו של הרצל כמנהיג התנועה. וולפסון, יורשו של הרצל, אמר לצ'לנוב בימי הקונגרס בהמבורג, כי אם יסכים לעבור לברלין, הוא יסתלק מההנהגה כי לדעתו רק הוא מסוגל לעמוד בראש התנועה. 
 
בקונגרס שהתקיים בווינה ב-1913 נבחר למשנהו של הנשיא פרופ' ורבורג. הופעל עליו לחץ כבד להעתיק את מקום מגוריו למרכז החדש בברלין, כי הכול ראו בו את איש השלום, שידע לקדם את הציונות המעשית בלי להזניח את החלום המדיני. הוא התלבט, כי למען הפעילות הציונית זנח כבר בעבר את המחקר הרפואי שהיה יקר לליבו, ועסק רק ברפואה מעשית שגם עליה נדרש כעת לוותר. על התלבטויותיו כתב בן-ציון דינור: "הוא אחד הרופאים החשובים והאהובים במוסקבה, וכל ניתוק מן המקצוע הרי הוא הפקרת עמדותיו בחיים. ובשעה שהוא בן חמישים ואחת, חולה וחלש. ועליו גם לעבור לעולם אחר, לסביבה חדשה, רחוק מביתו וממקצועו. הוא מפקפק רבות. אולם כשאמרו לו חבריו: אתה מוכרח לקבל - קיבל".(זיכרונות, עמ' 41).
כשדובר על בריאותו הרופפת אמר: ”עבודת-העם, כמו התורה, יכולה להתקיים רק כמו שהורו חכמינו: אדם כי ימות באוהל". (זיכרונות, עמ' 62).
 
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, בה נלחמו יהודים בצבאות שונים אלו באלו, חש את מלוא כובד האחריות, והתלבט גם בשאלת התאמתו לעמידה בראש המערכת: "לעת עתה אני במקצוע זה בלי שום ספק חלש. אין לי גם ניסיון. אין גם ידיעת הלשונות. אני יכול לצרף, 'להתמצא' בין קוים שונים, ולמצוא אולי את הקו הנכון ביותר, הפחות מסוכן: אולם הקווים האלה חסרים אצלנו בכלל". הוא הביט לצדדיו ולא מצא מישהו שיתאים יותר: "המדיניים שנותרו רק מדברים, סוקולוב יכול לפתח קשרים, ללכת, לדבר – אולם יותר מזה לא ילך. על האחרים אין מה לדבר". (זיכרונות, עמ' 43). הוא הגיע למסקנה כי עליו להמשיך לשאת בעול למרות הספקות, ו'למסור את עצמו בידי המאורעות'.  
 
ההיסטוריון בן-ציון דינור העריך כי "צ'לנוב הצדיק את התקוות שתלו בו. בוודאי, הוא לא היה מנהיג – מצביא ההולך בראש המחנה לפי דרכו המיוחדת. הוא היה מנהיג-מנהל אשר העמד על יד ההגה, וביד חרוצים של חבר נאמן, מנוסה בניסיונות חיים ואיתן בעמידתו ובאמונתו, הוא מכוון את עבודתם של תופשי המשוטים". (זיכרונות, עמ' 41). 
 


יחיאל, רבקה  עם ילדיהם בנימין, זאב ופאני

 
 
 
עשרה חודשים בלבד שהה בברלין עד שפרצה מלחמת העולם הראשונה, וכנתין רוסי היה עליו לחזור מיד למוסקבה. צ'לנוב חלה במחלת הסרטן, וכרופא אבחן את מצבו ללא אשליות, אך הסתיר את סבלו וכאביו מסביבתו כי הבין שבימי המלחמה הקשים אסור לו להזניח את עיסוקיו הציבוריים.
הוא נערך ליום שאחרי המלחמה, והתעמק בדרישות אותן כדאי להעלות בוועידת השלום העתידית, והיה מודע לצורך להגיע להסדר עם הערבים תושבי הארץ. למרות כאביו יצא לפגישת המנהיגים הציוניים שנאספו מכל רחבי אירופה השרויה בקרבות, שהתקיימה בקופנהגן הניטרלית. כשדנו על ארץ ישראל האוטונומית של אחר המלחמה, הוא התרגש עד דמעות  מגודל הרגע והאחריות: "אוי לו לדור אשר השעה הגדולה תמצאהו בקטנותו". (זיכרונות, עמ' 45).
 
הוועד שהתכנס בקופנהגן הטיל על סוקולוב וצ'לנוב להכין את הקרקע במדינות ההסכמה (בריטניה, צרפת ועוד) לתביעות הציוניות ביום שלאחר המלחמה. בדצמבר 1914, עם הגעתם של השניים ללונדון, העניקו גושפנקא ממסדית למשא ומתן שחיים ויצמן החל לנהל עם הבריטים. 
 
 


סוקולוב, ויצמן וצ'לנוב
צייר: ליאופולד פיליחובסקי

 
 
 
הוועידה השביעית של ציונית רוסיה התקיימה ביולי 1917, לאחר המהפכה שבעקבותיה בוטלו ההגבלות על היהודים והאיסור על פעילותה של הציונות,  אך לפני השתלטות הבולשביקים. בתנועה הציונית חששו כי האופק החדש שנפתח בפני היהודים יפגע בעניין הציוני, אך זה לא קרה. הוועידה הייתה הפגנת כוח של התנועה, ובמהלכה התקיימו דיונים ברמה גבוהה, ובבגרות מדינית וציבורית. צ'לנוב כיהן כנשיא הוועידה, והצלחתה נזקפה לזכותו. הוא נשא נאום על 'המלחמה, המהפכה הרוסית והציונות' שהיה סיכום של ההיסטוריה הציונית עד לאותו יום. 
 
 
הנסיעה האחרונה ללונדון

בפגישה השנייה בקופנהגן נערכו ויכוחים מרים בין הצירים שתמכו במעצמות ההסכמה לבין אלו שתמכו בגרמניה ובטורקיה. בסופו של דבר הוחלט כי בימים בהם יהודים נלחמים בצבאות ניצים, אין לתנועה הציונית ברירה אלא לשמור על ניטרליות. 
 
המרכז בארצות הברית תפס בהדרגה את הבכורה בפעילות הציונית, והשופט ברנדייס ושמריהו לוין לחצו על צ'לנוב לעבור לארצות הברית, ולרכז שם את פעילות התנועה. הוא החליט לעצור בלונדון בדרכו לארצות הברית, ולעקוב מקרוב אחר התקדמות המגעים בין חיים ויצמן לשלטונות הבריטיים על שאלת ארץ ישראל ביום שלאחר המלחמה.
 
לקראת הנסיעה עבר ניתוח נוסף לטיפול במחלת הסרטן, אך ידע היטב כי אפסו סיכויי ההחלמה. 
 
המרד הבולשביקי הראשון פרץ ביולי 1917, במועד שנקבע לנסיעתו של צ'לנוב ללונדון. בספר הזיכרון נכתב כי חבריו הפצירו בו לדחות את הנסיעה: "יורים בכל מקום, מכונות ירייה מתקתקות בחוצות פטרוגרד. הרי תהיה מוכרח לעבור בלילה בשעת היריות דרך המעבר הנמצא בידי הקומוניסטים. הוא הביט על המדברים במבט של תהיה, כאילו היו מציעים דבר מחוסר כל טעם היגיון". (זיכרונות, עמ' 57). ותשובתו הייתה: "אין לי מה לפחד. אני אדם נידון והמוות הקרוב אורב לי מאחורי גבי. יודע אני, כי לא אאריך עוד ימים וה' יודע, כיצד אגיע למקומי ואם אגיע בכלל. כלום אני רשאי לא לנסוע עכשיו, כשדורשים את בואי שמה? כלום מעולה יותר המוות בסנטריון סמוך למוסקבה מן המוות על משמרתי הציונית?".  (זיכרונות, עמ' 95).
 
יעקב קליבנוב  סיפר כיצד ליווה את יחיאל צ'לנוב בעיר שהייתה לשדה קרב. "הגשרים נפרקו, הטלפון שותק, יריות תכופות נשמעו ברחובות... תוך כדי התלחצות אל קירות הבתים והתכנסות אל תוך שערי הבתים שבדרך עברתי במרוצת חיפזון מרחוב לרחוב". (זיכרונות, עמ' 94) וכל אותו זמן שוחח עמו צ'לנוב במנוחת נפש גמורה על העבודה הציונית בפטרוגרד.
 
בלונדון נפגש עם חיים ויצמן, שהתקדם במשא ומתן עם שלטונות בריטניה על זכויות בארץ ישראל שלאחר המלחמה. ויצמן ציפה שצ'לנוב יעניק לו את הגושפנקא של הממסד הציוני למשא ומתן, ואילו הוא ציפו שוויצמן יכבד את החלטת התנועה לניטרליות במלחמה. ויצמן שהיה משולב במערך המלחמתי הבריטי, טען כי אי אפשר להיות ניטרליים, ולצפות שמישהו יעזור לך. צ'לנוב לעומתו טען שאינו מוותר על הניטרליות, שגם גרמניה ותורכיה רשאיות להצהיר הצהרות תמיכה בציונות, ושאסור לסכן את היישוב הנתון לשליטה טורקית. לדבריו, האנגלים צריכים אותנו כתירוץ להשתלט על ארץ ישראל, וצריך לנצל את ההזדמנות ולדרוש דברים מעשיים ולא רק הצהרה ערטילאית. בסופו של דבר הוא תמך, למרות חילוקי הדעות, בוויצמן ובמהלכים שהביאו להענקת הצהרת בלפור.
 
מצבו הבריאותי הוחמר והוא אושפז בבית חולים מקומי. סוקולוב ביקר אותו ואמר שהבשורות שהוא מביא יבריאו אותו יותר מהתרופות, וגילה לו שהבריטים כבשו את ירושלים מידי הטורקים ללא קרב.
 
אך צ'לנוב לא הבריא: שמואל טולקובסקי כתב ביומנו על מותו של יחיאל צ'לנוב ב-31 לינואר 1918:
”איזה יום עגום. 
יחיאל צ'לנוב איחל לאחות שהייתה מצוננת ש'מחר יוטב מצב בריאותה'. ביקש שלא להעירו בביקור הרופאים כי חש עייפות. 
נפטר בשנתו.
ניכר בבירור שמת בלי סבל. בתווי פניו אין שום סימן לייסורים. הוא אפילו אינו נראה ישן. היית אומר, שהוא רק נח בעיניים עצומות, אך חש שיש ידידים בחדר: מתחת לעיניו מסתמן אותו החיוך הקל שהיה לו תמיד כאשר האזין לדבריך. 
אחד העם לא רצה להיכנס לחדרו: 'מאז ומתמיד נקוט בידי הכלל שלא להביט לעולם בפני ידיד מת'.
 
כאשר הגענו אל הפנקס העיף בו אחד העם עין ואמר לנו: 'את זה עלינו להניח בצד כדי שאיש לא יקראנו כי אני רואה שהוא אומר דברים גלויים מאוד על אישים והוא קורא אותם בשמם... שסוקולוב לא יראה זאת'.
 
במכתבים מצאנו שניים שהמסכן עצמו כתב אותם בעפרון: אחד המחזיק שני דפים, נועד לבנו, שזה לא כבר הגיע למצוות, והאחר, בלתי גמור, אל רעייתו. אחד העם: 'לא הייתי רוצה להיות נוכח בשעה שיקבלו מכתבים אלו'". (יומן מדיני, עמ' 262-261).
 
"לאחר כעשרה ימים נודע לאוסישקין על מותו החטוף של חברו הטוב בעבר, ויריבו ושותפו להנהגה הציונית ברוסיה בחמש עשרה השנים האחרונות. גם אם החברות ארוכת השנים ביניהם שהחלה במוסקבה הפכה ליריבות קשה, הרי העבר המשותף, היותם בני אותו הגיל, והמקום המרכזי שתפס צ'לנוב בהנהגת ההסתדרות הציונית – כל אלו, השאירו אותו המום. העצב הרב שלו בא לביטוי בהספד שנשא במלאות שלושים למותו של צ'לנוב בבית הכנסת 'יבנה' באודסה. 
 
בתודעת הציבור, ובייחוד בקרב חברי ההסתדרות הציונית, היו אוסישקין וצ'לנוב מעין זוג 'תאומים', כפי שכונו לא פעם, ראשי התנועה הציונית ברוסיה, שהשלימו זה את זה באופים, בהתנהגותם לזולת ובצורת עסקנותם. בעוד דימויו של אוסישקין היה של 'איש הברזל', אשר 'אינו מתפשר על תביעותיו ועקרונותיו', הרי לצ'לנוב היה דימוי כמעט הפוך". (אוסישקין, עמ' 280). המחשבה כי צ'לנוב נפטר בניכר, לאחר עשרות שנות פעילות ציונית, כשהוא רחוק מהמטרה עליה נלחם כל חייו, דחפה את אוסישקין להחלטה שהגיע הזמן לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה. 
 
למשרדי התנועה במוסקבה הגיעו מכתבי תנחומים רבים מספור שעשו שימוש במלים "נפטר על משמרתו", ונחמה על כך שזכה להיות נוכח בקבלת הצהרת בלפור. מזכירו הספיד אותו: "איש מאושר היה צ'לנוב. הטבע חונן אותו באופי מצוין. רך, מנומס, עדין, ותרן למראית עין, בעל מחשבות, זהיר ושקול בדעתו. חברותי ואדיב ביחסיו עם כל אדם, אציל הרוח, דז'נטלמן אמיתי, סיר או לורד בציונות" (זיכרונות, עמ' 69).
 
 


ביקור בראשון לציון 1912

 
 
 


פאני קריגר צ'לנוב

 
 
 
לאחר מותו של יחיאל צ'לנוב עלתה ארצה אלמנתו רבקה, שסייעה לו בכל שנות נישואיהם בעבודתו הציבורית, עם שני בניה בנימין וזאב, ובתה ד"ר פאני קריגר צ'לנוב שהייתה רופאה ויו"ר איגוד הרופאות בישראל. זאב נהרג בתאונת עבודה בקיבוץ, ובנימין היה לאדריכל.

 

יחיאל צ'לנוב 1863 - 1918

ביבליוגרפיה
 
שם הספר: יחיאל צ'לינוב – פרקי חייו ופעולתו – זיכרונות כתבים – נאומים - מכתבי
ההוצאה: הוועד המוציא לאור, משפחת ד"ר יחיאל צ'לינוב, ד"ר א. גולדשטיין, שלמה זלצמן וד"ר שמואל אייזנשטדט.
בין הכותבים: מנחם אוסישקין, בן-ציון דינור, יעקב קליבנוב.
מקום ההוצאה: תל אביב, 
שנת ההוצאה: תרצ"ו, 1937
קיצור: זיכרונות


שם הספר: אוסישקין – ביוגרפיה
כרך א: התקופה הרוסית, 1919-1863
שם המחבר: יוסי גולדשטיין
שם ההוצאה: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס – האוניברסיטה העברית
מקום ההוצאה: ירושלים
שנת ההוצאה: תשס"א
קיצור: אוסישקין


מחברת: שולמית לסקוב
שם הספר: הביל"ויים
שם ההוצאה: הספרייה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית
מקום ההוצאה: ירושלים
שנת ההוצאה: תשמ"א
קיצור: לסקוב


מחבר: שמואל טולקובסקי
שם הספר: יומן ציוני מדיני – לונדון 1919-1915, לקראת הצהרת בלפור ובעקבותיה
ערכה: דבורה ברזילי – יגר
שם ההוצאה: הספרייה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית
מקום ההוצאה : ירושלים
שנת ההוצאה : תשמ"א
קיצור: יומן מדיני


שם הספר: מסה ומעש
מחבר: חיים ווייצמן
תרגום: אשר ברש
שם ההוצאה: שוקן
שנת ההוצאה: תשי"ב
מקום ההוצאה: ירושלים ותל אביב
קיצור: מסה


מחבר: מתתיהו מינץ
שם הספר: בר ברוכוב – המעגל הראשון 1906-1900
הוצאה: אוניברסיטת תל אביב – הקבוץ המאוחד
שנת ההוצאה: 1976
מקום ההוצאה: תל אביב
קיצור: מינץ


שם הספר: הנדיב הלא ידוע
המחבר: גרשון גרא
ההוצאה: מודן הוצאה לאור
קיצור: גרא


מחבר/ים: יהושע בן-אריה
שם הספר: עיר בראי תקופה - ירושלים החדשה בראשיתה
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: יד יצחק בן-צבי 
שנת ההוצאה: תשל"ט, 1979
קיצור: בן-אריה


לעיון נוסף
מיכאל היימן
הרצל וציוני רוסיה – מחלוקת והסכמה


https://www.tlvstreets.com/%D7%A4%D7%A0%D7%97%D7%A1-%D7%A8%D7%95%D7%96%D7%9F.html


https://www.youtube.com/watch?v=ZcZGhbedtMw&feature=player_embedded&fbclid=IwAR1vtxa4thSDK5ZStbSGsKfWWugjU9qsGkhksP0JJgOHGhGo6bRNGEemFsI
הרצאתו של פרופ' יוסי גולדשטיין, 16 בנובמבר 2010
הרצל ומתנגדיו בתוך התנועה הציונית".

הרצאה של ד"ר יצחק קונפורטי, מהמחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר אילן. "הרצל ואחד העם: מנהיגות מערבית ומזרחית בתנועה הציונית".
https://www.youtube.com/watch?v=fHc0AL3qh2I
 

הוא היה מנהיג-מנהל אשר העמד על יד ההגה, וביד חרוצים של חבר נאמן, מנוסה בניסיונות חיים ואיתן בעמידתו ובאמונתו, הוא מכוון את עבודתם של תופשי המשוטים