״ייחסו לו קלות ראש ליצנית, וגם ריכלו שבביתו משחקים בקלפים. ״

״יש לי בן אברהמ'לה העתיד להיות גדול בתורה ויראה – זאת יודעת העיר כולה. אבל כי גדל אצלי בן דוד'ל (כינוי למלך המשיח) – וזאת יידע העולם כולו!״

FacebookYoutube

אנו, צעירי פלונסק, מתהלכים היינו ברחוב פלוצק כשבפינו הפראזות הניטשאניות שלימדנו ברדיצ'בסקי, ותוהים היינו על החיים כמוות ועל המוות כחיים, לא מבינים הרבה בכל אלה, ואף על פי כן סופגים משהו אל תוכנו

דוד בן־גוריון 1886  -  1973

ביבליוגרפיה - דוד בן־גוריון

מחבר/ים: מיכאל בר-זוהר
שם הספר: בן - גוריון - בן - גוריון [א]
שם ההוצאה: מגל בע"מ
שנת ההוצאה: תשמ"ז, 1987
קיצור: בר-זוהר א או ב
  
מחבר: דוד בן-גוריון
שם הספר: זכרונות
שם ההוצאה: עם עובד
מקום ההוצאה: תל אביב – יפו
שנת ההוצאה: תשל"ב-1971
קיצור: זכרונות א או ב
  
מחבר: אריה (בודה) בודנהיימר
שם הספר: בזכות החבר מפלונסק
מסעותי עם שלמה צמח ודוד בן-גוריון
שם ההוצאה: הקיבוץ המאוחד
מקום ההוצאה: תל אביב – יפו
שנת ההוצאה: 2010
קיצור: בודנהיימר
 
מחבר/ים: יוסי גולדשטיין
שם הספר: בן־גוריון, ביוגרפיה - בן-גוריון: ביוגרפיה - ספר ראשון: כיבוש והנהגה
שם ההוצאה: הוצאת אוניברסיטת בר אילן
שנת ההוצאה: 2019
קיצור: גולדשטיין
 
מחבר: תום שגב
שם הספר: מדינה בכל מחיר – סיפור חייו של דוד בן-גוריון
שם ההוצאה: כתר
שנת ההוצאה: 2018
קיצור: שגב
  
מחברת: אניטה שפירא
שם הספר: בן-גוריון – דמותו של מנהיג
שם ההוצאה: עם עובד, ספרית אפקים
שנת ההוצאה: 2015
קיצור: שפירא
 
שם הספר: דוד בן - גוריון, בית אבי
שם ההוצאה: הוצאת הקיבוץ המאוחד
שנת ההוצאה: תשל"ה
הספר מבוסס על תוכנית הרדיו 'בית אבי' בעריכתם של פיטר פריי ועמוס אטינגר
קיצור: בית אבי
 
שם הספר: בן-גוריון בסג'רה והאיכר רוגצ'בסקי
מחבר הספר: בן-ציון מיכאלי
שם ההוצאה: משרד הבטחון – ההוצאה לאור
שנת ההוצאה: תשנ"א 1991
קיצור: בסג'רה
 
שם הספר: אנו עולים  
שם המחברת: רחל ינאית בן־צבי
שם ההוצאה: ספריה לעם – עם עובד
מקום ההוצאה: תל אביב – יפו
שנת ההוצאה: תשכ"ב-1962
קיצור: ינאית




מראי מקום
מראה מקום 1:

ב' כצנלסון, ראשי פרקים לתולדות תנועת הפועלים, סטנוגרמה, הוצאת הוועד המרכזי של הבחרות הסוציאליסטית, 1928 עמ' 38.
 
ילדות בפלונסק

"היה בה, בפלונסק, משהו מיוחד במינו. לא הייתה זו עיר גדולה, לא מפורסמת, אף לא עשירה. עיר מחוז קטנה, רוב בתיה בתי עץ, שצמחה על גדות הנהר פלונקה סביב מבצר שבנה נסיך פולני בימי הבינים" (בר־זוהר, עמ' 21). תושביה היהודים נטו להשכלה, ל'חיבת ציון' וללימוד עברית. דוד פרישמן, האינטלקטואל היהודי, אמר 'כי ההשכלה מפלונסק יצאה למלוך'. חלקם של בני פלונסק בעלייה השנייה מפולין הרוסית היה גדול באופן יחסי מאשר מכל עיר יהודית אחרת. בן־גוריון הגזים בזיכרונותיו, וסיפר על עיירתו הקטנה והעלובה למדי (היו בה כ-8000 נפש מהם כ-5000 יהודים) שהייתה 'העיר העברית המתקדמת ביותר בפולין'.


                                    פלונסק

 
משפחת גרין

הסב, צבי אריה גרין, סוחר אמיד שהיה בנעוריו מורה לעברית, היווה דמות מפתח בחייו של דוד הקטן שכונה 'דובצ'ה'. לימים סיפר כי הזיכרון הראשון שלו היה נוהגו ללכת מדי יום ביומו למשרדו של הסב שהתפנה מעבודתו, הושיבו על ברכיו, ולימד אותו בסבלנות מלים עבריות. סגנון הלימוד מכונה 'עברית בעברית', כאשר הזקן הצביע על איברי הגוף או חפצים שונים ואמר את שמם בעברית: "כך היתה לו העברית כשפת אם שניה, והוא היה מדבר וקורא בה בנפשיות". (בר־זוהר, עמ' 26).

בנו אביגדור סיפר עליו: "יהודי יפה, בעל קומה ובעל צורה. אדוק היה ומדקדק במצוות. לא עלה על יצועו בלילות בטרם קרא חמישה פרקי תנ"ך. במאבק הרעיוני דתי, שפילג את היהדות, התייצב במחנה ה'מתנגדים', לחם בחסידים וראה בהם 'עובדי אלילים וכופרים בעיקר'. איש משכיל היה - שלט שלוש שפות - עברית, פולנית וגרמנית, ובזקנתו הוסיף עליהן את הרוסית. בספריתו העשירה בלטו כרכי הפילוסופים: שפינוזה, אפלטון, קאנט. בקי היה עד מאוד בספרי המחקר העבריים 'מהרמב"ם ועד הרנ"ק, הוקיר את משה מנדלסון והעריץ את סמולנסקין, עורך 'השחר'. אך דומה, שעיקר אהבתו נתון היה לשפה העברית". (בר־זוהר, עמ' 25). הם היו מתנגדים בעיירה של חסידי גור, והסב כעס על רבניהם שמנעו מחסידיהם לשלוח את ילדיהם לבתי ספר של הממשלה, וכך גדל דור של בורים. 

על אמו כתב אביגדור: "אמי לא הייתה מלומדה, אבל הייתה די חכמה למדי מטבעה. אביה היה למדן והחזיק בנושנות, שכל המלמד את בתו תורה כאילו לימדה תפלות". (זכרונות א, עמ' 3).

האב אביגדור (ויקטור) גרין
האב אביגדור גרין היה אף הוא 'מתנגד' כאביו, וכמוהו היה משכיל וקנאי לשפה העברית. במקצועו היה מעין 'כותב בקשות' שמורשה לעסוק ביעוץ משפטי חלקי ולהופיע במידה מוגבלת בבתי המשפט. מעין דרגה אחת מתחת לעורך דין.

                       האב: אביגדור (ויקטור) גרין


אביגדור היה גבר תמיר ונאה, הקפיד על הופעתו ופניו סגלגלים ועטורים בזקנקן קיסרי מטופח. הוא ויתר על הלבוש החרדי המסורתי של קפוטה שחורה וארוכה - לטובת חליפה אירופית קצרה, עניבת פרפר ולפעמים אף כובע צילינדר, דבר שגרר לרינונים בעיירה. 
תום שגב מסתמך בביוגרפיה שהקדיש לדוד בן־גוריון על חבר הילדות שלמה צמח, וכתב על האב אביגדור גרין: "ייחסו לו קלות ראש ליצנית וגם ריכלו שבביתו משחקים בקלפים. צמח כתב שגרין היה איש לבבי, 'אך לא הקפיד בין שלי לשלך'". (שגב, עמ' 27).
 

       

            משפחת גרין - במרכז האב והאם החורגת 
                  הנער דוד יושב בשורה הראשונה

כאשר הוקמה תנועת 'חובבי ציון' ב - 1884 היה אביגדור גרין בין ראשוני המצטרפים אליה, אך שגב ייחס זאת לרצונו להסתופף בחברתם של אנשים שנמנעו מלהראות בחברתו. הוא גם ציטט את שלמה צמח ש"ידע לספר שגרין 'לא מיהר' להעביר לקופת התנועה את דמי השקלים שמכר: הוא היה מוציא את הכסף לצורכי ביתו וכשנדרש להחזירו – התקשה לעשות זאת. על כן החליטו באגודה שלא ימכור עוד שקלים". (שגב, עמ' 31).
שלמה צמח, היה נער יפה תואר, גבוה מחברו דוד שהיה ילד נמוך, מוכשר ממנו בלימודים ועלה לפניו ארצה. אריה (בודה) בודנהיימר הקדיש ספר ליחסיהם של השניים וכתב: "משפחת צמח הייתה מהמשפחות הנחשבות בפלונסק. אמידה, מכובדת, בעלת עסקים, ובניה תלמידי חכמים. אבא צמח הכיר בערך עצמו, בערך ביתו ובמעמדו. בית אביגדור גרין היה בית פשוט ופרנסתו דחוקה". (בודנהיימר עמ' 18). 

האב אביגדור היה קפדן בצורה קיצונית, ואמרו עליו שאפילו לשלוש הסיגריות שלו, שעישן מדי יום היו שעות קבועות. דוד ירש מאביו תכונה זו ועל פי בודנהיימר אף "מידה אחת הייתה בו שגם בבנו היא מצויה – הוא היה בעל מחלוקת, וכשאני קורא עכשיו איך נלחם בן-גוריון באשכול, נזכר אני באביו ובמלחמתו בחברת קדישא של פלונסק". (בודנהיימר, עמ' 18).
שנתיים לאחר יסוד "חובבי ציון ילדה שיינדל, שאיבדה שישה ילדים בלידתם, את הרביעי במניין ילדיה, שנותרו בחיים, דוד יוסף גרין. 
 
האם שיינדל
אביגדור נשא לאשה את דודניתו הרחוקה, שיינדל פרידמן, בת יחידה לבעל אחוזה, שהביאה עמה בנדוניה שני בתי עץ בקצה 'רחוב העזים', שביניהם גן גדול. שיינדל הייתה אישה נמוכה ובעלת תווי פנים בולטים. ככל הנראה הייתה אישה חולנית כי ששה מאחד עשר ילדיה מתו סמוך להיוולדם.בדובצ'ה טיפלה בתשומת לב יתרה בשל הטראומה של אובדן ששת ילדיה.
בזיכרונותיו כתב: "לחברותיה נהגה לומר: איזה ילד יש לי! נדמה לי שהיה לה יחס מיוחד אלי (או שמא זה נדמה לי...) ממאכליה זכור לי טעם אפונה שהייתה מבשלת, אותה אוהב אני עד היום'. אימו שיינדל שהייתה גאה בבנה זה אמרה עליו לקרובי המשפחה: כי יש לי בן אברהמ'לה העתיד להיות גדול בתורה ויראה – זאת יודעת העיר כולה. אבל כי גדל אצלי בן דוד'ל (כינוי למלך המשיח) – וזאת יידע העולם כולו!" מתוך ספרה של ברכה חבס. (בית אבי, עמ' 14).
 
דובצ'ה היה נמוך קומה כאמו, ובעל ראש גדול באופן יחסי לגופו. אביו המודאג נסע להיוועץ ברופא מומחה בעיר פלוצק. הרופא בדק את ראש הילד, וניבא לאב שבנו יהיה איש גדול. 
בר־זוהר כתב: "יחסים מיוחדים שררו בין האם לנער השתקן. היא העדיפה אותו על אחיו, הן בשל תבונתו, שהייתה לה מקור גאווה, והן משום שחשה כי הוא זקוק לה; בריאותו הייתה רופפת, חשוף היה למחלות ולפגעים, ולא פעם היה מתעלף. בדאגתה לו, אף עזבה את ביתה ואת שאר ילדיה, כדי לעשות אתו קיץ בכפר למען בריאותו. והוא, שלא נהג לשחק אף עם אחיו ואחיותיו, קשור היה אליה בכל מאודו. גם כשהגיע לזיקנה מופלגת זכר עצמו ישוב אצל שולחן במטבח 'ולידי אימא, הסורגת פוזמק'. מותה הפתאומי, לאחר לידה, הלם בו וזעזע אותו קשות. 'מות אמי היה המכה הקשה ביותר שהוכיתי בילדותי'זמן רב לא הצליח לעכל את האמת המרה. 'לילה לילה ראיתי אימא בחלומי, הייתי משוחח אתה ושואל אותה: למה לא רואים אותך בבית? ושנים רבות לא חלף הכאב". (בר־זוהר, עמ' 25). עם חלוף השנים היטשטש דיוקנה של האם, שלא נותרה תמונה או תצלום שלה, בזיכרונו – אך הגעגוע והצער לא חלפו כל ימי חייו. 

"כעבור יובל שנים יאמר עליה באחד מנאומיו: 'האם - היא גם האדם היקר ביותר לכל בן אדם או בת אדם. אימא שלי מתה עלי בילדותי, כשהייתי בן עשר, אבל אני זוכר אותה היטב, כאילו היא חיה עדיין. ואני יודע שהיא הייתה סמל הטוהר, האהבה, האצילות האנושית והמסירות'". (שם, עמ' 25).
כל חייו דיבר על האובדן, ואפילו בגיל 80 כתב: 'אין כאהבת אם. אין כלל מחיצה בין ילדים ובין אם. בן לאימא הוא תמיד ילד וכשאימא הולכת – אין חילופין. זוהי לא קרבה, ויותר מאהבה, זוהי הזדהות. ומשהו יותר מזה. כי אהבת אם – אין דומה לה. תיתכן רק אם אחת – והיא הכול. ולמעלה מזה, ואם היא הולכת ואינה – שום איש, שום חבר, שום ידיד, שום אוהב אינו יכול למלא מקומה. נשאר חלל, חלל ריק, שופע צער, געגועים, צער וגעגועים ללא הרף, מי ימלא מקומה? יתמות, יתמות". (שגב, עמ'28). הפסיכולוג ד"ר אבנר פלק מצא זיהוי בין יחסו לאם, למחויבותו חסרת הגבולות לארץ ישראל. גם תום שגב כתב: "הוא זיהה אותה עם אמונתו כציוני 'יסוד העם היא האם'. 'החלום על א"י ינקתי לתוכי עם חלב אמי'". (שגב, עמ' 28).



לימים, היה לבן־גוריון יחס מיוחד לאחייניתו שיינדל'ה, בתו של אחיו הבכור אברהם - שנקראה על שם אמו. היא הייתה צעירה נאה מאוד, תוססת ומלאת חיים. בן־גוריון תכנן להעלותה לארץ ישראל, אך איחר את המועד והיא נספתה בשואה.

לגדול בבית ציוני

"בן-גוריון סיפר בראיון עיתונאי: 'כשהייתי ילד בן שלוש ידעתי שלא אשב במקום שנולדתי. לא רציתי גם ללמוד את הלשון של הארץ הזאת'.
שאלה: 'מר בן גוריון, אתה בגיל שלוש כבר ידעת את זה?!'
בן-גוריון: 'בן שלוש ידעתי שלא אהיה יושב בארץ ההיא. מהיותי בן שלוש! וככה היו כל היהודים. ידענו שארצנו לא תהיה איפה שישבנו, אלא בארץ ישראל'". (שגב, עמ' 23).
 
כשהיה דובצ'ה בן אחת עשרה, ילד יהודי חיוור הלבוש בקפוטה שחורה, פשטה שמועה בעיר "שמשיח בא, והוא נמצא עכשיו בווינה, ויש לו זקן שחור ושמו הרצל". (זכרונות א, עמ' 7). "איש 'יפה תואר' אמרו לו, עיניו יוקדות, נשוא פנים - והוא שיוביל את עם ישראל לארץ האבות. האמין בכך בתום ילדותי ודבק בלהט ברעיון הציוני שגאה ושטף את העולם היהודי". (בר-זוהר א, עמ' 21).

האב אביגדור סיפר במחברת זיכרונותיו כיצד תנועת 'חיבת ציון', ולאחריה הציונות ההרצליינית, זכו לתמיכה בפלונסק בהיותה עיר של משכילים. כולם, כולל חסידי גור, קנו שקלים ותרמו לקרן הקיימת. בעקבות ההצלחה של הרעיון הציוני בעיר, הורה הרבי מגור לחסידיו להילחם בציונים. כמקובל בסכסוכים יהודיים פנימיים - הדברים גלשו להלשנה לרשויות על כך שהציונים אוספים כסף ותורמים לחו"ל. כתוצאה מכך פשטה פלוגת חיילים באישון הלילה על ביתו של אביגדור גרין, מראשי הציונים בעיירה, ערכו חיפוש בביתו ואספו את כל הניירות. אביגדור אמר לקצין: "'אני ציוני, עומד על הפרוגרמות שנתפרסמו בבזל של בית לאומי בהסכמת הממלכות בראשן רוסיה'. הקצין נדהם לשמע דברים ברורים כאלה ואמר: 'לא נמצא שום שמץ פסול, והחזיר לי כל מה שנמצא בביתי. העיירה הייתה צהלה ושמחה, וחסידי גור יצאו באבל וחפויי ראש'". (זכרונות א, עמ' 5).
אברהם, האח הבכור, עמד בראש הסניף המקומי של תנועת 'המזרחי' ששילבה ציונות ושמירת מצוות בפן המחמיר. דובצ'ה רחק כאביו מהדת, ותמך בציונות בכל ליבו. אף על פי ששינה במהלך חייו את תפיסותיו בנושאים שונים – הרי שהמחויבות שלו לארץ ישראל הייתה מוחלטת ועקבית עד יום מותו.
 
במחלוקות שקרעו את התנועה הציונית מראשית דרכה הוא לא דבק באף אחד מהפרוגרמות, ונטל מכל קבוצה אידאולוגית את הטוב בעיניו: הוא האמין בציונות המעשית ובהתיישבות כדרכם של מנהיגי 'חיבת ציון' כמשה לייב ליליינלבום ומנחם אוסישקין, אך לא פסל את רעיונות הציונות המדינית של הרצל, ולא ראה סתירה ביניהן. בוויכוח שבין אחד-העם להרצל, תמכו דובצ'ה וחבריו גם בציונות המדינית של הרצל, וגם בגישה הרוחנית של אחד העם. בוויכוח שבין אחד־העם לברדיצ'בסקי, ששאף להטמיע ערכים אירופיים-קוסמופוליטיים בהוויה התרבותית היהודית, תמכו באחרון: "קולו של אחד העם נשמע באוזני החברים הצעירים כקולה של מסורת צרת אופקים, יובשנית וחמורת סבר: היה זה קול זקן. ברדיצ'בסקי השמיע קול צעיר, מרדני, גברי, מלהיב: 'צר לנו המקום, הגיע מועדנו למצאו דרכינו ולצאת למרחב'. בן-גוריון וחבריו שמעו בדבריו קריאה לקחת את גורלם בידיהם ולעשות היסטוריה". (שגב, עמ' 38). שלמה צמח כתב: "אנו, צעירי פלונסק, מתהלכים היינו ברחוב פלוצק כשבפינו הפראזות הניטשאניות שלימדנו ברדיצ'בסקי, ותוהים היינו על החיים כמוות ועל המוות כחיים, לא מבינים הרבה בכל אלה, ואף על פי כן סופגים משהו אל תוכנו". (שפירא, עמ' 19).

החברים הטובים

דובצ'ה למד ב'חדר' מסורתי, ובגיל שבע עבר ללמוד אצל מלמד שלימד ברוח ההשכלה. זו הייתה זו כנראה פשרה בין האם האדוקה לאב המשכיל. לאחר מותה התנתק מהחינוך המסורתי ולמד ב'חדר מתוקן', שהוא מעין בית ספר יהודי בלתי רשמי שם למד תנ"ך, 'עברית בעברית' ומה שמכונה כיום 'לימודי ליבה'. לאחר מכן, עד גיל 14, עבר לבית ספר ממשלתי רוסי שם למד את השפה הרוסית, ונחשף לספרות הרוסית העשירה. הוא הושפע מטולסטוי ואף היה, בתקופה מסוימת, לצמחוני בהשפעתו.

הקשר הנפשי העמוק התקיים בין חברי הילדות: "כבר בחדר היו יושבים יחד, מחזיקים זה באצבעו של זה ומשננים". (בר־זוהר א, עמ' 28). בזקנתו נהג בן־גוריון למנות את שלושת חבריו הטובים היחידים. הרשימה הייתה גמישה ועודכנה בהתאם לנסיבות, אך השם היחידי שצוין בה תמיד היה ברל כצנלסון. גם חברי ילדותו מפלונסק כיכבו בה מדי פעם. החברות ההדוקה ביותר הייתה עם שלמה צמח ושלמה לביא (לבקוביץ) שעלו ארצה. במיוחד אהב את שמואל פוקס, היחיד מבני החבורה שהיגר לארצות הברית והיה לרופא שיניים מצליח, משורר יידי, פעיל ב'פועלי ציון' ופילנתרופ. היו גם בני משפחות כבשנה וטויב שעלו ארצה ובנו אותה, ורחל נלקין היפה שעוד ידובר בה.
היחסים הטעונים ביותר היו עם שלמה צמח, מי שנולד עם הקלפים הטובים ביותר בידיו: משפחתו הייתה מיוחסת – בעלת שושלת יוחסין נכבדה של רבנים יידועי שם מהמאה ה-17, רבת נכסים ואחוזות. מול גובהו הנמוך של דוד גרין היה צמח גבה קומה ויפה תואר. גם ברמת הלימודים נתגלה ביניהם פער, וצמח סיפר בהנאה כי דוד התקשה בלימודי תלמוד בעוד הוא הצטיין בתלמודו, ואף נחשב לעילוי.

אריה (בודה) בודנהיימר הקדיש ספר לסיפור היחסים המורכבים בין השניים שנולדו באותה שנה (צמח נפטר שנה אחריו) בשם: 'בזכות החבר מפלונסק - מסעותיי עם שלמה צמח ודוד בן־גוריון'. שם סיפר כיצד חטף שלמה צמח סטירה מצלצלת מאביו על כי ביקר בבית גרין, שנחשב למקום מפוקפק. הנקמה על ההשפלה אירעה שנים רבות לאחר מכן כשצמח ביקש עזרה במציאת משרה מדוד בן־גוריון, שכיהן כראש הממשלה. צמח סיפר ביומנו כי נטש את המקום, בלא לשטוח את בקשתו אל מול מבטו הלועג של המנהיג. נכדיו של שלמה צמח הוסיפו ותארו את חיוכו הסדיסטי של בן־גוריון אל מול מצוקתו הכלכלית של צמח, ואמרו שדאג לכך שאיש לא יקבל אותו לעבודה.
 
שלמה לביא (לבקוביץ), אף הוא מהדמויות המיתולוגיות של העלייה השנייה, היה נער ביישן ומופנם ממשפחה דלת אמצעים. בהיותו מבוגר מדוד, התקשה "לעכל את אשר קיבלו הנערים האחרים, גם הבוגרים ממנו, כדבר מובן מאליו: את עליונותו ומנהיגותו של הצעיר בחבורה. הוא לא הודה בכך, כי מסתגר היה מטבעו, ורק כעבור יובל שנים ויותר יחשוף עצמו בספרו האוטוביוגרפי 'עלייתו של שלום ליש'".(בר־זוהר א, עמ' 28).

אגודת עזרא

דובצ'ה בן ה-14 יסד עם חבריו אגודה ציונית שנקראה על שם עזרא הסופר. האגודה, פעילותו הפוליטית הראשונה, מנתה כמה עשרות חברים והתקיימה במשך כשש שנים.

המטרה שהציבו לעצמם הייתה יוצאת דופן ונחשונית - לדבר עברית! מיכאל בר־זוהר כתב: "אף שמעטים מהם מסוגלים היו להתבטא בעברית, נרתמו למשימה ברצינות נערית. הם החלו פונים זה אל זה בעברית בלבד, חיפשו-ומצאו-ביטויים עבריים במקום המלים הזרות ברוסית, בפולנית ובאידיש, ששגורות היו על פיהם. כמו כן החליטו להתנער מהמבטא הפולני המעוות וחיקו את המבטא הליטאי, שנראה להם 'עברי' יותר. מניין שאבו את הרעיון - לא ברור עד היום; שהרי אגודות דומות לא קמו בעת ההיא בערים אחרות. גם גדולי התרבות העברית - ביאליק, פרישמן, אחד העם - נהגו בו, בדיבור העברי, כמעט מנהג של לעג, ונראה להם מעשה בטלנות... .הנערים לא דיברו עברית בסתר. נהפוך הוא: הם נהגו להרים קולם בכל מקום-ברחוב, בבית המדרש, בבית הכנסת; לעתים כדי לנסוך בטחון בעצמם. חסידי העיר, גביריה, נכבדיה חרקו שן. ראו בהם בנים ממרים, הפוגעים בלשון הקודש, והקמים לנתץ את הסדר המקובל". (בר־זוהר א עמ' 27). הצלחתם הייתה מרשימה ובן־גוריון כתב בזיכרונותיו כי כשענו לזקנים בעברית הם ענו בשפה זו: "והרי לך דבר משונה מאד: העיירה דיברה עברית!". (בית אבי, עמ' 32).

הצלחתם היחסית יצרה מתח עם הממסד של פלונסק: "המתנגדים לציונות ראו בהם את השטן. תגובת ההתנגדות שעוררו שלמה ודוד הייתה משום התעקשותם להעביר את תלמידי ה'תלמוד תורה' ובני החסידים למחנה העברי". (בודנהיימר, עמ' 20). הנער דובצ'ה גילה בגיל 14 את דפוס הפעולה שליווה אותו כל ימיו: הוא הרחיב את מעגל השליטה על ידי חיבור לעניי העיירה, אותם אנשים שקופים שאיש לא ספר. הנערים החלו לבקר בבתים העלובים וברחובות המעופשים, והחלו ללמד את ילדי העניים בהתנדבות. הם ריכזו סביבם כמאה וחמישים ילדים ונערים, רבים מהם יתומים ושוליות, ולימדו אותם תנ"ך, קריאה כתיבה ודיבור עברי. הם גם הגנו על זכויותיהם כעובדים, וזכו לצבא מסור שסייע להם להתמודד מול הממסד הישן והעוין.

הנערים רוחצים בנהר הפלונקה ומחליטים לעלות לארץ ישראל
  
מיכאל בר־זוהר כתב על שאירע: "בבוקר חם ומחניק של אוגוסט יצאו השלושה להתרחץ במימי הפלונקה שזרמה בעצלתיים ליד העיירה ויצרה מעין אגם שקט ומוצל. עירומים, רטובים ועליזים ישבו על חוף הנהר כדי לקרוא בעתון 'הצפירה', בו נדפס הפרוטוקול של הקונגרס הציוני השישי בבאזל. ושם קראו על 'תוכנית אוגנדה' שהציג הרצל בפני הקונגרס: להקים באוגנדה שבאפריקה בית לאומי לעם היהודי". (בר־זוהר א, עמ' 30).
















                         Henry Scott Tuke

הם נדהמו, התאכזבו ואף פרצו בבכי. באותו רגע מכונן בחייהם, בעודם נסערים ורטובים במי הנהר, נשבעו שיעזבו את פולין ויתיישבו בארץ ישראל.
הקץ לדיבורים, העת היא למעשים ול'ציונות המעשית' במלוא תפארתה. הם קבעו כי שלמה צמח יעלה ראשון, יתור את הארץ וישוב לפלונסק. הסיבה לעדיפותו של צמח הייתה רומנטית: הוא ואחותו של שמואל פוקס גרו משני צדי הרחוב והחליפו ממרחק מבטים עורגים. בפלונסק של אותם ימים - היה די בכך כדי לראותם כזוג העומד להינשא, והתוכנית הייתה שצמח יכין את הקרקע, ואז יחזור וכל החבורה תעלה יחד לארץ ישראל.
 
רובם של בני פלונסק לא ידעו מאבקים אידאולוגיים סוערים עם דור ההורים שרבים מהם נמנו עם 'חובבי–ציון'. היחסים עם הגויים בפלונסק היו סבירים, וגלי הפוגרומים ששטפו את רוסיה הצארית דילגו מעל העיר המנומנמת. עלייתם של הפלונסקאים הייתה לפיכך עליה לשמה ולא הייתה כרוכה, ברבים מהמקרים בקרע עם ההורים.

כותבי ביוגרפיות של מנהיגים דגולים נוטים לחפש סימנים מוקדמים לגדולה העתידית בשנות הילדות והנערות, אך כותבי קורותיו של דוד בן־גוריון לא מצאו אותם. פרופ' גולדשטיין כתב: "התפתחותו בשנות חייו הראשונות הייתה כנראה בנאלית למדי: הוא גדל כאחד הנערים. הצופה בו מן הצד לא היה יכול להעלות על דעתו כי לנער זה נכונו גדולות ונצורות. לא היה סימן לכך!" (גולדשטיין, עמ' 20). "ייתכן שלא עשיתי את מלאכתי נאמנה, שהרי ביוגרפים לפניי טענו בתוקף כי יש סימנים לרוב בילדותו ובבגרותו שיש בהם לנבא את התפתחותה של אישיות היסטורית דגולה... שייקספיר כתב משפט אלמותי: 'יש הנולדים בעלי גדולה, יש המגיעים לגדולה, ויש מי שהגדולה נופלת בחלקם'. מצאתי שחלקו הראשון של המשפט אינו מתאים לגיבור ספרנו: הוא לא נולד 'בעל גדולה'". (גולדשטיין, עמ' 29). תום שגב סיכם: "הנה כי כן ילד יתום מאמו, בן חורג, נמוך מחבריו, מפגר אחריהם בלימודיו ושומע בכל מקום שאביו טיפוס מפוקפק. לימים התמודד עם מועקות ילדותו כפי שאנשים רבים עושים זאת לא אחת: הוא ייפה אותה. על אביו נהג לומר שהיה 'מנהיג מוכר של יהודי העיר'. לדבריו מעולם לא חש נחיתות בשל קומתו הנמוכה. גם אמו הייתה נמוכה, ציין... הוא השאיר את ילדותו העצובה מאחוריו, מוקדם ככל האפשר: 'בן ארבע-עשרה הרגשתי עצמי כמבוגר לכל דבר', סיפר". (שגב, עמ' 29).

היציאה מפלונסק

דוד גרין הצעיר מאס בחיים בפלונסק, ועל כך כתב:
״תרדמה משממת נסוכה על החיים והאנשים. החדגוניות מייגעת את הנפש והמוח וכל כולה ריקנות". (גולדשטיין, עמ' 23). החיים בבית עם אשתו החדשה של אביו העיקו עליו, והוא ביקש לעזוב את העיירה. אך הסתיו עבר ולאחריו החורף – והוא דחה עוד ועוד את נסיעתו. חבריו תהו מה מחזיק אותו בעיירה, והוא התחמק ממתן תשובה. ורק לאחר שנים כתב לשמואל פוקס, חברו האהוב:
"אתמול קניתי לי את שירי ביאליק והנני מתפעל מהם. ביחוד פועלים עלי שירי אהבתו המצוינים המעוררים בקרבי זיכרונות עצובים נשכחים. שמואל! מה השתוקקתי תמיד לשפוך לפני איש את כל ליבי - אבל איזה כוח טמיר עצרני מזה וסתם את פי. כן. אהבתי, את זאת תדע, אבל לא תדע איך: בהתגעשות הר שריפה היתה אש אהבתי סוערת בלבי.
 
רכה היתה אז אהבתי כניצני ראשית האביב, ותגדל במשך העת ותתלקח כשלהבת - ובקיץ העבר נודע לי כי היא אוהבת אותי. ונדמה לי כי עליתי השמימה. .(בת צחוק של לעג מרחפת, כמדומני, עתה על שפתיך).
 
ואז - בא המשבר, ופתאום - החילותי לפקפק באהבתי. האם באמת הנני אוהב? השאלה הזאת לא נתנה לי מנוח כל הלילות. כל כך עוד היתה אהבתי חזקה. אולם לאט לאט באתי לידי הכרה כי אינני אוהב אותה. בלבי הוספתי להרגיש רגש אהבה חזק, אבל לא לה (עד היום אינני יודע אם חדלתי מאהבה, או כי לא אהבתי אותה כלל). זה היה באמצע החורף. מאושר אין קץ הייתי עד העת ההיא, ואומלל - אחרי זה.
 
ליבי כל כך הכני, הנוחם כל כך הציק לי, עד אשר לפעמים ישבתי ליל תמים במיטתי ובכיתי. לא יכולתי עוד לחיות בפלונסק. אך כל זה שייך ל'עבר', שעבר בלי שוב. יש אשר גם היום יברק ברק האהבה בלבי, שביב יתלקח ויתלהט, ביחוד בעת שהנני בודד וזוכר נשכחות. אבל ברגע יעבור. האם התקשח ליבי, התאבן? מי ימצא חידת הנפש.
עם שחר רשם בהמשך מכתבו לפוקס: 'הבוקר חכם מהערב - אומר בצדק הפתגם הרוסי. הנני נזכר זה עתה את אשר כתבתי פה אמש, והנני שוחק על עצמי. איזה סגנון סנטימנטלי מגוחך!'". (בר־זוהר א, עמ' 32-31).

מכתביו לשמואל פוקס משקפים את הלך רוחו של דוד דובצ'ה גרין, לפני שהיה ל'אבי האומה'. מאז עלייתו ארצה החלה מודעותו לתפקידו ההיסטורי החלה לאחר עלייתו ארצה[ ועל כן ביקש מאביו לשמור את מכתביו. במשך כל ימי חייו הבוגרים הוא תיעד ביומנו מדי יום אינספור פרטים בשילוב מדהים של טפל ועיקר. על סממני האובססיביות באישיותו כתב הביוגרף בר–זוהר: "ביומניו של בן־גוריון באה לידי ביטוי נטייתו הקיצונית לדייקנות ולחדירה לפרטי פרטים. עשרות ומאות עמודים הקדיש להעתקה קפדנית של מסמכים, מכתבים, טבלאות, לוחות מפקד, דיאגרמות על מספרי העולים, על התפלגות האוכלוסייה, יישובי הארץ, תושביהם, תוצרתם". "מראש הועיד חלק גדול מהדברים לפרסום, או לקריאה בידי חבריו. כעבור שנים רבות ישב פעם יגאל אלון הצעיר בחדרו של בן גוריון והתבונן בפליאה בזקן השקדן, הרכון מעל יומנו ורושם בכובד ראש כל מלה מתוך דבריו. לא התאפק אלון ושאל: 'בן גוריון, אתה כותב כל כך הרבה, אתה גם תקרא את כל זה?', הפליט בן־גוריון: 'אחרים יקראו'". (בר־זוהר א, עמ' 193-192).

דווקא, על שנות ילדותו ונעוריו, מיעט לספר: ידוע שניסה את כוחו גם בכתיבת שירה, אך לנוכח תגובת חבריו הבין עד מהרה שאין לו עתיד כמשורר. לאחר שהעמיק בפילוסופיה, והרצה בפני חבריו על שפינוזה, האמין שזה ייעודו. במכתביו החושפניים לפוקס שפך את ליבו, כנער וכאיש צעיר בלי חשש משר ההיסטוריה המציץ מעבר לכתפו, וחשף את הצד הסנטימנטלי שבאופיו. פוקס, היחיד מהחבורה שהיגר לארה"ב, שמר את מכתביו במשך כחמישים שנים. הקשר ביניהם התרופף במהלך הזמן, והוא לא סיפר לבן־גוריון על צרור המכתבים ששמר. אחד מהביוגרפים שלו פגש את פוקס בארצות הברית באקראי, והוא נתן לו את הצרור אשר היווה אוצר בלום לחוקרים. כאשר נשאל פוקס מדוע שמר על המכתבים כל אותם שנים ענה כי "תמיד ידענו שדובצ'ה יהיה איש גדול".

כל הדרך לוורשה

דוד גרין שמח לצאת באביב 1904, כשהוא בן 17, לעיר הבירה ורשה. תום שגב כתב על חדוות המעבר מהעיירה לעיר הבירה: "בוורשה יכול בן־גוריון להדליק בפעם הראשונה מנורה חשמלית, לשבת בפעם הראשונה בראינוע, לראות את המכונית הראשונה. גם היה שם טלפון. 'הטכנולוגיה הצמיחה כנפיים לקצב החיים. כדברי שטפן צוויג: 'להתבגר לבד בעיר גדולה יכול להיות מרגש מאוד ומדכא מאוד'". (שגב, עמ' 39). ואכן הוא סבל מבדידות, ואת רוב זמנו בילה בקריאה בחדרו. לפוקס כתב: "הרגשתי את עצמי כל כך גלמוד כאילו נשארתי על אי בודד ושומם. בלילות חלמתי שתפסוך ומובילים אותך בכבלים לפלונסק. מה רבו געגועי אליך'. כשהיה קורא את מכתביו של פוקס – הוא חש 'נלטף'". (שגב, עמ' 40).


דוד גרין ושמואל פוקס, ורשה 1904. הצטלמו לפני

נסיעתו של פוקס לאנגליה

מצב רוחו נע ממצב בו אמר: "נפשי איננה שלווה. אינני יודע מדוע לפעמים הנני כה, עצוב, כה עגום והנני מרגיש איזה חסרון עמוק, גדול ורב בלבי. געגועים עזים יש לי לאיזה דבר שאינני יודע מהו'" להתרוממות רוח: "אם אחרי ימי סגריר, דלף וקור יבהיקו שמי תכלת נפלאים והשמש תאיר ותחמם חופשית וגאה - אז מרגיש אני עלומים רותחים בחזה". (בר־זוהר, עמ' 34-33).

מות הרצל

הרצל נפטר ביולי 1904, חודשים ספורים לאחר שדוד הגיע לוורשה והוא, כרבים ממעריציו, לקה בהלם. לפוקס כתב: "'נתייתמו תקוותינו, חלומותינו! מחוללן ומטפחן מת, הוטל בקרב אפל ויכוסה ברגבי עפר! קר וחושך מסביב, אין שפעת אור התקווה, אין עתרת החלומות - לא! השמש איננו, אבל אורו עוד זורח! שביבי שלהבת אהבתו לעם עולם אומלל, לארץ יפה אלמנה, שהצית האיש הזה ברוחנו, בדמנו, לא יכבו, לא...! ובכל זאת, הנני היום, יותר מתמיד, מאמין ובטוח בניצחוננו. ברור לי כי יש יום - והוא לא רחוק - ושבנו לארץ הנפלאה, אל ארץ השירה והאמת, ארץ הפרחים וחזיונות החוזים; ציון! עוד תיפי, תפרחי, עוד תשובי תראי את בניך בני חורין חיים חיי אור וחופש!'".


 

ציור שמן של הברון יוסף ארפד קופאי פון דרמוטה 1899

במכתבו הוא גם מפרט את מודל המנהיג הראוי בעיניו:
"איש נפלא המאחד בקרבו את גבורת המכבי עם מזימות דוד, אומץ לב רבי עקיבא, שמת ב'אחד', וענות הלל, את יפי רבי יהודה הנשיא ואהבת אש של רבי יהודה הלוי. רק פעם במשך אלפי שנים ייולד איש פלאים כזה". (בר־זוהר א, עמ' 35).
"אומץ לב, עורמה, מסירות נפש, ענווה ואהבת הלאום – אלה התכונות שראה דוד הצעיר במנהיג, אך הוא הוסיף עוד משפט 'התשוקה לעבודת התחייה, שהאציל עלינו בעל רצון האלים, תהמה בקרבנו עד כלותנו את העבודה הגדולה, שלה הקריב המנהיג הגדול את חייו הנישאים'. 'בעל רצון האלים' – אמירה זו, כמו ניטשאנית באופייה, מרמזת על התכונה הבולטת ביותר של מנהיג, הלוא היא כוח הרצון... קבלת המשימה של הגשמת הציונות כמשימה אישית, תהיה אחת התכונות שיאפיינו את אנשי העלייה השנייה, שהחלה באותה שנה". (שפירא, עמ' 20).
אולם, תקווה לחוד - ומציאות לחוד. הרצל מת, והציונות לא התאוששה בקלות. בינתיים עשו ה'אוגנדיסטים' ואנשי ה'בונד' חיל, ואמונתו התערערה: "מחשבות נוגות, מרות, עולות לפעמים על הלב בדבר עתידות הציונות ועמנו. הפקפוקים והספקות מוצצים את הדם. אחי! אולי יש שתוכל להשיב לי את האמונה התמה, העזה והבלתי פגומה בכל הרהור של ספק ומחשבת ייאוש קר, נורא כמוות, בנפש". (בר־זוהר א, עמ' 35)."אינני מבקש מאומה מאת החיים, אינני חפץ לא תענוגים ולא השכלה ולא כבוד ולא אהבה, על הכול אוותר, רק אחת אני מבקש – התקווה!". (שגב, עמ' 50).

פועלי ציון

דוד היה עד ראיה למהפכת הנפל של פברואר 1905, וראה במו עיניו כיצד השוטרים והחיילים הרוסים ירו ללא הבחנה במפגינים לא חמושים. הציונות שלו הייתה לרדיקאלית יותר ונוסף לה הפן הסוציאליסטי. בזיכרונותיו כתב כי כשפרצה הרבולוציה – נוצר חלל ריק בליבו כי ידע שהמהפכה תשחרר אולי את רוסיה, אך לא את העם היהודי.
הפתרון נמצא בתנועת 'פועלי ציון' ששילבה בין סוציאליזם לציונות ברוח משנתו של דב בר בורוכוב. הוא השתתף בכנס הייסוד של התנועה בוורשה, שנערך בביתו של יצחק טבנקין - צעיר יפה התואר וכריזמטי - עליו סופר שהנערות היו מגיעות לכל הרצאותיו ותולות בו עיניים מעריצות.

יצחק טבנקין

באותו כינוס ראשון, בו השניים התווכחו על מהות הקשר בין העם היהודי לארצו, החלה מערכת יחסים סבוכה של שיתוף פעולה ומחלוקות קשות שתמשך כל ימי חייהם.
 
תום שגב כתב על תחילת דרכו הפוליטית: "הוא נזקק למשהו שיסיח את דעתו: 'צמא אני לעבודה, עבודה שאשקיע בה את כל נפשי, עבודה שתשלול את כל חושי, את כל מעייני, שתשכיח את כל רגשותיי הסואנים, שתשכיחני את כל השאלות המטרידות, הארורות". (שגב, עמ' 48). אניטה שפירא כתבה: "לפתע קיבלו החיים כיוון ותוכן. הוא החליף את בגדי הסטודנט בבגדי המהפכן: חולצה רוסית פרופה בצד, כובע קסקט ושער ארוך. הוא השתתף בישיבות, נסע והפיץ חומרי תעמולה, נהנה מהרומנטיקה של סכנת ההיתפסות בעוון פעילות מהפכנית. ואכן הוא נתפס ונאסר". (שפירא, עמ' 23). "אל מול חוסר המעש הבטלני של שנים עברו בלטה הפעילות התזזיתית קמעה של החבר החדש למפלגת 'פועלי ציון'. נראה שהמרץ של גרין, שיהיה בעתיד לשם דבר, היה רדום ולא מנוצל עד שהוא גילה את הפעילות הפוליטית. הוא מצא את דרכו בחיים. מעתה זה יהא הנתיב המועדף עליו". (שפירא, עמ' 24).

לימודים

דוד גרין לא נסע לוורשה כדי למצוא ייעודו בחיים הפוליטיים אלא כדי ללמוד את מקצוע, דבר הכרוך בעלויות כספיות: עשרות שנים לאחר מות אביו קיבל מהארכיון הציוני מכתב שכתב האב לתיאודור הרצל, ואשר לא זכה ככל הנראה למענה. במכתבו פנה אביגדור גרין להרצל במילים: 'אדוני הנעלה, כי נשיא אלוהים אתה בתוכנו', ואמר כי יש לו בן מוכשר באופן יוצא דופן שחשקה נפשו בלימודים, אך בשל הפליית הרשויות וחסרון כיס אינו מסוגל לסייע לו. הוא ביקש מהרצל שיסייע לבנו ללמוד בווינה. הרצל כאמור לא ענה וכשדוד נסע לוורשה סייע לו אביו כמיטב יכולתו, אך הצעיר סבל חרפת רעב בנוסף לבדידותו. מצבו הוטב כשמצא עבודה כמורה בחדר מתוקן.
 
משחר נעוריו נמשך ללימודים קלאסיים, לספרות ולפילוסופיה, אולם הוא ניסה להתקבל ללימודי הנדסה כי אביו רצה שילמד מקצוע מעשי. הבחירה בלימודי הנדסה, נבעה, מלבד הרצון לרצות את אביו, גם מרצונו לעלות לארץ־ישראל וליטול חלק בבניינה.
דוד גרין הצעיר שאף להתקבל לבית הספר הטכני של הגביר וולברג - נדבן יהודי שהקים מכללה לצעירים יהודים ששערי המוסדות הממשלתיים היו נעולים בפניהם בשל המגבלות שהטיל המשטר הצארי.
 
שנתיים וחצי מחייו הקדיש להתמודדות עם לימודי המתמטיקה והפיזיקה כדי להתקבל למוסדות חינוך טכניים, ונכשל כישלון חרוץ שפגע קשות בדימויו העצמי. לפוקס כתב בהבזק נבואי - כי אם לא יצליח להיות חוטב עצים יהא למיניסטר, וגם שהוא מאמין שיהיה פילוסוף מצוין בעתיד.

החזרה לפלונסק

לאחר שנואש ממסלול הלימודים חזר לבית אביו בפלונסק, והקים שם את הסניף המקומי של 'פועלי ציון'. הוא ארגן את השביתות הראשונות של החייטים ופועלי החבלים, אך
היה בעיקר עסוק בעימות בלתי פוסק על נפשו של הנוער עם נציגי 'הבונד' - וציאליסטים והאנטי ציונים.
מרכז הבונד שלח לפלונסק את מיטב תועמלניו כדי להתמודד עם הצעיר הדומיננטי. העימותים נערכו בבית הכנסת המקומי, והשליח התורן של הבונד נהג להופיע חגור באקדח ומלווה על ידי שני שומרי ראש. מולו היה עולה על הבמה דוד גרין. באווירה דרמטית, רווית מתח, היו השנים מתבוננים זה בזה; בדומיה, שהיתה משתררת בבית הכנסת, היה מתחיל הדו קרב המילולי. סוחרי העיירה היו סוגרים את חנויותיהם וכולם נהרו לצפות ב'הצגה הטובה בעיר', בה דובצ'ה שלהם קורע לגזרים את אנשי הבונד.
 
ביטאון הבונד היה כתב העת הראשון שבו הוזכר שמו של דוד גרין, ובו נכתב כי במהלך אחד העימותים: "התחיל בן-גוריון לצרוח: 'יש לנו נשק ונהרוג אתכם ככלבים! העיתון תיאר אותו כחוליגן. בן-גוריון אמר 'ואני ניצחתי את הבונד, עקרתי את הבונד מפלונסק'. הילד הנמוך שמעולם לא ידע אושר, נכשל כבחור בכל מה שניסה לעשות והתקרב לייאוש אובדני – היה כעת לבוס פועלים בריוני בעיירה קטנה. אושר לא ידע גם עכשיו". (שגב, עמ' 55). מרכז 'פועלי ציון' החל לשלוח אותו לפעולות הסברה גם מחוץ לפלונסק, והוא היה גם לבורר בסכסוכים מטעם בית המשפט, בדומה למקצועם של אביו וסבו.
 
ומארץ ישראל כתב צמח לפוקס: "הנה אני יושב לי בארץ יהודה, מתבונן בירח העולה, ובינתיים בן-גוריון עושה פוליטיקה בפלונסק: 'דוד על בטח מייסד איזו אגודה של 'פועלי ציון' ועומד ונואם בהתרגשות נוראה על דבר 'עם וארץ', 'חרות ועבדות'... ועוד שאלות כאלו... כנראה ישיג הוא את מטרתו יותר מכולנו'. הוא צדק". (שגב, עמ' 54).
ללבוש רובשקה, לגדל שיער ולחבוש כובע מצחייה היה דבר מסוכן באותם ימים - כי זה היה לבושם של המהפכנים. ואכן דוד גרין הצעיר נעצר, ושוחרר באמצעות קשריו ושלמוניו של אביו. בבית הכלא חווה חוויה קשה של מפגש עם אנשי העולם התחתון היהודים: "ראיתי שם בפעם הראשונה סוחרי נשים. שמעתי גם לשון כזו, שזעזעה אותי. זו היתה חלאת המין האנושי. סחר הנשים היה נתון כולו בידי יהודים. עד אז לא העליתי על דעתי, שאנשים כאלה קיימים" (בר־זוהר, עמ' 41).

רחל

רחל נלקין, יפיפיית העיירה הייתה בתו החורגת של שמחה אייזיק, חסיד גור שהיה לאחד מראשי הציונים בפלונסק. הוא נהג לכנס בחדר האחורי של חנותו אסיפות ציונות לצעירים, שרבים מהם הגיעו כדי לפגוש בחטף את רחל. ההורים היו מיודדים, ודוד שהיה מבוגר מרחל בשלוש שנים, הכיר אותה עוד מימי הילדות. כששב לפלונסק פרחה אהבתם: "גם רחל נהתה אחריו והעזה לעשות עמו מעשה, שבגללו אסרו כמה משפחות בפלונסק על בנותיהן להתרועע עמה. היא יצאה לרחוב ביחידות עם דוד! 'בפלונסק היו מאוד שמרנים' - גיחך דוד כעבור שנים. 'בחור ובחורה לא הלכו יחד ברחוב. אז הלכתי אתה יחד. היה רעש עצום בפלונסק: מה זה? איך הוא הולך?'". (בר־זוהר, עמ' 42).

רחל ודוד בפלונסק

גם שלמה לבקוביץ, לימים לביא, שיהא לאחד מהדמויות המיתולוגיות של העלייה השנייה, התאהב ברחל. על פי אחת מהאגדות האורבניות של פלונסק הוא רדף אחרי דוד כשהוא חמוש בסכין מרוב קנאתו. באחד הימים ביקר בביתו של אייזיק בחור שעבר בפלונסק בדרכו לארץ ישראל. שמו היה יחזקאל חלבובסקי, לימים בית הלחמי. רחל תיארה אותו כעלם יפה עם פנים עדינים, עיניים כחולות ושיער מתולתל. 'כעת מותר לגלות כי משך את ליבי' כתבה שנים רבות לאחר מכן - ועל זה נאמר, 'אקדח שמופיע במערכה הראשונה יירה בשלישית'. אייזיק שנרדף על ידי החסידים בשל פעילותו הציונית נמלט ראשון מהעיירה ועלה ארצה, ומשפחתו תצטרף אליו בעתיד.
 

 העליה לארץ־ישראל

אביו של שלמה צמח, חסיד גור שהתנגד לציונות, קיווה שבנו ימשיך את דרכו כאיש עסקים, אך לבן היו תוכניות אחרות. כאשר האב זכה בהגרלה בסכום כסף נכבד, ומסר את הסכום לבנו כדי שיעבירו לצד גימל, נטל שלמה את הכסף וברח לארץ ישראל. בדרכו עצר אצל דוד בוורשה, והאב המודאג דלק בעקבותיו. הוא הגיע לחדרו של דוד וביקש ממנו שיסייע לו לפגוש את בנו כדי להיפרד ממנו. שנים רבות לאחר מכן, כתב דוד, אשר לא שכח לאבא צמח את הסטירה שנתן לבנו על שהעז לבקר בבית גרין - שהאב כרע על ברכיו לפניו והתחנן שיגלה לו היכן בנו מסתתר. זה היה תיאור שיקרי: בסמוך לאירוע כתב דוד לשמואל פוקס על פגישה רגועה עם צמח האב. שלמה נפגע עד עמקי נשמתו מהתיאור השקרי של אביו הכורע ברך לפני דוד ומתחנן, וגם ההתנצלות רפה על השקר הבוטה לא סייעה למחוק את העלבון. לדוד היה כל ימיו 'חשבון פתוח' עם שלמה צמח שעלה לפניו ארצה, היה מוכשר ונאה ממנו, ולימים ימרר את חייו. אך בינתיים שלמה צמח שלח מכתבים הכתובים בשפה ספרותית עשירה על החיים בארץ המובטחת והצליח לגרום לצעירי פלונסק להעדיף את העלייה לארץ על פני הגירה לארצות הברית.
 
שלמה צמח הגיע לביקור בפלונסק בשלהי 1906. דוד גרין הצעיר, שכשל בניסיונותיו לרכוש השכלה גבוהה, ומאס בקטטות עם נציגי הבונד החליט לעלות ארצה. כך יצאה לה חבורת העולים בהם צעירים מפלונסק, דוד, רחל נלקין ואימה שהצטרפה לבעלה - שמחה אייזיק שכבר השתקע בארץ ישראל. העולים וחבריהם שהגיעו להיפרד התיישבו בחצרו של אביגדור גרין, שהביט בהם מבעד לחלון כשדגל 'פועלי ציון' תלוי לידו, ושרו את 'שיר השבועה', ההמנון היידי המרגש של 'פועלי ציון' כשפניהם לכיוון מזרח. אביגדור הציוני לא היה סוציאליסט, אך לא הייתה לו בעיה עם הדגל ושירת ההמנון. הורים אחרים הגיבו בצורה אחרת לבחירת דרכם של הבנים: אביו האדוק של שלמה לבקוביץ לביא התנגד ל'זירוז הגאולה' שבעלייה ארצה והתקיים ביניהם עימות אלים. אב אחר ישב שבעה על בנו לאחר עלייתו.



















 


'השבועה' - הימנונה המרגש של תנועת 'פועלי ציון' בביצוע עוזי מאירי
בתוכניתם של דן אלמגור ואליהו הכהן בטלוויזיה החינוכית "שרתי לך ארצי"

בדרכם לארץ ישראל עצרו באודסה ופגשו כמה ממנהיגי 'חיבת ציון', שנראה שלא הבינו מדוע הצעירים טורחים לעלות לארץ ישראל. ההפלגה לארץ ישראל באנייה הרוסית הרעועה הייתה סוג של קסם לצעיר שמעולם לא הפליג באנייה ואף לא יצא את פולין.
 
"לראשונה פגש במזרח האקזוטי, הצבעוני כל כך. בעת חניית בינים בסמירנה התבונן מוקסם בכושים, בצוענים, בתורכים ובערבים, שוטט ברחובות הצרים והמפותלים, סר הצדה לפנות דרך לאורחת גמלים עמוסים, עונדי פעמונים". (בר־זוהר א, עמ' 45). הערבים בהם פגש לראשונה עשו עליו 'רושם טוב מאוד' ונראו בעיניו ילדותיים, בעלי לב טוב וידידותיים. שלמה לביא (לבקוביץ) לעומתו התרשם שהם חיות אדם בעלי עיניים דורסניות וחזות פראית וצמח ראה בהם שודדי ים.
 
בזיכרונותיו כתב על יום ההגעה ליפו (ספטמבר 1906) ועל הפלונסקאים, בהם שלמה לביא שקיבלו את פני הבאים. הוא השמיט את שמו של יחזקאל בית הלחמי, שאף הוא היה בין במצפים על הרציף, ולא בכדי: יחזקאל הוא מי שיזכה בליבה של רחל נלקין.
 
יפו, עליה אמר כי היא 'יותר גרועה מפלונסק', דחתה אותו בכיעורה, והוא לא הסכים להעביר בה בלילו הראשון בארץ המובטחת. 'זו אינה ארץ ישראל', אמר ולחץ על חבריו, שזה עתה ירדו מהאנייה, ללכת ברגל לפתח תקווה.
"בשעות אחר הצהרים יצאו לדרך - חבורת צעירים, שהלכה לחפש את ארץ ישראל. ארבעה עשר היו, ובהם רחל נלקין ושלמה צמח, ונפלא המסע בעיניהם. היתה דרך שמחה מאוד, סיפרה רחל נלקין: 'הלכנו ברגל, כי דיליז'אנס כבר לא היה. סביב השתרעו הפרדסים, ואחד הבחורים רקד והשתובב לאורך כל הדרך'. 'הדרך היה נעים ומענג מאוד, הוסיף דוד גרין'. 'האוויר היה נפלא, מלא בשמים טובים כאוויר גן עדן, צח ושקוף כזכוכית טהורה. יכולנו להביט באוויר על מרחק של עשרות פרסאות. ליל ירח מופלא אפף אותם, כשהגיעו לפתח תקוה". שעות ארוכות ישבו העולים שזה באו בבית חברם יצחק כבשנה מפלונסק, ואחיותיו שרה ומרים אותן כינה דוד 'הבחורות היפות ביותר': "ער הייתי כל אותו הלילה - מי יישן ליל ראשון בארץ? יללת השועלים בכרמים, נעירת החמורים ברפתים, קרקור הצפרדעים בבריכות, צללי הפרדסים באפלה, קסם הכוכבים בתכלת העמוקה. השמים הגבוהים, הבהירים והחולמים - הכול השכירני. נהיה החלום. כולי סחוף אושר, ועדיין הכול תמוה וזר, כאילו הייתי מרחף בממלכת האגדה". (בר­זוהר א, עמ' 48).


מימין שרה, מרים ויצחק כבשנה. 1908. ביתמונה

הוא שכר חדר עם שלמה צמח שתקרתו גבוהה, קירותיו מכוסים צמחים מטפסים וחלונותיו צופים אל הים בצפון מערב, ואל הרי יהודה במזרח.
בפתח תקוה התגוררו כמה מאות פועלים בהם א. ד. גורדון, בני הזוג חנקין, האחים שוחט ואברהם קריניצי. גם ברנר וברל כצנלסון התגוררו שם תקופה מסוימת. העוני היה לפולחן, ובזכות העזרה ההדדית הקימו, שלא מדעת, את ניצני הקומונות וקואופרטיבים הראשונים. הצעירים אהבו לטייל ברחבי הארץ ברגל כי לא היה להם כסף לדילזיאנס, ובלילות נאספו במטבח הפועלים, שרו ורקדו כל הלילה.

צמח כינה את פתח תקווה של אותם ימים: "תערובת משונה של בודפשט ומאה שערים". (שגב, עמ' 69). כוונתו הייתה לבועזיים, האיכרים שהעסיקו פועלים ערבים ולא התלהבו מהפועלים הצעירים שלא שמרו מצוות, והפיצו רעיונות מהפכניים.

לימים ילין דוד על האיכרים שהשפילו את הפועלים, בבוחרם את הטובים שביניהם במעין שוק עבדים, שהזכיר לו את הספר 'אוהל הדוד תום' שקרא בילדותו. הוא ראה בהם אנשים שהגיעו לארץ ישראל מלאי התלהבות אך זו כבתה, והם היו בעיניו ל'אנשי הגלות'.
האופן שבו העדיפו את הפועל הערבי עוררה תרעומת אצל הצעירים שחרזו:

"ארבעה נכנסו לפרדס
מוחמד, יוסוף, מוסטפה ורבי עקיבא
מוחמד חפר בורות
יוסוף קטף פירות
מוסטפה ארז התיבות

ורבי עקיבא נכנס וקיבל מכות". (שגב, עמ' 78).


נושא העבודה העברית מול העבודה הערבית העסיק רבות את מנהיגי היישוב.
צמח המציא את המושג 'כיבוש העבודה', ודוד כינה את העסקת הערבים במושג הטעון 'עבודה זרה'. אוסישקין כינה העסקת הערבים 'צרעת ממארת', וחשש מהיום בו 'יכיר הסוס בכוחו ויטיל את רוכבו ארצה'.
 
'דת העבודה' של א.ד. גורדון הייתה לטקס החניכה של צעירי העלייה השנייה: על דוד הצעיר הוטל לגרור מטעני זבל ולטמון אותם בבורות הנטיעה שבפרדסי פתח תקווה, תחת עינו הפקוחה של בעל הבית הקורא 'יאללה' או 'חושה'.

בנוסף לעבודה הקשה בשנותיו הראשונות בארץ, סבל ממחלת הקדחת ומרעב כפי שסיפר בזיכרונותיו: "'יותר משעבדתי - קדחתי ורעבתי. ושלשתם - העבודה, הקדחת והרעב - היו חדשים לי ומלאי ענין, כי הרי לכך באתי לארץ ישראל. הקדחת היתה מבקרת אותי בדייקנות 'מתמטית' פעם בשבועיים". (בר־זוהר א, עמ' 50). "כשקדחתי לא יכולתי לעבוד ולא היה מה לאכול. ביום לא היה נורא. הייתי מתחכם שיהיה לי מיטליק (מטבע תורכי) ואוכל שתי פיתות בשעות של אחר הצהרים. 'סידור' זה עזר. אבל כששכבתי לישון היה הרעב מתחיל להציק. כל זמן שהעיניים היו פקוחות - לא נורא. רק סגרתי העיניים הופיעו מחזות: לחם וחמאה, תרנגולות מבושלות... בבוקר הייתי נוגע בשערותיי והן היו נושרות. בקראי את סיפורו של קנוט המסון 'הרעב', נוכחתי ששם מתואר בדיוק אותו הדבר". (בית אבי, עמ' 65).

לאחר זמן – בשל הקדחת, הרעב, ההשפלה והעבודה הקשה "נעלם פתאום האושר הגדול, וכמו בוורשה שוב שקע במעבר קיצוני אל דכדוך עמוק. גם הפעם שיתף במצוקתו של שמואל פוקס. 'חמישה חודשים כבר פה בארץ ישראל ויש אשר מרגיש אני לפעמים כי בודד וגלמוד הנני, בלי כל איש קרוב וחביב, באין רע מבין ומרגיש את נפשי - וגעגועים עזים בוערים יתקפני'". (שגב, עמ' 69). "אפשר לומר כי ילדים היינו אז עדיין... ילדים תמימים, חולמים, הוזים – ונבוא אל החיים, החיים האכזריים, הגסים הממשיים".(שגב, עמ' 76).
היה לו קשה לקשור יחסים בין-אישיים וכששלמה צמח עבר למסחה שבגליל, גברה בדידותו, והוא הפציר בפוקס להגיע לארץ ישראל: "ייתכן שקשר כזה יכול להתרקם רק ב'אביב העלומים'. בשום אופן איני יכול למצוא אף אוהב אחד, ידיד כמו שאנחנו הבינונו את המלה הזאת שיהיה חלק מחיי, מלבי". (שגב, עמ' 70).

גם תיאורי הטבע היפים שלו תיארו את תחושת הבדידות, והיותו ללא חברים הקרובים לליבו:
"יפים הימים בארצנו, ימים שטופי זוהר ומלאי זיו, עשירי מראות הרים וים. אך נהדרים פי שבעים ושבעה הם הלילות! לילות עמוקי סוד ומעולפי מסתורין. נטפי הפז היוקדים, הרוטטים בכיפת התכלת הרכה, האפלולית הזכה של לילות הסהר, עין הבדולח של אויר ההרים השקוף. הכול ספוג כלות-נפש, רמזי געגועים, המית סתרים והלך רוח עורג לאשר לא כאן". (בר־זוהר א, עמ' 51).
הוא התמיד בעבודה החקלאית שנים בודדות, אך בהמשך חייו התהדר בהגדרת מקצועו בשאלונים שונים כ'פועל חקלאי'. שלמה צמח, שגם בעבודה הפיזית ובהתמדה גבר על דוד, לעג לאלו שמיהרו להצטלם עם הטורייה בפוזה ה'מעדרית', אף על פי שנפטרו מהר מאוד מהעבודה הפיזית, האפורה והמתישה. "נראה לי שאנשי העלייה השנייה שלא הצליחו בעבודה, דווקא הם, אוהבים להתפאר בה דוגמת יוסף וייץ ובן־גוריון חברי, שהיה פועל אומלל מאוד". "על בן־גוריון אמר: 'הטורייה משכה אותו אל הקרקע ולא ידיו הרימו אותה אליו". (בודנהיימר, עמ' 74). 
   

הפלונסקאים נודעו כחבורה מלוכדת, דוברת עברית ובעלת גאוות יחידה. כולם נאבקו בחוסר כשירותם לעבודה פיזית ויכלו לאתגר. על רחל נלקין הוטל לזבל את העצים, ונתנו בידיה פחים עם ידיות מחוטי ברזל דקים שקרעו חריצים בעורה. ידיה מלאו דם, והזבל הכימי החריף שנגע בפצעיה הפתוחים - הגביר את כאביה. המשגיח פסק כי יש לה ידיים 'המתאימות לנגינה בפסנתר', ופיטר אותה.
רחל הייתה מבוישת בגין כישלונה, ועלבונה גבר כשהתברר לה שבני ובנות פלונסק רואים בה את מי שפוגעת בשמם הטוב כפועלים מוצלחים. האכזבה גברה כשדוד הצטרף למקהלת המקטרגים. הוא גם החל לעסוק בפוליטיקה ונעלם לימים ארוכים, בהם יחזקאל בית־הלחמי, העלם העדין וכחול העיניים זכה בליבה. בעוד דוד מסתובב ברחבי הארץ במסגרת פעילותו הפוליטית, ולא מגלה עניין בנישואין והקמת משפחה, סייע לה יחזקאל ששבה את ליבה עוד כשביקר בביתם בפלונסק, לשוב אל מעגל העבודה: "הרבה פעמים יצאנו יחד לעבודה בפרדסים. יחזקאל היה מרכיב ואני קושרת', יחזקאל העמיד סמוכות, ואני גוזמת את הענפים היבשים. יחד עבדנו בקטיף, בבירור ובעטיפת פרי הדר". (בר־זוהר א, עמ' 62-61).



לא קל היה להיות צעיר רווק, נטול בת זוג באותם ימים: "הינזרות מפעילות מינית אכן מקובלת היתה ביניהם לא אחת. היא ביטאה לפעמים את דימוים העצמי כמהפכנים מסורים לשליחותם וגם שיקפה את המעבר מתרבות השידוכים לחופש הבחירה, לרבות בחינה מחודשת של מסגרת המשפחה. בכמה מקבוצות הפועלים היו הרבה יותר בחורים מאשר בחורות. זה היה נושא שדיברו עליו לא מעט, סיפר לימים גם בן-גוריון". (שגב, עמ' 74).

תום שגב תיאר את המולדת שבני העלייה השנייה פגשו בעלותם ארצה: "הארץ היתה מתעוררת אפוא אל המאה העשרים לאחר תרדמה ארוכה ומשדרת בליל ססגוני, תזזיתי ושובה לב של יזמות אידיאליסטית והזיה דתית, פריצות דרך נועזות והתחלות מהוססות והרבה מקסמי שווא". (שגב, עמ' 66).
במכתביו לאביו, שכוונו גם לצעירי פלונסק, תיאר את החיים בארץ ישראל על הדבש והעוקץ שבהם. הוא זעם על 'היורדים' שהוציאו את דיבת הארץ רעה, וכתב על מי שכינה 'המרגלים החדשים': "היהודים החנוטים שנשקעו כבר בביצות הגלות עד הצוואר לא יקיצו אפילו אם ישמעו כי בארץ-ישראל הזהב מתגלגל בחוצות. צר לי על קטנות-המוח, טמטום-הלב של אלה הצעירים שאין להם אפילו אומץ-לב להודות כי ברחו משדה-המערכה". (זכרונות, עמ' 40).

פעיל מרכזי במפלגת 'פועלי ציון'

לאחר שחלה, רעב, עבד קשה ואיבד את אהבתו, שקע דוד הצעיר בעסקנות הפוליטית - שהעניקה לו תמיד את טעם החיים. הזירה המפלגתית בארץ רעשה וגעשה כאשר כמה מאות צעירים התפלגו בין רסיסי מפלגות שקיימו ביניהם מערכת יחסים עכורה. שתי הקבוצות הבולטות היו 'פועלי ציון' ו'הפועל הצעיר'. אותם מתי מעט יקימו את מאגר המנהיגים שישלטו ביישוב ובמדינה עד למהפך הפוליטי בשנת 1977. תלי תילים של תזות מלומדות נכתבו על ההבדלים ביניהן, וניתן לתמצתן במספר מלים: 'הפועל הצעיר' היו לאומיים יותר, בעד השפה העברית, ובעד שמירת זכויותיו של הפועל העברי אך בלי כל התיאוריות המרקסיסטיות. 'פועלי ציון' לעומתם ביקשו להתעלות מעל ללאומיות הצרה, להיות חלק מהאינטרנציונל הסוציאליסטי, תמכו בהכרה ביידיש כשפת הפרולטריון העברי, וראו בפועל הערבי שותף למלחמת המעמדות.

לכאורה מתבקש שדוד הצעיר יצטרף ל'פועל הצעיר': הוא היה מהלוחמים הנלהבים ביותר לשפה העברית, לחם בעבודה הערבית, והיה ציוני לאומי בכל נימי נשמתו. התיאוריות המרקסיסטיות לא דיברו כלל אל ליבו. הוא התוודה כי מעולם לא קרא בכתביו של דב בר בורוכוב, שהיה לנביאם של אנשי 'פועלי ציון', לאחר שהצליח לשלב בין ציונות לסוציאליזם.
העובדה כי הפציר באביו לעלות לארץ ולרכוש משק חקלאי כאחד מהקפיטליסטים, ולימים התרה באחותו רבקה שתעלה לארץ רק אם תשיג הון שיאפשר לה לחיות מהריבית, מלמדים עד כמה היה רחוק מהמרקסיזם.
אם כן מהי הסיבה שדוד דבק דווקא ב'פועלי ציון'? ייתכן כי הסיבה נעוצה בכך שמבין תשעת האבות המייסדים של 'הפועל הצעיר' (1905), ארבעה היו מיוצאי פלונסק: שלמה לביא, שלמה צמח, יצחק כבשנה וליפא טויב. הלוא 'אין נביא בעירו', ולדוד היה ברור כי שלמה צמח המוכשר ממנו יאפיל עליו.

שלמה צמח

לאחר שניסה ללא הצלחה לשכנע את חבריו לאחד את שתי המפלגות, החל לפעול באינטנסיביות ב'פועלי ציון'. במפלגה הזו ניהל מלחמת חורמה נגד האגף השמאלי שלה אשר נוהל בידי שלושים חברים שהגיעו מהעיר רוסטוב שברוסיה. ה'רוסטובים' שלא ידעו עברית, היו מהפכנים רוסים לכל דבר ועניין - הן בגינוניהם ובן באידאולוגיה שלהם. כל המפלגה מנתה כשבעים חברים כך שלקבוצה הרוסטובית הייתה השפעה מכרעת.

מויסיי נוחימוביץ, מנהיג הרוסטובים שחזר לברית המועצות,

היה לשר התחבורה ונרצח בטיהורים של סטלין

בשלהי 1906 נערכה ביפו הועידה הראשונה של 'פועלי ציון' בארץ ישראל. כל חברי המפלגה נהרו ליפו מכל קצווי הארץ, ומנו בסך הכול כ-150 חברים. דוד ושלמה צמח צעדו כמה שעות ברגל – צמח לכינוס 'הפועל הצעיר' ודוד לזה של 'פועלי ציון'. בכנס פגש דוד את ישראל שוחט, שאותו הכיר עוד בחו"ל, ואשר עלה ארצה שנתיים לפניו. שוחט, בעל הקסם האישי והנטייה לקונספירציות של שותפי סוד, העדיף לפעול מאחורי הקלעים. הוא היה זקוק לפעיל שיחזק את האגף הימני של המפלגה, ויהא בעל יכולת רטורית. הוא בחר בדוד, פרס עליו את חסותו, וכך הגיע העולה החדש לתפקיד יו"ר הוועידה, וחבר הוועדה המנסחת של המצע המפלגתי. 

ועדה בת עשרה חברים נבחרה כדי ליצור מצע משותף לכל רסיסי הקבוצות שכינו עצמן 'פועלי ציון', והתכנסה בתחילת אוקטובר 1906 בחאן ברמלה. היה משהו מגוחך בבחירה ברמלה כדי לשמור על סודיות בסגנונם של המהפכנים הרוסים, כי הם בלטו בעיר שלא היה בה אף יהודי מלבדם. ההחלטות שכונו 'הפלטפורמה של רמלה', אושרו בהתכנסות מועצת 'פועלי ציון ביפו בראשית 1907.

דוד הצעיר היה בשיאו, ולאביו כתב בגאווה כי 'בפתח תקווה יסדנו את האגודה הפרופסיונלית הראשונה' בנוסח דברי הרצל. הוא גם התפאר כמכתבו כי הוזמן, כנציג מפלגתו, למסיבת התה שזלמן דוד לבונטין ערך לכבוד נשיא ההסתדרות הציונית דוד וולפסון, שהגיע לביקור בארץ. את וולפסון תיאר כעסקן חרוץ ומבין דבר, אך לא איש שיוכל למלא את מקומו של הרצל.
הוא שאף להיבחר כציר לקונגרס הציוני בהאג שם קיווה לפגוש את שמואל פוקס אשר געגועיו אליו לא פסקו.
תקוותיו נגוזו כאשר יצחק בן-צבי הגיע לארץ במרץ 1907. ישראל שוחט החל לחשוש מהצעיר הדומיננטי, העצמאי בדעותיו, וקידם את בן־צבי תוך דחיקתו של דוד. בן צבי היה בעל עבר מהפכני שישב בכלא, חברו הטוב של בורוכוב, נעים הליכות, חם ולבבי.


רחל ינאית ויצחק בן־צבי

חודשיים לאחר מכן, במאי 1907, התקיימה הוועידה השנייה שבה ביקורתו הבלתי מתפשרת של דוד על 'הרוסטובים', הקרע ביחסיו עם שוחט והסתייגותו מבן-צבי גרמו לתבוסתו המשפילה. הוא נחל כישלון צורב בבחירות החשאיות לנציגות בוועידה העולמית של 'פועלי ציון' ולקונגרס הציוני הקרוב, ולא נבחר מחדש לתפקידים שאותם מילא במפלגה. 

שיא ההשפלה אירעה בכינוס שלישי של 'פועלי ציון' בספטמבר 1907 כאשר ישראל שוחט כינס בחדרו כמה פעילים נבחרים, והדיר את דוד. שוחט פעל כדי להגשים את חלומו ולהקים מסדר חשאי של שומרים מזויינים, אנשי סוד בהשראת הקוזקים וגיבורים עבריים מהעבר הרחוק. "בספר 'תולדות ההגנה' כתוב שהאווירה בפגישה שידרה 'מסתורין ורומנטיות של פעולת מחתרת'. שוחט היה הדובר העיקרי. כולם התרשמו ממזגו הסוער והחליטו להקים מעין מסדר חשאי של שומרים. הם קראו לו 'בר־גיורא' על שם אחד ממנהיגי המרד היהודי נגד השלטון הרומאי. בן־צבי הציע את הסיסמה 'בדם ואש יהודה נפלה – בדם ואש יהודה תקום'. הנאספים חשו כמו נכחו במעמד הר סיני". (שגב, עמ' 87). העובדה שלא היה בין הנבחרים פגעה בדוד, והעלבון נצרב לכל ימי חייו. הוא הזכיר את ארגון 'בר גיורא' פעם אחת בזיכרונותיו הארוכים ומהמפורטים, ובתוך סוגריים. לימים נשאל ישראל שוחט מדוע הדיר את דוד, והוא ענה כי בן־צבי היה 'רב סוציאליסטי' שהדריך את חברי הארגון, והם חששו ממנהיג רוחני נוסף העלול לעורר ספקות וויכוחים. במילים אחרות: בן־צבי עדין הנפש נראה לשוחט צייתן שאינו מסכן את מעמדו, וזאת להבדיל מדוד הדומיננטי. 

דוד הפגוע לא ויתר. כבר אחרי הוועידה השנייה הוא התרחק מחבריו להנהגת 'פועלי ציון', החל 'לחרוש את השטח', ולהיפגש פנים אל פנים עם פועלים ברחבי הארץ. נקדים את המאוחר ונספר כי הוא הביס את כולם: מוסיי רוחימוביץ, מנהיג ה'רוסטובים', שב לרוסיה, היה לשר התחבורה בממשל הסובייטי ונספה בטיהורים של סטאלין. ישראל שוחט שהקים את 'השומר' נוצח על ידי דוד, עבד במשטרת ישראל והורחק מכל עמדת השפעה וכוח. יצחק בן־צבי, שקירב אליו את דוד והתיידד עמו, היה לנשיאה השני של מדינת ישראל. אדם אהוב על הכול שעסק בטקסים, במחקר היסטורי והתמחה בתולדות קהילות ישראל, אך גם הוא היה רחוק מכל השפעה פוליטית או
עמדת כוח של ממש.

 

ישראל שוחט

אך בינתיים, מובס ומאוכזב עזב דוד את פתח תקווה וחיפש את דרכו. לאחר שעשה שבועות אחדים בכפר סבא, קם והלך לראשון לציון כדי לעבוד ביקב. שם דרך ענבים כשהוא יחף. לבוש סינר ארוך ומכנסיו מופשלים עד לברכיו. הוא התערב עם חבר מי ביניהם יוכל לדרוך ענבים במשך זמן רב יותר, וניצח בהתערבות לאחר שדרך ענבים במשך שלושה ימים רצופים. שנים לאחר מכן 'לא יכול היה לטעום טעמו של יין'. משם עבר לרחובות עד שגמלה בלבו ההחלטה להצטרף לשלמה צמח שעלה לגליל לסג'רה.

הגליל, אזור הספר הפראי, הלא נודע, היה למשאת נפשם של צעירי העלייה השנייה שראו בו את ה'ארץ המובטחת'. החקלאות במרחבים הפתוחים, עם מחרשה וסוסים קסמה להם יותר מאשר גידולי הנטיעות של מושבות יהודה. לאביו כתב כי בגליל 'יש הרבה חלב, חמאה וגבינה. העובדים אינם שכירי יום אלא פועלים שנתיים'.
 
ברל כצנלסון כתב: "ארץ ישראל הייתה מחולקת למחוזות וכל מחוז חי בכלל את חייו המשונים. ביפו הייתה הרגשה שפה 'זה עוד לא ארץ־ישראל', פתח־תקווה זה 'מעט ארץ ישראל'. ארץ־ישראל מתחילה רק בגליל".

באוקטובר 1907 עלה דוד גרין הצעיר אל הגליל.

בסג'רה


לאחר התבוסות הפוליטיות המשפילות ונטישתה של רחל, נענה דוד בהקלה להזמנתו של שלמה צמח להצטרף אליו, ולהתגורר בסג'רה. גם בחלוף השנים לא הפסיק להתפעם מכך שצמח לא נטש אותו, ו'הוליך אותו' במשך שלושה ימים ברגל עד שהגיעו, באוקטובר 1907 ליעדם.

ההתלהבות שחש ביומו הראשון בארץ־ישראל שבה לפעום בליבו: "אחרי יהודה היתה לי סג'רה כמעט מה שהיתה לי פתח תקווה אחרי פלונסק וורשה. כאן מצאתי את ארץ ישראל אשר חלמתי עליה. הטבע, האנשים, העבודה - הכול היה פה שונה, יותר ארץ ישראלי, וריח המולדת היה בוקע פה מכל שעל אדמה. פה בסג'רה מצאתי סביבת המולדת, שכל-כך ערגתי לה. אין עוד חנוונים וסרסורים, שכירים זרים, הולכי בטל החיים על עמל אחרים. כל בני המושבה עובדים ונהנים מיגיע כפיהם. הגברים חורשים, משדדים וזורעים אדמתם. הנשים עובדות בגינה וחולבות את הפרות, והילדים רועים עדרי אווזים בגורן ורוכבים על סוסים לקראת אביהם בשדה. בני הכפר הם, ריח הקמה והזבל נודף מהם ופניהם שזופי שמש". (זכרונות, עמ' 35-34).
הייתה זו מושבה קטנה הבנויה על צלע גבעה, בה התגוררו כמה עשרות איכרים, בהם אשכנזים, ספרדים, ילידי פולין, כורדיסטן, תימן ואף כמה גרים רוסים. העבודה נעשתה כולה בידי האיכרים היהודים.

האזור היה מוקף כפרים ערביים וצ'רקסים עוינים, אך דוד גרין הצעיר ראה רק את הנוף המדהים. בסגנון מתפעם שאפיין אותו בראשית ימיו בארץ, כתב:

"ובהיות יום חם, יום בהיר, אחד מאותם הימים הנפלאים שבארץ-ישראל, עולה אני על גבעה נישאה - ומחזה נשגב, מראה הוד בלי סוף מתגלה פתאום. פה, לרגלי, גבעות ירקרקות, עמקים פורחים, עטופים מרבדי בר צעיר, והררי תכלת, ולמולי, צפונה זקוף הר ענק, זקן הרי ארץ-ישראל - זהו החרמון אשר שלג עולמים רובץ עליו! ארץ פלאות היא ארץ ישראל" (זכרונות, עמ' 41).
לימים סיפר כיצד יומו החל בארבע וחצי בבוקר בהאכלת הבהמות ברפת, לאחר מכן הכין לעצמו תה, עם דמדומי החמה הוליך את העדר לשתייה בשוקת, ולקראת הזריחה יצא אל השדה: "גם העבודה שכאן הניחה יותר את דעתי. אין אותו היובש, המונוטוניות של עבודת המעדר ביהודה. הולך אתה אחרי הצמד ונוהג במחרשה. רואה אתה את עצמך שותף למעשי-בראשית". (זכרונות, עמ' 35). "כמה נעימה וקלה היא החרישה. השוורים הולכים לאט לאט, בנחת ובמתינות כבעלי בתים חשובים, ויש פנאי לחשוב ולהזות ולחלום - וכלום אפשר לא לחשוב, בשעה שהולך אתה וחורש אדמת ארץ ישראל ורואה סביבך יהודים חורשים אדמתם בארצם. כלום אין זה עצמו חלום? אך יש אשר שורי אינם משגיחים כלל בחלומות, ולא אכפת להם כנראה לגמרי שזוהי אדמת ארץ-ישראל, וסרים הצדה, ומוכרח גם אני להסיח דעתי מכל החלומות כדי לתת בינה בלב שוורי, וכששבים הם לדרך הישרה שב גם אני לחלומותיי". (זכרונות, עמ' 42).

"בס'גרה לא היה זכר לתהום שהפרידה בין איכרים לפועלים במושבות יהודה. בלילי שבתות וחגים היינו מזדמנים יחד ועורכים בצוותא הילולות וחינגות". (בסג'רה, עמ' 55). דוד ייסד אגודה בשם 'עבריה' שנועדה להעניק שיעורי ערב בעברית, ומילא תפקיד בספריית היישוב.
 

ישראל ומניה שוחט מגיעים לסג'רה

האופוריה התפוגגה מהר מאוד כאשר כחודש לאחר בואו, הגיעו מניה וישראל שוחט בראש קולקטיב של עשרים חברים, מהם שש נשים.
מניה וילבושביץ הנמרצת, בעלת עבר מהפכני ברוסיה, ביקשה להקים במושבה הגלילית קולקטיב חקלאי שיקבל עליו את עיבוד הפלחה במקום בתנאי אריסות. לאחר שנדחתה על ידי ראשי 'הפועל הצעיר' ו'פועלי ציון', התקבלו רעיונותיה דווקא על דעת קבוצתו החשאית של שוחט. השניים אף נישאו, וקיבלו זיכיון בחוות הלימוד שבראש הגבעה אשר ניהל האגרונום קראוזה מטעם יק"א.
היה זה אותו ישראל שוחט שרומם את מעמדו של דוד ב'פועלי־ציון', אך החליפו ביצחק בן־צבי נעים ההליכות, ודאג, באורח משפיל, שלא יצורף לארגון החשאי 'בר־גיורא'. פרופ' יוסי גולדשטיין סבור כי דוד ידע על תכניתם להגיע לסג'רה, והיה בכך כדי להמריצו להגיע לפניהם. "מפאת כבודו הפגוע עדיף היה, כמובן, שיגיע למושבה לפני בואם, כדי שאיש לא יוכל להַלְעיז שהזדחל בעקבותיהם. ואכן הוא הקדימם בחודש ימים". (גולדשטיין, עמ' 45).
שלמה צמח שהחל להתפרסם כסופר, והיה ממקימי ארגון 'החורש', תיעב את שוחט ובני חבורתו: "הוא תיאר אותם כבני אדם משונים, קולניים ושחצנים שבאו להשתלט על החווה והתנהגו ככובשים". (שגב, עמ' 91). הוא עזב בגללם את סג'רהוכך עשה גם שלמה לביא (לבקוביץ), חברם מפלונסק.

דוד עזב את עבודתו בחווה, שכר חדר בביתו של האיכר אברהם סיני רוגצ'בסקי ועבד אצלו כשכיר יום. נכדו של האיכר סיפר על ימיו של דוד בסג'רה: "הוא הרגיש שמעמדו בין פועלי החווה אינו לרוחו. חברי 'בר־גיורא' שהתרכזו בחווה, היוו קבוצה מלוכדת, מיוחדת, הם התאמנו בנשק ועסקו בתרגילי התעמלות בחצר, בראשם עמד ישראל שוחט שמעמדו בקרבם התבלט כ'שייח' ערבי שכולם מצייתים לו. מצב זה יצר אי־שייכות בלב הפועלים שלא היו בסודם של האנשים האלה. בן־גוריון לא הצטרף לקולקטיב. הוא לא רצה להיות כפוף לסידור עבודה שייעשה על־ידי מניה וילבושביץ וישראל שוחט, השולטים ב'קולקטיב' כמפקדים. הוא פרש מעבודתו בחווה והעדיף להיות פועל בשכר אצל פלח עברי". (בסג'רה, עמ' 30).

האיכר אברהם רוגצ'בסקי רגב


בסתיו 1908 שמח להשתחרר מהאווירה המעיקה, ונסע לפלונסק כדי להתייצב לשירות בצבא הרוסי - כדי שאביו לא יאלץ לשלם קנס בגין 'עריקתו'. הוא נפגש עם משפחתו, הוכר כשיר לשירות והושבע אמונים לצאר, אך ערק מהמחנה, עבר את הגבול לגרמניה באמצעות מסמכים מזויפים, ובסוף דצמבר שב לארץ ישראל. עריקה לאחר גיוס לא הייתה כרוכה בקנס.
״החלטתי לנסוע״, כתב למשפחתו, ״לא רק מפני שחס אני על הקנס, אלא גם – ובייחוד - מפני שרוצה אני להתראות אתכם, כי אם אתם מתגעגעים אלי, האחד, תוכלו להבין ולעשות חשבון עד כמה מגיעים געגועי לכולכם״. (גולדשטיין, עמ' 48).
 
השמירה

בינתיים המצב הביטחוני החמיר, והעימותים בין חברי המושבה לערביי הסביבה היו לדבר שבשגרה. המתיחות גברה לאחר שאנשי 'בר־גיורא' הצליחו להביא לפיטוריהם של השומרים מהכפרים הסמוכים, שהיו מעין גובי דמי חסות שהבטיחו את השקט בהיותם הגנבים בפוטנציה. גם רכישות אדמה גדולות בגליל על ידי המוסדות הלאומיים הציוניים העלו את מפלס המתח. תגרות פרצו עם ערביי זביח, כפר קאנה, סגירה הערבית ולוביה. השומר דוב שוייגר גסס בבית חולים לאחר שהותקף בדרכו למצפה.
הצבא בטורקיה אילץ את הסולטן הישיש עבד אל חמיד לחתום על מנשר 'החוריה' - חירות. המהפכה עוררה גל של התלהבות ברחבי האימפריה, וגם היהודים ראו בה סיכוי להגשמת מאווייהם הלאומיים. דוד כתב: "במשך הזמן התברר שהתקוות היו נטולות כל יסוד. הערבים הנבערים פירשו את סיסמת ה'חוריה' כהרשאה לעשות ככל העולה על רוחם ולנהוג באלימות". (בר־זוהר א, עמ' 70).
האגרונום קראוזה דאג לספק לפועלים רובים, והם התרגשו כילדים לקבלם. דוד סיפר בזיכרונותיו: "החדר הגדול ב'חאן' שבו ישבו רוב הפועלים, נהפך פתאום למלון שודדים. אדם שנכנס לשם בערב - ראה לפניו כשני מנינים של בחורים, יושבים על המיטות, ובידו של כל אחד רובה! זה מנקה את הקנה, זה מכניס ומוציא את הכדורים, וזה ממלא את האשפה, משווים את הרובים זה לזה, מונים את השבחים והחסרונות של כל אחד, תולים אותם על הקיר ושוב מורידים, שמים על השכם ומסירים - עד שמגיע זמן השינה". (זכרונות עמ' 38).

"בזיכרונותיו סיפר עד כמה הרואי היה המאבק על השמירה העברית, ובגאווה לא מוסתרת זקף לזכותו חלק לא מועט מהצלחת המאבק. הוא אף קבע חד וחלק כי שימש 'השומר הראשון במושבה'. בפועל, באותו פרק זמן לא השתתף בשמירה. חברי הקולקטיב, לא סיפקו לו נשק כדי שיוכל להגן על עצמו, לכן נאלץ לרכוש נשק בכספו: אקדח מסוג 'בראונינג'".(גולדשטיין, עמ' 47).

פסח תרס"ט 1909 – אסיפת 'פועלי־ציון' והקמת ארגון 'השומר'

בפסח תרס"ט – 1909 נאספו חברי 'פועלי־ציון' כדי לקיים את אסיפת המפלגה, ולחגוג את ליל הסדר המשותף בסג'רה. הפעילים הגיעו מכל רחבי הארץ כדי לקבל החלטות, ובעיקר כדי להקים את ארגון 'השומר' במקום ארגון 'בר־גיורא' החשאי. רחל ינאית בן־צבי שהלכה את כל הדרך לסג'רה ברגל עם יצחק, סיפרה בזיכרונותיה כיצד שמחו לפגוש את אלכסנדר וציפורה זייד, האחיות שטורמן, צבי בקר, ישראליק גלעדי וחברים נוספים לדרך ולמאבק.
תום שגב כתב על חברי 'בר־גיורא': "הם אימצו להם כמה מסממני הזהות של הילידים הערבים: חבשו כאפיות, בישלו קפה בפינג'אנים, שילבו בדיבורם מילים ערביות וערכו מופעי רכיבה – 'פנטזיות' בערבית – לכבוד אורחים רמי מעלה. באורח פרדוקסלי זו היתה דרכם להיפטר מתרבות המהגרים שהביאו איתם מארצות מוצאם, להיות ל'יהודים חדשים'". (שגב, עמ' 93). ואכן רחל ינאית מספרת קבלת הפנים שנערכה למניה וישראל שוחט: "משעה לשעה נעשית האווירה מתוחה יותר. הכול מצפים לבואם של מניה וישראל. והנה סוסים דוהרים במרחק. מה מרהיבות הסוסות ומה הדורים הקישוטים שעליהן! הרוכבים מכורבלים בעבאיות ארוכות, כפיות ועגלים לראשיהם. וכל מראם אומר משובה בדווית. מי הם ולשם מה באו? – צוחקת צפורה זייד על אזני: 'מה לך כי לא הכרת? הלא החבריה שלנו עורכים 'פנטזיה' לכבוד מניה וישראל'". (ינאית, עמ' 96).
 
בזיכרונותיה סיפרה גם על התרשמותה מדוד גרין הצעיר, שאותו פגשה לראשונה באותו ליל סדר: "מבטי גולש מקלסתר לקלסתר ומתעכב על פני חבר אחד שנכנס והתיישב בפינה והוא מכונס בתוכו. יש בו משהו המייחד ומבליט אותו מבין השאר. גבות עיניו קמוצות ומסתירות את עיניו כליל, רק מצחו מדבר בעדו – רחב המצח וגבוה ושיער מתולתל עוטר את הראש הגדול שלא כרגיל. הנה הרים ראשו, תפסתי רגע את מבט עיניו, ומבטו שלוח למרחקים. אם גם כלפי חוץ הוא נראה שליו, מעיד עליו מבטו החודר כי בתוך־תוכו סוער הוא". (ינאית, עמ' 98).
הצלם משה פכטר הוזמן לצלם את ליל הסדר, והותקף בדרך על ידי שודדים מעין כנא. הוא נלחם בתוקפיו, ופצע את אחד מהם. הפצוע הובהל לבית החולים ומת שם, אך לפני מותו סיפר שהיהודים פגעו בו. בחדר האוכל המקושט השתררה דממה כי הכול הבינו היטב את משמעות הריגתו של השודד, ואת תחילתה של סאגת נקמת הדם. דוד תיאר את תחושותיהם: "צל שחור היה פרוש סביבנו – צל המוות האורב בסתר. איש לא הגה הדבר בפיו, אך כל אחד מאיתנו ידע בנפשו וקרא בעיני חברו: תלויה החרב הנוקמת ועל ראש אחד מאתנו תיפול. הגורל יבחר את קורבנו. כולנו היינו נכונים – וחיכינו". (שגב, עמ' 99). הגורל בחר בפועלים קורנגולד ומלמד שנהרגו על משמרתם.

ארגון השומר:
הקולקטיב התפרק בסוף 1908 לאחר שנה חקלאית מוצלחת, וחבריו העדיפו להתמקד בשמירה. דווקא הצלחתו של ארגון 'בר־גיורא' החשאי עודדה את שוחט להקים ארגון רחב יותר, שיפעל בגלוי ויחתום על חוזי שמירה עם יישובים רבים. חברי שני הארגונים היו בחלקם בוגרי ההגנה העצמית שהתארגנה מול הפרעות ברוסיה, ורצו להקים כפרים לאורך הגבולות דוגמת כפרי הקוזקים ששילבו עבודה חקלאית עם עבודת הצבא.
דוד קיווה כי הפעם יוזמן להשתתף בארגון החדש, וכי הדרתו מ'בר־גיורא' לא תחזור על עצמה, אך נחל אכזבה מכאיבה. "הוא ידע שרחל ינאית עומדת להתקבל כחברה ב'שומר' – רחל שטרם מלאה שנה לעלייתה ארצה, מתגוררת בירושלים ולא במושבה, הייתה מורה, לא פועלת ולא שומרת, היא תתקבל כחברה ב'שומר' ואילו הוא, פועל חקלאי, בעל אקדח בראונינג, שהשתתף בשמירה בסג'רה – לא נמצא ראוי להתקבל כחבר ב'שומר' – מפח נפש, קשה להשלים. מתנגדו של בן־גוריון היה ישראל שוחט, שעל פיו יישק דבר. טביעת עינו של שוחט אמרה לו שדוד אינו מסוגל לסור למשמעת עיוורת ל'ראש', שכל מלה שלו פקודת חיים". (בסג'רה, עמ' 54). "לימים טענו אנשי השומר כי הוא לא נראה להם מתאים לאגודה! מפוזר וחולמני היה, מרחף בעולמות אחרים - ולא ניכרו בו כלל תכונותיו של איש נשק". (בר־זוהר א, עמ' 72).
שאול אביגור, אחד מהאנשים הקרובים לבן־גוריון, סיפר כי העלבון הזה בער בו עד יומו האחרון. הוא חזר ושאל את רחל ינאית, שנים רבות לאחר מכן, מדוע לא רצו בו. התשובה הייתה ברורה, שוחט חיפש אנשים שיצייתו לו, והיה ברור לו שדוד יהיה סכנה למנהיגותו. דוד נטר בעיקר לרחל ינאית ויצחק בן־צבי שהיו חבריו, ולא נלחמו על כך שיצורף אפילו לארגון המורחב. הוא חש נבגד בשנית, ורחק מחבריו למפלגה.

חזרה למגרש הפוליטי

גם בימיו כפועל חקלאי, לא ויתר דוד גרין על הפעילות הפוליטית. הוא היה כל ימיו איש של שטח שהסתובב בין הפועלים, שמע את מצוקותיהם, עודד אותם וחיזק את מעמדו. דווקא התנגדותו העיקשת של שוחט לקבלו לשורות ארגון 'השומר' שיקפה באופן פרדוקסלי את התחזקות מעמדו, ואת חששו של שוחט ממי שיאיים על ההגמוניה שלו. פרופ' גולדשטיין כתב: "בנדודיו ברחבי הארץ נוכח לדעת כי אף שבן-צבי, שוחט והרוסטובים דחקו אותו ממפלגתו, יצא שמו בארץ כמנהיג פוליטי. לכל מקום שהגיע אליו בנדודיו זכה לקבלת פנים אוהדת, ולא רק מצד מי שהכירו אותו מקרוב, דוגמת יבנאלי, אלא גם מצד מנהיגים ופועלים. הוא למד כי ההערכה כלפיו גבוהה עשרת מונים מהערכתו העצמית הנמוכה, שאימץ בעיקר מאז בואו לסג׳רה. אולי משום כך כששב ליפו בתחילת מארס 1909 דן עמו בן-צבי, גם הוא איש פוליטי בעל חושים חדים, על חזרתו לפעילות מפלגתית. מנהיג 'פועלי־ציון' בארץ ידע על הקרע הקשה בין גרין לשוחט, אך היה ברור לו שמעמדו הפוליטי של גרין בקרב חברי מפלגתו הולך ומתחזק". (גולדשטיין, עמ' 51).
 
בחירתו כנציג מפלגתו בטקס קבלת הפנים שנערך במרץ 1909ביפו למשורר הנערץ עליו – חיים נחמן ביאליק, היוותה איתות לחזרתו של דוד גרין אל מרכז הבמה הפוליטית.

הגעגועים למשפחה 

הדיכאון והבדידות לא נעלמו גם בימיו בסג'רה. לביא וצמח נטשו, רחל התחתנה ואנשי הקומונה של ישראל ומניה שוחט היו שנואים עליו. לשמואל פוקס כתב:
"יש אשר מרגיש אנוכי לפעמים כי בודד וגלמוד הנני, בלי כל איש קרוב וחביב, באין רע מבין ומרגיש את נפשי - וגעגועים עזים בוערים יתקפוני, ואני מוציא אז את מכתביך וקורא וקורא בצימאון, וכעין צער דוקר על מה שהיה ועבר בוקע ועולה ממעמקי הלב. בחיי הפרטיים חש אני לפעמים גלמודיות נפשית, מרגיש את צערה העמוק בכל ליבי, ואיני מוצא לי בין כל המון מכרי אף אחד, או יותר נכון את האחד, ידיד אח יקר קרוב ומקושר ברוח, בנפש בלב". (בר־זוהר א עמ' 65). פוקס לא ענה והקשר בין השניים נפסק. מעתה הופנו מכתבי הגעגועים למשפחתו הרחוקה.

עומד דוד גרין

יושבים מימין: משה קוריטני, אשתו האחות ציפורה והאחות 

רבקה

"מאחורי הפסח לא השגתי מהבית אף מלה אחת. מדוע? מדוע? כלום לא תדעו כי יש אשר הגעגועים יחלקו ויעיקו הלב עד כדי התפקעות, ורק מכתב יכול להשקיט קצת את הכאב. הנה תמונותיכם לפני, ואני מסתכל בהן ושואל אותן - אך לשווא. אילמות הן, אילמות. עברו עלי כבר כמעט שנתיים-אומנם לא בניכר, אך רחוק מכם, וכמה פעמים, ביחוד בערבי החגים, ביקשתי להיות יחד עמכם, לשבת לשולחן אחד, להקשיב לשיחתכם - ולו רק לרגע אחד. כמה פעמים טיילתי לי יחידי, עיני בכוכבים וליבי עמכם... הנה ארצי, ארץ הקסמים, לפני, והיא כה קרובה, דובבת לליבי - ובכל זאת הלב נלחץ מגעגועים לשם, לארץ נכרית, לארץ צלמוות... כמו אותו האסיר שיצא לחופש והשאיר בכלא כל רעיו וקרוביו והוא מתהלך בן חורין ונמשך אל בין הכתלים המסוגרים". (בר־זוהר א, עמ' 66).

הוא הפציר בבני משפחתו שיעלו ארצה וירכשו משק חקלאי. רחוק מאוד מהאידאולוגיה ה'פועל־ציונית':
 "לי לעצמי אין חפץ להיות או להישאר איכר. שונא אני את הקניין הקרקעי המקשר את בעליו, אני בכל נפש אוהב חופש, חירות הגוף והנשמה". (בסג'רה, עמ' 56). אך למרות זאת היה מוכן להיות איכר אם 'עתידנו המשפחתי ידרוש זאת ממני'. ביקש שישיבו לו באופן מידי, רצוי במברק: 'יפו – גרין – קדימה', אך זה לא קרה, ובני משפחתו לא גילו כל עניין בעלייה לארץ.
דוד גרין עזב את סג'רה בקיץ 1909, ועבד במקומות שונים. בזיכרון יעקב הימם את שותפו למגורים באסם, ביכולתו ללמוד כל הלילה, ולצאת לעבודתו עם הזריחה. הוא לקח שיעורים פרטיים במתמתיקה, למד ערבית וצרפתית, קרא את 'פאוסט' לגיתה, את מחזות שייקספיר, המסות של טולסטוי וספרי עיון.
על ימיו בסג'רה (כ-13 חודשים) אמר: "סג'רה הייתה בשבילי חוויה עמוקה בחיי, למרות שעברתי וחייתי חוויות שהרנינו עם ועולם, אינני מתבייש לומר – אין כסג'רה'". (בסגרה, בהקדמה).

היחס המיוחד למושבה ליווה אותו כל חייו: בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור הגיעה אליו משלחת שסיפרה כי יש להם רק 13 לוחמים נושאי נשק. בן־גוריון דאג לשלוח אליהם יחידה של 25 אנשי הגנה שהצילו את המושבה.
גם לאיכר שבביתו גר ושבשדותיו עבד - אברהם סיני רוגצ'בסקי – שמר פינה חמה בליבו. הוא תמיד מצא זמן לפגוש אותו, הגיע למיטתו בעת חוליו למרות סדר יומו העמוס, והספיד אותו בהלווייתו. 

במערכת 'האחדות'

 דוד גרין שב כמנצח לוועידה השישית של 'פועלי־ציון' שהתקיימה באפריל  1910 ונבחר לתפקידי מפתח במפלגה. פרופ' גולדשטיין כתב: "הצירים העריכו אותו ובטחו בסגולותיו. הם הכירו את אישיותו הסגורה, הרחוקה למשל מאישיותו המלבבת והפתוחה של בן-צבי. אך נוקשותו, לסגירותו ולשקט הלא נעים שהשרה לעתים סביבו, נלוו מעלותיו של מנהיג: הגיונו, תפיסותיו האידיאולוגיות החדות, עקשנותו הבלתי מתפשרת ודבקותו היוקדת בעולם הערכים שבו האמין". (גולדשטיין, עמ' 58)
יצחק בן־צבי היה נחוש להחזיר את דוד גרין להנהגת 'פועלי־ציון', ולשתף עמו פעולה. באותה וועידה הוחלט על ייסוד ביטאון מפלגתי בעברית שיקרא 'האחדות', ובני הזוג בן־צבי התעקשו שדוד יצורף לצוות המערכת. המפלגה הוציאה, בימי הזוהר של 'הרוסטובים השמאלנים', בטאון ביידיש בשם 'דער אנפאנג' (ההתחלה), אך הוא נכשל ונסגר תוך זמן קצר. דוד, נציג הימין במפלגה, שהתנגד בתוקף לשפה היידית ונלחם על כבודה של העברית - ראה בכישלון עדות לצדקת דרכו.

הסיבות לבחירתו למערכת העיתון היו התחזקות מעמדו הפוליטי, וכן שליטתו בעברית בנוסף ליידיש ורוסית. בר־זוהר מציג את עמדתו המצטנעת של דוד גרין - אל מול ההצעה המחמיאה: "כשנודע הדבר לגרין, תמה מאוד ונרתע מההצעה. 'מה אני אכתוב, חזר ואמר לידידיו, אינני יודע לכתוב. מעולם לא כתבתי'. הם המשיכו להפציר בו. והוא סבור היה, כי גילה את הסיבה שבגללה נפלה הבחירה דווקא עליו. 'החברים האחרים במערכת לא היו פועלים', הסביר לימים, 'הם רצו כי יהא ביניהם לפחות פועל אחד, שמבין את בעיות הפועלים, ושיודע ענייני העבודה, ובחרו בי'".(בר־זוהר א, עמ' 77). השליטה שלו בשפה העברית הייתה טובה משל חבריו למערכת, ובמיוחד משל יעקב זרובבל האידאולוג שלא שלט בשפה העברית.

מימין לשמאל: עומדים אהרן ראובני ויעקב זרובבל.
יושבים: יצחק בן־צבי, דוד בן־גורין, ויוסף חיים ברנר

ארבע שנים לאחר עלייתו לארץ תם פרק העבודה החקלאית, ומעתה יקדיש דוד את כל זמנו לעסקנות פוליטית ולכתיבה. הוא יחזור לעבודת הכפיים רק למשך כשלושה חודשים נוספים, חמישים וארבע שנים לאחר מכן - בשדה בוקר. לאביו כתב בגילוי לב כי אין לו כל נטייה לחיי איכר, והחליט להקדיש את חייו 'לעבודה למען הפועל העברי בארץ־ישראל'.
ביוני 1910 הגיע לירושלים " עלם רזה' מתולתל, עיניו הכהות בוערות בתוך פנים חיוורים, ושפמו קטן ומטופח. לובש היה רובשקה רוסית כהה, מכנסים דהויים, או חליפת צמר עבה ונועל נעלים גבוהות". (בר־זוהר א, עמ' 79).




​בתחילה התגורר אצל רחל ינאית ויצחק ולאחר מכן שכר חדר במרתף טחוב וסבל מהקור ומהרעב, אך לפחות בדידותו הופגה: הקשר עם שלמה חודש לאחר ששב מנדודיו, התגורר בירושלים, וביתו שימש למקום מפגש לאינטלקטואלים צעירים. הקשרים עם יצחק ורחל ינאית היו התהדקו הרבה מעבר לשיתוף הפעולה הפוליטי: "שני הידידים, גרין ובן צבי, חיזרו אחרי רחל בעקשנות ובתמימות בלא לגלוש ליריבות. בחוצות ירושלים, ביום ובעיקר בלילה, הפכה השלישית לחזון נפרץ. במצוות רחל היו הולכים תחילה לחזות בשקיעת השמש מעבר להרי ירושלים. עם רדת החשיכה היו שמים פניהם לבית קפה ערבי קטן בעיר העתיקה, שהצטיין בחידוש האחרון של הטכניקה המודרנית: גרמופון בעל אפרכסת ענקית, מקושטת בציורים צבעוניים. מן הגרמופון בקעו ללא הרף מנגינות מזרחיות מסולסלות. היו השלושה כובשים לעצמם שולחן באחת הפינות, משלמים פרוטה – 'מיטליק' - עבור ספלון קפה תורכי, ומפליגים בוויכוחים ציוניים נלהבים. הוויכוחים לא היו מסתיימים בבית הקפה. שעות ארוכות, לפעמים עד הנץ החמה, היו השלושה סובבים ברגל בסמטות ירושלים, ודנים בכובד ראש של צעירים בעתיד הארץ - בעליה, בעבודה, בהתארגנות. בהתרגשות דיברו על "ייבראיסקו גוסודארסטבו - 'מדינה עברית'. 'מה אהבנו אז את אשמורת הבוקר, את שעת הנץ החמה' כתבה רחל. (בר־זוהר א, עמ' 80). ההמשך ידוע, רחל בחרה ביצחק, והשלושה נותרו חברים טובים כל ימי חייהם.

לא כולם התלהבו מהעיתונאי החדש, והסופר אהרון ראובני - אחיו של יצחק בן־צבי, כתב רומן על מערכת 'האחדות' בו תיאר את דוד בשם בדוי:
"הוא מצטייר כאיש קדורני, 'על פניו קפואה הבעה עקשנית כבושה, חותרת. הוא שונה מהם: יש לו עניין ברעיונות מופשטים. הם מייחסים לו קנאות גדולה ומשווים אותו לסבונרולה, הכומר הדומיניקני בן המאה ה־15. כשאינו מסכים עם מישהו הוא שולח בו מבט בוז. הם לא חיבבו אותו: 'רחוק מכל רגש חי אל אנשים חיים'" (שגב, עמ' 190-108).
 
חברי מערכת האחדות, בהם הסופר יוסף חיים ברנר, העתיקו את מגוריהם לירושלים, כי הם חשו שהעיר משנה את פניה, ובנוסף לאוכלוסייה החרדית היא הייתה למרכז כלכלי בו התגוררו רבבות עובדים ומפרנסים. בן־גוריון טען שאסור לוותר גם על הציבור החרדי: ״הציונים עזבו את בני ׳היישוב הישן׳ לנפשו, ומרחוק עמדו והביטו איך הקהילה מתנוולת בבטלה ובשנוררות, טובעת בבערות פרועה בלי סדרים, קרועה לגזרים, ועדת צבועים ורמאים ורבנים הדיוטים, ותלמידי חכמים שאין בהם דעת, מושלים בהם״. (גולדשטיין, עמ' 60). החשיבות של גאולת הציבור החרדי מהעוני ובערות הייתה אחת הסיבות להתיישבותם בירושלים.
 
ביטאון 'האחדות' יצא לראשונה ביולי 1910 כירחון, בהמשך היה לשבועון, ובשיאו הגיעה תפוצתו ל-350 עותקים. דוד כתב כמה מאמרים בהם על אירוע בפתח תקווה שבו קרעו את דגל הלאום והיכו את הפועלים, כינה זאת 'מעשה קלון', והשתלח בחכם באשי על שאינו מאחד את היהודים ברחבי האימפריה. במאמר השלישי השתמש לראשונה בשם בן־גוריון.
הוא תרגם גם את ספרו של הסוציאליסט ורנר זומברט לעברית וגם את רשימותיה של רחל ינאית. לילות ארוכים ישבו יחד על הארגזים, ליד העששית, כשהוא מתקן את מאמריה שנכתבו בחלקן ברוסית וביידיש, מסגנן ומתרגם. הוא כתב מחזה שלא פורסם, ככל הנראה בשל רמתו הנמוכה וכתב ב'אחדות' ביקורת אחת קטלנית על המחזה 'דון יצחק' של בנטו סימו.

מימין לשמאל, עומדים: ריבקין, רחל ינאית, משה אלקושי, זאב אשור.
יושבים: יעקב זרובבל, יצחק בן־צבי, דוד גולדברג ודוד בן־גוריון

דוד (מעתה( בן־גוריון) שב בסערה אל הנהגת המפלגה. בתחילה נדמה היה כי מנהיג המפלגה הוא יצחק בן־צבי ולצידו יעקב זרובבל, אך בפועל נשלטה המפלגה בידי דוד ויצחק, וזרובבל נדחק לתפקיד האידאולוג. יצחק בן־צבי ורחל, שהחלו את דרכם בארץ, כמנהיגי האגף השמאלי, החלו לקבל את תפיסותיו הלאומיות של בן־גוריון. "כשבן-צבי נשאל על כך הוא ענה שהתפיסות המקובלות של בורוכוב וחבריו נתבדו, שכן העובדות טפחו על פניהם: העלייה 'הסטיכית' לארץ, ליבת תורתם הציונית - הסוציאליסטית, לא התקיימה. מלחמת המעמדות הייתה בגדר אוטופיה בלבד". (גולדשטיין, עמ' 64).
 
בוועידה השביעית נבחרו בן־צבי ובן־גוריון לייצג את 'פועלי­־ציון' בוועידה העולמית השלישית של המפלגה בווינה באוגוסט 1911 בה נכחו כ-4000 צירים מאחד עשר מדינות. שם הם הובילו את הקו הלאומי, שעיקרו הגנה על זכויות הפועל העברי, והתנתקות הדרגתית מדוקטרינת 'מלחמת המעמדות', ואחדות הפועלים הכלל עולמית על חשבון התחושות הלאומיות. הם לא הסתירו בוועידה את עמדתם כי הפועלים בארץ ישראל הם שיגשימו את הציונות, ולא הציונים היושבים בגולה, וכי אחדותם של כל הפועלים בארץ ישראל חשובה בעיניהם מהקשר שלהם אל מפלגתם בגולה. בתגובה הם ננזפו על ידי הנהגת המפלגה, והואשמו בבדלנות (ספרטיסטיזם).
 
בווינה ביקר דוד בפרלמנט ושמע דיונים על יוקר הבשר, ודיברו רק על הסוחרים היהודים שמספסרים במחירים, ומכך למד על עוצמתה של האנטישמיות. הוא גם ניצל את הזמן כדי לבקר את משפחתו בפלונסק.
בן־גוריון כבר תכנן את מהלכיו הבאים שכללו הקמת הסתדרות פועלים בה יאוחדו כל תנועות הפועלים בארץ־ישראל, והשתלטות על קפא"י, הקרן הכספית שהקימה תנועת 'פועלי־ציון' העולמית.
הברית ההדוקה בין שני הבנים – בן־צבי ובן־גוריון - הביאה לתכנון משותף של עתידם, וקבלת ההחלטה לנסוע יחד בקיץ 1911 ללמוד משפטים באימפריה העות'מנית, מתוך מטרה להשתלב בפוליטיקה האזורית
.
פרופ' אניטה שפירא כתבה: "היה גם משהו מגוחך ופומפוזי בהתעסקות האין־סופית בעניינים שבאידאולוגיה, המקיפים עולם ומלואו, שעה שבמפלגה היו פחות ממאתיים חברים. לאותה הליכה על הקו הדק, המפריד בין הנעלה לפתטי, שייך גם הרעיון לנסוע ללמוד משפטים באיסטנבול כדי לארגן את יהודי האימפריה העות'מאנית לכוח פוליטי ולייצגו בפרלמנט של טורקיה". (שפירא, עמ' 35).

בדד בסלוניקי


דוד בן־גוריון החליט ללמוד משפטים בטורקיה כדי לרכוש מקצוע שניתן להתפרנס באמצעותו, אך בעיקר כדי לקדם את סיכוייו להיבחר כציר בפרלמנט ואולי אף כשר יהודי בממשלה העות'מאנית. חבריו לדרך, ישראל שוחט ויצחק בן־צבי הפליגו לקושטא כדי להתחיל את לימודי המשפטים, אך הוא העדיף ללמוד טורקית ולהתכונן ללימודיו בסלוניקי - שהייתה אז חלק מהאימפריה. סלוניקי הייתה זולה יותר, ודוד בן־גוריון גם חלם על גיוסם של המוני הפועלים היהודים לפעילות ציונית. אביו, שלא התלהב מקריירת הפועל החקלאי של בנו, הבטיח לממן את לימודי המשפטים.

ימיו בסלוניקי היו עצובים: אביו, שירד מנכסיו, התקשה לשלוח אליו את הכספים שהבטיח, ודוד ידע חרפת רעב. כשהגיע לעיר הנמל הזהירו אותו שלא יגלה שהוא אשכנזי, כי בזמנו כל הסרסורים בסלוניקי היו אשכנזים. דוד זכר כיצד הזדעזע לגלות כי העבריינים עמם נכלא בהיותו בפולין היו סוחרי נשים יהודים. לא היו לו חברים ולא שפה משותפת עם יהודי העיר שדיברו לדינו. על כן רבה הייתה שמחתו כאשר פגש את רחל ינאית, כשהספינה בה הפליגה לאירופה, עגנה בעיר. השניים נפגשו והתנשקו בפעם היחידה בחייהם, ובעלת הבית שאלה בתדהמה מי זו, ודוד ענה שאחותו.

יצחק ורחל ינאית בן־צבי בתקופה העות'מאנית

לאביו כתב: "אני חי עדיין פה בעיר החוף, ההומייה והשוקקה מהמון אדם רב, כבמדבר שומם - וסביבי אותו העולם הזר והרחוק לי כל כך בחייו, במנהגיו ובלשונו - של היהודים הספרדים. בליל הסדר כתב: "בניכר גם ההגדה אילמת וגם הקניידלך תפלים". (בר־זוהר א, עמ' 91).
 
כשאחיו ואחותו בישרו לו על אירוסיהם כתב: 'הריני משתדל עכשיו להתארס גם אני - אלא שארוסתי שונה קצת מחברותיה כי כלתי - אוניברסיטה שמה. רוצה הייתי, שפייגלה לא תרגיש עכשיו כל מחסור ודוחק. אותו תור הזהב שבו היא חיה עכשיו, אינו מופיע אלא פעם בחיים המלאים כל כן עצב, צער ומרירות, ייסורים ופצעים שותתי דם; הנה פתחתי בשמחה וסיימתי בעצב. האם זה פרי מסיבות חיי או תכונתי היסודית? אך איני יכול להשתחרר גם ברגעי שמחתי היותר גדולים מסבלון אותו הצער העמוק, שחדר לתוך כל הווייתי". (בר־זוהר, עמ' 92).
הוסיף בתורכית מאש אללה (אם ירצה השם), עוד ניפגש כולנו בארץ ישראל.
 
הוא נכשל בניסיונו לקרב את פועלי סלוניקי היהודים, אלו ששלטו בנמל, לציונות. הם היו שמרנים ואף גילו עוינות לרעיונותיו. גם מכשול השפה הפריע לו, והוא סיפר על חוויותיו באסיפה בסלוניקי בה נטל חלק: "דיברתי רוסית, וחבר הפרלמנט הבולגרי תירגם דברי לתורכית. המורה שלי, יוסף סטרומזה, תרגם את דבריו לספרדית, כי רוב הפועלים היהודים אינם יודעים תורכית". (זכרונות, עמ' 56).

באוניברסיטת 'בית החוכמות'

דוד בן־גוריון סיים את לימודי הטורקית בסלוניקי, וביקש להתחיל את לימודיו באוניברסיטת 'בית־החוכמות'. "כדי להתקבל לאוניברסיטה היה עליו לעבור מהמרות אחדות: ראשית, לא הייתה לו תעודת בגרות. למזלו, בזכות קשריו בפולטבה מעברו המהפכני, בן־צבי הצליח להשיג לו תעודה מזויפת". (שפירא, עמ' 36). אביו של דוד נשא בהוצאה הכספית.

שני הרעים בימיהם כסטודנטים 

הוא שכר חדר עם יצחק בן־צבי ויוסף סטרומזה, מורהו לטורקית שהיה לציוני בהשארתו והצטרף ללימודי המשפטים. גם משה שרתוק, דוד רמז וישראל שוחט למדו עמם. ישראל שוחט, שהתנהג כראש מדינה גולה, ניסה ליצור קשרים, בין היתר עם בני הדונמה, כת שבתאית חשאית שאנשיה תפסו עמדות מפתח בשלטון.
 
הבדידות הקשה שממנה סבל בסלוניקי באה אל קיצה, אך הרעב והעוני לא פסקו. אביו התקשה להמשיך ולשאת בהוצאותיו, אך דוד לא חס על עליו וכתב לו: ''במשך שבועיים סבלתי ייסורים נוראים. כפי שאמר לי הרופא, זה בא לי פשוט מאי אכילה כרונית. נוסף לצער תוכל לשער לך את נשבר, והציע לו לחזור לרוסיה ולבנות את עתידו שם ענה: "המטרה שקבעתי לעצמי היא לי שאלת החיים, ורק דבר אחד יחיד ומיוחד יוכל להניא אותי מהשיג מטרתי – המוות". (בר־זוהר א, עמ' 96).
 
למרות העוני והתנאים הקשים הצליח בלימודיו, דבר שהחזיר לו את ביטחונו העצמי לאחר כישלונו בלימודי ההנדסה בוורשה. לימודי המשפטים התאימו לו, ועל הישגיו כתב בגאווה לאביו ולרחל נלקין:
"הנני שבע רצון מאוד ממהלך הלימודים. מעולם עוד לא הייתי מאמין ובטוח כל־כך בכוחותיי כמו עכשיו. האמת היא, שלפני נסיעתי פחדתי קצת. סבור הייתי שלי יהיה קשה מאוד ללמוד שפה. החודש הזה הוכיחני שטעיתי הרבה, והטעות הייתה נעימה מאוד". (זכרונות, עמ' 54).
"הפרופסור הכיר מסגנוני וממבטאי שאיני תורכי, ושאל אותי על מוצאי, מקום הולדתי ואיפה למדתי תורכית. כאשר שמע שאני יהודי מרוסיה – פנה לתלמיד השני שנבחן יחיד איתי: 'הנה זהו אסוננו, שלנו אין תלמידים כאלה". (זכרונות עמ', 64).
בסוף דצמבר, 1913 בשנה השנייה ללימודיו, חלה דוד כי סבל מתת תזונה ואושפז בבית החולים בקושטא לתקופה ממושכת. ימים כאלה עוד לא היו בחיי, כתב לאביו: "כנראה, עשינו שנינו שגיאה נוראה: אתה לקחת עליך דבר, שהוא למעלה מכוחותיך, ואני הסכמתי לחיות בתנאים, העלולים להחריב את כל כוחותיי הגופניים והמוסריים". (בר־זוהר א, עמ' 96). הפעם נחלצה המשפחה לעזרה, והוא נסע ללודג' לאחותו רבקה שפינקה אותו ודאגה לבריאותו, (לפלונסק לא יכול היה לבוא כי נחשב לעריק). הוא המשיך בלימודיו בביתה, וחבריו חתמו עבורו על גיליונות הנוכחות.
 
פרופ' יוסי גולדשטיין כתב: "נראה כי אחת הסיבות להקדמת יציאתו מן הארץ ולשהותו בפולין זמן ממושך יחסית הייתה ידיעתו שגם רחל בית-הלחמי תשהה בפולין באותו הזמן וחששו שמא תחזור לארץ בטרם ייפגשו. אחרי שנותק הקשר הרומנטי ביניהם נפרדו דרכיהם, ורחל נישאה ואחר כך ילדה. ואולם נראה כי בפגישתם האחרונה בעת שביקרה בירושלים התחדשה משיכתם, זה לזה. לשניהם היה ברור כי הקשר שנוצר בנערותם היה עמוק, אולי יותר מששיערו והפגישה הזכירה להם זאת; אך נראה שהבינו גם כי יתקשו להמשיך את הקשר לנוכח מורכבות היחסים ביניהם, ובייחוד משום היותה רעיה ואם. נראה, עם זאת, שבשמעו כי יצאה לרוסיה בגפה, חשב כי ייפגשו ויחדשו את יחסיהם הרומנטיים והיה בטוח כי היא מרגישה כמוהו. 'כמה שאני רוצה לראותך – דבר זה אין אני צריך להגיד לך', כתב לה בהתרגשות, 'וגם אני מאמין שאת רוצה לראותני'. ואולם לא כמוהו הרגישה רחל. היא כנראה הבינה כי אין עתיד ליחסיהם למרות קרבתם". (גולדשטיין, עמ' 67).
 
באביב 1918 שב לקושטא ועמד בהצלחה יתירה בבחינות. בסוף יולי הפליגו דוד ויצחק בן־צבי לחופשה בארץ אך בלב ים נתבשרו על פרוץ מלחמת העולם הראשונה, והשניים לא שבו עוד ללימודיהם. בן־גוריון לא היה לעורך דין, אך הוא אימץ את דרך החשיבה הפורמאליסטית של המשפטנים, שלא הייתה אופיינית לבני העלייה השנייה, ובעימותיו הפוליטיים ירבה להשתמש בהליכים משפטיים.
 

הגירוש מארץ־ישראל

מלחמת העולם הראשונה הביאה עמה קרע עמוק בעולם היהודי: מנהיגים ציונים כווייצמן, טרומפלדור וז'בוטינסקי קראו להתייצב לצד 'ארצות ההסכמה' בראשות אנגליה וצרפת. ציוני גרמניה לעומתם, ראו עצמם כפטריוטים גרמנים, והתנגדו לכך. כפשרה החליטה התנועה הציונית על ניטרליות וקבעה את מרכזה בקופנהאגן הניטרלית.
בן־גוריון ובן־צבי, שאימצו את החזות החיצונית העות'מאנית הכוללת שפם, חליפות כהות, עניבות ותרבוש אדום שידרו בכך את בחירתם במעצמות המרכז – האימפריה העות'מאנית וגרמניה. הסיבות לבחירתם היו מגוונות: העובדה שרוסיה הצארית השנואה הייתה בקואליציית 'מדינות ההסכמה', והחשש מפגיעה אנושה ביישוב היהודי בארץ בדומה לטבח בארמנים. הייתה גם הערכת מצב שבאימפריה כה מגוונת מבחינה אתנית - יוכלו היהודים לקיים סוג של חיים אוטונומיים. בן־גוריון ובן־צבי לא הכירו את מדינות מערב אירופה, וכרבים מיהודי מזרח אירופה העריצו את גרמניה והיו בטוחים בניצחונה.   רעיון ה'התעת'מנות' הצטייר בעיניהם כדרך היחידה להישאר בארץ ישראל ולקיים את היישוב היהודי שנקלע לסכנה קיומית. השניים הצטרפו לוועד ההת'עמנות ואף קיבלו אישור להקים מעין מיליציה להגנה יהודית. הם גייסו כמה עשרות גברים בהם הסופר יוסף חיים ברנר, שהחלו להתאמן במגרש הרוסים. בן־גוריון הטיף להישארות בארץ, גם במחיר מותם של אלפים, ובלבד שהיישוב היהודי ישרוד.
בחיבורו 'בראשית המבוכה' תיאר הסופר אהרן ראובני, אחיו של יצחק בן־צבי, את בן־גוריון כ-'איש הפוליטי' במערכת 'האחדות': "את סנטרו השטוח הוא מדמה ל'מצחית כובע מהופכת, הבעת פניו עם עצמות הלחיים הרחבות והבולטות, עם העיניים המכוונות למטה' מעידה על עקשנות פנימית, קשה, ששורשיה בקרקע תחתיו. וכה אמר בן גוריון לפועלי בית הדפוס של 'האחדות': נזכה כאן לרעב, אשר כמותו לא ידענו ואף על פי כן, חובה עלינו להישאר בארץ - תבע בן גוריון בקולו הדק, אשר נקב את שאון מכונות הדפוס ופרץ לו דרך לאזני השומעים" (בר–זוהר א', עמ' 97).
 
בדצמבר 1914 הגיע ג'מאל פאשה וטרף את הקלפים. יחסיו של איש אכזר זה עם היהודים היו מורכבים: אלברט ענתבי היה חברו הקרוב ביותר, הוא נעזר במומחיותם של יועצים יהודים כאהרן אהרונסון והמהנדס וילבושיץ ואף התחתן עם אישה יהודייה. פאשה התנגד לכל גילוי של לאומיות שסיכן להערכתו את האימפריה ועל כן גילה התנגדות נמרצת לציונות ולמנהיגיה. זו גם הסיבה שהיה מהאחראים על השואה הארמנית, ומת מכדוריו של מתנקש ארמני שנקם בו.
 
פאשה פיזר את הגדוד היהודי וקרא אליו את חברו ענתבי. השיחה ביניהם התנהלה בצרפתית, הייתה ידידותית ופאשה ביקש ממנו לדאוג לפרסום הודעה בעיתונות היהודית. בן־גוריון פגש בענתבי, שלא ידע תורכית, ותרגם עבורו את ההודעה. בהודעה פירט פאשה את היחסים הטובים ששררו תמיד בין העם הטורקי ליהודים אך המשיך: "אבל לדאבונו רוב יהודי ארץ־ישראל הם ציונים, והציונים הם אויבי תורכיה, וכל מי שימצאו אצלו תעודה ציונית – מות יומת". (זכרונות, עמ' 67). הכול ידעו שג'מאל פאשה ציווה לתלות את המנהיגים הערביים בדמשק ועל כן נתקפו בחרדה והתרחקו מבן־גוריון ומבן־צבי. השניים אכן נאסרו וקיימו בחדרם בבית האסורים התייעצות עם חבריהם להנהגת 'פועלי־ציון' על המשך דרכם. בשל ויתורם על האזרחות הרוסית וההת'עמנות - בריטניה ובנות בריתה היו מחוץ לתחום עבורם. הם החליטו על כן לנסוע לארצות הברית שעדיין הייתה נייטרלית, ולהקים שם סניף של 'החלוץ' ואולי אף גדוד מתנדבים ללגיון יהודי שיבוא לארץ. למרות מאסרם הם התמידו בהתנגדותם לתמיכה בבריטניה ובנות בריתה.


בכלא פגש דוד חבר ללימודים, ערבי מירושלים שהיה ידידו הקרוב; "כיבדנו מאוד איש את אחיו. היינו מדברים בינינו רק תורכית, ואף לא דיברנו על פוליטיקה מקומית". שאל מה הוא עושה בכלא, ענה שהוא עומד בפני גירוש ותשובתו הפתיעה אותו: "'כידיד שלך – אני מצטער, כערבי – אני שמח'. הכרתי אותו היטב כידיד טוב וכאיש ישר ואיש אמת. הייתי נדהם. אם איש כמוהו אומר לי שהוא שמח על גירושי – מה יעשו ערבים אחרים, שאינם הגונים וישרים כמוהו. לנו ליהודים שהננו עדיין מעטים מאוד בארץ. דבריו אלו – עשו עלי רושם יותר מכאיב מרצח שני חברי בחג הפסח בשנת 1910". (זכרונות, עמ' 71).
במרץ 1915 הועלו בן־צבי ובן־גוריון אזוקים על אניית גירוש בנמל יפו. על פקודת הגירוש נכתב שהשניים מגורשים מהאימפריה העות'מאנית כדי לא לשוב לעולם ועד. לחבריו, שליוו אותם לאנייה, אמר בןֲ־גוריון: 'עוד נראה מי יישאר בארץ הזאת, ג'מאל פאשה או אנחנו'.

ג'מאל פאשה


בן־גוריון היה מנהיג שזכור כמי שידע לחזות את העתיד ולתכנן את מהלכיו באופן שבני דורו לא הצליחו להדביק את קצב צעדיו המהפכניים. עקב אכילס של דימויו המוצדק של כמעין 'נביא' היא דבקותו ב'איש החולה מהבוספורוס', והתנגדותו לאופציה של תמיכה בבריטניה ובבעלות בריתה. רק בנובמבר 1917, לאחר הצהרת בלפור, שינה את דעתו וכתב:
"כלום לא הגיעה השעה לבדוק מחדש את תכסיסנו? השעה הרת־עולם בהיסטוריה הכללית ובהיסטוריה של עמנו, מהפכות עצומות מתרחשות, נפסלים לוחות מקודשים, כמעט ניטשטשו הגבולות שבין החלום והחיים, כלום אפשר עכשיו להסתפק בדרכים הישנים, הכבושים? כלום לא הגיעה השעה להגיע למטרתנו באמצעים מהירים יותר, באמצעים רבולוציוניים? רק חנוטי הרגש וקפואי המחשבה שאינם רואים את אותות הזמן לא ירהיבו עוז בנפשם לתור אחרי דרכים חדשות". (זכרונות, עמ' 88).
לאחר שנים נשאל על כל וענה: "אולי טעיתי בהערכותיי, אך לו היה גלגל ההיסטוריה חוזר, הייתי שוב נוקט אותה עמדה. על יהודי הארץ היה להישאר בה בכל מחיר". (בר־זוהר א', עמ' 100).
 
בארצות הברית

אניית הגירוש האיטלקית הגיעה לנמל אלכסנדריה, ושני הבנים (כך כונו בן־גוריון ובן־צבי) נעצרו מיד כנתיני אויב. לאחר ששוחררו בהתערבות הקונסול האמריקני, ערכו את הטיול הרגיל של תיירים בפירמידות ושטו על הנילוס. למרות הגירוש לא חזרו בהם מהנאמנות ל'אימפריה' העות'מנית: השניים ניהלו ויכוח לילי ער שנמשך עד לשעות הבוקר עם ז'בוטינסקי וטרומפלדור שעשו נפשות לגיוס ל'גדוד העברי' שבמסגרת הצבא הבריטי. הם חששו כי גיוס לצבא מדינות ההסכמה (בריטניה, צרפת ורוסיה) יביא לנקמה ביישוב העברי בארץ, בדומה לטבח בארמנים. הם גם עדיין האמינו כי טורקיה וגרמניה ינצחו במערכה.
לאחר שקיבלו דמי נסיעה ממרכז 'פועלי ציון' בארצות הברית, יצאו לדרכם על אנייה יוונית רעועה בהפלגה שאותה כינה דוד כ'גרועה בחייו'. ביומנו תיאר בשפה פיוטית, אותה יזנח עם השנים, את הסערה הקשה: "מה שמתחולל עכשיו בים - אין לתאר בעט. סופה מטורפת מתנשאת בפראות על פני הגלים הזדוניים המתייצבים כנד. האוקיאנוס כמרקחת. הררים הררים נעקרים מתוך הגוש הרותח ומתגעשים במחול פראי. האנייה צולעת והולכת, כולה נטויה על גבה הימני. ב'עזרת הנשים' תאניה ואניה, אך גם ב'מחלקת המין החזק' נפלה אימה ופחד. הררי המים הנעקרים מתוך הים הסוער רוקדים למעלה, מתנפלים בשצף קצף זה על זה, מתגוששים, מתנפצים ומתפוצצים בחמה שפוכה, ונבלעים בתוך התהומות האורבות להם מסביב - בכדי לשוב ולהתנשא שוב - והים גועש, רותח, הומה ומתעלל באנייה המסכנה המתנדנדת באין אונים מצד לצד". (זכרונות, עמ' 78-77).
גם בימי ההפלגה לא בזבז את זמנו: קרא בכתבי הגל, הכין תוכנית עבודה ולמד אנגלית. בנמל המתינו להם נציגי 'פועלי ציון' שבישרו להם את בשורת האיוב על פיה פגז גרמני פגע בבית הכנסת בפלונסק ושמונים מתפללים נהרגו, בהם אביו של שלמה צמח. המארחים הסירו את התרבושים שעל ראש הבאים, והם הועברו למחסן התחפושות לפורים - סיום הולם לפרק העות'מאני שבחייהם.
על הלם התרבות שאותו הגדיר כ'מטר שוטף' שהיכה בו כתב: "זה היום השלישי בניו יורק ואני כבר מהומם. פה רעש, חיפזון, מהומה, בהלה, פגישות בלי סוף, אנדרלמוסיה. זהו היום השלישי אבל נדמה שעברו שבועות". (בר־זוהר, עמ' 103)
לשני 'הבנים' היו תוכניות מרחיקות לכת: הם ביקשו להחיות את תנועת 'החלוץ' ולגייס עשרות אלפי צעירים שיעלו לארץ ישראל ויבנו אותה. בארה"ב היו כבר כמיליון וחצי יהודים - רובם דור ראשון למהגרים: הם דיברו יידיש, רבים מהם סוציאליסטים ורובם אדישים לציונות. גם ב'פועלי ציון' התגבר הזרם שנטש את 'ציון' והתמסר לסוציאליזם. מהפכת 1917 הפיחה רוח של התלהבות במהגרים, ואנשים כאלכסנדר חשין, יעקב זרובבל ופנחס רוטנברג מיהרו לרוסיה כדי ליטול חלק בבנייתה של 'חברה חדשה וצודקת'.
בן־גוריון ובן־צבי כיתתו רגליהם בכל רחבי ארצות הברית בניסיונם לגייס חלוצים לבנייתה של ארץ ישראל, אך הצליחו לגייס רק כ-150 איש במקום עשרות האלפים להם קיוו. מי שכן השתכנעה היא גולדי מאבוביץ ממילווקי, לימים גולדה מאיר.
המהגרים הצעירים היו עסוקים במאמצים להתערות במולדת החדשה שעוררה את התלהבותם, ולא גילו כל עניין בהגירה לארץ רחוקה, מה גם שצעד כזה היה כרוך בגיוס לצבא הטורקי והשתתפות במלחמה לא להם. דוד נחל אכזבה כשפגש את יוצאי פלונסק, עיר שבה היו ראשוני הציונית ודוברי העברית ואילו: "עכשיו באמריקה: צעירים ריקים, נבובים, בלי כל תוכן, מחוסרי כל שאיפה, משתעשעים באגודה של 'אחים'". (זכרונות, עמ' 80).
 
הסכסוך עם יצחק בן־צבי

מפלגת 'פועלי־ציון' בארה"ב יזמה הוצאה לאור של חוברת 'יזכור' בעריכת חשין, זרובבל ושני הבנים שהכילה קטעי ספרות והספדים לחברי 'השומר' שנפלו על משמרתם. החוברת שהודפסה ביידיש זכתה להצלחה.
בקיץ 1916, כשבן־צבי נעדר מניו יורק חדשים אחדים, הוציא בן גוריון מהדורה מורחבת של הספר רק עם חשין. הוא העביר את מאמרו האוטוביוגרפי מסופה של המהדורה הקודמת אל ראשיתה של המהדורה החדשה, שבה כתב על 'פועלים ושומרים', ומחק את שמה של 'בר גיורא'. הוא מיצב עצמו באמצעות זיכרונותיו על ימיו כפועל ושומר ביהודה ובגליל בלב המיתוס, ושמותיהם של בן־צבי וזרובבל הושמטו מהמהדורה החדשה, כי הם 'לא היו שומרים'. על ידי שליטה בעיצוב המיתוס ההיסטורי זכה בן־גוריון לנקמה מתוקה, אם כי מאוחרת, במי שסירבו לקבל אותו ל'בר־גיורא' ול'שומר'.

יצחק בן־צבי (עומד מימין) בארה"ב עם פעילי 'פועלי־ציון'



המהדורה החדשה הופיעה בכריכת עור שחורה, מעטרת בכסף וזכתה להצלחה חסרת תקדים. היא סיפקה להמונים פטריוטיזם יידישאי בלא שנדרשו לעזוב את סיר הבשר שבמולדת החדשה. בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה ביקשו היהודים גיבורי תהילה משל עצמם, והספר תורגם בין היתר לגרמנית על ידי גרשם שולם עם מבוא של מרטין בובר. שום דבר ממה שבן־גוריון עשה עד לאותו יום לא ביסס את מעמדו כמו ספר זה.
אחד מסממני מעמדו החדש והכשרתו הפוליטית היו פגישותיו ופעילותו המשותפת עם מנהיגים ציוניים כפנחס רוטנברג, שמריהו לוין, השופט לואיס ברנדייס, יהודה מאגנס, נחמן סירקין, וכמובן פעילי 'פועלי ציון'. הוא עדיין לא הצטרף לשורה הראשונה של המנהיגות הציונית, אך החל לבסס את מעמדו 'בשורה השנייה', ולצבור מוניטין של איש ציבור שאין להתעלם ממנו.
בן־גוריון קיבל הצעה מ'פועלי־ציון', שזכו להכנסה נאה מחוברת 'היזכור' המשודרגת, להוציא ספר על ארץ־ישראל כדי לחזק את הציונות. הוא שיתף במיזם את בן־צבי ובכך פייס אותו. הוא שקע כל כולו בעבודת המחקר והקדיש כשלוש עשרה שעות ביממה לעיון בספרייה העירונית בניו יורק ובספרית הקונגרס בוושינגטון. הוא לא הסתפק בעבודתו על הספר והתעמק גם בספרים כמו הספר 'מדריכים מעשיים בטכניקה של כיבוש המונים' וכיוצא באלו.
הספר על אודות ארץ־ישראל היה מבוסס על מחקר מקיף ומפורט על ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, החקלאות, ומבנה האוכלוסייה של ארץ־ישראל, ושולבו בו תמונות ומפות נדירות. הם הקדישו את הספר שיצא לאור באביב 1918 ל דב בר בורוכוב - ידידו ומורו של בן־צבי. עיתוי הפרסום - לאחר הכרזת בלפור היה מוצלח, ונמכרו כ-25,000 עותקים שהזרימו הון לקופת המפלגה.
בספרם נכתבה ההערכה שרוב הפלחים היושבים בארץ ישראל אינם ערבים, אלא צאצאי היהודים שהתגוררו כאן לפני הכיבוש הערבי, וכי הערבים האמיתיים הם רק שבטי הבדואים. לאחר מותם יצאה מהדורה מתורגמת לעברית שבה נתון זה הושמט.
השניים הוציאו רק את הכרך הראשון של ספרם ורצו להמשיך במעשה, אך תמורות מפליגות בהיסטוריה העולמית שינו כליל את תוכניותיהם. לימים כתב לאביו "הגיע זמן שהרגשתי שעלי להחליף את הספרא בסיפא, ובמקום העט אחזתי ברובה". (זכרונות, עמ' 151).
 
פולה


דוד בן־גוריון החליף אידאולוגיות ובני ברית במהלך חייו, אך בשני נושאים הוא היה עקבי משחר נעוריו ועד ליום מותו, והם הציונות, הדבקות בארץ־ישראל ואהבתו לרחל נלקין. הוא סירב להשלים עם הטעות שטעה בכך שהזניח אותה לאחר עלייתם ארצה, שהביאה לנישואיה ליחזקאל בית־הלחמי. מיכאל בר־זוהר סיפר כי בערוב ימיו של בן־גוריון, חמש שנים לאחר שהתאלמן, שאל אותו האם הוא חש בחסרונה של פולה. תשובתו המפתיעה הייתה שכל חייו אהב רק אישה אחת - את רחל.
גם לאחר נישואיה ולאחר שהייתה לאם המשיך לבקש את חברתה. הוא נהג לכתוב אליה גלויות חבריות תמימות, לעתים עם עוד חברים אחדים, בהן הפציר בה לבוא לירושלים לימים אחדים. מקושטא שלח אליה מכתבים בהם התגאה בציוניו הגבוהים.
בכל אותם שנים לא החמיץ הזדמנויות לפגוש אותה, ומיכאל בר־זוהר כתב כי במכתביו לרחל כתב דברים שהיו נועזים לפי רוח התקופה, מה גם שנשלחו לאישה נשואה. מארצות הברית שלח אליה מכתבים המפצירים בה לעזוב הכול, ולהצטרף אליו לניו־יורק. אך רחל לא ענתה. היא הייתה נשואה ואם לשתי בנות והיה לו ברור כי אין לה כל כוונה לנטוש את משפחתה.
בן־גוריון היה עתה בן שלושים, מקריח, נמוך קומה, ללא מקצוע מוגדר, פליט חסר כול והוא רצה משפחה. לחברו הטוב יצחק בן־צבי היה את רחל שלו, וכל חבריו היו נשואים ובעלי משפחות. באירוע חברתי בביתו של רופא המקורב לחוגי 'פועלי ציון' פגש את פאולינה מונבז, בת מינסק שעבדה כאחות בבית חולים, ושליטתה באנגלית הייתה טובה משלו. היא הציעה לסייע לו בעבודת המחקר על הספר על אודות ארץ־ישראל. הוא הסכים בשמחה, ופולה ישבה שעות רבות, לאחר 12 שעות עבודתה כאחות, על העתקת כתבים בכתב ידה – דבר שקנה את ליבו.

אין ספק כי פולה הייתה מבחינתו מעין ברירת מחדל: היא לא הייתה אינטלקטואלית או מחויבת לאידאלים כנשות העלייה השנייה שבחברתן בילה את שנותיו בארץ־ישראל. בר־זוהר תאר אותה: "היא לא היתה נערה יפה: גבהה היה כגבהו, והיא הרכיבה משקפים על פניה הרחבים. אך היתה בה חיות תוססת, גילוי לב מוחלט וכנות מרובה, בניגוד לצעיר המופנם - היתה פתוחה, חפשיה, אוהבת חברה, חיים והנאות קטנות". (בר־זוהר, עמ' 112). אחרים נתנו לתכונות אלו זווית ראייה פחות מחמיאה, וציינו את חוסר הטקט המביך שלה.



בן־גוריון כתב עליה בזיכרונותיו: "היא לא הייתה ציונית, כמו כל הדור הצעיר השמאלי בזמן ההוא הייתה אנרכיסטית. האישיות האידאלית שלה הייתה אמה גולדמן, מנהיגת האנרכיסטים באמריקה, יהודייה רוסיה. היא נולדה ברוסיה, במינסק, במשפחה עשירה, שכל בניה נדדו לארצות־הברית. אביה היה עשיר ושלח לה כסף ללמוד רפואה, אך כשמת – נתרוששה המשפחה, ולא יכלה עוד להמשיך לימודיה באוניברסיטה והייתה ל'אחות'". (זכרונות, עמ' 86).
פרופ' גולדשטיין פחות מתפעל מתיאור זה, ומציין כי פולה נהגה 'שלא לדייק', או במלים מפורשות יותר - לשקר באשר לגילה ולקורות חייה: "נוח היה לה בחברתו. הוא לא שאל אותה שאלות רבות מדי ולא חקר מדוע הרעיפה סיפורי בדים לכל עבר, למשל: על גילה הצעיר היא הפחיתה כחמש שנים משנות חייה, על אביה סוחר התבואה, חוטר מגזע פולני אצילי, שלא היה כנראה אלא בעל חנות לדברי סדקית בעירו מינסק אשר בבלארוס... על לימודיה באוניברסיטה שהופסקו, על פי גרסתה, בגלל התרוששות אביה, ועל התמחותה כאחות ראשית, שלא הייתה ולא נבראה: היא לא למדה רפואה אלא התמחתה במיילדות במשך כמה חודשים בבית היולדות היהודי בניו יורק; על מחזריה הרבים והחשובים, שבהם נכלל אפילו הבולשביק היהודי ליאון טרוצקי; ואפילו על אמונתה באידיאליזם האנרכיסטי מבית מדרשה של אמה גולדמן, אמונה שכנראה הייתה עוד אחת מהמצאותיה. סיפוריה הותאמו לצרכיה הנפשיים. רווקוּת בגיל שלושים בקירוב לא הייתה משוש חייה של אישה יהודייה בניו יורק בעת ההיא, בוודאי לא של אישה בעלת אופי כשלה. היא רצתה להרשים את בן-גוריון האינטלקטואל בדרך שנראתה לה מבטיחה ביותר". (גולדשטיין, עמ' 104)

בן־גוריון ידע קרוב לוודאי על 'אי הדיוקים' הללו בביוגרפיה שלה, אך העלים עין. הוא איית את שם משפחתה מונבז כמו של המלך בן המאה הראשונה שסופר שהתגייר, והעניק לה את השם פנינה, אך כדברי בר־זוהר: " היא לא התבטלה בפניו, שמרה על אופיה המיוחד והיתה בין הבודדים, שבן גוריון לא הצליח להכריע. כל מאמציו ללמדה עברית טובה, לעניינה בתנועה הציונית, לשנות שמה מפולה לפנינה היו ללא הועיל. פולה היתה - ופולה נשארה עד יומה האחרון". (בר־זוהר, עמ' 113).
פולה הייתה עבור דוד מעין ברירת מחדל: ביומנו כתב 'נשאתי אישה' ולא ציין אפילו את שמה. לרחל ינאית כתב מארצות הברית בנימה מתנצלת על נישואיו: 'אל תתמהי הרבה - אני צריך לשוב לא בגפי, כי הייתי לבעל בעמי' בלי לציין את שמה של אשתו החדשה או כל פרט על אודותיה. פולה הביכה אותו כל חייהם בהתנהגותה חסרת המודעות העצמית ואפילו, כפי שמאשר לראשונה פרופ' גולדשטיין בכתב את מה שנלחש כל השנים – בהתקפי הקלפטומניה שלה. הפער האינטלקטואלי וחוסר העניין המוחלט של פולה באידאלים שלו היו שם מהרגע הראשון, אך היה במערכת היחסים הזו פן נוסף המזכיר את סיפור נישואיו של חיים נחמן ביאליק שבן־גוריון כה העריץ. שניהם ידעו יתמות מאם, ושניהם נשאו נשים שהיו רחוקות מעולמם, אך הם דבקו בהן כל ימי חייהם למרות רומנים שניהלו מחוץ לנישואים. לא רק שדוד לא עזב את פולה, דבר שאולי לא היה מקובל באותם ימים, אלא הוא איפשר לה לנהל את חיי היומיום שלו. אצל שניהם מילאה האישה את דמות האם כמתואר בשירו של ביאליק:

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

אניטה שפירא כתבה: "היא עשתה אותו למפעל חייה: הדאגה לשלומו, הטיפול בו, היו המשימות הראשונות במעלה לגביה... היא הרגילה אותו להקפיד על רחצה, צחצוח שיניים, החלפת לבנים, מנהגים שהיו מקובלים בממסד הבריאות האמריקני, אך לא שכיחים בקרב יוצאי מזרח אירופה". (שפירא, עמ' 48).
יוסי גולדשטיין כתב אף הוא על פולה כדמות אם: "בשנתו השלושים הייתה נחוצה לו אותה אחות רחמנייה שתתנדב לעשות את כל הנחוץ כדי להסדיר את חיי שניהם, וכמובן תאהב אותו 'אהבה עמוקה במידה יוצאת מן הכלל' כהגדרתו הרומנטית. פולה הייתה כנראה האישה האידיאלית לאדם כמו בן-גוריון. הוא היה זקוק לטיפוס האישה-האם הדואג לו, לצרכיו, לבריאותו ולשלוותו. פולה נוהגת הייתה לספר על מצבו בעת שפגשה אותו: לבוש בלויי סחבות, אדם הזקוק לטיפוחה - ובכל זאת היא הבחינה מיד בגדולתו. בן־גוריון היה האיש שהתאים לאישה ה'כול יכולה'. הוא היה מסוגל להתמסר לה 'כנער קטן, כנער שוטה', ו'תמיד מרגיש אני כאילו מאוהב אני בך בפעם הראשונה' כהגדרתו האלמותית. ומה עוד צריכה אישה כמותה?". (גולדשטיין, עמ' 103-4).



לאחר שנה ביקש את ידה, אך התנה את נישואיהם בכך שיעלו לארץ רחוקה בה אין מכוניות, חשמל וגז, וגם דיווח כי הוא שוקל להתגייס ל'גדוד העברי'. פולה הסכימה לתנאיו וב-5 לדצמבר 1917, בשעות הבוקר ניגשו לעירייה ונישאו ללא נוכחות רב. לאחר מכן חזרה לבית החולים והוא לפגישה של 'פועלי-ציון' שהופתעו כשסיפר להם שאיחר בגלל נישואיו.

הצהרת בלפור והגיוס ל'גדוד העברי'

לאחר מתן הצהרת בלפור בנובמבר 1917 התנתקו סוף סוף שני הבנים מדבקותם בגרמניה וטורקיה. בן־גוריון שמח להצהרה אך נותר מפוכח: "ארץ אינה נבנית אלא על ידי חלוצים. את ארצנו נקבל לא מידי ועידת השלום או העם השליט - אלא מידי העובד העברי שיבוא לחיות בה. ארץ ישראל תהיה שלנו, כשרוב עובדיה ושומריה יהיו משלנו". (בר־זוהר א, עמ' 107). הוא גם שינה את דעתו על הגיוס ל'גדודים העבריים', וקיים עם פנחס רוטנברג פגישה עם המנהיג הציוני ל. ברנדייס בה הציעו שיוקם 'גדוד עברי' אמריקני. ברנדייס הביא את ההצעה בפני הנשיא וילסון, שדחה אותה בנימוק שארצות הברית הכריזה מלחמה על גרמניה בלבד ולא על טורקיה, אך הבטיח שיתמוך בהקמת גדוד כזה בחסות בריטית. הוחלט כי יהודים אמריקנים הרוצים להילחם למען שחרור הארץ יתנדבו ללגיון מיוחד שיוקם בקנדה במסגרת הצבא הבריטי.
בן־גוריון עשה נפשות לגיוס לגדוד, וניסח כרוזים שבהם קרא: 'העמידו את עצמכם במחנות העם! היספחו אל ׳הגדוד העברי׳! הרימו דגל ציון למעלה ראש! היענו, היענו!'. הוא לא רק הטיף אלא התגייס בעצמו: בסוף מאי 1918 עזב את אשתו ההרה, כחצי שנה לאחר נישואיהם, ועבר לקנדה.
הצלחת מסע השכנוע לגיוס הייתה מרשימה, ולגדוד העברי האמריקני שנקרא 'הגדוד ה-39 של קלעי המלך' התגייסו 2700 איש. חלקם אנשי תנועת 'החלוץ', אך גם הרפתקנים בהם עבריינים של ממש. בן־גוריון נזכר בימיו בכלא בוורשה, בו מצא עצמו בחברת סוחרי נשים יהודים, וטרח על החזרתם למוטב והפיכתם לציונים וללוחמים.
מנהיגותו לא נעלמה מעיני מפקדיו, הוא הועלה בדרגה ונשלח לקורס מש"קים. באותו קורס הוא הגיע למסקנה שהיו לה השלכות לטווח ארוך: "ידעתי שאנחנו היהודים יכולים להיות חיילים יותר טובים מהאחרים', אמר כעבור שנים רבות, כשנימק את בטחונו, שאפשר להקים צבא יהודי, שיעמוד מול הערבים. 'כשהייתי בבסיס הטירונים נתברר לי, שמה שהחיילים הגויים לומדים במשך חודש, לומדים היהודים במשך שבוע או אפילו במשך יום. ואז שוכנעתי, שניתן להקים צבא יהודי מעולה'". (בר־זוהר א' עמ' 121).
במכתביו לפולה התגאה בהצלחותיו. וביחס הכבוד לו זכה. תום שגב כתב: "מכתביו שידרו הנאה של ילד הכותב לאמו ממחנה ג'מבורי. לא מה שכותבים לאישה בהריון שנזנחה. תיאר את אהבתו כאהבת ילד קטן. פולה מצדה טיפחה בשקידה את תפקידה כאמו החדשה. שוב ושוב הזכירה לו לצחצח את שיניו ולכבד את ממחטותיו". מכתביה של פולה היו מלאים בעיקר בתלונות ובגעגועים: "הכול משעמם וקודר בחיי... יש לי רק אותך - כולם כאילו מתים. לא חשבתי שאתגעגע כל כך". (שגב, עמ' 145).
פולה חשה בודדה וזנוחה והרבתה להתלונן במכתביה. בן־גוריון חש אשמה, ובאותה עת גם געגועים ואהבה, והדבר בא לידי ביטוי במכתבים רומנטיים המלאים הכרת תודה על הקורבן שהיא מקריבה.
"אני יודע שאת סובלת עכשיו בגללי, ואני מאמין, שאני והאידיאל שלי - יפצו אותך. את הקדושה שלי, המלאך הסובל המרחף סביבי בלי שאראהו, שאליו נמשכת נשמתי, שאליו מביט אני בעיניים מורמות אל על, כי רואה אני אותך עומדת למעלה, מעלי; כי מה שאת עשית הוא גדול יותר, ללא שיעור יותר, ממה שאני ואחרים עושים,
המחיר הוא נורא גדול, ואיני יודע אם אוכל לגמול לך כראוי, אבל זוהי אכזריותה של אהבה עמוקה. אילו הייתי נשאר עכשיו אתך - לא הייתי ראוי, שאת תלדי ילד שלי. וכל חיינו היו חסרי טעם. לא חיים כאלה אני רוצה לחיות אתך, לא בזול כזה, באפסות כזו, בקטנות כאלה. כשהתאהבתי בך והחלטתי לאחד לנצח חיי וחייך, לא רציתי לתת לך אושר קטנטן, זול, של חולין. הכינותי לך האושר הגדול, המקודש, האנושי, הנקנה בסבל וייסורים. שמרי על בריאותך, חזקי גופך ורוחך, כי עתיד גדול, רב אור ומאושר מחכה לך.
ידעתיך דיי למען תהיה בי הודאות שאת תישאי את המשא הכבד הזה, וגם תעפילי, בדמעות ובייסורים להר הגבוה, שמשם נשקף עולם חדש, עולם של אור וחדוה, המבהיק בזהרו של אידיאל רענן לנצח; יש שם עולם אחר, עולם של אושר עליון, יקום נהדר, עולם שרק מעטים יזכו להיכנס לתוכו, כי רק נשמות עשירות ולבבות עמוקים מותר להם להיכנס אליו, ויודע אני, כי נשמתך עשירה ולבבך גדול דיו בשביל העולם המעולה והחיים המעולים, שאני רוצה להכין בשבילך". 


מכתביו היו מלאים אהבה וגעגועים:
"אם אהבה כשלעצמה, אהבה עמוקה, גדולה וחזקה - יש בכוחה לבדה להביא אושר לאדם, הרי את האדם המאושר ביותר בעולם. איני יודע, יקירתי, אם אוכל לתת לך דברים אחרים - אני מקווה שכן - אולם אהבה טהורה ובלתי נדלית תמצאי אצלי כל ימי חייך. אני שייך לאותם האנשים, שאם הם אוהבים פעם - הם אוהבים לנצח ואוהבים בכל העצמה והאש של נשמתם".
"הזוכרת את את הרגעים הספורים בבוקר, כשהייתי בא אצלך, תוך העבודה שחיכתה לי, וכמה פעמים מצאתי אותך ישנה אחרי לילות עבודה נטולי שינה ועוררתי אותך בנשיקות פי ובחיבוק זרועותיך החשופות, ועיניך התחננו שאשאר עוד קצת. ויותר מעיניך צעק לבי: הישאר, הישאר, ושנינו מנינו הרגעים הספורים, שחלפו כה מהר. וכמה שמחה ואושר אצלנו לנו, פוליה יקרה, כמה הייתי נותן עכשיו בעד רגע כזה, בעד שניה אחת, בעד מבט חטוף אחד! שוב, כנער קטן, כנער שוטה, מרגיש אני כאילו מאוהב אני בך בפעם הראשונה, ואני מחפש שפתותיך, זרועותיך, ואני רוצה לחבק אותך בידיים לוהטות, לעמוד על יד מיטתך, לרכון אליך, לדבוק בך ולהתמכר לזרועותיך ולשכוח הכול מלבדך, כמו אז להיות מאושר מאהבתך הקרובה-יחד, זרוע בזרוע, שפה לשפה, לב ללב, במיטת העלומים שלך שהיתה כה קדושה לי". (בר־זוהר א', עמ' 124-5).
כששבו ונפגשו הקסם פג, הלהט כבה, ומכתביו הבאים יהיו מלאים מידע על אודות כנסים ציוניים ואירועים פוליטיים. האהבה והרגש ייעלמו לבלי חזור. מיכאל בר־זוהר שבילה עם בן־גוריון ימים רבים כביוגרף הרשמי שלו, הסביר זאת במהלומות הרגשיות שנחתו עליו בימי חייו, ועשו אותו מרומנטיקן בעל רגש מתפרץ לאדם עצור וסגור רגשית, שחש בדידות וצער תהומי. הוא מונה את מות האם האהובה, הטינה לאמו החורגת, והניתוק הכפוי מחברי הילדות שלו, במיוחד משמואל פוקס בו ראה 'אח גדול'. מאז שנפרדו בוורשה בגיל 16 כתב לו מכתבי געגועים נוגעים ללב, אך נראה שבבואו לארצות הברית לא הצליח לפגוש אותו והקשר נותק. לכך הוסיף את נטישתה של רחל נלקין, והמרחק מהמשפחה לאחר עלייתו ארצה:
. "וכך חדר וזחל לתוך הווייתו אותו עצב עמוק, אותו צער מכאיב של בדידות ושתיקה. ההתפרצות הלוהטת האחרונה של רגשות קרבה סוערים היתה ביחסיו עם פולה, ובעיקר, במכתבים שהחליף עמה ממרחקים. אלא שנראה כי שלהבת זו שככה במהרה, והאיחוד המחודש עם אשתו לא נתן סיפוק לערגתו לרע קרוב ומבין". (בר־זוהר א', עמ' 129). על ניצוץ האהבה שכבה כתב: "היא אהבה את בן גוריון בכל כוחה ומאודה, ואכן הקדישה לו את כל חייה. ואף על פי כן, בתקופת היותו בגדוד נתחדד הניגוד ביניהם בתפיסת החיים, באורח המחשבה ובהתנהגות; הוא נשאר החולם והמגשים, והיא-אישה זעיר בורגנית, שנקרעה מעולמה והתמסרה לאישה. על אף אהבתם, שהיתה כנה ועזה, לא נעלם הפער שהפריד ביניהם". (בר־זוהר, עמ' 127).
הגדוד נסע למצרים שם קיבל מכתב מפולה שבישרה על לידת הבת גאולה, והוסיפה בבדיחות הדעת כי 'למרות שהתינוקת דומה לך, היא יפה מאוד'. בנובמבר 1918, שלוש שנים לאחר הגירוש, הגיע לחופשה בתל אביב - הישר לאולם בו נערכה מועצת 'פועלי ציון'. לאחותו כתב: "שבתי לארצי עם הרובה ביד, תחת הדגל העברי שהיה מתנופף במחננו, ועכשיו הריני פה בארץ בתור איש צבא בגדודים העבריים". (זכרונות, עמ' 150).
תום שגב סבור שבן־גוריון חייב היה להודות לטורקים על גירושו: "בזכותם הגיע לאמריקה. הוא היה אז ברנש מסוגר, אובד עצות: להיות פועל לא רצה, להיות עורך דין לא יכול. בשלוש השנים שעברו עליו בניו יורק תמו נעוריו; הוא נשא אישה ומצא את ביטחונו העצמי". (שגב, עמ' 147).
 

 
 


כתבה: עליזה גרינבאום


המשך יבוא.....