סיפורים מארכיון תל יוסף: מוטל פוגש את מניה אלקינד
https://archivestories.wordpress.com/2011/04/03/%D7%9E%D7%95%D7%98%D7%9C-%D7%A4%D7%95%D7%92%D7%A9-%D7%90%D7%AA-%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%94-%D7%90%D7%9C%D7%
(2)
https://israelitombstones.blogspot.com/2009/05/blog-post_26.html
סיפורי ארץ-ישראל - מצבות מדברות 1950 – 1850
ירחמיאל לוקצ''ר - איש העלייה השנייה שנפל בקרבות סטאלינגרד
(3)
בגדוד העבודה וההגנה ע"ש יוסף טרומפלדור 1920 – 1926

 

     דני ויורם ורטה, נכדיו של שלמה צמח, מספרים על סבם ועל יחסיו

     המורכבים עם דוד בן־גוריון. על החברות, הקנאה והרדיפה האישית.

אריה (בודה) בודנהיימר הקדיש ספר לסיפור היחסים המורכבים בין השניים שנולדו באותה שנה (צמח נפטר שנה אחריו) בשם: ''בזכות החבר מפלונסק - מסעותיי עם שלמה צמח ודוד בן־גוריון''. שם סיפר כיצד חטף שלמה צמח סטירה מצלצלת מאביו על כי ביקר בבית גרין, שנחשב למקום מפוקפק. הנקמה על ההשפלה אירעה שנים רבות לאחר מכן כשצמח ביקש עזרה במציאת משרה מדוד בן־גוריון. צמח סיפר ביומנו כי נטש את המקום, בלא לשטוח את בקשתו אל מול מבטו הלועג    של  המנהיג. נכדיו של שלמה צמח הוסיפו ותארו את חיוכו הסדיסטי
.של בן־גוריון אל מול מצוקתו הכלכלית

שלמה לביא (לבקוביץ), אף הוא מהדמויות המיתולוגיות של העלייה השנייה, היה נער ביישן ומופנם ממשפחה דלת אמצעים. בהיותו מבוגר מדוד, התקשה "לעכל את אשר קיבלו הנערים האחרים, גם הבוגרים ממנו, כדבר מובן מאליו: את עליונותו ומנהיגותו של הצעיר בחבורה. הוא לא הודה בכך, כי מסתגר היה מטבעו, ורק כעבור יובל שנים ויותר יחשוף עצמו בספרו האוטוביוגרפי 'עלייתו של שלום ליש'".(בר־זוהר א, עמ' 28).

 

אגודת עזרא

דובצ'ה בן ה-14 יסד עם חבריו אגודה ציונית שנקראה על שם עזרא הסופר. האגודה, פעילותו הפוליטית הראשונה, מנתה כמה עשרות חברים והתקיימה במשך כשש שנים.

המטרה שהציבו לעצמם הייתה יוצאת דופן ונחשונית - לדבר עברית! מיכאל בר־זוהר כתב: "אף שמעטים מהם מסוגלים היו להתבטא בעברית, נרתמו למשימה ברצינות נערית. הם החלו פונים זה אל זה בעברית בלבד, חיפשו-ומצאו-ביטויים עבריים במקום המלים הזרות ברוסית, בפולנית ובאידיש, ששגורות היו על פיהם. כמו כן החליטו להתנער מהמבטא הפולני המעוות וחיקו את המבטא הליטאי, שנראה להם 'עברי' יותר. מניין שאבו את הרעיון - לא ברור עד היום; שהרי אגודות דומות לא קמו בעת ההיא בערים אחרות. גם גדולי התרבות העברית - ביאליק, פרישמן, אחד העם - נהגו בו, בדיבור העברי, כמעט מנהג של לעג, ונראה להם מעשה בטלנות... .הנערים לא דיברו עברית בסתר. נהפוך הוא: הם נהגו להרים קולם בכל מקום-ברחוב, בבית המדרש, בבית הכנסת; לעתים כדי לנסוך בטחון בעצמם. חסידי העיר, גביריה, נכבדיה חרקו שן. ראו בהם בנים ממרים, הפוגעים בלשון הקודש, והקמים לנתץ את הסדר המקובל". (בר־זוהר א עמ' 27). הצלחתם הייתה מרשימה ובן־גוריון כתב בזיכרונותיו כי כשענו לזקנים בעברית הם ענו בשפה זו: "והרי לך דבר משונה מאד: העיירה דיברה עברית!". (בית אבי, עמ'' 32).

הצלחתם היחסית יצרה מתח עם הממסד של פלונסק: "המתנגדים לציונות ראו בהם את השטן. תגובת ההתנגדות שעוררו שלמה ודוד הייתה משום התעקשותם להעביר את תלמידי ה'תלמוד תורה' ובני החסידים למחנה העברי". (בודנהיימר, עמ' 20). הנער דובצ'ה גילה בגיל 14 את דפוס הפעולה שליווה אותו כל ימיו: הוא הרחיב את מעגל השליטה על ידי חיבור לעניי העיירה, אותם אנשים שקופים שאיש לא ספר. הנערים החלו לבקר בבתים העלובים וברחובות המעופשים, והחלו ללמד את ילדי העניים בהתנדבות. הם ריכזו סביבם כמאה וחמישים ילדים ונערים, רבים מהם יתומים ושוליות, ולימדו אותם תנ"ך, קריאה כתיבה ודיבור עברי. הם גם הגנו על זכויותיהם כעובדים, וזכו לצבא מסור שסייע להם להתמודד מול הממסד הישן והעוין.

הנערים רוחצים בנהר הפלונקה ומחליטים לעלות לארץ ישראל

  
מיכאל בר־זוהר כתב על שאירע: "בבוקר חם ומחניק של אוגוסט יצאו השלושה להתרחץ במימי הפלונקה שזרמה בעצלתיים ליד העיירה ויצרה מעין אגם שקט ומוצל. עירומים, רטובים ועליזים ישבו על חוף הנהר כדי לקרוא בעתון 'הצפירה', בו נדפס הפרוטוקול של הקונגרס הציוני השישי בבאזל. ושם קראו על 'תוכנית אוגנדה' שהציג הרצל בפני הקונגרס: להקים באוגנדה שבאפריקה בית לאומי לעם היהודי". (בר־זוהר א, עמ' 30).

​













                         Henry Scott Tuke

​
הם נדהמו, התאכזבו ואף פרצו בבכי. באותו רגע מכונן בחייהם, בעודם נסערים ורטובים במי הנהר, נשבעו שיעזבו את פולין ויתיישבו בארץ ישראל.
הקץ לדיבורים, העת היא למעשים ול'ציונות המעשית' במלוא תפארתה. הם קבעו כי שלמה צמח יעלה ראשון, יתור את הארץ וישוב לפלונסק. הסיבה לעדיפותו של צמח הייתה רומנטית: הוא ואחותו של שמואל פוקס גרו משני צדי הרחוב והחליפו ממרחק מבטים עורגים. בפלונסק של אותם ימים - היה די בכך כדי לראותם כזוג העומד להינשא, והתוכנית הייתה שצמח יכין את הקרקע, ואז יחזור וכל החבורה תעלה יחד לארץ ישראל.
 
רובם של בני פלונסק לא ידעו מאבקים אידאולוגיים סוערים עם בני דור ההורים שרבים מהם נמנו עם 'חובבי–ציון'. היחסים עם הגויים בפלונסק היו סבירים, וגלי הפוגרומים ששטפו את רוסיה הצארית דילגו מעל העיר המנומנמת. עלייתם של הפלונסקאים הייתה לפיכך עליה לשמה ולא הייתה כרוכה, ברבים מהמקרים בקרע עם ההורים.

כותבי ביוגרפיות של מנהיגים דגולים נוטים לחפש סימנים מוקדמים לגדולה העתידית בשנות הילדות והנערות, אך כותבי קורותיו של דוד בן־גוריון לא מצאו אותם. פרופ' גולדשטיין כתב: "התפתחותו בשנות חייו הראשונות הייתה כנראה בנאלית למדי: הוא גדל כאחד הנערים. הצופה בו מן הצד לא היה יכול להעלות על דעתו כי לנער זה נכונו גדולות ונצורות. לא היה סימן לכך!" (גולדשטיין, עמ' 20). "ייתכן שלא עשיתי את מלאכתי נאמנה, שהרי ביוגרפים לפניי טענו בתוקף כי יש סימנים לרוב בילדותו ובבגרותו שיש בהם לנבא את התפתחותה של אישיות היסטורית דגולה... שייקספיר כתב משפט אלמותי: 'יש הנולדים בעלי גדולה, יש המגיעים לגדולה, ויש מי שהגדולה נופלת בחלקם'. מצאתי שחלקו הראשון של המשפט אינו מתאים לגיבור ספרנו: הוא לא נולד 'בעל גדולה'". (גולדשטיין, עמ' 29). תום שגב סיכם: "הנה כי כן ילד יתום מאמו, בן חורג, נמוך מחבריו, מפגר אחריהם בלימודיו ושומע בכל מקום שאביו טיפוס מפוקפק. לימים התמודד עם מועקות ילדותו כפי שאנשים רבים עושים זאת לא אחת: הוא ייפה אותה. על אביו נהג לומר שהיה 'מנהיג מוכר של יהודי העיר'. לדבריו מעולם לא חש נחיתות בשל קומתו הנמוכה. גם אמו הייתה נמוכה, ציין... הוא השאיר את ילדותו העצובה מאחוריו, מוקדם ככל האפשר: 'בן ארבע-עשרה הרגשתי עצמי כמבוגר לכל דבר', סיפר". (שגב, עמ'' 29).

היציאה מפלונסק

דוד גרין הצעיר מאס בחיים בפלונסק, ועל כך כתב:
״תרדמה משממת נסוכה על החיים והאנשים. החדגוניות מייגעת את הנפש והמוח וכל כולה ריקנות". (גולדשטיין, עמ' 23). החיים בבית עם אשתו החדשה של אביו העיקו עליו, והוא ביקש לעזוב את העיירה. אך הסתיו עבר ולאחריו החורף – והוא דחה עוד ועוד את נסיעתו. חבריו תהו מה מחזיק אותו בעיירה, והוא התחמק ממתן תשובה. ורק לאחר שנים כתב לשמואל פוקס, חברו האהוב:
"אתמול קניתי לי את שירי ביאליק והנני מתפעל מהם. ביחוד פועלים עלי שירי אהבתו המצוינים המעוררים בקרבי זיכרונות עצובים נשכחים. שמואל! מה השתוקקתי תמיד לשפוך לפני איש את כל ליבי - אבל איזה כוח טמיר עצרני מזה וסתם את פי. כן. אהבתי, את זאת תדע, אבל לא תדע איך: בהתגעשות הר שריפה היתה אש אהבתי סוערת בלבי.
 
רכה היתה אז אהבתי כניצני ראשית האביב, ותגדל במשך העת ותתלקח כשלהבת - ובקיץ העבר נודע לי כי היא אוהבת אותי. ונדמה לי כי עליתי השמימה. (בת צחוק של לעג מרחפת, כמדומני, עתה על שפתיך).
 
ואז - בא המשבר, ופתאום - החילותי לפקפק באהבתי. האם באמת הנני אוהב? השאלה הזאת לא נתנה לי מנוח כל הלילות. כל כך עוד היתה אהבתי חזקה. אולם לאט לאט באתי לידי הכרה כי אינני אוהב אותה. בלבי הוספתי להרגיש רגש אהבה חזק, אבל לא לה (עד היום אינני יודע אם חדלתי מאהבה, או כי לא אהבתי אותה כלל). זה היה באמצע החורף. מאושר אין קץ הייתי עד העת ההיא, ואומלל - אחרי זה.
 
ליבי כל כך הכני, הנוחם כל כך הציק לי, עד אשר לפעמים ישבתי ליל תמים במיטתי ובכיתי. לא יכולתי עוד לחיות בפלונסק. אך כל זה שייך ל'עבר', שעבר בלי שוב. יש אשר גם היום יברק ברק האהבה בלבי, שביב יתלקח ויתלהט, ביחוד בעת שהנני בודד וזוכר נשכחות. אבל ברגע יעבור. האם התקשח ליבי, התאבן? מי ימצא חידת הנפש.
עם שחר רשם בהמשך מכתבו לפוקס: 'הבוקר חכם מהערב - אומר בצדק הפתגם הרוסי. הנני נזכר זה עתה את אשר כתבתי פה אמש, והנני שוחק על עצמי. איזה סגנון סנטימנטלי מגוחך!'". (בר־זוהר א, עמ' 32-31).

מכתביו לשמואל פוקס משקפים את הלך רוחו של דוד דובצ'ה גרין, לפני שהיה ל'אבי האומה'.  מודעותו לתפקידו ההיסטורי החלה לאחר עלייתו ארצה, ועל כן ביקש מאביו לשמור את מכתביו. במשך כל ימי חייו הבוגרים הוא תיעד ביומנו מדי יום אינספור פרטים בשילוב מדהים של טפל ועיקר. על סממני האובססיביות באישיותו כתב הביוגרף בר–זוהר: "ביומניו של בן־גוריון באה לידי ביטוי נטייתו הקיצונית לדייקנות ולחדירה לפרטי פרטים. עשרות ומאות עמודים הקדיש להעתקה קפדנית של מסמכים, מכתבים, טבלאות, לוחות מפקד, דיאגרמות על מספרי העולים, על התפלגות האוכלוסייה, יישובי הארץ, תושביהם, תוצרתם. מראש הועיד חלק גדול מהדברים לפרסום, או לקריאה בידי חבריו. כעבור שנים רבות ישב פעם יגאל אלון הצעיר בחדרו של בן גוריון והתבונן בפליאה בזקן השקדן, הרכון מעל יומנו ורושם בכובד ראש כל מלה מתוך דבריו. לא התאפק אלון ושאל: 'בן גוריון, אתה כותב כל כך הרבה, אתה גם תקרא את כל זה?', הפליט בן־גוריון: 'אחרים יקראו'". (בר־זוהר א, עמ'' 193-192).

דווקא, על שנות ילדותו ונעוריו, מיעט לספר: ידוע שניסה את כוחו גם בכתיבת שירה, אך לנוכח תגובת חבריו הבין עד מהרה שאין לו עתיד כמשורר. לאחר שהעמיק בפילוסופיה, והרצה בפני חבריו על שפינוזה, האמין שזה ייעודו. במכתביו החושפניים לפוקס שפך את ליבו, כנער וכאיש צעיר בלי חשש משר ההיסטוריה המציץ מעבר לכתפו, וחשף את הצד הסנטימנטלי שבאופיו. פוקס, היחיד מהחבורה שהיגר לארה"ב, שמר את מכתביו במשך כחמישים שנים. הקשר ביניהם התרופף במהלך הזמן, והוא לא סיפר לבן־גוריון על צרור המכתבים ששמר. אחד מהביוגרפים שלו פגש את פוקס בארצות הברית באקראי, והוא נתן לו את הצרור אשר היווה אוצר בלום לחוקרים. כאשר נשאל פוקס מדוע שמר על המכתבים כל אותם שנים ענה כי תמיד ידענו שדובצ'ה יהיה איש גדול'.

כל הדרך לוורשה

דוד גרין שמח לצאת באביב 1904, כשהוא בן 17, לעיר הבירה ורשה. תום שגב כתב על חדוות המעבר מהעיירה לעיר הבירה: "בוורשה יכול בן־גוריון להדליק בפעם הראשונה מנורה חשמלית, לשבת בפעם הראשונה בראינוע, לראות את המכונית הראשונה. גם היה שם טלפון. 'הטכנולוגיה הצמיחה כנפיים לקצב החיים. כדברי שטפן צוויג: 'להתבגר לבד בעיר גדולה יכול להיות מרגש מאוד ומדכא מאוד'". (שגב, עמ' 39). ואכן הוא סבל מבדידות, ואת רוב זמנו בילה בקריאה בחדרו. לפוקס כתב: "הרגשתי את עצמי כל כך גלמוד כאילו נשארתי על אי בודד ושומם. בלילות חלמתי שתפסוך ומובילים אותך בכבלים לפלונסק. מה רבו געגועי אליך''. כשהיה קורא את מכתביו של פוקס – הוא חש 'נלטף'". (שגב, עמ'' 40).

דוד גרין ושמואל פוקס, ורשה 1904. הצטלמו לפני

נסיעתו של פוקס לאנגליה​

מצב רוחו נע ממצב בו אמר: "נפשי איננה שלווה. אינני יודע מדוע לפעמים הנני כה, עצוב, כה עגום והנני מרגיש איזה חסרון עמוק, גדול ורב בלבי. געגועים עזים יש לי לאיזה דבר שאינני יודע מהו'" להתרוממות רוח: "אם אחרי ימי סגריר, דלף וקור יבהיקו שמי תכלת נפלאים והשמש תאיר ותחמם חופשית וגאה - אז מרגיש אני עלומים רותחים בחזה". (בר־זוהר, עמ' 34-33).

מות הרצל

הרצל נפטר ביולי 1904, חודשים ספורים לאחר שדוד הגיע לוורשה והוא, כרבים ממעריציו, לקה בהלם. לפוקס כתב: "'נתייתמו תקוותינו, חלומותינו! מחוללן ומטפחן מת, הוטל בקרב אפל ויכוסה ברגבי עפר! קר וחושך מסביב, אין שפעת אור התקווה, אין עתרת החלומות - לא! השמש איננו, אבל אורו עוד זורח! שביבי שלהבת אהבתו לעם עולם אומלל, לארץ יפה אלמנה, שהצית האיש הזה ברוחנו, בדמנו, לא יכבו, לא...! ובכל זאת, הנני היום, יותר מתמיד, מאמין ובטוח בניצחוננו. ברור לי כי יש יום - והוא לא רחוק - ושבנו לארץ הנפלאה, אל ארץ השירה והאמת, ארץ הפרחים וחזיונות החוזים; ציון! עוד תיפי, תפרחי, עוד תשובי תראי את בניך בני חורין חיים חיי אור וחופש!'".


 

ציור שמן של הברון יוסף ארפד קופאי פון דרמוטה 1899

במכתבו הוא גם מפרט את מודל המנהיג הראוי בעיניו:
"איש נפלא המאחד בקרבו את גבורת המכבי עם מזימות דוד, אומץ לב רבי עקיבא, שמת ב'אחד', וענות הלל, את יפי רבי יהודה הנשיא ואהבת אש של רבי יהודה הלוי. רק פעם במשך אלפי שנים ייולד איש פלאים כזה". (בר־זוהר א, עמ' 35).
"אומץ לב, עורמה, מסירות נפש, ענווה ואהבת הלאום – אלה התכונות שראה דוד הצעיר במנהיג, אך הוא הוסיף עוד משפט 'התשוקה לעבודת התחייה, שהאציל עלינו בעל רצון האלים, תהמה בקרבנו עד כלותנו את העבודה הגדולה, שלה הקריב המנהיג הגדול את חייו הנישאים'. 'בעל רצון האלים' – אמירה זו, כמו ניטשאנית באופייה, מרמזת על התכונה הבולטת ביותר של מנהיג, הלוא היא כוח הרצון... קבלת המשימה של הגשמת הציונות כמשימה אישית, תהיה אחת התכונות שיאפיינו את אנשי העלייה השנייה, שהחלה באותה שנה". (שפירא, עמ' 20).

אולם, תקווה לחוד - ומציאות לחוד. הרצל מת, והתאוששות של הציונות לא הייתה קלה.  ה'אוגנדיסטים' ואנשי ה'בונד' עשו חיל, ואמונתו התערערה: "מחשבות נוגות, מרות, עולות לפעמים על הלב בדבר עתידות הציונות ועמנו. הפקפוקים והספקות מוצצים את הדם. אחי! אולי יש שתוכל להשיב לי את האמונה התמה, העזה והבלתי פגומה בכל הרהור של ספק ומחשבת ייאוש קר, נורא כמוות, בנפש". (בר־זוהר א, עמ' 35)."אינני מבקש מאומה מאת החיים, אינני חפץ לא תענוגים ולא השכלה ולא כבוד ולא אהבה, על הכול אוותר, רק אחת אני מבקש – התקווה!". (שגב, עמ' 50).

פועלי ציון

דוד היה עד ראיה למהפכת הנפל של פברואר 1905, וראה במו עיניו כיצד השוטרים והחיילים הרוסים ירו ללא הבחנה במפגינים לא חמושים. הציונות שלו הייתה לרדיקאלית יותר ונוסף לה הפן הסוציאליסטי. בזיכרונותיו כתב כי כשפרצה הרבולוציה – נוצר חלל ריק בליבו כי ידע שהמהפכה תשחרר אולי את רוסיה, אך לא את העם היהודי.
הפתרון נמצא בתנועת 'פועלי ציון' ששילבה בין סוציאליזם לציונות ברוח משנתו של דב בר בורוכוב. הוא השתתף בכנס הייסוד של התנועה בוורשה, שנערך בביתו של יצחק טבנקין - צעיר יפה התואר וכריזמטי - עליו סופר שהנערות היו מגיעות לכל הרצאותיו, ותולות בו עיניים מעריצות.

יצחק טבנקין

באותו כינוס ראשון, בו השניים התווכחו על מהות הקשר בין העם היהודי לארצו, החלה מערכת יחסים סבוכה של שיתוף פעולה ומחלוקות קשות שתמשך כל ימי חייהם.
 
תום שגב כתב על תחילת דרכו הפוליטית: "הוא נזקק למשהו שיסיח את דעתו: 'צמא אני לעבודה, עבודה שאשקיע בה את כל נפשי, עבודה שתשלול את כל חושי, את כל מעייני, שתשכיח את כל רגשותיי הסואנים, שתשכיחני את כל השאלות המטרידות, הארורות'". (שגב, עמ' 48). אניטה שפירא כתבה: "לפתע קיבלו החיים כיוון ותוכן. הוא החליף את בגדי הסטודנט בבגדי המהפכן: חולצה רוסית פרופה בצד, כובע קסקט ושער ארוך. הוא השתתף בישיבות, נסע והפיץ חומרי תעמולה, נהנה מהרומנטיקה של סכנת ההיתפסות בעוון פעילות מהפכנית. ואכן הוא נתפס ונאסר". (שפירא, עמ' 23). "אל מול חוסר המעש הבטלני של שנים עברו בלטה הפעילות התזזיתית קמעה של החבר החדש למפלגת 'פועלי ציון'. נראה שהמרץ של גרין, שיהיה בעתיד לשם דבר, היה רדום ולא מנוצל עד שהוא גילה את הפעילות הפוליטית. הוא מצא את דרכו בחיים. מעתה זה יהא הנתיב המועדף עליו". (שפירא, עמ' 24).

לימודים

דוד גרין לא נסע לוורשה כדי למצוא ייעודו בחיים הפוליטיים אלא כדי ללמוד מקצוע, דבר הכרוך בעלויות כספיות: עשרות שנים לאחר מות אביו קיבל מהארכיון הציוני מכתב שכתב האב לתיאודור הרצל, ואשר לא זכה ככל הנראה למענה. במכתבו פנה אביגדור גרין להרצל במילים: 'אדוני הנעלה, כי נשיא אלוהים אתה בתוכנו', ואמר כי יש לו בן מוכשר באופן יוצא דופן שחשקה נפשו בלימודים, אך בשל הפליית הרשויות וחסרון כיס אינו מסוגל לסייע לו. הוא ביקש מהרצל שיסייע לבנו ללמוד בווינה. הרצל כאמור לא ענה וכשדוד נסע לוורשה סייע לו אביו כמיטב יכולתו, אך הצעיר סבל חרפת רעב בנוסף לבדידותו. מצבו הוטב כשמצא עבודה כמורה בחדר מתוקן.
 
משחר נעוריו נמשך ללימודים קלאסיים, לספרות ולפילוסופיה, אולם הוא ניסה להתקבל ללימודי הנדסה כי אביו רצה שילמד מקצוע מעשי. הבחירה בלימודי הנדסה, נבעה, מלבד הרצון לרצות את אביו, גם מרצונו לעלות לארץ־ישראל וליטול חלק בבניינה.
דוד גרין הצעיר שאף להתקבל לבית הספר הטכני של הגביר וולברג - נדבן יהודי שהקים מכללה לצעירים יהודים ששערי המוסדות הממשלתיים היו נעולים בפניהם בשל המגבלות שהטיל המשטר הצארי.
 
שנתיים וחצי מחייו הקדיש להתמודדות עם לימודי המתמטיקה והפיזיקה כדי להתקבל למוסדות חינוך טכניים, ונכשל כישלון חרוץ שפגע קשות בדימויו העצמי. לפוקס כתב בהבזק נבואי - כי אם לא יצליח להיות חוטב עצים יהא למיניסטר, וגם שהוא מאמין שיהיה פילוסוף מצוין בעתיד.

החזרה לפלונסק

לאחר שנואש ממסלול הלימודים חזר לבית אביו בפלונסק, והקים שם את הסניף המקומי של 'פועלי ציון'. הוא ארגן את השביתות הראשונות של החייטים ופועלי החבלים, אך היה בעיקר עסוק בעימות בלתי פוסק על נפשו של הנוער עם נציגי 'הבונד' - הסוציאליסטים האנטי ציוניים.
מרכז הבונד שלח לפלונסק את מיטב תועמלניו כדי להתמודד עם הצעיר הדומיננטי. העימותים נערכו בבית הכנסת המקומי, והשליח התורן של הבונד נהג להופיע חגור באקדח ומלווה על ידי שני שומרי ראש. מולו היה עולה על הבמה דוד גרין. באווירה דרמטית, רווית מתח, היו השנים מתבוננים זה בזה; בדומיה, שהיתה משתררת בבית הכנסת, היה מתחיל הדו קרב המילולי. סוחרי העיירה היו סוגרים את חנויותיהם וכולם נהרו לצפות ב'הצגה הטובה בעיר', בה דובצ'ה שלהם קורע לגזרים את אנשי הבונד.
 
ביטאון הבונד היה כתב העת הראשון שבו הוזכר שמו של דוד גרין, ובו נכתב כי במהלך אחד העימותים: "התחיל בן-גוריון לצרוח: 'יש לנו נשק ונהרוג אתכם ככלבים! העיתון תיאר אותו כחוליגן. בן-גוריון אמר 'ואני ניצחתי את הבונד, עקרתי את הבונד מפלונסק'. הילד הנמוך שמעולם לא ידע אושר, נכשל כבחור בכל מה שניסה לעשות והתקרב לייאוש אובדני – היה כעת לבוס פועלים בריוני בעיירה קטנה. אושר לא ידע גם עכשיו". (שגב, עמ' 55). מרכז 'פועלי ציון' החל לשלוח אותו לפעולות הסברה גם מחוץ לפלונסק, והוא היה גם לבורר בסכסוכים מטעם בית המשפט, בדומה למקצועם של אביו וסבו.
 
ומארץ ישראל כתב צמח לפוקס: "הנה אני יושב לי בארץ יהודה, מתבונן בירח העולה, ובינתיים בן-גוריון עושה פוליטיקה בפלונסק: 'דוד על בטח מייסד איזו אגודה של 'פועלי ציון' ועומד ונואם בהתרגשות נוראה על דבר 'עם וארץ', 'חרות ועבדות'... ועוד שאלות כאלו... כנראה ישיג הוא את מטרתו יותר מכולנו'. הוא צדק". (שגב, עמ' 54).
ללבוש רובשקה, לגדל שיער ולחבוש כובע מצחייה היה דבר מסוכן באותם ימים - כי זה היה לבושם של המהפכנים. ואכן דוד גרין הצעיר נעצר, ושוחרר באמצעות קשריו ושלמוניו של אביו. בבית הכלא חווה חוויה קשה של מפגש עם אנשי העולם התחתון היהודים: "ראיתי שם בפעם הראשונה סוחרי נשים. שמעתי גם לשון כזו, שזעזעה אותי. זו היתה חלאת המין האנושי. סחר הנשים היה נתון כולו בידי יהודים. עד אז לא העליתי על דעתי, שאנשים כאלה קיימים" (בר־זוהר, עמ' 41).

רחל

רחל נלקין, יפיפיית העיירה הייתה בתו החורגת של שמחה אייזיק, חסיד גור שהיה לאחד מראשי הציונים בפלונסק. הוא נהג לכנס בחדר האחורי של חנותו אסיפות ציוניות לצעירים, שרבים מהם הגיעו כדי לפגוש בחטף את רחל. ההורים היו מיודדים, ודוד שהיה מבוגר מרחל בשלוש שנים, הכיר אותה עוד מימי הילדות. כששב לפלונסק פרחה אהבתם: "גם רחל נהתה אחריו והעזה לעשות עמו מעשה, שבגללו אסרו כמה משפחות בפלונסק על בנותיהן להתרועע עמה. היא יצאה לרחוב ביחידות עם דוד! 'בפלונסק היו מאוד שמרנים' - גיחך דוד כעבור שנים. 'בחור ובחורה לא הלכו יחד ברחוב. אז הלכתי אתה יחד. היה רעש עצום בפלונסק: מה זה? איך הוא הולך?'". (בר־זוהר, עמ' 42).

​

רחל ודוד בפלונסק

גם שלמה לבקוביץ, לימים לביא, שיהא לאחד מהדמויות המיתולוגיות של העלייה השנייה, התאהב ברחל. על פי אחת מהאגדות האורבניות של פלונסק הוא רדף אחרי דוד כשהוא חמוש בסכין מרוב קנאתו. באחד הימים ביקר בביתו של אייזיק בחור שעבר בפלונסק בדרכו לארץ ישראל. שמו היה יחזקאל חלבובסקי, לימים בית הלחמי. רחל תיארה אותו כעלם יפה עם פנים עדינים, עיניים כחולות ושיער מתולתל. 'כעת מותר לגלות כי משך את ליבי' כתבה שנים רבות לאחר מכן - ועל זה נאמר, 'אקדח שמופיע במערכה הראשונה יירה בשלישית'. אייזיק שנרדף על ידי החסידים בשל פעילותו הציונית נמלט מהעיירה ועלה ארצה, ומשפחתו תצטרף אליו בעתיד.

העליה לארץ־ישראל  

אביו של שלמה צמח, חסיד גור שהתנגד לציונות, קיווה שבנו ימשיך את דרכו כאיש עסקים, אך לבן היו תוכניות אחרות. כאשר האב זכה בהגרלה בסכום כסף נכבד, ומסר את הסכום לבנו כדי שיעבירו לצד גימל, נטל שלמה את הכסף וברח לארץ ישראל. בדרכו עצר אצל דוד בוורשה, והאב המודאג דלק בעקבותיו. הוא הגיע לחדרו של דוד וביקש ממנו שיסייע לו לפגוש את בנו כדי להיפרד ממנו. שנים רבות לאחר מכן, כתב דוד, אשר לא שכח לאבא צמח את הסטירה שנתן לבנו על שהעז לבקר בבית גרין - שהאב כרע על ברכיו לפניו והתחנן שיגלה לו היכן בנו מסתתר. זה היה תיאור שיקרי: בסמוך לאירוע כתב דוד לשמואל פוקס על פגישה רגועה עם צמח האב. שלמה נפגע עד עמקי נשמתו מהתיאור השקרי של אביו הכורע ברך לפני דוד ומתחנן, וגם ההתנצלות רפה על השקר הבוטה לא סייעה למחוק את העלבון. לדוד היה כל ימיו 'חשבון פתוח' עם שלמה צמח שעלה לפניו ארצה, היה מוכשר ונאה ממנו, ולימים ימרר את חייו. אך בינתיים שלמה צמח שלח מכתבים הכתובים בשפה ספרותית עשירה על החיים בארץ המובטחת והצליח לגרום לצעירי פלונסק להעדיף את העלייה לארץ על פני הגירה לארצות הברית.
 
שלמה צמח הגיע לביקור בפלונסק בשלהי 1906. דוד גרין הצעיר, שכשל בניסיונותיו לרכוש השכלה גבוהה, ומאס בקטטות עם נציגי הבונד החליט לעלות ארצה. כך יצאה לה חבורת העולים בהם צעירים מפלונסק, דוד, רחל נלקין ואימה שהצטרפה לבעלה - שמחה אייזיק שכבר השתקע בארץ ישראל. העולים וחבריהם שהגיעו להיפרד התיישבו בחצרו של אביגדור גרין, שהביט בהם מבעד לחלון כשדגל 'פועלי ציון' תלוי לידו, ושרו את 'שיר השבועה', ההמנון היידי המרגש של 'פועלי ציון' כשפניהם לכיוון מזרח. אביגדור הציוני לא היה סוציאליסט, אך לא הייתה לו בעיה עם הדגל ושירת ההמנון. הורים אחרים הגיבו בצורה אחרת לבחירת דרכם של הבנים: אביו האדוק של שלמה לבקוביץ לביא התנגד ל'זירוז הגאולה' שבעלייה ארצה והתקיים ביניהם עימות אלים. אב אחר ישב שבעה על בנו לאחר עלייתו.

בדרכם לארץ ישראל עצרו באודסה ופגשו כמה ממנהיגי 'חיבת ציון'', שנראה שלא הבינו מדוע הצעירים טורחים לעלות לארץ ישראל. ההפלגה לארץ ישראל באנייה הרוסית הרעועה הייתה סוג של קסם לצעיר שמעולם לא הפליג באנייה ואף לא יצא את פולין.

"לראשונה פגש במזרח האקזוטי, הצבעוני כל כך. בעת חניית בינים בסמירנה התבונן מוקסם בכושים, בצוענים, בתורכים ובערבים, שוטט ברחובות הצרים והמפותלים, סר הצדה לפנות דרך לאורחת גמלים עמוסים, עונדי פעמונים". (בר־זוהר א, עמ' 45). הערבים בהם פגש לראשונה עשו עליו 'רושם טוב מאוד' ונראו בעיניו ילדותיים, בעלי לב טוב וידידותיים. שלמה לביא (לבקוביץ) לעומתו התרשם שהם חיות אדם בעלי עיניים דורסניות וחזות פראית, וצמח ראה בהם שודדי ים.
 
בזיכרונותיו כתב על יום ההגעה ליפו (ספטמבר 1906) ועל הפלונסקאים, בהם שלמה לביא שקיבלו את פני הבאים. הוא השמיט את שמו של יחזקאל בית הלחמי, שאף הוא היה בין במצפים על הרציף, ולא בכדי: יחזקאל הוא מי שיזכה בליבה של רחל נלקין.
 
יפו, עליה אמר כי היא 'יותר גרועה מפלונסק', דחתה אותו בכיעורה, והוא לא הסכים להעביר בה בלילו הראשון בארץ המובטחת. 'זו אינה ארץ ישראל', אמר ולחץ על חבריו, שזה עתה ירדו מהאנייה, ללכת ברגל לפתח תקווה.
"בשעות אחר הצהרים יצאו לדרך - חבורת צעירים, שהלכה לחפש את ארץ ישראל. ארבעה עשר היו, ובהם רחל נלקין ושלמה צמח, ונפלא המסע בעיניהם. היתה דרך שמחה מאוד, סיפרה רחל נלקין: 'הלכנו ברגל, כי דיליז'אנס כבר לא היה. סביב השתרעו הפרדסים, ואחד הבחורים רקד והשתובב לאורך כל הדרך'. 'הדרך היה נעים ומענג מאוד, הוסיף דוד גרין'. 'האוויר היה נפלא, מלא בשמים טובים כאוויר גן עדן, צח ושקוף כזכוכית טהורה. יכולנו להביט באוויר על מרחק של עשרות פרסאות. ליל ירח מופלא אפף אותם, כשהגיעו לפתח תקוה. שעות ארוכות ישבו העולים שזה באו בבית חברם יצחק כבשנה מפלונסק, ואחיותיו שרה ומרים אותן כינה דוד 'הבחורות היפות ביותר': ער הייתי כל אותו הלילה - מי יישן ליל ראשון בארץ? יללת השועלים בכרמים, נעירת החמורים ברפתים, קרקור הצפרדעים בבריכות, צללי הפרדסים באפלה, קסם הכוכבים בתכלת העמוקה. השמים הגבוהים, הבהירים והחולמים - הכול השכירני. נהיה החלום. כולי סחוף אושר, ועדיין הכול תמוה וזר, כאילו הייתי מרחף בממלכת האגדה'". (בר­זוהר א, עמ' 48).

מימין שרה, מרים ויצחק כבשנה. 1908. ביתמונה

הוא שכר חדר עם שלמה צמח שתקרתו גבוהה, קירותיו מכוסים צמחים מטפסים וחלונותיו צופים אל הים בצפון מערב, ואל הרי יהודה במזרח.
בפתח תקוה התגוררו כמה מאות פועלים בהם א. ד. גורדון, בני הזוג חנקין, האחים שוחט ואברהם קריניצי. גם ברנר וברל כצנלסון התגוררו שם תקופה מסוימת. העוני היה לפולחן, ובזכות העזרה ההדדית הקימו, שלא מדעת, את ניצני הקומונות וקואופרטיבים הראשונים. הצעירים אהבו לטייל ברחבי הארץ ברגל כי לא היה להם כסף לדילזיאנס, ובלילות נאספו במטבח הפועלים, שרו ורקדו כל הלילה.

צמח כינה את המושבה פתח תקווה של אותם ימים: "תערובת משונה של בודפשט ומאה שערים". (שגב, עמ' 69). כוונתו הייתה לבועזיים, האיכרים שהעסיקו פועלים ערבים ולא התלהבו מהפועלים הצעירים שלא שמרו מצוות, והפיצו רעיונות מהפכניים.

לימים ילין דוד על האיכרים שהשפילו את הפועלים, בבוחרם את הטובים שביניהם במעין שוק עבדים, שהזכיר לו את הספר 'אוהל הדוד תום' שקרא בילדותו. הוא ראה בהם אנשים שהגיעו לארץ ישראל מלאי התלהבות אך זו כבתה, והם היו בעיניו ל'אנשי הגלות'.
האופן שבו העדיפו את הפועל הערבי עוררה תרעומת אצל הצעירים שחרזו:

"ארבעה נכנסו לפרדס
מוחמד, יוסוף, מוסטפה ורבי עקיבא
מוחמד חפר בורות
יוסוף קטף פירות
מוסטפה ארז התיבות
ורבי עקיבא נכנס וקיבל מכות". (שגב, עמ' 78).

נושא העבודה העברית מול העבודה הערבית העסיק רבות את מנהיגי היישוב.
צמח המציא את המושג 'כיבוש העבודה', ודוד כינה את העסקת הערבים במושג הטעון 'עבודה זרה'. אוסישקין כינה העסקת הערבים 'צרעת ממארת', וחשש מהיום בו 'יכיר הסוס בכוחו ויטיל את רוכבו ארצה'.
 
'דת העבודה' של א.ד. גורדון הייתה לטקס החניכה של צעירי העלייה השנייה: על דוד הצעיר הוטל לגרור מטעני זבל ולטמון אותם בבורות הנטיעה שבפרדסי פתח תקווה, תחת עינו הפקוחה של בעל הבית הקורא 'יאללה' או 'חושה'.

בנוסף לעבודה הקשה בשנותיו הראשונות בארץ, סבל ממחלת הקדחת ומרעב כפי שסיפר בזיכרונותיו: "יותר משעבדתי - קדחתי ורעבתי. ושלשתם - העבודה, הקדחת והרעב - היו חדשים לי ומלאי ענין, כי הרי לכך באתי לארץ ישראל. הקדחת היתה מבקרת אותי בדייקנות 'מתמטית' פעם בשבועיים". (בר־זוהר א, עמ' 50). "כשקדחתי לא יכולתי לעבוד ולא היה מה לאכול. ביום לא היה נורא. הייתי מתחכם שיהיה לי מיטליק (מטבע תורכי) ואוכל שתי פיתות בשעות של אחר הצהרים. 'סידור' זה עזר. אבל כששכבתי לישון היה הרעב מתחיל להציק. כל זמן שהעיניים היו פקוחות - לא נורא. רק סגרתי העיניים הופיעו מחזות: לחם וחמאה, תרנגולות מבושלות... בבוקר הייתי נוגע בשערותיי והן היו נושרות. בקראי את סיפורו של קנוט המסון 'הרעב', נוכחתי ששם מתואר בדיוק אותו הדבר". (בית אבי, עמ'' 65).

לאחר זמן – בשל הקדחת, הרעב, ההשפלה והעבודה הקשה "נעלם פתאום האושר הגדול, וכמו בוורשה שוב שקע במעבר קיצוני אל דכדוך עמוק. גם הפעם שיתף במצוקתו של שמואל פוקס. 'חמישה חודשים כבר פה בארץ ישראל ויש אשר מרגיש אני לפעמים כי בודד וגלמוד הנני, בלי כל איש קרוב וחביב, באין רע מבין ומרגיש את נפשי - וגעגועים עזים בוערים יתקפני'". (שגב, עמ' 69). "אפשר לומר כי ילדים היינו אז עדיין... ילדים תמימים, חולמים, הוזים – ונבוא אל החיים, החיים האכזריים, הגסים הממשיים".(שגב, עמ' 76).
היה לו קשה לקשור יחסים בין-אישיים, וכששלמה צמח עבר למסחה שבגליל, גברה בדידותו, והוא הפציר בפוקס להגיע לארץ ישראל: "ייתכן שקשר כזה יכול להתרקם רק ב'אביב העלומים'. בשום אופן איני יכול למצוא אף אוהב אחד, ידיד כמו שאנחנו הבינונו את המלה הזאת שיהיה חלק מחיי, מלבי". (שגב, עמ' 70).

גם תיאורי הטבע היפים שלו תיארו את תחושת הבדידות, והיותו ללא חברים הקרובים לליבו:
"יפים הימים בארצנו, ימים שטופי זוהר ומלאי זיו, עשירי מראות הרים וים. אך נהדרים פי שבעים ושבעה הם הלילות! לילות עמוקי סוד ומעולפי מסתורין. נטפי הפז היוקדים, הרוטטים בכיפת התכלת הרכה, האפלולית הזכה של לילות הסהר, עין הבדולח של אויר ההרים השקוף. הכול ספוג כלות-נפש, רמזי געגועים, המית סתרים והלך רוח עורג לאשר לא כאן". (בר־זוהר א, עמ' 51).
הוא התמיד בעבודה החקלאית שנים בודדות, אך בהמשך חייו התהדר בהגדרת מקצועו בשאלונים שונים כ'פועל חקלאי'. שלמה צמח, שגם בעבודה הפיזית ובהתמדה גבר על דוד, לעג לאלו שמיהרו להצטלם עם הטורייה בפוזה ה'מעדרית', אף על פי שנפטרו מהר מאוד מהעבודה הפיזית, האפורה והמתישה. "נראה לי שאנשי העלייה השנייה שלא הצליחו בעבודה, דווקא הם, אוהבים להתפאר בה דוגמת יוסף וייץ ובן־גוריון חברי, שהיה פועל אומלל מאוד". "על בן־גוריון אמר: ''הטורייה משכה אותו אל הקרקע ולא ידיו הרימו אותה אליו". (בודנהיימר, עמ' 74). 
   
הפלונסקאים נודעו כחבורה מלוכדת, דוברת עברית ובעלת גאוות יחידה. כולם נאבקו בחוסר כשירותם לעבודה פיזית ויכלו לאתגר. על רחל נלקין הוטל לזבל את העצים, ונתנו בידיה פחים עם ידיות מחוטי ברזל דקים שקרעו חריצים בעורה. ידיה מלאו דם, והזבל הכימי החריף שנגע בפצעיה הפתוחים - הגביר את כאביה. המשגיח פסק כי יש לה ידיים 'המתאימות לנגינה בפסנתר', ופיטר אותה.

רחל הייתה מבוישת בגין כישלונה, ועלבונה גבר כשהתברר לה שבני ובנות פלונסק רואים בה את מי שפוגעת בשמם הטוב כפועלים מוצלחים. האכזבה גברה כשדוד הצטרף למקהלת המקטרגים. הוא גם החל לעסוק בפוליטיקה ונעלם לימים ארוכים, בהם יחזקאל בית־הלחמי, העלם העדין וכחול העיניים זכה בליבה. בעוד דוד מסתובב ברחבי הארץ במסגרת פעילותו הפוליטית, ולא מגלה עניין בנישואין והקמת משפחה, סייע לה יחזקאל ששבה את ליבה עוד כשביקר בביתם בפלונסק, לשוב אל מעגל העבודה: "הרבה פעמים יצאנו יחד לעבודה בפרדסים. יחזקאל היה מרכיב ואני קושרת, יחזקאל העמיד סמוכות, ואני גוזמת את הענפים היבשים. יחד עבדנו בקטיף, בבירור ובעטיפת פרי הדר". (בר־זוהר א, עמ' 62-61).



לא קל היה להיות צעיר רווק, נטול בת זוג באותם ימים: "הינזרות מפעילות מינית אכן מקובלת היתה ביניהם לא אחת. היא ביטאה לפעמים את דימוים העצמי כמהפכנים מסורים לשליחותם וגם שיקפה את המעבר מתרבות השידוכים לחופש הבחירה, לרבות בחינה מחודשת של מסגרת המשפחה. בכמה מקבוצות הפועלים היו הרבה יותר בחורים מאשר בחורות. זה היה נושא שדיברו עליו לא מעט, סיפר לימים גם בן-גוריון". (שגב, עמ' 74).

תום שגב תיאר את המולדת שבני העלייה השנייה פגשו בעלותם ארצה: "הארץ היתה מתעוררת אפוא אל המאה העשרים לאחר תרדמה ארוכה ומשדרת בליל ססגוני, תזזיתי ושובה לב של יזמות אידיאליסטית והזיה דתית, פריצות דרך נועזות והתחלות מהוססות והרבה מקסמי שווא". (שגב, עמ' 66).
במכתביו לאביו, שכוונו גם לצעירי פלונסק, תיאר את החיים בארץ ישראל על הדבש והעוקץ שבהם. הוא זעם על 'היורדים' שהוציאו את דיבת הארץ רעה, וכתב על מי שכינה 'המרגלים החדשים': "היהודים החנוטים שנשקעו כבר בביצות הגלות עד הצוואר לא יקיצו אפילו אם ישמעו כי בארץ-ישראל הזהב מתגלגל בחוצות. צר לי על קטנות-המוח, טמטום-הלב של אלה הצעירים שאין להם אפילו אומץ-לב להודות כי ברחו משדה-המערכה". (זכרונות, עמ' 40).

פעיל מרכזי במפלגת ''פועלי ציון''

לאחר שחלה, רעב, עבד קשה ואיבד את אהובתו, שקע דוד הצעיר בעסקנות הפוליטית - שהעניקה לו תמיד את טעם החיים. הזירה המפלגתית בארץ רעשה וגעשה כאשר כמה מאות צעירים התפלגו בין רסיסי מפלגות שקיימו ביניהם מערכת יחסים עכורה. שתי הקבוצות הבולטות היו 'פועלי ציון' ו'הפועל הצעיר'. אותם מתי מעט יקימו את מאגר המנהיגים שישלטו ביישוב ובמדינה עד למהפך הפוליטי בשנת 1977. תלי תילים של תזות מלומדות נכתבו על ההבדלים ביניהן, וניתן לתמצתן במספר מלים: 'הפועל הצעיר' היו לאומיים יותר, בעד השפה העברית, ובעד שמירת זכויותיו של הפועל העברי אך בלי כל התיאוריות המרקסיסטיות. 'פועלי ציון' לעומתם ביקשו להתעלות מעל ללאומיות הצרה, להיות חלק מהאינטרנציונל הסוציאליסטי, תמכו בהכרה ביידיש כשפת הפרולטריון העברי, וראו בפועל הערבי שותף למלחמת המעמדות.

לכאורה מתבקש שדוד הצעיר יצטרף ל'פועל הצעיר': הוא היה מהלוחמים הנלהבים ביותר לשפה העברית, לחם בעבודה הערבית, והיה ציוני לאומי בכל נימי נשמתו. התיאוריות המרקסיסטיות לא דיברו כלל אל ליבו. הוא התוודה כי מעולם לא קרא בכתביו של דב בר בורוכוב, שהיה לנביאם של אנשי 'פועלי ציון', לאחר שהצליח לשלב בין ציונות לסוציאליזם.
העובדה כי הפציר באביו לעלות לארץ ולרכוש משק חקלאי כאחד מהקפיטליסטים, ולימים התרה באחותו רבקה שתעלה לארץ רק אם תשיג הון שיאפשר לה לחיות מהריבית, מלמדים עד כמה היה רחוק מהמרקסיזם.
אם כן מהי הסיבה שדוד דבק דווקא ב'פועלי ציון'? ייתכן כי הסיבה נעוצה בכך שמבין תשעת האבות המייסדים של 'הפועל הצעיר' (1905), ארבעה היו מיוצאי פלונסק: שלמה לביא, שלמה צמח, יצחק כבשנה וליפא טויב. הלוא 'אין נביא בעירו', ולדוד היה ברור כי שלמה צמח המוכשר ממנו יאפיל עליו.

שלמה צמח

לאחר שניסה ללא הצלחה לשכנע את חבריו לאחד את שתי המפלגות, החל לפעול באינטנסיביות במסגרת 'פועלי ציון'. במפלגה הזו ניהל מלחמת חורמה נגד האגף השמאלי שלה אשר נוהל בידי שלושים חברים שהגיעו מהעיר רוסטוב שברוסיה. ה''רוסטובים' שלא ידעו עברית, היו מהפכנים רוסים לכל דבר ועניין - הן בגינוניהם ובן באידאולוגיה שלהם. כל המפלגה מנתה כשבעים חברים כך שלקבוצה הרוסטובית הייתה השפעה מכרעת.

מויסיי נוחימוביץ, מנהיג הרוסטובים שחזר לברית המועצות,

היה לשר התחבורה ונרצח בטיהורים של סטלין

בשלהי 1906 נערכה ביפו הועידה הראשונה של 'פועלי ציון' בארץ ישראל. כל חברי המפלגה נהרו ליפו מכל קצווי הארץ, ומנו בסך הכול כ-150 חברים. דוד ושלמה צמח צעדו כמה שעות ברגל – צמח לכינוס 'הפועל הצעיר' ודוד לזה של 'פועלי ציון'. בכנס פגש דוד את ישראל שוחט, שאותו הכיר עוד בחו"ל, ואשר עלה ארצה שנתיים לפניו. שוחט, בעל הקסם האישי והנטייה לקונספירציות של שותפי סוד, העדיף לפעול מאחורי הקלעים. הוא היה זקוק לפעיל שיחזק את האגף הימני של המפלגה, ויהא בעל יכולת רטורית. הוא בחר בדוד, פרס עליו את חסותו, וכך מונה העולה החדש לתפקיד יו"ר הוועידה, וחבר הוועדה המנסחת של המצע המפלגתי. 

ועדה בת עשרה חברים נבחרה כדי ליצור מצע משותף לכל רסיסי הקבוצות שכינו עצמן 'פועלי ציון', והתכנסה בתחילת אוקטובר 1906 בחאן ברמלה. היה משהו מגוחך בבחירה ברמלה כדי לשמור על סודיות בסגנונם של המהפכנים הרוסים, כי הם בלטו בעיר שלא היה בה אף יהודי מלבדם. ההחלטות שכונו 'הפלטפורמה של רמלה', אושרו בהתכנסות מועצת פועלי ציון ביפו בראשית 1907.

דוד הצעיר היה בשיאו, ולאביו כתב בגאווה כי 'בפתח תקווה יסדנו את האגודה הפרופסיונלית הראשונה' בנוסח דברי הרצל. הוא גם התפאר כמכתבו כי הוזמן, כנציג מפלגתו, למסיבת התה שזלמן דוד לבונטין ערך לכבוד נשיא ההסתדרות הציונית דוד וולפסון, שהגיע לביקור בארץ. את וולפסון תיאר כעסקן חרוץ ומבין דבר, אך לא איש שיוכל למלא את מקומו של הרצל.
הוא שאף להיבחר כציר לקונגרס הציוני בהאג שם קיווה לפגוש את שמואל פוקס אשר געגועיו אליו לא פסקו.
תקוותיו נגוזו כאשר יצחק בן-צבי הגיע לארץ במרץ 1907. ישראל שוחט החל לחשוש מהצעיר הדומיננטי, העצמאי בדעותיו, וקידם את בן־צבי תוך דחיקתו של דוד. בן צבי היה בעל עבר מהפכני שישב בכלא, חברו הטוב של בורוכוב, נעים הליכות, חם ולבבי.

רחל ינאית ויצחק בן־צבי

חודשיים לאחר מכן, במאי 1907, התקיימה הוועידה השנייה שבה ביקורתו הבלתי מתפשרת של דוד על 'הרוסטובים', הקרע ביחסיו עם שוחט והסתייגותו מבן-צבי גרמו לתבוסתו המשפילה. הוא נחל כישלון צורב בבחירות החשאיות לנציגות בוועידה העולמית של 'פועלי ציון' ולקונגרס הציוני הקרוב, ולא נבחר מחדש לתפקידים שאותם מילא במפלגה. 

שיא ההשפלה אירעה בכינוס שלישי של 'פועלי ציון' בספטמבר 1907 כאשר ישראל שוחט כינס בחדרו כמה פעילים נבחרים, והדיר את דוד. שוחט פעל כדי להגשים את חלומו ולהקים מסדר חשאי של שומרים מזויינים, אנשי סוד בהשראת הקוזקים וגיבורים עבריים מהעבר הרחוק. "בספר 'תולדות ההגנה' כתוב שהאווירה בפגישה שידרה 'מסתורין ורומנטיות של פעולת מחתרת'. שוחט היה הדובר העיקרי. כולם התרשמו ממזגו הסוער והחליטו להקים מעין מסדר חשאי של שומרים. הם קראו לו 'בר־גיורא' על שם אחד ממנהיגי המרד היהודי נגד השלטון הרומאי. בן־צבי הציע את הסיסמה 'בדם ואש יהודה נפלה – בדם ואש יהודה תקום'. הנאספים חשו כמו נכחו במעמד הר סיני". (שגב, עמ' 87). העובדה שלא היה בין הנבחרים פגעה בדוד, והעלבון נצרב לכל ימי חייו. הוא הזכיר את ארגון 'בר גיורא' פעם אחת בזיכרונותיו הארוכים ומהמפורטים, ובתוך סוגריים. לימים נשאל ישראל שוחט מדוע הדיר את דוד, והוא ענה כי בן־צבי היה 'רב סוציאליסטי' שהדריך את חברי הארגון, והם חששו ממנהיג רוחני נוסף העלול לעורר ספקות וויכוחים. במילים אחרות: בן־צבי עדין הנפש נראה לשוחט צייתן שאינו מסכן את מעמדו, וזאת להבדיל מדוד הדומיננטי. 

דוד הפגוע לא ויתר. כבר אחרי הוועידה השנייה הוא התרחק מחבריו להנהגת 'פועלי ציון', החל 'לחרוש את השטח', ולהיפגש פנים אל פנים עם פועלים ברחבי הארץ. נקדים את המאוחר ונספר כי הוא הביס את כולם: מוסיי רוחימוביץ, מנהיג ה'רוסטובים', שב לרוסיה, היה לשר התחבורה בממשל הסובייטי ונספה בטיהורים של סטאלין. ישראל שוחט שהקים את 'בר גיורא' וארגון 'השומר' נוצח על ידי דוד, והורחק מכל עמדת השפעה וכוח. יצחק בן־צבי, שקירב אליו את דוד והתיידד עמו, היה לנשיאה השני של מדינת ישראל. אדם אהוב על הכול שעסק בטקסים, במחקר היסטורי והתמחה בתולדות קהילות ישראל, אך גם הוא היה רחוק מכל השפעה פוליטית או עמדת כוח של ממש.

 

ישראל שוחט

אך בינתיים, מובס ומאוכזב עזב דוד את פתח תקווה וחיפש את דרכו. לאחר שעשה שבועות אחדים בכפר סבא, קם והלך לראשון לציון כדי לעבוד ביקב. שם דרך ענבים כשהוא יחף. לבוש סינר ארוך ומכנסיו מופשלים עד לברכיו. הוא התערב עם חבר מי ביניהם יוכל לדרוך ענבים במשך זמן רב יותר, וניצח בהתערבות לאחר שדרך ענבים במשך שלושה ימים רצופים. שנים לאחר מכן 'לא יכול היה לטעום טעמו של יין'. משם עבר לרחובות עד שגמלה בלבו ההחלטה להצטרף לשלמה צמח שעלה לגליל לסג'רה.

הגליל, אזור הספר הפראי, הלא נודע, היה למשאת נפשם של צעירי העלייה השנייה שראו בו את ה'ארץ המובטחת'. החקלאות במרחבים הפתוחים, עם מחרשה וסוסים קסמה להם יותר מאשר גידולי הנטיעות של מושבות יהודה. לאביו כתב כי בגליל 'יש הרבה חלב, חמאה וגבינה. העובדים אינם שכירי יום אלא פועלים שנתיים'.
 
ברל כצנלסון כתב: "ארץ ישראל הייתה מחולקת למחוזות וכל מחוז חי בכלל את חייו המשונים. ביפו הייתה הרגשה שפה 'זה עוד לא ארץ־ישראל', פתח־תקווה זה 'מעט ארץ ישראל'. ארץ־ישראל מתחילה רק בגליל". (זאב צחור במאמרו 'המפגש בין האיכרים לפועלי העלייה השנייה בפתח-תקוה' https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_10.10.pdf). 

באוקטובר 1907 עלה דוד גרין הצעיר אל הגליל.

בסג'רה

לאחר התבוסות הפוליטיות המשפילות ונטישתה של רחל, נענה דוד בהקלה להזמנתו של שלמה צמח להצטרף אליו, ולהתגורר בסג'רה. גם בחלוף השנים לא הפסיק להתפעם מכך שצמח לא נטש אותו, ו'הוליך אותו' במשך שלושה ימים ברגל עד שהגיעו, באוקטובר 1907 ליעדם. 

ההתלהבות שחש ביומו הראשון בארץ־ישראל שבה לפעום בליבו: "אחרי יהודה היתה לי סג'רה כמעט מה שהיתה לי פתח תקווה אחרי פלונסק וורשה. כאן מצאתי את ארץ ישראל אשר חלמתי עליה. הטבע, האנשים, העבודה - הכול היה פה שונה, יותר ארץ ישראלי, וריח המולדת היה בוקע פה מכל שעל אדמה. פה בסג'רה מצאתי סביבת המולדת, שכל-כך ערגתי לה. אין עוד חנוונים וסרסורים, שכירים זרים, הולכי בטל החיים על עמל אחרים. כל בני המושבה עובדים ונהנים מיגיע כפיהם. הגברים חורשים, משדדים וזורעים אדמתם. הנשים עובדות בגינה וחולבות את הפרות, והילדים רועים עדרי אווזים בגורן ורוכבים על סוסים לקראת אביהם בשדה. בני הכפר הם, ריח הקמה והזבל נודף מהם ופניהם שזופי שמש". (זכרונות, עמ' 35-34).
הייתה זו מושבה קטנה הבנויה על צלע גבעה, בה התגוררו כמה עשרות איכרים, בהם אשכנזים, ספרדים, ילידי פולין, כורדיסטן, תימן ואף כמה גרים רוסים. העבודה נעשתה כולה בידי האיכרים היהודים.

 

           שאבי גמליאלי מספר על החברות בין הדוד מצליח מסג'רה לבין

           בן־גוריון, ועל פגישתם.

האזור היה מוקף כפרים ערביים וצ'רקסים עוינים, אך דוד גרין הצעיר ראה רק את הנוף המדהים. בסגנון מתפעם שאפיין אותו בראשית ימיו בארץ, כתב:
"ובהיות יום חם, יום בהיר, אחד מאותם הימים הנפלאים שבארץ-ישראל, עולה אני על גבעה נישאה - ומחזה נשגב, מראה הוד בלי סוף מתגלה פתאום. פה, לרגלי, גבעות ירקרקות, עמקים פורחים, עטופים מרבדי בר צעיר, והררי תכלת, ולמולי, צפונה זקוף הר ענק, זקן הרי ארץ-ישראל - זהו החרמון אשר שלג עולמים רובץ עליו! ארץ פלאות היא ארץ ישראל" (זכרונות, עמ' 41).
לימים סיפר כיצד יומו החל בארבע וחצי בבוקר בהאכלת הבהמות ברפת, לאחר מכן הכין לעצמו תה, עם דמדומי החמה הוליך את העדר לשתייה בשוקת, ולקראת הזריחה יצא אל השדה: "גם העבודה שכאן הניחה יותר את דעתי. אין אותו היובש, המונוטוניות של עבודת המעדר ביהודה. הולך אתה אחרי הצמד ונוהג במחרשה. רואה אתה את עצמך שותף למעשי-בראשית". (זכרונות, עמ' 35). "כמה נעימה וקלה היא החרישה. השוורים הולכים לאט לאט, בנחת ובמתינות כבעלי בתים חשובים, ויש פנאי לחשוב ולהזות ולחלום - וכלום אפשר לא לחשוב, בשעה שהולך אתה וחורש אדמת ארץ ישראל ורואה סביבך יהודים חורשים אדמתם בארצם. כלום אין זה עצמו חלום? אך יש אשר שורי אינם משגיחים כלל בחלומות, ולא אכפת להם כנראה לגמרי שזוהי אדמת ארץ-ישראל, וסרים הצדה, ומוכרח גם אני להסיח דעתי מכל החלומות כדי לתת בינה בלב שוורי, וכששבים הם לדרך הישרה שב גם אני לחלומותיי". (זכרונות, עמ' 42).

"בס'גרה לא היה זכר לתהום שהפרידה בין איכרים לפועלים במושבות יהודה. בלילי שבתות וחגים היינו מזדמנים יחד ועורכים בצוותא הילולות וחינגות". (בסג'רה, עמ' 55). דוד ייסד אגודה בשם 'עבריה' שנועדה להעניק שיעורי ערב בעברית, ומילא תפקיד בספריית היישוב.

ישראל ומניה שוחט מגיעים לסג'רה

האופוריה התפוגגה מהר מאוד כאשר כחודש לאחר בואו, הגיעו מניה וישראל שוחט בראש קולקטיב של עשרים חברים, מהם שש נשים.
מניה וילבושביץ הנמרצת, בעלת עבר מהפכני ברוסיה, ביקשה להקים במושבה הגלילית קולקטיב חקלאי שיקבל עליו את עיבוד הפלחה במקום בתנאי אריסות. לאחר שנדחתה על ידי ראשי 'הפועל הצעיר' ו'פועלי ציון', התקבלו רעיונותיה דווקא על דעת קבוצתו החשאית של שוחט. השניים אף נישאו, וקיבלו זיכיון בחוות הלימוד שבראש הגבעה אשר ניהל האגרונום קראוזה מטעם יק"א.
היה זה אותו ישראל שוחט שרומם את מעמדו של דוד ב'פועלי־ציון', אך החליפו ביצחק בן־צבי נעים ההליכות, ודאג, באורח משפיל, שלא יצורף לארגון החשאי 'בר־גיורא'. פרופ'' יוסי גולדשטיין סבור כי דוד ידע על תכניתם להגיע לסג'רה, והיה בכך כדי להמריצו להגיע לפניהם. "מפאת כבודו הפגוע עדיף היה, כמובן, שיגיע למושבה לפני בואם, כדי שאיש לא יוכל להַלְעיז שהזדחל בעקבותיהם. ואכן הוא הקדימם בחודש ימים". (גולדשטיין, עמ' 45).
שלמה צמח שהחל להתפרסם כסופר, והיה ממקימי ארגון 'החורש', תיעב את שוחט ובני חבורתו: "הוא תיאר אותם כבני אדם משונים, קולניים ושחצנים שבאו להשתלט על החווה והתנהגו ככובשים". (שגב, עמ' 91). הוא עזב בגללם את סג'רה וכך עשה גם שלמה לביא (לבקוביץ), חברם מפלונסק.

דוד עזב את עבודתו בחווה, שכר חדר בביתו של האיכר אברהם סיני רוגצ'בסקי ועבד אצלו כשכיר יום. נכדו של האיכר סיפר על ימיו של דוד בסג'רה: "הוא הרגיש שמעמדו בין פועלי החווה אינו לרוחו. חברי 'בר־גיורא' שהתרכזו בחווה, היוו קבוצה מלוכדת, מיוחדת, הם התאמנו בנשק ועסקו בתרגילי התעמלות בחצר, בראשם עמד ישראל שוחט שמעמדו בקרבם התבלט כ'שייח' ערבי שכולם מצייתים לו. מצב זה יצר אי־שייכות בלב הפועלים שלא היו בסודם של האנשים האלה. בן־גוריון לא הצטרף לקולקטיב. הוא לא רצה להיות כפוף לסידור עבודה שייעשה על־ידי מניה וילבושביץ וישראל שוחט, השולטים ב'קולקטיב' כמפקדים. הוא פרש מעבודתו בחווה והעדיף להיות פועל בשכר אצל פלח עברי". (בסג'רה, עמ' 30). 

האיכר אברהם רוגצ'בסקי רגב

בסתיו 1908 דוד שמח להשתחרר מהאווירה המעיקה, ונסע לפלונסק כדי להתייצב לשירות בצבא הרוסי - כדי שאביו לא יאלץ לשלם קנס בגין 'עריקתו'. הוא נפגש עם משפחתו, הוכר כשיר לשירות והושבע אמונים לצאר, אך ערק מהמחנה, עבר את הגבול לגרמניה באמצעות מסמכים מזויפים, ובסוף דצמבר שב לארץ ישראל. עריקה לאחר גיוס לא הייתה כרוכה בקנס.
״החלטתי לנסוע, כתב למשפחתו, לא רק מפני שחס אני על הקנס, אלא גם – ובייחוד - מפני שרוצה אני להתראות אתכם, כי אם אתם מתגעגעים אלי, האחד, תוכלו להבין ולעשות חשבון עד כמה מגיעים געגועי לכולכם״. (גולדשטיין, עמ' 48).
 
השמירה

בינתיים המצב הביטחוני החמיר, והעימותים בין חברי המושבה לערביי הסביבה היו לדבר שבשגרה. המתיחות גברה לאחר שאנשי''בר־גיורא' הצליחו להביא לפיטוריהם של השומרים מהכפרים הסמוכים, שהיו מעין גובי דמי חסות שהבטיחו את השקט בהיותם הגנבים בפוטנציה. גם רכישות אדמה גדולות בגליל על ידי המוסדות הלאומיים הציוניים העלו את מפלס המתח. תגרות פרצו עם ערביי זביח, כפר קאנה, סגירה הערבית ולוביה. השומר דוב שוייגר גסס בבית חולים לאחר שהותקף בדרכו למצפה.

הצבא בטורקיה אילץ את הסולטן הישיש עבד אל חמיד לחתום על מנשר 'החוריה' - חירות. המהפכה עוררה גל של התלהבות ברחבי האימפריה, וגם היהודים ראו בה סיכוי להגשמת מאווייהם הלאומיים. דוד כתב: "במשך הזמן התברר שהתקוות היו נטולות כל יסוד. הערבים הנבערים פירשו את סיסמת ה'חוריה' כהרשאה לעשות ככל העולה על רוחם ולנהוג באלימות". (בר־זוהר א, עמ' 70).
האגרונום קראוזה דאג לספק לפועלים רובים, והם התרגשו כילדים לקבלם. דוד סיפר בזיכרונותיו: "החדר הגדול ב'חאן' שבו ישבו רוב הפועלים, נהפך פתאום למלון שודדים. אדם שנכנס לשם בערב - ראה לפניו כשני מנינים של בחורים, יושבים על המיטות, ובידו של כל אחד רובה! זה מנקה את הקנה, זה מכניס ומוציא את הכדורים, וזה ממלא את האשפה, משווים את הרובים זה לזה, מונים את השבחים והחסרונות של כל אחד, תולים אותם על הקיר ושוב מורידים, שמים על השכם ומסירים - עד שמגיע זמן השינה". (זכרונות עמ' 38).

"בזיכרונותיו סיפר עד כמה הרואי היה המאבק על השמירה העברית, ובגאווה לא מוסתרת זקף לזכותו חלק לא מועט מהצלחת המאבק. הוא אף קבע חד וחלק כי שימש 'השומר הראשון במושבה'. בפועל, באותו פרק זמן לא השתתף בשמירה. חברי הקולקטיב, לא סיפקו לו נשק כדי שיוכל להגן על עצמו, לכן נאלץ לרכוש נשק בכספו: אקדח מסוג 'בראונינג'".(גולדשטיין, עמ' 47).

פסח תרס"ט 1909 – אסיפת 'פועלי־ציון' והקמת ארגון 'השומר'
בפסח תרס"ט – 1909 נאספו חברי 'פועלי־ציון' כדי לקיים את אסיפת המפלגה, ולחגוג את ליל הסדר המשותף בסג'רה. הפעילים הגיעו מכל רחבי הארץ כדי לקבל החלטות, ובעיקר כדי להקים את ארגון 'השומר' במקום ארגון 'בר־גיורא' החשאי. רחל ינאית בן־צבי שהלכה את כל הדרך לסג'רה ברגל עם יצחק, סיפרה בזיכרונותיה כיצד שמחו לפגוש את אלכסנדר וציפורה זייד, האחיות שטורמן, צבי בקר, ישראליק גלעדי וחברים נוספים לדרך ולמאבק.
תום שגב כתב על חברי 'בר־גיורא': "הם אימצו להם כמה מסממני הזהות של הילידים הערבים: חבשו כאפיות, בישלו קפה בפינג'אנים, שילבו בדיבורם מילים ערביות וערכו מופעי רכיבה – 'פנטזיות' בערבית – לכבוד אורחים רמי מעלה. באורח פרדוקסלי זו היתה דרכם להיפטר מתרבות המהגרים שהביאו איתם מארצות מוצאם, להיות ל'יהודים חדשים'". (שגב, עמ' 93). ואכן רחל ינאית מספרת קבלת הפנים שנערכה למניה וישראל שוחט: "משעה לשעה נעשית האווירה מתוחה יותר. הכול מצפים לבואם של מניה וישראל. והנה סוסים דוהרים במרחק. מה מרהיבות הסוסות ומה הדורים הקישוטים שעליהן! הרוכבים מכורבלים בעבאיות ארוכות, כפיות ועגלים לראשיהם. וכל מראם אומר משובה בדווית. מי הם ולשם מה באו? – צוחקת צפורה זייד על אזני: 'מה לך כי לא הכרת? הלא החבריה שלנו עורכים 'פנטזיה' לכבוד מניה וישראל'". (ינאית, עמ' 96).
 
בזיכרונותיה סיפרה גם על התרשמותה מדוד גרין הצעיר, שאותו פגשה לראשונה באותו ליל סדר: "מבטי גולש מקלסתר לקלסתר ומתעכב על פני חבר אחד שנכנס והתיישב בפינה והוא מכונס בתוכו. יש בו משהו המייחד ומבליט אותו מבין השאר. גבות עיניו קמוצות ומסתירות את עיניו כליל, רק מצחו מדבר בעדו – רחב המצח וגבוה ושיער מתולתל עוטר את הראש הגדול שלא כרגיל. הנה הרים ראשו, תפסתי רגע את מבט עיניו, ומבטו שלוח למרחקים. אם גם כלפי חוץ הוא נראה שליו, מעיד עליו מבטו החודר כי בתוך־תוכו סוער הוא". (ינאית, עמ' 98).
הצלם משה פכטר הוזמן לצלם את ליל הסדר, והותקף בדרך על ידי שודדים מעין כנא. הוא נלחם בתוקפיו, ופצע את אחד מהם. הפצוע הובהל לבית החולים ומת שם, אך לפני מותו סיפר שהיהודים פגעו בו. בחדר האוכל המקושט השתררה דממה כי הכול הבינו היטב את משמעות הריגתו של השודד, ואת תחילתה של סאגת נקמת הדם. דוד תיאר את תחושותיהם: "צל שחור היה פרוש סביבנו – צל המוות האורב בסתר. איש לא הגה הדבר בפיו, אך כל אחד מאיתנו ידע בנפשו וקרא בעיני חברו: תלויה החרב הנוקמת ועל ראש אחד מאתנו תיפול. הגורל יבחר את קורבנו. כולנו היינו נכונים – וחיכינו". (שגב, עמ' 99). הגורל בחר בפועלים קורנגולד ומלמד שנהרגו על משמרתם.

ארגון השומר
הקולקטיב התפרק בסוף 1908 לאחר שנה חקלאית מוצלחת, וחבריו העדיפו להתמקד בשמירה. דווקא הצלחתו של ארגון 'בר־גיורא' החשאי עודדה את שוחט להקים ארגון רחב יותר, שיפעל בגלוי ויחתום על חוזי שמירה עם יישובים רבים. חברי שני הארגונים היו בחלקם בוגרי ההגנה העצמית שהתארגנה מול הפרעות ברוסיה, ורצו להקים כפרים לאורך הגבולות דוגמת כפרי הקוזקים ששילבו עבודה חקלאית עם עבודת הצבא.

דוד קיווה כי הפעם יוזמן להשתתף בארגון החדש, וכי הדרתו מ'בר־גיורא' לא תחזור על עצמה, אך נחל אכזבה מכאיבה. "הוא ידע שרחל ינאית עומדת להתקבל כחברה ב'שומר' – רחל שטרם מלאה שנה לעלייתה ארצה, מתגוררת בירושלים ולא במושבה, הייתה מורה, לא פועלת ולא שומרת, היא תתקבל כחברה ב'שומר' ואילו הוא, פועל חקלאי, בעל אקדח בראונינג, שהשתתף בשמירה בסג'רה – לא נמצא ראוי להתקבל כחבר ב'שומר' – מפח נפש, קשה להשלים. מתנגדו של בן־גוריון היה ישראל שוחט, שעל פיו יישק דבר. טביעת עינו של שוחט אמרה לו שדוד אינו מסוגל לסור למשמעת עיוורת ל'ראש', שכל מלה שלו פקודת חיים". (בסג'רה, עמ'' 54). "לימים טענו אנשי השומר כי הוא לא נראה להם מתאים לאגודה! מפוזר וחולמני היה, מרחף בעולמות אחרים - ולא ניכרו בו כלל תכונותיו של איש נשק". (בר־זוהר א, עמ' 72).



שאול אביגור, אחד מהאנשים הקרובים לבן־גוריון, סיפר כי העלבון הזה בער בו עד יומו האחרון. הוא חזר ושאל את רחל ינאית, שנים רבות לאחר מכן, מדוע לא רצו בו. התשובה הייתה ברורה, שוחט חיפש אנשים שיצייתו לו, והיה ברור לו שדוד יהיה סכנה למנהיגותו. דוד נטר בעיקר לרחל ינאית ויצחק בן־צבי שהיו חבריו, ולא נלחמו על כך שיצורף אפילו לארגון המורחב. הוא חש נבגד בשנית, ורחק מחבריו למפלגה.

החזרה למגרש הפוליטי

גם בימיו כפועל חקלאי, לא ויתר דוד גרין על הפעילות הפוליטית. הוא היה כל ימיו איש של שטח שהסתובב בין הפועלים, שמע את מצוקותיהם, עודד אותם וחיזק את מעמדו. דווקא התנגדותו העיקשת של שוחט לקבלו לשורות ארגון 'השומר' שיקפה באופן פרדוקסלי את התחזקות מעמדו, ואת חששו של שוחט ממי שיאיים על ההגמוניה שלו. פרופ' גולדשטיין כתב: "בנדודיו ברחבי הארץ נוכח לדעת כי אף שבן-צבי, שוחט והרוסטובים דחקו אותו ממפלגתו, יצא שמו בארץ כמנהיג פוליטי. לכל מקום שהגיע אליו בנדודיו זכה לקבלת פנים אוהדת, ולא רק מצד מי שהכירו אותו מקרוב, דוגמת יבנאלי, אלא גם מצד מנהיגים ופועלים. הוא למד כי ההערכה כלפיו גבוהה עשרת מונים מהערכתו העצמית הנמוכה, שאימץ בעיקר מאז בואו לסג׳רה. אולי משום כך כששב ליפו בתחילת מארס 1909 דן עמו בן-צבי, גם הוא איש פוליטי בעל חושים חדים, על חזרתו לפעילות מפלגתית. מנהיג 'פועלי־ציון' בארץ ידע על הקרע הקשה בין גרין לשוחט, אך היה ברור לו שמעמדו הפוליטי של גרין בקרב חברי מפלגתו הולך ומתחזק". (גולדשטיין, עמ' 51).
 
בחירתו כנציג מפלגתו בטקס קבלת הפנים שנערך במרץ 1909 ביפו למשורר הנערץ עליו – חיים נחמן ביאליק, היוותה איתות לחזרתו של דוד גרין אל מרכז הבמה הפוליטית.

הגעגועים למשפחה 

הדיכאון והבדידות לא נעלמו גם בימיו בסג'רה. לביא וצמח נטשו, רחל התחתנה ואנשי הקומונה של ישראל ומניה שוחט היו שנואים עליו. לשמואל פוקס כתב:
"יש אשר מרגיש אנוכי לפעמים כי בודד וגלמוד הנני, בלי כל איש קרוב וחביב, באין רע מבין ומרגיש את נפשי - וגעגועים עזים בוערים יתקפוני, ואני מוציא אז את מכתביך וקורא וקורא בצימאון, וכעין צער דוקר על מה שהיה ועבר בוקע ועולה ממעמקי הלב. בחיי הפרטיים חש אני לפעמים גלמודיות נפשית, מרגיש את צערה העמוק בכל ליבי, ואיני מוצא לי בין כל המון מכרי אף אחד, או יותר נכון את האחד, ידיד אח יקר קרוב ומקושר ברוח, בנפש בלב". (בר־זוהר א עמ' 65). פוקס לא ענה והקשר בין השניים נפסק. מעתה הופנו מכתבי הגעגועים למשפחתו הרחוקה.

עומד דוד גרין

יושבים מימין: משה קוריטני, אשתו האחות ציפורה והאחות 

רבקה​

"מאחורי הפסח לא השגתי מהבית אף מלה אחת. מדוע? מדוע? כלום לא תדעו כי יש אשר הגעגועים יחלקו ויעיקו הלב עד כדי התפקעות, ורק מכתב יכול להשקיט קצת את הכאב. הנה תמונותיכם לפני, ואני מסתכל בהן ושואל אותן - אך לשווא. אילמות הן, אילמות. עברו עלי כבר כמעט שנתיים - אומנם לא בניכר, אך רחוק מכם, וכמה פעמים, ביחוד בערבי החגים, ביקשתי להיות יחד עמכם, לשבת לשולחן אחד, להקשיב לשיחתכם - ולו רק לרגע אחד. כמה פעמים טיילתי לי יחידי, עיני בכוכבים וליבי עמכם... הנה ארצי, ארץ הקסמים, לפני, והיא כה קרובה, דובבת לליבי - ובכל זאת הלב נלחץ מגעגועים לשם, לארץ נכרית, לארץ צלמוות... כמו אותו האסיר שיצא לחופש והשאיר בכלא כל רעיו וקרוביו והוא מתהלך בן חורין ונמשך אל בין הכתלים המסוגרים". (בר־זוהר א, עמ' 66).

הוא הפציר בבני משפחתו שיעלו ארצה וירכשו משק חקלאי. רחוק מאוד מהאידאולוגיה ה'פועל־ציונית':
"לי לעצמי אין חפץ להיות או להישאר איכר. שונא אני את הקניין הקרקעי המקשר את בעליו, אני בכל נפש אוהב חופש, חירות הגוף והנשמה". (בסג'רה, עמ'' 56). אך למרות זאת היה מוכן להיות איכר אם 'עתידנו המשפחתי ידרוש זאת ממני'. ביקש שישיבו לו באופן מידי, רצוי במברק: ''יפו – גרין – קדימה'', אך זה לא קרה, ובני משפחתו לא גילו כל עניין בעלייה לארץ.
דוד גרין עזב את סג'רה בקיץ 1909, ועבד במקומות שונים. בזיכרון יעקב הימם את שותפו למגורים באסם, ביכולתו ללמוד כל הלילה, ולצאת לעבודתו עם הזריחה. הוא לקח שיעורים פרטיים במתמתיקה, למד ערבית וצרפתית, קרא את 'פאוסט' לגיתה, את מחזות שייקספיר, המסות של טולסטוי וספרי עיון.
על ימיו בסג'רה (כ-13 חודשים) אמר: "סג'רה הייתה בשבילי חוויה עמוקה בחיי, למרות שעברתי וחייתי חוויות שהרנינו עם ועולם, אינני מתבייש לומר – אין כסג'רה''". (בסג'רה, בהקדמה).

היחס המיוחד למושבה ליווה אותו כל חייו: בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור הגיעה אליו משלחת שסיפרה כי יש להם רק 13 לוחמים נושאי נשק. בן־גוריון דאג לשלוח אליהם יחידה של 25 אנשי הגנה שהצילו את המושבה.
גם לאיכר שבביתו גר ושבשדותיו עבד - אברהם סיני רוגצ'בסקי – שמר פינה חמה בליבו. הוא תמיד מצא זמן לפגוש אותו, הגיע למיטתו בעת חוליו למרות סדר יומו העמוס, והספיד אותו בהלווייתו. 

במערכת 'האחדות'

דוד גרין שב כמנצח לוועידה השישית של ''פועלי־ציון'' שהתקיימה באפריל 1910, ונבחר לתפקידי מפתח במפלגה. פרופ' גולדשטיין כתב: "הצירים העריכו אותו ובטחו בסגולותיו. הם הכירו את אישיותו הסגורה, הרחוקה למשל מאישיותו המלבבת והפתוחה של בן-צבי. אך לנוקשותו, לסגירותו ולשקט הלא נעים שהשרה לעתים סביבו, נלוו מעלותיו של מנהיג: הגיונו, תפיסותיו האידיאולוגיות החדות, עקשנותו הבלתי מתפשרת ודבקותו היוקדת בעולם הערכים שבו האמין". (גולדשטיין, עמ' 58)
יצחק בן־צבי היה נחוש להחזיר את דוד גרין להנהגת 'פועלי־ציון', ולשתף עמו פעולה. באותה וועידה הוחלט על ייסוד ביטאון מפלגתי בעברית שיקרא 'האחדות', ובני הזוג בן־צבי התעקשו שדוד יצורף לצוות המערכת. המפלגה הוציאה, בימי הזוהר של 'הרוסטובים השמאלנים', בטאון ביידיש בשם 'דער אנפאנג' (ההתחלה), אך הוא נכשל ונסגר תוך זמן קצר. דוד, נציג הימין במפלגה, שהתנגד בתוקף לשפה היידית ונלחם על כבודה של העברית - ראה בכישלון עדות לצדקת דרכו.

הסיבות לבחירתו למערכת העיתון היו התחזקות מעמדו הפוליטי, וכן שליטתו בעברית בנוסף ליידיש ורוסית. בר־זוהר מציג את עמדתו המצטנעת של דוד גרין - אל מול ההצעה המחמיאה: "כשנודע הדבר לגרין, תמה מאוד ונרתע מההצעה. 'מה אני אכתוב, חזר ואמר לידידיו, אינני יודע לכתוב. מעולם לא כתבתי'. הם המשיכו להפציר בו. והוא סבור היה, כי גילה את הסיבה שבגללה נפלה הבחירה דווקא עליו. 'החברים האחרים במערכת לא היו פועלים', הסביר לימים, 'הם רצו כי יהא ביניהם לפחות פועל אחד, שמבין את בעיות הפועלים, ושיודע ענייני העבודה, ובחרו בי'".(בר־זוהר א, עמ' 77). השליטה שלו בשפה העברית הייתה טובה משל חבריו למערכת, ובמיוחד משל יעקב זרובבל, האידאולוג שלא שלט בשפה העברית.

מימין לשמאל: עומדים אהרן ראובני ויעקב זרובבל.
יושבים: יצחק בן־צבי, דוד בן־גורין, ויוסף חיים ברנר

ארבע שנים לאחר עלייתו לארץ תם פרק העבודה החקלאית, ומעתה יקדיש דוד את כל זמנו לעסקנות פוליטית ולכתיבה. הוא יחזור לעבודת הכפיים רק למשך כשלושה חודשים נוספים, חמישים וארבע שנים לאחר מכן - בשדה בוקר. לאביו כתב בגילוי לב כי אין לו כל נטייה לחיי איכר, והחליט להקדיש את חייו 'לעבודה למען הפועל העברי בארץ־ישראל'.

ביוני 1910 הגיע לירושלים "עלם רזה, מתולתל, עיניו הכהות בוערות בתוך פנים חיוורים, ושפמו קטן ומטופח. לובש היה רובשקה רוסית כהה, מכנסים דהויים, או חליפת צמר עבה ונועל נעלים גבוהות". (בר־זוהר א, עמ' 79).




​בתחילה התגורר אצל רחל ינאית ויצחק, ולאחר מכן שכר חדר במרתף טחוב, וסבל מהקור ומהרעב, אך לפחות בדידותו הופגה: הקשר עם שלמה צמח חודש לאחר ששב מנדודיו, התגורר בירושלים, וביתו שימש למקום מפגש לאינטלקטואלים צעירים. הקשרים עם יצחק ורחל ינאית היו התהדקו הרבה מעבר לשיתוף הפעולה הפוליטי: "שני הידידים, גרין ובן צבי, חיזרו אחרי רחל בעקשנות ובתמימות בלא לגלוש ליריבות. בחוצות ירושלים, ביום ובעיקר בלילה, הפכה השלישית לחזון נפרץ. במצוות רחל היו הולכים תחילה לחזות בשקיעת השמש מעבר להרי ירושלים. עם רדת החשיכה היו שמים פניהם לבית קפה ערבי קטן בעיר העתיקה, שהצטיין בחידוש האחרון של הטכניקה המודרנית: גרמופון בעל אפרכסת ענקית, מקושטת בציורים צבעוניים. מן הגרמופון בקעו ללא הרף מנגינות מזרחיות מסולסלות. היו השלושה כובשים לעצמם שולחן באחת הפינות, משלמים פרוטה – 'מיטליק' - עבור ספלון קפה תורכי, ומפליגים בוויכוחים ציוניים נלהבים. הוויכוחים לא היו מסתיימים בבית הקפה. שעות ארוכות, לפעמים עד הנץ החמה, היו השלושה סובבים ברגל בסמטות ירושלים, ודנים בכובד ראש של צעירים בעתיד הארץ - בעליה, בעבודה, בהתארגנות. בהתרגשות דיברו על ייבראיסקו גוסודארסטבו - 'מדינה עברית'. 'מה אהבנו אז את אשמורת הבוקר, את שעת הנץ החמה' כתבה רחל". (בר־זוהר א, עמ' 80). ההמשך ידוע, רחל בחרה ביצחק, והשלושה נותרו חברים טובים כל ימי חייהם.

לא כולם התלהבו מהעיתונאי החדש, והסופר אהרון ראובני - אחיו של יצחק בן־צבי, כתב רומן על מערכת 'האחדות' בו תיאר את דוד בשם בדוי:
"הוא מצטייר כאיש קדורני, 'על פניו קפואה הבעה עקשנית כבושה, חותרת. הוא שונה מהם: יש לו עניין ברעיונות מופשטים. הם מייחסים לו קנאות גדולה ומשווים אותו לסבונרולה, הכומר הדומיניקני בן המאה ה־15. כשאינו מסכים עם מישהו הוא שולח בו מבט בוז. הם לא חיבבו אותו: 'רחוק מכל רגש חי אל אנשים חיים'" (שגב, עמ' 190-108).
 
חברי מערכת האחדות, בהם הסופר יוסף חיים ברנר, העתיקו את מגוריהם לירושלים, כי הם חשו שהעיר משנה את פניה, ובנוסף לאוכלוסייה החרדית היא הייתה למרכז כלכלי בו התגוררו רבבות עובדים ומפרנסים. בן־גוריון טען שאסור לוותר גם על הציבור החרדי: ״הציונים עזבו את בני ׳היישוב הישן׳ לנפשו, ומרחוק עמדו והביטו איך הקהילה מתנוולת בבטלה ובשנוררות, טובעת בבערות פרועה בלי סדרים, קרועה לגזרים, ועדת צבועים ורמאים ורבנים הדיוטים, ותלמידי חכמים שאין בהם דעת, מושלים בהם״. (גולדשטיין, עמ' 60). החשיבות של גאולת הציבור החרדי מהעוני והבערות הייתה אחת הסיבות להתיישבותם בירושלים.
 
ביטאון 'האחדות' יצא לראשונה ביולי 1910 כירחון, בהמשך היה לשבועון, ובשיאו הגיעה תפוצתו ל-350 עותקים. דוד כתב כמה מאמרים בהם על אירוע בפתח תקווה שבו קרעו את דגל הלאום והיכו את הפועלים, כינה זאת 'מעשה קלון', והשתלח בחכם באשי על שאינו מאחד את היהודים ברחבי האימפריה. במאמר השלישי השתמש לראשונה בשם בן־גוריון.
הוא תרגם גם את ספרו של הסוציאליסט ורנר זומברט לעברית וגם את רשימותיה של רחל ינאית. לילות ארוכים ישבו יחד על הארגזים, ליד העששית, כשהוא מתקן את מאמריה שנכתבו בחלקן ברוסית וביידיש, מסגנן ומתרגם. הוא כתב מחזה שלא פורסם, ככל הנראה בשל רמתו הנמוכה, וכתב ב'אחדות' ביקורת אחת קטלנית על המחזה 'דון יצחק' של בנטו סימו.

מימין לשמאל, עומדים: ריבקין, רחל ינאית, משה אלקושי, זאב אשור.
יושבים: יעקב זרובבל, יצחק בן־צבי, דוד גולדברג ודוד בן־גוריון

דוד (מעתה - בן־גוריון) שב בסערה אל הנהגת המפלגה. בתחילה נדמה היה כי מנהיג המפלגה הוא יצחק בן־צבי ולצידו יעקב זרובבל, אך בפועל נשלטה המפלגה בידי דוד ויצחק, וזרובבל נדחק לתפקיד האידאולוג. יצחק בן־צבי ורחל, שהחלו את דרכם בארץ, כמנהיגי האגף השמאלי, החלו לקבל את תפיסותיו הלאומיות של בן־גוריון. "כשבן-צבי נשאל על כך הוא ענה שהתפיסות המקובלות של בורוכוב וחבריו נתבדו, שכן העובדות טפחו על פניהם: העלייה 'הסטיכית' לארץ, ליבת תורתם הציונית - הסוציאליסטית, לא התקיימה. מלחמת המעמדות הייתה בגדר אוטופיה בלבד". (גולדשטיין, עמ' 64).
 
בוועידה השביעית נבחרו בן־צבי ובן־גוריון לייצג את 'פועלי­־ציון' בוועידה העולמית השלישית של המפלגה בווינה באוגוסט 1911 בה נכחו כ-4000 צירים מ-11 מדינות. שם הם הובילו את הקו הלאומי, שעיקרו הגנה על זכויות הפועל העברי, התנתקות הדרגתית מדוקטרינת 'מלחמת המעמדות' ואחדות הפועלים הכלל עולמית על חשבון התחושות הלאומיות. הם לא הסתירו בוועידה את עמדתם כי הפועלים בארץ ישראל הם שיגשימו את הציונות, ולא הציונים היושבים בגולה, וכי אחדותם של כל הפועלים בארץ ישראל חשובה בעיניהם מהקשר שלהם אל מפלגתם בגולה. בתגובה הם ננזפו על ידי הנהגת המפלגה, והואשמו בבדלנות (ספרטיסטיזם).
 
בווינה ביקר דוד בפרלמנט ושמע דיונים על יוקר הבשר, בהם דיברו רק על הסוחרים היהודים שמספסרים במחירים, ומכך למד על עוצמתה של האנטישמיות. הוא גם ניצל את הזמן כדי לבקר את משפחתו בפלונסק.
בן־גוריון כבר תכנן את מהלכיו הבאים שכללו הקמת הסתדרות פועלים בה יאוחדו כל תנועות הפועלים בארץ־ישראל, והשתלטות על קפא"י, הקרן הכספית שהקימה תנועת 'פועלי־ציון' העולמית.
הברית ההדוקה בין שני הבנים – בן־צבי ובן־גוריון - הביאה לתכנון משותף של עתידם, וקבלת ההחלטה לנסוע יחד בקיץ 1911 ללמוד משפטים באימפריה העות'מאנית, מתוך מטרה להשתלב בפוליטיקה האזורית.
.
פרופ' אניטה שפירא כתבה: "היה גם משהו מגוחך ופומפוזי בהתעסקות האין־סופית בעניינים שבאידאולוגיה, המקיפים עולם ומלואו, שעה שבמפלגה היו פחות ממאתיים חברים. לאותה הליכה על הקו הדק, המפריד בין הנעלה לפתטי, שייך גם הרעיון לנסוע ללמוד משפטים באיסטנבול כדי לארגן את יהודי האימפריה העות'מאנית לכוח פוליטי ולייצגו בפרלמנט של טורקיה". (שפירא, עמ' 35).

בדד בסלוניקי

דוד בן־גוריון החליט ללמוד משפטים בטורקיה כדי לרכוש מקצוע שניתן להתפרנס באמצעותו, אך בעיקר כדי לקדם את סיכוייו להיבחר כציר בפרלמנט, ואולי אף כשר יהודי בממשלה העות'מאנית. חבריו לדרך, ישראל שוחט ויצחק בן־צבי הפליגו לקושטא כדי להתחיל את לימודי המשפטים, אך הוא העדיף ללמוד טורקית ולהתכונן ללימודיו בסלוניקי - שהייתה אז חלק מהאימפריה. סלוניקי הייתה זולה יותר, ודוד בן־גוריון גם חלם על גיוסם של המוני הפועלים היהודים לפעילות ציונית. אביו, שלא התלהב מקריירת הפועל החקלאי של בנו, הבטיח לממן את לימודי המשפטים.

ימיו בסלוניקי היו עצובים: אביו, שירד מנכסיו, התקשה לשלוח אליו את הכספים שהבטיח, ודוד ידע חרפת רעב. כשהגיע לעיר הנמל הזהירו אותו שלא יגלה שהוא אשכנזי, כי בזמנו כל הסרסורים בסלוניקי היו אשכנזים. דוד זכר כיצד הזדעזע לגלות כי העבריינים עמם נכלא בהיותו בפולין היו סוחרי נשים יהודים. לא היו לו חברים, ולא שפה משותפת עם יהודי העיר שדיברו לדינו, על כן רבה הייתה שמחתו כאשר פגש את רחל ינאית, כשהספינה בה הפליגה לאירופה, עגנה בעיר. השניים נפגשו והתנשקו בפעם היחידה בחייהם, ובעלת הבית שאלה בתדהמה מי זו, ודוד ענה שאחותו.

יצחק ורחל ינאית בן־צבי בתקופה העות'מאנית​

לאביו כתב: "אני חי עדיין פה בעיר החוף, ההומייה והשוקקה מהמון אדם רב, כבמדבר שומם - וסביבי אותו העולם הזר והרחוק לי כל כך בחייו, במנהגיו ובלשונו - של היהודים הספרדים. בליל הסדר כתב: "בניכר גם ההגדה אילמת וגם הקניידלך תפלים". (בר־זוהר א, עמ' 91).
 
כשאחיו ואחותו בישרו לו על אירוסיהם כתב: ''הריני משתדל עכשיו להתארס גם אני - אלא שארוסתי שונה קצת מחברותיה כי כלתי - אוניברסיטה שמה. רוצה הייתי, שפייגלה לא תרגיש עכשיו כל מחסור ודוחק. אותו תור הזהב שבו היא חיה עכשיו, אינו מופיע אלא פעם בחיים המלאים כל כן עצב, צער ומרירות, ייסורים ופצעים שותתי דם; הנה פתחתי בשמחה וסיימתי בעצב. האם זה פרי מסיבות חיי או תכונתי היסודית? אך איני יכול להשתחרר גם ברגעי שמחתי היותר גדולים מסבלון אותו הצער העמוק, שחדר לתוך כל הווייתי". (בר־זוהר, עמ' 92). הוסיף בתורכית מאש אללה (אם ירצה השם), עוד ניפגש כולנו בארץ ישראל.
 
הוא נכשל בניסיונו לקרב את פועלי סלוניקי היהודים, אלו ששלטו בנמל, לציונות. הם היו שמרנים ואף גילו עוינות לרעיונותיו. גם מכשול השפה הפריע לו, והוא סיפר על חוויותיו באסיפה בסלוניקי בה נטל חלק: "דיברתי רוסית, וחבר הפרלמנט הבולגרי תירגם דברי לתורכית. המורה שלי, יוסף סטרומזה, תרגם את דבריו לספרדית, כי רוב הפועלים היהודים אינם יודעים תורכית". (זכרונות, עמ' 56).

באוניברסיטת 'בית החוכמות'

דוד בן־גוריון סיים את לימודי הטורקית בסלוניקי, וביקש להתחיל את לימודיו באוניברסיטת 'בית־החוכמות'. "כדי להתקבל לאוניברסיטה היה עליו לעבור מהמורות אחדות: ראשית, לא הייתה לו תעודת בגרות. למזלו, בזכות קשריו בפולטבה מעברו המהפכני, בן־צבי הצליח להשיג לו תעודה מזויפת". (שפירא, עמ' 36). אביו של דוד נשא בהוצאה הכספית.

שני הרעים בימיהם כסטודנטים 

הוא שכר חדר עם יצחק בן־צבי ויוסף סטרומזה, מורהו לטורקית שהיה לציוני בהשראתו והצטרף ללימודי המשפטים. גם משה שרתוק, דוד רמז וישראל שוחט למדו עמם. ישראל שוחט, שהתנהג כראש מדינה גולה, ניסה ליצור קשרים, בין היתר עם בני הדונמה, כת שבתאית חשאית שאנשיה תפסו עמדות מפתח בשלטון.
 
הבדידות הקשה שממנה סבל בסלוניקי באה אל קיצה, אך הרעב והעוני לא פסקו. אביו התקשה להמשיך ולשאת בהוצאותיו, אך דוד לא חס על עליו וכתב לו: ''במשך שבועיים סבלתי ייסורים נוראים. כפי שאמר לי הרופא, זה בא לי פשוט מאי אכילה כרונית".  כשאביו הציע לו לחזור לרוסיה ולבנות את עתידו שם ענה: "המטרה שקבעתי לעצמי היא לי שאלת החיים, ורק דבר אחד יחיד ומיוחד יוכל להניא אותי מהשיג מטרתי – המוות". (בר־זוהר א, עמ' 96).
 
למרות העוני והתנאים הקשים הצליח בלימודיו, דבר שהחזיר לו את ביטחונו העצמי לאחר כישלונו בלימודי ההנדסה בוורשה. לימודי המשפטים התאימו לו, ועל הישגיו כתב בגאווה לאביו ולרחל נלקין:
"הנני שבע רצון מאוד ממהלך הלימודים. מעולם עוד לא הייתי מאמין ובטוח כל־כך בכוחותיי כמו עכשיו. האמת היא, שלפני נסיעתי פחדתי קצת. סבור הייתי שלי יהיה קשה מאוד ללמוד שפה. החודש הזה הוכיחני שטעיתי הרבה, והטעות הייתה נעימה מאוד". (זכרונות, עמ' 54).
"הפרופסור הכיר מסגנוני וממבטאי שאיני תורכי, ושאל אותי על מוצאי, מקום הולדתי ואיפה למדתי תורכית. כאשר שמע שאני יהודי מרוסיה – פנה לתלמיד השני שנבחן יחיד איתי: 'הנה זהו אסוננו, שלנו אין תלמידים כאלה'". (זכרונות עמ', 64).
בסוף דצמבר, 1913 בשנה השנייה ללימודיו, חלה דוד כי סבל מתת תזונה ואושפז בבית החולים בקושטא לתקופה ממושכת. ימים כאלה עוד לא היו בחיי, כתב לאביו: "כנראה, עשינו שנינו שגיאה נוראה: אתה לקחת עליך דבר, שהוא למעלה מכוחותיך, ואני הסכמתי לחיות בתנאים, העלולים להחריב את כל כוחותיי הגופניים והמוסריים". (בר־זוהר א, עמ' 96). הפעם נחלצה המשפחה לעזרה, והוא נסע ללודג' לאחותו רבקה שפינקה אותו ודאגה לבריאותו, (לפלונסק לא יכול היה לבוא כי נחשב לעריק). הוא המשיך בלימודיו בביתה, וחבריו חתמו עבורו על גיליונות הנוכחות.
 
פרופ' יוסי גולדשטיין כתב: "נראה כי אחת הסיבות להקדמת יציאתו מן הארץ ולשהותו בפולין זמן ממושך יחסית הייתה ידיעתו שגם רחל בית-הלחמי תשהה בפולין באותו הזמן וחששו שמא תחזור לארץ בטרם ייפגשו. אחרי שנותק הקשר הרומנטי ביניהם נפרדו דרכיהם, ורחל נישאה ואחר כך ילדה. ואולם נראה כי בפגישתם האחרונה בעת שביקרה בירושלים התחדשה משיכתם, זה לזה. לשניהם היה ברור כי הקשר שנוצר בנערותם היה עמוק, אולי יותר מששיערו והפגישה הזכירה להם זאת; אך נראה שהבינו גם כי יתקשו להמשיך את הקשר לנוכח מורכבות היחסים ביניהם, ובייחוד משום היותה רעיה ואם. נראה, עם זאת, שבשמעו כי יצאה לרוסיה בגפה, חשב כי ייפגשו ויחדשו את יחסיהם הרומנטיים והיה בטוח כי היא מרגישה כמוהו. 'כמה שאני רוצה לראותך – דבר זה אין אני צריך להגיד לך', כתב לה בהתרגשות, 'וגם אני מאמין שאת רוצה לראותני'. ואולם לא כמוהו הרגישה רחל. היא כנראה הבינה כי אין עתיד ליחסיהם למרות קרבתם". (גולדשטיין, עמ' 67).
 
באביב 1918 שב לקושטא ועמד בהצלחה יתירה בבחינות. בסוף יולי הפליגו דוד ויצחק בן־צבי לחופשה בארץ אך בלב ים נתבשרו על פרוץ מלחמת העולם הראשונה, והשניים לא שבו עוד ללימודיהם. בן־גוריון לא היה לעורך דין, אך הוא אימץ את דרך החשיבה הפורמאליסטית של המשפטנים, שלא הייתה אופיינית לבני העלייה השנייה, ובעימותיו הפוליטיים ירבה להשתמש בהליכים משפטיים.

הגירוש מארץ־ישראל

מלחמת העולם הראשונה הביאה עמה קרע עמוק בעולם היהודי: מנהיגים ציונים כווייצמן, טרומפלדור וז'בוטינסקי קראו להתייצב לצד 'מדינות ההסכמה' בראשות אנגליה וצרפת. ציוני גרמניה לעומתם, ראו עצמם כפטריוטים גרמנים, והתנגדו לכך. כפשרה החליטה התנועה הציונית על ניטרליות, וקבעה את מרכזה בקופנהאגן הניטרלית.

בן־גוריון ובן־צבי, שאימצו את החזות החיצונית העות'מאנית הכוללת שפם, חליפות כהות, עניבות ותרבוש אדום שידרו בכך את בחירתם במעצמות המרכז – האימפריה העות'מאנית וגרמניה. הסיבות לבחירתם היו מגוונות: העובדה שרוסיה הצארית השנואה הייתה בקואליציית 'מדינות ההסכמה', והחשש מפגיעה אנושה ביישוב היהודי בארץ בדומה לטבח בארמנים. הייתה גם הערכת מצב שבאימפריה כה מגוונת מבחינה אתנית - יוכלו היהודים לקיים סוג של חיים אוטונומיים. בן־גוריון ובן־צבי לא הכירו את מדינות מערב אירופה, וכרבים מיהודי מזרח אירופה העריצו את גרמניה והיו בטוחים בניצחונה. רעיון ה'התעת'מנות' הצטייר בעיניהם כדרך היחידה להישאר בארץ ישראל ולקיים את היישוב היהודי שנקלע לסכנה קיומית. השניים הצטרפו לוועד ההת'עמנות ואף קיבלו אישור להקים מעין מיליציה להגנה יהודית. הם גייסו כמה עשרות גברים בהם הסופר יוסף חיים ברנר, שהחלו להתאמן במגרש הרוסים. בן־גוריון הטיף להישארות בארץ, גם במחיר מותם של אלפים, ובלבד שהיישוב היהודי ישרוד.

בחיבורו 'בראשית המבוכה' תיאר הסופר אהרן ראובני, אחיו של יצחק בן־צבי, את בן־גוריון כ-'איש הפוליטי' במערכת 'האחדות': "את סנטרו השטוח הוא מדמה ל'מצחית כובע מהופכת, הבעת פניו עם עצמות הלחיים הרחבות והבולטות, עם העיניים המכוונות למטה'' מעידה על עקשנות פנימית, קשה, ששורשיה בקרקע תחתיו. וכה אמר בן גוריון לפועלי בית הדפוס של 'האחדות': נזכה כאן לרעב, אשר כמותו לא ידענו ואף על פי כן, חובה עלינו להישאר בארץ - תבע בן גוריון בקולו הדק, אשר נקב את שאון מכונות הדפוס ופרץ לו דרך לאזני השומעים" (בר–זוהר א', עמ' 97).
 
בדצמבר 1914 הגיע ג'מאל פאשה וטרף את הקלפים. יחסיו של איש אכזר זה עם היהודים היו מורכבים: אלברט ענתבי היה חברו הקרוב ביותר, הוא נעזר במומחיותם של יועצים יהודים כאהרן אהרונסון והמהנדס וילבושיץ ואף התחתן עם אישה יהודייה. פאשה התנגד לכל גילוי של לאומיות שסיכן להערכתו את האימפריה, ועל כן גילה התנגדות נמרצת לציונות ולמנהיגיה. זו גם הסיבה שהיה מהאחראים על השואה הארמנית, ומת מכדוריו של מתנקש ארמני שנקם בו.
 
פאשה פיזר את הגדוד היהודי וקרא אליו את חברו ענתבי. השיחה ביניהם התנהלה בצרפתית, הייתה ידידותית ופאשה ביקש ממנו לדאוג לפרסום הודעה בעיתונות היהודית. בן־גוריון פגש בענתבי, שלא ידע תורכית, ותרגם עבורו את ההודעה. בהודעה פירט פאשה את היחסים הטובים ששררו תמיד בין העם הטורקי ליהודים אך המשיך: "אבל לדאבונו רוב יהודי ארץ־ישראל הם ציונים, והציונים הם אויבי תורכיה, וכל מי שימצאו אצלו תעודה ציונית – מות יומת". (זכרונות, עמ' 67). הכול ידעו שג'מאל פאשה ציווה לתלות את המנהיגים הערביים בדמשק, ועל כן נתקפו בחרדה והתרחקו מבן־גוריון ומבן־צבי. השניים אכן נאסרו וקיימו בחדרם בבית האסורים התייעצות עם חבריהם להנהגת 'פועלי־ציון' על המשך דרכם. בשל ויתורם על האזרחות הרוסית וההת'עמנות - בריטניה ובנות בריתה היו מחוץ לתחום עבורם. הם החליטו על כן לנסוע לארצות הברית שעדיין הייתה נייטרלית, ולהקים שם סניף של 'החלוץ', ואולי אף גדוד מתנדבים ללגיון יהודי שיבוא לארץ. למרות מאסרם הם התמידו בהתנגדותם לתמיכה בבריטניה ובנות בריתה.

בכלא פגש דוד חבר ללימודים, ערבי מירושלים שהיה ידידו הקרוב; "כיבדנו מאוד איש את אחיו. היינו מדברים בינינו רק תורכית, ואף לא דיברנו על פוליטיקה מקומית". שאל מה הוא עושה בכלא, ענה שהוא עומד בפני גירוש ותשובתו הפתיעה אותו: "'כידיד שלך – אני מצטער, כערבי – אני שמח'. הכרתי אותו היטב כידיד טוב וכאיש ישר ואיש אמת. הייתי נדהם. אם איש כמוהו אומר לי שהוא שמח על גירושי – מה יעשו ערבים אחרים, שאינם הגונים וישרים כמוהו. לנו ליהודים שהננו עדיין מעטים מאוד בארץ. דבריו אלו – עשו עלי רושם יותר מכאיב מרצח שני חברי בחג הפסח בשנת 1910". (זכרונות, עמ' 71).
במרץ 1915 הועלו בן־צבי ובן־גוריון אזוקים על אניית גירוש בנמל יפו. על פקודת הגירוש נכתב שהשניים מגורשים מהאימפריה העות'מאנית כדי לא לשוב לעולם ועד. לחבריו, שליוו אותם לאנייה, אמר בן־גוריון: ''עוד נראה מי יישאר בארץ הזאת, ג'מאל פאשה או אנחנו''.

​

ג''מאל פאשה

בן־גוריון היה מנהיג שזכור כמי שידע לחזות את העתיד, ולתכנן את מהלכיו באופן שבני דורו לא הצליחו להדביק את קצב צעדיו המהפכניים. עקב אכילס של דימויו המוצדק של מעין 'נביא' היא דבקותו ב'איש החולה מהבוספורוס', והתנגדותו לאופציה של תמיכה בבריטניה ובבעלות בריתה. רק בנובמבר 1917, לאחר הצהרת בלפור, שינה את דעתו וכתב:
"כלום לא הגיעה השעה לבדוק מחדש את תכסיסנו? השעה הרת־עולם בהיסטוריה הכללית ובהיסטוריה של עמנו, מהפכות עצומות מתרחשות, נפסלים לוחות מקודשים, כמעט ניטשטשו הגבולות שבין החלום והחיים, כלום אפשר עכשיו להסתפק בדרכים הישנים, הכבושים? כלום לא הגיעה השעה להגיע למטרתנו באמצעים מהירים יותר, באמצעים רבולוציוניים? רק חנוטי הרגש וקפואי המחשבה שאינם רואים את אותות הזמן לא ירהיבו עוז בנפשם לתור אחרי דרכים חדשות". (זכרונות, עמ' 88).

לאחר שנים נשאל על כל וענה: "אולי טעיתי בהערכותיי, אך לו היה גלגל ההיסטוריה חוזר, הייתי שוב נוקט אותה עמדה. על יהודי הארץ היה להישאר בה בכל מחיר". (בר־זוהר א', עמ' 100).

 

בארצות הברית

אניית הגירוש האיטלקית הגיעה לנמל אלכסנדריה, ושני הבנים (כך כונו בן־גוריון ובן־צבי) נעצרו מיד כנתיני אויב. לאחר ששוחררו בהתערבות הקונסול האמריקני, ערכו את הטיול הרגיל של תיירים בפירמידות ושטו על הנילוס. למרות הגירוש לא חזרו בהם מהנאמנות ל'אימפריה' העות'מנית, וניהלו ויכוח לילי ער שנמשך עד לשעות הבוקר עם ז'בוטינסקי וטרומפלדור שעשו נפשות לגיוס ל'גדוד העברי' שבמסגרת הצבא הבריטי. 

לאחר שקיבלו דמי נסיעה ממרכז 'פועלי ציון' בארצות הברית, יצאו לדרכם על אנייה יוונית רעועה בהפלגה שאותה כינה דוד כ'גרועה בחייו'. ביומנו תיאר בשפה פיוטית, אותה יזנח עם השנים, את הסערה הקשה: "מה שמתחולל עכשיו בים - אין לתאר בעט. סופה מטורפת מתנשאת בפראות על פני הגלים הזדוניים המתייצבים כנד. האוקיאנוס כמרקחת. הררים הררים נעקרים מתוך הגוש הרותח ומתגעשים במחול פראי. האנייה צולעת והולכת, כולה נטויה על גבה הימני. ב'עזרת הנשים' תאניה ואניה, אך גם ב'מחלקת המין החזק' נפלה אימה ופחד. הררי המים הנעקרים מתוך הים הסוער רוקדים למעלה, מתנפלים בשצף קצף זה על זה, מתגוששים, מתנפצים ומתפוצצים בחמה שפוכה, ונבלעים בתוך התהומות האורבות להם מסביב - בכדי לשוב ולהתנשא שוב - והים גועש, רותח, הומה ומתעלל באנייה המסכנה המתנדנדת באין אונים מצד לצד". (זכרונות, עמ' 78-77).
גם בימי ההפלגה לא בזבז את זמנו: קרא בכתבי הגל, הכין תוכנית עבודה ולמד אנגלית. בנמל המתינו להם נציגי 'פועלי ציון' שבישרו להם את בשורת האיוב על פיה פגז גרמני פגע בבית הכנסת בפלונסק ושמונים מתפללים נהרגו, בהם אביו של שלמה צמח. המארחים הסירו את התרבושים שעל ראש הבאים, והם הועברו למחסן התחפושות לפורים - סיום הולם לפרק העות'מאני שבחייהם.
על הלם התרבות שאותו הגדיר כ''מטר שוטף'' שהיכה בו כתב: "זה היום השלישי בניו יורק ואני כבר מהומם. פה רעש, חיפזון, מהומה, בהלה, פגישות בלי סוף, אנדרלמוסיה. זהו היום השלישי אבל נדמה שעברו שבועות". (בר־זוהר, עמ'' 103).

לשני 'הבנים' היו תוכניות מרחיקות לכת: הם ביקשו להחיות את תנועת 'החלוץ', ולגייס עשרות אלפי צעירים שיעלו לארץ ישראל ויבנו אותה. בארה"ב היו כבר כמיליון וחצי יהודים - רובם דור ראשון למהגרים: הם דיברו יידיש, רבים מהם סוציאליסטים, ורובם אדישים לציונות. גם ב'פועלי ציון' התגבר הזרם שנטש את 'ציון' והתמסר לסוציאליזם. מהפכת 1917 הפיחה רוח של התלהבות במהגרים, ואנשים כאלכסנדר חשין, יעקב זרובבל ופנחס רוטנברג מיהרו לרוסיה כדי ליטול חלק בבנייתה של 'חברה חדשה וצודקת'.
בן־גוריון ובן־צבי כיתתו רגליהם בכל רחבי ארצות הברית בניסיונם לגייס חלוצים לבנייתה של ארץ ישראל, אך הצליחו לגייס רק כ-150 איש במקום עשרות האלפים להם קיוו. בין המעטים שהשתכנעו הייתה גולדי מאבוביץ ממילווקי, לימים גולדה מאיר.

המהגרים הצעירים היו עסוקים במאמצים להתערות במולדת החדשה שעוררה את התלהבותם, ולא גילו כל עניין בהגירה לארץ רחוקה, מה גם שצעד כזה היה כרוך בגיוס לצבא הטורקי והשתתפות במלחמה לא להם. דוד נחל אכזבה כשפגש את יוצאי פלונסק, עיר שבה היו ראשוני הציונית ודוברי העברית ואילו: "עכשיו באמריקה: צעירים ריקים, נבובים, בלי כל תוכן, מחוסרי כל שאיפה, משתעשעים באגודה של 'אחים'". (זכרונות, עמ' 80).
 

הסכסוך עם יצחק בן־צבי

מפלגת 'פועלי־ציון' בארה"ב יזמה הוצאה לאור של חוברת 'יזכור' בעריכת חשין, זרובבל ושני הבנים שהכילה קטעי ספרות והספדים לחברי 'השומר' שנפלו על משמרתם. החוברת שהודפסה ביידיש זכתה להצלחה.
בקיץ 1916, כשבן־צבי נעדר מניו יורק חדשים אחדים, הוציא בן גוריון מהדורה מורחבת של הספר רק עם חשין. הוא העביר את מאמרו האוטוביוגרפי מסופה של המהדורה הקודמת אל ראשיתה של המהדורה החדשה, שבה כתב על 'פועלים ושומרים', ומחק את שמה של 'בר גיורא'. הוא מיצב עצמו באמצעות זיכרונותיו על ימיו כפועל ושומר ביהודה ובגליל בלב המיתוס, ושמותיהם של בן־צבי וזרובבל הושמטו מהמהדורה החדשה, כי הם 'לא היו שומרים'. על ידי שליטה בעיצוב המיתוס ההיסטורי זכה בן־גוריון לנקמה מתוקה, אם כי מאוחרת, במי שסירבו לקבל אותו לבר־גיורא' ולשומר'.

יצחק בן־צבי (עומד מימין) בארה"ב עם פעילי 'פועלי־ציון'

המהדורה החדשה הופיעה בכריכת עור שחורה, מעטרת בכסף וזכתה להצלחה חסרת תקדים. היא סיפקה להמונים פטריוטיזם יידישאי בלא שנדרשו לעזוב את סיר הבשר שבמולדת החדשה. בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה ביקשו היהודים גיבורי תהילה משל עצמם, והספר תורגם בין היתר לגרמנית על ידי גרשם שולם עם מבוא של מרטין בובר. שום דבר ממה שבן־גוריון עשה עד לאותו יום לא ביסס את מעמדו כמו ספר זה.

אחד מסממני מעמדו החדש והכשרתו הפוליטית היו פגישותיו ופעילותו המשותפת עם מנהיגים ציוניים כפנחס רוטנברג, שמריהו לוין, השופט לואיס ברנדייס, יהודה מאגנס, נחמן סירקין, וכמובן פעילי 'פועלי ציון'. הוא עדיין לא הצטרף לשורה הראשונה של המנהיגות הציונית, אך החל לבסס את מעמדו 'בשורה השנייה', ולצבור מוניטין של איש ציבור שאין להתעלם ממנו.

בן־גוריון קיבל הצעה מ'פועלי־ציון', שזכו להכנסה נאה מחוברת 'היזכור' המשודרגת, להוציא ספר על ארץ־ישראל כדי לחזק את הציונות. הוא שיתף במיזם את בן־צבי ובכך פייס אותו. הוא שקע כל כולו בעבודת המחקר והקדיש כשלוש עשרה שעות ביממה לעיון בספרייה העירונית בניו יורק ובספרית הקונגרס בוושינגטון. הוא לא הסתפק בעבודתו על הספר והתעמק גם בספרים כמו הספר 'מדריכים מעשיים בטכניקה של כיבוש המונים' וכיוצא באלו.
הספר על אודות ארץ־ישראל היה מבוסס על מחקר מקיף ומפורט על ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, החקלאות, ומבנה האוכלוסייה של ארץ־ישראל, ושולבו בו תמונות ומפות נדירות. הם הקדישו את הספר שיצא לאור באביב 1918 ל דב בר בורוכוב - ידידו ומורו של בן־צבי. עיתוי הפרסום - לאחר הכרזת בלפור היה מוצלח, ונמכרו כ-25,000 עותקים שהזרימו הון לקופת המפלגה.
בספרם נכתבה ההערכה שרוב הפלחים היושבים בארץ ישראל אינם ערבים, אלא צאצאי היהודים שהתגוררו כאן לפני הכיבוש הערבי, וכי הערבים האמיתיים הם רק שבטי הבדואים. לאחר מותם יצאה מהדורה מתורגמת לעברית שבה נתון זה הושמט.
השניים הוציאו רק את הכרך הראשון של ספרם ורצו להמשיך במעשה, אך תמורות מפליגות בהיסטוריה העולמית שינו כליל את תוכניותיהם. לימים כתב לאביו "הגיע זמן שהרגשתי שעלי להחליף את הספרא בסיפא, ובמקום העט אחזתי ברובה". (זכרונות, עמ' 151).
 

פולה

דוד בן־גוריון החליף אידאולוגיות ובני ברית במהלך חייו, אך בשני נושאים הוא היה עקבי משחר נעוריו ועד ליום מותו, והם הציונות, הדבקות בארץ־ישראל ואהבתו לרחל נלקין. הוא סירב להשלים עם הטעות שטעה בכך שהזניח אותה לאחר עלייתם ארצה, שהביאה לנישואיה ליחזקאל בית־הלחמי. מיכאל בר־זוהר סיפר כי בערוב ימיו של בן־גוריון, חמש שנים לאחר שהתאלמן, שאל אותו האם הוא חש בחסרונה של פולה. תשובתו המפתיעה הייתה שכל חייו אהב רק אישה אחת - את רחל.

גם לאחר נישואיה, ואף לאחר שהייתה לאם, המשיך לבקש את חברתה. הוא נהג לכתוב אליה גלויות חבריות תמימות, לעתים עם עוד חברים אחדים, בהן הפציר בה לבוא לירושלים לימים אחדים. מקושטא שלח אליה מכתבים בהם התגאה בציוניו הגבוהים.
בכל אותם שנים לא החמיץ הזדמנויות לפגוש אותה, ומיכאל בר־זוהר כתב כי במכתביו לרחל כתב דברים שהיו נועזים לפי רוח התקופה, מה גם שנשלחו לאישה נשואה. מארצות הברית שלח אליה מכתבים המפצירים בה לעזוב הכול, ולהצטרף אליו לניו־יורק. אך רחל לא ענתה. היא הייתה נשואה ואם לשתי בנות, והיה לו ברור כי אין לה כל כוונה לנטוש את משפחתה.

בן־גוריון היה עתה בן שלושים, מקריח, נמוך קומה, ללא מקצוע מוגדר, פליט חסר כול והוא רצה משפחה. לחברו הטוב יצחק בן־צבי היה את רחל שלו, וכל חבריו היו נשואים ובעלי משפחות. באירוע חברתי בביתו של רופא המקורב לחוגי 'פועלי ציון' פגש את פאולינה מונבז, בת מינסק שעבדה כאחות בבית חולים, ושליטתה באנגלית הייתה טובה משלו. היא הציעה לסייע לו בעבודת המחקר על הספר על אודות ארץ־ישראל. הוא הסכים בשמחה, ופולה ישבה שעות רבות, לאחר 12 שעות עבודתה כאחות, על העתקת כתבים בכתב ידה – דבר שקנה את ליבו.

פרופסור גבריאל מוקד מספר על קרובת משפחתו - פולה מונבז בן־גוריון

   ועל קורות משפחת מונבז.

 

אין ספק כי פולה הייתה מבחינתו מעין ברירת מחדל: היא לא הייתה אינטלקטואלית או מחויבת לאידאלים כנשות העלייה השנייה שבחברתן בילה את שנותיו בארץ־ישראל. בר־זוהר תאר אותה: "היא לא היתה נערה יפה: גובהה היה כגובהו, והיא הרכיבה משקפים על פניה הרחבים. אך היתה בה חיות תוססת, גילוי לב מוחלט וכנות מרובה, בניגוד לצעיר המופנם - היתה פתוחה, חפשיה, אוהבת חברה, חיים והנאות קטנות". (בר־זוהר, עמ' 112). אחרים נתנו לתכונות אלו זווית ראייה פחות מחמיאה, וציינו את חוסר הטקט המביך שלה.



בן־גוריון כתב עליה בזיכרונותיו: "היא לא הייתה ציונית, כמו כל הדור הצעיר השמאלי בזמן ההוא הייתה אנרכיסטית. האישיות האידאלית שלה הייתה אמה גולדמן, מנהיגת האנרכיסטים באמריקה, יהודייה רוסיה. היא נולדה ברוסיה, במינסק, במשפחה עשירה, שכל בניה נדדו לארצות־הברית. אביה היה עשיר ושלח לה כסף ללמוד רפואה, אך כשמת – נתרוששה המשפחה, ולא יכלה עוד להמשיך לימודיה באוניברסיטה והייתה ל'אחו''". (זכרונות, עמ'' 86)
פרופ' גולדשטיין פחות מתפעל מתיאור זה, ומציין כי פולה נהגה 'שלא לדייק', או במלים מפורשות יותר - לשקר באשר לגילה ולקורות חייה: "נוח היה לה בחברתו. הוא לא שאל אותה שאלות רבות מדי ולא חקר מדוע הרעיפה סיפורי בדים לכל עבר, למשל: על גילה הצעיר-  היא הפחיתה כחמש שנים משנות חייה, על אביה סוחר התבואה, חוטר מגזע פולני אצילי, שלא היה כנראה אלא בעל חנות לדברי סדקית בעירו מינסק אשר בבלארוס... על לימודיה באוניברסיטה שהופסקו, על פי גרסתה, בגלל התרוששות אביה, ועל התמחותה כאחות ראשית, שלא הייתה ולא נבראה: היא לא למדה רפואה אלא התמחתה במיילדות במשך כמה חודשים בבית היולדות היהודי בניו יורק; על מחזריה הרבים והחשובים, שבהם נכלל אפילו הבולשביק היהודי ליאון טרוצקי; ואפילו על אמונתה באידיאליזם האנרכיסטי מבית מדרשה של אמה גולדמן, אמונה שכנראה הייתה עוד אחת מהמצאותיה. סיפוריה הותאמו לצרכיה הנפשיים. רווקוּת בגיל שלושים בקירוב לא הייתה משוש חייה של אישה יהודייה בניו יורק בעת ההיא, בוודאי לא של אישה בעלת אופי כשלה. היא רצתה להרשים את בן־גוריון האינטלקטואל בדרך שנראתה לה מבטיחה ביותר". (גולדשטיין, עמ' 104).

בן־גוריון ידע קרוב לוודאי על 'אי הדיוקים' הללו בביוגרפיה שלה, אך העלים עין. הוא איית את שם משפחתה מונבז כמו של המלך בן המאה הראשונה שהתגייר, והעניק לה את השם פנינה, אך כדברי בר־זוהר: "היא לא התבטלה בפניו, שמרה על אופיה המיוחד והיתה בין הבודדים, שבן גוריון לא הצליח להכריע. כל מאמציו ללמדה עברית טובה, לעניינה בתנועה הציונית, לשנות שמה מפולה לפנינה היו ללא הועיל. פולה היתה - ופולה נשארה עד יומה האחרון". (בר־זוהר, עמ' 113).

פולה הייתה עבור דוד מעין ברירת מחדל: ביומנו כתב 'נשאתי אישה' ולא ציין אפילו את שמה. לרחל ינאית כתב מארצות הברית בנימה מתנצלת על נישואיו: ''אל תתמהי הרבה - אני צריך לשוב לא בגפי, כי הייתי לבעל בעמי'' בלי לציין את שמה של אשתו החדשה או כל פרט על אודותיה. פולה הביכה אותו כל חייהם בהתנהגותה חסרת המודעות העצמית ואפילו, כפי שמאשר לראשונה פרופ' גולדשטיין בכתב את מה שנלחש כל השנים – בהתקפי הקלפטומניה שלה. הפער האינטלקטואלי וחוסר העניין המוחלט של פולה באידאלים שלו היו שם מהרגע הראשון, אך היה במערכת היחסים הזו פן נוסף המזכיר את סיפור נישואיו של חיים נחמן ביאליק שבן־גוריון כה העריץ. שניהם ידעו יתמות מאם, ושניהם נשאו נשים שהיו רחוקות מעולמם, אך הם דבקו בהן כל ימי חייהם למרות רומנים שניהלו מחוץ לנישואים. לא רק שדוד לא עזב את פולה, דבר שאולי לא היה מקובל באותם ימים, אלא הוא איפשר לה לנהל את חיי היומיום שלו. אצל שניהם מילאה האישה את דמות האם כמתואר בשירו של ביאליק:

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

אניטה שפירא כתבה: "היא עשתה אותו למפעל חייה: הדאגה לשלומו, הטיפול בו, היו המשימות הראשונות במעלה לגביה... היא הרגילה אותו להקפיד על רחצה, צחצוח שיניים, החלפת לבנים, מנהגים שהיו מקובלים בממסד הבריאות האמריקני, אך לא שכיחים בקרב יוצאי מזרח אירופה". (שפירא, עמ' 48).
יוסי גולדשטיין כתב אף הוא על פולה כדמות אם: "בשנתו השלושים הייתה נחוצה לו אותה אחות רחמנייה שתתנדב לעשות את כל הנחוץ כדי להסדיר את חיי שניהם, וכמובן תאהב אותו 'אהבה עמוקה במידה יוצאת מן הכלל' כהגדרתו הרומנטית. פולה הייתה כנראה האישה האידיאלית לאדם כמו בן-גוריון. הוא היה זקוק לטיפוס האישה-האם הדואג לו, לצרכיו, לבריאותו ולשלוותו. פולה נוהגת הייתה לספר על מצבו בעת שפגשה אותו: לבוש בלויי סחבות, אדם הזקוק לטיפוחה - ובכל זאת היא הבחינה מיד בגדולתו. בן־גוריון היה האיש שהתאים לאישה ה'כול יכולה'. הוא היה מסוגל להתמסר לה 'כנער קטן, כנער שוטה', ו'תמיד מרגיש אני כאילו מאוהב אני בך בפעם הראשונה' כהגדרתו האלמותית. ומה עוד צריכה אישה כמותה?". (גולדשטיין, עמ' 103-4).

 

פולה מימין - אחות בניו־יורק

לאחר שנה ביקש את ידה, אך התנה את נישואיהם בכך שיעלו לארץ רחוקה בה אין מכוניות, חשמל וגז, וגם דיווח כי הוא שוקל להתגייס ל'גדוד העברי'. פולה הסכימה לתנאיו וב-5 לדצמבר 1917, בשעות הבוקר ניגשו לעירייה ונישאו ללא נוכחות רב. לאחר מכן חזרה לבית החולים, והוא לפגישה של 'פועלי-ציון', שהופתעו כשסיפר להם שאיחר בגלל נישואיו.

הצהרת בלפור והגיוס לגדוד העברי

לאחר מתן הצהרת בלפור בנובמבר 1917 התנתקו סוף סוף שני הבנים מדבקותם בגרמניה וטורקיה. בן־גוריון שמח להצהרה, אך נותר מפוכח: "ארץ אינה נבנית אלא על ידי חלוצים. את ארצנו נקבל לא מידי ועידת השלום או העם השליט - אלא מידי העובד העברי שיבוא לחיות בה. ארץ ישראל תהיה שלנו, כשרוב עובדיה ושומריה יהיו משלנו". (בר־זוהר א, עמ' 107). הוא גם שינה את דעתו על הגיוס ל'גדודים העבריים', וקיים עם פנחס רוטנברג פגישה עם המנהיג הציוני ברנדייס בה הציעו שיוקם 'גדוד עברי' אמריקני. ברנדייס הביא את ההצעה בפני הנשיא וילסון, שדחה אותה בנימוק שארצות הברית הכריזה מלחמה על גרמניה בלבד ולא על טורקיה, אך הבטיח שיתמוך בהקמת גדוד כזה בחסות בריטית. הוחלט כי יהודים אמריקנים הרוצים להילחם למען שחרור הארץ יתנדבו ללגיון מיוחד שיוקם בקנדה במסגרת הצבא הבריטי.

במדי 'הגדוד העברי'

​
בן־גוריון עשה נפשות לגיוס לגדוד, וניסח כרוזים שבהם קרא: ''העמידו את עצמכם במחנות העם! היספחו אל ׳הגדוד העברי׳! הרימו דגל ציון למעלה ראש! היענו, היענו!''. הוא לא רק הטיף אלא התגייס בעצמו: בסוף מאי 1918 עזב את אשתו ההרה, כחצי שנה לאחר נישואיהם, ועבר לקנדה.
הצלחת מסע השכנוע לגיוס הייתה מרשימה, ולגדוד העברי האמריקני שנקרא 'הגדוד ה-39 של קלעי המלך' התגייסו 2700 איש. חלקם אנשי תנועת 'החלוץ', אך גם הרפתקנים בהם עבריינים של ממש. בן־גוריון נזכר בימיו בכלא בוורשה, בו מצא עצמו בחברת סוחרי נשים יהודים, וטרח על החזרתם למוטב והפיכתם לציונים וללוחמים.

מנהיגותו לא נעלמה מעיני מפקדיו, הוא הועלה בדרגה ונשלח לקורס מש"קים. באותו קורס הוא הגיע למסקנה שהיו לה השלכות לטווח ארוך: "ידעתי שאנחנו היהודים יכולים להיות חיילים יותר טובים מהאחרים'', אמר כעבור שנים רבות, כשנימק את בטחונו, שאפשר להקים צבא יהודי, שיעמוד מול הערבים. ''כשהייתי בבסיס הטירונים נתברר לי, שמה שהחיילים הגויים לומדים במשך חודש, לומדים היהודים במשך שבוע או אפילו במשך יום. ואז שוכנעתי, שניתן להקים צבא יהודי מעולה'". (בר־זוהר א' עמ' 121).
במכתביו לפולה התגאה בהצלחותיו. ובכבוד לו זכה. תום שגב כתב: "מכתביו שידרו הנאה של ילד הכותב לאמו ממחנה ג'מבורי. לא מה שכותבים לאישה בהריון שנזנחה. תיאר את אהבתו כאהבת ילד קטן. פולה מצדה טיפחה בשקידה את תפקידה כאמו החדשה. שוב ושוב הזכירה לו לצחצח את שיניו ולכבד את ממחטותיו. מכתביה של פולה היו מלאים בעיקר בתלונות ובגעגועים: 'הכול משעמם וקודר בחיי... יש לי רק אותך - כולם כאילו מתים. לא חשבתי שאתגעגע כל כך'". (שגב, עמ' 145).
פולה חשה בודדה וזנוחה וביטאה את תחושותיה במכתביה. בן־גוריון חש אשמה, ובאותה עת גם געגועים ואהבה, והדבר בא לידי ביטוי במכתבים רומנטיים המלאים הכרת תודה על הקורבן שהיא מקריבה.
"אני יודע שאת סובלת עכשיו בגללי, ואני מאמין, שאני והאידיאל שלי - יפצו אותך. את הקדושה שלי, המלאך הסובל המרחף סביבי בלי שאראהו, שאליו נמשכת נשמתי, שאליו מביט אני בעיניים מורמות אל על, כי רואה אני אותך עומדת למעלה, מעלי; כי מה שאת עשית הוא גדול יותר, ללא שיעור יותר, ממה שאני ואחרים עושים,

המחיר הוא נורא גדול, ואיני יודע אם אוכל לגמול לך כראוי, אבל זוהי אכזריותה של אהבה עמוקה. אילו הייתי נשאר עכשיו אתך - לא הייתי ראוי, שאת תלדי ילד שלי. וכל חיינו היו חסרי טעם. לא חיים כאלה אני רוצה לחיות אתך, לא בזול כזה, באפסות כזו, בקטנות כאלה. כשהתאהבתי בך והחלטתי לאחד לנצח חיי וחייך, לא רציתי לתת לך אושר קטנטן, זול, של חולין. הכינותי לך האושר הגדול, המקודש, האנושי, הנקנה בסבל וייסורים. שמרי על בריאותך, חזקי גופך ורוחך, כי עתיד גדול, רב אור ומאושר מחכה לך.
ידעתיך דיי למען תהיה בי הודאות שאת תישאי את המשא הכבד הזה, וגם תעפילי, בדמעות ובייסורים להר הגבוה, שמשם נשקף עולם חדש, עולם של אור וחדוה, המבהיק בזהרו של אידיאל רענן לנצח; יש שם עולם אחר, עולם של אושר עליון, יקום נהדר, עולם שרק מעטים יזכו להיכנס לתוכו, כי רק נשמות עשירות ולבבות עמוקים מותר להם להיכנס אליו, ויודע אני, כי נשמתך עשירה ולבבך גדול דיו בשביל העולם המעולה והחיים המעולים, שאני רוצה להכין בשבילך". 


מכתביו היו מלאים אהבה וגעגועים:
"אם אהבה כשלעצמה, אהבה עמוקה, גדולה וחזקה - יש בכוחה לבדה להביא אושר לאדם, הרי את האדם המאושר ביותר בעולם. איני יודע, יקירתי, אם אוכל לתת לך דברים אחרים - אני מקווה שכן - אולם אהבה טהורה ובלתי נדלית תמצאי אצלי כל ימי חייך. אני שייך לאותם האנשים, שאם הם אוהבים פעם - הם אוהבים לנצח ואוהבים בכל העצמה והאש של נשמתם".
"הזוכרת את את הרגעים הספורים בבוקר, כשהייתי בא אצלך, תוך העבודה שחיכתה לי, וכמה פעמים מצאתי אותך ישנה אחרי לילות עבודה נטולי שינה ועוררתי אותך בנשיקות פי ובחיבוק זרועותיך החשופות, ועיניך התחננו שאשאר עוד קצת. ויותר מעיניך צעק לבי: הישאר, הישאר, ושנינו מנינו הרגעים הספורים, שחלפו כה מהר. וכמה שמחה ואושר אצלנו לנו, פוליה יקרה, כמה הייתי נותן עכשיו בעד רגע כזה, בעד שניה אחת, בעד מבט חטוף אחד! שוב, כנער קטן, כנער שוטה, מרגיש אני כאילו מאוהב אני בך בפעם הראשונה, ואני מחפש שפתותיך, זרועותיך, ואני רוצה לחבק אותך בידיים לוהטות, לעמוד על יד מיטתך, לרכון אליך, לדבוק בך ולהתמכר לזרועותיך ולשכוח הכול מלבדך, כמו אז להיות מאושר מאהבתך הקרובה-יחד, זרוע בזרוע, שפה לשפה, לב ללב, במיטת העלומים שלך שהיתה כה קדושה לי". (בר־זוהר א', עמ' 124-5).




כששבו ונפגשו הקסם פג, הלהט כבה, ומכתביו הבאים יהיו מלאים מידע על אודות כנסים ציוניים ואירועים פוליטיים. האהבה והרגש ייעלמו לבלי חזור. מיכאל בר־זוהר שבילה עם בן־גוריון ימים רבים כביוגרף הרשמי שלו, הסביר זאת במהלומות הרגשיות שנחתו עליו בימי חייו, ועשו אותו מרומנטיקן בעל רגש מתפרץ לאדם עצור וסגור רגשית, שחש בדידות וצער תהומי. הוא מונה את מות האם האהובה, הטינה לאמו החורגת, והניתוק הכפוי מחברי הילדות שלו, במיוחד משמואל פוקס בו ראה 'אח גדול'. מאז שנפרדו בוורשה בגיל 16 כתב לו מכתבי געגועים נוגעים ללב, אך נראה שבבואו לארצות הברית לא הצליח לפגוש אותו והקשר נותק. לכך הוסיף את נטישתה של רחל נלקין, והמרחק מהמשפחה לאחר עלייתו ארצה:
"וכך חדר וזחל לתוך הווייתו אותו עצב עמוק, אותו צער מכאיב של בדידות ושתיקה. ההתפרצות הלוהטת האחרונה של רגשות קרבה סוערים היתה ביחסיו עם פולה, ובעיקר, במכתבים שהחליף עמה ממרחקים. אלא שנראה כי שלהבת זו שככה במהרה, והאיחוד המחודש עם אשתו לא נתן סיפוק לערגתו לרע קרוב ומבין". (בר־זוהר א', עמ' 129). על ניצוץ האהבה שכבה כתב: "היא אהבה את בן גוריון בכל כוחה ומאודה, ואכן הקדישה לו את כל חייה. ואף על פי כן, בתקופת היותו בגדוד נתחדד הניגוד ביניהם בתפיסת החיים, באורח המחשבה ובהתנהגות; הוא נשאר החולם והמגשים, והיא - אישה זעיר בורגנית, שנקרעה מעולמה והתמסרה לאישה. על אף אהבתם, שהיתה כנה ועזה, לא נעלם הפער שהפריד ביניהם". (בר־זוהר א', עמ' 127).

הגדוד נסע למצרים שם קיבל מכתב מפולה שבישרה על לידת הבת גאולה, והוסיפה בבדיחות הדעת כי 'למרות שהתינוקת דומה לך, היא יפה מאוד'. בנובמבר 1918, שלוש שנים לאחר הגירוש, הגיע לחופשה בתל אביב - הישר לאולם בו נערכה מועצת 'פועלי ציון'. לאחותו כתב: "שבתי לארצי עם הרובה ביד, תחת הדגל העברי שהיה מתנופף במחננו, ועכשיו הריני פה בארץ בתור איש צבא בגדודים העבריים". (זכרונות, עמ' 150).




 

עם גאולה בניו־יורק​

תום שגב סבור שבן־גוריון חייב היה להודות לטורקים על גירושו: "בזכותם הגיע לאמריקה. הוא היה אז ברנש מסוגר, אובד עצות: להיות פועל לא רצה, להיות עורך דין לא יכול. בשלוש השנים שעברו עליו בניו יורק תמו נעוריו; הוא נשא אישה ומצא את ביטחונו העצמי". (שגב, עמ' 147).

 

פגישה גורלית

בנובמבר 1918, באוהלים המאובקים של הגדוד במצרים, קרה מאורע שהיה בעל השפעה מכרעת על היישוב ועל המדינה עד למהפך של שנת 1977: הכול החל כאשר בן־גוריון, שאושפז בשל דיזנטריה בבית חולים צבאי בקהיר, קרא בחוברת שפרסמה ההסתדרות החקלאית את מאמרו של ברל כצנלסון 'לקראת הימים הבאים'.

​

ברל כצנלסון - ביתמונה

כדי להבין את משמעות האירוע יש להרחיב ולתאר את השתייכותם הפוליטית של אנשי 'העלייה השנייה' בשלהי מלחמת העולם הראשונה: רוב הצעירים הגדירו עצמם כ'פועלים', אך הם נחלקו בין אלו שהיו יותר 'לאומיים' ונלחמו על כבודה של העברית, לאלו שנטו למהפכה העולמית ולמרקסיזם, והגנו על כבודה של היידיש. בקווים כלליים אפשר לומר שהלאומיים היו אנשי 'הפועל־הצעיר', והמרקסיסטים היו אנשי 'פועלי־ציון'. בן־גוריון מסיבותיו הוא הצטרף דווקא ל'פועלי־ציון' המרקסיסטית, בעלת הסובלנות כלפי השפה היידית. גישה אידאולוגית זו הייתה זרה לו ועל כן נדחק מעמדת השפעה במפלגה. בדעותיו היה קרוב יותר ל'פועל־הצעיר': הוא היה לאומי, הודה שלא גילה עניין במאמריו של בורוכוב, ונלחם על כבודה של העברית. מה שכן תאם את דרכו היה האקטיביזם המיליטריסטי שהיה טבוע ב'פועלי־ציון' שאנשיהם, בוגרי 'ההגנה העצמית' ברוסיה, הקימו את הארגונים 'בר־גיורא' ו'השומר'. הם גם ניסו להקים גדוד עברי שילחם במסגרת הברית של טורקיה וגרמניה, אך ג'מאל פאשה פירק אותו, וגירש את מנהיגיהם. לאחר שהעבירו את תמיכתם לבריטניה ובנות בריתה – התגייסו בהתלהבות רבה ל'גדוד העברי' שהוקם במסגרת הצבא הבריטי.

אנשי 'הפועל־הצעיר', בהשפעת מורם א.ד. גורדון היו פציפיסטים, וראו במלחמות הפרעה במעשה החשוב של בניית הארץ. פרופ' אניטה שפירא כתבה על כך: "הרעיון של קניית הארץ בדם - כשם שהלהיב רבים, כך עורר סלידה באחרים. לדידם, ארץ נקנית בעבודה - ולא בדם. דם מוליד שינאה, מוליד דם, אך לא יצירה חיובית. ערכים של בניין אינם נרכשים בדרך של הרס... ההליכה לגדודים נתפרשה ל'פועל צעירניקים' בעזיבת משמרת העבודה, כבריחה מן החזית הקשה מכולן, והעדפת ההרפתקנות ודרך החיים הקלה... בהתגייסות ראו רוח רעה, פסיכוזה מיליטאריסטית, שמקורותיה במשיחיות שקר, בסיטרא אחרא... כנגד ההליכה בגדולות תבעו הם הגשמה עצמית בעבודה ואי דחיקת הקץ: גאולת הארץ היא תהליך ממושך, ולא תיעשה בפעולה חד פעמית. נטישת עמדות העבודה וההליכה למלחמה יהרסו את תכונות הנפש ואת ההרגלים שיצרו שנות עבודה, בלי שייצרו ערכים אחרים במקומם". (שפירא – ברל, עמ' 130-129).

בין שתי מפלגות הפועלים ניצבה מעין מפלגה שנקראה 'הבלתי מפלגתיים' בהנהגת ברל כצנלסון. קבוצה זו הייתה בנויה בעיקרה על הסתדרויות של פועלים חקלאיים וניצני ארגונים קואופרטיביים. במאמרו קרא ברל לאחד את ההסתדרויות השונות של הפועלים החקלאיים, לדרוש מהקרן הקיימת להלאים את כל הקרקעות וליישב בהן את הפועלים. הוא הגה את הקמתה של 'חברת עובדים' שתממן את ההתיישבות, ובניית מערך של ארגונים שיקלו על איכות חיי הפועלים כקופות חולים, ארגוני קניות, ומוסדות תרבות. הוא קרא לפועלים החקלאיים להיות ראש החץ של התקומה הלאומית ולהנהיג את העם. ציטט את פרדיננד לסל וקרא לאנשיו: ''אתם הסלע עליו יוקם מקדש העתיד''. 

ברל ביקש לאחד את ארגוניהם של הפועלים החקלאיים כדי לשפר את המערך הכלכלי שלהן, ובכך לסלול את הדרך להנהגת היישוב. לבן־גוריון היו תוכניות אחרות: מפלגתו - 'פועלי־ציון' הייתה למפלגה חלשה, גוססת, שהאגף השמאלי שלה התחזק בעקבות הצלחת המהפכה ברוסיה, ומנהיגיה, כזרובבל וחשין שהו בחו"ל. בן־צבי שהיה בכיר ממנו, היה לאחר השנים בארצות הברית למספר שניים שלו, והניסיון הפוליטי שצבר בשנות הגלות הגבירו את ביטחונו העצמי ואת האמביציות שלו. בן־גוריון ידע שמעמדו יתחזק אם יצליח לאחד את שלוש מפלגות הפועלים, ובכך לנטרל את הכוחות השמאליים, האנטי לאומיים שבמפלגתו.

כשקם ממיטת חוליו הלך למחנה האוהלים של הגדוד הארצישראלי. בן־גוריון חשש לגשת ישירות לברל, וסר לאוהלו של חברו הטוב שמואל יבנאלי, מראשי ה'בלתי מפלגתיים', ואמר לו שדעתו כדעת ברל ושחייבים להתאחד. השניים נגשו לאוהלו של ברל שהיה מסוייג - הוא אכן התכוון לאיחוד, אך של רשת ארגוני הפועלים החקלאיים. הרעיון להתאחד עם 'פועלי־ציון' שדגלה במלחמת המעמדות וב'פועלי כל העולם התאחדו', במקום ברגש הלאומי הרתיע אותו. בן־גוריון הצליח בכל זאת לשכנע אותו, והחברים פנו לאוהלו של לוי שקולניק (לימים לוי אשכול) שהיה איש מפלגת 'הפועל הצעיר'. הוא המרה את פי ראשי מפלגתו שהתנגדו לגיוס, והצטרף לשורות 'הגדוד העברי'. כל שלושת חברי 'הפועל הצעיר' שבגדוד התגוררו באוהל אחד, והם שוכנעו בצורך להתאחד.

בעקבות המפגש באוהלי הגדוד, נוצר שיתוף פעולה הדוק בין שני האישים, שהסתיים רק במותו של ברל ב-1944. הם היו שונים אך השלימו איש את רעהו, והיו לצוות מנצח שהפך קבוצה קטנה וחסרת השפעה של פועלים - לגוף ששלט ביישוב ובמדינה במשך עשורים. בר־זוהר כתב על אופיו של ברל ועל השוני ביניהם: "ברל היה איש חם, פתוח, שופע רעות ואהבה לבני אדם, חכמתו המהולה בחביבות טבעית, הניצוץ המשתובב במבטו, גישתו הנוחה, הרוגעת - הצטרפו לקסם אישי כובש, שקשה היה לעמוד בפניו. אכן, שונים היו עד מאוד דוד גרין השתקן, הבודד וההחלטי - וברל כצנלסון הפתוח, המתלבט, הבודק, שהיה מורה ומחנך לכל מכריו, והוא עודו בחור בראשית שנות העשרים שלו". 

צילום: זולטן קלוגר

(בר־זוהר א' עמ' 138). על ההבדל בסגנון מנהיגותם כתב: "בן־גוריון לא ניחן במרות המוסרית של ברל כצנלסון, לא היה נואם מזהיר כמוהו, וגם לא ידע היטב את מלאכת השכנוע. לעומת ברל השקול, היה בךגוריון הרבה יותר אימפולסיבי, קיצוני ותוקפן. אך לעומת ברל והאחרים היה הוא הרבה יותר נוקשה, החלטי ומעשי. ביסודיות ובעקשות היה מתרכז ברעיון. מגבש תכנית מפורטת ופועל בהתמדה ובלהט להגשמתה. חבריו היו פחות מעשיים ממנו, פחות נמרצים, פחות החלטיים במחשבה ובפעולה". (בר־זוהר א', עמ' 165).
 

האיחוד

בדצמבר 1918 שבו חיילי הגדודים לארץ: בן־גוריון נע בין מושבות יהודה ונאם בפני קבוצות פועלים, פגש ברחל בית הלחמי היפה ששבה לפתח תקוה ואירחה אותו בביתה, כתב מאמרים והשלים פרקים בספרו על ארץ־ישראל. בחדרה הצנוע של רחל ינאית השתתף בשמחת כלולותיה עם חברו, יצחק בן־צבי, אך עיקר מעייניו היו נתונים לביצוע בפועל של רעיון איחוד מפלגות הפועלים. הוא האיץ בכולם לקיים שלוש ועידות של שלושת המפלגות. 'הפועל־הצעיר' סירבה לאיחוד כי חבריה האמינו שקבוצות גדולות של חלוצים המקורבים להם בדרכם לארץ, וצר היה להם לחלוק את הצלחתם הצפויה עם אחרים. שקולניק הצעיר היה בעד האיחוד, ובעתיד יעבוד שנים רבות בשיתוף פעולה עם בן־גוריון, אך מי שטרפד את ההסכם היה יוסף שפרינצק. 'הבלתי־­מפלגתיים' בהנהגתו של ברל כצלנסון הסכימו לאיחוד.

מפתיעה במיוחד הייתה הצלחתם של בן־גוריון ובן־צבי לשכנע את מפלגתם לאבד את הייחוד המרקסיסטי שלה, ובעצם להתאבד כקבוצה רעיונית. אומנם ברל בלהטוטנות הצליח לשלם מס שפתיים לאידאולוגיה שלהם במצעה של המפלגה החדשה, אך היה ברור כי האגף הלאומי/עברי ניצח. ישיבת המפלגה האחרונה נמשכה כעשרים שעות רצופות, ובן־גוריון כתב כי כל ימיו לא נכח בישיבה כה סוערת. חברי המפלגה שסרבו לוותר על האידואולוגיה שלהם, פרשו ממנה והקימו מפלגה שתהא הבסיס למפלגה הקומוניסטית הישראלית.

בוועידת הייסוד שהתקייימה בראשית 1919 בפתח תקווה הוקמה 'התאחדות ציונית סוציאליסטית של פועלי ארץ ישראל אחדות העבודה'. מפלגה זו, 'אחדות־העבודה', לימים מפא"י - תשלוט ביישוב ובמדינה עד למהפך ב-1977.
הדמויות הדומיננטיות במפלגה החדשה מקרב ה'בלתי־מפלגתיים' היו ברל, טבנקין, יבנאלי ורמז. ברל שילם מחיר אישי כואב בעקבות האיחוד: א"ד גורדון חברו הקרוב, ומורה הדרך האידאולוגי שלו, התנגד למפלגתיות על כל גילוייה, ובמיוחד כעס על האיחוד עם 'פועלי־ציון' שלדרכה התנגד בכל מאודו. הוא גזר על עצמו ריחוק מכל חבריו, הצטרף באופן הפגנתי לשורות 'הפועל-הצעיר', והיה למנהיגם הרוחני של חבריה.

ב'פועלי־ציון' לא מילא איש מהמנהיגות הוותיקה תפקיד מרכזי ב'אחדות העבודה' פרט לבן־גוריון. אניטה שפירא כתבה: "גם אם לכאורה קיבל ברל הלכות מסוימות של פועלי ציון, הרי למעשה מפלגה זו היא שנעלמה מן האופק הפוליטי בעזרת בן גוריון, מנהיגה. מנהיג אחר, יצחק בן צבי, לא קיבל באהבה רבה את מעשיו של חברו, אולם כוחו לא עמד לו לפעול". (שפירא – ברל, עמ' 153). ישראל שוחט ששלט בעבר במפלגה, רומם את מעמדו של בן־גוריון ולאחר מכן שלח אותו למדבר הפוליטי והחליף אותו בבן־צבי - ניסה להשתלב בהנהגה החדשה אך כשל. בכך הצטרף לשורה ארוכה של אישים פוליטיים שיפנו את דרך המלך של ההנהגה מול שעיטתו של בן־גוריון אל צמרת השלטון.

ברל הביא ל'אחדות העבודה' פעילים רבים יותר, וארגונים כקופת חולים והמשביר שהיו בראשית דרכם. בן־גוריון הביא כתובות של בעלי הון בארה"ב, את קופת קפא"י ואת המרץ הבלתי נדלה שלו. הוא סיכם את תוצאות המאבק על האיחוד ללא צניעות יתרה, וכתב לפולה: "הייתי צריך לנהל מאבק קשה ומר – וניצחתי. חבל שלא ראית זאת בעינייך, היית מתגאה אז לא רק בבתך אלא גם באישך". (שגב, עמ' 153).

פולה וגאולה היו עדיין בחו"ל, והוא לא התאמץ במיוחד כדי להביאן לארץ. רק לאחר מכתבים כועסים ומלאי תלונות, ולאור חששותיה מהשפעת הספרדית, הוא סידר לה אישור פיקטיבי של פלסתינאית חוזרת, ושילם על פי דרישתה את הסכום העצום של 900 דולר לנסיעה במחלקה הראשונה.
  

מנהיג פועלים

הצהרת בלפור והחלת המנדט הבריטי העבירו את מרכז הכובד מהעשייה המדינית לעבודה המעשית. העידן של בניין הארץ הלם את אופיו של בן־גוריון שבחר כמוטו לספר 'יזכור' שפרסם בארצות הברית את הפסוק של גיתה: 'בראשית היה המעשה'.

'אחדות העבודה' לא הייתה מפלגה במובן המקובל של המילה, ואף הוגדרה כ-'התאחדות ציונית'. לברל ובן־גוריון היו יומרות להקים במסגרתה מוסדות כלכליים, פוליטיים ותרבותיים כאילו הייתה זו ממשלת המדינה שבדרך. בן־גוריון שלט ב'אחדות העבודה' לצדו של ברל, והתכוון להתחיל ולהסתער על המשימה של בניית התשתית היישובית, אך אז הוקמה ההסתדרות העובדים - והמפלגה איבדה מכוחה ומהשפעתה.

הקמת הסתדרות העובדים

הראשון שקרא להקמתה של הסתדרות עובדים היה יוסף טרומפלדור, ששב לארץ ישראל לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, וביקש להביא ארצה את מאות חניכיו מתנועת החלוץ. הוא עמד על כך שיעשה כל מאמץ כדי שקליטתם בארץ, מציאת עבודה, וסידור תנאי מחייה בסיסיים, יהיו מאורגנים. טרומפלדור חשש שהתמונה שהכיר היטב, של השבים לגולה במפח נפש ומוציאים את דיבת הארץ רעה תחזור על עצמה. צער רב נגרם ביישוב לאחר שמאות מחברי 'הגדוד האמריקני' חזרו לגולה בשל העדר מקומות עבודה, למרות שרבים מהם ביקשו להתיישב בארץ. טרומפלדור כפה על חניכיו שהתקבצו בקושטא, להמתין להוראות ממנו, עד לאחר שיכשיר את הקרקע לקליטתם. 
המצב שבו יהודי רוסיה סובלים מרציחות, עינויים ומעשי אונס, ומתחננים לעלות ארצה, בעוד ארגון הפיתוח והקליטה מתנהלים בעצלתיים ובאדישות - גרם לו לכעס רב. טרומפלדור לא הבין מדוע מפלגות הפועלים הציוניות עסוקות במלחמות פנימיות במקום לרכז כוחות כדי לקלוט את רבבות צעירי 'החלוץ'. הקמת 'אחדות העבודה' לא פתרה את הבעיה, כי במקום לאחד את הכוחות הקימו שתי המפלגות שנותרו לשכות עבודה, קופות חולים ומוסדות נפרדים, והתקוטטו ביניהן על כל עולה ועולה. הפיצול גרם לבזבוז משאבים ופגע ביעילות קליטת העלייה.
 

                           יוסף (אוסיה) טרומפלדור

כעשרים שנים לפני השואה, טרומפלדור שידע עד כמה המצב באירופה חמור, (אם כי כמובן אף אחד לא דימיין את השואה), פרסם בראשית דצמבר 1919 קול קורא גם ב'פועל הצעיר' וגם בביטאון 'אחדות העבודה', שבו התחנן בפני עסקני המפלגות שעסקו בהתכתשויות - שיאחדו כוחות למען אחיהם. הוא הציע להם, שאם אינם מסוגלים לאחד את המפלגות, שיאחדו לפחות את המוסדות הנפרדים כקופת חולים ולשכת עבודה להסתדרות אחת כדי שלא לבזבז אנרגיה מיותרת בשל הפיצול. ב'קול הקורא' קרא להקמת הסתדרות עובדים על מפלגתית, שהנהלתה תורכב על פי חלקה היחסי של כל מפלגה, ואשר תרכז את הכנת התשתיות לקליטת העלייה. הוא הדגיש כי גם בתנועת 'החלוץ' התעלו מעל המחלוקות המפלגתיות כדי לארגן את העלייה לארץ.
‏ב'קול הקורא' כתב: "אם השערים לא יפתחו, לא תהיה להמונים כל ברירה בלתי אם להשלים עם מצבם ולהפקיר את עצמם לעינויי גיהינום". )לסקוב עמ' 197). גם הסופר יוסף חיים ברנר העלה על נס את הצורך של איחוד הכוחות כדי לארגן את קליטת העולים. לאחר פרסום הקול הקורא הסכימו כולם כי טרומפלדור צודק ויש להתאחד, אך המשיכו להתקוטט ודבר לא נעשה.
טרומפלדור כתב לחברו כי בפגישה של שני ארגוני פועלי הרכבת - הלכו מכות וזרקו כסאות: "כזאת היא לפי שעה הידידות בין המפלגות". (לסקוב עמ' 201). הוא נהרג בתל־חי במרץ 1920, וכשנה לאחר פרסום 'הקול הקורא' הוקמה 'הסתדרות העובדים' כאקט של קיום צוואת הגיבור הלאומי.

בתחילה ביכה בן־גוריון את לידתה של ההסתדרות: 'אחדות העבודה איננה' כתב לרחל ויצחק בן־צבי. ראה בהקמתה "מכשלה ממארת של פירודים מפלגתיים הזורעים קנאה ושנאה בתוך מחנה בפועלים". (גולדשטיין, עמ' 165), אך עד מהרה התעשת והבין את פוטנציאל השליטה שבהסתדרות. בבחירות להנהלתה השתתפו 4433 פועלים, 42% השתייכו ל'אחדות העבודה', 30% ל'פועל הצעיר' והשאר נחלקו בין נציגי 'החלוץ', 'השומר הצעיר' ו7% לפורשים מ'פועלי ציון' שהקימו מפלגה מרקסיסטית.

בן־גוריון נבחר עם רמז וזכאי למזכירות אשר מרכזה היה בביתו של רמז ברחוב קלישר בתל אביב. הוא דאג להעביר את משרדיה לירושלים, ותוך זמן קצר הצליח להשתלט לחלוטין על הנהגתה. הוא בנה מוסד על מפלגתי, חובק כול, ופעל למיצוב ההסתדרות כגוף שלטוני המהווה תשתית לבית הלאומי. הצלחותיו להתגבר על האגף השמאלי של 'פועלי ציון' ולהפוך לאיש החזק ב'אחדות העבודה' לא סיפקו אותו, כי חבריו מפלונסק עדיין שלטו במפלגת 'הפועל הצעיר' שהלכה ושגשגה. והנה, במבנה העל מפלגתי הזה, כאשר 'הפועל הצעיר' קטנה ממפלגתו - הוא שלט בכל היבט מעשי גם של אנשי המפלגה היריבה. מובן שיריביו היו ערים לכך, ועל כן ארלוזורוב, שפרינצק, קפלן ואהרונוביץ – מנהיגי 'הפועל הצעיר', ניסו לגמד את ההסתדרות מגוף המדמה להיות ממשלה לאיגוד מקצועי גרידא. הם לא הצליחו לעמוד מול המרץ והאמביציה הדורסניים של בן־גוריון, ולאחר שמפלגתם דהתה ונמוגה הסכימו בלית ברירה, ב-1930 להתאחד עם 'אחדות העבודה' ולהקים את מפא"י.

בן־גוריון כמזכיר ההסתדרות היה למעשה המנהיג החזק של היישוב. הוא ביסס את 'המשביר', 'המשרד לעבודות ציבוריות' (לימים סולל בונה), בנק הפועלים, קפא"י, קופת חולים, המרכז החקלאי ומוסדות תרבות כהוצאת 'עם עובד', ועיתון דבר. בזמנו הוקמה תנועת 'הנוער העובד' שהייתה למשמרת הצעירה של אחדות העבודה ומפא"י. ההסתדרות ריכזה את השמירה על הביטחון, את הקמתם של יישובים חדשים וסיפקה עבודה, שירותי בריאות וחינוך לעשרות אלפי עובדים.
  
13 שנים ניהל את ההסתדרות שאותה תיאר כ'האילן שעליו נתלית כל תנועתנו בארץ'. הוא ניסה להתמודד עם האבטלה הגואה, טיפל בסכסוכי עבודה וסייר ללא הרף במקומות העבודה. הפועלים החלו לזהות את ההסתדרות בדמותו.
 
בן־גוריון כפה משמעת ברזל על כל אגפי ההסתדרות, וכל מי שלא היה ממושמע כונה אנרכיסט. הוא היה קנאי לכוחה ולמעמדה הבכיר של ההסתדרות, גימד את 'הוועד הלאומי' שנבחר על ידי בני היישוב היהודי לצד ההסתדרות הציונית, וקבע שהוא 'משולל כל תוקף יישובי'.

  

הנסיעה לרוסיה

ההסתדרות קיבלה ב-1923 הזמנה מפתיעה מהשלטונות הסובייטים להשתתף כמציגה בתערוכה החקלאית במוסקבה. בן־גוריון נסע עם מאיר רוטברג, והביתן שפתחו זכה להצלחה

מאיר רוטברג- מלך המעדר של העלייה השנייה

ביתמונה - אוסף בן ציון ישראלי

על רגשותיו המעורבים לקראת הנסיעה כתב בסגנונו הלירי המיוחד:
"נסענו לקראת תעלומה מאיימת רבת מכשולים. החששות כלא היו. צעיף הרזים הוסר. נתגלתה לנו רוסיה. רוסיה, המבוססת באש המרד ובעריצות המהפכה. ארץ הניגודים והסתירות העמוקים! הקוראת למלחמת אזרחים עולמית לשם השלטת הפרולטריון ושוללת מכל פועליה כל זכות אדם, אזרח וגם מעמד!
ארץ האור המעוור והאפלה האטומה! שאיפות השחרור והצדק הנשגבות והמציאות המכוערת והדלה, ארץ רבולוציה וספקולציה, קומוניזם ונ.א.פ. הסבל הקדוש והקורופציה הטמאה, ההתמרדות והשוחד, האידיאליות והבצע, דת העבודה ואלילי הזהב - והאורות והצללים משתלבים אחוזים ומעורים זה בזה! ואינך יודע, היכן מסתיימת הקדושה ואיפה נפתחים שערי הטומאה! גדולים ואדירים מאוויי המרד - המרד הקדוש נגד כל הזיוף, השקר, התרמית של החברה הישנה המתפוררת והבלה מחטא וממעל ומזדון ומשלטון הבצע - וגדולים ואדירים המכשולים לקראת העולם החדש והחברה החדשה. מי ינצח את מי?”. (בר־זוהר א', עמ' 176). 
 
הביתן עם הדגל העברי שהתנוסס בגאון, משך את היהודים בכבלי קסם, למרות החשש מאנשי הייבסקציה. ('הייבסקציה', הייתה המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות. אנשיה נלחמו בעברית ובציונות). שרגא ודבורה נצר הגיעו לביתן למרות החששות, ובן־גוריון הרים את בנם הצעיר מישה ואמר 'זה הילד, גדול יהיה בארץ ישראל', ואכן משה נצר יהא למפקד, קצין חינוך ראשי וילך עם בן־גוריון, להבדיל מאביו, למפלגת רפ"י. דבורה נצר סיפרה בזיכרונותיה על ההתרגשות שחשו היהודים, כשפגשו מנהיג ציוני פנים אל פנים.

בפגישות חשאיות עם צעירי 'החלוץ' נוכח כי דווקא הצלחת המהפכה הקומוניסטית גררה התנגדות מטעם הצעירים לאידאולוגיה זו. הצעירים העדיפו את ה'פועל־הצעיר' הלאומי על פני מפלגות שלא התנערו מהמרקסיזם. הם שאלו אותו ישירות האם 'אחדות העבודה' מרקסיסטית, וכשנשאל מה דעתו על 'הפועל הצעיר' ענה: "חברים טובים מאוד אבל הם רק קצת מפגרים בדעותיהם, וצריך יותר התקדמות". (בר־זוהר, עמ' 172-3). פגישה עם מנהיג ציוני הייתה כרוכה בסכנת מאסר, ואף מוות, מצד אנשי הייבסקציה שידעו לפענח את שפת הסתרים, ועקבו אחריהם כל העת. הצעירים התפעלו מקור רוחו כאשר בזמן אחד המפגשים קיבלו אזהרה שהשוטרים בדרכם: 'איש זה עשוי מחלמיש', אמרו איש לרעהו.
 
בן־גוריון ניצל את הזמן במוסקבה, ורכש ספרות מקצועית ברוסית עבור קציני ההגנה שרבים מהם שלטו ברוסית. הוא גם ראה את 'הדיבוק' של אנסקי במוסקבה, ניסה בלי הצלחה להעביר את ספרייתו של הברון גינזבורג לספרייה הלאומית, והבריח את מכתביו של ברנר לחברו ביחובסקי. בן־גוריון התמיד בהערכתו למהפכה עד ל-1928, כאשר נכזבה תוחלתו לשיפור היחסים בין השלטונות הסובייטים לציונות.
 

ולדימיר איליץ' לנין כמקור השראה

בן־גוריון מעולם לא גילה עניין בנפתולי האידאולוגיות המהפכניות, אך הוא כן גילה עניין רב בדפוסי הנהגה. לנין, מנהיגם של הבולשביקים שהיוו מיעוט, אך בזכות הנהגה מכוונת מטרה ואלימה, הצליחו להשתלט על המדינה הענקית ולמשול בה – זכה להערצתו. הוא תיאר אותו ואת דרך שלטונו בטקסט מדהים בעוצמתו:
 
"גדול האיש הזה. חודר מבטו ורואה את המציאות מתוך אספקלריה שקופה:
אין כל פורמולה, אמרה, מליצה, דוגמה חוצצת בעדה, כי חונן האיש הזה להסתכל בפני החיים פנים אל פנים, להגות לא במושגים ובמלים, אלא בעובדות היסודיות של המציאות, ואומץ לב, גבורת המחשבה לאיש, שאינה נרתעת בפני כל אינרציה של מושגים מקובלים ושגורים, ועין צופיה לו המרחיקה לראות, הפורצת וחודרת לתוך סבכי החיים ונבכיהם ושולה, תוך מעמקי המציאות את כוחות העתיד השולטים אולם, גם מטרה קבועה מתווה דרך לאיש אמן התכסיס, שלא יפנה ימינה ושמאלה, אם כי יודע הוא להגיע אליה בדרכים שונות, לפי המצב, כי רק דרך אחת לו - הדרך המובילה למטרה.
 
הנה האיש כליל הרבולוציה, איש השלם את נפשו, הבז לכל מעצור, נאמן המטרה, אשר לא ידע ויתורים והנחות, קיצוני הקיצוניות, היודע לזחול על בטנו בתוך יון מצולה למען הגע למטרה, איש רצון הברזל, אשר לא יחוס על חיי אדם ועל דם עוללים ונקיים לשם המהפכה, וגאון התכסיס המושלם היודע לסגת את המערכה - למען אסוף כוחות להסתערות חדשה, אשר לא יפחד לשלול היום מה שחייב אתמול ולחייב מחר מה ששלל היום, אשר לא ייתן לקורי הפראזה לאחז את מחשבתו ולא יילכד ברשת הנוסחה ולא ייפול בפח הדוגמה כי המציאות העירומה, האמת האכזרית ויחסי הכוחות הממשיים נגד עיניו החדות והבהירות - אבל בכל הנפתולים והנסיגות וסבכי המערכות והתהפוכות לפני עיניו יוקדת באש אדומה המטרה האחת, היחידה, הבלתי משתנה-מטרת המהפכה הגדולה, המהפכה היסודית, העוקרת את המציאות הקיימת משרשה ומערערת עד היסוד, עד אבני המשתית של החברה הנרקבה והנלוזה". (בר־זוהר, עמ' 177).
 

ולדימיר איליץ' לנין

על כך כתב תום שגב: "123 מילים במשפט אחד והמונחים 'בולשביזם' ו'סוציאליזם' לא נכללו בהן; גם לא המונח 'ציונות'. כי זה היה מודל של מנהיגות, מפורק לרכיבים, כמעט הוראות שימוש למנהיגים לאומיים... לא את האידאולוגיה של לנין העריץ, אלא את יכולתו לעצב גורל חדש לעמו, בסביבתו הפוליטית לא היה אף אחד שלמד כך בשיטתיות את מבנה המנהיגות הלאומית הנדרשת ואיש מהם גם לא הגדיר בבהירות כזו את שאיפות חייו: בן־גוריון התכונן להיות לנין ציוני". (שגב, עמ' 179).

הוא שב ארצה בדצמבר 1923, לבוש בחליפה צבאית למחצה - מעין רובשקה ומכנסים חומים ירוקים מבד צמר גס, עבה, כמו אלה שנהגו ללבוש מנהיגי ברית המועצות, ואמר: "היחיד, שיחסו יהיה כיחסי, יהיה טבנקין. הוא יבין. הצללים הכבדים לא יאפילו על המאור הרבולוציוני". (בר־זוהר א', עמ' 179). 

מרוב התלהבות מדרכו של לנין, הציע לכפות את שיטת הקומונה על כלל העובדים במשק:
"המוצא היחיד מתור סבך הניגודים, הליקויים והמעקשים הוא, לדעתי, סידור קומונה כללית בעלת משמעת צבאית של כל פועלי ארץ ישראל, שלרשותה יעברו כל המשקים החקלאיים והקואופרטיבים העירוניים, האספקה של כל הישוב העובד וסידורן והנהלתן של כל העבודות הציבוריות שבארץ". (בר־זוהר א' עמ' 166). אפילו בר־זוהר כתב כי היה בתוכנית זו משהו המזכיר את '1984' של ג'ורג' אורוול, ושבן־גוריון היה מודע לעובדה שתכניתו תפגע בחופש הפרט, אך לא נרתע מכך. ברל, שמילא ביחסיהם את תפקיד המבוגר האחראי, אמר שהרעיון מעניין אבל לא ישים.
 

שליטה

כיצד הצליח דוד בן־גוריון להפוך לשליט בפועל על היישוב ולדחוק הצידה מנהיגים מוכרים ואהודים? את יצחק בן־צבי שהיה בכיר ממנו - הפך ל'איש הרוח' החסר השפעה ממשית, וכך גם את ברל כצנלסון, לכאורה שותפו להנהגה, אך בפועל מעין מנהיג אידאולוגי חסר סמכויות של ממש. ברל ניסה להילחם על מקומו, אך כשנואש קיבל על עצמו ב-1924 את עריכת עיתון 'דבר' והסתפק במעמד של 'מורה הדרך' החינוכי והרוחני.
 
בר־זוהר ניסה לפענח את סוד קסמו: "בן־גוריון לא ניחן במרות המוסרית של ברל כצנלסון, לא היה נואם מזהיר כמוהו, וגם לא ידע היטב את מלאכת השכנוע. לעומת ברל השקול, היה בן־גוריון הרבה יותר אימפולסיבי, קיצוני ותוקפן. מול ברל והאחרים היה הוא הרבה יותר נוקשה, החלטי ומעשי. ביסודיות ובעקשנות היה מתרכז ברעיון. מגבש תוכנית מפורטת ופועל בהתמדה ובלהט להגשמתה. חבריו היו פחות מעשיים ממנו, פחות נמרצים, פחות החלטיים במחשבה ובפעולה". (בר־זוהר א', עמ' 165). תום שגב הוסיף הסבר משלו: "כצנלסון, טבנקין וגם בן־צבי נחשבו וחשו מיוחסים מדי, לפעמים גם עצלים מדי, לניהול השוטף של המפלגה: לכולם היו גם תחומי פעילות נעלים יותר". (שגב, עמ' 158).

בהנחת אבן הפינה לבניין ההסתדרות בירושלים - 1924

 
בן גוריון לא הסתפק בעמדת המנהיגות וביסס את שליטתו על האגפים השונים של המוסד בראשו עמד. דרש דיווח יום-יומי ישירות אליו ובתרגילים פוליטיים הרחיב את הוועד הפועל וצמצם את המזכירות.

סיפור המאפיין את דרכי השליטה של בן־גוריון הוא סיפורה של נלי שטראוס שהגיעה מארצות הברית עם סכום כסף ניכר וכוונות טובות להקים ליוצאי הגדודים יישוב חקלאי. היא קיבלה את אישורו של הלורד בלפור לקרוא ליישוב בלפוריה. בן־גוריון שמח כמובן לרעיון אך כאשר הבין שלא יצליח לשלוט בוועד היישוב שינה את טעמו:
"הוא התייחס אל שטראוס כמו ייצגה אויב זדוני ודרש גם במקרה זה חקירה מעיין־משפטית". (שגב, עמ' 159). בן־גוריון ישתמש כל ימיו בוועדות חקירה משפטיות והליכים משפטיים, זכר לימיו כסטודנט בקושטא. הוא "טרפד את התוכנית עם חבריו, כי אומנם קליטת הגדודאים הייתה חשובה לו מאוד, אבל על פי השקפת עולמו, חשובה יותר הייתה טובת 'אחדות העבודה'. כאשר האינטרסים הללו התנגשו, בהכרח פורקה השותפות ברעש גדול. בן-גוריון אולי הצטער על הפגיעה בגדודאים ובאינטרס הלאומי, אך הוא קבע בכך אבן יסוד נוספת בתרבות הניהול שלו כמזכיר התנועה: תנועתו מעל הכול!" (גולדשטיין, עמ' 134).
  

המאבק ב'קבוץ החשאי'

 
מתחריו של בן־גוריון לא ישבו בחיבוק ידיים אל מול עלייתו המטאורית: ישראל שוחט, המנהיג לשעבר של 'פועלי־ציון', שב עם מניה מהגלות שנכפתה עליהם, וגילה שאיבד חלק ניכר מהשפעתו. אנשי 'השומר' שבהנהגתו חברו לצעירים מהפכנים ורדיקלים שעלו במסגרת 'העלייה השלישית', והקואליציה המתהווה סיכנה את מנהיגותם של בן־גוריון ושותפיו.
 
העלייה השלישית: בדצמבר 1919 הטילה עוגן בימה הגועש של יפו האנייה 'רוסלן', שעל סיפונה 671 עולים. הייתה זו קבוצת העולים הגדולה ביותר שהגיעה לארץ מאז תום מלחמת העולם, ובכך הפכה 'רוסלן' לסמל של גל העלייה החדש שכונה 'העלייה השלישית'.

מהפכנים שחלמו על קומונה כלל ארצית

 
ההנהגה הוותיקה שהורכבה מאנשי העלייה הראשונה והציבור העירוני, אזרחי ובורגני נחלשה מאוד בעקבות מלחמת העולם הראשונה. מנהיגי קבוצה קטנה של כמה מאות פועלים מבני ה'עלייה השנייה' מילאה את הוואקום השלטוני: הם הציבו עצמם במרכז הבמה הציבורית הפנויה, ותבעו להיות 'הסדן עליו תקום מדינת היהודים', והנה הגיעו המהפכנים הצעירים והציבו מולם אלטרנטיבה.
 
לכאורה לא היה הבדל מהותי בין חברי העליות 'השנייה' וה'שלישית' שביניהן הפרידו בסך הכול כ-15 שנים, אך בפועל הפער בין שתי הקבוצות היה גדול: באותן שנים התחוללה מלחמת העולם הראשונה והמהפכה ברוסיה אשר רבים האמינו שהיא בדרכה לכבוש גם את העולם המערבי.
צעירי 'העלייה השלישית' נשאו עימם את חוויית המהפכות ברוסיה, שם ראו כיצד קבוצה מאורגנת של אנשים נחושים בדעתם מצליחה לנצח כוח גדול ממנה בהרבה. הם היו רדיקאליים יותר ושאפו לכונן קומונה כללית שתקיף את כל היישוב, ולעומתם אנשי 'העלייה השנייה' החלו להקים משפחות וביקשו לבסס את הכלכלה, ההתיישבות ובניין הארץ.
 
הלהט המהפכני ומספרם העצום (באופן יחסי) - הציבו אתגר של ממש למנהיגותם של בן־גוריון וחבריו. העולים החדשים בזו למפלגתיות ולפלגנות של בני ה'עלייה השנייה': פרופ' זאב צחור כתב על העימות בספרו 'שורשי הפוליטיקה הישראלית': "רעיון 'האיחוד' היה עתה הדגל של ה'עלייה השלישית'. בתוכו טמונה היתה גם הכמיהה האחרת שלהם שהרי איחוד פירושו 'גדול', 'חזק', 'הרבה' בניגוד ל'מעט', 'לאט' ו'נפרד' של ה'עלייה השנייה'. תוך זמן קצר צצו לארגון זה מנהיגים, ונדמה היה כי עד מהרה תקום מפלגה של אנשי ה'עלייה השלישית'. הפוטנציאל האלקטוראלי שלה אמור היה להפוך אותה למפלגה הגדולה". הם אלו שלחצו, בהשראת מנהיגם יוסף טרומפלדור לאיחוד משאבי המחנה הפועלי על ידי הקמת הסתדרות העובדים, אך איש ממנהיגיהם לא מונה להנהלת המוסד החדש.
 

הקמת 'גדוד העבודה' והקואליציה עם ותיקי 'השומר'

באוגוסט 1920 הקימו אנשי 'השומר' בהנהגת ישראל שוחט, וחברי 'החלוץ' בהנהגת יצחק שדה ומנדל אלקינד, את 'גדוד־העבודה' בקרבת מחנה העבודה שלהם על כביש צמח טבריה. צחור כתב: "בתוך הדינמיקה של ההתקבצות ומתוך אותה אש פנימית, וכמובן לנוכח האכזבה מהנהגת העלייה השנייה, חל תהליך מהיר של רדיקליזם ארגוני ואידיאולוגי. תוך שנה הצטרפו לגדוד העבודה למעלה מ-600 חברים, מספר עצום בקנה המידה של היישוב שבו דגניה, הקבוצה הראשונה, שמלאו לה עתה עשר שנים ושנחשבה סמל התחדשות של החברה המתהווה בארץ - מונה פחות מ שלושים חברים". (צחור, עמ' 50). הם הכריזו על עצמם כקומונה כללית המורכבת מפלוגות פלוגות. אנשי העלייה השנייה דחו את רעיון הקומונה הכללית, והקומונות שהקימו היו קטנות ונקודתיות.
 
בטקס ההקמה נכחו מנהיגי 'השומר' אך נעדרו מנהיגי 'ההסתדרות' ו'אחדות־העבודה'.
"מנהיגי העלייה השנייה, שהיו עתה מנהיגי ההסתדרות, ניצבו בפני דילמה: הם חשו בהתגבשות גדוד העבודה ובהתחזקותו, והבינו שהאידיאה הקיצונית שלו עונה לפאתוס של התקופה. יש בה מוטיבים שהיו מקובלים על הכול. הבאתם לידי ביטוי קיצוני, תוך כדי יצירת דוגמה מצליחה של מהירות המימוש, יכולה להפוך את תביעת 'גדוד העבודה' להיות הגורם המשפיע בהסתדרות לעובדה. לא היה שום דבר ברעיונות הגדוד שלא היה מקובל לכאורה גם עליהם. והרי גם בן גוריון, שהיה לעת הזאת מזכיר ההסתדרות, הציע למפלגתו לאמץ את דגם הקומונה הכללית של גדוד העבודה כשיטה מחייבת, כך שלהלכה לא היה מקום לקונפליקט על בסים אידיאולוגי". (צחור, עמ' 50).

"ההתנגדות שעורר הגדוד הייתה בשל האש האצורה שבו, המהפכנות, חוסר הסובלנות וכן, כמובן, האלטרנטיבה המנהיגותית. ראשי גדוד העבודה, מנחם אלקינד, יצחק שדה, ומאוחר יותר דוד הורוביץ התגלו כמנהיגים מוכשרים, אינטליגנטים בעלי השפעה והוכיחו את עצמם בהנהגת הגדוד... האיום על ההנהגה הוליד הכרעה טראגית: מאבק בגדוד העבודה ודווקא כאשר הוא זוכה להצלחה והופך לדגם של חלוציות ומשאת נפש... על כן נקט בן גוריון בתכססנות פוליטית איטית וסבלנית". (צחור, עמ' 51).
 
השיטות שבן־גוריון נקט היו פשוטות: ניצול סכסוכים פנימיים בתוך 'גדוד העבודה' ושימוש בתקציבי ההסתדרות ומשאביה: בשיאו של המאבק נגדם סילק מההסתדרות את חברי הקיבוצים תל־יוסף וכפר גלעדי שהיו חברים בגדוד העבודה, וכן את אלו שהזדהו כקומוניסטים. המשמעות הייתה הרעבת יישובים שלמים, השארתם ללא טיפול רפואי, וללא זכות לקבלת עבודה מלשכות העבודה של ההסתדרות. כהרגלו כינה בן־גוריון את כל מי שלא נשמע לו 'ספרטיסטיים' ו'אוונטוריסטים'(מתבדלים והרפתקנים).
 
גם הסכסוך הפנימי בתוך הגדוד שיחק לידיו של בן־גוריון: אנשיו נחלקו ל'שמאל' ול'ימין' - ראשי האגף 'השמאלי' תבעו להמשיך במאבק מהפכני, והיו מוכנים לצורך זה לוותר על השותפות עם ההסתדרות ועם הקונסטרוקטיביזם הציוני.
השיא היה כאשר משלחת שכללה את אלקינד ושוחט יצאה ב-1926 לניהול משא ומתן עם אישים בכירים ביותר בממשל הסובייטי. נציגי הגדוד הציעו לשלטונות ברית המועצות שיתוף פעולה על פיו, היא תצייד אותם בנשק והם יעזרו בהתססת המזרח התיכון. אין מידע מדויק על הדיונים בפגישות אלו, אך ככל הנראה הם הציעו למארחיהם לתמוך בהם במקום בפ.ק.פ. - המפלגה הקומוניסטית האנטי ציונית בארץ. קיימת סברה שביקשו לזכות במעין 'הצהרת בלפור' על פיה יכירו השלטונות הסובייטים במדינה יהודית קומוניסטית בארץ ישראל. הצעותיהם נדחו אך הוצע להם להגר לבית המועצות ולקבל סיוע בקליטתם. ככל הנראה אלקינד, שבמוסקבה חל קרע בינו לבין שוחט, החל לשקול את ההצעה ברצינות.

ישראל שוחט מימין ומנחם מנדל אלקינד משמאל

אצל מרבית חברי הגדוד שהשתייכו לאגף 'הימין' היה הרעיון הציוני חזק ויציב, ויחסים הדוקים עם המשטר הקומוניסטי ברוסיה, הכופר בציונות והרודף אותה עד חורמה בארצו, גרמו להעמקת חילוקי הדעות. בדצמבר 1926, לאחר חודשים של עימותים, חל פילוג 'בגדוד העבודה'.
 
ב-1924 החל לזרום לארץ גל עליה חדש וגדול מקודמו, שנודע בשם ה'עלייה הרביעית'. אנשי ה'עלייה הרביעית' היו בעיקר בורגנים, ובשל מספרם הרב נהפך ה'גדוד' מאיום אלקטורלי לעוד קבוצה אחת מיני רבות.
  
המשבר הכלכלי שהחל ב-1926 והאבטלה הקשה פגעו בעיקר באנשי 'השמאל' שלא זכו לימי עבודה בלשכות העבודה של ההסתדרות. הם נואשו, ובשנת 1927 עזבו אלקינד וכשבעים מחבריו ובני משפחותיהם את הארץ, והקימו קיבוץ בחצי האי קרים. היישוב שבו המשיכו לדבר בעברית נקרא 'ויוו נובו' - דרך חדשה באספרנטו, משום שלא יכלו לקרוא למקום בשם עברי, ושם ביידיש או ברוסית לא רצו. בתחילת הדרך הם זכו לקבלת פנים נדיבה מצד הרשויות שביקשו להציג באמצעותם את כישלון הציונות.

צולם ב'ויוו נובו' בימים טובים יותר

סופם היה אכזרי: בשנות השלושים עזבו רבים את המקום, ובהם אלקינד ובני משפחתו שעברו למוסקבה. הוא נרצח ככל הנראה בטיהורים של סטאלין. אלו שנותרו בקולחוז נרצחו על ידי הנאצים באכזריות בלתי נתפסת לאחר ששכניהם הלשינו עליהם שהם יהודים. חבר תל־יוסף שפגש במוסקבה בימי חרושצ'וב את האלמנה מניה אלקינד, שמע ממנה על מותו של בעלה ועל גורל חבריהם. הוא סיפר כי התרגשה בפגישתם, שמחה לדבר בעברית, והביעה את געגועיה לארץ. בשיחתם ביכתה: 'אוי, מה עולל אלקינד לעצמו, למשפחתו ולכל הקבוצה'. שאלה האם בן־גוריון עדיין 'דיקטטור חזק ונוקשה' והאם יפגע בה אם תרצה לעלות לארץ בגלל מעשי בעלה. (מ. מ. 1).

 

                               מנחם ומניה אלקינד
 

חברו של אלקינד להנהגת הגדוד, יצחק שדה שלא נימנה עם החלק השמאלי, ניסה להצדיקו: "הוא היה אדם אינטליגנטי, ברוך כישרונות, ופשוט לא ראה לעצמו סיכוי שאלה יבואו לכלל ביטוי נוכח המאבק של אנשי העלייה השנייה, מנהיגי אחדות העבודה וההסתדרות, בחלוצים אנשי העלייה השלישית. במאבק בין הכוחות העוצרים והכוחות הפורצים, גברו הראשונים". (דרור, עמ' 99). פרופ' שטרנהל פירט את הסיבות להתפרקותו של הגדוד: "ההסתדרות לחמה בגדוד־העבודה ושברה אותו, כי הוא היה הניסיון האחד והיחיד לקיים אלטרנטיבה לחברה הבורגנית. זאת הייתה מסגרת שקיימה קופה משותפת, כללה יותר מקיבוץ אחד וגם גופים עירוניים. למעשה, גדוד העבודה היה בעצם הסיכוי היחיד לקיים קומונה בקנה מידה גדול יותר מאשר הקיבוץ הבודד.
אז חיסלו את גדוד־העבודה כיוון שנתפס כחלופה להסתדרות. הוא רצה להיות מה שההסתדרות לא רצתה להיות. הוא היה קומונה, ההסתדרות לא. הוא ניהל את עצמו בצורה דמוקרטית קיצונית על ידי אספת חברים בלתי פוסקת: ההסתדרות הייתה רחוקה מכך. הוא הונהג על ידי אנשים שהמשיכו לעבוד במו ידיהם ולתת דוגמה אישית: ההסתדרות נוהלה על ידי פוליטיקאים מקצועיים. גדוד העבודה היה סכנה להסתדרות, הוא איים על התרבות הפוליטית שהתחילה להיבנות במסגרת ההסתדרות". (דרור, עמ' 103).
  
ניצחונם הפוליטי של בן־גוריון וחבריו על בני 'העלייה השלישית' היה גורף ומוחץ: לאחר קום המדינה תפסו יוצאי ה'עלייה השנייה' את רוב עמדות ההנהגה בארץ: שלושת ראשי הממשלה הראשונים, בן־גוריון, שרת ואשכול, נשיאי המדינה: יצחק בן־צבי, ושז"ר, רוב השרים, ראשי העיריות וחלק ניכר מחברי הכנסת נמנו עם בני עלייה זו.

 
המאבק על השליטה בכוח המגן: 'ההגנה' מול 'הקיבוץ החשאי'

לצדו של העימות הפוליטי התנהל גם מאבק קשוח על השליטה בכוח המגן שהחל להתארגן אל מול התגברות האלימות הערבית. ישראל שוחט היה מנהיגו הבלתי מעורער של ארגון 'השומר', ובן גוריון שלט בהסתדרות וב'אחדות־העבודה'.
יצחק טבנקין, איש 'אחדות־העבודה' ואליהו גולומב שאותו טיפח בן־גוריון  כביטחוניסט של המפלגה, צורפו לארגון 'השומר', והיוו אופוזיציה פנימית לשוחט.

בוויכוח שהתקיים במאי 1920 בתל עדשים פרצה המחלוקת בין שתי האסכולות ועלו השאלות האם הגנת המולדת צריכה להימסר לארגון אליטיסטי, מצומצם, נחשוני ('השומר'), או לקדם גיוס המוני. האם ותיקי 'השומר' והמהפכנים של 'העלייה השלישית' אמורים לשלוט בכוח המגן, או שהשליטה אמורה להיות מפלגתית? ואם נחדד את השאלה: האם ישראל שוחט ישלוט בכוח או דוד בן־גוריון?.
 
בספרו 'האקטיביסט' המביא את סיפורו של אליהו גולומב, מספר אהוביה מלכין על אותו ויכוח: "הפעם גלש הדיון העקרוני גם לוויכוח אישי מר, ורב היה הרוגז על שני החדשים, טבנקין וגולומב, שזה לא כבר התקבלו לאגודה וכבר הם דורשים 'ראורגניזציה של השומר'. טיעונם של השניים היה כי מה שהתאים לימי התורכים אינו מספיק עתה ויש 'להתאים ולסגל את עבודת 'השומר' לצרכי השעה', במגמה להופכו לארגון פתוח ורחב". (מלכין, עמ' 291). השניים לא הציעו לפרק את 'השומר' אלא לשנותו ולהכפיפו למרות ההסתדרות. הזעם על השניים היה רב, אך להפתעת הכול הציע לפתע שוחט לפרק את 'השומר', והצעתו התקבלה בשל שליטתו המוחלטת בנוכחים. גולומב כתב בזיכרונותיו במרירות 'את האשמה על ביטול 'השומר' תלו מאז בי ובטבנקין, בייחוד בי ולא בשוחט". (מלכין, עמ' 292).
מה הייתה הסיבה למהלכו המפתיע של שוחט? ייתכן שהאמין כי הוא, כבעל ניסיון קרבי ופיקודי של 15 שנים, יועמד בראש הכוח הארצי החדש. ייתכן כי כבר אז העדיף להקים ארגון מחתרתי חדש שאיש לא ידע על אודותיו, ובכך להשתחרר לחלוטין מהשליטה המפלגתית. הלוא כאיש 'פועלי־ציון' לשעבר היה לכאורה חבר במפלגת 'אחדות־העבודה' ומחויב להחלטותיה:

ברוך כנרי סבור ששוחט קיבל כבר בעת פירוק 'השומר' את ההחלטה על הקמת "'השומר' חדש, סודי, מחתרתי. למעשה, פירוש הדבר היה קונספירציה: קבלה לכאורה של ההחלטה על פירוק 'השומר' והקמת ארגון ה'הגנה' - ומאמץ נסתר מקביל, להקים מסדר מגן, מנהיג, חשאי, חדש, רחוק מהעין והידיעה של מנהיגי ההסתדרות, שינהל מאחורי הקלעים את הפעילות הביטחונית היישובית כולה". (כנרי, עמ' 181).
ארגון ההגנה הוקם באסיפה שהתקיימה בקבוצת כנרת ביוני 1920 במהלכה נמשך הוויכוח עם שוחט. כבר באסיפת ההקמה הבין שוחט שהשליטה בארגון החדש תעבור לידיו של אליהו גולומב, ואין סיכוי שהוא יוכרז כמפקדו.
 
בשלב ראשון של המרד הוקם 'גדוד־העבודה' באוגוסט 1920, שהיה מבוסס על חברי 'השומר' שפורק, ואנשי העלייה השלישית. מתוך קבוצה זו נבחרו פחות ממאה לוחמים שהקימו את ה'קיבוץ החשאי'. העומדים בראשו נחלקו בין אנשי 'השומר' לשעבר ואנשי 'העלייה השלישית'. הארגון החדש נקרא 'הקיבוץ' או 'הקיבוץ החשאי', ומרוב חשאיות לא נותרו פרוטוקולים, מסמכים או עדויות. כל חבריו שכתבו את זיכרונותיהם, העדיפו משום מה להצניע את סיפורו של 'הקיבוץ החשאי'.

​

ישראל שוחט

לטיעון של שוחט שהוא בעל ניסיון וידע ומתאים לנהל את כוח המגן היה על מה לסמוך: בעוד 'ההגנה' קרטעה, הרי שפעילותו של הגוף החשאי שבהנהגתו התפרסה תוך זמן קצר על-פני כל הארץ, והגיעה למקומות נוספים במזרח-התיכון. מחסני הנשק שעמדו לרשותו היו גדולים מאלו של ה'הגנה': היה חזון וראיית הנולד בקבוצה של פחות ממאה לוחמים ששלחו חברים להשתלם באירופה, ואף לרכוש מקצועות חדשניים כמו טיס וימאות. בעפולה הוקם קואופרטיב בשם 'חרושת העמק', שבמסווה של עיסוק בתיקון מכוונת חקלאיות, היה אמור לפתח תעשיית תחמושת ונשק.

בתל־יוסף הוקמה אקדמיה צבאית בה הדריכו דמויות יוצאות דופן: ירחמיאל לוקצ'ר(מ. מ. 2) שיהיה לקומוניסט, יחזור לבריה"מ, יאסר בגולאג וייהרג על הגנת סטלינגרד. לעומתו המדריך ד"ר וולפגנג פון וייזל יהא ממייסדי המפלגה הרביזיוניסטית.
  
'הקיבוץ החשאי' היה בנוי על נאמנות, משמעת וסודיות. בתקנונו נקבע כי דינו של מי שיבגוד יהא מוות. הם זלזלו בהגנה והתנגדו לדרכו של זאב ז'בוטינסקי שביקש להסתמך על כוח יהודי שיפעל במסגרת ממשלת המנדט.

לצורך מימון רכישות הנשק ניסו אנשי 'הקיבוץ החשאי' לאתר ולשלות, ללא הצלחה, מטמון זהב שעל-פי השמועה הוטבע ב-1918 בידי הטורקים בנהר הירדן. לאחר-מכן עלו חברי הארגון על עקבותיהם של מבריחי זהב מביירות, שהיו ככל הנראה מאנשי 'היישוב הישן' האורתודוקסי בירושלים, והחליטו להחרים את זהבם. במבצע שכונה 'האקס הגדול' (מלשון אקספרופריאציה, החרמה). הם עצרו את המבריחים בגליל, בנובמבר 1923, תוך שהתחזו לחיילים אירים, ולקחו מהם כ-15 אלף לירות זהב, ששימשו לאחר מכן לרכישת נשק, בעיקר בסוריה. היה זה סכום עצום, שאיפשר את התעצמות הארגון. אחיה של מניה שוחט, המהנדס גדליה וילבושביץ בנה סליק חשאי בכפר גלעדי. לא כל חברי הקיבוץ ידעו על הסליק ואף לא על הצלחתו של שוד הזהב. מספרים, עם זאת, שמאז האירוע של 'האקס הגדול' החלו חברי הקיבוץ להמתיק את התה ששתו בסוכר.
                                                                                                                 
על רקע קונפליקט מתמשך זה, קיומו של ארגון צבאי מאומן וחמוש, הפועל בתיאום עם 'גדוד העבודה', נחשב לאיום של ממש על 'ההגנה' ועל הנהגת ההסתדרות. כשהמתח גאה היו אף איומים ברצח של בן־גוריון וגולומב, אולם תביעת הוועד הפועל של ההסתדרות לפרק את 'הקיבוץ' נתקלה בקיר האטום של הכחשת עצם קיומו של ארגון כזה. הפרצה שאפשרה את חשיפת 'הקיבוץ החשאי' נבעה ממאבקו המר של אלכסנדר זייד, שהיה מראשוני 'בר - גיורא' ו'השומר', וממייסדי כפר-גלעדי בחבריו לשעבר. ב-1924, על רקע של סכסוך אישי, פרש זייד מכפר-גלעדי והצטרף לקיבוץ תל-חי. ההשתלטות של חבריו לשעבר מכפר-גלעדי על קיבוצו החדש ערערה את נאמנותו של זייד. במרי-ליבו יצא למתקפה חסרת-מעצורים נגדם וחצה את הקווים אל עבר ההסתדרות. עתה הייתה בידי הוועד הפועל של ההסתדרות עדות ממקור ראשון על קיומו של הארגון הסודי.

ההסתדרות מינתה ועדה מיוחדת, שעליה הוטל לחקור את עצם קיומו של הארגון החשאי, את פעולות השוד שכונו 'האקס הגדול' (שוד מבריחי הזהב מביירות) ו'מעשה האבן' (שוד נשק שיועד להגנה והוחזר לידיה) ושאלת המרות הכרוכה בנסיעה השנויה במחלוקת לברית המועצות. אומנם נעשה מאמץ להקנות לוועדה מראית עין של אמינות ואובייקטיביות, אך מטרתה הברורה והייתה להפוך את הבירור והמסקנות לכלי שיאפשר להסתדרות לחסל את המחתרת שבתוך 'גדוד־העבודה'. הם ביקשו גם להגביר את המחלוקת הפנימית ב'גדוד העבודה' בין 'השמאל' ל'ימין' על ידי חשיפת המידע שהועלם ממרבית החברים.

כתב המינוי העניק לוועדה אופי משפטי, ובן־גוריון מונה לבא כוח ההסתדרות וקיבל סמכויות של תובע. (מ. מ. 3). הישיבה הראשונה התקיימה באוגוסט 1926, וקרוב לוודאי שהעובדות שנחשפו העמיקו את המחלוקות בגדוד העבודה שאכן התפלג מספר חודשים מאוחר יותר. בינואר 1927 פרסמה הוועדה את פסק דינה על פיו על 'הקיבוץ החשאי' להתפרק ולמסור את הנשק שבסליקים לידי 'ההגנה'. שוחט ניסה לערער על ההחלטה, אך באותה עת ארגונו היה מפורר וחסר כוח התנגדות, ואכן מרבית הנשק אכן נמסר לידי 'ההגנה'.
 
הפיוס חל בימי מאורעות 1929, כאשר 'ההגנה' ביקשה את עזרת אנשי כפר גלעדי בהגנה על חיפה. ותיקי 'השומר' נחלצו לעזרת היישוב היהודי בעיר שהיה במצוקה קשה, שלחו לוחמים, מפקדים ואת הנשק הרב שנותר בסליק האחרון. מאותו שלב נטמע 'הקיבוץ החשאי' בהגנה, וחדל סופית מלהתקיים.
 

איש משפחה

 
דומה שדוד לא עשה מאמצים של ממש כדי לזרז את הבאתן לארץ של פולה, אותה לא פגש מאז גיוסו לגדוד', ובתו גאולה שנולדה בהעדרו. פולה לא הרפתה, לחצה על הפלגה במחלקת ראשונה, ובנובמבר 1919 הגיעו השתיים סוף סוף לארץ. כחצי שנה לאחר מכן נשלח הכוכב העולה בשמי הפוליטיקה של היישוב אל הבירה הבריטית, עם משפחתו, כדי לייצג את 'פועלי־ציון'. לונדון עמדה אז בשיא תפארתה - ליבה של אימפריה ששלטה על רבע משטחו של כדור הארץ, אך בן־גוריון ושותפו לשליחות שלמה קפלנסקי - לא הצליחו לצקת תוכן לתפקידם, ושליחותם הסתיימה לאחר 'פועלי ציון' האמריקנים הפסיקו לממן את שהייתם.
 
בוועידת 'פועלי־ציון' (וינה, מארס 1921) - הצליח בן־גוריון לפלג את התנועה שהייתה ליותר ויותר מרקסיסטית בעקבות הצלחת המהפכה ברוסיה. המפלגה התפצלה ל'שמאל' ול'ימין', ובן־גוריון נותר כמובן ב'ימין'. יוסי גולדשטיין כתב: "פעמיים נתן אפוא בן־גוריון את ידו, בלי משים, לפירוק 'פועלי ציון'. פעם אחת - בארץ ישראל, ועם פירוקה נוצרה תנועתו החדשה 'אחדות העבודה', ופעם נוספת אחרי 15 חודשים - בגולה, ועם התפרקות הברית העולמית של 'פועלי ציון' נוצרו שתי מפלגות חדשות. בראייה לאחור נדמה שהגופים שנוצרו ביפו ובווינה התאימו לצרכיו ולאמונתו". (גולדשטיין, עמ' 152-3).
 
דוד שלח את פולה, עם גאולה ועמוס שנולד בלונדון, לפלונסק כדי להכיר את אביו ולהתארח בביתו, כל עוד הוא נלחם באנשי השמאל בווינה. עד מהרה נתגלעו חיכוכים קשים בין פולה לאביגדור גרין ואשתו. פולה היתה מלאה טענות על 'החדר הטחוב' שבו שיכנו אותה, על מי השתייה שנראו לה מלוכלכים, על תנאי התברואה הירודים, וביקשה גם שישכרו לה משרתת. מערכת היחסים העכורה לא השתפרה עם השנים, וגם כשהמשפחה עלתה ארצה, התגורר אביגדור אצל בתו צפורה בחיפה, ובני הזוג חגגו את לילה הסדר עם המשפחה המורחבת רק פעם אחת.


 

גאולה, דוד, פולה ועמוס

בן־גוריון, שבימיו בסג'רה, התחנן בפני בני משפחתו שיעלו ארצה, שינה את התנהגותו: חילופי המכתבים בינו לבין בני משפחתו מגלים כי אביו, שלאחר מלחמת העולם הראשונה ירד מנכסיו, ביקש לעלות ארצה, אך בנו התחמק ממתן סיוע. הוא כתב לאביו כי כמי שמתנגד למסורת הפרוטקציה לא יוכל לסדר לו עבודה ומקור פרנסה. מכתבי התשובה של האב היו נזעמים והוא האשים את בנו בהתעלמות מבני המשפחה. מיכאל בר־זוהר כתב על כך: "גישתו המוזרה לבקשת משפחתו לעלות לארץ ישראל מעידה על התקררות והסתייגות, שהתעוררו בו כלפי קרוביו, להוציא את אביו שאליו המשיך לרחוש כבוד וחיבה. התקררות זו השתלבה בתהליך ההתקשחות של בן גוריון באותן שנים בכל הנוגע לעניינים פרטיים". (בר־זוהר א', עמ' 146). אביו לא ויתר, עלה ארצה ב-1925, וכך גם יתר בני המשפחה. למרות רתיעתו המוצהרת מפרוטקציה נמצאה לאב המבוגר משרה כפקיד ב'סולל בונה' שבחיפה. היחידה שלא עלתה ארצה היית שיינדל'ה, בתו של האח אברהם, צעירה נאה, תוססת ומלאת חיות הייתה החביבה על דוד מכולם, אולי כי שמה כשם אמו. הוא ביקש שתלמד ותוכשר לקראת עלייתה ארצה, וסייע במימון לימודיה, אך שיינדל'ה לא הספיקה לעלות בזמן, והייתה היחידה מבני המשפחה הקרובה שנספתה בשואה.






























 

הסב אביגדור והאחיינית שיינדלה שנספתה בשואה

פרעות מאי 1921 העניקו לדוד תירוץ הולם לחזרה לארץ, ולהשארתם של פולה והילדים בפלונסק. ברל רצה לצאת לארה"ב לגייס כספים וביקש שבן־גוריון יחזור ויטול על עצמו את ניהול המפלגה וההסתדרות, בדצמבר 1921 נבחר בן־גוריון למזכיר הכללי של ההסתדרות. 

באביב 1922 הביא סוף סוף בן גוריון את אשתו וילדיו מפלונסק לירושלים: "יותר משנה שהתה פולה בפלונסק בתנאים שהיו לה לזרא, אך בעלה לא החזירה ארצה. מהבעות האהבה השופעת והנרגשת שבמכתביו לפולה לא נשאר זכר. ביומנו היבש, הקר והלקוני היו סימני התרגשות דלים, כשתיאר את הפגישה המשפחתית בתחנת הרכבת של לוד: 'גאולה נפלאה. עמוס יש לו צבע לא בריא, אף כי מבנה גוו שגיב. פנינה רזה ומיוגעת'. זה הכול. סוף התיאור על פגישה משפחתית נרגשת לאחר פרידה של שנה". (בר־זוהר א', עמ' 158).

ההסתדרות כ'מדינה שבדרך'

 
בניצוחו של דוד בן־גוריון הייתה ההסתדרות למעין 'מדינה שבדרך' עם ארגונים כלכליים, ביטחוניים, רפואיים, חברתיים ותרבותיים המאפיינים פונקציות שמדינה מספקת לאזרחיה. לאחר 'המשביר', 'קופת־חולים', 'סולל־בונה', ו'בנק־הפועלים', הוקמו 'חברת־העובדים' היומרנית, היומון 'דבר', מבני מגורים של 'מעונות העובדים', ההוצאה לאור 'עם עובד', קואופרטיב תחבורה, בתי ספר של 'זרם העובדים', גני ילדים ומעונות יום של ארגון אמהות עובדות, אגודת הספורט 'הפועל', 'תנובה' וחברת הביטוח 'הסנה'. ארגון 'ההגנה' שבשליטת ההסתדרות גדל והתחזק, מספר חברי ההסתדרות עלה בהתמדה וכלל גם ציבור בורגני שנזקק לשירותים שהעניקה.
 
אפשר ללמוד על האופן שבו הצליח להרחיב את שליטת ההסתדרות מאפיזודת העימות עם ה'אויב התורן' דוד איזמוז'יק, סגן ראש עיריית תל אביב שהגן על מי שרצה להעסיק פועלים שנשלחו דרך לשכת העבודה של הסתדרות 'הפועל המזרחי'. ההסתה המלכדת את השורות צריכה כידוע פנים, ואימוז'יק הוקע בראש חוצות כמלשין כי הזמין משטרה. הוא דרש כדרכו קיום חקירה, ובאסיפה בה השתתפו אלפים כינה אותו מנוול. לאחר כל המהומה - השניים נפגשו והגיעו להסכם על פיו 'הפועל המזרחי' יחלקו את אספקת כוח האדם דרך לשכות העבודה עם ההסתדרות. תוך שנה החליטה 'הפועל המזרחי' להצטרף להסתדרות.
 
ב-1924 החלה העלייה הרביעית: יהודים רבים, בייחוד מקרב מעמד הביניים, נפגעו מצעדים שנקט שר האוצר ולימים ראש ממשלת פולין ולדיסלב גראבסקי, ובהן הכבדת עול המיסים על בעלי ההון והסוחרים והלאמת הבנקים ותעשיות חשובות. בו בזמן, החלו שערי ארצות הברית להינעל בפני מהגרים, בייחוד אלו שהגיעו בהמוניהם ממזרח אירופה. בעקבות 'עליית גראבסקי' עלה מספר התושבים היהודים ביותר מ-50% ומפת הדמוגרפיה עברה שינוי יסודי. לארץ הוזרם הון רב, הערים החלו לפרוח והתוצר הלאומי עלה בשנתיים ביותר מ-100%. בתחילה בן­־גוריון צייר את העולים במושגים כמעט אנטישמיים: ''ספסרי תפוחי זהב, סרסורי מגרשים ומלווים בריבית ומתפרנסים על עבודת זולתם. המון תלוש, להוט אחרי ספסרות וחיי אוויר". (שגב, עמ' 200-199). בחזרתו ארצה: "המחזה שראה סביבו, על הסיפון, עורר בו שאט נפש. 'באנייתנו כמאה ועשרים עולים - כמעט כולם מהסוג הפולני של מוכרי גזוז, ושלושה חלוצי 'המזרחי' מוורשה. היכן בחורינו?'" (בר־זוהר א', עמ' 181). אך הוא התעשת ושינה את דעתו. לאחר ששלט ב'אחדות העבודה', ובהסתדרות ביקש להרחיב את מוטת שליטתו על היישוב כולו, כולל החלק הבורגני הגדל והולך.
 
בן־גוריון דגל לכאורה באידאולוגיה של החזרה לעבודת האדמה, והאדיר את ניסיונו כפועל חקלאי, אך בפועל, למעט בתקופה שלאחר עלייתו ארצה, ובערוב ימיו בקיבוץ 'שדה בוקר' לא עבד כחקלאי, אלא התפרנס מעיסוקו הפוליטי, וניהל אורח חיים בורגני ועירוני. לאחותו ציפורה שביקשה לגור בקיבוץ אמר "האנשים האלה הם לא מהאלמנטים שלנו. הכי טוב שתישארי בעיר". (שגב, עמ' 198). לאחות רבקה שהתייעצה עמו לפני עלייתה אמר כי תדחה את עלייתה עד שתצבור סכום כסף שיאפשר לה להתפרנס מהריבית. הכי רחוק מאידאולוגיית 'פועלי־ציון' שאפשר להעלות על הדעת.
 
ההון המושמץ של הבורגנים הביא לפריחה כלכלית, וכתוצאת לוואי גם לחיזוקה של ההתיישבות העובדת. ההסתדרות פרחה גם בימי העלייה הרביעית כי מילאה בהצלחה את הפונקציות של מדינה, וגם הבורגנים נזקקו לשירותי בריאות, כלכלה, והגנה ביטחונית. לבחירות לוועידת ההסתדרות השלישית ב-1927 נרשמו 22,000 מצביעים, לאחר שבוועידה הראשונה בשלהי 1920 השתתפו רק 4433 מצביעים. 'אחדות־העבודה' בהנהגתו מחצה את 'הפועל הצעיר' בהסתדרות: בבחירות לוועידה השלישית זכתה המפלגה ברוב מוחלט של 53% בעוד ש'הפועל הצעיר' רק ב-27% מהקולות. בבחירות למועצות הפועלים זכתה 'אחדות העבודה' ב-66% מקולות הבוחרים.
 
יוסי גולדשטיין כתב: "מזכירה הנמרץ של 'אחדות העבודה' גילה במערכת הבחירות תכונה נוספת באישיותו. לא זו בלבד שעמל יומם ולילה לניצחון תנועתו, ונדד לשם כך ברחבי הארץ, אלא שגם קבע את האידיאולוגיה ואת האסטרטגיה, ובמסגרתן הפעיל פעילים רבים לשכנוע הבוחרים. הוא השכיל להוציאם מבתיהם ולהמריצם. תוצאות הבחירות היו חיוביות הרבה יותר מאלה שצפה והצדיקו את פעילותו האינטנסיבית. 'אחדות העבודה' הייתה לגדולה במפלגות שהרכיבו את אסיפת הנבחרים, מפלגתו הייתה הגדולה ביישוב והוא נחשב לאבי הניצחון". (גולדשטיין, עמ' 135).
 
בן־גוריון ביקש לנצל את כוחה של ההסתדרות כדי לשלוט ביישוב כולו. בוועידתה השנייה ב-1923, לקראת סיום נאומו בן החמש שעות, אמר: ''דיברתי על העצים – אגיד דברים אחדים על היער'', כאשר כוונתו הייתה שהעצים היו עיסוקיה של ההסתדרות כאיגוד עובדים, והיער הוא שליחותה הכלל לאומית.
 
ב-1925 החזיר בן־גוריון את משרדי ההסתדרות מירושלים לתל אביב, החל להתחשב בשכירים העירוניים, והסיסמה החדשה הייתה 'להיות ממעמד עובד לעם עובד'. מבחינה אידיאולוגית הוא התרחק עוד יותר מדרך השמאל: הגילויים על אכזריותו של סטאלין והעימותים עם מהפכני העלייה השלישית הרחיקו אותו עוד יותר מהקו שטבנקין היה נביאו. הוא העדיף את ברל על פניו, וטבנקין ביסס את מעמדו ב'הקיבוץ המאוחד' שהוקם ב-1927, ואיגד כמה תנועות התיישבות קיבוציות.
 
התעצמותו של הציבור האזרחי/בורגני בעקבות העלייה הרביעית הגבירה את הלחץ על המוסדות הציוניים לשנות את האופן בו הופנו מרבית המשאבים להתיישבות העובדת, קרי לציבור הפועלי, על חשבון תושבי הערים. מפלגות 'הציונים הכלליים', 'המזרחי' ו'הרוויזיוניסטים' עם מאיר דיזנגוף, ממנהיגיו של הציבור העירוני, תבעו לשים קץ לקיפוחו של המעמד הבינוני. בן־גוריון, כתגובה, שב באופן זמני למלחמת המעמדות אותה זנח לאנחות, וטען שהאינטרסים של הבורגנות וההון הפרטי נוגדים את הציונות כי אנשיה מחפשים כוח אדם זול – קרי עבודה ערבית. בעוד למפלגות הפועלים הייתה הנהגה חזקה ודומיננטית שידעה לדאוג לאינטרסים שלהם, סבל הציבור האזרחי ממשבר מנהיגות: אהרן אהרונסון נהרג בתאונות מטוס ב-1919, אחיו אלכסנדר ורעו איתמר בן אב"י שהיו ממנהיגיו של ציבור זה, פרשו מסיבות שבמבנה אישיותם. רופין וויצמן תמכו במפלגות הפועלים וקיפוחו של מעמד הביניים בהקצאת תקציבים נמשך.
במהלך השנים 1928-1926 פרץ משבר כלכלי קשה בשל הרעה נוספת במצב הכלכלי בפולין. הדבר התבטא במחנק אשראי, פשיטות רגל בעיקר בענף הבנייה, וירידה של אלפים מהארץ. בן־גוריון כמובן האשים את הבורגנות:
"נביאי השקר של הציונות הבעל־ביתית התעו והדיחו את העלייה העממית בתקוות שווא ובדמיונות כזבים, שבארץ־ישראל הדלה, הקטנה והשוממה ימצא המעמד הבינוני אחיזה ויסוד לקיומו כמו שהוא". (גולדשטיין, עמ' 227).
 
אחת מתופעות הלוואי של המשבר הכלכלי הייתה קריסתה של - 'סולל־בונה' ההסתדרותית שהייתה ממונפת מעל לאמצעיה. חשיפת המחדלים פגעו בדימוי ההסתדרות, וחשפו לעיני כל רשלנות, מנגנון מנופח ובזבזני ואף מעשי שחיתות. לכל מי שמתגעגע לימי התום נטולי השחיתות נכונה אכזבה.
 
גם דוד בן־גוריון לא יצא נקי מהפרשה: מסתבר שמי ששכרו היה בעשירון העליון של השכירים, צבר חובות כבדים במה שכונה פרשת האוונסים (המקדמות), בסכומים גבוהים שככל הידוע חלקם או מרביתם מעולם לא הושבו.
יוסי גולדשטיין כתב: "הכישלונות לא הפחיתו מעוצמתו הפוליטית של בן־גוריון... אם בשנתיים הראשונות לכהונתו כמזכיר עדיין נחשב למנהיג בולט מן השורה ולידו כמה מנהיגים שראו את עצמם שווים לו, בייחוד ברל וטבנקין, הרי כמה חודשים לאחר שחזר ממסעו במוסקבה כבר היה ברור כי הוא ראשון בן שווים. הוא השיג זאת בעמל וביזע. הוא פעל ודחף ללא הרף את ההסתדרות והפך אותה למנוע המוביל של היישוב" (גולדשטיין, עמ' 212).
 
בוועידה השלישית של ההסתדרות ב-1926, בה זכתה אחדות העבודה לראשונה ברוב מוחלט של הקולות – מתח צעיר בשם ד"ר חיים ארלוזורוב ביקורת קשה ומנומקת נגד השחיתות והדיקטטורה. אל מול הביקורת הנוקבת של אחד ממנהיגי 'הפועל הצעיר' חש בן־גוריון ברע והלך לביתו. הוועידה נסתיימה בריקודים ולקראת הבוקר הלכו הנוכחים לביתו של בן־גוריון, ושפרינצק, מנהיגה של מפלגת 'הפועל הצעיר' יצא עמו למרפסת, ונופף לפועלים במסר של אחדות ופיוס.
 
בן־גוריון לא היה נהנתן. נהפוך הוא - אפשר היה להגדירו אף כסגפן באורחות חייו. "האיש המרכזי ביישוב ובעם היהודי חי כסגפן. לבוש היה לרוב בבגדים ישנים שידעו ימים טובים יותר. בפגישות מחייבות לבש חליפה שנתפרה למענו בראשית שנות השלושים או חליפה 'חדשה' יותר שנרכשה שלוש שנים אחר כך. הוא מיעט לאכול, ישן על יצועים לא נוחים ושהה בחיק משפחתו בשבתות בלבד". (גולדשטיין, עמ' 317). להבדיל מוויצמן שהתארח במלונות יוקרה, הוא בחר בנסיעותיו המרובות במלונות הצנועים ביותר. הוא נגרר למצב שבו צבר חובות כבדים, וביצע בגינם מעשים לא ראויים בגלל אובססיית רכישת הספרים שלו. הוא לא התעניין במהדורות נדירות אלא רק בתוכן, ובמותו הותיר 18,000 ספרים. בראשית שנות השלושים בנה בית בצפון תל אביב שהיה רחב ידיים דיו כדי שיהיה בו מקום לספריו, ובצוואתו הוריש את ספריו ואת הבית שבנה למדינה. פולה נהגה להשכיר בעת נסיעותיו הממושכות לחו"ל חדרים בבית, בעוד היא וילדיה הצטופפו בחדר אחד.

יגאל ידין העריך שאובססיית רכישת הספרים שלו נבעה מרגשי נחיתות מול מדענים אינטלקטואלים כוויצמן, ד"ר רופין, ד"ר ארלוזורוב, ברל וז'בוטינסקי. גם מיכאל בר־זוהר כתב: "בן־גוריון חסר היה השכלה פורמלית, ולהלכה, לא יכול היה להתחרות בקברניטי הציונות והיהדות בתחום זה. ז'בוטינסקי היה מעורה בתרבות המערב, וייצמן שזכה להשכלה רחבה, היה איש מדע מפורסם ואיש העולם הגדול ובן־בית בטרקליני לונדון ופאריס. נחום גולדמן בילה את 'ימי הזהב' שלו בהיידלברג, בימים שבן גוריון היה דורך ענבים ביקב". (בר־זוהר א', עמ' 157).
  
ב-1928 החל המשק להתאושש. גם מצבה של ההסתדרות שופר לאחר שמחליפו של סמואל, הלורד פלומר, קידם עבודות ציבוריות ומסר אותן ללא מכרז להסתדרות הציונית שהעבירה אותן להסתדרות כקבלן משנה.
 
לפני יום הולדתו הארבעים, בהפלגה באנייה כתב: "אין סוף לכוכבים, אין סוף לבדידותם, קר וריק ושומם. מה פשר כל הווייתנו העלובה, הרגעית ללא שארית, מחוסרת טעם?". (שגב, עמ' 198). אך למרות הלך הרוח הדיכאוני, תכנן בן־גוריון בעיצומם של אותם ימים את המהלך הגדול הבא – מעבר משליטה על ציבור הפועלים לשליטה על היישוב היהודי כולו.

 
ממעמד לעם

        
בקונגרס הציוני ה-14 שהתקיים בווינה ב-1925 נשא נאומו של בן־גוריון תוכן מדיני. הוא תקף את הבריטים על שאין הם מקדמים את היעד שלשמו קיבלו מחבר הלאומים את המנדט על ארץ ישראל – כינון הבית הלאומי היהודי, וגם את ויצמן, מנהיג התנועה. "היה בכך עוד אות לכיוון חדש, מינורי אך ברור, שאליו חתר בן־גוריון בעת הזאת: הנהגת ההסתדרות הציונית" (גולדשטיין, עמ' 213). בדרכו לכיבוש ההנהגה ניצבו שני אישים בעלי עוצמה – המנהיג המוכתר חיים ויצמן וזאב ז'בוטינסקי שערער על מנהיגותו.
 

חיים ויצמן

חיים ויצמן היה, מתום מלחמת העולם הראשונה, למנהיגו הבלתי מעורער של העולם היהודי. מאז מותו של הרצל לא קם לציונות מנהיג כריזמטי כמוהו - שזכה להערצת מנהיגי העולם וההמונים. כאשר ביקר בארצות הברית, נהרו עשרות אלפים כדי לקבל את פניו. 'הצהרת בלפור' הייתה פרי יוזמתו, והוא קידם אותה בניגוד לדעתם של מנהיגי הציונות, שהעדיפו בחלקם את התמיכה בגרמניה ובעלות בריתה, או בגישה נייטרלית. ההימור הצליח והוא היה ל'מלך היהודים', אך מלך ללא ממלכה, ששלט בתנועה הציונית בכוח אישיותו, ובזכות קשריו הטובים עם הממסד הבריטי. הקשר שהיה לו עם המפלגה שנקראה 'ציונים כלליים' התרופף כאשר חבריה הקצינו לכיוון הימני של המפה הפוליטית. האיום על מנהיגותו הגיע מפולין בו הייתה לרוויזיוניסטים, שהתנגדו למדיניותו הפשרנית, השפעה רבה והם אכן קראו תגר על מנהיגותו. בן־גוריון שראה בז'בוטינסקי את המתחרה העיקרי שלו, קידם את הברית עם ויצמן כי בזכותה זכתה המנהיגות שלו למעין חותמת של ממלכתיות, צעידה בדרך המלך, ובידלה אותו מקיצוניותו של ז'בוטינסקי.

הברית שנכרתה בין חיים ויצמן לתנועת הפועלים הייתה בעלת תועלת הדדית: ויצמן היה חסר בסיס כוח פוליטי ומפלגות הפועלים היוו כוח עולה בעל מסורת ארגונית, אך חסרו מנהיגות המקובלת גם מחוץ למחנה שלהם. מנהיגי מפא"י שאפו ל'הגמוניה פועלית' בתנועה הציונית, אך הבינו שתנועתם עדיין איננה בשלה לכך, ועל כן חברו לוויצמן – מנהיג מנוסה ובעל קשרים חשובים בזירה הבין-לאומית ובעולם היהודי כאמצעי ביניים להשגת מטרתם. האיבה לתנועה הרוויזיוניטית איחדה אותם: ויצמן נרתע מהערצת הכוח והמיליטריזם שלה, ואף ראה קווים משותפים בין הרביזיוניסטים לפשיסטים שהחלו לצבור כוח באירופה של אותם ימים.

היה משהו יוצא דופן בברית בין ויצמן שסיגל לעצמו גינונים של בן המעמד הגבוה הבריטי לבין הפועלים. הוא התעשר מאוד מעבודתו ככימאי וכממציא, חי בבית מפואר בלונדון, החזיק רולס רויס עם נהג ולבש חליפות משי מחוייטות. הפועלים לעומתו, דגלו לפחות כאידאל בחיי סגפנות.

הברית המיוחדת לא נבעה רק מאינטרס פוליטי, אלא היה לה גם מימד רגשי: ויצמן שגדל בתנאי עוני ומצוקה, ידע להעריך את הקורבן שהקריבו הצעירים שהגיעו מבתים בעלי תרבות דומה לזו שבבית הוריו, ובזיכרונותיו כתב: "היה יותר מקשר אישי ביני ובין מנהיגי תנועת העבודה ואנשי השורה של נהלל, עין חרוד והעמק בכללו. סבורני שאלמלא הם לא הייתי יכול לעמוד ביגיעת העצבים והגוף, שהייתה כרוכה בנסיעותיי לשם איסוף כספים באמריקה ובארצות אחרות. תמיד זכרתי שהכסף נועד לגאולת עמק יזרעאל, עמק הירדן ושטחים נרחבים אחרים. ולעתים, בזכרי את העובדים, כפי שראיתים לאחרונה בנהלל, את עיניהם הנוצצות מרעב במשך שבועות וירחים, והם מברכים אותי בשמחה ובתקווה - הרגשתי שיש לי חלק, ולו גם קטן בסבלותיהם ובהישגיהם". (מסה עמ' 355). באחד הקונגרסים אמר כי "בכל בית ובכל רפת בנהלל, ובכל בית חרושת קטן מושקעת טיפה מדמי". (הנשיא הראשון עמ' 471).

הברון רוטשילד סלד מסוציאליזם וממהפכנים, והתרעם על כך שוויצמן חבר אליהם. במכתבו לברון הסביר ויצמן שלא היה לסוציאליסט, אך התרשם מאורח החיים הצנוע והסגפני של הפועלים, וקבע כי כל אשר השיגו הוא בעבודתם ולא מכוח עבודת ערבים או יהודים אחרים. גם את כוחם הפוליטי וכוחה של ההסתדרות הוא ייחס ליוזמה, למשמעת בנסיבות קשות וליכולת להגן על האינטרסים שלהם בעוז ותבונה. ויצמן שופט במכתבו את הבאים לארץ על פי קנה מידה של יכולתם להתייצב מול הסבל של החיים על 'גבול הציוויליזציה'.
"לכן מחובתי לתמוך באנשים צעירים אלה, לעודדם, לעזור להם, לעשות כל שביכולתי כדי שמאבקם יהיה פחות קשה. הם ואני היינו שותפים בהרפתקה גדולה. הם עמדו בחפירות של קו החזית; אני ניסיתי לספק להם מזון ותחמושת". (הנשיא הראשון עמ' 296).
 
שיאו של שיתוף הפעולה בין ויצמן לתנועות הפועלים בא לידי ביטוי בהקמת הסוכנות היהודית המורחבת בקונגרס הציוני ה-16 ב-1929. שבע שנים נאבק ויצמן כדי להוסיף למעגל העשייה הציונית גם בעלי הון יהודים וארגוני סיוע שלא נחשבו לציונים, אך הביעו אהדה לציונות. אולי הייתה זו דרכו של מי שלא עמדה מאחוריו סיעה פוליטית לחזק את מעמדו בתנועה. כצפוי התנגדו לכך פעילים רבים בכללם ז'בוטינסקי וגרינבוים. הברית עם תנועת הפועלים הפרגמאטית, ששיוועה לסיוע כספי למפעל ההתיישבות, סייעה להתגבר על הרתיעה ממתן עמדת כוח ללא ציונים. ויצמן כתב בזכרונותיו על השפעת הקמתה של הסוכנות על אנשי עסקים ובעלי הון יהודים: "המחשבה שבנין המולדת היהודית הוא חלום אוטופי, הזייה של בטלני גטו מוטעים על ידי רעיונות משיחיים התחילה להתפזר על ידי השתתפותם של אנשי עסקים דגולים, הנודעים לתהילה בפיקחותם ובמעשיותם המחמירה". (מסה, עמ' 309).
הסוכנות שהייתה גוף משותף, בחלקים שווים, של ההסתדרות הציונית וארגונים יהודיים לא ציוניים, הוקמה באוגוסט 1929. בטקס החגיגי השתתפו נציגים ואורחים מ-26 ארצות בהם אלברט איינשטיין, הסופר שלום אש, המדינאי הצרפתי ליאון בלום, לואי מרשל, פליקס ורבורג, הרברט סמואל ורבים אחרים.
 

הקרב על ראשות ההסתדרות הציונית

בן־גוריון שנשא עיניו להנהגת הלאום, פרסם מאז שמונה למזכיר מפא"י - כיאה למנהיג עם עומק אינטלקטואלי - ספרים וחוברות שבהם פרס את הגותו המדינית, הפוליטית והחברתית: 'אנו ושכנינו' בו פירט את דרכו להשגת דו־קיום בארץ. ב'עבודה עברית' הסביר מודע מפלגת הפועלים אמורה לשלוט במדינה שתקום. ב'תנועת הפועלים והרביזיוניסמוס' (1933) הזהיר מהאסון שיפול על היישוב אם ז׳בוטינסקי וחבריו יכבשו את ההגמוניה. 'ממעמד לעם' היווה את סיכום משנתו הפוליטית.
 
לאחר שבן־גוריון ביסס את שליטתו המוחלטת ב'הסתדרות העובדים' – חדלה מפלגת 'הפועל הצעיר' להוות יריב הראוי להתייחסות. מנהיגיה שיתפו עימו פעולה בניהול ההסתדרות וקיבלו, אומנם במורת רוח, את מנהיגותו. הצורך לאיחוד בין שתי המפלגות חזר ותפס מקום בתודעתו כאשר נערך לכיבוש ההנהגה של התנועה הציונית כולה. לקרב זה היה עליו להיערך כשכל המחנה הפועלי מאוחד תחת הנהגתו. ואכן, בינואר 1930 התכנסה ועידת היסוד של מפלגת הפועלים החדשה: מפא"י.
 
הדרך אל ההנהגה הלאומית עברה דרך התייחסות לנושאי מדיניות וביטחון. באוקטובר 1930 פרסם הלורד פאספילד, שר המושבות, את הספר הלבן שהיה נסיגה מוחלטת מההבטחות שבהצהרת בלפור. (הערה מספר אודות בני הזוג פאספילד).
 
בן־גוריון התמלא זעם על בגידתה של בריטניה והתפרץ בוועידת מפא"י שהתקיימה באוקטובר 1930, בנאום שהיה בו איום חסר תקדים על בריטניה:
"אנגליה היא עצומה, האימפריה הכי גדולה, אבל בשביל הסלעים הגדולים ביותר שבעולם מספיקה אבקה קטנה מאוד. היא אוצרת בתוכה כוחות עצומים. כוחות עצומים אלה ישנם בתוכנו. אם כוח היצירה אשר נתגלה בתוכנו, ייבלם על ידי האימפריה הזדונית הזאת, אז יתגלה הכוח המפוצץ ונהרוס את האימפריה הזאת העקובה מדם...
גורי לך, האימפריה הבריטית!" (בר־זוהר א', עמ' 226). בהמשך נאומו אמר כי עימות עם בריטניה עשוי להביא לקסטטרופה כמו חורבן הבית השני, ואולי יהא צורך לחבור בברית עם הערבים נגד כל המדינות 'החנפות הללו' כשהוא מתכוון למדינות אירופה.
ארלוזורוב הגיב לנאומו בחריפות, ואילו יוסף אהרונוביץ הגיב בסגנונו הציני: "בכל מצב טרגי, גם אצל אדם פרטי וגם אצל ציבור, צריך להיזהר מלהיות מגוחך. כי בין הטרגיזם ובין הגיחוך ובין הקומדיה המרחק אינו גדול ביותר. ואני מצטער צער רב מאוד, על שאחד החברים האחראיים ביותר במפלגה, החבר בן־גוריון, יצא היום בסוף דבריו לדבר דברים כאלה, שאין להם כל שחר והגיון".(בר־זוהר א' עמוד 227). בבדיקה רפואית שעבר זמן קצר לאחר מכן נאמר לו כי מצב עצביו מצדיק חופשה והתנתקות של חודשיים, אך בן­־גוריון לא נח. הוא הסתער על המשימה הגדולה הבאה - להביס את הרוויזיוניסטים.
 
בן גוריון האמין בתחילה כי הסיכוי להשתלט על ההסתדרות הציונית מבפנים קלוש, ועל כן החליט לעקוף אותה ולהקים הסתדרות ציונית מקבילה, בעלת צביון סוציאליסטי. עוד ב-1920 המליץ לחבריו להקים 'קונגרס פועלים עולמי למען ארץ־ישראל העובדת'. הקונגרס נפתחח בספטמבר 1930, זמן קצר לאחר ניצחונם של הנאצים ברחבי גרמניה, בהשתתפותם של אלברט איינשטיין, אדוארד ברנשטיין, נחום סוקולוב, שאול טשרניחובסקי, ושורה ארוכה של מנהיגי פועלים אירופיים.
 
כששב לארץ, סירב תחילה להפצרותיהם של ברל וגולומב לארגן את מערכת הבחירות להסתדרות הציונית לקראת התכנסות הקונגרס ה-17 ביולי 1931. הוא היה נתון תחת הרושם העז של הצלחת הכינוס, אך השניים כפו עליו לפעול כדי לתמוך בוויצמן, ולהילחם ברביזיוניסטים שכוחם הלך וגבר. הוא נרתם בחוסר חשק, אך ככל שנשאב למערכת הבחירות, הבין כי ניתן להשתלט על ההסתדרות הציונית מבפנים, והרעיון לבנות לה גוף אלטרנטיבי חיצוני ירד מהפרק. כסוס קרבות ותיק, שש אלי קרב אל מול המשימה שהוטלה עליו – לגבור על הכוח העולה של הרוויזיוניסטים ומנהיגם זאב ז'בוטינסקי.
 
הרוויזיוניסטים שאבו את עוצמתם מהציבור העירוני והבורגני בפולין שהזדהה עם הקו הכלכלי של התנועה, והאקטיביזם כלפי הערבים. בעקבות העלייה הרביעית התחזק מעמדם גם בארץ־ישראל, אך בן־גוריון לא ראה בהם, במישור המקומי, יריב של ממש. כמעט לא נוצרו עמם נקודות חיכוך למעט התקוטטיות, לעתים אלימות, על שיבוץ במקומות העבודה או בהפגנות האחד במאי. חוסר העניין לא מנע ממנו מלהשתלח בהם ולכנותם: "טפילי היזמה הפרטית, חדלי האונים המרעילים את האוויר בשיקוציהם ומטילים את זוהמתם בדעת הקהל''.
ז'בוטינסקי כמובן שש לענות, ולאחר שזכה בתואר 'אויב מעמד הפועלים', החליט גם להצדיקו וכתב ב-1927: "אם יש מעמד, הנושא את העתיד הרי זה אנו הבורגנים. אויבי מדינת המשטרה, והאידיאולוגים של האינדיבידואליזם. אין מה להתבייש, חברי הבורגנים. האנושות אינה נעה לעבר הסוציאליזם. היא מפנה לו עורף". (בר־זוהר א', עמ', 238).

                    זאב ז'בוטינסקי בימיו ב"גדוד העברי"

לעומת המישור הארצי, הרי שבמאבק על השליטה בהסתדרות הציונות היוו הרוויזיוניסטים איום של ממש. בקונגרס הציוני ה-14 שהתקיים ב-1925 היו לרוויזיונסטים ארבעה צירים, בקונגרס ה-15 תשעה, בקונגרס ה-16 עשרים ואחד צירים, והיה ברור כי הם האתגר האמיתי, והמכשול בפני השתלטות על התנועה. בן­־גורין חשש, ובצדק, מכך שהסיעות של 'הציונים הכלליים' ו'תנועת המזרחי' יחברו לרוויזיוניסטים בשל האקטיביזם שלהם, והקו הכלכלי הליברלי.

לקראת הקונגרס ה-17 שהתקיים בבאזל ב-1931 נוצר עימות רווי יצרים בין שלושת האישים המבריקים, בעלי העוצמה, והאמביציה שאינה יודעת גבולות: חיים ויצמן שבאותה עת היה בן 57 שנים, זאב ולדימיר ז''בוטינסקי בן ה-51, ודוד בן־גוריון בן ה-45.
תחילת הקשר בין שלושת האישים היה חברי: ז'בוטינסקי התגורר בלונדון בביתם של בני הזוג ויצמן, והיה חביב במיוחד על ורה. גם בן־גוריון רכש הערכה לז'בוטינסקי בשל תפקידו בהקמת ה'גדוד העברי'. כאשר הוא נדון לחמש לחמש עשרה שנות מאסר בגין ארגון ההגנה בירושלים – הציע בן־גוריון לחבריו להעמידו במקום הראשון ברשימת מפלגתו לאסיפת הנבחרים.
 

הירידה בכוחו של חיים ויצמן

לחברו בארצות הברית כתב:
"כלום צריך אני לתאר לפניך את כל הייסורים שעברו עלי בשמונה עשר החודשים האלה מאז תקרית הכותל המערבי? מאז הפגנת הרוויזיוניסטים, שהייתה הניצוץ אשר הדליק את הלהבה, ועליה הם ייקראו ביום מן הימים לתת את הדין לפני כס ההיסטוריה? ועדיין הם ותומכיהם תוקעים בחצוצרה גדולה, מקימים רעש גדול ברחוב היהודי - היטלריזם חדש, בצורתו הגרועה ביותר. אין לי טענה כל כך נגד הרוויזיוניסטים. הם לפחות פתוחים וגלויי לב, אם כי מסוכנים מאוד. אבל כל האחרים, הרוויזיוניסטים בסתר, גרועים יותר, לאין שיעור. חייבת להיות היטהרות נפש יסודית בתנועה אם ברצוננו להוסיף ולהתקיים. הקשיים הכספיים אינם אלא סימן של מחלה פנימית חמורה, ששמות רבים לה: דמגוגיה, כזב אינטלקטואלי, תועלתיות פוליטית, שוביניזם ועוול לזולת - לערבים, למשל - מן הסוג הגרוע ביותר, ואחרון אך לא פחות חשוב - הזלזול במציאות, אי הבנה גמורה של העובדה שאנו חיים בעולם מבולבל וכי הבעיה שלנו היא פונקציה של המצב הכללי וכי אנו היהודים איננו יכולים להרשות לעצמנו להשתמש באותו נשק שאחרים משתמשים בו ולהשתכר מאותה פראזיולוגיה כמו האחרים, ככל העמים. כשאני קורא את העיתונות שלנו אני מסתיר פני מבושה ויש שאני שואל את עצמי: האם אנו ראויים למשימה שנפלה על שכמנו? סבל זה ערער את בריאותי ואני נכסף למנוחה". (הנשיא, עמ' 278).

הבריטים הקימו ועדת חקירה לבדיקת הסיבות שגרמו ל'מאורעות', ובעקבות מסקנותיה פורסם בשנת 1930 ה'ספר הלבן' של פאספילד, וויצמן התפטר במחאה מהנהגת ההסתדרות הציונית.
הוא לא הסתפק בהתפטרות והפעיל לחץ על גורמי הממשל לבטל את 'הספר הלבן'. בפברואר 1930 פורסמה איגרת רשמית מראש הממשלה מקדונלד לווייצמן, הידועה כ'איגרת מקדונלד', שקיבלה לפי דרישתו של וייצמן מעמד שווה למעמדו של הספר הלבן, שבה חזרה והכריזה ממשלת בריטניה על מחויבותה להקים לעם היהודי בית בארץ ישראל, וויצמן חזר בו מהתפטרותו. ההיסטוריונים גולני וריינהרץ כתבו על שאירע:
"'עליך לבטל מיד את ''הספר הלבן הזה', דרש ויצמן מראש הממשלה מקדונלד, והודיע מיד על התפטרותו מנשיאות ההסתדרות הציונית העולמית. בשקט הוסיף כי הוא מכיר לפני ולפנים את קשיי הקואליציה של הלייבור, והוא יכול לוודא שהיא לא תשרוד את המשבר הזה. ועוד, הוסיף, בביקורו הקרוב של ראש הממשלה באמריקה יפעילו היהודים את השפעתם על הממשל האמריקני. מקדונלד לא היה צריך יותר מזה. ב–13 בפברואר 1931 היה הפרלמנט הבריטי עד לסצנה שטרם נראתה שם עד אז ומאז: ראש הממשלה מקדונלד עלה אל דוכן הנואמים והודיע כי בריטניה לא תיסוג מהתחייבויותיה בכתב המנדט ברוח הצהרת בלפור, בניגוד 'לספר הלבן' שלא בוטל פורמלית. החזרה של הממשלה משינוי מדיניותה נוסחה, לפי דרישת וייצמן". (מ.מ.4).

איגרת זו הייתה הישג אישי מזהיר של וייצמן שהעיד כאלף עדים על הכבוד שרחשו לו בחוגי הממשל הבריטי, אך גם בהישג זה לא היה די כדי לשקם את מעמדו בעולם היהודי. גם הקמת הסוכנות היהודית שמטרתה הייתה לשלב אילי הון יהודים, לא ציונים, לא עלה יפה כי כל השקעות ההון המובטחות נעצרו לאחר קריסת הבורסה באוקטובר 1929, והמשבר הכלכלי העמוק שהחל בעקבותיה. מצבה הכספי העגום של ההסתדרות הציונית לא הוסיף ליוקרתו של יושב הראש שלה.

חיים וייצמן נפגש לשיחה בת שלוש שעות עם ראמזיי מקדונלד, ראש ממשלת בריטניה, שהבטיח לו להחליף בקרוב את הנציב העליון בארץ ולהעביר את הלורד פאספילד מתפקיד שר המושבות. הוא לא הסתיר את חרדתו למעמדו של ויצמן ואת תקוותו, כי הוא יישאר בתפקידו. מאוחר יותר הצטרף גם וינסטון צ'רצ'יל לשיחה ואמר ש'שאינו מאמין, שהעם היהודי יהיה כל כך טיפש לתת לוויצמן ללכת', אך הלך הרוחות בין צירי הקונגרס לא בישר טובות.
 

הקונגרס הציוני ה-17 ב-1931

 
בעקבות הבחירות נטו יחסי הכוחות בקונגרס לטובת סיעת הפועלים שמנתה 75 צירים מתוך 254 מול הרוויזיונסיטים להם היו 52 צירים. המפתח היה נתון בידי תנועת 'המזרחי' ובידי 'הציונים הכלליים'. כעת החל צחצוח החרבות הרציני הראשון בין סיעת הפועלים לרוויזיוניסטים.
 
עימות האידיאולוגי התחולל בעקבות תביעתה של התנועה הרוויזיוניסטית לקבל החלטה ברורה בדבר מטרותיה של הציונות, והכרזה על הקמת מדינה יהודית לאלתר. סיעת הפועלים התנגדה, ואנשי 'המזרחי' וה'ציונים הכלליים' נטו להצביע בעד הצעת ז'בוטינסקי. הם שינו את דעתם לאחר קבלת מכתבם של שניים מראשי ההגנה - אליהו גולומב וסעדיה שושני, שבו נכתב כי החלטה ציונית על מטרתה האמיתית של הציונות עלולה להחריף את העימות עם ערביי הארץ, ולגרום למהומות דמים. סיעת הפועלים הציעה בקונגרס שלא לדון בהצעתו של ז'בוטינסקי, והצעתה התקבלה. האומנם היה זה המכתב של ראשי ההגנה שגרם להצבעת שתי הסיעות, או שמא תבונתו הפוליטית של בן־גוריון ששלט באומנות יצירת הקואליציות, במיוחד עם אנשי תנועת 'המזרחי' שיהפכו לשותפיו במה שכונה 'הברית ההיסטורית'? בתגובה לדחיית הצעתו קרע ז'בוטינסקי את כרטיס הציר שלו, קרא 'זה לא קונגרס ציוני', ופרש מהמשך הדיונים עם תומכיו.

יוענה וולדימיר ז'בוטינסקי, 1931 בבאזל - מכון ז'בוטינסקי

ההנהלה הנבחרת החדשה לתנועה הציונית כללה לראשונה נציגים של תנועת הפועלים בעמדות בכירות. חיים ארלוזורוב שנחשב לאחד מן הכוחות העולים במפא"י, נבחר לעמוד בראש המחלקה המדינית בירושלים.
 
מול הנצחון בנושא ההכרזה, בלט הכישלון בנושא הצבעת אי האמון במנהיגותו של ויצמן שהודח מתפקידו כיו"ר התנועה לאחר 11 שנות מנהיגות, ברוב של 118 קולות מול 98 קולות שתמכו בו. היה זה הרגע לו ציפה ז'בוטינסקי שהאמין בסיכוייו להיבחר ליו"ר ההסתדרות הציונית', אך הוא נחל אכזבה מרה. הצירים שהיו המומים מהדחתו של ויצמן פחדו מעוד מהפכה, ובחרו בנחום סוקולוב, סגנו האפור של ויצמן. בן־גוריון, שהיה לאיש החזק בהסתדרות הציונית, בוודאי לא הצטער על החלפתו של ויצמן הדומיננטי בסוקולוב האינטלקטואל, אך החלש פוליטית.
 
ויצמן כתב בזיכרונותיו על מעט הנחת שרווה מכישלונו של ז'בוטינסקי: "גם גרם לי הדבר שחוק מכאיב לב, הנה ז'בוטינסקי נחל אכזבה מרה. הוא חי כל העת באשליה שאני הנני היחיד העומד לו בדרך עלייתו לכיסא הנשיאות. בתוך ההצבעה שידר ז'בוטינסקי לאישתי פתקה קטנה 'אני מתגאה בידידיי' בהתכוונו לשנינו. אשתי כתבה על הצד השני של הפיתקה: 'תודה על התנחומים. עדיין לא מתנו'. ז'בוטינסקי האמין, כי ביום רדתי יעלה הוא. בוודאי מר היה לו מר בראותו כי נבחר סוקולוב, שלא כיבד אותו הרבה - ואולי אף ביזה אותו. דומה שמתנגדי סברו שגמישותו של סוקולוב תקל עליהם לכוון את התנועה בכיוון הרצוי להם". (מסה עמ' 334).
אך מלבד השמחה הקטנה לאידו של ז'בוטינסקי גרמה לו ההדחה לשברון לב ולאכזבה. במכתבו לברון רוטשילד מדצמבר 1931 כתב:
"הקונגרס האחרון התפלג בצורה בולטת לאורך קו ברור אחד: מן הצד האחד עמדה קבוצה של מורדי אור ריאקציונרים - אנשים דוגמת הפוליטיקאים הפסבדו דתיים של 'המזרחי' - בשילוב מאושר עם פאשיזם יהודי, המיוצג על ידי הרוויזיוניסטים... מעבר מזה של המתרס עמדו היסודות האינטלקטואליים, אנשים אשר נשאו בעול גיוס כספים, עבודה מדינית, תעמולה, במשך המלחמה ולאחריה, בשילוב עם נציגי קבוצת הפועלים בארץ ישראל - אלה שעומדים בחפירות הקדמיות של התנועה והנושאים על גבם, פשוטו כמשמעו, את הנטל של החיים הממשיים בארץ.

תהיה אשר תהיה השקפתו של אדם על הדעות המדיניות של שתי קבוצות אלה, אין שום קושי להעריך את תרומותיהן היחסיות לבניין ארץ ישראל. כפי שהדברים התגלגלו, הקבוצה השנייה מצד אחד, הפוליטיקאים של הגטו: מצד אחר, העובדים בציון היא שלחמה את מלחמתי, והפסידה - תופעה לא בלתי ידועה במדיניות האירופית בארבע או חמש השנים האחרונות. ברינינג (ראש ממשלת גרמניה), למשל, מפסיד במלחמתו נגד היטלר. לא אזכיר דוגמאות מן הפוליטיקה הצרפתית. הזמנים הם כאלה שמעודדים משום מה את היסודות הריאקציונריים; אין לי צורך להיכנס לפילוסופיה של העניין; העובדות גלויות לעין". (הנשיא, עמ' 293).

מיכאל בר־זוהר קובע כי בקונגרס ה-17 חל מפנה בדרכו הפוליטית של בן־גוריון כאשר לראשונה נוכח לדעת שיש בכוחם של הפועלים להשתלט על התנועה הציונית, גם משום החלל שנוצר בהנהגתה, וגם משום הגידול המשמעותי בכוחם שלהם. ניצחונם הכפול על הרוויזיוניסטים בזכות שיתוף הפעולה עם מפלגות 'המזרחי' וה-'ציונים הכלליים' בדחיית הצעת ההחלטה שלהם, ובמניעת בחירתו של ז'בוטינסקי כיו"ר – חיזקה את ההערכה הזו. גם כשלונם של הפועלים בהצבעת האמון בוויצמן שיחקה בסופו של דבר לידיו של בן־גוריון. בחירתו של סוקולוב האפור וחסר הכוח הפוליטי, חיזקה את מעמדו. האומנם נלחם בכל כוחו למען בחירתו מחדש של ויצמן? היחסים בין שני המנהיגים ידעו עליות ומורדות, אך בשלב זה בן־גוריון עדיין נזקק לוויצמן, אך העדיף 'ויצמן מוחלש'. לאחר הקונגרס הוא יצא לבאד גסטיין שבאוסטריה עם שפרינצק, ברל כצנלסון וארלוזורוב, כדי לנהל שיחות עם ויצמן על המשך הדרך. 

רגע (רגינה) קלפהולץ

 
בין שלל פעיליותיו הפוליטיות, מצא דוד בן־גוריון גם זמן להתאהב ברגע (רגינה) קלפהולץ, סטודנטית לרפואה שהייתה צעירה ממנו ב-21 שנים. רגע הייתה בתו של איש עסקים יליד פולין שאירח את פעילי התנועה הציונית בביתו בווינה.

רגע (רגינה) קלפהולץ 

הם נפגשו בקונגרס, ומכתבי האהבה הלוהטים ששלח לה נמכרו לאחרונה במחירי עתק במכירה פומבית - למורת רוחה של נכדתה שראתה בהם משהו פרטי של סבתה. דוד לא כתב מכתבים כה אישיים מאז מכתביו החושפניים לחבר ילדותו שמואל פוקס, ולמאהבותיו הבאות יכתוב מכתבים מאופקים וזהירים יותר:
 
בפניה חשף את חולשותיו: "שכחת שיש אדם כמוני בעולם, שהוא לפעמים בודד מאוד. כילד שנתעה במדבר, וליבו יוצא לנפש יקרה ואהובה. טוב אולי להיות בודד ואולי הכרחי - אבל לפעמים זה קשה מאוד. כתבי לי, רגע יקרה". (מ. מ. 5 ו-7).
 
ממכתביו עולה שאף על פי שהיה מאוהב בסטודנטית הווינאית הצעירה - הוא היה מודע היטב למגבלות היחסים ביניהם. הוא לא היה מוכן לפרק את משפחתו, ולוותר על פולה, 'האם והאחות', שטיפלה בו, ולזכותו יאמר כי לא מכר לצעירה אשליות, והיה ברור כי זו 'אהבה גנובה':
שנה וחצי לאחר שהכירו - איחל לה שתמצא "איש שיאהב אותך ואת תאהבי אותו. רגע יקרה – אני אוהב אותך, אני אוהב אותך בכל נפשי, אבל אני לא אוכל לתת לך כלום: האושר הדרוש לאישה – אהבה שלמה והתמכרות גמורה של גבר אוהב – אני מתפלל שתמצאי זאת בחייך באיש מתאים לך'". (שגב, עמ' 232-231).
 
״מה אעשה? איני רוצה כלום ואיני יכול לרצות וטוב לי כשאני רואה אותך פעם, מעט - ושאני בודד ועצוב אני זוכר את פגישתנו, אני רואה את פניך, ואת עיניך העצובות, היקרות לי, וליבי הולם מרחוק, ואני מתגעגע ועורג (ואני יודע לשווא) - ואני מתפלל לאושרך". (גולדשטיין, עמ' 283). 
ובספטמבר 1934 כתב לה: "אינך יודעת עדיין כמה 'הנערה הקטנה והטיפשה' יקרה לי וכמה הייתי רוצה לראותה ולהיות אתה יחד. טוב היה אילו יכולת לשבת בירושלים - זה היה אולי טוב יותר מדי. כמה קל היה לעבוד בשעות קשות ולדעת שלא רחוק מכאן יושבת ילדה יקרה אשר לכל הפחות רגעים אחדים אתה יכול לנוח אצלה ולשכוח הכול - ואולי בבואך לארץ – אאבד אותך לגמרי... אין דבר. אני בכל אופן אוכל לאהוב אותך". (מ.מ. 6). הם נפגשו במשורה ועבורו היו פגישות אלו 'מתת אל'.


 
דוד הזמין את פולה להצטרף אליו לוורשה, ואמר שיחכה לה שם, אך נסע בינתיים אל רגע בווינה. פולה הקדימה את בואה, וכשהסיקה מדוע הוא אינו בוורשה, בלעה כמות גדולה של כדורי שינה - והוא נאלץ לחזור מיד.
 
רגע עלתה ארצה ב-1935 וקיוותה, ככל הנראה, להמשיך את הרומן. היא ביקרה בביתו, אך הייתה זו פולה שפתחה את הדלת ונתנה לה כשי תמונות זוגיות שלה ושל דוד עם הקדשה. הרומן הסתיים, אם כי בארכיון נמצא גם מכתב מ-1938 ממנו עולה כי ניסו לתאם פגישה ביניהם.

הקדשה מפולה עם רמז...

תיעוד מטריד הוא העובדה שדוד הפעיל את סמכותו כדי לספק סרטיפיקטים להוריה: "'לסרטיפיקט אל תדאגי - לפני הקונגרס הבא תקבלי אותו' כתב לה בן גוריון באחד המכתבים. 'תטלגרפי לקפלן והוא יסדר זאת'". (מ. מ. 5). דומה שמתן עדיפות לסרטיפיקטים חמור יותר מסיפור האוונסים (המקדמות שלא הושבו).

רגע קלפהולץ לא תהא האהובה האחרונה, ובאהובותיו חיפש את אשר לא מצא בפולה. מיכאל בר־זוהר תיאר את ההידרדרות ביחסיהם, והסביר את הרקע לבגידותיו: "הוא היה אדם נורא נורא בודד ומאוד רומנטי. הוא חיפש באמת אהבה, שלא קיבל בבית. הוא רצה אשה שתהיה עזר כנגדו עם דעות משל עצמה. אשה שאפשר יהיה להתווכח איתה בעניינים אידיאולוגיים. אשה שתהיה גם שותפה לדרכו המדינית.

פולה לא ענתה על הקריטריונים האלה. היא לא היתה ציונית, וכשהוא כתב לה דיווחים מהקונגרסים, היא השיבה לו: 'הילדים חולים, ירד גשם'. היא היתה זעיר בורגנית שאהבה מאוד את בעלה ומשפחתה. אבל הוא חיפש משהו אחר". (מ. מ. 5).
 
בדרכו היה קשור לפולה וניסה לעודדה להתעניין בחייו כמנהיג: "חיי קשים מאוד. לא התאוננתי אף פעם ואיני מתאונן אבל אני בודד מאוד, אם כי יש לי הרבה חברים וידידים. אולי הטבע שלי אשם. אבל אני איש גלמוד ובודד, ולפעמים קשה לי מאוד־מאוד. יש רגעים שלבי רתוח, קרוע ושאלות מרות וקשות מענות אותי, ואין לי למי לפנות. אני עומד לבדי, ועול כבד רובץ עלי, עול כבד מנשוא לפעמים. כשאני צריך לפעמים לחזק את התנועה, לעודד את החברים ולהגביר את אמונתם ואת רוחם - אני עצמי אכול הרגשות מרות ואיומות, בלי שאיש מרגיש בהן. כמדומני, לא שמעו החברים מפי כל התאוננות אבל יש, שקשה לי מאוד והרגשת בדידות נוראה תוקפת אותי כאילו הייתי חי במדבר קרח, ריק ושומם, אך הכול קבור בתוכו. וכל אות של אהבה וידידות ממך כל כך יקר לי. אך לפעמים - בלי רצון, בלי דעת ובלי כוונה רעה - את מצערת אותי, ויסורי גדלים ובדידותי נעשית, יותר קשה". (בר־זוהר א, עמ' 490).

אך לוותר על נשים אחרות לא אבה. חופש מיני מסוים היה מקובל אצל המנהיגות הסוציאליסטית באותם ימים. למעט אליהו גולומב ויצחק בן־צבי שנשאו נשים שאהבו, ולא נקשרו בשמם כל סיפורי בגידות, היו פרשיות האהבים של שז"ר, בן־גוריון, ברל ואחרים סוד גלוי.
את דעתו על קשיי המונוגמיה גילה בתשובתיו לדב ירמיה ולרות דיין, כאשר התלוננו בפניו על בגידתו של משה דיין עם אשתו של ירמיה.

לדב כתב: "גם בדורות הקודמים וגם בימי קדם הבחינו - ויש הכרח להבחין - בין שני מישורים: המישור הפרטי שבפרטי שבינו לבינה. לא בין אדם לחברו, שזהו ענין חברתי וממלכתי - והמישור הציבורי. אדם יכול להיות נזיר וקדוש כל ימיו - ולא יצלח לשליחות ציבורית, וייתכן ההיפך. ואציין שתי דוגמאות בולטות-אחת מההיסטוריה שלנו, דוד המלך, ואחת מההיסטוריה העולמית - האדמירל נלסון שניהל רומן עם אשתו של השגריר באחת ממדינות איטליה". (בר־זוהר א', עמ' 492)

בשנות נישואיהם איימה פולה פעמים רבות שתשים קץ לחייה, ואמרה לו שאינה רוצה לעמוד בינו לבין אישה אחרת שאותה הוא מעדיף. בשנות הארבעים נסעה לחבריה בירושלים, ככל הנראה רחל ויצחק בן־צבי, וסיפרה להם כי בעלה איבד בה עניין, מעדיף נשים אחרות על פניה, וכי מוטב שתשים קץ לחייה. הם דיברו על ליבה שתתעניין יותר בעבודתו וחייו הציבוריים, וכך תרכוש שנית את אהבתו. ואכן הוא הפך להיות פרויקט חייה. יוסי גולדשטיין כתב:

"האחות הרחמנייה מניו יורק שמרה עליו מכל משמר מתוך שרדפה אחריו עם ערכיה התזונתיים המופלאים. סמל טיפוחו היה ה'קַצְ׳קָה מַצְ׳קָה', אותה ארוחת בוקר אגדית שנעשתה אז לחלק משגרת חייו של בן־גוריון. זו הייתה מעין דייסה המורכבת מגבינה, מירקות ומתוספות 'פולאיות' טיפוסיות, דוגמת ביצים, פירות ויוגורט". (גולדשטיין, עמ' 282). 

בן־גוריון מסמן מטרה חדשה: השתלטות על ההסתדרות הציונית
 

הדחתו של ויצמן בקונגרס ה-17 תאמה את האינטרסים של בן־גוריון כי מחליפו - חיים סוקולוב האינטלקטואל - היה חסר כריזמה וכישורים פוליטיים. לילדיו כתב: ״סוקולוב הוא סופר רב כישרונות ועשיר ידיעות אולם אין הוא מדינאי, וגם אין הוא מבין את הפרובלמה הציונית ואין הוא מוכשר להיות הנציג המדיני של התנועה הציונית ושל העם היהודי״. (גולדשטיין, עמ' 278). גם סוקולוב, שאיש לא לקח אותו ברצינות, העיר פעם במרירות: "שאין הוא, אלא קולב, שוויצמן בחר לתלות עליו את כובעו", (בר־זוהר א', עמ' 322), וכך היה בן־גוריון לאיש החזק בהסתדרות הציונית, אך הוא לא הסתפק בכך.

בן־גוריון דיבר לראשונה באופן גלוי, בוועידת מפא"י שהתקיימה ביולי 1932, על האסטרטגיה של כיבוש השלטון בהסתדרות הציונות. אף על פי שהשקיע עשר שנים בהקמתו של גוף אלטרנטיבי שכונה 'הליגה למען ארץ־ישראל העובדת', הוא איבד בו עניין לאחר שהסיכוי להשתלט על ההסתדרות הציונית היה לריאלי. לאחר סיום הוועידה יצא לפולין במשך שלושה חודשים כדי להתחיל את מערכת הבחירות, הרבה לפני יריבו הגדול ז'בוטינסקי, שהיה מצוי בעיצומו של מאבק מול מאיר גרוסמן שערער על מנהיגותו. גם 'הציונים הכלליים' ותנועת 'המזרחי' עדיין לא החלו את קמפיין הבחירות.

בן־גוריון החליט להתמקד בריכוזי היהודים בפולין, במדינות הבלטיות, ברומניה ובמה שהיה מכונה 'תחום המושב' בימי הצאר. למעלה משישה מיליון יהודים התגוררו בארצות אלו, וכל מי שרכש שקל בשני שילינג אנגליים (סכום לא מבוטל) - היה בעל זכות בחירה. הוא הבין שהמתווה הרעיוני של תנועתו חייב לחרוג מהסוציאליזם, וכאסטרטגיית בחירות הרחיק עצמו בנאומיו מוויצמן ומדעותיו שנחשבו 'יוניות' ותבוסתניות מדי. זו הייתה דרכו להתמודד עם הקמפיין של ז'בוטינסקי שסיסמתו 'תנו לנו רוב בקונגרס – ואנחנו ניתן לכם רוב יהודי בארץ־ישראל' דיברה אל ההמונים.
 
עם הגיעו לוורשה התמודד עם האתגר הראשון, והוא לאחד את תנועות הפועלים הציוניות שפעיליהן היו מסוכסכים איש עם רעהו. המריבות בין רסיסי המפלגות היו קשות ומכבידות, ומבחינת בן־גוריון – בלתי נסבלות. הוא הקדיש ימים ולילות לתיווך בין הניצים שהשמיעו התקפות הדדיות וטרוניות בכל נושא אפשרי. הוא ניסח הסכמי שיתוף פעולה בין הפלגים השונים, והסתער בדברים קשים על מי שחיבל באיחוד. לאחר שהשקיע בכך את כל זמנו הצליח להקים חזית אחידה שליכדה את מרבית תנועות הפועלים, ונודעה בשם 'החזית' או 'הגוש'.
לבן־גוריון היו סגולות רבות ואחת מהן הייתה כישרונו היוצא דופן לנהל מערכות של בחירות. שנים רבות לפני שהמחשבים נכנסו לחיינו הוא ניסח 'שאלון בחירות' אחיד ומפורט שנועד לאסוף עשרות נתונים בכל סניף ובכל עיירה. בין היתר אסף נתונים על מספר התושבים בכל יישוב, כמה מהם יהודים, תוצאות ההצבעה לקונגרס הקודם, מספר החברים בכל מפלגה, כמות השקלים שכל מפלגה מוכרת, שמות וכתובות של קרובים בארץ ישראל והערכות לגבי אופן ההצבעה הצפוי.
 
בתבונתו התמקד בעיירות הקטנות, והעניק פחות תשומת לב לערים הגדולות שבהן הרחוב נשלט על ידי הרוויזיוניסטים ותנועת הנוער המצליחה 'ברית־טרומפלדור'. הגעתו למקומות הנדחים ביותר החמיאה לקהלו. בזכות עבודת ההכנה והשאלונים המפורטים ידע לפנות לאנשים בשמותיהם, לעתים למסור להם דרישות שלום מקרוביהם בארץ, ולקנות בכך אל ליבם. לעתים גם דאג לרכוש עבורם בכספי התנועה את השקלים שאפשרו להם להצביע בבחירות להנהלת ההסתדרות הציונית. מתוך שנה ומחצה שהה שמונה חודשים במסע בחירות מפרך.

 
מערכת בחירות סוערת ורוויית אלימות

העימות העולמי בין סטאלין והמהפכה הסובייטית בברית המועצות, לבין הנאציזם והפשיזם של היטלר ומוסוליני - חלחל גם למערכת הבחירות הציונית, והעצים את המחלוקות. בעימות הפנים רוויזיוניסטי בין ז'בוטינסקי לגרוסמן כונה ז'בוטינסקי 'דיקטטור' ו'פיהרר', ובוורשה הפיצו מתנגדיו עלונים בסיסמה 'הלאה ההיטלריזם היהודי'. בן־גוריון כמובן לא פיגר אחריהם, וכינה את הנאצים 'הרוויזיוניסטים הגרמנים'. לאחר שקרא מאמר של היטלר כתב: 'נדמה היה לי, שאני קורא את ז'בוטינסקי ב'דואר היום' - אותם דברים, אותו הסגנון ואותו הרוח'. מתחריו לא פיגרו אחריו, וכינו אותו 'סוכן בריטי', והזהירו את הבוחרים מפני השתלטות הסוציאליזם בארץ־ישראל. האלימות לא הייתה רק מילולית אלא גם גלשה לאלימות פיזית משני הצדדים.

זאב ולדימיר ז'בוטינסקי

 
היה זה קמפיין של איש אחד שניהל אירגן, המריץ, היה הנואם הראשי וקבע את האסטרטגיה, אך היה לכך מחיר נפשי ופיזי. לחברו ברל לוקר כתב בן־גוריון כי הוא חש שעוד מעט יתמוטט: "'גמרתי מחזור א' בפולין, ארבע עשרה אסיפות במשך ששה ימים, מלבד ישיבות אין־סוף. איני בטוח, אם אגיע בשלום עד יום הבחירות'. ולפולה כתב: 'אם יצאתי בשלום מגליציה, הנני, כנראה, יצוק ברזל'". (בר־זוהר א', עמ' 258).
 
חבריו לא האמינו בסיכויי הניצחון, וחלקם אף לא שאפו לכך כי סברו שתנועת הפועלים לא אמורה לשלוט בהסתדרות הציונית. בן־גוריון התלונן ש'תנועתנו סובלת מפחד הגדולות ומבוז לקטנות'. פה ושם זכה לסיוע במשורה: שקולניק ארגן תרומה בלונדון, ובאמצעותה שלח עוד שליחים לעיירות וסייע ברכישת השקלים. חיים ארלוזורוב בא ליומיים וזהו. אחרים התעלמו, והוא ניהל את הקרב כמעט לבדו.
 
היה בפתיחת הקמפיין הימור ענק על עצם מנהיגותו: ככל שמערכת הבחירות התקדמה הוא נוכח, אולי אפילו להפתעתו, שהקהל נוטה יותר ויותר לראות בו את היורש הראוי של ויצמן, והמנהיג הבא של התנועה הציונית. "נראה ששמועות על טיב הרצאותיו עברו מפה לאוזן, והן היו להצגה הטובה בעיר. מספר הבאים לאסיפותיו הגיע לעתים לאלפים, האולמות שנאם בהם היו מלאים עד אפס מקום, ולפעמים נשארו מאות מחוץ לאולם. ״'חזרתי אתמול מנסיעתי בגליציה ׳המזרחית׳, תיאר לפולה את התופעה המדהימה. 'בפגישות שסודרו בערים כסטניסלבוב, סטרי, טרנופול ביקרו המונים. חברים באו ברגל ממרחק ארבע-חמש שעות'". (גולדשטיין, עמ' 270). ניכר היה שהסיכוי לבחירתו הולך ועולה בקצב מהיר, והוא חש את כובד המשא שעתיד ליפול על כתפיו.
 
לפולה כתב: ״'נופל עלי פחד, אני מוצא בכל מקום נוער הקורא ולומד מאמריי ונאומיי, ומתחנך במידה רבה במה שאני כותב ואומר בארץ־ישראל – ומפחידה אותי האחריות הגדולה המוטלת עלי. לא חיכיתי לכך אף פעם, לא רציתי בו אף פעם; ולא שאפתי לכך אף פעם. ככל אשר נוסע אני וככל אשר אני נפגש עם המונים ועם הנוער – רואה אני כמה גדולה וקשה היא האחריות המוטלת עלי, ונופל עלי פחד'. הוא כמובן הגזים, שהרי יותר משלוש שנים ציפה ליום שבו יכבוש את התנועה הציונית; אך דומה שהוא אכן הופתע; וזאת בשל התחרות הקשה עם הרוויזיוניסטים ומנהיגם הכריזמטי. הוא הפחיד את כולם, ובייחוד את עצמו, מפני כוחם הגובר – והנה לפתע השתנה הכול, והיה ברור כי הקהל הפוטנציאלי שאליו פנה נוטה אליו. לכן הוא עמד משתאה ומפוחד משהו מכובד המעמסה הצפויה". (גולדשטיין, עמ' 271). הוא לא הרפה מהלחץ על פעיליו והעביר אליהם מסרים על פיהם ״'הסכנה הרוויזיוניסטית האורבת להסתדרות, לחלוץ ולתנועה הציונית, היא סכנה לא קטנה מזו של היטלר'. ממש כך כתב, גם כשהחל להבין כי בבחירות הללו הוא ינצח. בעיקר חשש שמא ישקעו חבריו בשאננות". (גולדשטיין, עמ' 271).
 

 
ואז ארלוזורוב נרצח

 
חיים ארלוזורוב הצעיר שכונה 'העילוי' ו'כוכב שביט' נולד באוקראינה וגדל והתחנך בגרמניה. בגיל שמונה עשרה היה בין מקימי 'הפועל הצעיר' בגרמניה, ובגיל עשרים פרסם את ספרו הראשון 'הסוציאליזם העממי של היהודים'. הוא עלה ארצה, עבד בדגניה, חזר להשלים את לימודיו בגרמניה, והוכתר בגיל 23 בתואר דוקטור. כששב ארצה זינק לשורה הראשונה של מנהיגי מפלגתו.

חיים ארלוזורוב

 
מיכאל בר־זוהר תיאר את דמותו: "בן למשפחה אמידה היה, ספוג תרבות עשירה, בקי באמנויות המערב, בהיר לשון ומשורר בשעות הפנאי. אין ספק, שהבחור המעודן, איש האשכולות, בעל ההשכלה המקיפה וההילה של 'איש העולם' היה יוצא דופן בין אותן דמויות קשוחות, דוגמטיות של מחנה הפועלים. הוא היה אריסטוקרט יהודי צעיר, בעל השכלה אקדמאית, בקי בתרבויות המזרח והמערב; ואילו חבריו למפלגה לא ידעו אוניברסיטאות אחרות מלבד הרעב, יבוש הביצות, סלילת הדרכים, חיי מפלגה אפורים. גם בהופעתו שונה היה מהם - אלגנטי, מעונב ומכופתר, אורח חייו מפונק. אולם, כישרונותיו המזהירים, האידיאליזם הסוציאליסטי הומני שפעם בו, תכונות המנהיגות והמדינאות שניכרו בו סייעו בידו לשבור את המחסומים ולהפוך לגאוות התנועה.
 
אכן, זכאית הייתה תנועת הפועלים להתגאות באותו צעיר זקוף, גאה, בעל המצח הרחב, המשקפים העבים ותווי הפנים המודגשים של יהודי מזרח אירופי. על פי מוצאו, השכלתו ואורח חייו טבעי היה יותר שיצטרף לחוגי היהדות הליברלית במערב אירופה. ותנועת העבודה זכתה בו כאילו 'בטעות'. ארלוזורוב היה ה'וייצמן' של פועלי ארץ ישראל. גם הוא, גם הם חשו שנועד לגדולות. ואכן, הוא לא הכזיב". (בר־זוהר א', עמ' 264). בגיל 32 נבחר לראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים, תפקיד שבפועל היה כשל שר החוץ של המדינה שבדרך.
 
לאחר עליית היטלר לשלטון ב-1933 החל ארלוזורוב לפעול למען העלאת יהודי גרמניה והצלת רכושם. ההסכמות שאליהן הגיע עם השלטון הנאצי כונו 'הסכם ההעברה', ועוררו זעם רב בקרב מי שביקשו להטיל חרם על גרמניה וכלכלתה. התעמולה נגדו הייתה ארסית במיוחד, והעיתונאי יוחנן פוגרבינסקי פרסם ב'חזית העם' בבוקר יום הרצח, מאמר שבו כתב שהציבור היהודי לא יסלח לאלו שמפני בצע כסף מכרו את כבוד עמם ותיאר את 'הברית המשולשת סטלין-בן-גוריון-היטלר׳. הרצח אירע ב-16 ליוני 1933 על חוף ימה של תל אביב, יומיים לאחר שארלוזורוב שב מברלין שם ניהל את השיחות עם השלטונות הנאציים.

חיים ארלוזורוב

 
בן־גוריון שמע על הרצח בתחנת הרכבת בווילנה, והתעלף בו במקום. יחסיו עם ארלוזורוב היו מורכבים: הוא היה מבוגר ממנו בשלוש עשרה שנה, והשכלתו הייתה נחותה משלו. ארלוזורוב, כאחד ממנהיגי 'הפועל־הצעיר' - היה ממבקריו החריפים ביותר של בן־גוריון, הן בפרשת השחיתות של 'האוונסים' (המקדמות), והן בגין התפרצות הזעם שלו כשאיים על האימפריה הבריטית לאחר פרסום הספר הלבן. ארלוזורוב היה, עם שפרינצק, קפלן ולוקר, מאנשיו של חיים ויצמן שראה בו את יורשו הפוטנציאלי - דבר שלא הוסיף לערכו בעיני בן־גוריון, והוא כינה את משנתו 'בטלנות פוליטית'. למרות זאת השניים מצאו, בניגוד למצופה, את הדרך לשיתוף פעולה. ארלוזורוב התנגד עד הרגע האחרון לאיחודן של 'הפועל הצעיר' ו-'פועלי ציון', אך ברגע ששתי המפלגות התאחדו - הוא גילה לויאליות והשתלב בהנהגת מפא"י. בן־גוריון ידע להתעלות מעל ליריבות האישית, ובלי הסכמתו לא היה ארלוזורוב מתמנה לתפקיד הרם בסוכנות. הרצח שלא באמת פוענח נותר כפצע מדמם בציבוריות הישראלית, והוליד תיאוריות קונספירציה החל באלו שהאשימו את הקומוניסטים, וכלה בגבלס ששלח רוצח גרמני כדי שהרומן הנטען בין אשתו מגדה לארלוזורוב לא יתגלה. על פי אחת מהתיאוריות החביבות על המגזר החרדי – בן-גוריון בכבודו ובעצמו עמד מאחורי הרצח. רב ידוע המכונה 'עלמוני' מפרט בסרט המופיע ביוטיוב במעשיה ארכנית ועמוסת פרטים על הסבא, 'הזיידע', שהלך לקנות תרופה בלילה בבית המרקחת, וצוטט לשיחה בה פעילי מפא"י הזמינו את הרצח מרוצחים ערבים. (מ. מ. 8).
  
בן־גוריון כמובן לא עמד מאחורי הרצח, אך הוא ידע לגייסו לטובת קמפיין הבחירות של תנועת הפועלים. מיד לאחר שהתאושש מעילפונו, הוא לא בזבז זמן, וכתב שארלוזורוב נפל בידי ביריונים צמאי דמנו. רצח ארלוזורוב היה לנושא העיקרי בהמשך מלחמת הבחירות בארץ ובעולם, ואין ספק, שהשפיע על תוצאותיה. ראשי תנועת הפועלים כאיש אחד האשימו את הרוויזיוניסטים באחריות לרצח.
 
מנהיגי הרוויזיוניסטים מצדם כינו את המסע נגדם 'עלילת דם'. ז'בוטינסקי הישווה את אברהם סטבסקי שהואשם ברצח לבייליס, ואת גל ההאשמות ל'בייליסיאדה'. מנהיגי הרוויזיוניסטים טענו שתנועת הפועלים ניצלה את הרצח בזריזות זדונית, כדי להעלות את הרוויזיוניסטים אל עמוד הקלון, ולהציג את התנועה ככנופייה של רוצחים צמאי דם, שלא יכירם מקומם בקהל ישראל. בר־זוהר כותב: "לא קשה היה למצוא סימוכין לטענות אלו. בהתבטאויותיהם הטילו מנהיגי פועלים את האשמה ברצח על 'הפאשיסטיים היהודים' ועשו הכול, כדי שזו תדבק בהם. לימים גילו חוקרים בארכיון מפא"י פרוטוקול של ישיבת המרכז, שנערכה ארבעה ימים לאחר הרצח. באותה ישיבה אמר אליעזר קפלן: 'צריך להבליט את הקשר הרוחני שבין המקרה ובין האידיאולוגיה וליצור אוירה ציבורית, שתרחיק את הרוויזיוניסטים מעל הבימה הציבורית. שהעם ישליך אותם - שלא יבחר בהם'". (בר־זוהר א', עמ' 270).

ברית הבריונים - משמאל אבא אחימאיר, אורי צבי גרינברג ויהושוע ייבין

בן־גוריון איים להתפטר לאחר שנודע לו שכמה מחבריו נפגשו עם רוזוב וסוסקין מברית הצה"ר במטרה להפיג את המתח. הוא כתב להם: "אני ספוג כולי מרירות אין־סוף מהזוהמה ומהטומאה השוטפת סביבנו ובעודה עקובה מדם ארלוזורוב - היא מרימה ראש ומתנשאת למשול". (בר־זוהר א', עמ' 274). הוא גיבש את מתווה הפעולה ליום שלאחר הניצחון לו קיווה: "קודם כול, הרחקת כל הכרוכים ברצח ובהסתה ובהפרת שביתות. הדבר הראשון, שעל הקונגרס לעשות - להחליט על ועדת חקירה, שתבחן את דרכי המלחמה של אנשי ז'בוטינסקי, אבא אחימאיר ו'ברית טרומפלדור'. ההסתדרות הציונית איננה מדינה - אבל היא צריכה לשלוט". (בר־זוהר א', עמ' 276). ועדות החקירה היו חביבות עליו מאז ימיו כסטודנט למשפטים ועד לדמדומי שילטונו.
 
בן־גוריון הימר בעצם ההתמודדות על הנהגת 'ההסתדרות הציונית', בניגוד לדעת חבריו, על עתידו הפוליטי ועל כל ההישגים שאליהם הגיע בעמל רב. ההימור הצליח והניצחון בבחירות לקונגרס ה-18 שהתקיים באוגוסט 1933 היה מוחץ: 44% בחרו בתנועות הפועלים ורק % 16 ברוויזיוניסטים, מהם % 2 בחרו בסיעה עצמאית בראשות מאיר גרוסמן שהתמודדה בנפרד. הרוויזיוניסטים הודרו מכל תפקידי המפתח בהנהלת ההסתדרות הציונית והסוכנות לאחר שבן־גוריון בנה קואליציה עם תנועת 'המזרחי' ו-'הציונים הכלליים א'.

מה היו הסיבות לניצחון המוחץ? רצח ארלוזורוב, החשש מקיצוניותו של ז'בוטינסקי והקמפיין המוצלח שניהל בן־גוריון? האם תנועות הפועלים היו מנצחות גם אלמלא הרצח? ההיסטוריון יוסי גולדשטיין סבור שהצלחת ההסתדרות בהנהגת בן־גוריון נתנה תוקף להערכה שיצליח גם בהתמודדות עם האתגרים הקשים של עליית הנאציזם, והעימות עם הערבים והבריטים.
 
בן־גוריון צהל וצפה את התפוררותו של מה שכינה 'כל בית הקלפים של מפלגת מפירי השביתה והרוצחים'. לילדיו כתב על הדרך שעבר במשך שלוש השנים שחלפו מאז אסיפת החברים בכפר יחזקאל: "אז הצגתי בפעם הראשונה את התביעה הממשית, שעלינו להיות לרוב בהסתדרות הציונית. אז אמרו הרבה חברים, שהדבר בלתי אפשר; אחדים אמרו גם, שהדבר לא רצוי, לא לנו ולא לציונות. לי היה ברור, שהדבר הכרחי וגם אפשרי". (בר־­זוהר א', עמ' 329). 

"המטרה, שלקראתה חתר בעקשנות ובדבקות כל אותן שנים מרות ודלות, הושגה. עוד יעבור זמן עד שיהיה בן־גוריון מנהיגה של הציונות. אך האם חש ברכבת, שנשאה אותו מערבה, כי עתה הוכר מתוך הבחירות האלה כמנהיג תנועת הפועלים בארץ ישראל? האם הבין שבבחירות אלה נבחר גם הוא עצמו, ה'משוגע', שהעז למשוך את מחנהו לצעד מסוכן ויומרני, למנהיג תנועתו? 'בן־גוריון, מתי היית למנהיג?, שאל פעם חבר קרוב את המנהיג הקשיש. השיב הזקן: 'כשלפתע ראיתי, שאין לי עוד את מי לשאול שאלות'. הוא לא שאל איש ב-1933". (בר־זוהר א', עמ' 278-277). 
 

הילכו שניים יחדיו?

באוקטובר 1934 נפגשו שני האויבים המרים – דוד בן־גוריון וזאב ז'בוטינסקי בלונדון בתיווכו של פנחס רוטנברג. ההתחלה הייתה מביכה: דוד לא הושיט את ידו לשלום, זאב נעלב, אך בהמשך היחסים השתפרו והקרח נשבר.

פרופ' גולדשטיין קובע כי בן־גוריון החל בניסיונות הגישור כבר בחודשים שקדמו לפגישה, וביקש להנמיך את להבות המתח בין שני המחנות בארץ. גולדה, הקשוחה בדרך כלל, תמכה בהפשרת המתח כי פיצוץ אסיפות של ביתר על ידי פלוגות הפועל המחיש שמלחמת האזרחים קרובה. חברים אחרים התנגדו לקולות הפיוס, ובדיונים במרכז מפא״י אף התקבלו החלטות מפורשות נגד כל משא ומתן עם הרוויזיוניסטים. "משחשדו בו כי הוא מתכוון לפעול בניגוד לעמדת חבריו, הוא הצהיר בקול רם כי לא יעשה דבר בנושא זה שלא יהיה תואם את עמדת המפלגה. אז אמר". (גולדשטיין, עמ' 298).



היו ניסיונות הדברות בין אנשי שתי התנועות, אך בן־גוריון העדיף משא ומתן ישיר בין שני ראשי המחנות: ״במקום לשבת עם שני בולי עץ המנהלים את המשא ומתן בשם הרוויזיוניסטים שאינם אלא פונוגרף דומם בידי האיש המכריע במפלגה הרוויזיוניסטית מצאתי לנבון ולמעשי יותר להיפגש עם המדובב פנים אל פנים". (גולדשטיין, עמ' 301). על המשא ומתן עם ז'בוטינסקי כתב ביומנו בסגנון העיתונאי: "בשעת לילה, סמוך לאחר חצות, הוא יושב ברכבת התחתית של לונדון, על הקו הצפוני. הוא נוסע רק שלוש תחנות, אך כשהוא יורד ב'טוטנהם קורט' הוא חש הקלה על שאיש לא זיהה אותו ואת הנוסע שישב לידו. לרגע הוא מפנטז את השערורייה שהייתה פורצת אילו נקלע לשם במקרה עיתונאי כלשהו וראה אותם משוחחים זה עם זה, כי הנוסע השני היה ז'בוטינסקי. שני המנהיגים המאויבים שאך לא מכבר השוו זה את זה להיטלר – עשו את שש השעות הקודמות במחיצתו של רוטנברג וכעת נסעו יחד הביתה". (שגב, עמ' 241).

הם נפגשו שניים עשר פעמים במשך חודש, ז'בוטינסקי העלה זיכרונות מימיו כסטודנט באיטליה, ודוד טיגן לו חביתה. בשלב מסוים השניים פינטזו על טריאומווירט שילטוני יחד עם פנחס רוטנברג, אך הסוד דלף, ההתנגדות התגברה, וברל שלח מברק 'התנועה נפצעה. הסכנה גדולה מאוד'.

חבריו התקשו להדביק את קצב חילופי רגשות השנאה והאהבה של מנהיגם. דוד בן־גוריון ידע להיות יריב מר ואלים מילולית כפי שכתב בר־זוהר: "קשה היתה פגיעתו ביריביו: משה סמילנסקי הפך תחת שבט לשונו ל'אפנדי בן דת משה', ז'בוטינסקי הוגדר כ'ולדימיר היטלר'. לימים יכנה את בגין 'המרטירר מחירות' (קדוש מעונה) ,וגם יריבים נוראים פחות 'זכו' מבן גוריון למנה גדושה. 'אילו היה הדבר בידי, רטן כלפי חיים גרינברג, שהתנגד לתוכנית החלוקה, 'הייתי מעמיד אותך אל הקיר'''.(בר־זוהר א', עמ' 407). השנאה לרוויזיוניסטים הייתה קשה והביטויים היו בוטים במיוחד: "לשומעיו של בן-גוריון היה ברור כי הוא רווי בשנאה יוקדת וגלויה, ולא זו בלבד שלא ניסה בשום דרך להקהותה, אלא עוד הפליא להציגה בכל עת. לחלקו הראשון של ספרו 'תנועת הפועלים והרוויזיוניסטים' הוא קרא: 'ז׳בוטינסקי בעקבות היטלר', ובכל אחד מ-140 עמודיו ניתן למצוא ביטויים מעין אלה. הוא לא עצר גם בהמשך". (גולדשטיין, עמ' 269). 

האומנם חש בן־גוריון שנאה יוקדת לז'בוטינסקי? האומנם הייתה המציאות של האויבים המרים שהיו לחברים כה רומנטית כפי שעולה מהמחזה "הילכו שניים יחדיו" שכתב הסופר א. ב. יהושע? האמת ככל הנראה פחות ספרותית: בן גוריון תואר, הן על ידי אויביו והן על ידי אוהביו, כאדם אובססיבי ומכוון מטרה. שלמה צמח, חבר ילדותו, פרסם סיפור אלגורי על שתי פרדות: עטרה בת דמותו של בן־גוריון, ורזלה בת דמותו של צמח. עטרה היא חסרת רגשות, שתלטנית ודורסנית המעמידה פני אוהבת אך מביאה למותה של רזלה, וגוררת את גווייתה לשדה שם היא מפקירה אותה למאכל עוף השמים והתנים. רק לאחר שהיא נותרת לבדה היא חשה סוג של צער בלב.

בן־גוריון לא באמת שנא את אלו בהם השתלח, ולא באמת אהב אותם כשמפת האינטרסים השתנתה. הוא הבין שהרוויזיוניסטים ומנהיגם היו מוכים וחבולים לאחר כישלונם הצורב בבחירות לקונגרס ה-18, הדרתם מההנהלה וממוקדי הכוח, והכתם של רצח ארלוזורוב שדבק בהם, לא מעט בשל המסרים שאנשי מפא"י הצליחו להפיץ. בן־גוריון ידע להיות מנצח נדיב, ורצה את הרוויזיוניסטים תחת כנפיו, כמו שרצה את החרדים באספת הנבחרים, ואת אנשי 'הפועל הצעיר' במפא"י. הייתה זו נדיבות של מנצחים שנבעה מאיתור הדמון החדש – יצחק טבנקין שעמד בראש 'הקיבוץ המאוחד' ו-'סיעה ב', וקרא תגר על מנהיגותו. מלחמה עד כלות ברוויזיוניסטים הייתה רלוונטית בעת מערכת הבחירות, וכעת הוא נערך לעימות בשדות קרב חדשים.

שני המנהיגים היו דומים באופיים ובקורותיהם, ובו בעת גם שונים איש מרעהו: בן־גוריון עסק כל ימיו בפוליטיקה, ואילו ז'בוטינסקי פיתח גם מורשת עיתונאית וספרותית עשירה ומרשימה. תום שגב כתב: "התהום שנפערה בין השניים הייתה בעיקר אישית ופוליטית. מבחינה אידיאולוגית לא היה קשה לגשר עליה. שניהם היו ציונים אדוקים וחתרו להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל... שניהם היו מודעים לכך שרוב היהודים אינם ציונים ואינם רוצים להתגורר בארץ ישראל, והנה יסוד למאבק משותף. ז'בוטינסקי לא היה 'פשיסט' כשם שבן־גוריון לא היה 'מרקסיסט'. בן־גוריון לא היה 'לאומי' פחות מז'בוטינסקי ולא 'מיליטנטי' פחות. המחלוקת בין ה'ימין' לבין ה'שמאל' בתנועה הציונית התבטאה על כן במידה רבה בסגנון ובטקטיקה, יותר מאשר בערכי היסוד. בעיקרו של דבר היה זה מאבק על כוח, יותר מאשר על דרך. ז'בוטינסקי הזדהה עם עקרונות הליברליזם הדמוקרטי לרבות כלכלה חופשית, אך לא שלל מפעלי פיתוח והתיישבות ממלכתיים. בן־גוריון נהג לתאר את עצמו כסוציאליסט, אך לא שלל יוזמה פרטית. הוא היה סוציאל־דמוקרט". (שגב, עמ' 242-3). לבנו עמוס כתב לי לא אכפת איזו חולצה לובש בחור, לי אכפת מה עושה בחור'.

שני המנהיגים שאפו להגיע להסכמה בשלושה נושאים עיקריים: 1. חיסול האלימות וההתנגשויות בין חברי בית"ר לחברי ההסתדרות. 2. הסדרת יחסי העבודה בארץ, בכל הנוגע לעבודה מאורגנת, שביתות ובוררות חובה. הסכם זה נקרא 'הסכם העבודה'. 3. ההסכם השלישי היה מדיני במהותו, ודן ביחסים בין ההסתדרות הציונית ותנועת הצה"ר, ובהשתלבות מחודשת של הרוויזיוניסטים בהסתדרות הציונית.
בנובמבר 1934 נפרדו שני הרעים, איש איש לדרכו, כדי לשכנע את חבריו. לז'בוטינסקי היו קשיים מסוימים כשניסה להגן על ההסכם בוועידת הצה"ר שהתקיימה בקרקוב בינואר 1935. אחד הצעירים, צעיר בשם מנחם בגין, הזכיר לו שבן־גוריון כינה אותו ולדימיר היטלר. ז'בוטינסקי ענה לו שלעולם לא ישכח כיצד אנשים כאליהו גולומב, יצחק בן־צבי ובן־גוריון לבשו עמו את מדי הגדוד העברי, לחמו יחד ולא יהססו ללבוש את המדים שוב ולהילחם אם יקראו.

בן־גוריון הסתער על חבריו בדרישה שיאשרו את ההסכמים, חרש את הארץ, כתב מאמרים והעניק ראיונות לעיתונים, אך מצבו היה קשה משל חברו החדש. האויב החדש, טבנקין, חבר לאנשי 'השומר הצעיר' ולפועלים העירוניים שהיו בעימות מתמיד עם הרוויזיוניסטים על מקומות העבודה, וכולם יחדיו נלחמו בכל כוחם נגד אישור ההסכם. במרץ 1935 נערך משאל בקרב חברי ההסתדרות ובן־גוריון ספג כישלון כאשר האופוזיציה לאישור ההסכם זכתה ב-60% מהקולות.

ניצחונה של 'סיעה ב'' המתהווה, שבהנהגת טבנקין, הדליק נורות אדומות בצמרת מפא"י. לימים טען יצחק בן־אהרון, ממנהיגיו הבולטים של 'הקיבוץ המאוחד', שהיה במפלתו של בן־גוריון במשאל משום צעד ראשון בתהליך שהביא כעבור עשר שנים לפילוג מפא״י. הניסיון להגיע להסכם אומנם נכשל, אך המתח ברחובות התפוגג, וכך גם ההתקוטטות על מקומות העבודה. העימות היה למדיני, וחודשים ספורים לאחר מכן יזם ז'בוטינסקי הקמה של הסתדרות ציונית חדשה שנועדה להתחרות בהסתדרות הציונית הוותיקה.

ומה באשר לחברות האמיצה בין שני האויבים לשעבר?
דוד כתב לוולדימיר: "אני מקווה, שלא תתרעם עלי, אם אפנה אליך כלחבר וידיד בלי ה'אדון' הצרמוניאלי. אין אני סנטימנטלי, ונדמה לי, שגם אתה אינך. אבל לא הגדתי לך אשר בלבי. לא אגיד זאת גם עכשיו... אולם, שום דבר שיקרה מעכשיו לא ישנה את העובדה, ששנינו נפגשנו ובמשך שעות רבות שכחנו את כל אשר עמד מאחורינו, וחרדה רבה לכבוד התנועה ולהצלחת מפעלה, מתוך אמון הדדי ומתוך כבוד הדדי, הניעה אותנו למאמץ משותף. עובדה זו לא תיעקר מלבי, יקרה מה שיקרה. אני לוחץ ידך בהוקרה".
ז'בוטינסקי השיב לו באותה נימה; "ידידי היקר בן גוריון, אני מתרגש עד עומק מהותי בשמעי לאחר שנים כל כך הרבה - ואיזה שנים - מלים כ'חבר וידיד' מפיך אתה. מכבר שכחתי את הלשון הזאת, אולי בעצמי גרמתי שתישכח לשון זו בינינו. יקרה מה שיקרה. הנני לוחץ את ידך בידידות תמימה". (בר־זוהר א', עמ' 294).

וחילופי מכתבי החיבוב והידידות לא הסתיימו. דוד כתב שהוא נוסע לארצות הברית, יעצור בלונדון והיה מבקש להיפגש עם ולדימיר.
״תדע שבין ׳אויביך׳ יש אדם המוקיר אותך וכואב את כאבך. היד שחשבת בפגישתנו הראשונה שאיני רוצה להושיטה לך - תהא מושטת לקראתך גם בסערת הקרב, ולא רק היד". ״ייתכן שעמלנו המשותף בלונדון עלה בתוהו – מבחינה ציבורית. אבל מעבר לציבוריות ולמדיניות יש עוד ׳גם׳ בני אדם, וכשאני עושה לעצמי חשבון מימי לונדון, נדמה לי, שבכל זאת לא הוצאנו את זמננו לבטלה״ יתרה מזאת, גם לאחר המשאל הוא נשאר בשלו. ״גם זאת אני רוצה להגיד לך״, הוסיף במכתבו. ״׳חלום׳ לונדון לא נעקר מלבי. אולי אני תמים – אבל עודני מאמין באפשרות ׳השלום הגדול׳״.(גולדשטיין, עמ' 310).
וז'בוטינסקי הוסיף להתפייט: "בזמן האחרון התחלתי לשנוא את אופן חיי, קצה נפשי במרירות התמידית בלי קץ גם מעבר לאופק. אתה הזכרתני כי בכל זאת אולי יש קץ. על כל פנים - כשכתבת, כן יהא: חזיון שטרם היה כמוהו בישראל - מלחמה ושתי ידים פרושות מעבר לשדה הקטל". (בר־זוהר א' עמ' 301).

אך הידיים לא באמת נפרשו מעבר לשדות הקטל, ובן־גוריון שב להזהיר שיש "מפלגת נאצים בישראל". גם ז'בוטינסקי לא נותר חייב ופרסם פיליטון עוקצני שבו כתב על בן־בוליון שבעורקיו זורם בוליון רותח ולא דם. בשיחה עם הביוגרף יוסף שכטמן אמר בן־גוריון על ז'בוטינסקי: ״לדעתי היה רק ארטיסט ולא מדינאי ולא הבין כלל תהליך הגשמת הציונות. הוא האמין בכוח הדיבור, ואני בכוח המעשה. הוא לא הבין מה זאת חלוציות". (גולדשטיין, עמ' 310). אופיו הנקמני של בן־גוריון בא לידי ביטוי בסירובו להעלות ארצה את עצמותיו של ז'בוטינסקי, שנפטר בניו יורק בשנת 1940 וביקש להיקבר בארץ לאחר שתוקם מדינה יהודית. לוי אשכול, יורשו של בן־גוריון בתפקיד ראש הממשלה, שהיה מאנטש באופיו, מילא את הבקשה שבצוואתו של ז'בוטינסקי.
 

חיים ויצמן ודוד בן־גוריון הם מנהיגיו של העם היהודי

היו אלו ימים טובים ליישוב היהודי בארץ: האנגלים כיבדו את הבטחתם לוויצמן, והחליפו את הנציב העוין בסר ארתור ווקופ, אותו כינה בן־גוריון 'הטוב שבנציבים'. החלה העלייה החמישית, ובעקבות עליית הנאצים לשלטון הגיעו רבבות עולים מגרמניה שהביאו עמם הון וידע מקצועי שתרם לפיתוח הכלכלה, התעשייה והמינהל. איש עדיין לא צפה את זוועות השואה, אך יהודי גרמניה ההמומים מפיטוריהם ממקומות העבודה, ומהרדיפות - החלו לראות בעלייה לפלשתינה האזייתית - אופציה ריאלית.
 
הקונגרס ה-19 שהתקיים בלוצרן 1935 היה קונגרס ההכתרה של בן־גוריון, אך גם הקונגרס שבו שינה את האידאולוגיה המוצהרת שלו, והחל לפנות לקהלים חדשים. הוא נאם ביידיש, כדי להרחיב את קהל שומעיו, דבר שהיה מבחינתו סטיה אידאולוגית. הוא לא הזכיר את מלחמת המעמדות, חדל מהתקפותיו על הבורגנים, והדיונים נסבו בעיקר על הסכנה שבהתחזקות הנאצים, ו'הסכם ההעברה' עמם שהיה שנוי במחלוקת.

תנועות הפועלים הצליחו להגיע להישג המדהים של 48.8 אחוז מהקולות, והקואליציה שיצר עם תנועת המזרחי נמשכה במשך 32 שנים עד למהפך ב-1977, וכונתה 'הברית ההיסטורית'. הרב פישמן מימון זכה לתקציבים עבור מערכת החינוך הדתית, ובן־גוריון אף נזף בחבריו על חילול שבת במוסדות ציבוריים, והכריח את בעליו של מטבח הפועלים ברחוב ברנר להישמע למשגיחי הכשרות. הוא הצליח גם להכניס את הציונים הכלליים ב' לקואליציה. היה זה הפלג הימני/אקטיביסטי של 'הציונים הכלליים', ולאחר פרישת הרוויזיוניסטים היה חשוב לו להבליט את שיתופם בהנהגה. הפרישה של הרוויזיוניסטים ארעה לאחר שבאפריל 1935 קיבלה תנועת הצה"ר החלטה להקים את הצ"ח. הקונגרס הראשון שלהם התקיים בווינה בספטמבר 1935, והם ישובו אל שורות ההסתדרות הציונית העולמית, כסיעה של הצה"ר, בקונגרס הציוני שנערך ב - 1946 לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. הצהרת ההסתדרות הציונית שמטרתה המיידית של התנועה היא הקמת מדינה עברית סללה את הדרך לאיחוד המחודש.

שיאו הדרמטי של הקונגרס הי"ט הייתה בחירתו המחודשת, פה אחד, של חיים ויצמן לתפקיד נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ביוזמתו של בן־גוריון. מערכת היחסים רבת השנים והתהפוכות בין ויצמן לבן־גוריון תוארה כיחסי אב ובנו - אף שוויצמן היה מבוגר ממנו ב - 12 שנים בלבד. לתיאור הפגיעות שבן־גוריון פגע בוויצמן כעבור שנים, השתמשו במטאפורה של רצח האב.

 

 עם חיים ויצמן - כתלמיד מול רבו

אצל בן־גוריון התיאורים הרומנטיים והספרותיים מחטיאים את המטרה: הוא היה אדם מעשי שידע לקרוא את מפת המציאות ולהפיק מנתוניה את המקסימום. זו הייתה תקופה בה נזקק לברית עם ויצמן, וכשהמצב הפוליטי השתנה, לא היסס ליזום את הדחתו השנייה.

ב-1935 בן־גוריון עדיין נזקק לחסותו של ויצמן. הוא אומנם הצליח להשתלט על ההסתדרות הציונית, אך היה עדיין רחוק מאוד מלהיות מנהיגו של העם היהודי. רוב היהודים בגולה לא היו ציונים, אך עליית הנאציזם חיזקה את התנועה הציונית: ההלם ואוזלת היד אל מול האנטישמיות הגואה ואלימותה, הפכו את המוסדות הציוניים למעין ממשלת העם היהודי, וחיים ויצמן היה המנהיג המורם מעם.

"בתנועת הפועלים היו ספקות האם יש טעם בחזרתו של ויצמן לראשות התנועה, אך בן גוריון ידע כי התנאים עדיין לא בשלו לתפיסת ההנהגה הארצית. באותם ימים כתב: 'אין אני מתאים, אין תנועתנו עדיין מוכשרה לקבל על עצמה תפקיד זה'. הוא קבע שחולשותיו של וייצמן ידועות, אך 'הוא איש גדול, יש בו רוח הקודש, יש לו עבר גדול ושמו גדול בעולם האנגלי, ועל כן עליו להנהיג את התנועה'". (הנשיא עמ' 313).

בן־גוריון בתבונתו הבין כי ארצות הברית תהא שליטת העולם הבאה, ותדחק את רגליה של 'האימפריה' הבריטית, אך בהווה עדיין הייתה זו בריטניה ששלטה מכוח המנדט בארץ ישראל, והייתה הגורם החשוב ביותר במזרח התיכון. לקשריו של ויצמן בצמרת השלטון הבריטי לא היה תחליף. סיבה נוספת לכך שבן־גוריון שאף להחזיר את ויצמן להנהגה הייתה כי כנפיו קוצצו לאחר ההדחה המשפילה ב-1931. ויצמן הפנים, כך קיווה בן־גוריון, את מגבלות הכוח ויהא מסוגל לשתף אותו בהנהגה.

הסתלקותם של הרוויזיוניסטים מההסתדרות הציונית סללה את דרכו של ויצמן חזרה אל ההנהגה: בן־גוריון העריך שהוא זקוק למנהיגותו המוכרת כדי להתחרות בצ"ח - הגוף החדש שהקים ז'בוטינסקי, ולכך הייתה גם השפעה על הסכמתו של ויצמן לשוב לתפקידו. הוא שטם את הרוויזיוניסטים בהם ראה את האשמים ברצח של ארלוזורוב שהיה בן טיפוחיו, גם אם לא בפועל, הרי בליבוי ההסתה נגדו.

חזרתו של ויצמן אל ההנהגה לא הייתה פשוטה כי ורה ושני בניו התנגדו לכך. ידידיו ממשפחות זיו ומרקס, שתרמו הון להקמתו של מכון זיו (לימים מכון ויצמן), ביקשו שיקדיש את אונו למוסד החדש ולמדע. גם ויצמן עצמו נקרע כל חייו בין התשוקה למדע והתשוקה לפוליטיקה. לאחר הדחתו ב-1931 עשה מאמצים כבירים כדי להדביק את הפער בידע המדעי והתקשה לעזוב את המעבדה. בזיכרונותיו כתב: "ידעתי כי מיד לאחר שובי לכהונתי אעמוד לפני הצרות הישנות. שוב אהיה השעיר לעזאזל של חטאותיה של הממשלה הבריטית". (מסה, עמ' 353).

האם היה זה החיידק הפוליטי שלא הרפה ממנו, או רגש האחריות הלאומית שחש שנתיים לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, בימי המצוקה הקשים של העם היהודי, שהחזירו אותו אל ההנהגה? תהא אשר תהא הסיבה – בספטמבר 1935 נבחר ויצמן פה אחד לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. בן גוריון נבחר לתפקיד יושב ראש הנהלת הסוכנות וההסתדרות הציונית, ומשה שרתוק נבחר לראש המחלקה המדינית. חלוקת התפקידים שנקבעה בקונגרס ה-19 התקיימה עד שנת 1946, ועל פיה וייצמן עסק במגעים מדיניים, בעיקר בבירות אירופה ובארצות הברית, ובגיוס כספים, ואנשי מפא"י ניהלו את הפעילות המעשית בתחומי העלייה, הביטחון וההתיישבות בארץ־ישראל. הקווים העיקריים של המדיניות הציונית נקבעו בהסכמה בין הצדדים, אך לא אחת לאחר חיכוכים לא קלים. חלוקת תפקידים זו נמשכה כל עוד מנהיגי היישוב סברו כי לקשר עם בריטניה חשיבות עליונה, וכי אי אפשר לקיימו בלי ויצמן. מעמדו הלך ונחלש במהלך השנים הבאות ככל שארצות הברית תפסה את מקומה של בריטניה, וככל שהבריטים נסוגו מההבטחות שבהצהרת בלפור.

בן־גוריון האקטיביסט, מתח כל השנים ביקורת על גישתו הפייסנית של ויצמן כלפי הערבים והבריטים. לאחר התקפותיו המילוליות נהג לשלוח אליו מכתבי הערצה: "גם בסערת מלחמה לא תרפה כמלוא הנימה אהבתי והערצתי אליך. שכינת עם ישראל שורה עליך. אתה עכשיו מלך ישראל. כתר מלכות ישראל זורח על ראשך. אהבתיך בכל ליבי ובכל מאודי". (שגב, עמ' 254).

עם ברל לוקר, שוויץ 1935, צילום לני זוננפלד

המרכז על שם אוסטר - בית התפוצות

לאחר שוך סערת מערכת הבחירות וקונגרס הניצחון, נחן דוד ופולה, בספטמבר 1935 בכפר בקרבת לוצרן, והוא הירשה לעצמו להתפייט כמו בימים שצעד אחר המחרשה בגליל: "ערפל שמן, כעין חלב אפור, תלוי הבוקר על הר ויער. מקהלת פעמוני פרות עולה מן הגיא. האוויר מצונן ולח. צוקי ההרים הרחוקים שטיפסו אתמול על מרומי האופק, נתכסו בצעיף אד דק מן הדק, כמעט סמוי מן העין". (בר־זוהר א', עמ' 328).
 

המרד הערבי

באפריל 1936 החלו המתקפות המאורגנות על היישוב היהודי שכונו 'המאורעות' או 'המרד הערבי', ובן־גוריון החל להפנים שאין מדובר בסכסוך על רקע כלכלי, אלא בעימות לאומי בעל שורשים עמוקים. הוא היה אקטיביסט בהשקפתו, וביקש להקים מדינה יהודית, אך לא היה עיוור לעימות שהתפתח עם ערביי ארץ־ישראל. במשך השנים ניסה לקיים פגישות עם מנהיגים ערביים, ובין היתר נפגש ב-1934 כמה פעמים בביתו של שרתוק עם מוסא אל־עלמי. כאשר בן־גוריון תיאר בפני בן־שיחו, כמיטב המסורת המתנשאת, את יתרונות הפיתוח שיביאו היהודים וכיצד הערבים ירוויחו מכך ענה לו אל־עלמי: "אני בוחר שהארץ תהיה עניה ושוממה אפילו עוד מאה שנה, עד שאנחנו הערבים נהיה מוכשרים בכוח עצמנו להפריחה ולפתחה". אל־עלמי התרשם מדמיון מסוים שמצא באופיים של בן־גוריון והמופתי חאג' אמין אל־חוסייני, והוסיף שחבל שהערבים לא הוציאו מתוכם בן־גוריון משלהם.

מוסא אל-עלמי, ממנהיגי התנועה הלאומית הפלסטינית,

משפטן ופקיד בכיר בממשלת המנדט הבריטית.

בן־גוריון זיהה במשבר שפרץ בעקבות השביתה הכללית של ערביי ארץ־ישראל, הזדמנות לבנות משק עצמאי. ביטויו המובהק היה הקמת נמל בתל אביב שינטרל את נזק השביתה בנמל יפו. כשהגיע לצפות בבניית הנמל החדש שטפה אותו שמחה ואמר שצריך להודות למופתי: "'מראה המזח כשהוא לעצמו – דיו לעורר ולפזר כל מצוקת נפש ורוח רעה' רשם ביומנו. עובר אורח אחד שאל אותו ביידיש אם אכן יהיה שם נמל. 'גם נמל וגם מעלוכע (מדינה) ' השיב בן־גוריון". (שגב, עמ' 253).

בן־גוריון התרשם שהערבים החלו את המרד באיחור, כי גלי העלייה הגדולים ובניית תשתית יישובית חיזקו את היישוב היהודי. מצד שני היישוב לא היה מאורגן דיו להגנה עצמית, ועל כן החל להתמקד בנושא ההגנה וההכנה הביטחונית לעימותים הצפויים.
ההתמקדות בענייני ביטחון החלה עוד במאורעות 1929 אך 'המרד הערבי' גרם לו להקדיש לנושא זמן רב יותר. בדצמבר 1936 זימן בן גוריון לביתו כמה מחבריו הקרובים: ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, זלמן ארן, ברל רפטור, וכן את נציגי ההסתדרות במרכז ההגנה: אליהו גולומב, דב הוז ושאול מאירוב (אביגור). דבריו של בן־גוריון באותה פגישה נשמעו כנבואה: הוא הזהיר מפני בגידתה של בריטניה, מהגזירות הצפויות ומפרוץ מלחמה עולמית נוספת. הוא צפה שהסכנה הצפויה איננה מערביי ארץ־ישראל אלא ממדינות ערב, וכי אין מדובר בפרעות אלא בשמד.

כדי להתגונן מפני מתקפה של צבאות סדירים המצוידים במטוסים ותותחים יש להתארגן לבנייה כוח רציני שגם יביא את הבריטים לשיח מעמדת כוח. הוא קרא לאמן את הנוער, ליצור תעשיה צבאית ולהיאחז בים, במדבר ובהרים. המוטו של היה ש"משקל הצדק עולה עם משקל הכוח המלווה אותו".

בעיצומו של המרד התכתב עם שרתוק ועם ג'יימס דה רוטשילד בלונדון על הקמת צבא יהודי. בן־גוריון התייעץ עם בזיל לידל הרט גדול המומחים הצבאיים בעולם, כיצד להקים צבא של עשרות אלפי צעירים יהודים. הוא חזה צבא קבע בו ישרתו 'חלק מטובי הכוחות האינטלקטואליים', וכן את שירות המילואים. התפתחותה המהירה של 'ההגנה', גיוסם של מאות נוטרים, חלוקת הנשק ביישובים ושגרת האימונים מילאו אותו גאווה, והוא אמר כי דווקא בשעות משבר מגלה היישוב את כוחו האמיתי.

 
תוכנית  החלוקה

המרד הערבי הגיע לקיצו כאשר נורי א־סעיד מעירק ומלכים ערביים דאגו שיסתיים בתואנה ש'ידידתנו הגדולה בריטניה תדאג לעשות צדק'. תוצאות המרד היו דלות: הכלכלה היהודית התחזקה, ארגון 'ההגנה' הגביר את כוחו, והבריטים לא נכנעו להם. המרד היה אלים, ובמהלכו נהרגו למעלה מ-400 יהודים, כ-200 בריטים וכ-5,000 ערבים, רובם במסגרת חיסולי חשבונות ותקיפת מתנגדים.

'המאורעות' הבהירו לבריטים, שעליהם לפתור בכל מחיר את 'בעיית ארץ ישראל'. תפיסת השלטון על ידי היטלר ב-1933, והתחזקותה של גרמניה הגבירו את להיטותם לסיים את העימות המדמם. כדרכה של מדינה בעלת מסורת שלטונית רבת שנים, הם מינו ועדת חקירה שבראשה עמד הלורד פיל, אך החבר הדומיננטי היה הפרופסור רג'נלד קופלנד, פרופסור להיסטוריה קולוניאלית באוניברסיטת אוקספורד.

ועדת פיל, שחבריה הגיעו לארץ בנובמבר 1936, שמעה עשרות עדים, ביניהם משה שרתוק, ויצמן, ז'בוטינסקי, מנהיגי הציבור האורתודוקסי ומנהיגים ערבים. בסוף ינואר 1937 סיימה את מלאכתה בארץ והדו"ח שהכינה חולל סערה. מסקנותיה שהוגשו לממשלת בריטניה ביוני 1937 כללו המלצה לחלק את ארץ ישראל שממערב לירדן לשתי מדינות. החלוקה המוצעת הקצתה 80% משטחה למדינה הפלסטינית, % 17 למדינה היהודית, וכ - % 3 לאזור הבריטי. הייתה זו הפעם הראשונה שדובר באופן מעשי על הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל.

רמז על רוח ההמלצה המתגבשת הגיע לאזניו של חיים ויצמן עוד לפני הפרסום הרשמי, והוא נמלא התרגשות. איש עדיין לא צפה את השואה, אך מצבם של יהודי גרמניה החמיר מיום ליום ושעריהן של מדינות העולם, כולל ארץ־ישראל המנדטורית, נסגרו בפניהם. מדינה, אפילו 'בגודל של מפית' עשויה להוות מעין מקלט זמני. הקמת מדינה יהודית הייתה חלומם של היהודים מאז ימי הגלות, והנה הגיעו ימות המשיח והחלום עומד להתגשם. אומנם הגשמה קצוצת כנפיים, על שטח כה קטן שספק אם אפשר יהיה להגן עליו, אך גם ויצמן וגם בן־גוריון האקטיביסט נמלאו תקווה. פרופ' קופלנד נשלח להיפגש עם ויצמן ולדון עמו בפתרון המסתמן, ולמען הזהירות קיימו את הפגישה בנהלל הרחוקה. הפגישה נמשכה שעות וכשיצאו החוצה עם ערב, פנה ויצמן למושבניקים שנקבצו סביבו ואמר בהתרגשות "חברים, היום הנחנו את היסוד למדינת היהודים".
הוועדה כללה בסיכומיה את ציטוט המשפט "מוטב להסתפק בחצי כיכר לחם מאשר להישאר רעב". אך דומה שההתנגדות לרעיון הקיפה ציבורים נרחבים. בצד הערבי ההתנגדות הייתה מוחלטת, אך גם בצד היהודי הייתה התנגדות קשה.

"קולות ה'נגד' גברו והבליעו את גמגומי ה'בעד': השמאל הרדיקאלי דחה את התוכנית ברוגז ונופף בהטפותיו ל'מדינה דו לאומית'. המפלגות הדתיות נופפו בתנ"ך, הרוויזיוניסטים - בסיסמאות שאפתניות. הימין המתון בהנהגת אוסישקין הישיש בן השבעים וארבע לא רצה לשמוע דבר על קיצוץ שטחים מארץ ישראל. הלא ציונים האמריקאים, בהשפעת וארבורג, התעטפו באצטלה פציפיסטית ותבעו לדחות את התוכנית, שתביא לשפיכות דמים בין יהודים לערבים. גם בקרב הציונים האמריקאים, שכבר בלטו בגישה רדיקאלית גוברת, עלו קולות ה'נגד'. כעבור חדשים אחדים יאשים ברנדייס את בן גוריון, שהוא 'עושה את שגיאת הרצל בעניין אוגנדה'. גם בתוך מפלגתו של בן־גוריון, בקרב חבריו בלב ובנפש, הונפו אגרופים נגד החלוקה: ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, גולדה מאירסון, בן־אהרון, שאול מאירוב התקוממו נגד התוכנית. בן־גוריון מצא עצמו בחזית אחת עם האגף המתון בתנועה הציונית - וייצמן, שרתוק, קפלן, לוקר, שפרינצק". (בר־זוהר א', עמ' 364).

בן־גוריון, שמסיבות של ריאליזם פוליטי תמך בתוכנית החלוקה, מצא עצמו אומנם בכפיפה אחת עם ויצמן 'היונה', אך ניצני חילוקי הדעות ביניהם כבר נבטו. לפולה כתב: "'ויצמן הוא אדם גדול, עם מעלות גדולים ועם חסרונות גדולים. אין איש אחר יכול לעשות מה שהוא עושה. יש לשמור אותו, ויש לשמור עליו, אבל הוא הכרחי בשביל תנועתנו, ואני מנסה להציל אותו משגיאות וכישלונות שהוא מסוגל להם'. מעריץ, פטרון, מזלזל – הכול גם יחד". (גולדשטיין, עמ' 352). 

ניתוח הדמויות השוללות את תוכנית החלוקה מול אלא שתמכו - מלמדת על ההתפלגות הצפויה של הכוחות הפוליטיים: סיעה ב' והשומר הצעיר היו בין הבולטים שבאומרי הלאו. הברית המוזרה בין טבנקין, איש 'ארץ־ישראל השלמה' עד סוף ימיו, לבין אנשי 'השומר הצעיר' שהתנגדו לתוכנית החלוקה בשל אמונתם במדינה דו־לאומית החלה באותם ימים. יותר מששללו את תוכנית החלוקה – הם שללו את מנהיגותו של בן־גוריון, ובמיוחד טבנקין שחש שבן־גוריון דחק אותו מעמדת המנהיגות הבכירה.

גם ברל כצנלסון, השותף השלישי להנהגה, שנדחק אף הוא לשוליים, ראה בתוכנית החלוקה מקום לבטא את ייחודיותו. ברל, שהיה חשדן מטבעו כלפי הגויים, התנגד לתוכנית. עבור בן־גוריון, זו הייתה מכה מוראלית והוא כתב ביומנו: "'ברל עומד בספקנותו. יש יסוד לא קטן לספקנות זו, ושום חשש לא זר לי. אך בספקנות בלבד לא עושים כלום'. לפי תגובתו של בן גוריון נראה כאילו חרב עליו עולמו. הוא הריץ מכתב ארוך ונרגש לברל. 'דבריך הממו אותי. הייתי נטרף ונטרד. כל הימים האלה הייתי שרוי בהרגשה מרה ואיומה. השביתה שחברינו השוללים יחד אתך ואת טבנקין, היתה בשבילי מהלומה אכזרית שאי אפשר לי למצוא לה כל הסברה והצדקה". (בר־זוהר א', עמ' 413).

למרות העלבון, ההתנגדות לתוכנית החלוקה תאמה את האינטרס של בן־גוריון של יצירת מצג לפיה התוכנית נכפתה על הציונים באופן שיחזק אותו במשא ומתן מול הבריטים. הוא עצמו חש התלהבות וכתב לבנו עמוס: "נכניס למדינה את כל היהודים שאפשר להכניס לתוכה. לפי אמונתנו העמוקה אפשר יהיה להכניס יותר משני מיליונים. נקים משק יהודי רב ענפים, חקלאי, חרשתי וימי. נארגן כוח הגנה משוכלל, צבא מובחר - אין לי ספק, שהצבא שלנו יהיה מהמובחרים בעולם - ואז אני בטוח, שלא ייבצר מאתנו להתיישב בכל שאר חלקי הארץ, אם מתוך הסכמה והבנה הדדית עם שכנינו הערבים ואם בדרך אחרת. מסקנתו של בן־גוריון - בסוף מכתבו: 'להקים מיד מדינה יהודית, אפילו לא בכל הארץ. השאר יבוא במשך הזמן, מוכרח לבוא". (בר־זוהר א', עמ' 358). עבורו הייתה תוכנית החלוקה חלק מתזת השלבים. עוד תחנה היסטורית. הוא זעם על שוללי החלוקה בימים שיהודים חיפשו מקלט מול שערים נעולים, וכתב כי הוא חרד מאוד: "הציונות מהלכת עכשיו לא על חבל, כי אם על חוט השערה. שוללי החלוקה חיים בגן עדן של שוטים". (בר־זוהר א' עמ' 359). לוויצמן שאמר שיש לוותר או על הגליל או על הנגב, ענה שעדיף לשמר את הגליל. הוא אומנם נחרד מגבולות תוכנית החלוקה, אך קבע שזה או החלוקה או גרוע מהחלוקה. לאחר העלאת תכנית החלוקה החלה הסוכנות להתעמק בתכנון של הקמת מדינה חדשה, ובן־גוריון אף התעמק בכתבי אפלטון בחיפושיו אחר תדרוך להקמת מדינה.

בן־גוריון הצליח למסמס את ההתנגדות בקונגרס העשרים שהתקיים בציריך ב-1937 במהלכו התקבלה הצעת פשרה שהעניקה למנהיגי התנועה סמכות לשאת ולתת עם ממשלת בריטניה על תוכנית החלוקה. הוא לא היה זקוק ליותר מכך, מה גם שלא רצה להיראות להוט מול הבריטים. התוכנית בוטלה בסופו של דבר, לא בשל שולליה מקרב היהודים, אלא בשל עמדת הבריטים שנסוגו מאימוץ מסקנות ועדת פיל. לימים אמר לגולדה בכאב, שאומנם התוכנית לא נפלה בגלל התנגדות 'אומרי הלאו' אלא מפני שצ'מברלין לא רצה במדינה יהודית. "אבל נדמה לי שאילו קמה מדינה זו – הייתה נמנעת השואה, כי היה מקלט פתוח לרווחה ליהודי אירופה, היינו נעשים צד לוחם למדינות ׳בעלות הברית׳, הערבים היו כולם נוטים להיטלר, והיינו בלי ספק כובשים כל הארץ והיו לנו אז כארבעה מיליון יהודים – רוב יהודי פולין, יוון, רומניה, ועוד וכל ההיסטוריה הייתה שונה אבל – אין תועלת בדיון זה״. (גולדשטיין, עמ' 372).

בריטניה נסוגה מהמחויבות שבהצהרת בלפור

הבריטים הגיעו למסקנה, לאור התעצמותה של גרמניה הנאצית, שמלחמה כוללת היא בלתי נמנעת, ושהצהרת בלפור ותמיכתם בציונים מסכנת את יחסיהם עם הערבים ועם העולם המוסלמי. המערכת האסטרטגית במלחמה זו הייתה שונה בצורה דרמטית מזו ששררה במלחמת העולם הראשונה שבמהלכה היהודים שירתו גם בצבאות הציר וגם בצבאות ההסכמה. במלחמה הקודמת היהודים חוזרו על ידי שני הצדדים שהאמינו שיש להם השפעה על הממשל האמריקני מצד אחד, ועל צמרת המהפכה הסובייטית מהעבר השני. הפעם היהודים היו קהל שבוי של בריטניה ובנות בריתה, ולא היה להם כוח מיקוח וכל אופציה אחרת. המוסלמים, ששני הצדדים חיזרו אחריהם. החלו להתחזק מהודו, עירק, סוריה, מצרים וארצות המגרב, ואהדתם הייתה נתונה לגרמניה הנאצית. המופתי חאג' אמין אל־חוסייני מצא מקלט בברלין משם שידר את דברי ההסתה שלו, ובעירק פרץ מרד פרו־נאצי. הבריטים התאמצו לשמר את נאמנותם, והיישוב היהודי הוא ששילם את המחיר.

צעד אחר צעד התנערו הבריטים מההתחייבות של הצהרת בלפור: הם הגבילו, בשעתם הקשה ביותר של היהודים, את העלייה באופן דרסטי. הטילו מגבלות על רכישת קרקעות, והחליפו את הנציב האהוד סר ארתור ווקופ, בסר הרולד מקמייקל אותו כינה בן־גוריון "איש נורא, הגרוע מכל הנציבים העליונים". בהתאם לאותה מדיניות על פיה יש לפייס את הערבים בכל מחיר - נשלחה לארץ באמצע שנת 1938 ועדת וודהד, עליה הוטל לכאורה לבדוק דרכים ליישום החלטות 'ועדת פיל', אך בפועל נשלחה כדי 'לקבור את תוכנית החלוקה'.

בניסיון לתווך בין הצדדים, או נכון יותר להראות לערבים שהם מפקירים את היהודים, כינסו הבריטים בשלהי 1938 את ועידת סנט ג'יימס. פקיד ששלח בטעות לוויצמן עותק מההחלטות אותן מתכוונת הממשלה להעביר, חשף את עומק השבר של היישוב. הייתה זו טיוטה של 'ספר לבן' שסעיפיו העיקריים היו הקמת מדינה ערבית בארץ ישראל בתום חמש שנים, הגבלת העליה במשך תקופת המעבר, והמשכה יהיה תלוי בהסכמת הערבים.

המנהיגים הציונים בוועידת סנט ג'יימס

ויצמן ובן־גוריון נפגשו לשיחה עם מלקולם מקדונלד שר המושבות שיזם את 'הספר הלבן' - בנו של ראש הממשלה לשעבר מטעם הלייבור, שנודע באהדתו לציונות. הוא היה נבוך מאוד מכך שתוכן ההחלטות הצפויות הגיע אליהם, וגמגם דברי התנצלות חסרי משמעות. טען 'שהכול ניתן עוד להשתנות, ושלא נקבל את הדבר בצורה טרגית כל כך'. אלא שהיהודים קיבלו את הדבר בצורה טרגית, והפעם צדקו. "בימיה האחרונים של הוועידה היה בן־גוריון נתון במתח פנימי כה גדול עד שנפל למשכב, ועלה שיעור הסוכר בדמו. הוא התקשה להתרכז ואף לא היה מסוגל לכתוב ביומנו. כשקם ממיטת חוליו, השווה במכתב לפולה את המתיחות שבה הוא נתון עתה לתקופות הקשות ביותר בחייו: מאסרו בוורשה והוא נער בן 17, רצח חבריו בסג'רה, גירושו עם חברו בן־צבי על ידי התורכים, הפרעות בירושלים ובתל חי. אך אף פעם לא עבר עלי מה שעבר במשך שלושת שבועות אלה". (בר־זוהר א', עמ' 391). 

​

שר המושבות מלקולם מקדונלד

ויצמן חש כי קשריו עם הפקידות הבריטית נפגעו, וכי מצא בלונדון 'פרעונים שלא הכירו את יוסף'. חברו הטוב, יאן מסריק השגריר הצ'כוסלובקי בלונדון, הזהיר אותו שהבריטים מתכננים את 'מכירת היהודים' ב'רוח מינכן' - כמו שהפקירו את מדינתו הקטנה והדמוקרטית מתוך פחדנות. הציע לו, בסרקזם מר, לרכוש בניין בן שלוש קומות בלונדון, אחד למסריק, השני לקיסר אתיופיה שאף הוא נבגד ונזנח על ידי הבריטים, והשלישי לוויצמן. האמת שהפרת ההבטחה לציונים לא הייתה המשכה של מדיניות 'מינכן' התבוסתנית. נהפוך הוא, באותה עת כבר היה לאנגלים ברור כי המלחמה עם היטלר היא בלתי נמנעת.

פרופ' אבינרי, קבע בהרצאתו, שבחורף 1938-9 חידשו הבריטים את גיוס החובה שבוטל לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה. מינואר 1939 עד ספטמבר התעשייה הבריטית נכנסה לייצור מואץ של טנקים, מטוסים ואמצעי לחימה. 
השלטונות קיבלו "החלטות אימפריאליות למשל שחשוב מאוד לשמור על הדרך להודו שעוברת דרך תעלת סואץ, ובריטניה בשנת 1939 נמצאת במצב של מלחמה עם המרד הערבי בארץ ישראל שיוצר התנגדות בעולם הערבי. מנהיגים ערביים מתחילים לפזול לעבר גרמניה הנאצית. הבריטים מקבלים החלטה עקרונית לפייס את הערבים וזו לא המשכה של מדיניות הפיוס אלא להיפך - הערכות למלחמה נגד היטלר.

בימי ועידת סנט ג'יימס הסביר שר המושבות מקדונלד לבן־גוריון בצורה ישירה ובוטה: 'אתה צריך להבין, אנחנו הולכים כנראה לקראת מלחמה בהיטלר, ובמלחמה הזו אנחנו זקוקים לערבים'... ריאל פוליטיקה בריטית ברורה. 'יש עשרות מיליוני ערבים, יש עשרות מיליוני מוסלמים בהודו. יש חמש מאות, שש מאות אלף יהודים בארץ ישראל. ושנית לערבים יש ברירה, ללכת עם מעצמות הציר, ללכת עם הנאצים. לכם אין... אתם תהיו לצידנו בכל מקרה משום שהיטלר הוא האויב שלכם. אתם אתנו והערבים אולי לא אתנו אז אנחנו צריכים לדאוג שיהיו אתנו".(מ. מ. 9 דקה 42).

בן־גורין המזועזע מבגידת הבריטים כתב: "מה לעשות, אם כן? 'אם, חלילה, תבוא הצרה - אין לנו אלא משען אחד ממשי - הישוב היהודי בארץ. אם תצא הגזירה להסגירנו למופתי - רק הישוב בארץ יכול להצילנו. כי רק הוא יכול לעמוד נגד הגזירה. ונגד הגזירה, צריך יהיה לעמוד לא בדברים, לא בהפגנות אלא במעשים ממשיים... יקום הנוער, הנוער בגיל והנוער ברוח, וירים נס המרד ויילחם'. בדברים אלה, שכתב לחבריו מלונדון הגשומה בראשית הסתיו של 1938, הסתמן המפנה שהתחולל גם בתפיסתו שלו. עד כה גרס בתוקף, שעל הישוב הארצישראלי להימנע מכל התנגשות עם הבריטים". (בר־זוהר א', עמ' 372).

היהודים נטשו בזעם את הוועידה שפרסמה את המלצותיה במחצית חודש מרץ 1939. באופן סימלי, באותה עת פלש היטלר למה שנותר מצ'כוסלובסקיה שאף היא נבגדה על ידי בריטניה.

בן גוריון נואש מבריטניה, והפנה את האנרגיה שלו לפעילות בארצות הברית שם הקים מגבית מסודרת, ואת תחילתו של הלובי היהודי. הוא כתב ביומנו שלאחר המלחמה לא אנגליה תקבע את גורלה של ההתיישבות בארץ ישראל, אלא ארצות הברית. לוויצמן הייתה דעה שונה כי חש רתיעה מהאמריקנים המתרחקים לדעתו מתרבות אירופה. הוא תיאר אותם "כגזע רובוטי של אדומי עור המגיח ועולה והוא חגור עוצמה אדירה". (בלומברג עמ' 107).
 

פרוץ מלחמת העולם השנייה

באוגוסט 1939 כבר היה ברור כי תפרוץ מלחמה - וויצמן נפרד בקול חנוק מדמעות מבאי הקונגרס ה-21 שהתקיים בג'נבה. ברגעים גורליים לעם היהודי חזר תמיד לשפת היידיש, ואיחל לצירים מפולין שמנת חלקם לא תהיה כגורל יהודי גרמניה. "חושך ואפילה סביבנו. אין לי תפילה אלא שנתראה כולנו בחיים. ואם נחיה, וזו תקוותי - תימשך עבודתנו". (בלומברג, עמ' 151). "הוא סיים את דבריו בהבעת תקווה: 'אוכל להגיד רק זאת: עמנו נצחי וארצנו נצחית. אנו נעבוד, נילחם ונחיה, עד יעברו ימי הבלהות. להתראות בשלום'. הצירים קמו לכבודו ומחאו כפיים, רבים הזילו דמעה, והמושב הסתיים בשירת 'התקווה'. ממרחק השנים היטיב וייצמן לקבוע כי באותו שבוע 'נבלעה צרת היהודים ונסחפה בצרת העולם'". (מ. מ. 10).

בספטמבר 1939, בהיותו על הספינה שהחזירה אותו ארצה שמע בן־גוריון על פרוץ מלחמת העולם השנייה. בהגיעו ארצה קרא אליו מיד את דב הוז ואליהו גולומב ודן עמם על הקמת צבא יהודי. בחושיו הנבואיים, חזה שמלחמת העולם הראשונה הביאה את הצהרת בלפור, והמלחמה הזו תביא להקמת מדינה יהודית. אך חזון לחוד ומציאות לחוד: הבריטים קיימו את הבטחותיהם לערבים והחלו לרדוף את היישוב היהודי. באוקטובר 1939 תפסו את המ"ג, 43 לוחמים ששבו מאימון בהם משה דיין, אסרו אותם בכלא עכו ודנו אותם לתקופות מאסר ממושכות. בפברואר 1940 פרסמו את חוק הקרקעות הדרקוני.

בן־גוריון יזם שביתה כללית והפגנות המוניות שבהם היו פצועים והרוגים. התנהל ויכוח על אופן ההתמודדות עם השלטון הבריטי בין האקטיביסטים בהם פישמן מימון, אוסישקין וגולומב מול המתונים בהם שרתוק, קפלן, שפרינצק, לבון ואחרים. באפריל התקיים דיון של שמונה שעות ובן־גוריון התעקש שיש מקום רק לציונות לוחמת, ולא לציונות של דיבורים. ארתור רופין כתב ביומנו שבן־גוריון מוכשר ומסור, אבל קנאי העלול לגרור אותנו לתהום, ושבמקומו יבוא שרתוק.

בחודשים המעטים שבין פרסום 'הספר הלבן' (מאי 1939) עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) - הידרדרו יחסי היישוב היהודי והשלטון הבריטי לשפל שלא היה כדוגמתו. מוסדות היישוב נתנו לראשונה אישור לפעולות אנטי בריטיות כמו העלאת יישובי חומה ומגדל מבלי לבקש את אישור השלטון, הגברת קצב ההעפלה ואף שימוש באש כדי לפגוע במתקנים בריטיים .

בראשית יוני 1939 הצליח בן־גוריון להשיג את אישורה של הנהלת הסוכנות להקמת הפו"ם, ראשי תיבות של פעולות מיוחדות. גוף חשאי שהוקם בתוך 'ההגנה' כמחתרת בתוך מחתרת, ותפקידו היה לשמש זרוע חשאית לפעילות אנטי־בריטית. הפו"ם פוזר חודשים ספורים לאחר מכן עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, וכפי שהסביר בן־גוריון ליצחק שדה מפקד היחידה: "עידן 'הציונות הלוחמת' החל אמנם, אך לפני שיילחם על מדינתו, היה על העם היהודי להילחם על קיומו". (בר־זוהר א', עמ' 401). במלחמת העולם השנייה היה על היישוב לקחת בחשבון שמחברי 'הספר הלבן' הם גם הלוחמים העיקריים נגד היטלר שנשבע כי "מלחמה זו תהיה סופו של הגזע היהודי".

למדיניות 'ההבלגה' שההנהגה כפתה בזמנים שונים אל מול האלימות הערבית, היו מתנגדים רבים כי היא נגדה את הרצון הטבעי לנקמה. אברהם תהומי מירושלים פרש עם חבריו מ'ההגנה' ב-1931 בגלל התנגדותם למדיניות זו, והקימו את 'ארגון ב'. בן־גוריון, שכידוע הוא לא נתן לאף גורם לחרוג מתחום שליטתו, ראה בהם איום ותיאר את מפקדי הקבוצה כאלמנטים בלתי אחראיים: 'מורדים במלכות ישראל' ו'כנופייה'. לאחר משא ומתן שניהל עמם, נחתם באפריל 1937 הסכם על פיו מחצית מחברי הארגון שבו ל'הגנה', והשאר השתייכו לארגון שנקרא האצ"ל.

בציבור הרחב החלה להלך האימרה על שלוש אסכולות ביטחוניות בישוב: 'רק כך' - של אצ"ל ולח"י. 'גם כך' של אחדות העבודה, הרוב במפא"י, חלק מהציונים הכלליים בראשות משה סנה,  ו'לא כך' – של 'השומר הצעיר', חלק מהציונים הכלליים, והמיעוט במפא"י עם אליעזר קפלן ופנחס לבון. (בר־זוהר א', עמ' 537).

הפגנה ב-1939 Matson Photo Service, photographer

​
לאחר פרוץ המלחמה חזר לביקור בבריטניה אך התקשה לפעול כי הכול היו עסוקים במלחמה, וגורלה של ארץ ישראל לא היה על סדר היום. הלורד מוין, שר המושבות החדש, הציע להקים מדינה יהודית בפרוסיה המזרחית לאחר המלחמה. מיואש עשה דרכו לארצות הברית אך גם שם לא רווה נחת:

חוגים בדלניים הסיתו נגד היהודים, בהשפעת תועמלנים נאציים, וטענו שהיהודים מנסים, למען האינטרסים שלהם, לגרור את ארצות הברית למלחמה לא לה. ראשי הקהילה שמרו על כן על פרופיל נמוך. רבים מבני האליטות של יהדות ארה"ב, בעיקר יוצאי גרמניה שהתעשרו והתבססו בחברה האמריקנית הגבוהה, היו בעלי השקפת עולם ליברלית ופציפיסטית ולא התלהבו מהרעיון הציוני. היה עליו להילחם בהשפעה של מאגנס ושליחי 'השומר הצעיר' שהטיפו למדינה דו־לאומית. המוני היהודים שהיגרו מתחום המושב, שאהדו את הרעיון הציוני, היו בשלבי התערות בחברה האמריקנית, וארץ ישראל לא הייתה בראש מעייניהם.

בביקורו השני בארצות הברית, בנובמבר 1941, הלך הרוחות השתנה בצורה דרסטית, והוא התקבל כמנהיג שהכל מבקשים את קרבתו. הידיעות מאירופה השפיעו על דעת הקהל היהודית, וההמונים ערגו להנהגה מיליטנטית. פליקס פרנקפורטר, שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית, מיועציו של הנשיא רוזוולט ומי שנחשב לאחר מותו של ברנדייס לדמות החשובה ביותר בציונות האמריקנית, הביע אמון מלא בבן־גוריון. הוא הבטיח לסייע לו, ואמר לו: 'לך יש לא רק האמונה אלא גם החכמה'. זמן קצר אחרי הגיעו, אירעה המתקפה בפרל הארבור, וארצות הברית הצטרפה למלחמה.
 

העימות עם חיים ויצמן

יחסיהם של בן־גוריון וויצמן ידעו עליות ומורדות. היכרותם החלה בברית שכרת ויצמן עם תנועת הפועלים שהטיבה עם שני הצדדים: תנועה דינמית, חזקה שמנהיגיה מוכשרים אך אינם מוכרים מחוץ לקהלם, חברה למנהיג בעל שם עולמי, נערץ ברחבי העולם על ידי יהודים ומדינאים זרים, אך חסר גיבוי מפלגתי. בן־גוריון העריץ את ויצמן, ואילו הוא מצדו לא העריך במיוחד את מנהיג הפועלים המחוספס והאמביציוזי.
היו ימים בהם בן־גוריון כתב לו מכתבי הערצה כמו בעת ששיתפו פעולה בהגנה על 'תוכנית החלוקה', או בימי העימות עם הבריטים בוועידת סנט ג'יימס: אז כתב בן־גוריון לוויצמן כי 'נמר נשקף מפניו', וב-1937 כתב לו: "'אין לך צי וצבא, ולא הכתירו אותך בווסטמינסטר, אבל עיני העם העברי רואות כתר מלכות ישראל זורח על ראשך. כל ימי אהבתיך. אהבתיך בכל ליבי ובכל מאודי'.
 
האומנם? ב-1927, לאחר הקונגרס הציוני החמישה עשר כתב ביומנו: 'הפעם בא הקץ לשלטון הפטישיזם האישי של וייצמן. בפעם האחרונה יכול היה וייצמן להגיד לקונגרס את פתגמו. Cest a prendre ou a laisser מקווה אני, שבקונגרס הבא יאמר זאת הרוב, שיתכוון אז לוייצמן'". (בר־זוהר א', עמ' 326).  תסכולו רב השנים של בן־גוריון ניזון גם מכך שרבים מחבריו בהנהגת מפא"י כלוקר, קפלן, ושפרינצק היו מנאמניו של ויצמן. גם העובדה שוויצמן התקבל אצל מנהיגים כצ'רצ'יל ורוזוולט, בעוד הוא נאלץ להסתפק בפגישות עם אנשי הפקידות, לא הועילה ליחסיהם.

ועידת בילטמור

ויצמן הגיע לניו-יורק באפריל 1942 לאחר ששכל את בנו מייקל, טייס בחיל האוויר הבריטי שמטוסו נעלם במהלך קרב אווירי. הוא פרסם מאמר, עוד בינואר 1942, ב'פוריין אפיירס' המצדד בהקמת קומונולת יהודי בארץ ישראל אחרי המלחמה.
שני המנהיגים שיתפו פעולה בקידום רעיון הקומונוולת היהודי - מונח מעורפל זה נבחר מפני שאפשר לפרשו בכמה מובנים: דומיניון בתוך חבר העמים הבריטי, מדינה עצמאית, או אפילו מדינה במסגרת פדרציה ערבית. לאחר שהשניים גיבשו את ההחלטות מראש ובהסכמה - נאספו במאי 1942 לוועידה במלון בילטמור בניו יורק. היה זה מעין קונגרס בעידן שבו לא התקיימו קונגרסים בגלל המלחמה, ומפגן כוח של התנועה הציונית.

ויצמן נאם ראשון, אבל הנאום החשוב היה של בן־גוריון ששטח את תוכניתו למדינה יהודית. הוא אומנם השתמש בביטוי קומנוולת, אך קבע שהסוכנות היהודית תקבל את האחריות על העברתם ויישובם של הפליטים, התחייב שיתקיים שוויון מלא לכולם, ולכל עדה תהיה אוטונומיה בנושאי דת וחינוך. הוא התחמק מתשובה לשאלה האם הישות המדינית תהיה חלק מקונפדרציה מכל סוג שהוא.

וייצמן התקבל בוועידה בכבוד מלכים, ובישיבת הנעילה העניק לו סטיבן וייז שי את טבעתו של תיאודור הרצל, כסוג של הכתרה כיורשו וממשיך דרכו של הרצל בהנהגת התנועה הציונית. הציונים ראו בוועידת בילטמור הצלחה גדולה, מפני שהפגינה ברבים את אחדותם ואת השפעתם הגוברת בקרב הקהילה היהודית. אולם, זמן קצר לאחר נעילתה פרץ מאבק אישי קשה בין ויצמן לבן־גוריון, שהתפתח לוויכוח חריף על דרך מימושן של החלטות הוועידה. בן־גוריון ראה בהחלטות הוועידה התווית דרך למאבק בבריטים, הקמת צבא עברי, פתיחת שערי הארץ לעלייה והקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל. ויצמן שנבהל מהפירוש הקיצוני, לדעתו, להחלטות ועידת בילטמור קבע שאסור להתגרות בבריטים. בן־גוריון גם זעם על כך שוויצמן ממשיך במגעים מדיניים תוך שהוא מתעלם ממנו. במיוחד הפריע לו שהוא לא הצליח, למרות מאמציו, להיפגש עם הנשיא רוזוולט, ואילו ויצמן כן זכה לפגישה בבית הלבן.

העימות בין שני האישים מחריף

ביוני 1942 החליט בן־גוריון שהגיעה השעה להתעמת עם וייצמן בגלוי. הוא שלח לו איגרת שבו הודיע שהחליט להפסיק לשתף עמו פעולה, מפני שווייצמן פועל לבדו בלי דיווח ובלי התייעצות. ויצמן הכחיש בתשובתו את הנטען, וקבע שבן־גוריון מתוסכל כי שליחותו בארצות הברית נכשלה, ומן הראוי שיחזור לארץ. בן־גוריון דרש בירור לפני שהוא מעלה בפני הנהלת הסוכנות את הדרישה לסלק את ויצמן מתפקידו. הבירור התקיים בביתו של סטיבן וייז בסוף יוני 1942, כמה ימים לאחר שהכוחות הבריטים נכנעו לפני רומל בטוברוק.
 
המנהיגים שנכחו בחדר נדהמו מעוצמת העוינות שהפגינו שני המנהיגים בשעה הקשה ביותר בתולדות העם היהודי. בן־גוריון חזר וטען שוויצמן פועל על דעת עצמו, אף טען שהוא נוהג כ'פיהרר', רמז שהוא נאמן לבריטניה יותר מאשר לציונות ומתח ביקורת קשה על משנתו המדינית. ויצמן הפגוע ענה כי: "לא ידעתי שיש בי פגימה בשל דבקותי בדרכו של אחד העם. אני לוקה בשל חטא שחטאתי כשעשיתי לי אותו לרב והתאבקתי בעפר רגליו. לפני הצהרת בלפור הוא הבהיר לי דברים רבים. אני גאה לומר שהשפעתו עלי טרם פגה". (הנשיא עמ' 408). הוא גם  דרש שבן־גוריון יחזור ארצה.

חילופי האשמות

ויצמן כתב למקורבו ברל לוקר: "נוכחותו של בן־גוריון כאן הייתה גורם מרגיז ומקור פירוד מאז שהגיע לפני שמונה חדשים. הוא במצב מתמיד של עצבנות, מתח עצבני אשר הופכת כל פגישה, אם בוועד החירום או במקום אחר להתפתלויות של מוסד לחולי רוח'. 'הוא פשוט ירד מן הפסים'. עוזרו הנלהב, וייסגל, הריץ לעורך ה'פלסטין פוסט', מכתב חריף ומעליב בו כתב: בן־גוריון רואה עצמו בשני התפקידים של גנדי ונפוליון, הגם שלאף אחד מהם אין לו, לדעתי, כשרון רב... קחוהו חזרה לארץ ישראל. אין בו כאן שום תועלת ארורה, רק השפעה מפריעה ומרגיזה, העלולה לגרום עוד נזק. החיסרון העיקרי שלו הוא שאין לו חוש הומור ויש לו תסביך משיחי ארור'". (בר־זוהר א', עמ' 458).

לא רק בן־גורין השתמש במילה פיהרר בעיצומם של ימי האימה. גם ויצמן עצמו לא בחל בהשוואות לא ראויות: "התבוננתי בבן־גוריון בשימת לב בזמן שהותו כאן, התנהגותו הזכירה באורח מכאיב דיקטטור קטן, טיפוס שאתה פוגש לעתים כה קרובות בחיים ציבוריים כעת. הם כולם בנויים באותה צורה ברורה: חסרי חוש הומור, דקי שפתים, מוגבלים מבחינה מוסרית, פנאטים ועקשנים, כפי הנראה מתוסכלים באיזו שאיפה, ואין דבר יותר מסוכן מאיש קטן, המטפח את תרעומתו באורח מופנם". הוא תקף את השקפותיו האקטיביסטיות של בן־גוריון: "רעיונות ז'בוטינסקי היו רק 'מים וחלב' לעומת דעותיו, והאשים אותו גם ב'פאשיזם מסוכן'". (בר־זוהר א', עמ' 459).

ההבדלים בהשקפות העולם של ויצמן ובן־גוריון: היחס לבריטניה, פנייה לדעת הקהל מול משא ומתן עם המנהיגים, ואקטיביזם מול מתינות פוליטית.

הפילוסוף ישעיהו ברלין, ששהה באותה עת בארצות הברית כדיפלומט ואיש ביון בריטי, היה ממעריציו של ויצמן, אבל גם ניהל שיחות ממושכות עם בן־גוריון. באותם ימים תמך לחלוטין בדעתו של ויצמן, אך לאחר שנים כתב שבדיעבד נוכח לדעת שבן־גוריון צדק בהערכותיו:
נימוקי ויצמן נראו בעיניו כטיעון שאין להפריכו, אולם נתבררו כמוטעות, ואילו על בן־גוריון כתב: "שהיה קרוב יותר להבנת הכוחות הפועלים. מבחינות שונות חלק בחריפות על וייצמן: הוא לא נתן אמון באדירי ארץ, לא בצ'רצ'יל ולא ברוזוולט ולא בשום מנהיג או מפלגה או ארץ לא יהודיים. בן־גוריון האמין שיהודי ארץ ישראל יהיו מסוגלים להדוף בכוחות עצמם התקפות ערביות בלתי נמנעות, לפחות למשך זמן מה. הוא נתן אמון רב בתמיכת יהודי אמריקה - ההמונים היהודים, ולא המנהיגים, שהיו בעיניו אנשים קטני אמונה ואופי. ההמונים, משולהבים על ידי דמותה של מדינה עצמאית, יוכיחו את עצמם כבעלי ברית חזקים הרבה יותר בליבם ויעילים הרבה יותר מן הפוליטיקאים החזקים, שאותם עשוי ויצמן לשכנע או להקסים. כשבן־גוריון דיבר בנימה זו, בהתפרצויות קצרות וחריפות, מודגשות על ידי הפסקות שתיקה אינטנסיביות אף יותר, שבהן היה שקוע בתוך עצמו ומהורהר - היה זה כאילו חזון אחרית הימים שאחז בו, עלה על כושר הביטוי שלו. 'הדיפלומטיה', אמר בן גוריון, 'פניותיו הסבלניות של וייצמן להיסטוריה ולתבונה הן נשק מיושן, מדינאי העולם מאזינים, אך אינם עושים מאומה. בסופו של דבר, ינהגו אנשים אלה בהכרח - אף ידידים בדוקים כמו צ'רצ'יל וסמאטס ואמרי והשאר - לפי האינטרסים הלאומיים של ארצותיהם; הם לא יהיו מוכנים לעזור ליהודים בימי שמש וסגריר... רק היהודים עצמם, רק כוחם המרוכז בארצות הברית ובארץ־ישראל יעמדו להם בכל מצב - בסופו של דבר, תוכל התנועה לסמוך עליהם בלבד". (בר־זוהר א', עמ' 449).

פרופ' מיכאל בר­זוהר אמר בהרצאתו על דבקותו של ויצמן בבריטניה: "הייתי אומר שהחיסרון הגדול של ויצמן היה גם היתרון הגדול שלו: הוא היה כל כך מקובל באנגליה. גם השיג מהאנגלים כל כך הרבה. הם התייחסו אליו כאל מלך. יש ארוחת ערב אחת בה השתתפו כולם. כל מנהיגי בריטניה. לויד ג'ורג', בלפור, מקדונלד וצ'רצ'יל. בסוף הארוחה קם צ'רצ'יל ואומר 'אנחנו כולנו תלמידיו של ויצמן, אנחנו נעשה כל מה שהוא יאמר לנו כי הוא המנהיג שלנו'. איפה נשמע דבר כזה? אדם זר, שהוא לא אנגלי, לא שייך לפוליטיקה הבריטית ויש לו מעמד והשפעה אדירה באנגליה". (מ. מ. 11  דקה 18).
 
אך "מלחמת העולם השנייה שמה קץ לעידן שבו פרח ויצמן. קץ לעידן של הנועם, של ההליכה השלווה, השקטה. השיחות עם מנהיגים וסוג מסוים של מנהיגים.. התחילה תקופה חדשה: אלימה יותר, תוקפנית יותר, בוטה יותר ולתקופה הזו ויצמן לא יכול היה להסתגל". (מ. מ. 11 דקה 37).

באותם ימים ויצמן עדיין לא הפנים את שינויי העיתים, ולא אווה לחלוק את המנהיגות עם מי שאמור היה להיות שווה לו במעמדו. בן־גוריון לא רצה בו כמנהיג, אלא כמכשיר של התנועה, כנציג, שיוכל לדבר בשמה עם הבריטים. ויצמן היה מודע לכך שכולם רוצים 'לשמור' עליו, והתלונן שבחרו מנהיג ולא נותנים לו להנהיג, אלא רוצים להנהיגו.

ההערכה המקובלת היא שבן־גוריון טעה טעות טקטית כשהתעמת עם ויצמן במגרשו שלו. המנהיגות המקומית החלה להכיר ולהעריך את בן־גוריון, אך ויצמן עדיין היה מורם מעם, וזכה לגיבוי מלא מצידם.

פרופ' יוסי גולדשטיין כתב על חשבון הנפש של בן־גוריון בתום 14 חודשי שהייתו מחוץ לארץ־ישראל: "האיש המפוכח והחכם הזה יכול היה לסכם את מאזן התועלת של נסיעתו ולהסיק שלא היה חיובי במיוחד. ליעד המיידי שאליו חתר - הסכמת בריטניה להקמת יחידות צבא יהודיות - לא הגיע בשלב זה ובוודאי לא השיג הקלות בגְזרות 'הספר הלבן'. בגִזרת ארצות הברית היה המצב מתסכל עוד יותר. לא נראה באופק כל סיכוי שהממשל ילחץ על בריטניה לשנות את מדיניותה כלפי הציונות. מלבד זאת, הוא לא תרם דבר להנהגת ציוני אמריקה בשהייתו הארוכה שם, ואולי אף הזיק לה, שכן המאבק בוויצמן פגע באחדותה. גם בלאו הכי הייתה מפוצלת לזרמים ולכיתות, והוא היה מן המנסים לאחדה, ללא הצלחה. הוא אפילו לא הצליח לאחד את יהדות אמריקה הלא-ציונית בנושא התמיכה ביישוב. הידיעות על הטבח השיטתי שנעשה ביהודי אירופה והתקרבות צבאות רומל לארץ ישראל הגבירו את תסכולו. הנושא היחיד שאולי השיג בו הישג כלשהו היה החלטות ועידת בילטמור. היעדים שהציב לציונות ועמד עליהם מאז סוף שנות השלושים התקבלו שם כמעט במלואם: הדרישה לביטול 'הספר הלבן' לאלתר ופתיחת שערי הארץ לעלייתם של מיליוני יהודים; הקמת צבא עברי וכינון מדינה יהודית כ'קומנוולת'. עם מאזן לא מספק זה הוא שב ארצה". (גולדשטיין, עמ' 471). עם זאת פרופ' מיכאל בר זוהר, קובע בהרצאתו כי השקיעה הברורה של ויצמן והתחלת עידן בן גוריון החלו לאחר העימות הקשה בין שני האישים.

כששב בשלהי 1942, במסלול מפותל בשל המלחמה דרך אפריקה והודו, נתקל בצד המכוער והגזעני של האימפריאליזם הבריטי, וכתב שהתבייש להיות 'אדם לבן'.

בן־גוריון לא נרגע מהעימות עם ויצמן, וגם לאחר שובו דרש בתוקף להביא לפיטוריו של יושב הראש. חבריו, שרבים מהם היו מנאמניו של ויצמן, התנגדו לכך בתוקף. ברל, שכונה על ידי אניטה שפירא "האיש המופקד על ריסונו של בן­ גוריון בהתפרצויות הוולקניות שלו", זעם ואמר שבשעה קשה כזו לעם היהודי, אין זה ראוי לעסוק באיש זקן וחולה. ויצמן כהגדרתו היה 'פיגורה של העבר' ויש להניח לו.

ויצמן התמוטט גופנית ונפשית, אושפז באוגוסט 1942, ולאחר מכן החלים במקום נופש בהרים והתנתק מפעילות.

בן גוריון הצליח, בנובמבר 1942, לאשר את החלטותיה של ועידת בילטמור על פי הפירוש המקסימליסטי שלו, לאחר שגבר על המתנגדים הן בתוך מפלגתו שלו והן במפלגות האחרות: אנשי שמאל כקפלנסקי, ציזלינג וטבנקין נמנעו. יעקב זרובבל מ'פועלי ציון שמאל' העלה תכנית משלו ונציג העלייה הגרמנית הצביע נגד. התוכנית אושרה בהנהלת הסוכנות ובוועד הפועל הציוני, שמה שונה באופן חגיגי ל'תוכנית ירושלים', והיא הייתה למדיניות הרשמית של התנועה הציונית. המשמעות המעשית, הייתה מתן אור ירוק לעימות עם בריטניה מתוך ציפייה לסיוע פעיל מצד ארצות הברית.

ויצמן לא שב ארצה, גם לאחר שהתאושש, וחזר על התנגדותו לפירוש המקסימליסטי של בן־גוריון להחלטות בילטמור. לבלאנש 'באפי' דאגדייל, אחייניתו של הלורד בלפור, אמר כי בן גוריון הפך "'משוגע לגמרי בשנאתו אליו ובחוסר האמון בו' וכי לא ייסע לארץ ישראל 'להילחם במטורף בשטחו שלו'". (מימון עמ' 499).

ביוני 1943 שב ויצמן לנהל משאים ומתנים מדיניים בשמה של ההסתדרות הציונית. בן־גוריון חזר ודרש לפטרו ואיים בהתפטרות כי לדבריו ויצמן 'אינו מסוגל לעמוד מול גוי', וכי הוא גורם נזקים בשיחותיו. הטיח כלפיו דברים המעוררים גיחוך לאור דרכו העתידית שלו עצמו, ואמר שהוא שולל ש'חד בדרא' (אחד בדורו) ינהל את העניינים ללא התייעצות עם שותפיו להנהגה. כאשר חבריו בהנהגת מפא"י סרבו לדרישתו לסיים את הברית עם ויצמן – הוא התפטר מראשות הנהלת הסוכנות.

הקרע בין שני המנהיגים היה לעובדה והרב פישמן מימון הזקן, העיוור למחצה והחולה, נשלח באונייה ללונדון מוכת הפצצות בימי הבליץ כדי לפשר בין שני מנהיגי האומה בשעה הקודרת ביותר בתולדות העם היהודי. הרב מימון היה אחד האנשים הקרובים ביותר לדוד בן גוריון, אך היה לו קשר טוב גם עם ויצמן.

ויצמן עם הרב פישמן מימון

בתו היחידה של הרב, ההיסטוריונית גאולה רפאל, נלוותה אליו למשלחת הפיוס שכללה גם את משה שרתוק וד"ר שמורק, וכתבה על כך בביוגרפיה שהקדישה לאביה: "למרות חילוקי הדעות והמזג, הייתה כאן משיכה טבעית לוויצמן, יליד מוטולה שליד פינסק, שהיה ספוג עממיות יהודית שורשית, ונמצאה בקלות לשון משותפת עם הרב מימון יליד עיירה קטנה בבסרביה וחניך ליטא". (מימון עמ' 513). לרב מימון גילה ויצמן את ליבו כי מעולם לא חש את התפילה 'אל תשליכני לעת זקנה' כמו בימים האחרונים. בוויכוח שהתנהל ביניהם אמר ויצמן כי הוא  מאמין שהמטרה האמיתית של הציונות היא הקמת מדינה אך: "אין לנפנף בנושא המדינה היהודית כל העת. את השם המפורש אין להזכיר יום-יום. כהן גדול עשה זאת פעם בשנה כשנכנס לקודש הקודשים. היות ואיש מאתנו אינו רואה עצמו ככהן גדול – ואת קודש הקודשים לא בנו – יש לנהוג בחסכונות בשם המפורש". (מימון עמ' 531). משלחת הפיוס הצליחה במשימתה, ובשנת 1944 חזר ויצמן ארצה, השלים עם בן גוריון, נשבע לתוכנית בילטמור, ובן־גוריון חזר בו מההתפטרות מראשות ההנהלה הציונית.



ויצמן זכה לקבלת פנים של ראש מדינה, אך גילה שאין לו כוח פוליטי מאחוריו, והלך הרוחות בציבור לא תאם את הקו הפוליטי הפייסני שלו. היוצרות התהפכו, ומרגע זה היה זה ויצמן שהתלונן שבן־גוריון אינו משתף אותו במהלכיו המדיניים. השניים השלימו לכאורה, וויצמן תמך במהלכיו של בן־גוריון אל מול אלו שכונו 'הפורשים'.

מאיר וייסגל דאג, לקראת יום הולדתו ה-70 של ויצמן, לגיוס סכום עתק באותם ימים, של מיליון דולר, שאפשרו הרחבה משמעותית של מכון זיו למדע. בהסכמת משפחת זיו שונה שם המכון ל'מכון ויצמן למדע', וביוני 1946 הניח ויצמן את אבן הפינה. מעתה, התמסר למדע, והיה לדמות נערצת אך חסרת השפעה על המהלכים ההיסטוריים.

בן־גוריון היה למנהיג הבלתי מעורער, וברל כצנלסון כתב עליו: "בן גוריון זכה להיות המביע את הרגשת הציונות. את זאת מרגיש הישוב, האנשים הפשוטים, הציונים באמריקה, אנשים רחוקים קצת - יש עטרה הניתנת לאדם, היא ניתנה לבן־גוריון בשנים אלה, יש דברים כאלה, שאין הם שאלה של בחירה או אי בחירה באיש". (בר־זוהר א', עמ' 468).

העימות עם טבנקין ואנשי סיעה ב'

בינואר 1887 נולדו ברל כצנלסון וקרוב משפחתו יצחק טבנקין בבוברויסק שבבלארוס, ושלושה חודשים לאחר מכן נולד בפלונסק דוד גרין, לימים בן־גוריון. בתחילה חלקו שלושת הרעים, את השלטון במפלגת מפא"י אותה הקימו בכוחות משותפים, אך במהלך השנים תפס בן־גוריון את המקום הראשון. ברל קיבל את הדין והיה לאידאולוג של התנועה, אך טבנקין סירב להשלים עם הפיחות במעמדו והתמרד. הוא חיזק את התנועה הקיבוצית, שלט ב'הקיבוץ המאוחד', וחברו אליו יצחק בן-אהרון, ישראל גלילי, אהרון ציזלינג ובת-שבע חייקין. גם הפועלים העירוניים, שמאסו בשליטת מפא"י על מועצות הפועלים ועל חלוקת העבודה בימי אבטלה קשה, הקימו כוח אופוזיציוני מקומי שכונה סיעה ב', שחברה ל'קיבוץ המאוחד' בהנהגת טבנקין. הייתה זו ברית בין אנשי הקיבוץ האליטיסטים לפועלים קשי יום. ברל נהג לשבת אינקוגניטו במטבח הפועלים שבמרתף בית ברנר והקשיב לשיחותיהם ולתלונותיהם של מי שהממסד קיפח. שרגא נצר, ששלט במנגנון של המפלגה סיפר בזיכרונותיו כיצד אנשי סיעה ב' הצליחו לכבוש ב-1937 את השלטון במועצת פועלי תל אביב – יפו, וכיצד הקים עם חבריו את סיעה ג' כדי להילחם בהם ובנטייתם לפילוג. בזיכרונותיו כתב: "ב"ג וברל כצנלסון לא התערבו במאבק זה שבין הסיעות במשך שנתיים. ב"ג אמר כי הוא רואה את הסיעות ככנופיות ואותנו כראשי כנופיות. אולם לאחר שנתיים של עמידה מן הצד הוא שינה את דעתו והתחיל להאזין ביתר תשומת לב לאזהרות שלנו". (מפנקסי, עמ' 48).

עוצמת הרגשות בעימות בין הפלגים על שאלות של תקנון הבחירות ויחסי הכוחות בין הסיעות אינו מובן בימים שהמשרפות באושוויץ עבדו ללא הפוגה. בן־גוריון אומנם כתב לטבנקין:
"דברים שנראו לנו קודם כהרי הרים מאבדים את ערכם עלינו לחשוב רק על דבר אחד: כיצד להעביר את סירתנו במבול הזה, אשר כל המעצורים נמוגו מפניו". (שפירא ברל, עמ' 571). אך כאשר דרישותיו לא נענו, ואנשי סיעה ב' איימו בפילוג גילה לוחמנות כלפי חבריו למפלגה שהייתה מנותקת מהזמן ומהמקום, ואיים: "זה יהיה לא רק פירוד המפלגה בלבד. המפלגה לא תוותר על שום תא בהסתדרות, על שום תא באגודה מקצועית, על שום קואופרטיב, על שום מושב, על שום קבוצה, על שום חבר. ולא נוותר על חברים בעין חרוד, ולא נוותר על חברים ביגור, נילחם על כל נפש". (ברל, עמ' 682).

אפילו, ההפצצה הקטלנית של מטוסי חיל האוויר האיטלקי בתל אביב בעיצומו של דיון סוער, לא ציננה את הלהבות. כנס המפלגה בכפר ויתקין בו הובן כי הפילוג הוא בלתי נמנע אירע בימים שמונטגומרי אירגן את כוחותיו לקרב הגדול מול כוחותיו של רומל בצפון אפריקה. גם הצלחותיו של הצבא הנאצי בטוברוק, שאיימו על קיומו של היישוב, לא מנעו ויכוחים עד השעות הקטנות של הלילה על דקויותיו של משטר הסיעות במפלגה.

זלמן ארן תהה האם היה זה מאבק על דרך לשם שלטון, או על שלטון לשם דרך, אך למען האמת היה לעימות בין טבנקין לבן־גוריון גם פאן אידאולוגי: טבנקין תקף במועצת מפא"י בירושלים במרץ 1944 את תוכנית בילטמור וטען שהיא שכפולה של תוכנית החלוקה לה התנגד כי אימוצה הוא ויתור בפועל על ארץ ישראל שמעבר לירדן. בישיבה סוערת רצופה קריאות ביניים נאם טבנקין בלהט קנאי על שלמות הארץ: "אף פעם לא חתמתי ולא אחתום, שלא יהיה שום ישוב יהודי בעבר הירדן המזרחי. ארץ ישראל על שני עברי הירדן! ארץ ישראל בגבולות מהלבנון ועד סיני, מהים ועד המדבר, כמדינה יהודית, להצלת היהודים, לתקומת היהודים, לזכות קיומם. זכות קדושה, יהודית, אנושית, גם כשיש פה ערבים, בלי להוריד מהנוף הארצישראלי אף פלח ערבי". (בר־זוהר א', עמ' 481). בן־גוריון לא נותר חייב והאשים את טבנקין, שבשל התנגדותו לתוכנית החלוקה ב-1937 נותרו יהודי אירופה ללא מקלט שאליו יוכלו לברוח ולהציל את נפשותיהם.

הנימוקים להתנגדותו של טבנקין לתוכנית בילטמור היו הפוכים מאלו של ויצמן, שחשש מקרע עם בריטניה, וטען שבן־גוריון הכניס להחלטות בילטמור את כל 'דעותיו הקיצוניות'. האבסורד הוא שטבנקין חבר, בהתנגדותו למנהיגותו של בן־גוריון, לאלו שהתנגדו לתוכנית בילטמור כי דגלו במדינה דו־לאומית כאנשי 'השומר הצעיר' ופועלי ציון שמאל. 'רק לא בן־גוריון' היה המוטו שאיחד את אנשי ארץ־ישראל השלמה עם חברי 'השומר הצעיר'.

פרופ' גולדשטיין כתב: "הייתה קירבה אידאולוגית בין בן־גוריון וברל יותר מאשר שותפיו החדשים של טבנקין. גם תוכנית החלוקה הייתה עדיין ביצה שלא נולדה. 'נמצא אפוא שהמאבק במהותו היה על שליטה, סמכות ועל כוח'. כפי שהסביר ברל בחוכמה: 'כל ההסברות הרציונליסטיות אינן מסבירות כלום. כשבשם אקטיביזם פוליטי פורשים מדוד בן-גוריון?". (גולדשטיין, עמ' 495).

בן־גוריון ניסה בכל דרך למנוע את הפילוג אך כאשר ציזלינג אמר בכנס בכפר ויתקין באוקטובר 1942 ש"מפלגת פועלי ארץ ישראל לא תתקיים בלעדינו" - הבין שהפילוג הוא בלתי נמנע.

מבחינת בן־גוריון ההתנגדות לתוכנית בילטמור של טבנקין האקטיביסט עם יערי וחזן, היה הקש ששבר את גב הגמל. סיעה ב' הקימו את מפלגת 'אחדות העבודה', (הם בחרו במתכוון בשם ההיסטורי של המפלגה שקדמה למפא"י), ובן־גוריון הסתער על המשימה למחוץ את מתנגדיו, ולנצח אותם בקלפי. לשם כך גייס את כישרונו בניהול קמפיינים, ואת שיטתו להרחיב את בסיס התמיכה לקהלים חדשים.

על שיטת מפא"י כתב אהוד בן עזר: "הם היו ראשונים שבנו פריפריה לא־הסתדרותית בשכונות, בקרב המעמד העובד העני, הבלתי־מאורגן. הם פעלו גם בקרב עובדים שלא הצטרפו להסתדרות, בעיקר מן המעמד החצי־בינוני, בעלי־מלאכה קטנים, חנוונים, ואלה הרחיבו את הבסיס של המפלגה והעלו אותה לאותה הגמוניה". (בן עזר עמ' 97). היה זה המשכו של הקמפיין "ממעמד לעם" בו פעל כדי להשתלט על ההסתדרות הציונית. ההתנערות מהסוציאליזם והסיסמאות של מלחמת המעמדות עלתה שלב כאשר פנה ישירות אל המעמד הבינוני הנמוך, בני אותה בורגנות שאותה נהג להשמיץ. שותפיו הפוליטיים החדשים לא היו יפי הבלורית מהקיבוץ, אלא אנשי מנגנון כשרגא נצר שהזהיר אותו כל הזמן שאנשי סיעה ב' זוממים לפצל את המפלגה. כשהוכח שצדק אמר לו בן־גוריון כי הוא ינהל את הסוכנות היהודית (ולימים ממשלת ישראל) ושרגא את המפלגה, וכך היה.  הוא גם קרב את שמעון פרס, בחור כבן עשרים שהיה מזכיר תנועת 'הנוער העובד' וחולל סנסציה כאשר הצליח לשנות בה לטובת מפא"י את הרוב של 90% שהיה לסיעה ב'.

עם שרגא נצר

ברל שקע בדיכאון כי חש שמיטב הנוער, אלו שהוא אמור להיות מורה הדרך שלהם, נטשו אותו ותמכו בטבנקין ושקעו בהערצה העיוורת לברית המועצות ול'שמש העמים'. ברל אמר כי טוב בגידול סייחים, ואילו טבנקין בניהול סוסים.
בן־גוריון לעומתו התמלא אנרגיה, הסתער על מערכת הבחירות והצליח לגייס כ-15000 איש למפלגה שבאו במקום 8000 החברים שעברו לסיעה ב'. מפא"י ניצחה ניצחון מוחץ בבחירות לאסיפת הנבחרים, ולוועידת ההסתדרות וכוחה של סיעה ב' (אחדות העבודה) ירד מתחת לשליש שהיה מובטח לחבריה במפא"י לפני הפילוג.

בביוגרפיה של שרגא נצר נכתב: "'אחדות העבודה' נשארה כל השנים מפלגה אליטיסטית, קטנה, שבסיסה 'הקיבוץ המאוחד', בעוד מפא"י הפכה, עם הקמת המדינה ותקופת העליות ההמוניות, ובהנהגת בן־גוריון – למפלגת המונים המאגדת ומייצגת סקטורים שונים אשר העניקו לה כוח אלקטוראלי, אך גם טשטשו את זהותה האידיאולוגית, והעצימו את מנגנוניה". (בן עזר, עמ' 134-5). 

האם בן־גוריון היה מאושר מניצחונו? בפועל הוא נעזב על ידי רבים מבעלי בריתו - האקטיביסטים התקיפים, חברי הקיבוצים, מיטב כוחות ה'הגנה', שהיו מאורגנים במסגרת הפלמ"ח שרבים מהם עברו למפלגתו של טבנקין.

יצחק ואווה טבנקין ויוסף זלצמן משמאל

בוועידת 'פועלי־ציון', וורשה 1905

הוא לא היה מסוגל לחוש כלפי שותפיו החדשים לפעילות המפלגתית את הקשר הרגשי שהיה לו עם טבנקין שבביתו שבוורשה החל את פעילותו הפוליטית בגיל צעיר. על מהות הקשר בין שני הניצים - בן-גוריון וטבנקין, אפשר ללמוד ממכתב שכתב בן-גוריון לרעו/אויבו בעיצומם של העימותים הקשים:
"יצחק, המרחקים, ההתנכרות, הזרות, חוסר המגע בין האנשים הקרובים אולי ביותר – ואולי האנשים הקרובים האחרונים שנשארו מהדור ההוא, וכשהם כבר מתכוננים או מזומנים ללכת לקראת חבריהם שהלכו בלי שוב – זהו גורל מר, משונה, ועוד בימים אלה, בשנה זו... זה שנה תמימה (ואיזו שנה) לא ראיתיו, לא שמעתיו, לא ראני ושמעני, והנה אנו חיים – במרחקים המלאכותיים והמרים שהקימונו סביב עצמנו – בתחושה אחת והכרה אחת: ולא ידעתי מה יותר תמוה ומה יותר אמיתי – אם הזרות או הזהות?
חזק ואמץ
ברצון אחיך ־ חברך 
ד.ב.ג.". (אביב חלדו, עמ' 412).

למרות הגעגוע, בן־גוריון היה קשוח בהתמודדות עם אלו שפרשו ממפא"י. לאחר קום המדינה יעדיף בן־גוריון קואליציה עם תנועת 'המזרחי' לה יוותר בנושאי דת ותקציבים ובלבד שיוכל להותיר את שותפיו לשעבר באופוזיציה. הוא יקרב אותם רק כאשר יזהה איום חדש כתוצאה מהתחזקות הקשר בין מנחם בגין ליוצאי ארצות ערב, שבעבר תמכו בו מול טבנקין ואנשיו.
 

העימות עם 'המחתרות'

בשנות המלחמה הראשונות לא ראה בן־גוריון במי שכינה 'פורשים' - איום המצדיק מאבק בכל מחיר. יחסו השתנה ב-1944 לאחר שמנחם בגין הכריז על מרי נגד הבריטים. רק אז חזר להתבטאויות כגון "מהרסים ומחריבים, המסייעים בזדון או בשגגה לאויבי העם העברי״. אף על פי כן לא אישר לראשי 'ההגנה' לממש החלטות בנושא שיתוף פעולה עם הבריטים נגד אנשי אצ״ל ולח״י. מתנדבי הפלמ״ח והש״י החלו באימונים לקראת הפעילות הזאת כבר ב - 20 באוקטובר1944, אך הוא עדיין היסס.
״המתנה האחרונה שנשלח לשרידים באירופה היא שיהודים שוחטים זה את זה. אנחנו צריכים להרוג אחד את השני? מה קרה? קודם כול לא מלחמת אזרחים בין היהודים. בארץ זו יש עוד אויב - ממשלת המנדט, ואיני מוכן להצטרף לאויב זה כדי להילחם באויב היהודי״. (גולדשטיין, עמ' 501). 

התמונה השתנתה לאחר רצח הלורד מוין, ידידו הקרוב של צ'רצ'יל, בנובמבר 1944 על ידי אנשי הלח"י. היה זה לאחר שצ'רצ'יל הזמין את ויצמן לסעודה במעונו הכפרי, והשמיע באוזניו הבטחה מפורשת בדבר 'חלוקה טובה' של הארץ כולל הנגב. 'בסוף המלחמה תקבלו את השזיף הגדול ביותר שבפודינג' הבטיח לידידו. הרצח ערער את אמונו של המנהיג שאמר כי לאחר תמיכה רבת שנים בציונות יצטרך אולי לחשב את דרכו מחדש.

הלורד מוין בצעירותו

טרור נגד הבריטים בזמן המלחמה היה בעיני בן־גוריון כתקיעת סכין בגבו של בעל ברית וסיכון המאבק הציוני. בן־גוריון נתן אור ירוק למה שכונה 'הסזון', ומנובמבר 1944 ועד פברואר 1945 נמסרו לבריטים מאות מלוחמי המחתרות.
גרינבוים ופישמן מימון התנגדו למהלך, סנה וגולומב תמכו, ובגין קרא לאנשיו להבליג כדי שלא תפרוץ מלחמת אחים. אין ספק שהסזון הכתים את תולדות חייו של בן-גוריון, אף כי טען עד סוף ימיו כי עשה מעשה נכון שהיה ״הכרח מר וטרגי".
 

מות ברל

בן 57 היה ברל במותו, ובן־גוריון חש שמוות זה הוא חלק מהשבר והטרגיות של התקופה. מחלות, תשישות ודיכאונות היו מנת חלקו של ברל עד לאותו יום באוגוסט 1944 בו נדם ליבו החולה. השואה, מלחמת העולם, מצב היישוב והמשבר הקשה שעברה המפלגה שעל הקמתה עמל - פגעו בבריאותו.

ברל מימין עם אייב קאהן ובן־גוריון משמאל

דוד הכוהן, שבישר לבן־גוריון על מותו של ברל, כתב בזיכרונותיו: "הזעזוע שעבר היה קשה מנשוא. כקפיץ מתוח נרתע, צנח אחורנית. ראשו נתקל בקיר. חזר ונתיישב מולי כמאובן".(גולדשטיין, עמ' 512).  הוא התעלף ודיבר רק כאשר התבקש להספיד את ברל. גולדה סיפרה שברל היה היחיד שבן־גוריון התחשב בדעתו ואף אהב אותו.
הייתה ביניהם שותפות רבת שנים, "עם זאת, הקרבה ביניהם לא הייתה 'חברות' בגרסתה המקובלת. בן-גוריון לא ידע כדבר הזה. אם נצמצם את ההגדרה של 'חברים' לחוג בני האדם שנפגשים עמם, מבלים בחברתם, שופכים את הלב לפניהם וכדומה, אפשר לומר שלא היו לו חברים. הוא נפגש עם בני אדם כל העת, אך תמיד למען צורך אמיתי - ולא, חלילה, למען הקשר האנושי עצמו. מטבעו הנזירי הוא לא היה יכול לקיים 'לוקסוס' מעין זה. היה בכך בזבוז זמן מבחינתו. עם ברל היה דן ימים ולילות בנושאים שעל סדר היום, אבל רק אם חשב שיש בכך להועיל להחלטות העומדות על הפרק. על מצוקותיו ועל תהיותיו לא דיבר בן-גוריון עם אחרים, למעט אולי עם נשים מרכזיות בחייו - ופולה לא הייתה בכללן. אין פלא אפוא שהגדיר  את ברל 'המצפון והפה - המוח והלב של תנועתנו', ״הארי שבחבורה', 'מורה הדור' של התנועה. רק טבעי הוא ואין פלא שקונן לפני חבריו במרכז המפלגה: 'כמה קשה ומעיק יהיה הנטל בלעדיו'". (גולדשטיין, עמ' 513). 



אניטה שפירא תארה את ההבדל בין שני האישים: "את בן גוריון היו בני דורו מתארים כמי שהרכיב ספי עיניים לעיניו,  וכאותו סוס ההולך הישר בתלם - רואה רק נתיב אחד. כאשר הקדיש בן גוריון את עצמו לתפקיד, ראה בו את מוקד חייו, ויחד עימו את מוקד חיי האומה. הוא לא ידע שיחה בטלה, לא קרא ספרות יפה, לא התעניין בשאלות תרבות ולא נתן דעתו על בני אדם. לא כן ברל! דומה שדברים לאין ספור עניינו אותו ומשכו את תשומת ליבו: מדיניות והתיישבות, אורחות חיים ולשון הדיבור, מנהגים קדומים והווי מתגבש; היסטוריה יהודית והגות מודרנית; ספרות יפה ושירה, עברית ולועזית; תמונות במוזיאון וכתבי יד עתיקים; מנהיגי פועלים וחברי תנועות נוער. לא היה גבול לסקרנותו וליכולת הספיגה שלו של חוויות חדשות ואנשים חדשים. בשום תקופה מתקופות חייו - להוציא, אולי, תקופת עבודתו בגן הירק בכנרת לא התמסר בשלמות למלאכה אחת בלבד... שום דבר אנושי לא היה זר לו. בתור מנהיג היה עושר עצום זה של הבנה וידיעה, רגש ועניין, שמור לו לרעתו. הוא טבע בחותמו מפעלים הרבה והאנשים הרבה יותר - אולם מעולם לא התרכז עד הסוף במלאכה אחת". (אביב חלדו, עמ' 727-8).

תוך מספר שנים איבד בן־גוריון את ברל, את גולומב שנפטר ביוני 1945, ארלוזורוב שנרצח ביוני 1933, ודב הוז שנהרג בדצמבר 1940. ויצמן אותו העריץ ושנא בו בעת - הזדקן וחלה וטבנקין, שותפו לדרך מאז נעוריו, רחק ממנו. הוא נותר לבדו.

ובכל אותם ימים – המלחמה נמשכה ושואת היהודים לא נעצרה

התקווה לשינוי במדיניות האנטי בריטית כלפי הציונות, שנעורה לאחר שצ'רצ'יל אוהד הציונות החליף את צ'מברלין, ראש הממשלה הבריטי המזוהה עם הכניעה להיטלר באביב 1940 – נגוזה. היא התחלפה באכזבה, כי במלחמתה של בריטניה באויב הנאצי לא היה מקום ליצירת קרע עם העולם הערבי והמוסלמי. הקורבן הראשון של המדיניות העוינת היה הקצין הבריטי, אוהד הציונות אורד וינגייט, שהורחק מארץ ישראל. "'הוא היה המום, מיואש ומורתח', כתב בן־גוריון וניחם אותו בהבטחה: 'אם דברנו יקום, ויקום צבא יהודי - הוא יעמוד בראשו'".(בר־זוהר א', עמ' 376). 

בן־גוריון נסע ללונדון בעיצומן של ההתקפות האוויריות שכונו 'הבליץ', והביע ביומנו התפעלות ללא גבול מאומץ ליבם של הבריטים. הוא העריץ את צ'רצ'יל עליו כתב שהוא: "שליח גורל, קולו של המצפון הבלתי־מנוצח, שהציל את עמו ואת העולם'. מכיר אני את הוויכוח הנצחי, אם האדם יוצר את התקופה או התקופה את האדם. ללא צ'רצ'יל הייתה אנגליה מובסת - עם כל מה שהיה נובע מכך לגבי העולם. ההיסטוריה הייתה שונה לחלוטין לולא קם צ'רצ'יל". (בר־זוהר א', עמ' 429).
עד נובמבר 1942 הייתה תחושה שהיטלר עומד לנצח וגורלו של העם היהודי, גם בארץ ישראל, נחרץ. גלגל המלחמה התהפך כשהרוסים כיתרו את הגרמנים בסטלינגרד, ומוטנגומרי ניצח את כוחות רומל בקרב אל־עלמיין בנובמבר 1942.
צ'רצ'יל כתב על הניצחון שהביא לאנחת רווחה ביישוב היהודי: "לפני אל־עלמיין לא ידענו ניצחון. אחרי אל־עלמיין לא ידענו עוד תבוסה. זה אינו הסוף של המלחמה, אין זה אפילו תחילת הסוף, אבל אולי זהו סוף ההתחלה".

ההקלה שיהודי ארץ־ישראל חשו, לוותה באכזבה מכך שהבריטים המשיכו, וביתר שאת לאחר הניצחון באל־עלמיין, לממש את מדיניות 'הספר הלבן' ולמנוע את הרחבת הכוח היהודי.

חוסר עקביות ומבוכה אפיינו את שיתוף הפעולה הצבאי בין בריטניה ליישוב היהודי. בן־גוריון אמר ש'נילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה בהיטלר, ונילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן'. נשמע טוב, אך היישום היה בעייתי. גם המדיניות הבריטית נעה בין שיתוף פעולה לבין התנערות מהיישוב היהודי ומהמחויבות על פי הצהרת בלפור. בעבר התקיים פעולה סמוי בין הממשל ל'הגנה', ובשיאו במהלך המאורעות, גויסו כעשרים אלף 'נוטרים' שהתאמנו בנשק שהופקד במחסני היישובים. גם הקמת הפלמ"ח, ושליחת הצנחנים הארצישראליים אל מעבר קווי האויב התאפשרו בזכות סיוע בריטי.

המאבק על הקמת 'הבריגדה':

בקיץ 1941 התקרבו כוחותיו של הגנרל הגרמני רומל אל ארץ ישראל, ושלטונות הצבא הבריטי חימשו את יהודי הארץ ושיתפו אותם בהכנות להגנתה מפני פלישה. ההתנדבות היהודית לצבא הבריטי גברה, אך למרות דרישות מנהיגי היישוב, המתגייסים לא זכו לשום הכרה רשמית כקבוצה לאומית. צ'רצ'יל, שדעת הקהל בארצות הברית הייתה חשובה לו, נענה סוף סוף בספטמבר 1940 לבקשתו של ויצמן להקים גדוד שישחזר את ימיו היפים של 'הגדוד העברי' מימי מלחמת העולם הראשונה. אך לאחר שחלה התקדמות בהכנות להקמת היחידה היהודית, נכנע צ'רצ'יל ללחצם של ראשי הצבא והקמת היחידה נדחתה בנימוק השיקרי של 'מחסור בציוד'. רק חודשים לפני כניעת האויב, הוא הודיע לשרתוק וויצמן על הקמת הבריגדה שאנשיה הצטרפו למלחמה בשרידי הצבא הגרמני בצפון איטליה. בפועל תרומתה החשובה של הבריגדה הייתה בהכשרה הצבאית שרכשו לוחמיה, בארגון מבצע ההעפלה ובסיוע לשארית הפליטה.

הניצחון המסתמן על האויב הנאצי לא שיפר את היחס הבריטי, כי במשרד החוץ כבר חשבו על מעמדה של האימפריה הבריטית השוקעת ביום שלאחר המלחמה. בן־גוריון הבין כי מעתה והלאה היישוב היהודי צפוי להיאבק למען הקמת של המדינה היהודית - גם בבריטים וגם בערביי ארץ ישראל הנתמכים על ידי מדינות ערב. בנאומו בפני חברי אספת הנבחרים הרביעית אמר: ״אנו מוכנים להרג ולא נוותר על שלושה דברים: על חירות העלייה יהודית, על זכותנו לבנות שממות מולדתנו, על עצמאותו המדינית של עמנו בארצו״. (גולדשטיין, עמ' 532).

'אל תשמח, ישראל, אל גיל כעמים'

"במאי 1945 היה דוד בן גוריון בן ה-58 מהלך ברחובותיה של לונדון המוכה וההרוסה ומתבונן בהמונים המשולהבים, שהתכוננו לחגוג את הניצחון על גרמניה הנאצית. כששב לדירה הקטנה המרוהטת, ששכר ברובע קנסינגטון, רשם ביומנו: 'ציפו היום להכרזת יום הניצחון. העיר מתקשטת. דגלים. חג באוויר. המלחמה באירופה נסתיימה היום בתפיסת גרמניה. מחר צ'רצ'יל מכריז זאת! אבל - 'אל תשמח, ישראל, אל גיל כעמים', ולמחרת כתב רק שורה אחת: 'יום הניצחון - עצוב, עצוב מאוד'".(בר־זוהר א', עמ' 510). 
 

שעת כושר היסטורית להקמת המדינה היהודית

בן־גוריון נותר המנהיג הבלתי מעורער אף ששהה בשנים 1945 ו-1946 מחוץ לארץ ישראל במשך 559 ימים. הוא עזב את הארץ לתקופה כה ממושכת כי בחושיו הפוליטיים חש את שעת הכושר ההיסטורית שאסור שתוחמץ: הוא ידע שאפשר לנצל את ההלם הראשוני מגילוי זוועות השואה כדי לפרוץ קדימה, ולקדם את הקמתה של המדינה היהודית.

הציפייה לקיומם של שניים - שלושה מיליון פליטים יהודים בתום המלחמה נגוזה כשהתבררו ממדיה המפלצתיים של השואה. מצב זה הפנה את תשומת לבם של מנהיגי היישוב אל כשבע מאות וחמישים אלף יהודי ארצות האסלאם, אשר מצבם הלך ונעשה רגיש ככל שהסכסוך עם הערבים התלהט.

יוצא ממשרד המושבות 

בנובמבר 1944 שם בן־גוריון את פעמיו לבולגריה ולרומניה כדי לדון בעלייתם של הניצולים. הבריטים פנו לרוסים בדרישה למנוע את כניסתו לרומניה, אך בבולגריה הוא התקבל כמלך היהודים. אפילו לאחר השואה, עדיין שררה האמונה בכוחם של היהודים להשפיע על דעת הקהל ומנהיגי המערב. אך גם בבולגריה נחל אכזבה כי הפקידים הקומוניסטים, רבים מהם יהודים, אמרו לו שהרוסים לא יאפשרו ליהודי בולגריה לעלות לארץ.

כניסתו נמנעה גם לפולין, ובאוקטובר 1945 ביקר במחנות העקורים בגרמניה, בחברת הרב הראשי של צבא הכיבוש האמריקני. הניצולים נאספו סביבו, שרו, קראו קריאות שמחה ובכו. הוא דיבר אליהם ביידיש, קולו נחנק ועיניו מלאו דמעות, ומדי פעם הפסיק את נאומו, כשרק יבבות חנוקות נשמעו מהקהל. לאחר הנאום הם הקיפו אותו באהבה ומסרו לו פתקים עם דרישות שלום לקרוביהם בארץ, שאותם אסף ודאג להעביר ליעדם. בדרכו חזרה העתיק ליומנו ביידיש את 'שיר הפרטיזנים' של הרש גליק, ואת 'העיירה בוערת' של גבירטיג - שני משוררים שנספו בשואה אך שיריהם הפכו להמנוני הניצולים. פתיחת שערי הארץ הייתה משאת נפשם ומלחמתם המשותפת של הניצולים והמנהיג שקבע שלתנועה הציונית שלושה מקורות של עוצמה: כוחו ונחישותו של היישוב העברי, התמיכה של יהודי ארצות הברית שהזעזוע הוציא אותם מאדישותם, ומצבם העגום של העקורים, ניצולי השואה, שחיו בתנאים קשים באירופה. חולשתם וגורלם המר היוו מנוף להפעלת דעת הקהל נגד השלטון הבריטי שמנע את עלייתם ארצה.

ימים של תהפוכות פוליטיות

ב-8 למאי 1945 הוכרז על סיומה של מלחמת העולם השנייה באירופה, זמן קצר לאחר מותו של הנשיא רוזוולט באפריל 1945. את מקומו מילא הארי טרומן ממדינת מיזורי שלא היה מקושר לקהילה היהודית כקודמו. רוזוולט היה אומנם משענת קנה רצוץ, שהעניק הבטחות מרחיקות לכת גם למנהיגים יהודים וגם לאבן סעוד שליט סעודיה, אך חוסר המידע על יורשו הדאיג את מנהיגי הציונות.

בן־גוריון צפה אומנם שבעתיד תתפוס ארצות הברית את מקומה של האימפריה הבריטית הגוועת, אך באותם ימים היו עיניו נשואות למערכת הבחירות בבריטניה. בתום מלחמת העולם השנייה – הייתה בריטניה עדיין הגורם החשוב ביותר באזור, השליטה בפועל בארץ ישראל ובחלקים גדולים של המזרח התיכון. צ'רצ'יל, אבי הניצחון על הנאצים, גילה אהדה לציונות, אך ויצמן ידידו חש שהוא מתחמק ממנו בלחץ שריו שביקשו לפייס את הערבים.

בסוף יולי 1945, בעודם מפליגים לוועידה הציונית הראשונה שהתקיימה בבריטניה לאחר המלחמה, שמעו מנהיגי הציונות על תבוסתו המפתיעה של צ'רצ'יל, וניצחונה המוחץ של מפלגת הלייבור. שיטת הבחירות העניקה ללייבור רוב מכריע והיא לא נזקקה לשותפים קואליציוניים. הציונים צהלו, אך בן־גוריון הזהיר את חבריו שלא יפתחו אשליות בנוגע למדיניות של הלייבור. הוא זכר היטב את מדיניותה האנטי ציונית של ממשלת הלייבור של רמזי מקדונלד ב-1930 והספר הלבן של שר המושבות פאספילד.

לשר החוץ בממשלת הלייבור מונה ארנסט בווין, איש האיגודים המקצועיים, שלחם בימי ממשלת מקדולנד, בעוצמה רבה נגד מדיניות הספר הלבן של ממשלת הלייבור. בווין הורה לאנשיו בפרלמנט להצביע נגד ההגבלות על העלייה ורכישת הקרקעות על ידי יהודים בעקבות דיל פוליטי שערך עם דב הוז, שנשלח מטעם ההסתדרות ותנועות הפועלים לייצגם בבריטניה: ברובע וייטצ'אפל התרכזו רבים מהיהודים העניים שברחו ממזרח אירופה, וכאשר הנציג הנבחר של הרובע מת, דאג הוז לתמיכה במועמדו של בווין בתמורה לדרישה לבטל את החקיקה האנטי ציונית של ממשלתו. לחברי הפרלמנט מהאיגודים המקצועיים לא היה עניין מיוחד בדקויות של חוקי הקרקעות ומכסות העלייה בארץ רחוקה, והם הצביעו כאיש אחד, על פי הוראתו של בווין, נגד מדיניות הספר הלבן של הלורד פאספילד. הדיל בין הוז לבווין היה חשאי ובעל פה, ועורר כעס עצום ביישוב ובשכונת וייטצ'אפל, שם לא הבינו מדוע הציונים תמכו במועמד הלייבור ולא במועמד של הליברלים שהיה יהודי וציוני. אסיפת בחירות של מועמדו של בווין, בה נכחו הוז וברל כצנלסון שביקר בלונדון, פוצצה בידי הרוויזיוניסטים והבונדיסטים. רק לאחר זמן הבינו את משמעות הדיל שהיווה ניצול יעיל של האלקטורט היהודי.

בווין היה בן לאם חד הורית שעבדה כמשרתת ומתה בהיותו בן שמונה. הוא עבד למחייתו מגיל 11 כעוזר לעגלון, ונבחר למזכ"ל איגוד העובדים בעל העוצמה של עובדי התחבורה. בממשלת האחדות בראשותו של צ'רצ'יל קנה את עולמו כשמילא בהצלחה, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, את תפקיד שר העבודה והשירותים הלאומיים. קלמנט אטלי שנבחר למרבה ההפתעה, וברוב ברור במקומו של צ'רצ'יל - מינה את בווין לתפקיד היוקרתי של שר החוץ למרות חוסר ניסיונו בתחום. בווין שסיים את לימודיו בגיל 11 והתקשה בכתיבה וקריאה, היה לממונה על עובדי משרד החוץ – ילדי השמנת של האליטות הבריטיות, בוגרי בתי הספר הפרטיים והאוניברסיטאות הטובות ביותר.

אטלי, להבדיל מבווין המחוספס, נולד למשפחה אמידה, למד בבית ספר יוקרתי ומשפטים באוניברסיטת אוקספורד. הוא היה לסוציאליסט לאחר שנחשף במקרה לתנאי החיים הקשים של עניי עירו. ההצלחה המפתיעה של הלייבור ומנהיגה האפור נזקפו לזכות מסע תעמולה שהציב במרכז את האזרח הקטן ומצוקתו שנבעה מהמצב הכלכלי הקשה מנשוא שבריטניה נקלעה אליו לאחר תום מלחמת העולם השנייה. האימפריה הענקית שהשתרעה על פני רבע משטחו של כדור הארץ, וכונתה 'האימפריה אשר השמש אינה שוקעת בה לעולם' מפני שבכל עת תזרח השמש לפחות על חלק ממנה – הייתה במצב של קריסה. היה זה עידן התעוררות העמים שביקשו הגדרה עצמית ועצמאות, והממשלה לא הייתה מסוגלת לממן את העימות עמם בגלל גרעון עצום שנבע משנות המלחמה. אטלי הבטיח לבוחרים רשת ביטחון סוציאלי מ'העריסה ועד לקבר', ומיצב את מפלגתו כמי שבכוחה להוביל את בריטניה לבנייה מחדש לאחר המלחמה. השמרנים התרכזו בתעמולתם באישיותו של צ'רצ'יל - אדריכל הניצחון הגדול, ובכך לא היה די.

צ'רצ'יל שהיה בטוח בניצחונו - יצא לייצג את בריטניה בוועידת פוסטדאם בה נפגשו מנהיגי העולם לאחר תבוסת גרמניה, ושם קיבל את הבשורה על הכישלון בבחירות. הוא לא קיבל ברוח ספורטיבית את ההפסד ואמר על אטלי שהוא: 'כבש בעור של כבש', 'אטלי הוא אדם צנוע מאוד, ויש לו סיבות טובות רבות להיות כזה', ו-'מכונית ריקה עצרה ליד רח' דאונינג 10, וממנה יצא קלמנט אטלי'. ראש הממשלה הנבחר אכן היה אדם צנוע, ושתקן כפי שבא לידי ביטוי בפגישתו הטקסית עם המלך ג'ורג' השישי. שניהם היו ידועים כטיפוסים עצורים (המלך אף סבל מגמגום). השניים עמדו שותקים זה לצד זה זמן מה, עד שאטלי העיר את ההערה הבאה: 'ניצחתי בבחירות'. המלך ענה לו: 'אני יודע. שמעתי על כך בחדשות השעה שש'.

קלמנט אטלי והמלך ג'ורג' השישי

על אף צניעותו ומנהגו השקט – נחשב אטלי לאחד מגדולי ראשי הממשלה של בריטניה. בסקרים שבהם נשאלים היסטוריונים ובני העם הבריטי מיהם ראשי הממשלה ה'גדולים', נמצא אטלי באחד משני המקומות הראשונים. גם צ'רצ'יל ידע בסופו של דבר להעריך את האיש השקט שהביא את אנגליה מאימפריה קורסת למדינת רווחה, ודאג לרשת של ביטחון סוציאלי לאזרחיה הקיימת עד היום.

דברים שרואים משם לא רואים מכאן

בעקבות הברית בין המהגרים היהודים הסוציאליסטים ומפלגת הלייבור - נאבקה מפלגת הלייבור בשנות הארבעים בשצף קצף נגד 'הספר הלבן' ותקנותיו. בשנת 1940, בעיצומה של המלחמה, הגישה המפלגה הצעת אי אמון בממשלה בגלל 'חוק הקרקעות'. בדצמבר 1944 אמר קלמנט אטלי שיש לכונן את ארץ ישראל כמדינה יהודית. הוא הוסיף שארץ־ישראל קטנה משטחה של ויילס, ואילו לערבים יש שטחים רחבי ידיים משלהם, ויש לעודד אותם לצאת ממנה בעת שנכנסים אליה יהודים. במילים אחרות – טרנספר! הייתה זו הצעה כה מרחיקת לכת, עד שאפילו מנהיגי הציונות נחפזו להסתייג מסעיף 'העברת האוכלוסין' כדי שלא לעורר את זעם הערבים.

כמו שקורה לא פעם המשפט 'דברים שרואים משם לא רואים מכאן' היה תקף גם לגבי הלייבור שמצא עצמו בשלטון בתקופה של משבר כלכלי קיומי. המשימה הגדולה שהוטלה על כתפיו של החוץ בווין הייתה לפרק את האימפריה הבריטית הקורסת. הוא היה חסר ניסיון במדיניות חוץ אך נדרש להכריע בבעיות סבוכות, ולקבל החלטות לגבי ארצות שאפילו לא ידע למצוא את מקומן על המפה. על כתפיו הונחה קיסרות מתפוררת, עם קופה שהתרוקנה לחלוטין לאחר המלחמה העקובה מדם מול האויב הנאצי, וחוב חיצוני כבד.

שר החוץ ארנסט בווין

בריטניה שהשלימה עם הירידה מנכסיה החליטה להסתלק מהודו, המזרח התיכון ואפריקה. לאדם כמו בווין, שלא היה חלק מהאליטה ששגשגה בימי האימפריה, לא היו סנטימנטים מיותרים לעבר האימפריאלי המפואר. הוא העדיף להעביר את התקציבים לשיפור חייהם של בני המעמד העובד, ומציאת מקומות עבודה ודיור לחיילים המשוחררים. בווין אמור היה לשמוח על האפשרות להתפטר מארץ ישראל על שלל צרותיה, אך באותם ימים התערער האמון של המערב בסטלין ומשטרו. בוושינגטון ובלונדון ניעורו חששות כבדים מפני אפשרות של מלחמה עם ברית המועצות, ושוב עלתה חשיבותה האסטרטגית של ארץ ישראל. הרעיון לפנות את השטח להשתלטות קומוניסטית נראה לפתע בעייתי.

בארצות הברית הדעות היו חלוקות בין אנשי משרד החוץ שהתנגדו לציונות ודרשו בתוקף לשמור על מערכת היחסים עם העולם הערבי, לבין טרומן שהיה זקוק לקול היהודי ולתמיכה היהודית במערכת הבחירות. אמרו עליו, כי הוא היה הנשיא שהוכיח שכל אחד יכול להיות נשיא. האיש שירש את הנשיאות לאחר מותו של רוזוולט ביקש להוכיח כי באפשרותו להיבחר בבחירות של ממש. הציבור היהודי, שהיה בהלם מזוועות השואה, היה נחוש להילחם על פתיחת שערי ארץ-ישראל בפני ניצולי השואה, כאשר היה ברור כי ארצות הברית לא תאפשר לעקורים להיכנס בשעריה. מי שארגן במיומנות רבה את הלובי היהודי היה הרב אבא הלל סילבר, איש כריזמטי אשר שיכלל את שיטות הפעולה של הציונים, והקים ועדי חירום מקומיים בכל הקהילות ברחבי המדינה. בהנהגתו, נפסק לראשונה המונופול של המפלגה הדמוקרטית על הקול היהודי, ושני הצדדים נאלצו לחזר אחריו. היהודים היו מרוכזים בכמה מדינות מפתח כגון ניו­־יורק, אוהיו, אילינוי, מסצ'וסטס וניו־ג'רזי, מצב שהעניק להם על פי שיטת הבחירות של הקול האלקטוראלי משקל מכריע בבחירות לנשיאות. כאשר הסבירו לטרומן שהנפט הערבי חיוני - ענה להם כי יחליט על סמך מה שנכון וצודק, ולא על סמך הנפט. טרומן העריץ את המרשל ג'ורג' מרשל, מפקד חיל היבשה והיועץ הצבאי הראשי של הנשיא רוזוולט, וכינה 'האיש הגדול ביותר של מלחמת העולם השנייה'. מרשל בתפקידו כמזכיר המדינה התעמת עם הנשיא בגלל תמיכתו בציונות, ואף אמר לו 'אני לא אצביע בעדך בבחירות', אך הנשיא לא נכנע ללחצים, ודבק במדיניותו הפרו־ציונית.

הנשיא טרומן ביקש ממשפטן בעל שם המעורה בענייני הפליטים, לצאת למחנות בגרמניה כדי לבדוק את מצב העקורים – אותם ניצולי המחנות, ששבו לבתיהם וגילו שקרוביהם נרצחו, ותושבים מקומיים השתלטו על רכושם. הם נעו לעבר אזורי גרמניה ואוסטריה שבשליטת ארצות הברית ובריטניה. השליח הגיש לנשיא דין וחשבון חמור ביותר על מצבם הקשה של היהודים במחנות, ובין השאר טען כי תנאי חייהם תחת הכיבוש האמריקאי אינם שונים מתנאי חייהם במחנות הנאציים, מלבד העובדה שאין הורגים בהם. בעקבות הדיווח הקשה, דרש טרומן בתחילת אוגוסט 1945 מאטלי מתן היתרי עלייה מיידיים למאה אלף עקורים.
שר החוץ בווין, שהועמד בראש ועדת קבינט לבדיקת הנושא, ייחס משקל רב להערכותיהם של אנשי צבא ויועצים פרו ערבים. הוא קיבל את טענתם שהענקת מאה אלף רישיונות עלייה תקומם את העולם הערבי והמוסלמי נגד בריטניה.

בווין השיב לנשיא טרומן כי ניתן להיעתר לבקשתו ובלבד שארצות הברית תתחייב לשלוח את חייליה כדי לדכא את ההתקוממות הצפויה, דבר שהיה ברור שלא יקרה. בווין מצא עצמו בין הפטיש לסדן: הרצון לרצות את הערבים בעלי בארות הנפט מצד אחד, והתלות במלווה האמריקני לו היו זקוקים כאוויר לנשימה כאשר הנשיא תלוי בקול היהודי. המצוקה גרמה לו להתבטא בבוטות על השפעת הקול היהודי במערכת הבחירות בארה"ב, ובוועידת הלייבור ביוני 1946 אמר שהאמריקנים 'מנסים לעזור ליהודים לעלות לארץ ישראל, כי אינם רוצים בהם בניו יורק'.
העימות על דעת הקהל העולמית התמקד בפתרון בעיית העקורים: זוועות השואה וגילויי האנטישמיות במזרח אירופה לאחר השחרור לא הפריעו לו לטעון כי העקורים היהודים הם אזרחי המדינות שמהן גורשו, ויש להחזירם לארצות אלו על אף מעשי הטבח שנעשו בחוזרים לבתיהם שביצעו אלו שבזזו את רכושם. הוא טען כי רוב היהודים אינם ציונים, שעזיבתם את אירופה תהא 'גירוש', וכי תוכניות הציונים להגדיל את כושר הקליטה של ארץ ישראל הם "שמונים אחוז תעמולה ועשרים אחוז מציאות". 

בנאומו בבית הנבחרים בנובמבר 1945 חזר בווין על מדיניות הממשלה השמרנית הקודמת, אימץ את הספר הלבן ודחה את תביעותיהם של היהודים לפתוח את שערי הארץ לעלייה יהודית. הוא אמר שבעיית ארץ־ישראל מעסיקה את כל העולם הערבי וגם את 90 מיליון המוסלמים שבהודו. בסגנונו המחוספס הוסיף ואמר כי הוא חרד מאוד "שמא ידגישו היהודים הנמצאים באירופה הדגשת יתר את מוצאם הגזעי... אם היהודים, שסבלו רבות כל כך, יבקשו להידחק יותר מדי אל ראש התור, נשקפת סכנה לתגובה אנטישמית חדשה בכל אירופה".
ויצמן המזועזע הגיב: "זה לא מכבר ניתנה ליהודים הקדימה הגבוהה ביותר בתורים שהוליכו למשרפות של אושוויץ וטרבלינקה" (הנשיא הראשון  עמ' 454), והדגיש שאף מדינאי מערבי אינו רשאי לדרוש מן היהודים שיבנו מחדש את חייהם על עיי החורבות של הקהילות היהודיות באירופה.

בהפגנות סוערות שפרצו בארץ נהרגו ונפצעו מפגינים רבים. שבועיים לאחר מכן נשא בן־גוריון נאום שכונה "התשובה לבווין", בו אמר: "עוד ששת המיליונים של מתינו באירופה מוטלים לפנינו, וכבר ניגר דמנו מחדש כאן על אדמת המולדת בידי עושי דברו של בווין. על קברות חללינו בתל אביב ובעמק השרון אני רוצה להגיד דברים מועטים לבווין ולחבריו. אין אנו, יהודי ארץ ישראל, רוצים ליהרג. אנו רוצים לחיות. אנו מאמינים, בניגוד לתורתו של היטלר ותלמידיו בארצות השונות, שגם לנו היהודים, כמו לאנגלים ולאחרים, יש זכות לחיות כיחידים וכעם, אולם גם לנו כמו לאנגלים יש משהו, שהוא יקר לנו גם מהחיים. ואני רוצה להגיד לבווין ולחבריו, שאנו מוכנים ליהרג ולא נותר על שלושה דברים: על חירות העלייה היהודית, על זכותנו לבנות שממות מולדתנו, ועל עצמאותו המדינית של עמנו בארצו". (בר־זוהר א', עמ' 538). תגובתו המעשית למדיניות הבריטית הייתה מברק ששלח באוקטובר 1945 חתום על ידי 'אבי עמוס' למשה סנה עם עם האות ח' (חבלה), בו הורה לו לחדש את המאבק.

ההיה ארנסט בווין אנטישמי?

​

 

ד"ר יעקב חרותי מספר על משימת החיסול

תנועת המרי העברי

עם משה סנה

 

רודולף סונבורן בעת טיול בנגב. 1950. צילם פריץ כהן

 

הוועדה האנגלו־אמריקנית

 

לא מצדה ולא וישי

גשר הירמוך לאחר הפיצוץ

קונגרס ההדחה

 

ורה וחיים ויצמן. צילום: הנס פיין

 

נביא נושא נשק

 

אברהם תהומי

 

אליהו גולומב

 

רומן צרפתי

מוריס פישר - האיש של בן־גוריון בצבא צרפת החופשית
במודיעין הצרפתי

רומן רוסי

 

ועדת אונסקו"פ

בן־גוריון בעדותו בפני הוועדה. צילום הנס פיין.

 

חברי הוועדה בקיבוץ. צילום טרודי שוורץ - ביתמונה.

איש משפחה (2)

רננה לשם - הבת המועדפת. צילום: עוזי קרן

 

 

 

רבקה כצנלסון ואחיה

 

דוריס מיי בלונדון

 

מרים בניו יורק

 

מרים כהן טאוב

ביום שישי 14 במאי בשעה ארבע אחר הצוהריים התכנסו חברי מועצת המדינה הזמנית במוזאון תל אביב שבשדרות רוטשילד ובן־גוריון הקריא בקולו המוכר והמתכתי את ההכרזה שהייתה למיתוס ישראלי. הנוכחים שרו את התקווה והשר פישמן מימון בירך את ברכת 'שהחיינו וקיימנו'. השמחה התפרצה אך בן־גוריון חש שוב כאבל בין השמחים כמו בכ"ט בנובמבר 1947. הוא ידע את גובה הסיכון, ושהוא ניווט בכוחותיו, כשלוש שנים לאחר השואה, את היישוב להימור על עצם קיומו. ביומנו כתב ביובש: בארבע אחר הצהרים הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הביטחון.

פלישת צבאות ערב

מלחמת האזרחים, שהחלה בנובמבר 1947 ונמשכה עד הכרזת המדינה במרץ 1948, הסתיימה בניצחונו המוחלט של היישוב היהודי. בפני כוח המגן נותר עדיין האתגר הגדול והאמיתי של התמודדות עם הפלישה הצפויה של צבאות ערב הסדירים. בן־גוריון מיהר מטקס ההכרזה במוזיאון ל'בית האדום', ותפקד כאילו לא קרה דבר בישראל, כי ידע היטב את עוצמת הסיכון שבהכרזת מדינה בניגוד לאזהרות. שם קיבל ידיעות מדאיגות על הפלישות המתוכננות, וקיים התייעצויות עם בכירי הצבא בהן כבר החל הוויכוח שילווה את ימי המלחמה על נושא הדרך לירושלים. לביתו הגיע לאחר חצות, וקיבל את ההודעה שהנשיא טרומן הכיר דה פקטו בישראל. הוא נמלא בהתרגשות עזה מכך שהמעצמה החזקה בתבל, מחליפתה של בריטניה, הייתה הראשונה שהכירה במדינה היהודית. היה זה ניצחון על קולות ה'ריאל פוליטיק' בממשל האמריקני שהתנגדו לרעיון הציוני. בחמש וחצי לפנות בוקר נשא נאום תודה נפעם, ושלושה ימים לאחר מכן הכירה ברית המועצות דה יורה במדינה היהודית.

החודש הקשה ביותר

בשבת בבוקר, ב-15.5.48, החלה פלישת הצבאות של סוריה, עירק, לבנון, עבר הירדן ומצרים, ומנהיגיהם הצהירו שבכוונתם לחסל את היישות הציונית, ולכונן במקומה שילטון פלסטיני. האמת שלכל אחד מהפולשים היו אינטרסים משלו, שלא תאמו כלל את רעיון הקמת מדינה בראשות המופתי.

בן־גוריון ראה בלגיון הערבי את הכוח המסוכן ביותר מבין צבאות ערב. היה זה הצבא המאומן והמצויד ביותר, וגרוע מכול, הוא היה נתון לניהול בריטי. בן גוריון הגדיר את הלגיון כ'צבא השכירים של בווין', וגרס שהבריטים, שנאלצו לפנות את ארץ ישראל, עושים בו שימוש כדי לחזור אליה בדלת האחורית.
הוא האמין שהנסיגה של הבריטים מארץ ישראל היא זמנית וטקטית. הלגיון הירדני היה בפועל תחת פיקוד בריטי, ולמלך עבדאללה היו לו שאיפות ברורות לשליטה על כל חלקי ארץ ישראל, או לפחות אותם חלקים שיועדו לערבים על פי תוכנית החלוקה.

ההתעמתות עם ניצולי השואה שניסו להגיע לארץ ישראל כמעפילים, שזכתה להד תקשורתי עולמי - הביכה את הבריטים. הם ניצבו בין הפטיש לסדן, דעת הקהל העולמית שתמכה בניצולי השואה מצד אחד, ומהעבר השני - מדינות ערב שלחצו לעצור את העלייה. על פי מידע שהועבר אליו על ידי שירותי הביון הצרפתי, הבריטים האמינו כי הלגיון יגבר ללא בעיות על היהודים, ועדיף שגירוש היהודים, ואולי אף הטבח שייעשה ביישוב, שנים ספורות לאחר שואת יהודי אירופה – לא יקרו במשמרת שלהם. ואז, כ'שהבעיה תיפתר' - הם ישובו על כנפי הלגיון.

על פי סברה אחרת, הבריטים עזבו את ארץ ישראל לתמיד כי האימפריה נחלשה, ואובדנה של הודו גרם לכך שארץ ישראל, ששכנה על ציר התנועה להודו, איבדה את החשיבות האסטרטגית שלה. מי שכן האמין כי הבריטים רוצים לחזור ולשלוט בארץ ישראל באמצעות הלגיון הירדני - היה החבר סטלין. גם הוא האמין שהשאיפות האימפריאליות של הבריטים לא שככו, והתוצאה הייתה משלוחי נשק ליישוב היהודי, שעל פי כל העדויות הצילו אותו. במהלך מלחמת השחרור נרכשו מצ'כוסלובקיה, באישורו של סטלין, עשרות מטוסים, כ-50,000 רובים, כ-6,000 מקלעים וכ-90 מיליון כדורים. הבריטים, בנגוד למצופה שמרו על האמברגו עליו הוחלט באו"ם, ובכך פגעו בכשירותו של הלגיון. הגורם לכך שהבריטים כיבדו את האמברגו היה הלחץ המסיבי של הלובי היהודי על הנשיא טרומן שעמד בפני מערכת בחירות קריטית. בריטניה המרוששת לאחר מלחמת העולם השנייה, הייתה תלויה בארצות הברית, והלגיון שהסתמך על האספקה הבריטית, נותר ללא תחמושת לאחר שהפציצו ללא הרף את שכונות היהודים בירושלים.

המצב הביטחוני הלך והחמיר, תל אביב הופצצה על ידי מטוסי האויב, וטורים של אלפי חיילים מצרים נעו בכיוון צפון. בן־גוריון נשא נאום צ'רצ'יליאני דרך הרדיו: "דרך קוצים לפנינו, והיא לא קצרה ולא קלה, נכונו לנו ימי מסע קשים ומסוכנים". הוא העריך ב-19 למאי, שאם היישוב יחזיק מעמד שבועיים, אז הוא ינצח בזכות הנשק מצ'כוסלובקיה שהיה בדרכו לארץ. המנהיג שצפה את הפלישה של צבאות ערב ידע שהמחיר יהיה כבד, אך היה בטוח בהצלחתה של תוכנית ד' שהגה ידין, והתקבלה ב-10 למרס 1948. התוכנית פרטה כיצד יש להשתלט על השטחים שבגבולות החלוקה, ואף על גושי ההתיישבות שמעבר להן.



מצב רוחו של בן־גוריון נע בין ייאוש לאופוריה: בימים הראשונים של חוסר ודאות ואבידות כבדות הוא כתב ביומנו על הקמת מדינה נוצרית בלבנון והפצצת רבת עמון, קהיר ופורט סעיד במטוסים. לעיתים ראה שחורות, אך התעודד מעמידתם ההירואית של הקיבוצים נירים, כפר דרום ויד מרדכי, שבזכותם הכוח המצרי הפולש נבלם בסוף מאי בדרך לאשקלון.

חודש הקרבות הראשון, הקשה ביותר במהלך המלחמה, הסתיים בבלימת מתקפת צבאות ערב בכל החזיתות: הצבא המצרי עמד בפני תבוסה, גם בצפון הסורים נעצרו בשתי הדגניות וכשלו בכיבוש עין גב. קומץ מגינים נחושים עם נשק קל וכמה נפוליונצ'יקים (תותחים מאולתרים) עצרו את ההסתערות של הסורים.

לטרון

בן־גוריון הורה, בניגוד לדעת מפקדי הצבא, שש פעמים לכבוש את לטרון ששלטה על הדרך לירושלים, ושש פעמים הצבא נכשל. לדעתו גורל ירושלים יכריע את גורל המערכה כולה, ולטרון היא המפתח לירושלים.

יגאל אלון, הפלחמניק שהתגלה כמצביא מחונן, נקרא לנטוש את הגליל שם נחל נצחונות, כדי לסייע בקרב על ירושלים. לסאגת הקרבות לכיבוש לטרון, שנותרה בסוף מלחמת השחרור בידי הירדנים, מתנקז הוויכוח בין אסכולת הצבא הסדיר של בן־גוריון לבין אסכולת 'הפרטיזנים' של הפלמ"ח. בן־גוריון, הורה לפעול לכיבוש לטרון וסביבותיה בניגוד ל'תוכנית רמאללה' של יצחק שדה, שעל פיה לא היה צורך כלל לפעול נגד המאחז הירדני בלטרון. הסתערות על יעד מבוצר במרומי הר - לא תאמה את דרך הלחימה של הפלמ"ח, ומעוררת עד היום ויכוחים סוערים בין ההיסטוריונים. גם יגאל ידין שדעתו הייתה מקובלת על בן־גוריון, דגל באסטרטגית הגישה העקיפה של הוגה הדעות הצבאי באזיל לידל־הארט, שעל פיה אם לטרון מפריעה אז צריך לעקוף אותה.

ב-10 ביוני 1948 התייצב יצחק רבין, מפקד חטיבת 'הראל' וסגנו של פייקוביץ (אלון), בלשכתו של בן־גוריון כדי לשכנעו להמיר את הניסיון המחודש לתקוף את אזור לטרון, ולאשר את התוכנית האלטרנטיבית של 'דרך בורמה'. הבחירה ברבין כשליח הייתה מובנת מאליה: רבין, בנה של 'רוזה האדומה' היה מקובל על בן־גוריון, לעומת יגאל אלון, איש 'הקיבוץ המאוחד', מפקד ה'פלמ״ח', שבן־גוריון חשד שהוא מקבל את הוראותיו מגלילי המבקש לכבוש את רמאללה במקום להסתער על לטרון. המושגים של שמאל וימין של ימינו אינם תואמים את אלו של אותם ימים: טבנקין ואנשי הפלמ"ח כונו 'שמאל' כי העדיפו להימנות עם הגוש הסובייטי של סטלין על פני הגוש שבהנהגת ארצות הברית, בניגוד לבן־גוריון ומפא"י שהעדיפו אוריינטציה מערבית. בנושא שלמות הארץ והיחס לערבים הם היו אקטיביסטים שכיום היו מכונים 'ימין', והתנגדו לפשרה על שטחי הגדה המערבית. לעומתם בן־גוריון בחר בהסכמה שבשתיקה עם המלך עבדאללה, בחסותה כבש המלך את הגדה בלי ש'ההגנה', ואחר כך צה"ל התערבו. רק בירושלים נוצר עימות שהסתיים בסוג של חלוקת השליטה בין מזרח ומערב העיר. אנשי טבנקין בהם שדה, גלילי ואלון התנגדו לפייסנות אל מול עבדאללה, וגרסו שיש לכבוש את כל הגדה המערבית.

באותה פגישה, יום לפני ההכרזה על ההפוגה, ספג רבין את זעמו של בן־גוריון. הוא נאלץ להסביר לו שסיכויי הצלחת התקפה אפסיים, שלטרון אינה מקום מקודש, ושאפשר להבטיח את הקשר לירושלים באמצעות 'דרך בורמה'. בזיכרונותיו סיפר: "זעמו של בן-גוריון לא שכך: ׳מדוע אלון לא דיווח לי, שהכוונה היא לא לתקוף את לטרון? לשיא הגיעה התפרצותו כשאמר: ׳צריך לירות ביגאל'. הייתי המום. המלים נעתקו מפי. בקושי מלמלתי: ׳בן־גוריון, מה אתה אומר? הוא לא חזר בו!". (גולדשטיין, עמ' 702).

​

יגאל אלון ויצחק רבין ב'מבצע חורב'

כלפי המפקדים האחרים שכשלו בכיבוש לטרון לא גילה זעם דומה. ששת הניסיונות שכשלו לכבוש את המתחם המבוצר עלו בחייהם של מאות צעירים, שבהם עולים חדשים שרק ירדו מהאניות, לעתים ניצולים יחידים של משפחות שחרבו בשואה.

בן־גוריון ראה בירושלים סמל, בלטרון את הפתח להגנתה, והוא חשש מקריסתה של ירושלים שתגרור אולי תבוסה כללית. העובדה שבן־גוריון השאיר למפקדים מרווח פעילות, ונתן לאחרים לקבוע לפעמים בניגוד לדעתו, לא הייתה תמיד לרוחו. מקורבו שאול אביגור ביקר אותו על שאינו מאציל סמכויות. הוא הקשיב לביקורת אך כתב ביומנו: ״התרעומת שיש לי כלפי עצמי היא לא שנתערבתי שלא לצורך, אלא להיפך, קיבלתי באונס - דעת האגפים והמבצעים, אם כי ברור היה לי שהם טועים בהערכת העיקר ושאינו עיקר". (גולדשטיין, עמ' 702). "הוא שמע את דעתם של הקצינים, אך כדברי אחד מהם – בסופו של יום התייעץ רק עם עצמו". (שגב, עמ' 408). ימי הקרבות עברו עליו כשהוא כמעט ואינו ישן, ניסה להמעיט בעישון, ומדי פעם לן במלון משפחתי קטן שנקרא 'מרים' ששכן על יד המטכ"ל ברמת גן. כדי להירגע קרא בכתבי יוספוס פלאביוס, והתפעל מכך שיש דימיון במהלכים המלחמתיים של המורדים ברומאים, ושאפשר ללמוד מהם.

ב-26 במאי, שבועיים לאחר קום המדינה, בעוד חיילי המדינה הצעירה מנסים לבלום את כוחות הפלישה הערבית, החליט בן-גוריון להעלות בישיבת הממשלה את ההחלטה על הקמת צבא ההגנה לישראל.

ההפוגה הראשונה מ - 11.6.48 עד 9.7.1948

האלוף דוד מרכוס. צילום: רוברט קאפה

הקולונל ביקר בצפת אצל יחידת 'יפתח' ואמר: "שום צבא בעולם לא היה עומד בתנאים כאלה, וצבא שיודע כך לשיר, וכך לחיות לפני הקרב – מובטח לו הניצחון גם על אויב עדיף עליו בנשק ובכוח אדם... תן לי את הפלמ"ח ואני נותן לך את ירושלים". (דרור, עמ' 347). במותו, אבד גם מי שריכך את המחלוקות בין בן־גוריון למפקדי הפלמ"ח. אחת מאבחנותיו הייתה שהליגיון הירדני יכול לבחור בין האפשרות לחצות את המדינה היהודית לשניים על יד נתניה, והדבר ייצור מצב חמור באמת, או לנסות לכבוש את ירושלים וזו תהיה הצלה, שכן כוחו לא יבוא לכלל ביטוי בלחימה בשטח בנוי. הלגיון בחר באפשרות השנייה.
 
האלוף משה כרמל הגדיר את ההפוגה שנכנסה לתוקפה ב-11 ליוני 1948 כ'טל משמיים'. היא נכנסה לתוקף לאחר חודשים ארוכים של לחימה ללא חופשות, מאות הרוגים, פצועים והלומי קרב, וכל המתחים שנבלמו בחודש הקרבות צצו ועלו עתה על פני השטח. הלוחמים שיצאו לחופשות גילו שבעוד הם וחבריהם הקיזו את דמם - היו רבים בעורף שהמשיכו את חייהם כרגיל, ואף 'עשו לביתם'.

בחודש של ההפוגה הראשונה החלו חבלי הלידה של המדינה הצעירה, עם כל קשיי ההסתגלות של ארגונים מימי ה'יישוב' למסגרת החדשה. בן־גוריון שעמד בראש המדינה, לא בזבז זמן, ובשם 'הממלכתיות' הקדושה, פעל במרץ להכנעתם של כל אלו שלא קיבלו מרות - הן מהשמאל והן מהימין.

העימות עם הימין – פרשת אלטלנה
 
האניה אלטלנה ('נדנדה' באיטלקית כשמו הספרותי של זאב ז'בוטינסקי) שטה לכיוון הארץ ביוני 1948, כשהיא נושאת נשק רב שנרכש על ידי תומכי האצ"ל, ו-930 עולים. הגעתה ב-20 ליוני ארעה כשלושה שבועות לאחר שנחתם הסכם עם ארגון האצ"ל על השתלבות בצה"ל, בו נותרה במחלוקת רק שאלת מעמד הארגון בירושלים. בן־גוריון עמד על כך שהנשק יועבר לצה"ל במלואו, אך היו באצ"ל גורמים שדרשו שיועבר לחבריהם בירושלים. גורלה של הספינה נחרץ כשהיא הפכה לכלי משחק של אינטרסים מנוגדים, גם בתוך האצ"ל, וגם ברשויות המדינה הצעירה. בן־גוריון היה נחוש בדעתו להוכיח מנהיגות, ולא שעה להצעות הפשרה. חיילי קרייתי, היחידה האחראית לתל אביב, היססו אל מול הפקודות שהורו להם לפעול בכוח נגד החיילים מהאצ"ל שמיהרו לעזור לאנשי הספינה. מי ש'עשו את העבודה' היו אנשי הפלמ"ח שהועזקו לדכא את מה שנתפס בעינים כהכנה לפוטש.
המצב התדרדר ובסופו נהרגו 16 מחברי האצ"ל, שלושה חיילים ועשרות נפצעו. בגין מתח ביקורת קשה על התנהלותו של בן־גוריון וקבע שניסה להרגו, אך קרא לאנשיו: "אנו לא נפתח באש. לא תהיה מלחמת אחים כל עוד האויב בשער".

כתבה: עליזה גרינבאום
המשך יבוא...