גוש חלב היהודית שכנה בגליל העליון מצפון מזרח להר מירון, במקום בו שוכן כיום הכפר ג'יש שמרבית תושביו נוצרים.
הממצאים הקדומים ביותר שנתגלו בכפר הם בני כ-4500 שנה, והוא מהמקומות היחידים בארץ בו התקיים יישוב רצוף במשך יותר מ-3000 שנה. נמצאו בו שרידים של שני בתי-כנסת, מאוזולאום וקברים הקדושים ליהודים. על פי המסורת נמצאים בגוש-חלב קבריהם של שמעיה ואבטליון, ויש הטוענים כי רבי מאיר בעל הנס קבור שם ולא בטבריה.
בנה הידוע ביותר של גוש חלב הוא יוחנן בן לוי המכונה "יוחנן מגוש חלב".
יוחנן מגוש חלב
המקור היחיד למידע על יוחנן מגוש חלב מצוי בספריו של אויבו יוסף בן מתתיהו, ששנא אותו שנאת מוות, ועל כן להתייחס למקור זה במשנה זהירות.
יוחנן היה מנהיג גלילי מקומי והאיש החשוב בגוש חלב, ואילו יוסף היה בן ירושלים שמונה על ידי הנהגת המרד לתפקיד של מפקד הגליל. הם היו בני טובים, מוכשרים וכריזמטיים והגליל היה צר מלהכיל את שניהם.
יוסף תלה ביוחנן את אשמת אסון המרד הכושל שתוצאותיו הטרגיות היו ידועות מראש, אך מלבד הוויכוח האידאולוגי, עוברת כחוט השני טינתו כלפי מי שחתר תחתיו. כך תאר את אופיו:
"ובעוד יוסף מנהל את ענייני הגליל הופיע תככן מגוש חלב, בן לוי יוחנן שמו. נוכל וערום מכל אלו שנודעו במעשי רשע... הוא היה מוכן ומזומן לשקר, ומוכשר לעורר אמון בשקריו. את הרמאות החשיב למעלה והשתמש בה גם בלפי הטובים שבידידיו. הוא היה מעמיד פנים של אוהב אדם ועם זאת סיכוי של רווח היה הופכו לרוצח שאין כמוהו. תמיד שאף לגדולות, אך את תקוותיו טיפח בפשעים נקלים". (רפפורט עמ' 146).
ימים של אובדן דרך
יוסף בן מתתיהו ויוחנן מגוש חלב פעלו בתקופה של משבר באימפריה הרומית שעליו כתב פרופ' דוד פלוסר: "זהו העולם בו כתב פטרוניוס את הרומן שלו ששימש בסיס לסרטו של פליני 'סטיריקון', שתיאר את התקופה הפרברטית הנוראה של ימי נירון. התרבויות היו במשבר והמוסר ירד לשפל המדרגה, למרות שמלכות רומי השתרעה מספרד עד למזרח ארץ ישראל והציוויליזציה הרומית פרחה. חיי המשפחה היו הרוסים, היו תופעות של פרברטיות מיניות מהסוגים הגרועים ביותר. לאנשים לא היה שום דבר קדוש.
הקיסר נירון
ברחבי המלכות הרומית פרצו מרידות, והעם היהודי, שישב בארצו, הרגיש את ההבדל העצום בין היהדות - ששאפה לטוהר המידות ולדת מונותאיסטית והתנגדה לכל הקלקולים החברתיים הנהוגים - לבין העולם הסובב אותה, עולם השרוי בירידה זמנית.
גם העולם היהודי היה נגוע במשבר זה. תנועות משיחיות, שקמו החל מהימים בהם הפכה הארץ לפרובינציה רומית, ביטאו את התעוררות הקנאות. מבחינה משיחית היו כאן מעין געגועים להוויה שמעבר למציאות, אלא שגם התנועות המשיחיות עם הערגה הלאומית לגאולה, למדו בעקיפין מהעולם הרומי את האכזריות ואת חוסר ההתחשבות בזולת". (פלוסר עמ' 27).
ימי מלכותו של אגריפס הראשון - המלך היהודי האחרון שהסתיימו עם מותו בשנת 44 לספירה, היו תקופה של רגיעה ושפיות יחסיים. לאגריפס היו קשרים מצוינים עם קיסרי רומא, וגם היהודים נטו לו חסד בזכות סבתו - מרים החשמונאית, שנרצחה כמו גם אביו על ידי הורדוס סבו. הוא ידע לרכך את המתח הגואה בין הקיסרים האליליים כקליגולה ששאפו להציב את פסלם במקדש, לבין המוני העם. לאחר
מותו שינה חברו הטוב קלאודיוס את מתכונת השלטון ולא מינה את בנו אגריפס השני כמלך חסות כאביו, אלא עבר לשליטה ישירה באמצעות ניצבים שלא היו ממוצא איטלקי אלא סורים/יוונים בני הסביבה הקרובה. לנציבים המקומיים הייתה גישה עוינת ליהודים.
אגריפס השני קיבל לשליטתו בשלבים אזור שהשתרע בחלקים מהגולן, הגליל ועבר הירדן, וכן נותרה בידו הזכות למנות את הכוהן הגדול בבית המקדש.
השנאה בין היהודים לשכניהם היא המפתח להבנת המרד וסיבותיו: היהודים יכלו לשאת, אמנם בקושי רב, את מרותם של השליטים הרומאיים שלא נטו להתערב בחיי היום יום של נתיניהם כל עוד שילמו מיסים ולא מרדו. הרומאים ניהלו את האימפריה דרך אצולות מקומיות, אותן איתרו לאחר שכבשו שטחים חדשים, והאצילו עליהן סמכויות ניהול. הם אפשרו חופש פולחן יחסי ושיפרו את איכות החיים באימפריה. רבות דובר על ימי השלום הרומאי (פַּקס רוֹמָנָה - בלטינית: (pax romana. ההיסטוריון אדוארד גיבון מחברו של הספר "שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית" תאר את התקופה שהחלה בשנות החמישים לספירה ונמשכה במאה השנייה כתקופה בה כוחה, עושרה ואושרה של האימפריה היו בשיאן. הוא גם טען כי זו הייתה התקופה המאושרת ביותר בכל תולדות האנושות.
על הדילמה שביחסם של היהודים לכובשים הרומיים אפשר ללמוד מהכתוב בגמרא: "פתח ר' יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן. תקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמם, גשרים ליטול מהן מכס". (שבת לג ע"א-ע"ב).
העויינות בין תושביה היהודים של הארץ לבין התושבים הנוכרים שהתגוררו בערי הפוליס ההלניסטיות-רומאיות היא הגורם האמיתי למרד.
"גילוי לשנאה העזה שרחשו היהודים לשכניהם הלא יהודים באותה תקופה נמצא אף בגזירות שגזרו חכמים על יחסים עם גויים, הידועות בשם י"ח דבר. הן מעידות כי גם בקרב חלק מן החכמים התעוררו רצון וצורך לנתק עד כמה שאפשר את המגע עם הגויים ולסייגו בכללים מחמירים, על מנת לבצר את החיץ בין יהודים ונוכרים"(שוורץ עמ' 468).. 18 החוקים המצמצמים את המגע עם הנוכרים היו הלכות שנקבעו על ידי בית שמאי בניגוד לדעת לבית הלל. היה זה מקרה חריג בו גברה גרסת בית שמאי על זו של בית הלל. :
"י"ח דבר צמחו אפוא על רקע אותה שנאה תהומית שהזכרנו לעיל. עימות זה, שהלך והפך אלים יותר ויותר, הוא שהביא לבסוף למלחמה גלויה בין יהודה ורומא.
יסודות מדיניותה של רומא העניקו עדיפות ברורה לפוליס על פני היהודים. כל עוד נמנעה התנגשות מזוינת, הייתה רומא פטורה מתמיכה החלטית בצד זה או אחר, ובוודאי שלא ששה להתנגשות כה עזה עם היהודים בארץ ישראל ובפזורה. אולם, שעה שהעימות בין היהודים לפוליס הפך למלחמה ממש, נהייתה גם מלחמה יהודית רומאית בלתי נמנעת. זאת הבינו הכול: רומא, שלא יכלה לעמוד מן הצד; היהודים, שידעו כי בסופו של דבר יעמדו פנים אל פנים מול רומא; ותושבי הפוליס, אשר שאפו לגרור את רומא למלחמה כזו, ביודעם שבעזרתה יוכרע הריב לטובתם.
זה אף אשר אירע. למשקיף על מאורעות אלה נדמה כאילו כורח היסטורי פעל כאן את פעולתו עד תום". (שוורץ עמ' 468)
פלורוס - הנציב הגרוע מכולם
ארץ ישראל נמסרה לשליטתו של נציב רומי אזורי בשם קסטיוס גאלוס שמינה ליהודה נציבים ממוצא מקומי אשר ליבו את אש השנאה בין היהודים לשכניהם.
דגם של בית המקדש במוזיאון ישראל - צילם מיכאל יעקובסון
נציב יהודה החמישי גסיוס פלורוס היה הגרוע מכולם: הוא חמד את האוצרות העצומים של בית המקדש וניסה בכל דרך ליצור פרובוקציות שיגרמו ליהודים למרוד. מורדים על פי הדין הרומי אינם זכאים לשאת את דבריהם ולשטוח את טענותיהם בפני השלטון המרכזי, וכך קיווה גם לזכות באוצרות וגם לשמור על מעמדו מול רומא. טירופו של הקיסר נירון ומעשיו האכזריים והתמוהים עוררו תחושה של כאוס שעודדה מרידות, וגרמה לאנשים כפלורוס להקצין את חמדנותם חסרת הרסן.
יוסף בן מתתיהו שתלה את אשמת המרד ותוצאותיו ההרסניות בקבוצות המשיחיות והאלימות שפעלו בקרב הציבור היהודי,לא התעלם מאחריותם של הנציבים אשר דחפו את היהודים למרוד. לטענתו הם העניקו רוח גבית לסיקריים כדי לגרום למרד לפרוץ. גם ההיסטוריון הרומי טקיטוס היה שותף לביקורת על הנציבים. (הערה מספר 1).
להלן פירוט האירועים המפורטים בספרו של יוסף בן מתתיהו "מלחמת היהודים", המתאר כיצד פגעו מעשי האכזריות של הנציב פלורוס באליטות המתונות, וכיצד חיזק את הקנאים ששאפו למרד:
"פלורוס הפגין את מעשיו הרעים, לא החמיץ שום שעת כושר של שוד ואלימות, כאילו נשלח לשמש תליין של אנשים שנידונו למיתה. בעניינים שהיו צריכים לנהוג בהם במידת הרחמים היה האכזר באנשים, ובמקום שהיו צריכים שם לנהוג בבושת פנים - לא היה עז פנים גדול ממנו... הוא בז לשלוח יד באדם יחיד. הוא רוקן ערים שלמות, הרס אוכלוסיות שלמות, ולא היה חסר אלא זאת שיכריז בכל המדינה שניתנה רשות לכל אדם ללסטם את הבריות בתנאי שהוא יקבל חלקו בשלל. והדברים הגיעו עד כדי כך שחמדנותו השמימה ערים רבות, ואזרחים רבים נטשו את מדת אבותיהם וחפשו מפלט באיפרכיות זרות". (יוספוס עמ' 120).
"פלורוס בחן את אפשרות המלחמה עם היהודים, שהייתה בעיניו תקוותו היחידה לכסות על פשעיו, שכן אילו נשמר השלום, כי אז היה חושש שהיהודים יבואו וילשינו עליו בפני הקיסר. וכנגד זה, אם יביא אותם לידי מרד, מתוך שיטפלו בפשע הגדול יסיחו את הדעת מן הפשעים הקטנים. וכדי ליצור התפרעות הגביר מיום ליום את סבלותיהם". (יוספוס עמ' 121)
פלורוס החרים מאוצר בית המקדש 17 טלנטים של כסף וזהב (שהם כ544 ק"ג) ועורר את זעמם בני ירושלים שחשו לעבר המקדש וקראו קריאות גנאי. מספר צעירים קיימו מעין מיצג רחוב שבו אספו מהעוברים ושבים כסף עם קערה "כדי לאסוף נדבות לאדם חסר כל ששמו פלורוס". הדבר עורר את חמתו של פלורוס שמצא בכך אמתלה כדי לחמם את האווירה, ולדחוף את האוכלוסייה למרד שיאפשר לו לשדוד את אוצרות המקדש. יוסף בן מתתיהו ששהה באותה עת בירושלים, וככל הנראה היה עד ראייה למאורעות, סיפר על מעשי רצח מזוויעים והשפלות של נשואי הפנים שניסו לרצות את הנציב.
המלך אגריפס השני, שאומנם לא מלך ביהודה אך היה בעל השפעה מרובה, היה באותה עת באלכסנדריה. ברניקי אחותו הופיעה בפני פלורוס, ודרשה ממנו להפסיק את מעשי הרצח של חייליו אך הוא התעלם ממנה. הוא עינה את שבוייו בפניה, וכמעט רצח אף אותה עד שנאלצה לברוח עם שומרי ראשה לארמונה.
"למחרת התכנס ההמון שכאבו גדול היה - בשוק העליון, והשמיע קינות נוראות על ההרוגים, ומתוכם נשמעו בבירור קריאות חדורי איבה נגד פלורוס. ראשי העם נבהלו וראשי הכוהנים קרעו בגדיהם והשתטחו בזה אחר זה על הארץ והתחננו בפני העם בלי הפסק לחדול מזה, ולא להביא את פלורוס למעשים שאין להם תקנה, להוסיף פורענות על פורענות. הקהל נשמע להם מיד, הן מפני כבוד המבקשים והן מפני שקיוו שפלורוס לא יגרום להם צרות חדשות. פלורוס נצטער על כך שהמהומה שקעה, וכרי לנפח אותה שוב - הזמין אליו את ראשי הכוהנים ואת ראשי האזרחים, ואמר להם שיש רק סימן אחד לדעת שאין לעם כוונות של התקוממות והוא שיקדמו פניהם של החיילים העולים מקיסריה, כי שתי קוהורטות נמצאות בדרך באותה שעה". (יוספוס עמוד: 123)., והא
הוא הורה לחייליו שעשו את הדרך מקיסריה להיכנס בכל דרך לעימות עם המשלחות שיקבלו את פניהם. מנהיגי הציבור שכנעו בקושי רב את העם לקבל את פני החיילים כדי שלא תבוא עליהם צרה שאין לה תיקון. הפרובוקציות של החיילים הצליחו, אנשים מהקהל השמיעו קריאות גנאי נגדם, ואז החל טבח נוסף.
הדברים התדרדרו לידי עימות אלים והיהודים ניתקו את דרך הגישה לבית המקדש, דבר שלדברי יוסף "שיקע את חמדת הממון של פלורוס שכן עיניו היו נשואות לאוצר בית ה'" והוא הודיע לראשי הכוהנים כי בדעתו לעזוב את העיר אך ישאיר בה חיל מצב.
פלורוס כתב מכתב מפורט לממונים עליו, בו האשים את היהודים במרידה, וייחס להם את כל מעשי האלימות שהפעיל הוא כלפיהם. היהודים לא נותרו חייבים וכתבו מכתבים מפורטים משלהם, כולל מכתב של המלכה ברניקי שסיפרה את קורותיה בימי מתקפות הדמים של פלורוס.
גאלוס, הנציב האזורי, שלח חוקר מטעמו כדי לבדוק את טענות הצדדים מלווה בצבא שיופעל כדי להעניש את היהודים אם אכן יתברר כי מרדו. אל החוקר נלווה המלך אגריפס השני, והחוקר התרשם כי היהודים חיים בשלווה ואינם מורדים ברומאים.
נאומו של אגריפס השני
הוויכוח בין היהודים לאגריפס התמקד בשאלה האם לדרוש את פיטוריו של הנציב האכזר פלורוס, דבר שאגריפס התנגד לו מסיבות טקטיות. אגריפס כינס את בני העם כשברניקי לצידו, ונשא בפניהם נאום:
"יש אלפים רבים מעמים אחרים שנפשם יוצאת לחירות, והם הרכינו ראשם, ורק אתם היחידים לא נאה לכם להיות משועבדים לאלו שכל העולם כפוף להם. היכן החיילות שלכם? היכן כלי הזיין שאתם נשענים עליהם? היכן שרוי הצי שלכם שבו אתם חושבים לטאטא את מימי הרומאים? היכן האוצר הרחב שלכם לכיסוי הוצאות המסע? הסבורים אתם שאתם לוחמים עם המצרים או עם הערבים?.. כלום לא נסוגו צבאותינו הרבה פעמים אפילו בפני העמים השכנים, בעוד שהכוח הרומאי עדיין בלתי מנוצח בכל היישוב?". (יוספוס עמ' 127).
"באזני מי מכם עדיין לא הגיע שמע המוני הגרמנים? בוודאי יכולים אתם לראות לעתים קרובות את חוזק גופם ואת קומתם המגודלת... יושבים במדינה עצומה מאד, ולהט רוחם חזק מגופם, נפשם בזה למוות, וחמת זעמם נוראה מזו של החיה שאין פראית הימנה; אף על פי כן הריין נעשה גבול להסתערותם" (יוספוס עמ' 129).
"טוב הדבר, ידידים, ויפה לראות מראש את הסערה בעוד שהספינה עומדת עדיין בנמל, ולא להפליג בעיצומה של הסערה כדי לאבד. שכן מי שנפגע באסון שלא היה צפוי מראש מותר לרחם עליו, ואילו זה שממהר להכניס עצמו לסכנה צפויה, נוסף לגלוג לאסונו. הרי אין אדם סבור שאפשר לעשות מלחמה שתסתיים על פי חוזה, ושהרומאים, המנצחים, ינהגו בכם במתינות. לא כי, הרומאים ישרפו באש את העיר הקדושה כדי שישמש הדבר דוגמה לכל העמים, וישמידו כליל את גזעכם... הסכנה צפויה לא רק לנו בלבד, אלא לכל יושבי הערים הנוכריות, שאין לכם עם בעולם שאין בו חלק מבני עמנו. ואם תלחמו, יטבחו מתנגדינו את כל היהודים, ובגלל עצה רעה של מועטים תתמלא כל עיר בהרוגים יהודיים, והמבצעים לא יבואו על עונשם". (יוספוס עמ' 131).
אין לדעת עד כמה נוסח הנאום ששם יוסף בפיו של אגריפס אכן נאמן למקור, ואיזה חלק מהם מורכב מהמסרים שיוסף ביקש להעביר לקהל היהודי וגם לאדוניו הרומאים. הדבר החשוב ביותר בנאום הוא מה שלא הופיע בו, וזו הטענה כי השלטון הרומי הוא טוב ורצוי. יוספוס לא שלל את המרד ואת שאיפת החרות - אלא טען כי הזמן אינו בשל לכך. הוא הפציר ביהודים להמתין בסבלנות לשעת רצון אלוהית, כי על פי השקפתו הרומאים הם כרגע המנצחים, וזו הראיה לכך כי בהווה האל לצידם.
יוסף בן מתתיהו וחז"ל על חישוב הקץ וזירוז הגאולה
לקוראיו היהודים שלח יוסף בכתביו רמזים חתרניים, התומכים בבקשתו להמתין עם המרד לימים אחרים, בצטטו את הנבואה מספר דניאל שהייתה מוכרת ליהודים אך לא לגויים. הנביא דניאל שפעל ככל הידוע בשנת 165 לפני הספירה עסק בחישובי הקץ וניבא את קריסת האימפריות הזרות.
בגישתו זו דמה יוסף לחז"ל שבדרך כלל התנגדו לזירוז הגאולה ולחישובי הקץ. "שבעה דברים מכוסים מבני אדם, אלו הם: יום המיתה ויום הנחמה, ועומק הדין, ואין אדם יודע מה בליבו של חבירו, ואין אדם יודע במה משתכר, ומלכות בית דוד מתי תחזור, ומלכות חייבת מתי תכלה". תלמוד בבלי פסחים דף נד עמוד ב
הרחיק לכת רבן יוחנן בן זכאי שגילה את יחסו למאמינים שהמשיח כבר מגיע בפסוק הבא:
"אם הייתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך הרי לך המשיח. בוא ונטע את הנטיעה, ואחר כך צא והקבילו". אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק לא.
המסר המשותף ליוסף ולחז"ל שהעדיפו את היהדות הרוחנית, היה כי יש לצפות לגאולה שאכן תגיע, אך אין לזרז את הקץ ואין לסכן את קיומו הפיזי של העם.
המרד היה לעובדה
נאומו של אגריפס השני עורר הזדהות, אך תומכי המרד הצליחו לגרשו מהעיר לאחר שהשליכו לעברו אבנים. הדברים התדרדרו במהירות לכיוון המרד: הכוהן אלעזר בן חנניה הפסיק את הקרבת הקורבן היומי לשלומו של הקיסר, אירוע שהוא קאזוס בלי, דהיינו עילה למלחמה. ברחובות ירושלים השתוללו קרבות בין המורדים למתנגדי המרד. אגריפס השני שלח תגבורת של חיילים שיסייעו למתנגדי המרד, אך המורדים גברו עליהם. במצדה כבשו הסיקריים את המצודה. בירושלים צרו המורדים על החיילים הרומים, ונשבעו להם בשבועות טקסיות כי אם יתפרקו מנשקם יוכלו לצאת את העיר, אך מיד לאחר שהרומים מסרו את הנשק רצחו אותם באכזריות. רק חייל אחד שהתחנן על חייו, הצהיר שיתגייר ואף ימול את עצמו ניצל. שליחיו של גאלוס שנשלחו בעצת אגריפס השני כדי לנהל משא ומתן לכניעה נרצחו. המרד היה לעובדה.
תבוסתו המפתיעה של גאלוס הנציב הרומי האזורי
גאלוס הנציב האזורי ממוצא סורי, יצא בראש צבאו כדי לדכא את המרד והטיל מצור על ירושלים, אך למרבה ההפתעה הוא נסוג מסיבות שאינן ברורות. קיימות השערות שונות מדוע גאלוס שב על עקבותיו אף שעמד על סף ניצחון, והמתונים בעיר היו מוכנים לפתוח לפניו את שערי העיר: יוסף בן מתתיהו סבר כי פלורוס שיחד אותו כי פחד מניצחונו מסיבותיו הוא. היהודים ניצלו את הנסיגה המפתיעה והחלו דולקים אחרי צבאו.
הם השיגי את חייליו במעברים הצרים שבקרבת בית חורון, ושם הרגו המורדים כששת אלפים מחיילי האויב ונטלו שלל רב. ההיסטוריון הרומי טקיטוס כתב כי גאלוס מת בשנת 67 'אם בדרך הטבע, או כתוצאה מן הרוגז'.
המנצחים חזרו לירושלים בתופים ובמחולות, והעם היה אחוז התלהבות אקסטאטית. הפור נפל ולא נותרה דרך חזרה.
תחזיתו של אגריפס השני כי המרד יפגע ביהודי התפוצות התממשה במלואה. יהודי קיסריה שהייתה אחד ממוקדי העימות בין היהודים לשכניהם ההלניסטים נרצחו כולם. באלכסנדריה בוצע טבח המוני, ולאחר שהגיעו השמועות על תבוסתו של גאלוס נרצחו כל יהודי העיר דמשק שהוחזקו במעצר.
"ניצחון זה גרם לכך שחלק גדול של העם נסחף אל המרד, אם בלב ולב, ואם מתוך סתגלנות, והיו גם כאלה שעשו זאת כדי למנוע אסונות גדולים יותר, כמו שמעון בן גמליאל, בנו של רבן גמליאל הזקן". (שטרן עמ' 257). מפלתו של גאלוס שמה לאל כל תקווה למשא ומתן עם הרומאים, ומילאה את ליבותיהם של מורדים רבים בתקווה שיוכלו לנחול ניצחון של ממש. יוסף בן מתתיהו כתב כי רבים מיקירי ירושלים עזבו את העיר כמו שעוזבים בשחייה אונייה טובעת.
לאחר הניצחון כונסה בירושלם אסיפת עם דמוקרטית בה מונו אישים ידועים לתפקידי ממשל בירושלים ובמחוזות אחרים. לתפקידי ההנהגה נבחרו חנן בן חנן (צדוקי שכיהן ככוהן גדול), יהושע בן גמלא, שמעון בן גמליאל (פרושי מבית הלל) ויוסף בן גוריון.
לדעת פרופ' רפפורט הממשלה שהוקמה בירושלים שאפה למנוע מרד ברומא אך הסוותה את כוונותיה:
"לדעתי, ממשלה זו חתרה לבלימת תנועת המרד ולהסדר כלשהו עם רומא. כדי להחזיק ברסן השלטון ולכוון את מהלך העניינים כפי הבנתם ורצונם, נאלצו חבריה להעמיד פנים שהם תומכים במרד, אולם בו בזמן הם פעלו לצמצם את כוחם של המורדים". (רפפורט עמ' 81).
"יוסף בן מתתיהו ציין במפורש שאלעזר בן שמעון, שהיה אחד ממנהיגי המרד בשלביו הראשונים, שוב לא נמנה עם מנהיגיו בשלב שבו היה המרד בעיצומו. דבר זה נראה מוזר, שכן אפשר היה להניח שדווקא עתה ייבחרו המנהיגים מקרב הקיצוניים ולא מכין המתונים. מסתבר שבחירתם של הכוהנים או הצדוקים לעמוד בראש הממשל ביטאה את רצון העם להמשיך, גם בתקופת משבר זו, את מנהיגותן של קבוצות ההנהגה המסורתיות... בראשן של מהפכות רבות בשלביהן הראשונים עמדו חוגים מתונים, ורק בהמשכן נדחקו ממקומם על ידי יסודות קיצוניים יותר". (שטרן עמ' 256-7). גם שמעון בר גיורא, מגיבורי המלחמה נגד גאלוס עזב את ירושלים לאחר שלא הסכים עם דרכה של ממשלת המתונים. הממשלה שילמה שכר ללוחמים, ובאופן זה ביקשו ראשיה לשלוט בקיצונים ולחזק את שלטונה.
אחת המשימות הראשונות שהוטלו על ממשלת המרד הייתה חיזוק חומות ירושלים. אגריפס הראשון החל בבניית "החומה השלישית" שהקיפה שטח נרחב בצפון העיר, אך הרומאים הורו לו לחדול מהעבודה כיוון שחששו שבתוספת חומה זו לא יוכל איש לכבוש את ירושלים. בשנים 66-7 לספירה השקיעו המורדים את מירב מאמציהם בהשלמת בניית החומה, אספו כלי מלחמה, אבני קלע ואימנו את אנשיהם לקרב.
"הנהגת המרד מינתה את יוסף בן מתתיהו, בן ה-29 החסר ניסיון צבאי, לתפקיד החשוב של מפקד הגליל, אף כי היה ברור כי הצבאות הרומיים יתקדמו לעבר ירושלים מכיוון הגליל. הוא מתאר בזיכרונותיו את ההכנות שערך לקראת העימות הצפוי עם הרומאים וכיצד אימן את אנשיו, אך פרופ' רפפורט סקפטי לגבי תיאוריו, וסבור כי מינויו תאם את ההתנגדות הסמויה של ההנהגה למרד: "יוסף בן מתתיהו מונה למפקד הגליל על ידי ההנהגה הירושלמית, אולם לדעתי תפקידו היה להעביר אח הגליל לידי הרומאים ולכן הכנת הגליל לעימות עם הרומאים אינה תיאור אמין של פעילותו" (רפפורט עמ' 79).
סיפורו של יוסף בן מתתיהו הידוע בכינויו הרומי יוספוס פלביוס
יוסף נולד בשנת 37 או 38 לספירה למשפחת כוהנים, והיה נינו של שמעון החשמונאי. הוא מתפאר שכבר בהיותו בן ארבע-עשרה היו הכֹּוהנים דנים עמו בענייני הלכה. בהיותו בן 16 היה עליו להחליט לאיזה משלושת הזרמים ביהדות ישתייך, ולפיכך ביקר אצל הפרושים, הצדוקים והאיסיים כדי להכירם. בתום התקופה החליט להשתייך לעולמם של החכמים, הלוא הם הפרושים, ובספריו הוא מוסר לנו פרטים חשובים על שלושת הזרמים ביהדות. הוא גם חי שלוש שנים במדבר אצל מורה דרך מתבודד בשם באנוס שחי בפרישות, ניזון מעשבי בר, לבש בגדי צמחים, וטבל טבילות טהרה בימים ובלילות. לאחר שלוש שנים במדבר הרגיש כי מיצה את החוויה וחזר לעיר, אך נותרה בליבו אהדה לסגפנים מחפשי דרך.
פסלו (על פי השערה) של יוסף בן מתתיהו
פרופ' דוד פלוסר מתאר את דמותו ומספר את קורותיו: "פתיחותו לעולם הגדול נבעה גם מביקורו ברומי, ערב המרד, כדי לנסות להשיג שם את שחרורם מבית הסוהר של שלושה יהודים שהיו קשורים למרד. ברומי הכיר את אשתו של נירון קיסר, פופיה סאבינה, שהייתה אישה קשה, וקרובה ליהדות, וכן גם שחקן יהודי, אליטורוס שמו, שהיה מקובל על הקיסר והקיסרית, ואכן הצליח בשליחותו. עם פרוץ המרד נגד הרומיים - נסחף יוספוס עם המרד, ומונה כאמור על ידי ממשלת המתונים למפקד הגליל. ביודפת, כפי שיסופר להלן נפל בשבי הרומאים והצליח להתחבב על אספסיאנוס ובנו טיטוס.
יוסף בן מתתיהו עבר, לאחר דיכוי המרד, לרומי שם ישב בביתו הקודם של אספסיאנוס. הוא נתמנה, למעשה, לכותב ההיסטוריה של המלחמה, וכתב את הספר הגדול 'מלחמות היהודים'. ברומא נתקל באנטישמיות הרומית והיוונית, ועל כן כתב ספר נגד האנטישמיות בשם 'נגד אפיון', ואת 'קדמוניות היהודים' - תולדות ישראל מבריאת העולם ועד למלחמה. לבסוף כתב את ספרו הגרוע ביותר, שבו ניסה להגן על עצמו – 'חיי יוסף'. אדם זה, בשל ידיעתו את העולם ואת החומר היהודי מכלי ראשון, ובשל כשרונו הספרותי, הפך לדמות מפתח בהיסטוריוגרפיה היהודית.
הוא אישיות שנויה במחלוקת, אך כתביו בוודאי משמשים נר לרגלינו, מאירים להוגים או לפוליטיקאים. גם בוויכוח סביב - מצדה חדשה או לא מצדה חדשה - הוא נשאר אקטואלי. בימי המאבק לעצמאות, אחרי מלחמת העולם השנייה, התנהל ויכוח סוער ומעניין בשאלה אם יוספוס היה בוגד. הרגשתנו ויחסנו אל אותו כוהן עתיק וקדום היא כאילו בן דורנו הוא, בעל בריתנו, או בעל הפלוגתא שלנו". (פלוסר עמ'119-120).
יוחנן מגוש חלב
יוסף שמונה לפקד על הגליל פגש שם את יוחנן בן לוי המכונה יוחנן מגוש חלב.
בספרו 'מלחמת היהודים' סיפר על פגישתו עם יוחנן: "ובעוד יוסף מנהל באופן זה את עניני הגליל הופיע איש תככים יליד גוש חלב, בן לוי שנקרא יוחנן. נוכל וערום שלא היה כמותו בין כל אלו שנודעו ברשעותם. בהיותו עני בתחילה היה מעוכב על ידי חוסר ממון לבצע בפועל את רשעותו. הוא היה מוכן ומזומן לשקר, והיה יודע כיצד לעורר אימון בשקריו. את הערמה החשיב כמעלה, והשתמש בה גם במשאו ומתנו עם ידידיו הקרובים ביותר. הוא היה מעמיד פנים של אוהב אדם, ועם זאת, כשהיה סיכוי של ריווח היה רוצח שאין כמוהו. ליבו הלך בגדולות, אך את תקוותיו היה מזין בפשעים שאין חמורים מהם. בתחילה היה עוסק במעשי ליסטות ביחידות, אבל לאחר מכן מצא חברים להעזתו, שהיו מועטים בתחילה, אבל הוא הגביר חיילים. עם זה דאג לכך שלא לקבל אנשים הניתנים לפיתוי, אלא בחר לעצמו אנשים שהצטיינו בחוסן גופם וברוחם הנכונה ובכושרם הקרבי. ... היו לו שאיפות לשמש בפיקוד ושאיפות גדובמלות יותר". (יוספוס עמ' 146).
תבליט משער טיטוס בו רואים של הקיסר במרכבה ושבויי יהודה. ההיו יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא ביניהם?
יוחנן היה מנהיג מקומי חשוב עוד לפני תחילתו של המרד הגדול, ונמנה עם המעמד האמיד באזור החקלאי של הגליל העליון. בתקופה זו נחשב למתון, לא נטה למרד, ובמקרים רבים הצליח לשמור על מקום מגוריו מחוץ למחנה המורדים.
יוחנן אירגן את לוחמי גוש חלב במאבקם בפני התקפות בני צור והיוונים. אנשי צור ההלניסטים התנפלו על גוש חלב, העלוה באש והרסו אותה עד היסוד. הדבר העלה את חמת יוחנן אשר צייד את אנשיו בנשק, הסתער על התושבים הנוכרים וניצח אותם ניצחון מוחץ. הוא בנה את גוש חלב מחדש חזקה מכפי שהייתה, וביצר אותה בחומות על חשבונו.
יוסף מייחס ליוחנן התעשרות בדרכי מרמה. על פי דבריו הוא יצר מונופול של שיווק השמן הגלילי המשובח לתושביה היהודיים של סוריה, והרוויח בכך כסף רב שאותו השקיע בשיקום העיר. אין ספק כי שנאתו ליוחנן גרמה לו להציג פעולה מסחרית מקובלת שפירותיה נוצלו לטובת הכלל - כמעשה רמאות.
עובדת היריבות העזה בין השניים ידועה מכתביו, אך סיבותיה אינן ברורות. פרופ' רפפורט מונה סיבות אפשריות:
"מגוון ההשערות רב, ולאמתו של דבר מרביתן טובות באותה מידה: יוחנן אכן היה רודף שררה ולא נטה לסור למרות זולתו; אופיו והנהגתו של יוסף אשר שיחק משחק כפול, עוררו את התנגדותו ואת עוינותו של יוחנן; יוחנן כמנהיג מקומי התקומם על מינוי יוסף למושל הגליל אף שלא היה בן המקום... ואפשר להוסיף סיבות, אולם קשה לאמתן" (רפפורט עמ' 80).
יוסף מספר בספרו על מזימות יוחנן לרצחו נפש, ועל הניסיונות של כל אחד מהם לרכוש את אהדת התושבים ביישובי הגליל.
שני אירועים העלו ספקות באשר לנאמנותו של יוסף למטרות המרד והיוו מקור למתיחות: הראשון היה סירובו לשדוד את מחסני התבואה של הקיסר בגליל, והשני כאשר צעירים מדוברת שדדו שיירה שנשאה את כספיו של המלך אגריפס השני ואחותו ברניקי, ויוסף דרש מהם להשיבם לבעליהם.
יוחנן היה בעל קשרים עם הנהגת המרד המתונה בירושלים, ובמיוחד עם רבן שמעון בן גמליאל, והצליח לשכנעם להדיח את יוסף מתפקידו כמפקד הגליל. הם שלחו משלחת כדי להדיחו אך היא היא נכשלה במשימתה, ויוסף נותר בתפקידו.
הקרב על הגליל
יוסף בן מתתיהו הכותב על עצמו בגוף שלישי, תיאר בספרו 'מלחמת היהודים' כיצד הכין במשך חצי שנה את הקרקע למלחמה הצפויה:
"יוסף הבין שכוחם הבלתי מנוצח של הרומאים בא להם בעיקר מכוחן של המשמעת והאימון בנשק... הוא לימד אותם את מתן הסימנים, ואת תקיעת החצוצרות להתקפה ולנסיגה, כיצד לערוך התקפת אגפים ותמרונים. וכיצד ישלחו המחלקות המנצחות סיוע לאלו השרויות במצוקה, וכיצד צריכים לפעול במשותף במצב ביש. הוא אף תיאר לפניהם את הדברים המביאים לידי חוסן נפשי והמעניקים כוח סבל גופני. אבל בעיקר זירז אותם בלי הפסק למלחמה, והדגיש תמיד את הסדר הטוב שהרומאים שומרים עליו, הם עתידים להילחם עם אנשים שבשביל חוסן גופם ובשביל רוחם הנכונה שולטים כמעט על כל העולם המיושב". (יוספוס עמ' 145).
בינתיים התחולל ברומא כאוס שלטוני מוחלט, כאשר נירון לאחר חמש שנות שלטון מוצלחות באופן יחסי - החל לאבד את שפיות דעתו ורצח את אמו וסנטורים רבים. הוא האמין כי הוא אומן יוצא דופן והחל במסע הופעות ברחבי יוון, במהלכו הופיע באצטדיונים אליהם הובאו אלפי מוחאי כפיים בשכר. הוא ניצח כמובן בכל התחרויות.
אחד מאנשי הצבא שנלוו אליו היה אספסיאנוס, איש צבא קשוח שמוצאו ממשפחה ממעמד צנוע שהתגוררה מחוץ ולרומא. אספסיאנוס היה ידוע כמי שהצליח לדכא בהצלחה את המרד בבריטניה, וכפשע הפריד בינו לבין הוצאה להורג כאשר נרדם בעודו צופה באחד מהקונצרטים של הקיסר המטורף. באותה עת הגיעו הידיעות על המרד ביהודה ועל תבוסתו של גאלוס, ונירון מינה את אספסיאנוס למפקד הכוחות שישלחו לדיכוי המרד. באותם ימים הייתה נפוצה נבואה על פיה השליט הבא של העולם יגיע מירושלים, ונירון האמין כי בשל מוצאו הנחות של אספסיאנוס - אין סכנה לשלוח אותו לאזור כי אין סיכוי שימונה כמחליפו.
אספסיאנוס
הכאוס השלטוני ברומא עודד את אפילו הרציונליים שבין תושבי הארץ להאמין כי למרד יש סיכוי להצליח, וכי האימפריה החזקה בעולם עומדת בפני קריסה. אספסיאנוס התמהמה בדיכוי המרד כי ידע כי אם יחזור לרומא כמנצח, יהא צפוי לחיסול על ידי נירון שחשש מאנשי צבא מצליחים וחזקים. האיטיות בה פעל הוסיפה לאמונתם של המורדים בסיכויי הצלחת המרד.
אספסיאנוס החל את דרכו בראש כ-60,000 לוחמים שהחלו את דרכם בעכו, ובנו טיטוס נשלח לאלכסנדריה כדי להביא משם תגבורת. בגליל הוא לא נתקל בהתנגדות מרשימה,העיר החשובה ציפורי ורוב יישובי הגליל נכנעו ללא קרב, והצטרפו לכוחות הרומיים.
יוסף ביקש תגבורת וכתב על פנייתו אל הנהגת המרד בירושלים:
"בסוף גמר אומר לתאר בכתב בדקדוק את כל המצב בפני מנהיגי העם בירושלים, ולא להגזים בתיאור כוחם של הרומאים כדי שלא יבואו לכלל פחדנות, ואף לא למעט בתיאור כוחם שמא יתעודדו אלו שיתכן וכבר שינו דעתם. אם שלום הם מבקשים - עליהם להשיב לו מיד: ואם גמרו אומר לעשות מלחמה, עליהם לשלוח לו צבא הראוי להילחם ברומאים. אחרי שניסח את המכתבים שלח שלוחים מהירים לירושלים כדי שיעבירום לשם". (יוספוס עמ' 162). ככל הנראה לא קיבל כל תשובה לפניה זו.
פרופ' שטרן כתב על המוטיבציה של אנשי הגליל: "מעטים מן הגליליים היו פרו רומיים, אך רובם לא ששו אלי קרב, ואלה שצידדו במורדים היו מפולגים לתת קבוצות רבות, שהחלישו זו את זו. נוסף על כך, כשעיר חשובה כטבריה הייתה מפורדת בין כוחות מתחרים, לא ייפלא הדבר שהישגיו של יוסף בן מתתיהו היו צנועים ביותר. יוחנן משך אליו את הגליל העליון, ואילו המרכזים העירוניים החשובים ביותר פנו עורף למרד. בהגיע אספסיאנוס ערקו רבים מאלה שיוסף גייסם לדגל". (שטרן עמ' 261).
יודפת
יוסף נמלט מטבריה ליודפת המבוצרת וההררית והגן עליה, לפחות על פי עדותו, בגבורה במשך 47 ימים. כאשר המבצר נכבש על ידי הרומאים בחודש יולי בשנת 67, הוא נמלט עם לוחמיו למערה. יוסף ביקש להסגיר עצמו אך חבריו סרבו, והחליטו על התאבדות. האם הייתה זו יד הגורל או תחכומו של יוסף אין לדעת, אך הוא נותר אחרון עם מורד נוסף אותו שכנע בהצלחה לוותר על ההתאבדות. הוא מסר עצמו לרומאים עמם היה לו ככל הנראה קשר קודם.
יודפת
יוסף כתב על תגובת תושבי ירושלים כשהגיעו אליהם החדשות הרעות מהגליל: "ונודע הדבר שהוא חי, והוא נמצא בידי הרומאים, ושהקצינים המפקדים מתייחסים אליו בכבוד נעלה של שבוי מלחמה, היו רגשי הזעם נגדו על שהוא חי עדיין חזקים כמו רגשי האהדה הקודמים כשהיו סבורים שהוא מת. חלק מהם הטיחו כנגדו שהוא פחדן, וחלק אחר - שהוא בוגד, וכל העיר הייתה מלאה זעם וקללות כלפיו... ומעכשיו גברה הסתערותם נגד הרומאים; כי אמרו בלבם שעל ידם ייפרעו גם מיוסף". (יוספוס עמ' 180).
מערה ביודפת
הוקעתו כבוגד היה כפצע בנפשו, והוא הקדיש קטעים רבים בכתביו לסנגוריה עצמית בפני קוראיו. למשל בקטעים הבאים מתוך 'מלחמת היהודים' שבהם הוא מספר על המשא ומתן שניהל מהמערה ביודפת עם מכר שלו בשם ניקנור שנשלח מטעמם של הרומאים ועל התלבטויותיו:
"אבל כשהוסיף ניקנור להפציר בו, ויוסף שמע את איומי ההמון העוין, צפו פתאום בזיכרונו אותם חלומות הלילה שבהם גילה לו ה' מראש את הגורל הצפוי ליהודים, ואת גורלו העתיד של קיסר הרומאים. הוא היה פותר חלומות, והיה מומחה לפרש דיבורים סתומים של השכינה. ומאחר שהוא עצמו היה כהן והוא בא ממשפחת כוהנים, לא נעלמו ממנו הנבואות שבכתבי הקודש. באותה שעה נחה עליו הרוח לקרוא כוונתם, וכשהעלה בזיכרונו את התמונות הנוראות של חלומותיו האחרונים, הוא ערך תפילה חשאית לפני ה' , וכך אמר; 'אתה שבראת את עמך ישראל, ומשמע, שעלה ברצונך לכלות את מעשה ידיך, כי המזל עבר לגמרי לצד הרומאים, ומפני שבחרת ברוחי להודיע דברים העתידים לבוא, אני מסגיר עצמי ברצון לרומאים ואני בוחר בחיים. אתה עדי שאני עושה דבר זה לא כבוגד אלא במשרתך'.
בדברים אלו עמד למסור עצמו לניקנור. אבל משראו היהודים שהיו שותפים לו במחבוא שהוא נענה לדברי הפיוס של הרומאים, באו אליו כאיש אחד וצעקו:.. 'האם אתה אוהב כל כך את החיים, יוסף, שתוכל לסבול ולראות אור בעבדות? כל כך מהר שכחת את עצמך! כמה אנשים שכנעת שמוטב למות למען החירות! שווא הייתה אפוא תהילת הגבורה, אם מצפה אתה לחנינה מאותם הרומאים שלחמת נגדם במרירות כזאת? אבל אף אם מזלם של הרומאים הביא עליך שכחה משונה, עלינו מוטלת הדאגה לכבוד המולדת. אנו מושיטים לך זרוע ימין וחרב. אם אתה מת ברצון אתה מת כמפקד היהודים, ואם אתה מת בעל כורחך, אז אתה מת כבוגד. וכשאמרו דברים אלו כיוונו כולם חרבותיהם נגדו, ואיימו להורגו אם יסגיר עצמו לרומאים". (יוספוס עמ' 175-6).
הוא ניסה בלא הצלחה לשכנע את חבריו במערה: "אף אני סבור כך, אבל במה דברים אמורים? אם אדם נופל בשעת קרב, בידם של אלו המבקשים לגזול אותו מאתנו, אבל עכשיו אין הם באים לא ללחום עמנו ולא לקחת את נפשותינו... יאמרו לי: 'דבר אציל הוא כשאדם הורג את עצמו' לא, אני חולק על כך! לדעתי הרי זה הדבר השפל ביותר. משל למה הדבר דומה? לקברניט המתיירא מפני הסערה והוא עומד ומטביע את ספינתו לפני הסערה. לא! התאבדות זרה היא לטבע המשותף לכל הברואים, ועבירה כלפי ה' בוראנו. בין החיות אין לך אחת שתמות בכוונה תחילה, או בידי עצמה. כי חוק חזק הוא בטבע כל הברואים חפץ החיים!.. כלום אין אתם סבורים שה' כועס על מי שמזלזל במתנתו?" (יוספוס עמ' 175-6).
לאחר נפילת גמלא בחודש נובמבר בשנת 67, פנו הרומאים למעוז המורדים האחרון שבגוש חלב. סיפור כניעתה של גוש חלב מובא בספרו של יוסף בן מתתיהו באופן המחמיא לטוב ליבו של טיטוס, דבר המעורר ספק באשר לאמינותו:
גמלא
"טיטוס הגיע עם פרשיו לקרבת העיר, וברצותו למנוע טבח בתושבים פתח במשא ומתן עמם. לדרישתו כי ייכנעו השיב יוחנן בהסכמה, אך ביקש ארכה עד צאת השבת כדי שלא לבוא לידי חילול חוקי האבות של היהודים. טיטוס ניאות לבקשתו, ולא שיער שמאחוריה מסתתרת מזימה ערמומית. יוחנן ניצל את השהות שניתנה לו כדי לצאת עם אנשיו בחשאי מגוש חלב ולהימלט לירושלים... כאשר יצאה השבת וטיטוס קרב אל חומות העיר פתחו תושבי העיר את שעריה לפניו. טיטוס קיבל את כניעת התושבים ושלח לרדוף אחרי יוחנן ואנשיו. הרודפים הצליחו רק לזנב בנמלטים ושבו את הנשים והטף, ואילו יוחנן ואנשיו הצליחו לחמוק מידיהם ולהגיע לירושלים". (רפפורט עמ' 82).
"סטייתו של יוסף בן מתתיהו מן האמת בנקודה זו היא בתיאור ערמת יוחנן וסובלנותו ואנושיותו של טיטוס, שכביכול ניצלן יוחנן לרעה. המוטיב הזה חוזר שוב ושוב ב'מלחמת היהודים' במטרה להטיל דופי ביוחנן מצד אחד, ומצד אחר להחניף לטיטוס ולהציגו, ברוח התעמולה הרומאית הרשמית כ'רחום וחנון, אהוב וחביב של המין האנושי', כדברי סווטוניוס בספרו 'חיי שנים עשר הקיסרים'". (רפפורט עמ' 86 הערה 28).
התקרבות הרומאים לעירו אילצה את יוחנן להכריע באשר להמשך דרכו. לאחר התלבטות הוא הגיע למסקנה כי אין פתרון לסכסוך עם שכניהם הנכרים של היהודים, וכי השלטון הרומי תומך בנכרים, ועל כן אין ברירה אלא להצטרף לשורות המורדים. הוא העריך כי אין סיכוי להגן על גוש חלב, ועל כן החליט למצוא דרך להגיע עם אנשיו לירושלים. למעשה הצעד האנטי רומאי הראשון שנקט יוחנן נגד הרומאים הוא בריחתו בחשאי מגוש חלב.
היציאה מגוש חלב היא צומת חשוב בדרכו של יוחנן לעמדת הנהגה כלל לאומית במרד ברומא.
יוחנן מגיע לירושלים
בראשית שנת 68 לספירה הגיע יוחנן בראש אנשיו לירושלים, ויוקרתו לא נפגעה בשל נפילת גוש חלב. הוא הצליח להפוך את נסיגתו מן הגליל מכישלון העלול לרפות ידיים לנכס מורלי.
"כאשר הגיעו יוחנן ואנשיו לעיר הם סיפרו כי נסוגו, אך לא נסו, מן הגליל, כיוון שלא ראו טעם להגן על מקומות קטנים והעדיפו לחסוך את כוחם למלחמה למען עיר הבירה - ירושלים. אחר כך דיבר יוחנן אל העם כדי לעורר את רוחו, ובדבריו הדגיש את קשיי הרומאים בכיבוש הגליל. קשיים אלו מלמדים, אמר כי על חומת ירושלים הם לא יוכלו להעפיל 'גם אם יהיו להם כנפיים'. במשפט זה מובעת האמונה כי ירושלים אינה בת כיבוש משום שהיא נתונה להגנתו של האל". (רפפורט עמ' 88).
באותם ימים הגיע המתח בין ממשלת המתונים לקנאים לשיא, ויוחנן היה מנהיג המקובל על שני הצדדים הנצים: עם הנהגת המרד היו לו קשרים מוקדמים והקנאים התרשמו מדימויו כלוחם ללא חת.
אספסיאנוס סיים את כיבוש הגליל והמשיך את דרכו בעצלתיים תוך שהוא עוקב אחר התוהו ובוהו השלטוני ברומא. הוא התקרב לירושלים בראש צבא עצום, מאומן ומצויד במיטב הטכנולוגיה של אותם ימים, ובינתיים בין חומות ירושלים זרם הפליטים שנהר לעיר חיזק את הגורמים המשיחיים. גם המהססים בעם החלו להאמין כי האל לא ייתן לעיר קודשו ובית מקדשו ליפול לידי האויב האלילי.
אספסיאנוס מבודד את ירושלים והמורדים נלחמים איש ברעהו
בחורף של השנים של שנת 67-8 חלה רגיעה בקרבות. אספסיאנוס נתן לחייליו מנוחה כדי שיחזרו ויאספו כוחות, וחיסל את כיסי ההתנגדות האחרונים מסביב לירושלים. באביב של שנת 68 דוכאו שרידי המרד, וירושלים נותרה מבודדת.
בינתיים ברומא המצב הלך והחמיר לאחר ששריפה גדולה כילתה את העיר, ונירון שנחשד באחריות למעשה אולץ על ידי קושרים לשים קץ לחייו. משפטו האחרון היה "איזה אומן גדול יאבד".
על פי אמונות שרווחו ברחבי האימפריה נירון לא מת ובמשך 300 שנים לאחר מותו קמו ניירונים מזויפים. על פי האמונה הנוצרית נירון הוא האנטי כריסטוס, אך במסורת היהודית הוא מוזכר משום מה לטובה: בתלמוד בבלי מסכת גיטין (נו א) סופר כי נירון ברח לארץ ישראל כאשר הבין כי הקדוש ברוך הוא החליט להחריב את מקדשו וכי נירון יואשם בכך. הוא נמלט מהגורל שנגזר עליו, הגיע לארץ ישראל, התגייר ובין צאצאיו ניתן למצוא, לא יאומן כי יסופר, את רבי מאיר.
לאחר מותו של נירון - בשנה שהחלה ביוני 68 לאחר מותו והסתיימה בשנת 69, התחלפו בזה אחר זה שלושה קיסרים. לאחר שאנשי הצבא חיסלו את הקיסר השלישי - ויטליוס השיכור והשמן, נקרא אספסיאנוס לחזור לרומי ולקבל לידיו את רסן השלטון.
למרות מוצאו ממשפחה שלא נמנתה עם האצולה היה אספסיאנוס למועמד המקובל על הצבא. ברניקי בתו של אגריפס הראשון, הייתה לאהובתו של בנו טיטוס שהבטיח לשאת אותה לאישה. היא ניצלה בהצלחה את קשריה המשפחתיים עם אצולת אלכסנדריה כדי לקדם את מועמדותו של אספסיאנוס, והוא אכן נקרא לתפוס את רסן השלטון. היה זה קיצה של היוליו-קלאודית ותחילתה של השושלת הפְלאבִית. אספסיאנוס שהיה איש צבא קשוח ששמר להבדיל מאצולת רומא על אורח חיים צנוע, החזיר את רומא לימי גדולתה. הוא נודע בחסכנותו, גבה מסים כדי לכסות את הגרעון התקציב, והמציא את הביטוי ל'כסף אין ריח' כאשר הטיל מסים על שימוש בשירותים ציבוריים.
טיטוס
לפני שההזמנה הגיעה מרומא - אמר השבוי יוסף בן מתתיהו לאספסיאנוס כי הוא בעל כוחות נבואה, וניבא כי אספסיאנוס יתמנה לקיסר. כאשר 'הנבואה התגשמה' שיחרר אותו אספסיאנוס מהשבי ומינה אותו לכותב דברי הימים של מלחמותיו. חז"ל אינם מזכירים את יוסף בן מתתיהו כלל, אף על פי שאין ספק שהכירו את סיפורו. הם מספרים את אותו סיפור בדיוק על רבן יוחנן בן זכאי, שערק אף הוא משורות המורדים, ניבא את אותה נבואה ואספסיאנוס גמל לו בהיענות לבקשתו להקמת מרכז תורני ביבנה
הסיבות להפסקה בפעילותו המלחמתית של אספסינוס היו כי לאחר מותו של נירון ציפה שהשלטון ברומא יתגבש כדי לקבל הוראות מסמכות מוכרת. כמו כן היה מודע לקרבות בין קבוצות המורדים בירושלים, ובניגוד לעצת יועציו שהמליצו לתקוף את העיר, הוא חיכה כי האמין שתקיפה תאחד את המורדים, ואילו המשך המאבקים הפנימיים יחליש אותם. אסטרטגיה זו הוכחה בדיעבד כנכונה.
כשהוזמן לרומא נפל הפור, גרירת הרגליים הגיעה לקיצה, אספסיאנוס יצא לרומא ובנו טיטוס נשלח לכבוש את עיר האלוהים.
"כאשר התקרב טיטוס לירושלים באביב של שנת 70 לספירה, הייתה העיר כולה קרועה ושסועה בין קבוצות מורדים יריבות, שלמרות שכולן שאפו ללחום ברומאים, היו חלוקות זו על זו בנושאים חברתיים, דתיים, אזוריים ואישיים - ובנושא היחסים בין אנשי העיר לאנשי הכפר". (שטרן עמ' 272-3).
יוסף תיאר את היריבויות הפנימיות: "העיר... נקרעה לגזרים בדומה לגופה ענקית אחת. זקנים ונשים היו מתפללים לבוא הרומאים מחוסר אונים, והיו מצפים בקוצר רוח למלחמה החיצונית שתבוא ותגאל אותם מן הפורענות שבפנים". (יוספוס עמ' 235).
פרופ' דוד פלוסר מספר על השבר החברה היהודית: "המשבר האיום סביב נירון, ה'אמן הגדול' אשר שרף את רומי כדי לשיר את שירו על חורבן טרויה, וציווה על בני אדם להתאבד – ויחד עם זה הגדולה של רומא האדירה - הם הפרדוקס של אותם הימים. העולם היהודי היה מחולק לפלגים מפלגים שונים. את הנורמה של מלחמות האזרחים ירשו היהודים עוד מתקופת החשמונאים, ובתוך קבוצות יהודיות שהיו קיימות ביהדות, לא רק בין הקנאים, הייתה קיימת האלימות. הוויכוחים - בין בית הלל לבית שמאי לא התנהלו בשקט. בסיף, בחרב, הכריעו, כנראה, את בעיות ההלכה לפני פרוץ המרד. אך הייתה זאת בארץ ישראל תקופה של גדולה, שכן החכמים, אשר התנגדו לכל הקלקול הזה, הבינו שעל העם לחזור בתשובה, אשר תשחרר אותם ממלכות רומי הרשעה. הייתה זו תקופה של זוהר מצד אחד, של ביסוס ההלכה, של פיתוח האגדה, פיתוח התורה שבעל פה - ומצד שני, תקופה של משבר". (פלוסר עמ' 28).
עד לתחילתן של המרידות נחלקו היהודים בעיקר בין הפרושים לצדוקים. הפרושים בקווים כללים השתייכו למעמדות הנמוכים יותר, האמינו בשכר ועונש בעולם הבא, בהשגחה אלוהית פרטית ועסקו בתורה שבעל פה. הפרושים נחלקו בין בית הלל לבית שמאי. האליטות הכלכליות והכוהניות השתייכו לצדוקים שהסתייגו מהתורה שבעל פה (דברי חז"ל) ולא האמינו בבעולם הבא, בהשגחה אלוהית על חיי האדם אלא בבחירה האנושית, וכן האמינו בחשיבותה של המדינה. מלבדם שגשגו כתות סגפניות של מתקני עולם כמו האיסיים או הנוצרים הראשונים שבתחילת הדרך ראו עצמם כחלק מהעם היהודי.
ההתנגדות לשלטון הרומי יצרה קבוצות מורדים שונות אשר המקור העיקרי לתאורן הוא יוסף בן מתתיהו שכינה אותם בשמות גנאי שונים, ותלה בהם את אסון חורבן הבית והגלות. חשוב לציין כי גם המקורות היהודיים ודברי חז"ל אינם נוטים כל חסד למורדים:
בתלמוד הבבלי מסכת גיטין נו, א. נכתב:
"היה במחסנים מזון כדי לזון את יושבי ירושלים עשרים ואחת שנים. היו באנשי ירושלים בריונים. אמרו הבריונים נעשה מלחמה איתם. אמרו להם חכמים: לא נצליח בעניין. עמדו הבריונים ושרפו את המחסנים של החיטים והשעורים ונהיה רעב".
בין הקבוצות השונות התנהלו בריתות ומלחמות, הן שינו זיקות ועמדות במהלך המרד, ולוחמים עברו מקבוצה לקבוצה.
תיאור קבוצות המורדים: הסיקריים
הסיקריים היו הראשונים שהרימו את נס המרד בשנת 6 לספירה.
להשקפת עולמם היו שלושה מרכיבים:
מרכיב חברתי:הסיקריים השתייכו בדרך כלל למעמדות הנמוכים והתגוררו באזורים הכפריים ביהודה. לאחר מותו של הורדוס, הבנאי הגדול, החל משבר כלכלי קשה כי כ-20,000 פועלים שעבדו בבנייה הפסידו את מקום עבודתם. גם שנות בצורת הביאו לפגיעה בחקלאים, ולאובדן נחלותיהם בשל חובות. הפערים החברתיים התעצמו ועוררו זעם חברתי.
"יוסף בן מתתיהו מספר כי כאשר החזיק מנחם, מנהיג הסיקריים, בשלטון בירושלים, העלו אנשיו באש את הארכיונים: 'ושקדו לשרוף את שטרי החובות... כדי למשוך לצדם את בעלי החובות ולקומם את העניים על העשירים'. אף על פי שיוסף מייחס למעשה זה מניעים אופורטוניסטיים גרידא, המעשה כשלעצמו מעיד על עוינות כלפי המעמדות העשירים והעדפה האינטרס של המעמדות הנמוכים". (רפפורט עמ' 93).
ה' הוא המלך והשליט היחיד של עם ישראל ארץ ישראל ניתנה לעם ישראל לבדו ולא ישלוט בה מושל זר.
מאז שנות החמישים של המאה הראשונה לספירה פעלו הסיקריים באורח קבע נגד הרומאים כשסיסמתם היא כי "אין שליט זולת ה' לבדו". האידאל של שחרור הארץ מן העול הרומי ומעבודה זרה היה המניע לכל מעשי השוד, הרצח והאכזריות חסרת הרחמים שהופנו בעיקר כלפי יהודים שנראו בעיניהם כמשתפי פעולה עם השלטון הזר. בתקופה הקצרה ששלטו בירושלים השליטו טרור נורא, ולאחר שגורשו ממנה התרכזו באזור מצדה שם תקפו למטרות שוד יהודים בעין גדי, והרגו שבע מאות נשים וטף בלילה השני של פסח.
יוסף בן מתתיהו מכנה את הגותם כ"פילוסופיה הרביעית" שנוספה להגותם של הפרושים, הצדוקים והאיסיים. בספריו 'מלחמת היהודים' ו'קדמוניות היהודים" סיפר שהתנועה קמה לאחר מפקד האוכלוסין שערך הנציב הרומי בשנת 6 לספירה, אשר זעזע את העם היהודי. יהודה הגלילי מגמלא קרא למרד מזוין כי בעיניו סימל המפקד עבדות. אביו של יהודה היה מהמורדים הראשונים עוד בימי יוליוס קיסר, כ-60 שנים קודם, והוצא להורג על ידי הורדוס דבר שהביא למשפטו בפני הסנהדרין. בין צאצאיו נמנו מנחם בן יהודה המנהיג שנרצח בירושלים ואלעזר בן יאיר מפקד מצדה האחרון.
"על פי יוספוס הסכימו חסידיה של פילוסופיה זו עם הפרושים ונבדלו מהם רק באהבתם חסרת המעצורים לחירות, ובנכונותם לקבל את אלוהים לבדו כאדונם וכמנהיגם. הם מוכנים בשמחה ומרצון למות מיתות איומות ביותר ולראות בעינויי קרוביהם וידידיהם, ובלבד שלא לקבל על עצמם שלטון בשר ודם". (שטרן עמ' 279). בנאומיהם הבטיחו לקהלם שאלוהים יבוא לעזרתם של אלו שלא יחוסו על עצמם במאבק.
פרופ' שטרן תיאר את התנהלותם: "באותם הימים נתקהלו הסיקאריים כנגד אלו שהיו מבקשים לקבל עליהם את מרות הרומאים, והיו נוהגים בהם כאויבים לכל דבר: הם היו גוזלים את רכושם, ונוטלים את מקניהם, והיו משלחים אש בבתיהם; והיו אומרים שאין הבדל בין נכרים וביניהם, שהם מכלים באופן שפל כזה את חירותם של ישראל שזכו בה במערכות והם מודים שהם בוחרים בשעבוד תחת הרומאים... המלה "סיקריים" עצמה היא לטינית, ויוספוס מציין שהסיקריים כונו כך בגלל הפגיון (sica) שנשאו בהיחבא בבגדיהם ובעזרתו נהגו להרוג את אויביהם. לפי יוספוס, הם נהגו לעשות זאת במיוחד בחגים: הם נהגו להתערב בקהל הרב ולהרוג את יריביהם בלי שתהא שום אפשרות לזהותם". (שטרן עמ'280-1).
יוספוס טען כי פעילותם האלימה תאמה את האינטרסים של הנציב פלורוס שכל כוונתו הייתה לעודד את היהודים למרוד כדי שיוכל להשתלט בעין מפריע על אוצרות בית המקדש, ועל כן לא עשה כל מאמץ לבלום אותם ולהענישם. במשך הזמן שכללו את השיטה ונהגו לתפוס בני ערובה אותם שחררו רק לאחר שחרור חבריהם או תשלום כופר. אחד החטופים היה הכוהן אליעזר בן חנניה שלימים יהא זה שיחליט על הפסקת הקרבת הקורבנות של הקיסר – מעשה שהוכר כעילה למלחמה (קאזוס בלי), ותאם את האידאולוגיה של חוטפיו.
"הגרעין העיקש והקשוח של לוחמי החירות הסיקריים, שפעל בהתמדה כמה דורות, השיג את מטרתו: יהודי ארץ ישראל כולם מצאו עצמם במערבולת המלחמה עם הרומאים. עם זאת במהלך האירועים שקדמו לכך איבדו הסיקריים את מעמדם כמובילי המרד לטובת תנועות אחרות. תחילה תפסו את מקומם הקנאים... אחר כך נדחקו גם רגליהם ולהנהגת המרד עלו סיעות יוחנן ושמעון בר גיורא". (רפפורט עמ' 96).
הקנאים
העולם הפרושי נחלק בין בית הלל לבין בית שמאי: הקנאים השתייכו לחלק המחמיר של בית שמאי, והיוו מעין אסכולה חדשה בתוך בית זה.
בקרב החוקרים שוררים חילוקי דעות ביחס לטיבם של הקנאים ולנסיבות התגבשותם כסיעה, ויש המכנים בשם זה את כל המורדים שפעלו מתחילת השלטון הרומי בארץ ישראל.
לקנאים לא הייתה גישה חברתית כמו לסיקריים, אך הם היו דמוקרטים בהתנהלותם. ההנהגה שלהם הייתה קבוצתית ורבים מאנשיה היו כוהנים. האוריינטציה הכוהנית היא הסיבה לכך שהשתלטו על בית המקדש בחורף של שנת 67, והחזיקו בו עד לחורבן הבית. אחת הפעולות הראשונות של קבוצה זו הייתה להחליף את הכוהן הגדול המכהן בכוהן שנבחר באופן דמוקרטי.
הקו שלהם היה כוהני, קיצוני, לאומי ודתי ללא מנהיג כריזמטי ומשיחי. מנהיג הקנאים הידוע בשמו הוא אלעזר בן שמעון - מהמנצחים של קרב בית חורון שלא שותף בהנהגת המרד הראשונה.
במגוון הקואליציות בין תנועות המרד השונות נוצרה קרבה בין סיעתו של יוחנן מגוש חלב לקנאים. לשתי התנועות לא הייתה אהדה לשינויים חברתיים והן התמקדו בשאלות דתיות ולאומיות. גם אופי ההנהגה היה דומה: לקנאים הייתה הנהגה קולקטיבית ואילו יוחנן לא התהדר במשיחיות ולא שאף ככל הידוע למלוכה.
שמעון בר גיורא מול יוחנן מגוש חלב
פרופ' רפפורט כותב על השוני בין שני המנהיגים ואנשיהם:
"מקור כוחה של סיעת שמעון בר גיורא היה מחוץ לחוגי המרי הוותיקים והמאורגנים, בשכבות העם הרחבות והעניות, ואילו התמיכה ביוחנן מגוש חלב באה ממעמד כלכלי חברתי גבוה יותר. משום כך הייתה דרכה של סיעתו אל מחנה המורדים מורכבת יותר והשתלבותה המלאה בו לא קרתה ביום אחד. היא הייתה הדרגתית והתהליך נמשך פרק זמן ניכר (כשנה או שנה וחצי)". (רפפורט עמ' 97).
האדומים
האדומים היו תומכי המרד ממחוז אידומיה (אדום). הם היו צאצאי האדומים שהתגיירו בסוף המאה השנייה לפסה"נ, והשתתפותם במרד מלמדת על התערותם בחברה היהודית. זו הסיבה שנענו לקריאת יוחנן והקנאים להציל את ירושלים מידי המתונים, שביקשו לטענתם להיכנע לרומאים. צבא אדומי זה עבר מאוחר יותר לפיקודו של שמעון בר גיורא, שאדום הייתה בתחום השפעתו פרק ומן מסוים.
המצור על ירושלים
לאחר כיבוש הגליל בשנת 67 לספירה שטף גל פליטים שנמנו עם תומכי המרד את ירושלים. הם חיזקו את תומכי המרד, והחלישו את שלטונה של ממשלת המתונים.
הקנאים השתוללו ברחבי העיר, השליטו שלטון טרור, כבשו את חצר המקדש והחליפו את הכוהן הגדול באחד מבני הכפרים.
"אז החליטו המנהיגים המתונים - יוסף בן גוריון, רבן שמעון בן גמליאל ושני הכוהנים חנן ויהושע בן גמלא - להשיב מלחמה שערה. הם פנו גם אל יחידים וגם אל הרבים, בערכם אספות עם כדי לגייס את העם להילחם בקנאים. הממשלה החליטה לשבור את הטרור של הקנאים והחלו בקרב כנגדם". (יוספוס עמ' 199).
בנאומיהם קראו להתאחד נגד הטרור שהשליטו הקנאים. חנן בן חנן נשא נאום שהוא קריאה על זמנית להתנגד לאלימות ולטרור: "בוודאי הייתה יפה לי מיתתי .. וכי למה אחיה בין עם שאבד רצונו לטפל בפורענות. שודדים אתכם - ואתם נכנעים, מכים אתכם ואתם שותקים, ואין אדם מעז להיאנח בפרהסיה על הרוגו. איזו עריצות מרה! אך למה אני מגנה את העריצים? האם לא נתחשלו על ידכם ועל ידי ייאושכם? האם לא אתם גרמתם למספרם הגדול בשתיקה ששתקתם כשהתאגדו לראשונה, ועדיין היו מתי מעט, וכשעמדתם באפס מעשה הבאתם עליכם את הנשק שהזדיינו בו.... אנו עצמנו ראינו כיצד בחרו קורבן כמתוך עדר בעלי חיים נאלמים את המובחרים ביותר. אף על פי כן לא הרים אדם קול ולא כל שכן שלא הניע יד ימינו...(יוספוס עמ' 199).
"צעד נגדי זה של המתונים מסתבר שהיה יעיל, מכיוון שהקנאים חששו מהתנגדות ההמונים. נוסף על כך שיגרו המתונים משלחת לניהול משא ומתן עם הקנאים. יוחנן מגוש חלב עמד בראשה, אך הוא ניצל את ההזדמנות, המיר את נאמנותו ועבר לצד הקנאים (צעד שאותו תכנן, יש להניח, זמן מה קודם לכן). הוא הפתיע אותם בכך שהאשים את חנן כמסירת העיר לידי הרומאים ובהכנת התקפה על הקנאים, שהייתה אמורה להתחיל ביום המחרת". (שטרן עמ' 270-1).
יוסף בן מתתיהו תולה את אשמת נפילת ממשלת המתונים שהביאה בסופו של דבר לכיבוש העיר, חורבנה והרס המקדש בבוגדנותו של אויבו - יוחנן מגוש חלב. לדעתו היה בכוחה של ממשלת המתונים לנצח את הקנאים, אך בוגדנותו של יוחנן הייתה הסיבה למפלתם. יוחנן וחבריו לקשר הקנאים ידעו כי לא יוכלו להביס לבדם את ממשלת המתונים ועל כן הכניסו על פי הצעת יוחנן בעורמה לירושלים, צבא גדול ואלים של בני אידומיאה (אדומים שהתגיירו). השלטונות סרבו לפתוח בפניהם את שערי העיר, אך הקנאים בהנהגת יוחנן פתחו את השערים בשעת סערה חזקה מתחת לאפם של השומרים.
פרופ' רפפורט סבור כי יוחנן מגוש חלב בגד בהנהגת המתונים כי נוכח לדעת כי ממשלת חנן בן חנן אינה מתכוונת להילחם ברומאים. וכי "בקרב חנן בן חנן וסיעתו נתגבשה ההכרה שיש לפעול במהירות להפסקת המרד, פן יאחרו את המועד. בו בזמן הלך המצב בעיר והשתנה לרעתם... יוחנן לא נסוג לירושלים כדי להסגירה לידי הרומאים. כניעה לא נראתה לו הפתרון. אף ייתכן שבשעה זו כבר היה שבוי באמונה כי עיר הקודש אינה בת כיבוש ואלוהים יגונן עליה". (רפפורט עמ' 103).
בני אידומיאה מנו בתחילה, לדברי יוסף כ-20,000 איש, וכנראה לא הייתה להם השקפה מדינית או חברתית מוגדרת, זולת אי האמון המסורתי שהוגה אוכלוסייה כפרית לעירוניים. יוסף בן מתתיהו מדגיש את נאמנותם לעם ישראל, ועל פי תאורו ביקשו "לשמור על בית ה' ולהגן על ארצנו משני אויביה, הפולשים מן החוץ והבוגדים מבית". (שטרן עמ' 271).
יוחנן ואנשיו, הקנאים והאדומים גברו על נאמני הממשלה הנבחרת המתונה, ופרופ' שטרן תיאר את הזוועה שהתרחשה בעיר השסועה:
"עתה ביצעו הקנאים ובני אידומיאה גם יחד 'טיהור' בקרב האוכלוסייה ובקרב המנהיגים המתונים. לאחר ביזה והרג רבים החליטו לחסל את הכוהנים הגדולים, בהם ראו את אבי אבות הבגידה. הם הרגו את חנן, היחיד מבין מנהיגי המתונים שהעז להציע גישה מדינית שונה. יוסף בן מתתיהו, לפי דרכו, מציין את מותו של חנן כראשית כיבוש העיר וכתחילת מפלתה, עת נרצח הכוהן הגדול בגלוי ובראש חוצות. חנן סימל בעיניו את התקווה היחידה ליישור ההדורים עם רומא בדרכי שלום, שכן רק הוא היה מסוגל לשכנע את היהודים להשלים עם רומא לפני שכלו כל הקצין. יהושע, שותפו של חנן בדעות וכוהן גדול לשעבר, נרצח אף הוא, וגופותיהם של השניים הושארו ללא קבורה... בגלל מאורעות אלה הלך וגדל מספר הנוטשים את ירושלים, ורבים לדברי יוסף בן מתתיהו לחצו על אספסינוס למהר ולכבוש את העיר". (שטרן עמ' 271). (הערה מספר 2).
יוסף סיפר על מעשי הטבח: "הם היו ביחוד צמאים לדם האמיצים והאצילים, והיו טובחים את האצילים מתוך קנאה, ואת האמיצים מתוך פחד: הם היו סבורים כי ביטחונם תלוי רק בזה שלא ישאירו אפילו אחד מן התקיפים. והרי דוגמה אחת מני רבות: הם הרגו את גוריון, איש בעל מעלה נערצה, ומיוחס אף על פי כן היה דמוקרט מלא וגדוש השקפות חירות שלא היה כמותו בין יהודים: גילוי ליבו וזכויות מעמדו - הם שהיו הגורם העיקרי לאבדנו. ואף ניגר מפיריאה לא נמלט מידיהם. איש אמיץ לב בלתי מצוי במלחמתו עם הרומאים, ותיק קרבות זה נסחב באמצע הרחובות כשהוא צועק בקול ומראה את הצלקות שלו. כשהובא מחוץ לשערים וכנתייאש מהצלה, ביקש מהם קבר: אבל הם הודיעו לו במפורש שלא יעניקו לו את משאלת ליבו הכי יקרה – הקבר". (יוספוס עמ' 211).
יוסף הספיד את הנטבחים: "אני משער שה' חתם גזר דינה של העיר המטומאה להרס, ולפיכך סילק את אלו שהיו כה קשורים בו באהבה ענוגה כל כך. והללו שלבשו זה מקרוב את בגדי הקודש, וערכו את סדר העבודה הקוסמי, שהיה נערץ בכל העולם ועל ידי אורחים שבאו לעיר מכל היישוב - הללו היו מושלכים ערומים, וצפויים להיבלע על ידי כלבים וחיות טרף לעין כל". (יוספוס עמ' 209). ניגרמפיריאה היה איש צבא אמיץ שמילא תפקידי פיקוד בכל הקרבות נגד הרומאים, כולל הקרב המוצלח במבוא חורון, ויוסף בן גוריון היה איש נערץ שדוד גרין בחר בשמו כשעברת את שמו. יהושע בן גמלא שנרצח בראש חוצות וגופתו הושחתה, מוזכר על ידי חז"ל לשבח כמי שייסד את החינוך המסודר וייסד רשת של בתי ספר.
"אמר רב יהודה: ברם זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל. שבתחילה, מי שיש לו אב, מלמדו תורה. מי שאין לו אב, לא היה למד תורה... עד שבא יהושע בו גמלא ותיקן שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותו כבן שש כבן שבע". .בבא בתרא, כא ע"א.
עם כל ביקורתו של יוסף בן מתתיהו על יוחנן מגוש חלב, הוא אינו מייחס לו שותפות בטבח האכזרי שבוצע באנשי השלטון הקודם.
לאחר מפלת המתונים בירושלים היה יוחנן מגוש חלב למנהיג החשוב ביותר בעיר. עמדת הבכורה שלו זכתה להכרה מקבוצות מורדים נוספות, אף שלא מוסדה בשום דרך. יוחנן הגיע למעמד זה, שהתקיים קצת יותר משנה, מראשית שנת 68 עד חודש ניסן בשנת 69, בזכות היקף הכוח הצבאי שעמד לפיקודו הישיר והיוקרה שנהנה ממנה באותה עת. הוא הגיע לירושלים בראש גדוד לוחמים שסרו למרותו עוד בגליל, ובהם פליטים מאזור צור. יוסף בן מתתיהו כינה את יוחנן 'ערום', אך ניתן לכנות תכונה זו גם כתחכום. יוחנן היה למנהגי בזכות כושר נאום, כריזמה ויכולת לבחור את הלוחמים הנאמנים והאמיצים ביותר.
למרות השימוש באלימות לא הצליחו יוחנן ושותפיו הקנאים והאדומים להשיג שליטה מלאה בעיר. אחת הסיבות לכישלון היה העדרה של לגיטימיות שלטונית כפי שמבהיר פרופ' רפפורט: "נטילת השלטון בכוח על ידי הקנאים ויוחנן בכללם הייתה מידיה של ממשלה יהודית, שהוסמכה לשלוט על ידי גוף יהודי ריבוני (אספת העם). האשמת ראשי ממשלה זו בבגידה במטרות המוצהרות של המרד הייתה ככל הנראה אמת, אולם סילוקה בשל כך לא הפך חוקי, גם אם היה מוצדק והכרחי מבחינתם של הקנאים ושל שותפיהם באותו הזמן - האדומים. שליטתו של יוחנן בירושלים הושתתה אפוא על כוח, ואף על פי שעמד בראש גדוד מורדים לא מבוטל היה שלטונו חסר יסודות איתנים". (רפפורט עמ' 108).
הברית בין המנצחים הלכה והתפרקה. יוחנן מגוש חלב נפרד מהקנאים ובני אדום התפצלו בין הכוחות השונים. חלקם חברו למתנגדי המרד שהקיפו את אזור המקדש וביקשו להביס את יוחנן ואת הקנאים שחילקו ביניהם את השליטה במתחם הקדוש.
שמעון בר גיורא מוזמן אל העיר
באביב של שנת 69 החזיקו יוחנן מגוש חלב והקנאים בחלקים שונים של הר הבית. שרידי המתונים שאליהם הצטרפו אדומים רבים נוכחו לדעת כי לא יעלה בידם לגבור לבדם על הקנאים, ובצעד של ייאוש הזמינו לעיר את שמעון בר גיורא ואנשיו.
על דמותו של שמעון בר גיורא
"שמעון בר גיורא (כנראה בן הגר) הופיע לראשונה בעבר הירדן המזרחי. הוא היה פעיל כבר בעת המלחמה בגאלוס, שבצבאו זינב, ונשא את שלל המלחמה לירושלים. כמנהיגה של אחת מכנופיות הליסטים שב והופיע מצפון לירושלים, שם הטריד את העשירים ובעלי הנכסים. חנן, הכוהן הגדול המתון, ניסה לשים קץ להטרדותיו ושלח כנגדו את חייליו. שמעון נמלט למצדה יחד עם אוהדיו, אך גם היחסים בינו לבין הסיקריים היו מתוחים. בתחילה היה חשוד בעיניהם, והם מיעטו לבוא עמו במגע. אחרי כן נתלווה אליהם שמעון בר גיורא בהתקפותיהם. בשמעו על מותו של חנן שוב לא היה עליו לרסן את עצמו, והוא החל פושט ובוזז ברחבי אידומיאה ומצפון לירושלים. עם אוהדיו נמנו לא רק ליסטים ואיכרים, אלא גם אזרחים מהוגנים ואפילו מבני האצולה". (שטרן עמ' 272).
יוסף כותב עליו: "היה איש אחד שמעון בן גיורא שמו, יליד גרש. הוא היה צעיר שנפל בערמה מיוחנן, שכבר החזיק את העיר בידיו, אבל הוא עלה עליו בחוסן הגוף ובעוז רוח... הוא קרא דרור לעבדים והבטיח הענקות לבני חורין, וכך אסף סביבו את בני הבליעל מכל העברים... נתפתו הרבה אנשים חשובים על ידי כוחו ועלייתו, ועל ידי הצלחותיו שאין להם הפסק, והצטרפו אליו. וצבאו לא היה עוד רק צבא של עבדים או לסטים, אלא היו בו גם אזרחים שהיו נשמעים לפקודותיו כמו למלך". (יוספוס עמ' 220). "כל מקום שנסוג משם חילו של שמעון, לא נשאר אלא מדבר... הירק שבכל המדינה נעלם, היה למרמס או נאכל... כל מקום שנגעה בו ידם המחריבה לא נשאר בו סימן שהיה קיים". (יוספוס עמ' 222).
בני האליטות הצטרפו למחנהו בשל הכריזמה שלו ומחויבותו למרד. הוא היה בעל אופי דיקטטורי והאמין כי הוא המשיח.
הקנאים התעמתו עמו ואף לקחו בשבי את אשתו וחזרו עמה בתרועת ניצחון לעירם כאילו שמעון עצמו היה האסיר שלהם. הם האמינו שיבוא להתחנן על אשתו אך הוא נמלא זעם כמו חיה פצועה ושפך את זעמו על כל מי שיצא מחוץ לחומה. הוא תפס אנשים בלתי חמושים ואף זקנים, עינה ורצח אותם ויוסף כותב כי מרוב זעם כמעט שכרסם את גוויותיהם. לאחרים כרת את ידיהם ושלח אותם בחזרה לעיר מדממים, עד ששחררו את אשתו.
הזמנתו לירושלים
"פרשת הזמנתו של שמעון לירושלים לוטה בערפל. דומה שהדבר נעשה בעצת האדומים שהיו בעיר, שאולי ראו בשמעון מנהיג הקשור לאזורם והעדיפוהו על יוחנן בן הגליל. יתכן שגם גישתו החברתית נגד העשירים ובעד פשוטי העם התאימה להלוך הרוח בקרב המורדים האדומים. מכל מקום, להזמנת שמעון לירושלים היו שותפים שרידי המתונים, שאין אנו יכולים להבין את שיקוליהם, ואפשר היה זה צעד של ייאוש מצדם כדי להיחלץ משלטון הקנאים ויוחנן מגוש חלב". (שטרן עמ' 272)
יוסף תיאר את התנהגותם של הקנאים ואנשי יוחנן, כדי להסביר את הזמנתו של שמעון, בצורה מוגזמת שאמינותה מפוקפקת: "הם היו בוזזים את בתיהם של העשירים בתאווה שאינה יודעת שבעה, והריגת אנשים ואונס נשים היו להם לשעשועים. הם היו מתהללים על שללם בעוד ידיהם מנטפות דם, ומרוב שובעה שיקעו עצמם במעשי פריצות. הם היו מסלסלים בשערם, והיו לובשים מלבושי נשים: הם היו מבשמים עצמם במיני בושם, והיו בוחלים את עפעפיהם כדי להרבות את יופיים. ולא את המלבושים בלבד של הנשים חיקו אלא אף את תשוקותיהן, הם המציאו תענוגות אסורות מרוב הוללותם, והיו מקלקלים כמו בבית זונות, בתוך העיר שטימאוה מן הקצה אל הקצה במעשיהם המזוהמים. ואף על פי שמראיהם היו כשל נשים - ידיהם דמים מלאו, הם היו מתקרבים עקב בצד אגודל ופתאום היו נעשים לוחמים, הם היו שולפים את חרבם מתחת למעיליהם הצבעוניים והיו דוקרים את כל מי שפגשו. וכל מי שנמלט מידי יוחנן היה שמעון מקבלו בקבלת פנים רצחנית יותר, וכל מי שברח מן העריץ שבתוך החומות היה נהרג על ידי הללו שהיו מחוץ לחומות. וכך נפסקה כל דרך בריחה בפני זה שביקש לערוק אל הרומאים". (יוספוס עמ' 223).
יוסף מספר על הטעות: "ויזמו בשביל תשועתם תרופה שהייתה קשה יותר מן ההשמד. לשון אחרת: כדי להפיל את יוחנן, הם גמרו אומר להכניס את שמעון, והם הביאו על עצמם עריץ אחר תוך קריאות תחנונים. החלטה זו בוצעה, ומתיא הכהן הגדול נשלח לבקש את שמעון להיכנס. אותו איש שהיו מרתתים ממנו כל כך: בקשה זו נתמכה על ידי תושבי ירושלים שביקשו מפלט מן הקנאים והיו מצטערים על בתיהם ורכושם. הוא הסכים בגובה לבב להיות אדון להם, והוא נכנס כאדם שישחרר את העיר מידי הקנאים. והעם קיבל את פניו במושיעם ומגינם: אבל מיד כשנכנס לעיר היה ראש דאגותיו כיצד להבטיח שלטונו העליון, ובעיניו היו נחשבים לאויבים אותם האנשים שהזמינוהו להיכנס, לא פחות מן האנשים שנגדם הוזמן". (יוספוס עמ' 224). אותו כהן גדול מתיא ירצח בעתיד על ידי שמעון בעינויים תוך כשהוא נאלץ לצפות ברציחתם של בניו נגד עיניו.
"למרות התגבורת לא הצליחו שמעון בר גיורא ביחד עם האדומים לסלק את יוחנן והקנאים מאזור המקדש, והמאבק ביניהם ניטש למעלה משנה. "הקנאים התבצרו באזור הפנימי של המקדש, יוחנן מגוש חלב בחצרותיו החיצוניות, ואילו שמעון בר גיורא, אנשי ירושלים ובני אידומיאה חנו בעיר העליונה והתחתונה. בירושלים כולה נמשכו ההרס והחורבן, הרציחות והשוד, ושני הצדדים השחיתו ללא רחם מאגרי ענק של מצרכי מזון". (שטרן עמ' 272).
בשנת 70 הצליח שמעון בר גיורא להשתלט על כל שטח העיר, מלבד אזור המקדש שעל ביצוריו ויתרון הגובה לא הצליח להתגבר. יוחנן ואנשיו גברו על הקנאים בחצרות המקדש הפנימיות והביאום לידי כך שיהיו סרים למשמעתם.
שמעון בר גיורא זכה בלגיטימיות בה לא זכה יוחנן: "יש הסבורים ששמעון הוזמן .
שקל כסף מתקופת המרד הגדול. מימין הכיתוב 'ירושלים הקדושה' ומשמאל 'שקל ישראל'
לירושלים ובא אליה כמנהיג חוקי - אומנם לא כונסה אספת עם כדי למנותו, אך שרידי המתונים העבירו אליו כביכול את הלגיטימיות שהייתה נחלתה של ממשלת חנן בן חנן. דעה כזו קשה כשלעצמה: אף שאינה סותרת מקורות מפורשים, אין לה אישור מפורש במקורות. עצם הדבר ששמעון נחשב למנהיג הבכיר של המרד ושהוא הובל בטריומף הרומאי והוצא להורג לא בהכרח נובע מחוקיות מעמדו. ניתן בקלות להסביר זאת בחשיבותו הצבאית, שהרי מספר הלוחמים בפיקודו היה כמעט כפול ממספר הלוחמים בפיקודו של יוחנן. על כל פנים, גם אם לא נקבל את הדעה שהיה לשמעון מעמד של שליט חוקי, נראה סביר שנהנה מהילה משיחית מסוימת וזו חיזקה את מעמדו לפחות בקרב מחנהו שלו". (רפפורט עמ' 109). נושא הריבונות התבטא בהטבעת מטבעות באיכות גבוהה וברציפות במשך כל שנות המרד. אלפיים שנה מאוחר יותר אימצה מדינת ישראל חלק מהסמלים שהוטבעו במטבעות ימי המרד.
יוסף כתב על מה שקרה בעיר השסועה שבה הפחד מהקיצונים עלה על הפחד מהרומאים:
"הללו שלא נטלו חלק בריב איבדו את החיבה לכל דבר, כאנשים הצפויים בכל עת למוות בטוח. הכתות היריבות היו בינתיים נאבקות זו עם זו. הם היו רומסים על המתים שהיו נערמים זה על גבי זה, הטירוף שתקפם מן הגויות שלרגליהם היה מגדיל את פראותם, והיו תמיד ממציאים מכשירים חדשים לביצוע ההרס ההדדי, וכל תוכנית היו מבצעים בלי כל רחמים. לא היה אמצעי של תועבה ואכזריות שלא ניסוהו". (יוספוס עמ' 235).
בחג הסוכות של שנת 69 חגגו את החג בפעם האחרונה, ובמטבעות שהוטבעו באותה שנה צויירו סימני סוכות וסימני שפע חקלאי כדי לעודד את האוכלוסייה השוקעת בדיכאון בשל הרעב והמצור. באותה שנה גם שונתה הסיסמה על גבי המטבעות מ'חרות ציון' ל'גאולת ציון' שהיא גרסה יותר משיחית. הכתובות על המטבעות היו האמצעי של השלטונות להעביר מסרים לעם.
הקרב האחרון
פרופ' רפפורט כתב על המצב בעיר ירושלים: "הנצורים על כל סיעותיהם המתינו להתחלת המצור הרומאי, מקווים לישועה מידי שמים אשר תביא את המרד אל תכליתו ושקועים במריבות בינם לבין עצמם. על המריבות האלה מספר יוסף בן מתתיהו באריכות רבה, והפרשה הזאת מעמידה את מגני ירושלים באור מוזר. בעוד האויב הרומאי הולך ומקיף את העיר הם נלחמים בשצף קצף אלה באלה, ובתוך כך הורסים במו ידיהם את מקור כוח עמידתה של ירושלים - מחסני המזון שנאגר בעיר. מלחמת אחים זו סיבותיה אינן ברורות ומניעיה, לפי דברי המקור העיקרי שברשותנו, רדיפת שלטון, שנאת אחים, יריבות אישית וטירוף. את התמונה המוזרה הזאת התקשו היסטוריונים רבים לקבל, וחלקם נדחקו לנסות ולשנותה או לדחותה. מן התחושה שלא ייתכן שכך נהגו מגני ירושלים צמח הניסיון לפסול את עדותו של יוסף בן מתתיהו מכול וכול, לפרשה בדרך שתרכך את הדברים או להחליפה בתיאור אחר". (רפפורט עמ' 116). עדותו של יוסף מקבלת גיבוי ממקורות נוספים: השריפה ההזויה של מחסני המזון מצוינת גם במסכת גיטין (נו א) של התלמוד הבבלי. ההיסטוריון הרומי טקיטוס כותב בדברי הימים ה' 12 כי "בינם לבין עצמם נזקקו המורדים למעשי מלחמה, מעל והצתה ותבואה לרוב הועלתה באש".
חיילים רומיים עורכים מצור על עיר
יוסף תיאר את מצבם של שרידי המורדים בעת ההיא: "ומשפסקו דרכי היציאה של היהודים פסקה עמם גם כל תקוה להצלה: והרעב העמיק הרחיב פיו והיה בולע בתים ומשפחות שלמות. והגגות היו מלאים נשים ותינוקות עטופים ברעב, והרחובות היו מלאים גוויות של זקנים. ילדים ונערים נפוחי כפן היו מרחפים בשווקים כמו רוח רפאים והיו מתמוטטים בכל מקום שהסבל אחזם. החולים שבהם לא היה בכוחם לקבור את קרוביהם, והללו שעדיין היה כוחם עמם נרתעו מלהתעסק בקבורה, הן מחמת רוב המתים, והן מפני שלא היו בטוחים בגורל עצמם, כי רבים היו נופלים מתים בשעה שהיו קוברים אחרים, ורבים חשו אל קברם עד שלא פקדם הגזרה.
ובעיצומו של האסון לא היו לא קינות ולא הספדים, כי הרעב דיכא כל רגש, והללו שהיו גוועים לאיטם היו מביטים בעיניים יבשות ובהרחבת פה על אלו שהקדימו אותם לבית עולמם. בכל הפורענות הזאת לא נשמע כל בכי ולא קינה. הרעב הכריע את כל הרגשות. בעיניים יבשות, ובפיות פעורים, מעוותים מכאב... דממה עמוקה אפפה את העיר והלילה נמלא מוות... וכל אלו שנטו למות היו מכוונים את עיניהם אל המקדש". (יוספוס עמ' 267-8).
ביום ה-17 לחודש תמוז, תאריך המעוגן המסורת כיום שבו קרו לעם אסונות, נפסקו קורבנות התמיד בירושלים כי נגמרו בעלי החיים. קורבנות אלו שהוקרבו פעמיים ביום ונשרפו עד תום, לא פסקו מיום בניית המקדש. ההפסקה חלה בשלב מאוחר יחסית, הרבה אחרי שאנשים מתו מרעב, כי התחושה הייתה כי האל תומך במורדים כל עוד אפשר היה להביא את הקורבנות כמצווה בתורה. אחרי יום זה החל גל עצום של אנשים שניסו לברוח מהעיר.
כשהמצור התהדק הגיעו סוף סוף הצדדים למעין הפסקת אש ושיתוף פעולה. יוחנן השתלט על כל מתחם הבית והקנאים קיבלו את הנהגתו, ואילו הוא השלים עם עליונותו של שמעון בר גיורא.
המורדים ניסו בכל כוחם, הפעם בכוחות מאוחדים, לתקוף את הרומאים ויצאו מהחומות כדי לנסות ולשרוף את מגדלי המצור. באחד המקרים הם תפסו את הרומאים בלתי מוכנים, וגרמו להם אבידות כבדות, אך הרומאים התאוששו והיהודים נהדפו.
טיטוס התקרב לחומה השלישית שנבנתה על ידי אגריפס השלישי והושלמה על ידי ממשלת המרד הראשונה, ושלח את יוסף בן מתתיהו לנסות ולשכנע את המורדים להיכנע, אך הניסיון נכשל כצפוי.
לאחר 15 ימים של התקפות פרץ איל הברזל הרומי את החומה השלישית, והיהודים נסוגו אל מעבר לחומה השנייה. לאחר חמישה ימים נוספים הצליחו להבקיע את החומה השנייה, ולרגע הייתה ידם של היהודים על העליונה כאשר החיילים הסתבכו בסמטאות הצפופות, והלוחמים גרמו להם לאבדות כבדות, אך הרומאים התעשתו, גברו על המורדים וגורל העיר נחרץ.
עתה עמדו הרומאים בפני החלק האחרון והקשה שבמצור, אך מצב היהודים היה נואש. הרעב היה כבד וגופות נערמו ברחובות בלי שהיה מקום או זמן לקבור את המתים.
שריפת בית המקדש, צייר יוליוס רוטשילד, ישראל הנגלית לעין
פרופ' שטרן כתב על הטרור שלא חדל עד הרגע האחרון: "גיחת חייליו של יוחנן מגוש חלב אל מול הרומאים נחלה כישלון, ושמעון בר גיורא השליט טרור ברובע העיר שבשליטתו. מתתיהו בן ביתוס, בן למשפחת כוהנים גדולים, נרצח לאחר שכל בני משפחתו נשחטו לנגד עיניו; הוא היה האיש שהאיץ בשעתו בעם להתיר את כניסת שמעון עם בר גיורא לעיר... מחזות רוויי דם אלו הניעו את אחד מקציניו של שמעון בר גיורא, יהודה בן יהודה שמו, יחד עם עוד מניין אנשים, לפנות לרומאים בבקשה להיכנע להם. אך תכניותיהם הגיעו לאוזניו של שמעון בר גיורא והוא תפס את האנשים, הרג אותם, סירס את גופותיהם ולבסוף השליכן אל מעבר לחומה". (שטרן עמ' 275).
עתה החלו הרומאים להרוס את העיר כולה. טיטוס סירב להצעות שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב לדון ביציאתם יחד עם משפחותיהם מהעיר, וציווה על אנשיו לבער חלקים נרחבים בעיר, ובהם הארכיונים, בניין מועצת העיר והעיר התחתונה עיר דוד. ביום העשרים לחודש אב החלו הרומאים את התקפתם על העיר העליונה בבנותם סוללות על העיר בארבעה מקומות.
כיבוש ירושלים - צייר דייויד רוברטס
הלחימה האיטית והמתמדת הדפה את היהודים יותר ויותר פנימה, אל חצר המקדש הפנימית.
התנגדות היהודים הייתה עתה סמלית בלבד, שכן הלוחמים נמלטו על נפשותיהם לתוך מחילות או מנהרות תת קרקעיות, או ניסו להימלט מן העיר. חיש מהר כבשו הרומאים את העיר העליונה. הניצחון היה שלם ירושלים כולה הייתה בידיהם. לאחר טבח כללי פרצה בה שריפה, והעיר נחרבה כליל.
פרופ' שטרן סיכם את שיתוף הפעולה המאוחר של יוחנן ושמעון בר גיורא: "כאמור לחמו חילות אלה זה בזה במשך כשנה עד שנוצרה ביניהם מעין אחדות שלמראית עין, אך עתה כבר היה מאוחר מדי. אף לו הייתה ירושלים מאוחדת, ספק רב אם יכלו המורדים לעמוד בפני ההתקפה הרומית. ירושלים הייתה מוכרחה ליפול, במוקדם או במאוחר, והמחלוקת מבית רק החישה את בוא המפלה". (שטרן עמ' 273).
יוסף בן מתתיהו טען כי טיטוס החליט בניגוד לעצת יועציו לחוס על בית המקדש, וכי שריפתו אירעה בשל טעות של אחד החיילים, אך איש מהחוקרים אינו רואה גירסה זו כאמינה.
חורבן הבית השני - צייר פרנצסקו האייז
"המקדש עלה באש והרומאים בזזו והרגו מכל הבא ליד, ילדים וזקנים, כוהנים וישראלים, גברים ונשים... יוסף בן מתתיהו מאשים בטרגדיה זו את 'נביאי השקר' שהמריצו את העם לעלות להר הבית, באמרם שמשם תיפתח הגאולה". (שטרן עמ' 276).
המקדש חרב ביום תשעה באב, שהוא אותו יום עצמו שבו חרב בית המקדש הראשון בידי הבבלים.
שמעון ויוחנן נתפסו בחיים, ושמעון בר גיורא הוצא להורג לאחר מסע הניצחון המפואר (הטריומף) שנערך ברומא בשנת 71 כי הרומאים ראו בו את מפקד המרד. אוצרות המקדש הועברו לרומא ומחירי הזהב והעבדים ירדו. בזהבם של היהודים השתמשו כדי לבנות את הקולוסאום ברומא.
פרופ' רפפורט כותב על גורלו של יוחנן מגוש חלב מיום שהצטרף למרד: "כשנתיים ימים, נשא יוחנן מגוש חלב בהתמדה ובעקיבות בעול התפקיד הקשה שנטל עליו. בהיותו אדם מפוכח הייתה הטרגדיה של יוחנן קשה במיוחד. גם אם האמין בישועה שמימית במידה זו או אחרת, דומני שאדם כמותו אי אפשר שלא הבין שמהלך האירועים מוביל לכישלון המרד ושלא חש את כובד האסון המתרגש על עמו ועל קודשיו. סופו של יוחנן אינו ידוע לנו, אולם יוסף בן מתתיהו מוסר כי עם נפלו בשבי הוא נידון למאסר עולם ונלקח לרומא כדי להציגו במסע הניצחון (טריומף) שנערך שם. בכך תמה מסכת חייו הידועה לנו". (רפפורט עמ' 121).
בית המקדש חרב וביבנה החל עידן חדש של יהדות רוחנית בהנהגתו של רבן יוחנן בן זכאי, וחז"ל ניסו להבין את סיבת האסון: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים". מתוך: תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ט', ע"ב.
ובמגילת איכה ביטאו את האבל העמוק שחש כל יהודי על חורבן הבית וירושלים. (פסוקים מתוך הפרקים א' וה'):
המרד ותוצאותיו נצרבו בתודעה ההיסטורית היהודית כאסון הגדול בתולדות העם. חז"ל סלדו ממורדים, והיהדות הרוחנית של יוחנן בן זכאי ובית הלל גברה על התחושות הלאומיות.
ספריו של יוספוס פלביוס נותרו בשלמותם במהלך הדורות כי התאימו לדוגמה של הכנסייה הנוצרית שראתה בחורבן הבית עונש ליהודים, ועל כן דאגה לשמרם ולהפיצם. התיזה שלו, העוינת את המורדים, היוותה את המקור הכמעט בלעדי לתיאור המאורעות, והייתה לאורים ותומים של ההיסטוריונים.
השלל מבית המקדש מוצג לראווה בטריומף שערך טיטוס ברומא שהונצח על שער טיטוס
השלל מבית המקדש מוצג לראווה בטריומף שערך טיטוס ברומא שהונצח על שער טיטוס
המהפך ביחס אל תנועת המרד חל בעת התעוררותה של הלאומיות היהודית במאה ה-19.
הוגי הדעות של חיבת ציון והציונות ביקשו לשנות את דמותו של היהודי מגלותי כפוף קומה ללוחם בעל גאווה לאומית.
ההיסטוריון יוסף קלוזנר שהיה בעל השפעה על דעת הקהל בימיו, סבר כי חייבים לשנות את היחס ללוחמי המרד: "ודאי יבנה הצילה את ישראל מכליה. אבל אפשר הצילה גם מצדה. מי יודע אם, נוסף על התורה, לא הציל את העם מכליה והתנוונות גם זכר גבורותיהם של יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא ואלעזר בן יאיר". (ואלד עמ' 358).
בספר 'מיתוס וזיכרון: גלגוליה של התודעה הישראלית' מסופר על גישתו של אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית אל גיבורי המרד:
"בן יהודה התייחס לגבורה כאל ערך עליון, ובייחוד במלחמות ישראל מחורבן בית ראשון עד כישלון בר כוכבא, שכולן מוגדרות בפיו כמלחמות לחירות לאומית וכולן גילמו, לדעתו, את גבורת העם - בין בניצחון, כבמלחמות החשמונאים, ובין בתבוסה.
לא החולשה היחסית של היהודים בהשוואה לרומא גרמה לכישלונות ולחורבן, אלא רק הפילוגים, רדיפת השלום והבגידות. בניגוד לפינסקר ולאחד העם, שראו במרידות נגד רומא מלחמות ללא סיכוי (אם כי הסיקו מכך מסקנות שונות), טען בן יהודה כי גבורת המורדים הייתה מפוארת ורציונלית כאחד. בן יהודה עיצב פנתיאון של גיבורים לאומיים: יהושע, השופטים הלוחמים, שאול, דוד, מתתיהו ובניו, שמאי, יהודה הגלילי, שמעון בר גיורא, יוחנן מגוש חלב, בר כוכבא ורבי עקיבא. את כל רודפי השלום – ה'חסידים' מתקופת מרד החשמונאים, המתייוונים, יוסף בן מתתיהו, ואפילו את ירמיהו - הוקיע". (ויסטריך ואוחנה עמ' 170).
ההיסטוריון שמעון דובנוב טען בהרצאה שקיים בשנת 1913 כי המרד היה חסר סיכוי וגרם לנזק. יוסף טרומפלדור שנכח בהרצאה בעת ביקורו ברוסיה, חלק עליו וטען כי את הנזק גרמו אנשים כרבן יוחנן בן-זכאי שהיו מוכנים להיכנע למען השלום, ואמר כי "גאווה לאומית חייבת תמיד להיות - ותמיד תהא".
טרומפלדור הפך במותו לדמות מופת מיתית שהצטרפה לגיבורים מהעבר ההרואי. עיתון הארץ בראשית ימיו, כשהיה בבעלותו של הנדיב יצחק לייב גולדברג ובין כותביו נמנה זאב ז'בוטינסקי - תרם את תרומתו לבניית רצף הדורות של הגבורה. על ההספד שפורסם בהארץ לאחר נפילתו בתל חי נכתב:
"טרומפלדור מוכתר כגיבור לאומי, איש שהיה 'כדמות לוחם קדמון', נין לגיבורי בר כוכבא, ומחייליו של יוחנן מגוש חלב ממפקדי המרד הגדול. 'אדמת הגליל - מקום צמיחת לוחמינו וגיבורינו הקדמונים - רוותה עתה דם חדש, דם איש אחד ומיוחד, ודם נפשות צעירותינו אשר התנדבו למלחמת עמם". (עציון עמ' 337).
אימוץ המיתוס של הלוחם העברי הגאה היה משותף לתנועות הימין והשמאל. פרופ' אניטה שפירא כותבת על כך: "האצ"ל אימץ את הרומנטיקה המקובלת של תנועות לאומיות, במיוחד זו הפולנית, והוסיף לה, את המיתוסים היהודיים ההיסטוריים שהיו נפוצים מאז ראשית המאה... לא היו הבדלים גדולים בין המקורות הרעיוניים שמהם ינקה בעיקרו של דבר תנועת העבודה לבין אלה שמהם ינק האצ"ל. הכול נטלו את רעיון האוונגרד המקריב עצמו על מזבח האומה מן ה"נרודניה ווליה" הרוסית. גיבורי האומה, יהודה המכבי, בר גיורא, יוחנן מגוש חלב, אלעזר בן יאיר, בר כוכבא, כל אלה היו חלק מהפנתיאון ההיסטורי הציוני". (שפירא עמ' 330). גם ד"ר יוסף נדבה, הוגה דעות הרוויזיוניסט דן בהתנגדותם של חכמי התלמוד, שהעדיפו את היהדות הרוחנית על פני הגבורה ועל תחייתה של ההערצה לגיבורי המרד. (הערה מספר 3).
האקטואליות של העימות האידאולוגי
על האקטואליות של הוויכוחים שקרעו את הציבור היהודי בימי המרד הגדול, אפשר ללמוד מהאופן שבו קשרו עצמם בני העלייה השנייה ואישים נוספים בני התקופה, לשמותיהם של גיבורי העבר: ברדיצ'בסקי מהוגי הדעות המשפיעים ביותר ודוד גרין בחרו לשאת את שמו של יוסף בן גוריון, ממנהיגיו המתונים של המרד שנרצח באכזריות על ידי הקנאים. (הערה מספר 4). לעומתם בני הזוג יצחק ורחל בן צבי, אלכסנדר זייד, ישראל שוחט וחבריהם קראו בשנת 1907 לארגון השמירה שהקימו בשם "בר גיורא" על שמו של שמעון בר גיורא. סיסמת הארגון שהיה מאוחר ליותר לארגון "השומר", הייתה "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום".
אב"א אחימאיר אימץ כשם עט את השם 'אבא סיקרא', ואברהם שטרן, מנהיגה של מחתרת הלח"י כינה עצמו יאיר על שמו של אלעזר בן יאיר מנהיג מצדה, וחידש בכך שם שלא עשו בו שימוש דורות רבים. שם זה אומץ בהתלהבות על ידי בני הדור השני והשלישי כיאיר שמיר, יאיר לפיד, יאיר נתניהו ואף הבן יאיר שטרן. גם בוויכוחים פוליטיים עולים וצפים מושגים מימי המרד הגדול, למשל כאשר יו"ר ועדת הכספים משה גפני החרדי כינה בשעת כעס את המתנחלים בתואר "סיקריקים תאבי בצע". (הערה מספר 5).
פרופ' דוד פלוסר כתב על האקטואליות של הוויכוח על צדקת המרד: "יוסף בן מתתיהו הוא אחת הדמויות המרכזיות של חיינו הרוחניים והמדיניים. לצד התנ"ך מהווים גם חיבוריו מעין מודל להשוואה עם המציאות בהווה... אחרי דורות רבים שבנו לארצנו ובנינו כאן את מולדתנו; אנו מתבוננים לאחור אל תקופת בית שני ועל חורבנו, ורואים בה תקופה המקבילה מבחינות רבות לתקופתנו והעשויה להנחות אותנו היום. בנושאים כמו חידוש המדיניות והממלכתיות אנו יכולים ללמוד מהתופעה המקבילה באותה תקופה קדומה, שהמקור העיקרי שלה, ולגבי פרטים רבים המקור היחידי - הוא יוסף בן מתתיהו הכהן, אנו מנסים ללמוד מדברי יוספוס גם את החוויה של החורבן המאיים וגם את השגיאות, שאולי אפשר להימנע מהן?". (פלוסר עמ' 9).
הוויכוח על צדקת דרך המרד לאור תוצאותיו הטרגיות מתנהל ביצריות רבה עד עצם היום הזה. די אם נשווה את התייחסותם השונה של ההיסטוריון ד"ר יחיעם שורק מול זו של ד"ר מיכאל בן ארי.
ד"ר מיכאל בן ארי הגיב על הרצאתו של פרופ' יונתן פרייס במלים:
"תמהני, כיצד פרופ' נכבד זה רואה בתיאורים של יוספוס את יריביו הפוליטיים כתיאורים עובדתיים. הבוגד המושחת יוספוס, תיעב את מי שהיו מוכנים למות למען עמם ומקדשם, והנציח את שמם לדיראון עולם. שמעון בר גיורא שערפו את ראשו ויוחנן מגוש חלב שנכלא עד סוף ימיו לא יכלו להשיב לריכוז העצום של דברי הנאצה של יוספוס. צריך להזכיר שפרופ' מנחם שטרן רואה בתנועות השונות שפעלו נגד רומי, תנועת חירות אחת, ושטרן לא היחיד. מרד שפורץ בכל כך הרבה מקומות מלמד על תסיסה עממית. מי שפגע במהלך המרד היו בוגדים כמו יוספוס ויוליוס טיבריוס אלכסנדר, יהודים בוגדים ומלשינים, כפי שיש בכל דור ודור, הם נעזרו באריסטוקרטיה הכלכלית צדוקית, שנאנקה תחת המגף הרומי האכזרי, אך העדיפה זאת על פני מרד בו יאבדו את מעמדם בשינוי הסדר שיתחולל כתוצאה מהמרד". (הערה מספר 6).
מאמרו של ד"ר בן ארי התפרסם ב'חידושים בחקר ירושלים' ונקרא: "המלחמה על ירושלים פלגנות או תיאום אסטרטגי, קריאה מחודשת". (הערה מספר 7).
לעומתו ד"ר יחיעם שורק מתייחס גם הוא, עם ניחוח עכשווי, לשאלה האם יוחנן מגוש חלב הוא דמות חיובית, והאם יוסף בן מתתיהו הוא בוגד?
"הבה נציץ, ברשותכם, אל עולם המרד הגדול, ונכיר את אחד האישים המובילים במרד, הלוא הוא יוחנן מגוש חלב, לוחם "חירות" "אמיץ" ללא-חת, או אולי טרוריסט, הזוי, צמא דם ואנרכיסט-משיחיסט? שפטו בעצמכם.
למען הגילוי הנאות נציין כי המידע אודות הדמויות המרכזיות במרד הגדול כנגד הרומאים נלקח בעיקר מספרו של יוסף בן-מתתיהו (יוספוס פלאוויוס) – 'מלחמות היהודים כנגד הרומאים', מי שנודע בציבורנו כמשת"פ נקלה ומבוזה (עוד סממן ממלכתי, ז'דאנוביסטי), שהרי עם החי כל העת על חרבו ומממש את המנטרה של 'מעטים מול רבים', אינו יכול להשלים עם מהלכו של יוסף בן מתתיהו - ממפקד המרד להיסטוריון יהודי-רומי - וחייב להתיר את דמו כבוגד. אין זה הזמן והמקום להעמיד דברים על דיוקם, אלא לציין כי יוספוס פלוויוס נחשב, בכל מקרה, להיסטוריון אובייקטיבי ואמין, ואשר על כן תיאורי ראשי הקנאים בפיו, אינם מבוססים על חדרי בטנו הרגשנית, אלא על תאי מוחו האנליטיים".
"לעיוות דמותם של הקנאים לאורך הדורות, התחנכנו אנו, הורינו, הורי-הורינו, ומתחנכים ילדינו ונכדינו. הקנאים ההזויים, המטורפים, השואתיים, הפכו דרך מכבסת המלים והמונחים הלאומית, ללוחמי החירות האמיתיים, המוסריים, המקריבים עצמם … ובקיצור, כל מה שרצו מנהיגינו להטמיע בחברתנו.
ואגב, רק חברה חזקה מסוגלת להישיר מבט נכוחה אל עומק עברה ולומר: טעינו ובגדול". (הערה מספר 8).
השאלה האם היה יוספוס פלביוס בוגד או לא נקשרת גם לסיפורו של יוחנן בן זכאי הזכור כמי שהציל את העם מכליה רוחנית. שניהם עברו לשורות הרומאים, אם כי יוסף לפחות נלחם בהם. שניהם "ניבאו" לאספסיאנוס כי יזכה להיות לקיסר אך יוסף זכור כבוגד ובן זכאי כמציל עמו.
פרופ' דוד פלוסר ניסה להסביר את השוני בהתייחסות לשני האישים: "גם הוא וגם יוסף בן מתתיהו לא עברו למחנה של מעצמה נייטרלית, אלא לזו הנלחמת בהם. כמו יוסף בן מתתיהו, גם הוא ניסה להציל את בית המקדש ואחר כך להציל את היהדות, את תורת ישראל, את כל היקר לנו, במידה הרבה יותר גדולה משמעון בר גיורא. אלא שקיים הבדל, לרעת יוסף בן מתתיהו. ברור מן המקורות, שאותה קבוצה אליה השתייך רבן יוחנן בן זכאי, התנגדה מהתחלה למרד באופן עקרוני. רבן יוחנן בן זכאי התמיד בהתנגדותו, ונפל אל הרומיים כיהודי גאה. איש זה, בגלל חשיבותו והכבוד שרחשו לו - לא הוצא להורג". (פלוסר עמ' 19).
גם מי שקורא ליוסף בן מתתיהו בוגד אינו רשאי להתעלם מתרומתו לידע ההיסטורי על קורות עמנו, ומניסיונותיו להעביר את המידע לדורות הבאים מתחת לרדאר של השלטונות הרומיים. אין לשכוח גם את מלחמתו הנמרצת באנטישמיות הראשונית של העת העתיקה.
הסופר ליאון פויכטוונגר רותק לדמותו האניגמטית של בן מתתיהו והקדיש לו רומן מקיף המשלב את המקורות ההיסטוריים עם תוספות בדיוניות, ומייחס לו מעין חזרה בתשובה בערוב ימיו: "בסוף הרומן על יוספוס, הוא מספר כי יוספוס הזקן שומע על מרד חדש ובא לבדוק אותו. בדמדומים מתעוררת בו הנפש היהודית הלאומית ובדרך, כשהוא עומד להצטרף לאיזה מרד זעיר, הוא מת על יד הדרך. הסופר המחונן הזה תפש יפה את יוסף בן מתתיהו האדם". (פלוסר עמ' 19).
ההיסטוריון ישראל לי לוין מסכם את הדיון במלים: "דור דור ודורשיו, דור דור ומסקנותיו. כל אחד, לפי תפיסתו, ראה בקנאים משהו אחר והסיק מסקנות אחרות. יוספוס ראה בקנאים בוגדים, גרץ - תופעה הרואית אך טראגית, תיאולוגים נוצרים - ביטוי של ניוון העם, הנגל, פרמר וידין - גיבורים שעומדים בראש תנועה מרכזית. האם תוצאת סקירתנו היא, שאין בעצם אמת היסטורית, שכל אחד רואה בעבר מהרהורי ליבו ומבין פרשה מסוימת לפי הרקע ההיסטורי האישי שלו? . (לי לוין עמ' 45).
ואילו פרופ' מיכאל אבי יונה הציג השקפה שונה ומעניינת: "אני חושב שאנחנו טועים בנקודת-הראות שלנו, ובהשקפה על תולדות עם ישראל בכללותו, כשאנחנו פוסלים את מעשה הקנאים. נכון, בית מקדש נחרב, ועל כך אנו מתאבלים. אך מה היה קורה אילו לא היה נחרב? אזי היה סוגר אותו תיאודורוס או יוסטינינוס. שהרי בהזדמנות כלשהי היו סוגרים אותו. הקנאים למעשה ביצעו כעין ניתוח כירורגי, אשר הפריד את היהודים מהתרבות של העולם העתיק; ועל ידי שהם נפרדו, אנחנו קיימים עד היום הזה. כל העמים שהיו קיימים אז כולם ירדו לטמיון בסוף התקופה העתיקה. העם היחידי ששמר על תודעתו, על יחידותו, זה העם היהודי, דווקא מפני שעוד זמן רב לפני שקיעתו של העולם העתיק הוא הביא לניתוק הזה". (לי לוין עמ' 45).
כתבה: עליזה גרינבאום
ביבליוגרפיה:
מחבר/ים: אוריאל רפפורט
שם הספר: יוחנן מגוש חלב - מהרי הגליל אל חומות ירושלים
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה
שנת ההוצאה: תשס"ז
קיצור: רפפורט
מחבר/ים: דוד פלוסר
עורך/כים: תאיר זבולון
שם הספר: יוספוס פלביוס
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
שנת ההוצאה: תשמ"ו, 1985
קיצור: פלוסר
מחבר/ים: מנחם שטרן
שם הספר: מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני
שם ההוצאה: יד יצחק בן-צבי. המכון לחקר תולדות ארץ-ישראל ויישובה
שנת ההוצאה: תשס"ה – 2004
קיצור: שטרן
עורך/כים: שמואל חגי
שם הספר: יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס): מלחמת היהודים
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: הוצאת ראובן מס בע"מ, ירושלים
שנת ההוצאה: תשנ"ג – 1993
קיצור: יוספוס
יחסי יהודים ולא יהודים בארץ ישראל והמרד הגדול ברומי מאת אוריאל רפפורט
עורך/כים: דניאל שוורץ
שם הספר: מחקרים בתולדות ישראל בתקופת הבית השני
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
שנת ההוצאה: תשנ"ו
קיצור: שוורץ
מחבר/ים: שלום סולומון ואלד
שם הספר: עלייתן ושקיעתן של ציביליזציות
שם ההוצאה: משכל (ידיעות ספרים)
שנת ההוצאה: 2013
קיצור: ואלד
עורך/כים: רוברט ס' ויסטריך ודוד אוחנה
שם הספר: מיתוס וזיכרון: גלגוליה של התודעה הישראלית
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: מכון ון ליר בירושלים הקיבוץ המאוחד
שנת ההוצאה: 2005
קיצור: ויסטריך ואוחנה
מחבר/ים: יהודה עציון
שם הספר: בזעתם ודמם
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: הקיבוץ המאוחד רם בלינקוב
שנת ההוצאה: תשס"ט – 2009
קיצור: עציון
מחבר/ים: אניטה שפירא
שם הספר: חרב היונה: הציונות והכוח 1948-1881
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: עם עובד
שנת ההוצאה: תשנ"ב-1992
קיצור: שפירא
הקנאים בסוף תקופת בית שני כבעיה היסטוריוגראפית ישראל לי לוין
ישראל לי לוין, אוריאל רפפורט, מנחם שטרן, מיכאל אבי יונה ויהודה רוזנטל, דיון: הקנאים בסוף תקופת בית שני כבעיה היסטוריוגראפית, קתדרה 1, אלול תשל"ו, עמ' 60-39 http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_1.8.pdf
קיצור (לי לוין).
הפרק השמיני בסדרת המופת של הערוץ הראשון "והארץ הייתה תוהו ובוהו" - תולדות ארץ ישראל: - "בין עצמאות לחורבן". https://www.youtube.com/watch?v=mPJT9M9aBes סדרת הרצאות של פרופ' יונתן פרייס: "מירושלים לרומא: שלושים השנים ששינו את העולם".
-1.jpg)
-2.jpg)
-2.jpg)
