יוסף ויתקין

1912-1876

מורה עברי בארץ ישראל, יוסף ויתקין, מורה צנוע, זכה לכך שמושב עובדים בעמק חפר, ורחובות ברחבי הארץ יקראו על שמו.
 
 

דוד בן גוריון תהה כשעבר על יד כפר ויתקין, כיצד ובשל מה זכה האיש לכבוד שכזה? התשובה מצויה ב'קול קורא' שכתב ויתקין ופרסם על דעת עצמו, שבו קרא לצעירים בגולה לעלות לארץ ישראל, ולהושיע את היישוב. ויתקין בעל הדעות האופוזיציונריות שהקדימו את זמנן - עורר לא פעם את כעסם של בני דורו, אך דבריו חלחלו במשך השנים אל הלבבות, ותרמו את חלקם לנס של הצלחת היישוב הארצישראלי.
 

חיים של עליבות

יוסף ויתקין נולד בעיירה מוהילב שברוסיה הלבנה - עיר קטנה שמחצית מתושביה היו יהודים, ואשר הריחוק ממסילות הרכבת צמצם את מקורות המחיה של תושביה, ועל כך נאמר כי: "כל פרנסת העיר - אך זה מזה" (לסקוב, עמ' 16). בזיכרונותיו תאר ויתקין "'עיר אומללה' אשר פליאה כיצד 'עדיין רוח בהם בהמוני ענייה'. הם ממלאים את הסמטאות, לבושים סמרטוטים והרעש שהם משמיעים 'אינו צחוק רם העולה מלב שמח, ואינו שיר עליז היוצא מחזה בריא, אלא נאצות וחרפות, בכי וצווחה, מין קולות משונים... הבוקעים ועולים מחדרים אפלים וצרים". (לסקוב, עמ' 18).

האב שמעון ויתקין ניהל 'חדר מתוקן' בו שולבו לימודי קודש בלימודי ההשכלה הכללית, ומצא את פרנסתו בקושי רב. האב היה שומר מסורת וחובב ציון נלהב כמו אביו, סבו של יוסף, שעלה לארץ ישראל, התגרש מאשתו שסירבה להתלוות אליו, ונקבר בחברון. האב פרסם בווילנה ספר שבו קבע כי העלייה לארץ ישראל היא הפתרון לאנטישמיות הגואה. שמעון ויתקין למד להיות שוחט כדי למצוא פרנסה נוספת, אך לא היה מסוגל למלא תפקיד זה בשל 'שפיכות הדמים'.
 
 

הבן יוסף מעולם לא למד במסגרת פורמאלית, ועל חינוכו נאבקו זה בזה הסב חסיד חב"ד והאב המשכיל. בנערותו למד יידיש, עברית, רוסית, גרמנית, צרפתית ואף מדעי הטבע. הוא לא ניגש לבחינות הבגרות האקסטרניות כי לא רצה תעודה מה"שונאים". על השנאה והאנטישמיות של הגוי בה נתקל על כל צעד ושעל כתב: "בכמה שקט, באילו עיניים מלאות שנאה הוא מביט על המושקה'ים והברקה'ים". (לסקוב, עמ' 19). למשפחת ויתקין נולדו עשרה ילדים אך רק יוסף ושתי אחיותיו שרדו, ועל כן ברור מדוע נחרדו ההורים כאשר בנם ביקש את רשותם לעזבם ולעלות לארץ ישראל. יוסף שכיבד את הוריו כל ימי חייו, לא רצה לנטוש אותם ללא ברכת הדרך. זמן רב ניסו ההורים למנוע את רוע הגזירה עד שמיעט לדבר, וגזר על עצמו תענית. בסופו של דבר התגברו על דאגתם, העניקו לו את ברכתם, והוא עלה ארצה לבדו בגיל 21. 
 


איור מתוך פרויקט בן יהודה

 

יוסף ויתקין נסע לארץ ישראל כי החיים ברוסיה, בתחום המושב, היו בעיניו 'חיי גיהינום': "גלות, הגלות הנוראה, היבוא הקץ לה? הה, מה קשים, מה מרים, מה חשוכים החיים בגולה... בכי, ילל מכל הצדדים, רוח סערה זועמת. הביטו וראו! שם, באיזה שוק, עומדת קבוצת יהודים מסביב לעגלה, צועקים וצורחים... ככלבים רעבים עומדים הם איש מול רעהו, בכד מים היו מטביעים איש את אחיו. על פרוסת לחם יבשה מכרנו את כבודנו, את הרגשות האנושיים שלנו, את תקוותנו, נחמתנו וגם את אחינו ובשרנו! כזאבים רעבים בליל חורף איום אנחנו מתרוצצים מעיר לעיר, מיריד ליריד, לבקש את פרוסת הלחם שלנו'. אין לפניו ספק מה המוצא: 'אנחנו טובעים בים נורא. פה ושם אניות מהלכות ואנחנו מתאמצים בכל כוחותינו להגיע אל אחד מהן להציל את עצמנו מטביעה. ולמה זה אנחנו פונים תמיד רק לאניות זרות, בו בזמן שאנייתנו האהובה עוברת גלמודה בחשאי על פנינו? אנחנו צריכים לאמץ את הכוחות האחרונים, לשפוך את טיפת הדם האחרונה ובלבד לתפוס את האנייה, את הפינה שלנו. אין לנו דרך אחרת להצלתנו". (לסקוב, עמ' 22-21). החוויה הקשה של שנאת הגויים, העוני וחוסר התוחלת של החיים בגולה העניקו לוויתקין את הכוחות להתמודד עם האתגרים הקשים של החיים בארץ ישראל של שנת 1897.
 

בארץ ישראל

ויתקין עלה ארצה בתחום מניין ימיה של ה'עליה הראשונה', אך בפועל הוא חש כבן בית בין פועלי 'העלייה השנייה'. מי שהיה אאוטסיידר כל חייו הגיע לבדו, חסר פרוטה קשרים או מכרים, ומחוץ לגלי העלייה שאירעו בעיקר בעקבות פוגרומים. שולמית לסקוב פרטה בספרה את כל גלי העולים של העלייה הראשונה, וקבעה כי ויתקין:"עלה על גל עלייה פרטי משלו". (לסקוב, עמ' 83). אנשים טובים קרבו אותו, ארחו אותו בבתיהם, הילוו לו כספים וסידרו לו עבודה. עבודתו הראשונה הייתה ביקב של ראשון לציון כסבל. אברך המשי החולני סחב את האבנים הכבדות, כשהוא מאושר וגאה ביכולתו להרוויח כסף בכוחות עצמו, בלי שנזקק לתרומות ותמיכות.
 
 

ויתקין כתב לאביו מכתבים מפורטים על חייו החדשים המלאים ביטויי התפעלות מהארץ היפה, ומהאוויר המצוין. מכתביו מלאו שמחת חיים, אופטימיות ובשורות על בריאותו המשתפרת, אך ימי העבודה הפיזית הקשה הגיעו לקצם. ויתקין החל את הקריירה שלו כמורה – תפקיד שימלא כל חייו. הוא התלבט האם מותר לו מבחינה מוסרית לנטוש את העבודה הפיזית, אך חזנוב, מבילויי גדרה, דיבר על ליבו ושכנעו לפנות להוראה, כי עבודת ההוראה חשובה לא פחות מעבודת הפועל. ויתקין שהחל לתמוך כלכלית במשפחתו, התפתה לקבל את משרת המורה כי בהוראה השתכר יותר, ובגלל בריאותו הרופפת. אומנם לא הייתה לו השכלה פורמאלית אך מרבית המורים לעברית היו בוגרי חדרים וישיבות, ואילו ויתקין, איש הספר, היה בעל השכלה כללית שחרגה בהרבה מהממוצע בסביבתו. בשנת 1898 הוא החל ללמד בבית הספר בגדרה.
 ויתקין שילב את ה'אני מאמין' הלאומי שלו בשיטת ההוראה שלו. הוא שאף לתחיית השפה העברית כחלק מחזרת העם לארצו. כל ימיו כמורה וכמנהל נאבק מצד אחד מול דתיים קיצוניים שביקשו ללמד גמרא במקום מקרא, וביידיש במקום בעברית. מהצד השני נאבק מול איכרי מושבות הברון שקידשו את הצרפתית, ביקשו להקנות לילדיהם שפה שתאפשר להם 'להסתדר בעולם', וראו בלימוד השפה העברית בזבוז זמן.
ויתקין וחברו המורה סום התפעלו מילדי המושבה שהיו כה שונים מהילדים החיוורים והמדוכאים של תחום המושב. במכתב לאז"ר כתב המורה סום: "בית ספרנו מלא חיים. לא תמצא בו את הפנים הזועפים של המורים וסימני לאות על פני הילדים". (לסקוב, עמ' 20). הם הנהיגו בבית הספר את מסורת הטיולים בטבע ברחבי ארץ. הם חיזקו את אהבת הארץ בלימוד סיפורי התנ"ך, אך הזהירו פן עידוד הרגש הלאומי יגלוש ללאומנות ולשנאת הערבים.
הסופר יוסף חיים ברנר כתב על האופן שבו שילב כמורה וכהוגה דעות את הרגש הלאומי בסוציאליזם: "'חיי הצעיר יוסף ויתקין, יעידו יותר ממאה עדים, כי תיקון צרת העם הנרדף ועזרה לצרת הפועל הסובל - מעשי הבניה היישובית והשחרור הסוציאלי - כל אלה אינם תרתי דסתרי. האומנם עדיין צריך להוכיח את זה?'.
ברנר ציין כי גם מנקודת מבטו של יוסף ויתקין ההגשמה האישית - הן במישור הלאומי הן בהצבת דוגמה אישית לפועל היהודי - היא עיקר המעשה הסוציאליסטי–ציוני בארץ ישראל". (דגן ופורת, עמ' 194).
במכתביו למשפחתו ניכרת הסנטימנטליות הרומנטית של 'חובבי ציון': ויתקין כתב על "האם המספרת לילדה בגולה הדוויה והקפואה על כך ש'בארץ ישראל כבר ישנם כפרים יהודיים, כרמים יהודיים והארץ היא יפה להפליא וישנן תקוות גדולות לשוב במהרה לארצנו". מספר על: "שמי התכלת, האוויר השקוף, השדות, שיירות הגמלים שצלליותיהן מצטיירות במרחק לאור השמש השוקעת, הכרמים, השדות המעובדים, ושירת הישמעאלים המונוטונית – נוגה, צובטת הלב, והתקווה שמעוררים הכוכבים הקורצים". (לסקוב, עמ' 33). עם זאת במכתבים אחרים הוא מזהיר כי אסור לתאר את המצב בצבעים ורודים מדי ותיאר בצורה מפוכחת את המציאות הקשה.
כשגילה כי קרוביו מקריאים את מכתביו בפני קהל, וכי נוצר הרושם כי היה לאדם חשוב בארץ ישראל, הבהיר להם כי הוא מורה צנוע בפינה נידחת. מאז הפסיק לשלוח מכתבים ארוכים ביידיש המלאים פראזות נמלצות.
כשהגיע ויתקין לגיל 26 נעלמו ממכתביו האופטימיות ושמחת החיים. התקוות במישור הלאומי נותרו, אך בחייו האישיים חש רק בדידות, דיכאון ומחשבות אובדניות: חש כמו "כמי הירדן המתחילים לרגלי החרמון  והלבנון המכוסים שלג, וממשיכים את דרכם עד שנופלים לים המוות.  לעולם אהיה בדד, בדד בין זרים, בדד בין קרובים. יחסי לחיים שלמים, מלאי תענוגות, הוא כיחס השועל הידוע לענבי הגפן: 'העין רואה אך השן אינה משיגה'". (לסקוב, עמ' 35), אך לגולה אינו מתגעגע, ולבת דודתו שנחלצה מ"תחום המושב" העלוב והמדכא ועברה לעיר גדולה כתב:

"אנכי לא יכולתי לחיות מחוץ לתחום המושב. משך אותי אל הצללים ההם ואל המתים, מפני שהם שלי, מפני שגם אנכי אחד הצללים האלה, אחד המתים, ופה בין החיים, אין לי מקום". (לסקוב, עמ' 35).
 
שולמית לסקוב שפרסמה את הביוגרפיה של ויתקין בשנת 1986, הספיקה במסגרת התחקיר שערכה לראיין מספר קשישים שהיו תלמידיו. הם זכרו מורה שריתק אותם בסיפורי התנ"ך ללא צנזורה גם בקטעים עם תיאורים ארוטיים, ועל הרגלו של ויתקין לבלות שעות ארוכות בבתי הקברות, ככל הנראה סימפטום של אופיו הדיכאוני. למרות הרגליו המורבידיים כתבה:
"עם זאת היה ויתקין עושה בחברת הגדרתים, ויוצא ובא בבתיהן של כמה משפחות, ועד לימינו הגיעה השמועה שהיה הוגה מעט יותר מחיבה גרידא לאשה זו או אחרת, ומאותן נשים הייתה נודעת חיבה יתירה גם אליו. מובן שכל אותם רחשים, ספק חבויים, ספק גלויים, באו לכלל ביטוי בתכלית האיפוק". (לסקוב, עמ' 36).
 

הסתדרות המורים העבריים

מנחם אוסישקין, מהמנהיגים הבולטים של התנועה הציונית, ניסה בשנת 1903 להקים ביישוב מוסדות פוליטיים. ביוזמתו כונס בזיכרון יעקב כנס שכונה 'המסדרה' שהיה הניסיון הרציני הראשון לבנות ארגון פוליטי שיאחד את תושבי הארץ.

 


אספת היסוד של 'ארגון המורים העברים' בזיכרון יעקב

 

היוזמה נכשלה בעיקר כי נתפסה כהתרסה נגד מנהיגותו של הרצל, וניסיון לבנות גוף שיתחרה בקונגרס הציוני. אוסישקין נכשל אומנם בהקמת ארגון פוליטי, אבל הצליח בפרויקט לכאורה צדדי והוא הקמת 'הסתדרות המורים העברים'.
ההתכנסות של 60 המורים נקבעה לאחר כנס 'המסדרה', ונראתה למארגנים שולית וחסרת חשיבות, ועל כן הם סילקו את הדגלים, התמונות והחליפו את הכיסאות בספסלים. המורים הנעלבים ביקשו לנטוש את המקום והם התרצו רק לאחר שאוסישקין אמר להם כי ידוע כי שבציבור זה של אנשי חינוך 'העבודה היא העיקר' ולא גינונים חיצוניים.
אוסישקין נאם בפני המורים על החינוך כאמצעי לתחיית העם היהודי בארץ ישראל. המורים לעומתו דנו בכנס המסודר הראשון בנושאים מעשיים של קביעת תכנית לימודים אחידה, בסוגיית ההברה האשכנזית מול הספרדית, בהפצת השפה העברית גם בבתי התלמידים, ובחשיבותם של החינוך הגופני והטיולים ברחבי הארץ. המורים דנו גם, כדרכם של איגודים מקצועיים, בקידום מעמדם בחברה ובתנאי עבודתם. קשה להגזים בחשיבותו של כינוס ראשוני בימים שהחינוך העברי והלאומי נלחם על חייו. הם נלחמו מול החינוך החרדי שהיה בעל השפעה בערים, ומול החינוך במושבות שראה בלימוד השפה העברית מטרד מיותר, והעדיפו שילדיהם ילמדו צרפתית ואנגלית.
 ויתקין היה מורה אלמוני, אך בכל זאת ניתנה לו אפשרות לשאת את דבריו. הוא דיבר על ההתערבות המוגזמת של ההורים בתכני הלימוד, ועל הדרך הקלוקלת בה מלמדים לימודי דת באופן שאובד בהם הפיוט. היו לו אמרות חריגות שנתקבלו בביקורת כגון - שאף הורים האוהבים את ילדיהם מונעים שמהם הנאה, שובבות וחופש על ידי ריבוי לימודים. לשיטתו יש להקצות גם זמן שבו הילדים יוכלו גם להשתובב ולשחק. גם המילים החריפות שבהן תקף את דרכי החינוך החרדיים המונעים מהילדים הכנה לחיי עמל, לא נתקבלו בעין יפה.
 

החיים במסחה (כפר תבור)

חיים מרגליות קאלוואריסקי מבכירי יק"א הכיר בסגולותיו של ויתקין, היה לידידו, ודאג למינויו בשנת 1903 לתפקיד מנהל בית הספר של מסחה.
לכאורה ויתקין היה אמור להיות מרוצה ממעמדו החדש כמנהל, אך במכתביו לחברו המורה סום הוא אינו מסתיר את תחושת המחנק הבלתי נסבלת שחש במקום זה:

"שונא אני את הסביבה הגסה והנרקבה באופן שלא יאומן כי יסופר. מוקף סביבה גסה, סביבה שאתה שונא אותה תכלית שנאה, והיא גם משלמת לך מטבע זו, אף כי שנינו נסתיר רגשות אלו". (לסקוב, עמ' 47).

השנאה שחש הופנתה לא רק כלפי אנשי המקום, אלא גם לנוף: "ההרים הגבוהים גוזלים ממני את המרחב... נדמה לי כאילו התבור איננו עומד למולי אלא מונח עלי, מעיק בכל כובדו ומשקלו הנורא, ואני קבור, קבור חי". (לסקוב, עמ' 47).

הפסימיות והדיכאון השתלטו על נפשו: הוא היה רחוק מחברה אינטלקטואלית, לא קיבל עיתונים ושמח רק בחדשות שהגיעו אליו טיפין טיפין: על ניצחון היפנים על רוסיה השנואה, על מהפכת 1905 ברוסיה בה ראה תופעה מרתקת, והידיעה על ניצחונם של מתנגדי תכנית אוגנדה אשר שימחה אותו במיוחד.
 
 

ויתקין מעולם לא היה אדם בריא, אך באותם ימים מצבו החמיר, והוא סבל מכאבים בגרונו, ואף מפגיעה בשמיעתו. ככל הנראה סבל מסרטן הגרון, אך בזמנו הידע הרפואי ויכולת האבחון היו מוגבלים מאוד. הוא עבר ניתוח ראשון מסדרת ניתוחים בבית החולים שבו שוכן היום המלון הסקוטי בטבריה. הניתוח לא שיפר את מצבו, והוא עשה כל מאמץ כדי להסתיר את הפגיעה בשמיעתו.
למרות מחלתו, ואף על פי שתיעב את הסביבה שבה חי, עבד ויתקין מסביב לשעון: עד השעה ארבע לימד בבית הספר, לאחר מכן נתן שיעורים לילדים הגדולים, בערב למד מאחת המורות צרפתית, ולאחר מכן עסק בכתיבה עד השעות הקטנות של הלילה. כמו כן מצא זמן גם לתת הרצאות העשרה למבוגרים ולחבר מחזות שהועלו בבתי הספר שבהם לימד.

"הוא היה בעצם טיפוס של משכיל רוסי, אוטודידקט בגרסה יהודית, יהודית מאוד, גם אם דבק בו משהו מרוח הנארודניקים הרוסיים". לאחר מותו אמרו שהוא העשיר את חיי הרוח בכל מקום שדרכה בו רגלו". (לסקוב, עמ' 77).
 
הסיבה שוויתקין לא נטש את משרתו במסחה, למרות התיעוב שחש למקום, הייתה השכר הגבוה יחסית שהרוויח אשר אפשר לו לתמוך כספית בהוריו, ולממן את לימודיה של אחותו הקטנה. ההורים עלו ארצה בשנת 1904, ואנשי כפר תבור קיבלו אותם בסבר פנים יפות. אביו שעסק כל חייו בהוראה, ישב בכיתות כדי ללמוד עברית בהברה ספרדית, ואת דרכי הלימוד שהיו זרות לו. לאחר הכשרה קצרה סודרה לאב משרת הוראה.
 

קול קורא

ויתקין היה בעל ראיה מפוכחת ונוכח במצבו הקשה והמסוכן של היישוב: בני העלייה הראשונה איבדו את הלהט, ורבים מהם ביקשו להגר. כולם חיכו לכך שבעלי ההון יבואו וישקיעו בהכנת תשתית שתאפשר את העלייה הגדולה, אך הדבר לא קרה. המנהיגות הציונית נמנעה מלקרוא לעליית המונים כדי שהעולים לא יתייאשו בשל המחסור במקומות עבודה ותשתיות, ובשל תנאי החיים הקשים. היה חשש כי אלו שישובו לגולה - יוציאו את דיבת הארץ רעה, ובכך ייגרם לרעיון הציוני נזק בלתי הפיך. ויתקין הגיע למסקנה כי הדבר היחיד שיושיע את החזון הציוני הוא עלייתם של צעירים אידאליסטים, בעלי הכשרה שיפיחו רוח חדשה. הוא התרפק על זכר עלייתם של הבילויים, וביקש שיבוא גל חדש של עולים שילכו בדרכם.

 ויתקין פירט את רעיונותיו על הדרך להצלת היישוב כמשנה סדורה המלווה בתכנית עבודה מפורטת, ובחורף של שנת 1904 פרסם את 'הקול הקורא'. ויתקין תיאר את הכתוב: "'קריאתי שהתפרצה מלב קרוע וכואב' שהיה בטוח 'שיחדור אל לבות הצעירים ויחממם'". (לסקוב, עמ' 59). "קשה להניח שוויתקין אמר לעצמו בוקר בהיר אחד: הבה אציל את היישוב ואז התאזר עוז, חילץ את עצמותיו, הפשיל את שרווליו ויצא להציל את הישוב". (שולמית לסקוב, עמ' 56). (הערה מספר 1)."הוא לא התעכב לתהות אם ימצא לו שומע, המורה חסר המוניטין מן הפינה הנידחת, נידחת אפילו בארץ ישראל הנידחת. בשעת צרה זו, משהתבררה לו הדרך הנכונה, לא חש עצמו פחות מאיזה מנהיג נודע" (לסקוב, עמ' 59).
'הקול הקורא' שוויתקין פרסם היה שונה מכל הפרסומים הקודמים בלהט שבו נכתבו הדברים, וכן בשילוב של תכנית פעולה מפורטת להפליא.
קריאתו של ויתקין לא הולידה תנועה המונית, וכנראה לא תרמה להגברת זרם העלייה. עם זאת 'הקול הקורא' היה לטקסט המכונן של העלייה השנייה.
 

השיבה לראשון לציון

ויתקין מאס בחייו במסחה אותה כינה 'סחלין – אי השדים שלי', על שם אי בצפונה של רוסיה שהיווה מושבת עונשין לפושעים. הוא התגעגע לשפלת יהודה ולראשון לציון, אך העובדה כי אביו מצא משרה כמורה במסחה מנעה את עזיבתו, כי היה ברור לו כי האב יתקשה למצוא בגילו משרה במקום אחר. לאחר מות אביו לא היה מה שיקשור אותו למקום.
יהודה לייב מטמן כהן, שלימים יקים את 'הגימנסיה הרצליה', לימד עברית בראשון לציון, וחידש חידושים פדגוגיים רבים בהם יציקת תוכן ציוני חדש לחג החנוכה, ועריכת צעדת לפידים. הוא פוטר ממשרתו לאחר שהסתכסך עם ההנהלה בגין אותן סיבות שוויתקין הסתכסך עם מנהליו בעבר. הסתדרות המורים הצעירה ניסתה למנוע את הפיטורים השרירותיים אך כשלה. המשרה הוצעה לוויתקין, והוא הסכים למרות הפגם המוסרי שבקבלתה לאחר הפיטורין של מטמן כהן. ויתקין כה רצה לחזור וללמד במרכז הארץ עד כי לא נשמע לצו מצפונו, ולאחר זמן התנצל בפני חבריו על כך שקיבל את המשרה בנסיבות אלו.
 

כיבוש העבודה והאדמה

אף על פי שוויתקין עלה ארצה בימי 'העלייה הראשונה', הוא דבק בפועלים בני 'העלייה השנייה' והיה לחבר במפלגת 'הפועל הצעיר'. הוא היה תמיד בעל מחשבה עצמאית, ולא התרשם מהלכי הרוח שהיו מקובלים בימיו. החדשנות שלו באה לידי ביטוי בקריאתו ב'קול הקורא' לצעירים לעלות ארצה, בניגוד לעמדה הרווחת על פיה יש להמתין עד שבעלי ההון ישקיעו בארץ ויכינו את התשתיות הדרושות לעלייה - ציפייה שדמתה להמתנה למשיח.
 
 

 ויתקין לא התפעל מההתדפקות של הצעירים על דלתות איכרי 'העלייה הראשונה' בדרישה שיעדיפו אותם על פני הפועל הערבי הזול והצייתן.
האידאולוגיה הסוציאליסטית ששלטה באותם ימים אצל העולים הצעירים התנגדה לבעלות על הקרקע ואמצעי הייצור והאמינה שעל הפועלים לבסס את מעמד הפרולטריון. שתי מפלגות הפועלים של העלייה השנייה – 'הפועל הצעיר' ו'פועלי ציון' התנגדו לקבלת תמיכה מהמוסדות לשם הקמת יישובים שנדמתה בעיניהם ל'שנור' הגלותי. ויתקין הציע לחבריו במפלגת 'הפועל הצעיר' להפוך לאיכרים המעבדים את אדמתם בסיוע המוסדות הציוניים, ובעיקר הקרן הקיימת. הצעה זו עוררה נגדו ביקורת עד כדי רצון להוציאו משורות המפלגה, כי עמדה כאמור בניגוד לאידאולוגיה המוצהרת של אותם ימים.
ההיסטוריונים מרדכי נאור ודן גלעדי כותבים על כך: "אחד הראשונים שהעלה את רעיון החלופה היה יוסף ויתקין, שפרסם בעיתון 'הפועל הצעיר'... מאמר בשם 'כיבוש הקרקע וכיבוש העבודה'. הוא הציע לזנוח את הדרך הבלעדית של כיבוש העבודה במושבות, ולהתרכז בהקמת חוות לאומיות, שבהן יעבדו הפועלים, יכשירו עצמם לחיי חקלאות בהדרכת מומחים ובסופו של דבר יתיישבו על הקרקע של החוות ויהיו איכרים לכל דבר. לפי הצעתו, על הקרן הקיימת לישראל והבנק הלאומי (אפ"ק) ליטול על עצמם את הקמת החוות האלה. מפלגתו של ויתקין, 'הפועל הצעיר', דחתה תחילה את הצעתו, שנראתה ככפירה בעיקר. אולם לאחר כמה שנים אימצה חלק חשוב ממנה, ומייסדי הקבוצה הראשונה, דגניה, נמנו עם חבריה". (נאור וגלעדי, עמ' 51). יוסף אהרונוביץ' - מנהיגה של מפלגת 'הפועל הצעיר' מתח על הצעתו לכיבוש הקרקע ביקורת קשה במיוחד, אך לאחר מותו של ויתקין חזר בו בדברי הספד שנשא, והודה בטעותו.
 

יוסף מתאהב

ביילה בנינסון היפה הייתה תלמידתו של ויתקין, ולא, אין כאן סיפור על קשר בין מורה לתלמידה הצעירה כי הרומן ביניהם החל זמן רב לאחר שסיימה את לימודיה. עד לקשר עם ביילה נרמז שהיו לו קשרים עם נשים בעיירה גדרה, אך ככל הנראה אופיו הדיכאוני מנע ממנו לקיים זוגיות רצינית עם אישה.
לסקוב מצטטת בביוגרפיה קטעים ממכתביו המשקפים את הלך רוחו:

"אנכי אחד הצללים האלה, אחד המתים. ופה בין החיים אין לי מקום". "יש לפעמים והלב מלא געגועים, איזה כאב טמיר מכרסם בלב. יש רצון לבכות, והעט מחליד לפני שיספיק להביע איזו אנחה עניה ועלובה. ועל מה לדבר? על העבר - יגון, על ההווה - לא כדאי, ועל העתיד – משום מה נעשה לך איום ונורא. נפחד אתה". (לסקוב, עמ' 75).
 


ביילה בנינסון וייסמן



במכתב לאחותו, שנטתה אף היא למרה שחורה, שאל שאלה מסוג השאלות ששואלות דמויותיו של צ'כוב: "שרה, שרה, במה חטאנו לעולם, לחיים, עוון מי הננו סובלים?". (לסקוב, עמ' 86).
ויתקין הרבה להרהר על התאבדות: האקדח התלוי מעל מיטתו "מסתכל בי בדממת הלילה, מסתכל וקורא". (לסקוב, עמ' 86), אבל המחויבות לפרנס את אמו ואחיותיו מנעה ממנו לממש את המחשבות האובדניות.
ואז הוא התאהב בביילה בנינסון היפה הצעירה ממנו בעשר שנים, שופעת שמחת חיים, מוקפת חברים ומעריצים, ובמכתביו החלו להופיע טקסטים אופטימיים יותר כגון המשפט הבא:

"הורדתי בציציות ראשי אל תוך החיים וכבן תמותה רגיל הנני נקשר בחוטים הנפלאים האלה המחיים ומחנקים כאחד". (לסקוב, עמ' 76).

אך תחושת האושר הייתה קצרה מדי: חבריה ובני משפחתה התנגדו לקשר כי ויתקין היה מבוגר מדי, וסימני מחלתו כבר ניכרו (חשדו שהוא סובל משחפת). ביילה התרחקה ממנו והוא שקע בייאוש מר.

 


ביילה ורוחמה בנינסון


לאחותו כתב: "'הייתי בייאוש גמור. הדבר היה בשעה מאוחרת בלילה, ליל מעונן וכהה. כוכבים אחדים הביטו עלינו דרך העננים שהלכו ובלעו אותם אחד אחד. אני שכבתי על הארץ ובכיתי ותשובתה הייתה שתיקה'. ואז החליט להניח לה. לעקר את הרגש הזה, את הלב והמוח ביחד". אך ביילה שיחקה ברגשותיו, ובעוד הוא מנסה להתנתק ממנה קראה לו וסיפרה לו על געגועיה אליו, ועם זאת אמרה כי היא רוצה בקשר שתוכל לנתקו בכל רגע נתון. אי הוודאות קרעה את נשמתו אך הוא לא הצליח להתנתק ממנה. הוא נשרך אחר ביילה המוקפת תמיד בחבריה העליזים: "ונגרר אני אחרי הפמליה, ושפל אני בעיני עצמי ומגוחך וכועס על עצמי ואני פשוט משתגע". (לסקוב, עמ' 86).
מצב בריאותו התערער: בשנת 1907 ביקר בארץ המנהיג הציוני ד"ר יחיאל צ'לנוב שהיה רופא אף אוזן וגרון, בדק את ויתקין, וייעץ לו לעבור ניתוח בווינה. ויתקין שמח לנסיעה כי מצבו הנפשי התערער בשל אהבתו חסרת התוחלת, והוא כתב לחברו המורה סום על רצונו לברוח מהאובססיה שאחזה בו:

"עוד טרם פג שגעוני – ואם תרצה איוולתי. כנה זאת כחפצך. עלי להתרחק מנושא שגעוני ולהסיח את דעתי הימנו לפחות לשנה: אולי אז בשובי, ובקבלי משרה במושבה אחרת הייתי מתרפא לגמרי". (לסקוב, עמ' 85).
 


בוועידת הלסינקי

 

ויתקין הבין לבסוף כי במצב בריאותו אין זה מוסרי לקשור אליו את ביילה הצעירה. ביילה שמצב רוחה נע בין געגועים לדחייה סבלה אף היא מהמצב. ויתקין ניסה להרגיע אותה, אך המחשבה על התנתקות ממנה הפחידה אותו כמו פחדיו של "ילד המסתכל לתוך חדר אפל". הנסיעה נדמתה למוצא מהכאב, ולאחר שאסף ולווה כסף הגיע במאי 1907 לווינה. ככל כנראה ויתקין סבל מסרטן גרון, ועבר ניתוחים קשים שלא הועילו ורק גרמו לו לסבל רב. זקני ראשון לציון סיפרו כי ביילה התחרטה על כך שהרחיקה את ויתקין ולא הפסיקה לבכות. לאחר זמן רב בחרה מבין מחזריה הרבים את יעקב וייסמן שהיה לבעל הון, וביילה הייתה לפעילת ציבור שעסקה בסיוע לנזקקים. (הערה מספר 2).
 

מורה דרך עד ליומו האחרון

גם בווינה, בין ניתוח מיותר ומכאיב אחד למשנהו, התמסר ויתקין לאהבתו לחינוך הלאומי. הוא פרסם חוברת שכללה תכנית המפרטת כיצד יש לקדם את החינוך העברי והלאומי בגולה.
השילוב של חינוך ללאומיות מתונה, אהבת מולדת, לימוד סיפורי התנ"ך כמקדם את הקשר לארץ, פעילות גופנית וטיולים בטבע ולימוד עברית לא היה ייחודי לוויתקין ואפיין את אופי ההוראה של מורים רבים בארץ ישראל. בגולה לעומת זאת היה בסגנון חינוכי זה משום חידוש מהפכני.
כשהתאושש מעט מהניתוח שעבר, נסע לרוסיה ושימש אגיטאטור ציוני (תועמלן) מטעמו של אוסישקין. הימים היו ימי פורענות, פוגרומים ואי ודאות, וכל כינוס היווה אמתלה למשטרה לאסור את כל המתקהלים. ויתקין היה חריג בין כל התועמלנים כי היה היחיד שהגיע מארץ ישראל וסיפר על אהבתו למולדת החדשה. ממכתביו עולה כי חש כנביא, והתמלא בתחושת החשיבות שבשליחותו באופן ששכח את מחלתו המחמירה, את אהבתו הנכזבת ואת מחשבותיו האובדניות: "יש אשר אשמע קול פנימי קורא אלי לאמור: לך והינבא לעם הזה. נחם אותו, יבש בליבך הבוער את דמעות עיניו, השלך מליבו את שברי אליליו ובנה שם מזבח לאלוהי ישראל. לך והשב באפו את האוויר הצח של הרי הגליל". (לסקוב, עמ' 92).
ויתקין סיים את מסעו ברוסיה וחזר ללמד בראשון לציון. לאחר שבריאותו התדרדרה עבר להתגורר בבית אמו שם סבל ימים רבים עד למותו בגיל 36. לפני מותו עוד זכה לראות בהפיכת 'הקול הקורא' שלו למסמך שנגע בנפשו של הדור הצעיר, וקרבו אל הרעיון הציוני.
 


ביבליוגרפיה

מחברת: שולמית לסקוב
שם הספר: קול קורא – חייו וזמנו של יוסף ויתקין
מקום ההוצאה: תל אביב
שם ההוצאה: פפירוס – בית ההוצאה באוניברסיטת תל אביב
שנת ההוצאה: תשמ"ו 1986
קיצור: לסקוב

מחבר/ים: מרדכי נאור ודן גלעדי
שם הספר: ארץ ישראל במאה העשרים: מיישוב למדינה 1950-1900
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
שנת ההוצאה: תש"ן, 1990
קיצור: נאור וגלעדי

עורך/כים: חנוך דגן ובנימין פורת
שם הספר: מבקשי צדק: בין חברה לכלכלה במקורות היהודיים
שם ההוצאה: המכון הישראלי לדמוקרטיה ע"ר
שנת ההוצאה: 2016
קיצור: דגן ופורת

בשם עמנו וארצנו – קול קורא יוסף ויתקין
בפרויקט בן-יהודה
https://bybe.benyehuda.org/read/6727
הערה מספר 1:
שולמית לסקוב: היסטוריונית ואלמנתו של הרמטכ"ל חיים לסקוב (2016-1916). ויקיפדיה
 https://he.wikipedia.org/wiki/שולמית_לסקוב

רחוב משלה:
https://herstreet.wordpress.com/2017/07/03/%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%99%D7%AA-%D7%9C%D7%A1%D7%A7%D7%95%D7%91-1916-2016/

הערה מספר 2:
ביילה בנינסון נישאה ליעקב וייסמן והתגוררה עמו שנים רבות במצרים. היא הייתה פעילה עם בעלה בסיוע לחיילים היהודים שהיו מוצבים בקהיר. בספרה 'השליח' מספרת רות בונדי על הקשר המיוחד שלה עם אנצו סרני שהרבה להתארח בביתה, והיא הייתה לו כאם עד שיצא לשליחותו שממנה לא שב.

בנה יגאל נשא לאישה את הפסנתרנית פנינה זלצמן, בנה גוריון שנפטר בגיל צעיר נשא לאישה את אילנה רובינא והוא אבי בתה היחידה. בתה אביבה נישאה לעורך הדין אמיל נ'גאר שהיה לדיפלומט בשירות המדינה, ויחד הקימו את 'בית אור אביבה' לטיפול בנפגעי סמים ואלכוהול.
Published by Google Drive–Report Abuse–Updated automatically every 5 minutes