"הזמן עושה שמות בזיכרון, אך מי שהכיר את אנצו סרני ולו רק היכרות חטופה, מי שראה אותו ולו רק פעם אחת, לא שכח את פרטי הפגישה עמו גם אחרי עשרות שנים. כי אנצו היה יחיד במינו, שונה מכולם. מתבלט על אף קומתו הנמוכה – על כל הסביבה. ידידיו של אנצו מחייכים כאשר הם מדברים בו, כאילו עדיין נותר באוויר איזה זיק של קרבתו". (רות בונדי בביוגרפיה שהקדישה לאנצו סרני: 'השליח', עמ' 11).
 
פמיליה סרני
 
בני משפחת סרני הגיעו, על פי המסורת, לרומא עוד בימים שקדמו לחורבן הבית השני. בני המשפחה בנו את ביתם ברחוב קאבור בשנת 1870, לאחר ששערי הגטו נפתחו והיהודים הורשו לצאת ממנו. הבניין, שנבנה במרחק הליכה מהגטו, אכלס את בני המשפחה המורחבת. רות בונדי כתבה: "אם בעיני האיטלקים הייתה המשפחה מגן ומבצר בפני עולם עוין, בעיני היהודים האיטלקים על אחת כמה וכמה: המשפחה הייתה יסוד הקיום, מרכז החיים, ביטוח נגד כל צרה. שנים, שלושה, ארבעה דורות, אחים, דודים ואחיינים חיו בכפיפה אחת ניהלו את עסקיהם במשותף, גידלו את ילדיהם בצוותא". (בונדי, עמ' 17).
סמואל סרנו, אביו של אנצו, היה רופא, והמלכה האם שהתרשמה מטיפולו המסור בחולי ריאות - דאגה לצרפו לצוות הרפואי של ארמון המלוכה. מלבד עבודתו כרופא, היה גם מרצה להיסטוריה באוניברסיטה. 
סמואל נשא לאישה את אלפונסה פונטקורבו, בת למשפחתה ממגורשי ספרד. אלפונסה הייתה האחות החכמה, ואילו אחותה היפה ארמלינדה נישאה לאח אנג'לו סרני שעמד בראש הקהילה היהודית של רומא במשך 36 שנים. אנג'לו ליווה את סוקולוב לפגישה עם ראש הממשלה, והיה מעורב בשתדלנות הציונית מול צמרת השלטון. ארמלינדה נהגה לארח בסלון המרווח שבביתה את כל הציונים החשובים שהגיעו לרומא. מהמרפסת נשקף נוף של כיפות רומא, גגותיה ומגדליה, וגבעת הפלטין - מקום מגוריהם של קיסרי רומי. 
 
 

אלפונסה, סמואל וארבעת ילדיהם

 
שתי המשפחות התגוררו באותה קומה, בדירות נפרדות שדלת מקשרת ביניהן, ונפגשו מדי ערב. אנג'לו ואשתו היו חשוכי ילדים, ולסמואל ואלפונסה היו שלושה בנים ובת אחת. שלושת הבנים נתגלו כגאונים מגיל צעיר, והיו בעלי אמביציה לוהטת. אלפונסה סיפרה שכאשר ביקרה בהרצאה של שר החקלאות עם אנצו בן התשע, ניגש הילד אל השר לאחר תום הנאום, לחץ את ידו והביע את התפעלותו: 'הרי אתה קלעת בדיוק לדעתי'. 
 

ילדות ונעורים ברומא
 
בשנת 1917 התגייס האח הבכור אנריקו לצבא בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה שבה חברו האיטלקים לצרפת ובריטניה. אנצו היה חדור רוח קרב, וביקש שתפרוץ עוד מלחמה כדי שיוכל גם הוא לצאת ולהילחם למען מולדתו. 
המחשבנות על המוות קיננו בראשו של הילד הרגיש מגיל צעיר, ובגיל 12 כבר ערך צוואה בה חילק את ספריו ודמי הכיס שחסך. הלימודים בבית הספר שעממו אותו, ובזכות הידע שלו לימד את חבריו לכיתה ואף החליף מדי פעם את מוריו. 
בנעוריו התמכר לכתיבה קדחתנית, וביומנו השתמש בסגנונם של דאנטה, קרדוצ'י, וד'אנונציו וכתב: "פואמה הרואית על גאריבלדי, רומן ששמו 'החובה', נובלה 'שלוש אחיות, מחזה 'כיסופים' ותכנית לקומדיה שבה נושא חייל שהתעוור אישה יפיפייה שהכירה לפני המלחמה, היא בוגדת בו והוא מתאבד. הנושאים היו תמיד גדולים ונעלים: אהבה, בגידה ומות-גיבורים". (בונדי, עמ' 41).
 
 
"גיל ההתבגרות העיק, בהרגשת בדידות מוחלטת. במריבות סתמיות עם בני-המשפחה, במיאוס על מעשים שנעשו בגניבה ועמדו בסתירה מוחלטת לאותו טוהר עילאי שדרש מגיבור יצירותיו, כמו סחיבת עוגות בקונדיטוריה בלי לשלם, בחרדה על חלומות נואלים ושפלים, בעייפות מן המאבק נגד התשוקה. 'נגד הדבר המעיק ששמו בשר' בכאב על אהבה שאין לה מענה, ברגשי נחיתות על שאין הוא יודע להתנהג עם הבנות. על שהוא קיצוני או צנוע מדי. הלימודים והקריאה נראו לו כתרופה יחידה אך גם אחרי המרפא החלקי עדיין חש 'חולשה נוכח מבטה של אישה'. 
ייסורי הנעורים, האופי האיטלקי, המעדיף את המציאות מאחורי צעיף של אסתטיקה והרואה בחיים צורה של אמנות, ויחס הכבוד היהודי למלה הכתובה, יצרו יחד תערובת שיכר מסחררת מדי. בית סרני היה גדוש ספרים. בגיל ארבע עשרה קיבל אנצו רשות לבקר בקביעות בספריה הלאומית על שם ויטוריו עמנואל, והיום הזה צוין כאחד היפים בחייו: 'מאושר! מאושר! מאושר!'". (בונדי, עמ' 44-43).
אלפונסה העניקה לילדיה יומנים כדי שיכתבו על אשר על ליבם, וגם כדי שתוכל לעקוב אחר הקורה בנפשם של ילדיה. אנצו תאר את עצמו ביומנו בגוף שלישי:
"אפשר היה לשער, שהחיוך הספקני השוכן תמיד על שפתיו הוא רמז ללעג וקלס, אך לעתים רחוקות מצאתי בין הצעירים איש קל יותר להתלהב ומוכשר פחות לסאטירה ולבדיחה מהנ"ל. תכופות הוא עושה שגיאות גסות, אבל אלה שגיאות אמנותיות. 
אינני יודע משום מה, אבל סרני משרה בי הרגשת ריקנות. בכל הופעותיו ניכרת הדיספרופורציה בין האדם והרעיון. בין הרעיון והפעולה. לא אחת, אחרי טיול בחברתו (עזה תשוקתו של סרני להליכה תוך שיחה תמיד סביב אותם הנושאים: מדיניות, פילוסופיה, ספרות) מזועזע מן הרעם המתמיד של דבריו, המכוונים כאילו לאסיפת-בחירות, הרגשתי בחלל ריק, כאילו עקר סרני מן השורש את כל הקוצים והדרדרים שצמחו בגינתו, אך לא הצליח לגדל בו משהו". 
"אף כי הוא מתנשא על כל מדינאי, חסרה לו כמדומני סגולה אחת לכך: העקשנות במאבק. (מחזיק בעמדתו, שקדן, בולע ספרים, ראשו קטלוג, אך אין בו עקשנות במאבק). 
אין בו הכוח להחזיק מעמד כאשר מישהו מנסה להפיל אותו. הוא ירא להיות מגוחך, שכן על אף כל הכרזותיו הוא חי בעיקר לא לשם עצמו כי אם לשם הבריות. אגב, הוא חונן בסגולות פוליטיות רבות אחרות: הדיבור השוטף, הקל והקולע, כוח ההשפעה של אישיותו ברגעי התלהבות, תפיסה מהירה של עובדות פוליטיות, אבל סרני הוא בעיקר בעל אופי אמנותי". (בונדי, עמ' 53-52).
 

עדה אסקרלי
 
אנצו היה מנעוריו מתאהב סדרתי, אך היה חסר כל כישורים לתקשר עם הנערות שמילאו את עולמו. התשוקה המינית העיקה עליו: "התאוותנות הגועלית (אני חזיר!) נראתה לאנצו כסילוף מחפיר לאותו חיזיון נעלה של אהבה טובה ומזוככת אל העלמות העוברות לרגע חטוף בדרכו". (בונדי, עמ' 37).
אלפונסה העבירה בשלהי 1919 את אנצו לגימנסיה אחרת, בתקווה שבבית הספר החדש לא יסגדו לחוכמתו ולידע שלו. גם אנצו רצה לעבור לאותה גימנסיה וזאת בעקבות נערה אחריה חיזר ללא הצלחה. לאלפונסה נכונה אכזבה כי גם בבית הספר החדש התרשמו מידיעותיו ושכלו של הנער הצעיר, אך אנצו היה מרוצה כי פגש שם את עדה אסקרלי. עדה - קרובת משפחתו משני הצדדים, הייתה קטנת קומה, בעלת פנים עגולות ומתוקות, עיניים גדולות וחומות וצמה שחורה ארוכה. 
אביה היה סוחר עשיר שייצא את גבינת הכבשים פקורינו לארצות הברית, והחזיק בעדרי כבשים ענקיים בסרדיניה. אמה הייתה אישה מטופחת שביקשה שבתה תנשא לאיש עשיר, ותחיה כמוה חיי תפנוקים בחברה הגבוהה של רומא. עדה התגוררה בדירה פרטית משלה בתוך בית הוריה שכללה חדר מגורים ואמבטיה. אביה האהוב מת כשהייתה בת 14, והיא נותרה עם האם עמה לא היה לה את סוג של קשר כמו עם האב. להבדיל מחברותיה, היא מצאה עניין באנצו המבריק והדעתן, אם כי בתחילה הפריע לעדה האופנתית שהקפידה על הופעתה - הצורה בה אנצו התלבש כי הוא לא ייחס חשיבות למראהו החיצוני.
 


בבית הספר: אנצו בשורה אמצעית עם עניבה ועדה יושבת
חמישית מימין כשידיה על השולחן

 
נערה מבית טוב לא נהגה ללכת סתם עם נער ברחוב, על כן אנצו נהג ללוות את עדה לבית הספר. ביומנו כתב: "עדה חודרת יותר ויותר למחשבותיי. ממצב של שמחה שלמה עברתי למצב של שמחה שבניגודים. אני מבקש בכל כוחותיי להימצא בקרבתה. הלוואי והיה זה אמת. הו, כמה הייתי אז שקט". (בונדי, עמ' 60). 
 

ציונות
 
אנריקו סרני, האח הבכור, החליט להיות חוקר ולא רופא כאביו, ולפני תחילת לימודיו יצא למסע לגרמניה ואוסטריה. בחנות לספרים יהודיים ראה מודעה על כינוסו של הקונגרס הציוני ה-12 שיתקיים בקרלסבד ב-1921 (הראשון לאחר מלחמת העולם הראשונה). הוא כתב למשפחתו שבדעתו לבקר בקונגרס, ואולי יחזור כ'בעל תשובה'. אנריקו נשאר למשך כל ימי הקונגרס וחזר מלא התפעלות, אך לא כ'ציוני'. עשר שנים מאוחר יותר, השתתף אנצו בקונגרס הציוני וזכר את גלוייתו של אחיו, שהיוותה את ציון הדרך לתחילתה של דרך חדשה בחייו. 
ד"ר משה בלינסון, חניך התרבות הרוסית שהמיר את הקומוניזם בציונות סוציאליסטית, היה פעיל בשתי המהפכות של 1905 ו-1917, אך התאכזב מהבולשביקים. הוא עזב בגיל 32 את רוסיה, והשתקע בדרכו לארץ ישראל באיטליה, שם ניסה לעשות נפשות לתנועה הציונית. בלינסון והבוטנאי ד"ר ישראל רייכרט ניסו לגייס לתנועה צעירים שנחשבו למובילי דעת קהל, שבהם את אנצו אותו הכירו כאחיינו של אנג'לו סרני. 
רייכרט נפגש עם אנצו והשיחה ביניהם נמשכה שעות רבות תוך כדי טיול ברחובות רומא בה דיברו על תורת הנביאים, ובניית חברה חדשה המבוססת על צדק ושוויון. "כאשר האיר השחר על מגדלי רומא כבר היה זה אנצו שדיבר על ארץ-ישראל, ואף הביע את רצונו לגשת להקמת תנועת עבודה חלוצית באיטליה תיכף ומיד, כי השעה דוחקת". (בונדי, עמ' 69). לאחר יומיים התקיימה אסיפה ראשונה של אגודת 'עבודה' בבית סרני, ואנצו שעדיין לא מלאו לו 17, נבחר כמזכיר. 
בטיוליהם החל אנצו לקרב את עדה לציונות, אך אמה הטילה וטו על השתתפות בפעילות. האם חששה מ'חולמים אינטלקטואלים' מסוג בני סרני שיפגעו בתוכניותיה להשיא את בתה לתעשיין עשיר.
הציונות הייתה כרוכה אצל אנצו בהתקרבות ליהדות, והוא החל לשמור מצוות בצורה קלה. האח הצעיר מימו ואנצו ביקשו שינוהל בבית מטבח כשר, הם הלכו לבית הכנסת, לא נסעו בשבת, והניחו כיפה בעת הסעודה גם במקומות ציבוריים. למי ששאל כיצד זה מתיישב עם התנגדותו לקלריקליות - ענה כי הוא רואה בדבקות באמונה ובמסורת גורם מיצב הכרחי בבניית מדינת-היהודים החדשה, העתידה לקום. 
ביולי 1922 סיים את לימודיו בהצטיינות והחל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה. עדה רצתה ללמוד מדעי הטבע אך בחרה בלימוד ספרות כי הפקולטה הייתה קרובה יותר למקום לימודיו של אנצו. 
 


עדה ואנצו בתקופת לימודיהם

 
הוא נואש מחלומו להיות סופר ולכתוב את הרומן הגדול על כמה דורות של בני משפחתו: "לא לאומנות נוצרתי, ובכל זאת, לפעמים נדמה לי, אני מקווה". (בונדי, עמ' 81).
 
 
העלייה לארץ ישראל
 
באוקטובר 1922 צעדו הפשיסטים לרומא, ומוסוליני היה לדוצ'ה במשטר דיקטטורי. משלחת ציונית בהנהגת משה בלינסון התקבלה לראיון אצל הדוצ'ה, שבאותה עת לא גילה נטיות אנטישמיות, בה דנו ב'אימפריאליזם הבריטי'. מוסוליני הבטיח להם להיפגש עם ויצמן כשיגיע לרומא, וקיים את הבטחתו. אנצו היה פעיל בצורה חסויה במחתרת האנטי פשיסטית, והתחזקותה של התנועה סייעה לו להשתחרר מאהבתו לאיטליה.
אנצו נסע באוגוסט 1923 לקונגרס הציוני בקרלסבד, ונשבה בקסם אף על פי שהבין בקושי עברית או יידיש שהיו השפות בהן התקיימו הדיונים. "ברגע שנפלה ההכרעה, היא נפלה לאורך כל הדרך. אם ציונות אז גם חלוציות, ואם חלוציות אז גם עליה, ואם עליה אז עם עדה ומימו. עדה ידעה כי הם יינשאו בבוא היום, והייתה מוכנה גם לציונות וגם לעליה, אך תחמה קו לפני ענייני הדת: לא בית כשר ולא חינוך דתי". (בונדי, עמ' 84). 
למרות הציונות והתנגדותו למשטר מילא את חובתו, כבן למשפחה רומאית עתיקה, של שנת שירות בצבא. 
 


חייל בצבא איטליה

 
עדה נכנסה להריון, היה בכך משום שערורייה לא רגילה, וחנה נולדה ב-1926 לאחר שהוריה נישאו בחופזה. השניים עלו ארצה ב-1927, אך ההורים דרשו שהנכדה תישאר עמם עד שיתבררו התנאים בארץ הרחוקה. אנצו בחר את השם חיים בהשראת חיים ויצמן, ומימו בחר את השם אוריאל בהשראת אוריאל אקוסטה, הפילוסוף המורד והכופר שנטל את חייו לאחר שהוחרם.
בתוך חברה שהפנתה עורף למסורת, היה אנצו חריג בבקשו גשר למסורת, האמין בכוח עליון וכיבד מספר מצוות. "הייתה זו הרבגוניות שבו שהעניקה לכל אחד שהכירו אנצו כפי שביקש אותו, בהתאם לאמונתו ולטעמו שלו. אנצו הסוציאליסט, אנצו היהודי המאמין, אנצו הפוליטיקאי, אנצו הפילוסוף, אנצו חדור השליחות, המפוכח, הספקני, הדמות החינוכית, אנצו ששום הנאת-חיים אינה זרה לו, אנצו המושך אחריו אנשים כאבן שואבת, אנצו המסוגר, השומר על סודות נפשו. היה בו שפע עצום, ומתוך השפע העניק ביד רחבה, לפי בחירתו, לפעמים מתוך רצון להדהים, להפתיע, שהרי אהב - כבן-רומא אמיתי - את המחזה, את הכניסה הדרמטית, את הרושם". (בונדי,
עמ' 15). 
 
 
בארץ ישראל
 
משה שרת כתב על הייחודיות שבעלייתם של עדה ואנצו: 
"הדרך אשר עבר בבואו אלינו הייתה מבחינה נפשית אחת הדרכים הארוכות ביותר אשר עבר מישהו משבי-ציון בתקופתנו, והוא שטף ועבר בה במהירות הבזק. מדורי-דורות עלו לארץ יהודים חבורות-חבורות ושבטים-שבטים, בעלותם לארץ בצוותא, ולתוך מסגרתם כינסו את מיטב המסורת שהביאו עמם: קשרי-משפחה, נכסי-תרבות, זיכרונות והרגלי עבר, גם יחסי ידידות ורעות של חברים שגדלו יחד והעלו בידם מארצות-מוצאם משהו מרקע חייהם הקודמים. 
לא זו הייתה מנת חלקם של אנצו ושל עדה, רעותו בחיים. זוג בודד היו, ללא סביבה משלהם וללא קשר קודם עם הסביבה שלתוכה נקלעו. בכוח רצונם בלבד, ללא עזרת חברים וללא זרם גורף ומסייע, ביצעו את המעבר המהפכני: עקרו עצמם מקרקע גידולם ונטעו עצמם מחדש בארץ משאת-נפשם. בעקבותיהם עלו אחרים, אבל אנצו צעד כחלוץ". (משה שרת).
האדם הראשון שאנצו פגש בארץ ישראל היה משה בלינסון, שהכיר לו את ברל כצנלסון אשר האינטלקטואל האיטלקי הצעיר גירה את סקרנותו.
 


משה בלינסון (מתוך פרויקט בן-יהודה)

 
היו אלו ימים של משבר כלכלי קשה ומחסור במקומות עבודה, וברל ביקש ממשה סמילנסקי שיעסיק אותו בפרדס שלו. סמילנסקי מהדמויות הבולטות של העלייה הראשונה שהיה ביחסים טובים עם מנהיגי העלייה השנייה, הסכים להעסיק את אנצו אף על פי שלא היה זקוק לעוד עובד, בשל בקשתו של ברל. סמילנסקי לא כל כך הבין מה מחפש הפרופסור לפילוסופיה בעל הידיים הרכות בפרדס שלו, אך אנצו ששאף לפרודוקטיביזציה של העם היהודי התעקש להיות פועל. 
אנצו התייצב לעבודה לבוש בחליפה וניסה בכל כוחו לעבוד עם המעדר עד שכמעט כשל. המעביד הקשוח סמילנסקי העביר אותו לעבודה קלה יותר של גיזום עם יונה כסה (קוסוי) - אף הוא אינטלקטואל שסמילנסקי לא האמין שיחזיק מעמד. אנצו התייחס לעבודת הגיזום באותה רצינות וריכוז כמו שהתייחס אל תורת קאנט. הוא למד להתאים את בגדיו למצב החדש, ובשעות הארוכות של העבודה המכנית והמונוטונית נהג לדקלם בקול רם פרקים מתוך 'הקומדיה האלוהית' של דאנטה, ושירים ארוכים של משוררים איטלקים. קוסוי התרשם עמוקות לאחר שאנצו החל לדקלם בעברית את התרגום של זאב ז'בוטינסקי לקומדיה האלוהית. סמילנסקי ששאף לדו קיום עם הערבים העסיק ערבים ויהודים במשותף, דבר שתאם את השקפת עולמו של אנצו. 
בעוד אנצו בן ה-23, הנשוי ואב לילדה, שנראה לחלוצים הצעירים כ'מבוגר האחראי', צבר חברים והשפעה חברתית ואף פוליטית, נותרה עדה בבדידותה. איש לא ידע איטלקית או גרמנית או יוונית עתיקה ולטינית ועדה לא דיברה יידיש ועברית. לא היו לה חברות ותנאי החיים שהיו קשים לכולם היו בלתי נסבלים שבעתיים לבת העשירים הרומית. 
כאשר הצליחו לשכור דירה עם שירותים בתוך הבית, נסעה עדה לאיטליה כדי להביא את הילדה ואת ספרייתו של אנצו.
"כשחזרה נראה לה כאילו נחתה על כוכב אחר הנמצא במרחק שנות-אור רבות מבירת איטליה, שבה מתנהלים החיים כסדרם, אנשים יושבים בקונדיטוריות לאורך הקורסו, גבירות אלגנטיות נוסעות במכוניות עם נהג במדים, הרחובות מוארים במחרוזות של אורות והסרנים מתאספים יום-יום אצל דודה ארמלינדה בבית הגדול שברחוב קאבור". (בונדי, עמ' 108).
 

גבעת ברנר 
 
אנצו חלם על הקמת יישוב של עולים מאיטליה בו יתגוררו בני משפחתו וחבריו, אך התאכזב ממימוש החלום. האח הצעיר מימו שאמור היה להצטרף אליו, ולמד חקלאות כדי להועיל במולדת החדשה, היה במהלך לימודיו למרקסיסט והתנער מהציונות. חבריו לא העלו בדעתם לעלות ארצה. 
אנצו וחיים בן אשר ביקשו להתיישב על חלקת אדמה הטובה לעיבוד חקלאי שנמצאת בקרבת רחובות, ממנה נשקפים הרי יהודה, ומהצד השני הים. הקרן הקיימת ביטלה את העיסקה לרכישתה בשל מצוקה תקציבית, והייתה התנגדות של המוסדות להקמת יישובים חדשים. 
 


חיים בן אשר. צלם חנן בהיר

 
השניים התעקשו על הקמת היישוב החדש, וזאב ענר כתב על שאירע: "'שמנדריקים' צעק אברהם הרצפלד והלם באגרופו על השולחן. אני אוציא אתכם מההסתדרות אם תעלו'. שני 'השמנדריקים' נדהמו. לתגובה כזאת לא ציפו. היו אלו חיים בן-אשר ואנצו סרני, נציגי פלוגת 'הקבוץ המאוחד' שברחובות". (ענר, עמ' 40).
הם לא נכנעו, ובערב פסח 1928 פרקו את שני הצריפים שלהם ועברו לשטח החדש. "המהססים השתכנעו: בעיני רוב החברים נראה אנצו כיצור מכוכב אחר, עולה עליהם בהשכלה, בידע, בקשרים, בכושר מנהיגות: אם הוא רוצה בחיים משותפים איתם מה יש כאן לדבר. אם הוא, דוקטור, בעל עבודה קבועה אצל סמילנסקי, אב למשפחה, החי בבית-אבן, מוכן ללכת אתם לשממה, סימן שיש עתיד להתיישבות בגבעה, אם חוקית היא ואם לא". (בונדי, עמ' 122).
הצעירים התמודדו מול סמילנסקי על רכישת עוד חלקת אדמה סמוכה. חנקין הציע אותה לאנצו ודרש מקדמה של 1000 לירות. אלפונסה וסמואל שהגיעו מאיטליה לראות את נכדתם החדשה הגר, הביאו עמם מתנה של 500 לירות. לאחר מאמצים ברל שוכנע והסכים שבנק הפועלים ייתן ערבות על היתרה. "אנצו לקח את אלפונסה עמו לשטח חולי מכוסה עשבי בר, שנראו בו רק לטאות, והראה לה בגאווה: כאן יעמדו בתי-המגורים וכאן חדר-האוכל, פה בניני המשק ושם בית התרבות המרכזי, ישוב קולקטיבי לתפארת. אלפונסה גילתה הבנה בדיוק כמו בימי-הילדות של בנה החולם על שותפות של צדק, שאסף בבית הספר העממי את ארוחות-העשר של כל בני הכיתה כדי לחלק אותן שווה בשווה בין כל התלמידים, עניים כעשירים". (בונדי, עמ' 125).
בימים אלו, כאשר הקיבוצים מתמודדים עם בעיות משפטיות הכרוכות בשינוי יעוד ורישום של אדמות שקיבלו לפני עשרות שנים מהמוסדות המיישבים, עולה הייחודיות של הקמת 'גבעת ברנר' בכספי תורמים מאיטליה וגרמניה. בכתבתו של עמנואל רוזן סיפר יעקב זק גזבר הקיבוץ, אז בן 97, כיצד שכנע את אנצו לגייס כספים לרכישת הקרקעות:
"אמרתי לו, 'תראה סרני, אתה טיפוס מיוחד בעולם. אתה חכם כמו פרופסור, טמפרמנט כמו איטלקי, וחוצפה כמו יהודי'. ככה הוא התנהג וכל דלת הייתה פתוחה בפניו'. פנה לחנקין וזה ביקש גרנטיה. 'מה הגרנטיה שלך? 'אני איש רציני, אב לשתי בנות' - וזה הספיק". (רוזן, דקה 6.4). הרצפלד השתתף במסיבה שנערכה לאחר ההצלחה בעלייה על הקרקע ואמר: "אני מבטיח לכם עבודה, אך לחם עוד לא". (ענר, עמ' 41). (ראו גם הערה מספר 1).
אנצו התנגד לאידאולוגים שדגלו בהקמת קיבוצים קטנים של חבורות מגובשות, והנהיג בגבעת קבלת חברים שהגיעו מארצות שונות. בתחילת דרכו היה הקיבוץ מורכב משתי קבוצות עיקריות של יוצאי גרמניה ויוצאי ליטא, שאף ישבו בנפרד בחדר האוכל. אנצו התרוצץ בין המחנות והכריז 'שהוא לא אשכנזי ולא ספרדי, לא מערבי ולא מזרחי, אלא רומאי'. הוא הרגיש קרבה לייקים בשל השכלתם המערבית, ולליטאים בשל שורשיהם במסורת היהדות. רק במשך השנים נוצרו 'נישואי תערובת' בין שתי הקבוצות, וההבדלים טושטשו. 
משה בלינסון, חברו ומדריכו של אנצו, התנגד בתחילה למעברם לקיבוץ. הוא חשש שעדה בת הטובים תתייאש וכך יפסידו את אנצו. עדה מאסה בחיי הבדידות ברחובות והסכימה למעבר לקיבוץ אף על פי שהתנאים היו עוד יותר קשים. לחברו סיפר על הכרת התודה שחש וציטט את הפסוק "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". 
 בשנת 1930, נולד דניאל, הבן הראשון למשפחת סרני שהתברכה רק בבנות. עדה לא השתתפה באופן פעיל באסיפות הקיבוץ, והתמרדה כנגד ההחלטות רק בנושאי חינוך וגידול ילדים. היא החליפה את גאולה שרתוק כמנהלת מחסן הבגדים. גאולה רכשה בד לבגדי עבודה, ומרוב ניסיונות לחסוך נוצרו בגדים שאי אפשר היה ללבוש. עדה, למרות הביקורת, רכשה בד איכותי בטיעון שעניים לא יכולים להרשות לעצמם לקנות דברים זולים, ואכן הבגדים שנתפרו החזיקו מעמד שנים רבות. 
העולות מגרמניה הביאו איתן בגדים משובחים ונוצרה קינאה. עדה הציעה הצעה שנחשבה אז למהפכנית שיהיה תקציב אישי לביגוד, אך מובן שההצעה נדחתה. עם בגדים עוד הצליחו להסתדר אך נעליים היו סיפור אחר: בשל מחסור בנעליים שניתן לצאת איתן לעיר, נוצר מצב שאם חברה נסעה לעיר, חברה אחרת הייתה פוגשת אותה בתחנת האוטובוס בחזרתה כדי להחליף עמה את הנעליים. ורה ויצמן, שהתגוררה בשכנות בעת שבנו את ביתם ברחובות, והתיידדה עם עדה סיפרה כיצד הביטה עדה בארון הנעליים שלה בערגה.
 


עדה סרני. צילם חנן בהיר

 
"לעומת התנהגותה העצורה של עדה, נימוסיה והשקט הפנימי שלה, היה אנצו בעיני חברי הקיבוץ בגדר פרא-אדם: לא היה מסוגל לשבת במקום אחד בחדר-האוכל, מתהלך עם צלחתו בין השולחנות וסוחב תוך כדי כך אוכל מצלחות החברים, מזמין את חברי הקיבוץ בעיר לאכול גלידה ב'שלג הלבנון' ונעלם כאשר מגיע רגע התשלום. (בונדי, עמ' 146-145).
"בנוף הארץ-ישראלי של החלוצים יוצאי מזרח אירופה היה אנצו סרני יחיד. לא היה חלוץ כמוהו לפניו ולא אחריו. יחוד זה, אם כי הקנה לו הערצה, הערכה ואהבה, השאיר אותו מבודד מבחינה מסוימת. על אף קרבתו למשה בילינסון ולברל כצנלסון הוא לא היה אחד מן המשפחה. הוא היה שונה, איטלקי, אקזוטי, סורר, בעל דעות עצמאיות מדי, פציפיסט בעת מאורעות-דמים, דורש שותפות בין הפועל העברי והפועל הערבי בימי המאבק על כיבוש העבודה העברית. תחילה סירב להצטרף למפלגה פוליטית, אף כי היה איש פוליטי מובהק, וגם אחרי שהיה לחבר 'מפלגת פועלי ארץ-ישראל' שמר על עצמאות דעותיו, בעיקר לגבי יחס התנועה הציונית אל התנועה הלאומית הערבית". (בונדי, עמ' 13).
 

האחים סרני
 
"אם היה קשה לעמוד בוויכוח עם אנצו, הוויכוח עם שלושת האחים סרני היה כמעט בלתי אפשרי. הבית ברחוב קאבור, היה בית ועד לחברי הבנים, ואימא סרני ברקע, מכבדת את החבורה בתה ועוגיות מעשה-בית. בשלושת האחים האלה עם המבט המרוכז בעיניהם, הנמרצים, התוקפניים, ובעלי הידיעות הרבות, היה משהו שסחף תמיד לקרב מילולי את מי שרצה בכך ואת מי שלא רצה, שהשאיר את הצעירים שבחבורתם חסרי אונים, ולרבים מהם היה דרוש מרחק של מקום ושל שנים כדי להשתחרר ממרותם". (בונדי, עמ' 54).
 


מימין לשמאל: אמיליו (מימו), אנריקו ואנצו

 
אנריקו האח הצעיר התחתן עם דבורה רבינוביץ תאומים, נכדתו של אדר"ת, רבה האשכנזי של ירושלים, וקרובת משפחתו של הרב קוק שנסעה ללמוד ביולוגיה באיטליה. הוא נחשב לרווק מבוקש בקהילה היהודית, ואף אחד לא הבין כיצד הסטודנטית הזרה הצליחה היכן שאחרות נכשלו, אך אנצו ביקר בבית הוריה ודיווח למשפחתו על ייחוסה המכובד של הכלה הצעירה.
מימו הלך והתרחק מחלום הציונות והיה לקומוניסט. הוא החל לחזר אחר כסניה הקטנה. כסניה הייתה בתו של מהפכן סוציאליסטי יהודי שנתלה ברוסיה, ואלמנתו הנוצרייה כסניה נמלטה לאיטליה עם בתה הקטנה שנקראה אף היא כסניה. היא פתחה פנסיון קטן בו התגוררו בעיקר פליטים יהודים, והיא טיפלה בהם במסירות. היא האמינה כי גורלה המר הוא עונש על שהיא ובעלה הרחיקו את הבת מהמורשת היהודית של האב, ועל כן חיפשה את קרבתם של יהודים. משה בלינסון היה לידידה הקרוב, וכך התקרבה למשפחת סרני. כשנשא מימו לאשה את כסניה הקטנה זה לא הפתיע איש. לאחר עליית הפשיסטים לשלטון הוא נעצר כקומוניסט וכסניה עברה לגור בבית ההורים. 
 


כסניה הגדולה והקטנה

 
אנריקו שהה בכנס מדעי ועל פי עצת ידידיו לא חזר לביתו: כסוציאליסט ליברלי ומקורב למחתרת האנטי-פשיסטית היה אף הוא בסכנה. דבורה ובתה נשארו אף הן בבית ההורים, ואלפונסה שטיפלה בשתי כלותיה, הייתה כצור שכולם נשענים עליו. 
בראשית שנות הפשיזם היהודים עדיין לא נרדפו, וסמואל עבד עדיין בארמון המלוכה וביקש מהמלכה האם להתערב למען בנו. נאמר לו כי אם מימו יכחיש את השתייכותו  למפלגה הקומוניסטית הוא ישוחרר. ההורים ביקרו אותו בכלא בהיתר מיוחד, והעבירו לו את המסר. מימו חש כי אמו, שתמיד לימדה את ילדיה לעמוד מאחורי החלטותיהם, אינה שלמה בליבה עם ההכחשה, והוא אכן סירב ונדון לעשרים שנות מאסר. בכלא החל ללמוד סינית לאחר ששלט כבר ברוסית. 
אנריקו התאחד עם דבורה ועדה הקטנה בפריז, ומשם נסעו לארץ ישראל. הוא התקבל בכבוד רב והרצה באוניברסיטה העברית, אך כאשר מנהל האקווריום בנאפולי הודיע לו כי אין סכנה לביטחונו - שבה המשפחה לאיטליה. עדה הצטרפה אליהם עם שלושת ילדיה, בעיקר כדי לנסות לגייס כסף להציל את הקיבוץ מחרפת רעב. בארץ היה גל חדש של חוסר עבודה ומשבר כלכלי עמוק. חברי הקיבוץ עבדו בים המלח בעבודה שמעטים שרדו את תנאיה הקשים, והסכימו בניגוד לעמדת המפלגה לעבוד בשכר מופחת אצל משה סמילנסקי. אנצו שלח לעדה מכתבי מצוקה, והיא הצליחה לארגן 1000 לירות מההורים כהלוואה מכספם שנחסך בעמל רב, בעיקר בשל נכונותה של אלפונסה לעשות הכול בעצמה. ההורים היו שלמים אולי עם העזרה לבנם, אך הקיבוץ נראה להם כבור בלי תחתית. 
אנריקו, המדען המבריק, נפטר באופן פתאומי מהרעלת גז בעת ששהה באמבטיה. דבורה ועדה הקטנה עברו לגור עם אלפונסה ששמרה על הילדה כשדבורה חזרה לעבודתה במעבדה.
 


האח הבכור אנריקו סרני

 
לימים עלו דבורה ובתה עדה ארצה, ועדה סרני-פיינברג הייתה ממקימות קיבוץ יראון, וחברת הכנסת השביעית. בספר זיכרונותיה כתבה: "כשבאתי לארץ עם אימא ב-1934, אנצו נתן לנו להרגיש מאוד רצויות ואהובות. אני חושבת שהוא חש אחריות כלפי, לאחר שאחיו הגדול נפטר. בכל פעם שיצא למסע או לשליחות, שלח לי מהארץ הרחוקה גלויה. כשחזר הביתה הביא לי מתנה, ממש כמו לילדיו שלו". (עדה, עמ' 10).
אנצו נסע לאיטליה לטקס הלוויה, ושם קיבל הצעה לשמש כנציג תנועת הנוער 'ברית עולים' בגרמניה. בקיבוצו התנגדו כי חשו שהוא חיוני למשק, והיו שסברו כי "אנצו לא נראה להם האיש המתאים לנוער הגרמני, המתעמק, היסודי, העצור". (בונדי, עמ' 161). בתום הוויכוחים הוחלט כי יצא לתקופת ניסיון, ובאפריל 1931 יצאה המשפחה לברלין.
 

שליחות בגרמניה
 
"הצעירים הציונים בגרמניה שראו בראשונה את השליח – קטן קומה, עם חבילת עיתונים מתחת לזרועו, במעיל גשם המגיע עד קרסוליו וקאסקט-חלוצים גדול מדי, שניהם תרומת מחסן-הבגדים המשותף של קיבוץ גבעת-ברנר, מתחת לכובע הנופל על האזנים זוג משקפים ומאחוריהם עיניים שכאילו אור נדלק בהן, ומדבר בשטף בלתי-רגיל על כל נושא שבעולם – לא ידעו איך לעכל אותו". (בונדי, עמ' 162). 
"חברי תנועות הנוער, ששמעו את אנצו משתמש בטיעונים מרקסיסטיים יום אחד, בוויכוח עם קומוניסטים, ולמחרת מוכיח באותות ובמופתים את קיומו של אלוהים ומדבר על משיחיות ועל אחרית - הימים בחברת חסידי מרטין בובר, מופיע כאן כבורוכוביסט מושבע ושם כבוגר תנועת נוער המלא אמונה בערכים הנצחיים של הנעורים, ראו בכך מאקיאבליות, צביעות וחוסר כנות, ותבעו ממנו תשובה ברורה: מהי בעצם הדעה האמיתית שלו? אנצו ביטל את השאלה במחי יד: כל הדרכים – סוציאליסטית או דתית אוניברסלית – מובילים לציון. לא חשוב מה דעתו של שליח, חשוב שהשליח יכבוש את האיש באמונתו. לדרך הטיעון אין חשיבות לעומת המטרה האחת: בניין ארץ ישראל, ובמהרה". (בונדי, עמ' 169).
"הייתה מידה של התנשאות, של סנוביזם רוחני בקרב בוגרי תנועות-הנוער היהודיות בגרמניה: אדם נשפט לפי מידת השכלתו, בקיאותו במוסיקה, בספרות, בעיקר בספרות האוונגארד שלא הייתה עדיין לנחלת הכלל, בפרנץ קפקא, במרסל פרוסט, בקירקגור, בתומס מאן. עליונותם עמדה להם מול השליחים יוצאי ה'חדר' ודוברי היידיש, אך לא מול אנצו, שידע תוך זמן קצר על המוזיאונים והספריות של ברלין יותר מאשר ילידי המקום, אשר ניהל סמינריונים על ענקי הרוח הגרמנית – הגל, קאנט ושופנהאואר – שהיה מסוגל לחבר שיר נוסח סטפן גיאורגה שכתביו היו לנוער היהודי כקריאת חובה, ואשר הוכיח בנקל שכול מה שהם יודעים - יודע הוא יותר טוב". (בונדי, עמ' 171). עבורם הוא היה ההוכחה לכך כי העלייה לארץ אינה פוגמת בהתפתחות האינטלקטואלית. 
אנצו, שחווה את התחזקות הפשיזם ועלייתו לשלטון של מוסוליני, חזה כי המשבר הכלכלי העמוק יוביל לעלייתו לשלטון של המוקיון בעל השפם הקטן, וצפה בחושיו את הסכנה ליהדות גרמניה. הוא התעייף משליחותו האינטנסיבית וחזר לקיבוץ, אך כשהיטלר עלה לשלטון חזר לברלין עם אליעזר לבנה ומשה בלינסון, והפעם נותרו עדה והילדים בארץ. באנייה פגש את חיים ויצמן שהיה בדרכו לפגישה עם מוסוליני כדי לדון עמו על העברת יהודי גרמניה ורכושם דרך איטליה לארץ ישראל. 
בגרמניה של 1933 החלו פיטורים המוניים של יהודים ומעשי התנכלות אלימים, והמונים צבאו על משרדי התנועה הציונית במינאקה 10 בברלין. גם חיים ארלוזורוב, שהתחנך בגרמניה, בה קיבל תואר דוקטור על עבודתו 'מלחמת המעמדות בתורתו של מרקס', ספג את תרבותה, והתקרב כאנצו לציונות בהשפעתו של ד"ר ישראל רייכרט - חש צורך נפשי להיות שם בשעתם הקשה של יהודייה. במאי 1933 הופיעו ארלוזורוב וסרני בסמינריון גדול של תנועת 'החלוץ' בברלין כדי לקדם את העלייה האינטלקטואלית. ארלוזורוב חזר לארץ כדי לדון עם הנציב העליון על שינוי מגמת הענקת הסרטיפיקטים ונרצח על חוף ימה של תל אביב. 
"אנצו, הפימפרנל הציוני המתחמק, מופיע כאן במעיל חרפי ארוך ובכובע של איש-עסקים מיושב, בחליפה סולידית כהה ושערות מודבקות במסרק רטוב, כנואם הבא לתבוע ולא לבקש, ושם בלבוש חלוצי מרושל, מתגלגל מצחוק בתוך להקת צעירים: היום בשטוטגארט, מחר בחוות-ההכשרה, בבוקר דן עם עסקני קהילה, בצהרים מצניע שטרות בסוליה כפולה ובערב סועד על שולחן משפחת ורבורג, לאור נברשות-הבדולח וברק כלי-הכסף... ברלין הייתה מוקד ההתרחשויות שיקבע את גורל אירופה. כאן נקשרו כל החוטים, ואנצו היה במרכזם. בתקופת שירותו בגרמניה כאילו צמחו לו כנפיים". (בונדי, עמ' 200).
בברלין פגש את מרגוט מאייר, צלמת ובוהמיינית שתהא בעתיד אשתו של האלוף יצחק שדה, כשהגיעה למשרדי 'החלוץ'. אנצו זיהה את האישיות המיוחדת של מרגוט, ודרש ממנה לעבוד כמזכירתו וכמזכירת 'החלוץ'. 
 


מרגוט מאייר שדה

 
היה דמיון ביניהם בהרפתקנות ובנכונות ליטול סיכונים, וגם בכך שיום העבודה של שניהם היה גמיש: מרגוט הכעיסה את שאר העובדים כשנהגה לשחק טניס במהלך שעות העבודה, אך לעומת זאת עבדה עד שעות מאוחרות ובסופי השבוע. בביוגרפיה שנפתלי אונגר הקדיש לה נכתב: "אנצו סרני היה הרמוני ושסוע כאחד, אך בעיקר היה אימפולסיבי. הוא היה פועל מתוך אינטואיציה וכבש בכך את לב הציבור. בבואו לגרמניה ידע אך מעט על יהדות גרמניה, אך הרגיש בחוש מיוחד את הרגע ההיסטורי כשהוא ניצב לפני יהדות זו כמורה דרך בעת מבוכה". (מרגוט, עמ' 45). יחד עסקו בניהול רשת ההברחה של כספי היהודים שהתנהלה בשיטת אנצו, כלומר באלתור מקסימלי, בלי ביורוקרטיה יתירה, בעזרת רישומים חפוזים על פתקים שנדחפו לכיסים ובהעזה אישית רבה. ההערכה היא שעד 1939 הובאו לארץ כ-50 מיליון לירות שטרלינג מהון יהודי גרמניה, מזה כשליש בהעברה הרשמית.
 

בחזרה לקיבוץ

אנצו חסר המנוחה נע בין הגעגועים לבית בגבעת ברנר ולמשפחה, לבין הקול שקרא לו להמשיך ולנדוד. גם בהיותו בשליחות בגרמניה דאג כי יוקצו משאבים לקיבוץ 'גבעת ברנר' שהיה למוקד של קליטת עולי גרמניה הצעירים. אנצו דאג לצד הכלכלי, כפי שכתב יעקב זק: "בין הפעילים בתחום גיוס הלוואות בלט אנצו סרני, אשר ידע לנצל לטובת ה'קרן' ולטובת קיבוצו גבעת ברנר את הקשרים האישיים הטובים ואת נסיעותיו בשליחויות השונות... אין נתונים מדויקים על תוצאות הפעילות הזו, היות שזו הייתה תלויה בקשרים האישיים והתבצעה בעיקר בגרמניה ובאיטליה. החברים בעלי הקשרים האישיים היו מעוניינים בדרך כלל שאותם כספים שאפשר היה להשיג מקרוביהם יזרמו ישירות לקיבוציהם". (רעיון וכסף, עמ' 60). 
בזכות תרומתה של לולה האן-ורבורג שאנצו הכיר בגרמניה, נבנה חדר תרבות כולל ספריה ברמה גבוהה. אנצו דאג לאירועי תרבות, ועסק גם בהתאמת מצב התברואה והמגורים לקליטה של עוד צעירים ובני נוער מגרמניה.
בימי הרגיעה היחסית ניסה לכתוב מחקר על קרל מרקס הצעיר, וחלם "להתיישב על אי בודד, שאין בו יהודים, להתבודד לגמרי". (בונדי, עמ' 218). השקט היה מדומה, ובשל החרפת המצב לאחר עליית הנאצים לשלטון נקרא לצאת לשליחות חדשה, והפעם לארצות הברית. כשהאיטלקים פלשו לחבש הבינו הכול כי היישוב היהודי בארץ ישראל יכול לסמוך רק על כוחו, ואף אחד אינו מגן על מי שאינו מסוגל להגן על עצמו. 
אנצו התנגד כמובן לפלישה ולשלטון הפשיסטי אך "הזיק האיטלקי שבלבו לא כבה: כעס על חברים שדיברו בלעג על 'חיילי המקרוני'... כאשר שאל אותו אחד מחבריו האם אינו מעריץ קצת את הדוצ'ה? ענה, מהורהר: 'היה בו פעם משהו, במוסוליני, הוא היה בחור טוב, אבל סטה מן הדרך. חבל, חבל'". (בונדי, עמ' 221). 
מימו השתחרר מהכלא לאחר חמש שנים בעקבות חנינה שהמלך ויקטור עמנואל העניק. מימו, וכסניה לא סמכו על השלטונות וברחו עם בתם לפריז, שם עסקו בפעילות קומוניסטית וחיו מכספים שנשלחו על ידי ההורים, ומעבודות התפירה של כסניה. 
 


האח הצעיר אמיליו (מימו) סרני

 
האם כסניה פנפילובה נסעה בעקבות חבריה והתיישבה בקיבוץ נען, והבת עמדה בפני דילמה: האם היא, כחברת המפלגה הקומוניסטית, רשאית לקיים קשרים עם מי שאינם קומוניסטים? כאשר הבהירו לה כי 'מי שאינו אתנו הוא נגדנו' כתבה לאם שהיא מנתקת עמה את הקשרים ושלא תכתוב לה. כסניה עשתה כרצון בתה ולא כתבה לה יותר. (הערה מספר 2).
 

שליחות בארצות הברית

אנצו הפליג בינואר 1936 לארצות הברית לשליחות שתחילתה לא הבטיחה רבות: תנועת 'החלוץ' מנתה כמה מאות איש בכול רחבי ארצות הברית, והייתה חסרת אמצעים כספיים. המשימות שעמדו בפני אנצו בארצות הברית היו שונות לחלוטין מאלו שבגרמניה, והוא ידע כי סוד ההצלחה הוא להגיע בלי דעה קדומה, ולא להתבסס על ניסיונו בקהילות אחרות. בעוד בגרמניה הצעירים היו בנים למשפחות מתבוללות שמצאו מחדש את הקשר ליהדות ולציונות בעקבות רדיפות היהודים, הרי שבאמריקה היה המצב הפוך: הקהל האוהד היה בנוי מוותיקי 'פועלי ציון', ואילו הדור הצעיר ידע רק אנגלית ונקלט בהצלחה בחברת המהגרים האמריקנית. השליחים שבו מארצות הברית עם דוחות מלאי סיפוק על אהבת-ציון של היהודים, אך אנצו היה מפוכח, הוא ידע שהשליחים המתפעלים פגשו את בני דור המהגרים, מסורים ודוברי יידיש, ולא עם בניהם שחשו ניכור לרעיון הציוני.
הוא דיווח לארץ ש"אין לבנות את עתיד התנועה על החוגים דוברי היידיש הקשורים למפלגת 'פועלי ציון'. זאת קבוצה מצומצמת ללא סיכויי הישרדות מעבר לדור האבות. היעד העיקרי לפעילות צריך להיות המוני הדור הצעיר המתבולל. 'ההתבוללות מתקדמת במהירות מדהימה, והיא עוד תגבר עם יציאת אמריקה מהשפל והתחזקות הדמוקרטיה. הדור הצעיר הזה, המחוסר תודעה דתית או אתנית, גם אינו קשוב למסרים הציוניים המסורתיים... זאת נוכל לעשות רק אם נהיה אמריקנים לגמרי בגישתנו. דברים אלה משקפים את דרכי החשיבה של סרני, שהיה בעצמו אינטלקטואל מתבולל". (רימר, עמ' 178-177). 
 
 
אנצו חשש מנהירת הנוער היהודי לסוציאליזם ולקומוניזם, ובשיחה עם עורך בטאון 'פועלי ציון' ציין את תוכניתו להתמודד עם 'ההתבוללות האדומה': "אני מומחה לביסוס מרקסיסטי של הציונות'. לשאלתו האם הוא מרקסיסט, השיב אנצו כנעלב: 'מה אתה חושב, שאני אידיוט?' ופרץ בצחוק של הנאה". (בונדי, עמ' 229).
"הבדלי הגיל בין אנשי-הצמרת של תנועת הפועלים ובין אנצו לא היה גדול, אך הוא היה שייך לדור אחר. גולדה שהייתה מספר חודשים עמו בשליחות חשה בכך ושאלה מדוע תמיד משבצים את אנצו להרצאות בפני נוער ואותה לא. היא הייתה מבוגרת ממנו רק בשש שנים והיא תמיד מוזמנת לאירועים עם צעירים כאורחת הכבוד. 'אכן, נוסף על הקסם האישי, שמשך אחריו תמיד שובל של חסידים וחסידות, היה כוחו בראש וראשונה בגילוי-הלב שבו דיבר אל הנוער על בעיות המפעל הציוני בעשותו אותם שותפים ללבטיו. כאשר שמעה גולדה מאירסון, שגדלה במילווקי והכירה היטב את יהדות אמריקה, את אנצו מדבר על הפרובלמטיקה הערבית בארץ, נחרדה. היא חששה שהצעירים האמריקאים ייבהלו, שיתעוררו בהם פקפוקים בעצם המפעל הציוני. אחרי שנים הודתה, שאנצו צדק: 'גילוי-הלב לא גרע, כי אם להיפך. אולי זה הדבר שמשך אותם'". (בונדי, עמ' 241). 
'המאורעות' של 1936 בארץ ישראל גרמו לצעירים שהושפעו מהתעמולה הקומוניסטית לשאול שאלות קשות על יחסי יהודים וערבים, ואנצו ענה בהתאם להשקפת עולמו שלא תאמה את הקו הפוליטי המקובל. הוא טען שהארץ שייכת גם ליהודים וגם לערבים, והעלה את רעיון הכללת המדינה היהודית בפדרציה ערבית כלל אזורית. בבה אידלסון, שליחת ההסתדרות לנשים החלוצות כתבה: " אין אספה שלא יעמידו לפני עשרות שאלות אשר תוכנן - מה יהיה עם הערבים? הסברתי שלא גזלנו ולא ניצלנו; שלא אנו 'די שרעקליכע גזלונים' (הגזלנים הנוראים) וכו'. מרגישה שכל הוויכוח בכיוון שניתן על ידי גרינברג וסרני ואשר בו המשיכו את הסברתם הכניס בלבול ואי בהירות בתפיסת עניינינו וזה רע, רע מאד. לצערי הייתי צודקת כאשר כתבתי לכם על הנזק הרב שהביאו דבריהם". (רימר, עמ' 186). 
אנצו החליט על רכישת חוות הכשרה בת 140 אקרים, עם נחל, בריכת שחיה, חדר אוכל גדול, כרגיל, תוך הימור כספי גדול שהוכיח את עצמו במבחן הזמן כעסקה מצוינת. בחוות קרים רידג' (גוש חלב) קיים סמינריון קיץ עם זלמן רובשוב שזכה להצלחה רבה. 
רובשוב (לימים הנשיא זלמן שז"ר), קישר בין אנצו לאמונה היהודית אף על פי שהגיע כאנצו מרקע סוציאליסטי. הקשר שלו לשורשיו התבטא בהוספת השם חיים, ובכך שאיית לעתים את שמו בסגנון היידי: ענצו, והשתדל ללמוד יידיש. כשטייל עם עורך ביטאון 'פועלי ציון' ברחוב בניו יורק שאל אותו: אם הציונות תובס, למי תצטרף, לקומוניסטים או לאגודות ישראל? העורך ענה ללא היסוס של'אגודת ישראל', ואנצו טפח על שכמו ואמר 'עכשיו אני יודע שאתה ציוני טוב'. משה בלינסון נפטר בנובמבר 1936 מהתקף לב ואנצו חש בדידות, ושאבד לו קשר עם חבר קרוב ומורה דרך. 
כבוס שילם מעט מאוד ודרש הרבה מאוד, אך מעצמו דרש יותר מכולם. "עובדי המשרד החליטו פעם ללמד לקח את אנצו, המתנהג כרודן ומתייחס אליהם כאל עבדים: כשנכנס למשרד עמדו דום, הרימו את היד בברכה פשיסטית וקראו במקהלה: 'איל דוצ'ה'. אנצו לא הניד עפעף, ענה ב'צ'או' ידידותי והתיישב מאחורי השולחן כאילו לא קרה דבר. כולם כעסו עליו וכולם עשו את רצונו". (בונדי, עמ' 243). 
הציות היה בהחלטות חשובות אך גם בנושאים אישיים: אחד מהצעירים שנשבו בקסמו היה ג'ו קריידין, לימים מומחה הרכב של 'קול ישראל'. הוא החליט שג'ו קריידין צריך להתחתן והתנדב למצוא לו כלה. יום אחד הציג בפניו בחורה בשם רות ואמר 'זאת היא, תתחתן איתה'. השניים נבוכו, שוחחו ביניהם, מצאו שפה משותפת ונישאו. 
בניו יורק חגג במסעדות האיטלקיות והתיידד מיד עם כל המלצרים. עם ראש העיר פיורלו לה גוורדיה, הייתה פגישה רוגשת של שני איטלקים גוצים מדברים בידיים ובטונים גבוהים, אחד לתוך חברו, ושניהם בעת ובעונה אחת.
שליחותו של אנצו נמשכה 15 חודשים ותרומתו התבטאה בעיקר בהשפעתו על מספר אנשים שנשבו בקסם אישיותו, ובקשרי ידידות אישיים שחיו בזיכרונם של צעירים אלה עוד שנים אחרי מותו הטראגי בשבי הגרמני. סרני עצמו חשב לחזור לאמריקה לניסיון שני, "וייתכן שהפעם היה מוצא את הדרך אל המוני הנוער היהודי, אולי במסגרת ארגונית אחרת, אבל הדבר לא ניתן לו, למרבה הצער. וכך מצטיירת שליחותו כאפיזודה סוערת, שהאירה את השמים הקודרים של הציונות האמריקנית כעין כוכב שביט, אך לא הביאה לתפנית המיוחלת". (רימר, עמ' 198). 
את ליל הסדר האחרון החליטו לערוך בחוג מצומצם, רק לחברי הקומונה שהתגוררו עמם בדירה המשותפת, ועם חמישה או שישה אורחים מבחוץ. אך אנצו הזמין כבדרך אגב את כל מי שפגש על פני ניו יורק, והתברר כי יגיעו יותר ממאה איש. עדה בישלה ביצים בכמות עצומה והחברים קנו מצות. באו גולדה, ורובשוב ורבים אחרים שישבו על הרצפה "אכלו מה שאכלו, ערב מטורף, לא-מתוכנן, מהנה וזכור שנים רבות". (בונדי, עמ' 253). 
 

הרומן הגדול שכתיבתו לא הסתיימה

לאחר השליחות בארצות הברית חזרו עדה והילדים ארצה, ואילו אנצו נישאר בלונדון כדי לאסוף חומר למחקר על השתלשלות המעורבות של הבריטים במזרח התיכון. עבודת המחקר "תולדות האימפריאליזם הבריטי במזרח התיכון" לא פורסמה מעולם. 
אנצו צפה ש'גבעת ברנר' יהא הקיבוץ הגדול בארץ, וכאשר נקב במספר של אלפיים חברים עורר גיחוך כללי. חבר תנועה סיפר על המפגש שלו עם אנצו, שהגיע בשליחות מהארץ לקבוצת ההכשרה בהולנד: "טיילנו יחד ברחוב הולנדי טיפוסי, מצוחצח היטב, טובל בעצים ופרחים, עם הרבה ירק. ואז הוא אמר לי: 'אתה רואה, בעוד שלושים שנה גבעת ברנר תיראה כך'. אני חשבתי אותו למשוגע! בשבילי קיבוץ, ארץ ישראל, היה אוהלים, חמורים ומדבר -... ומעניין שהוא צדק ולא אני". (ליבליך, עמ' 296).
הדודה ארמלינדה הילוותה כסף שנועד לבניית בית ספר אזורי, ושלחה חומרי לימוד שניתנו לה על ידי חברתה של מריה מונטסורי, המחנכת האיטלקית בעלת שיטות חינוך מתקדמות.
הקיבוץ החל לשמר את התוצרת החקלאית העודפת לימי מחסור, וכך הפך פרויקט השימור למפעל שעדה עמדה בראשו. היה זה התפקיד הראשון שבו הוכיחה לחברי הקיבוץ שיש לה אישיות וכוחות משל עצמה. האחות לאה, בעלה וילדיה עלו ארצה והתגוררו בבניין סמוך לקיבוץ. ההורים התלבטו ובסוף עלו ארצה, והדודה ארמילינדה סירבה כי חשה כאיטלקייה. אנצו היה ה'נציב העליון לענייני האיטלקים' בארץ, חש אחריות לקליטתם של חלוצים ובורגנים, וטיפל בעצמו בכל אחד ואחד מהם.


עם האחות לאה ומשפחתה בגבעת ברנר. צילם חנן בהיר

 
המצב באירופה חייב את חזרתו, ובהולנד כתב על האימה שחש: "אני גר במלון 'אמריקן' החדיש, בחדר גדול ומרווח. אילו החברים היו יכולים להיות כמה ימים בסביבה זאת בוודאי היה להם כחלום נעים. הסביבה יפה, החיים נוחים ואין קושי להשיג את אשר ארצה להנאתי, ובכל זאת הכול נראה מחוסר ערך: אני בתוך גולה הרוסה. בוודאי תיזכר שנת 1939 כאחת השנים הגורליות בהיסטוריה של עמנו. ב-1933 עוד אפשר היה לקוות, להאמין לחיות באשליה. עכשיו חלף הכול: פליטי פולין מביאים בשורת חורבן גמור ליהדות במרכזה ההיסטורי האחרון. לכל יהודי פנים של חיה נרדפת המחפשת מקלט מכוחות איתנים, אשר גמרו אומר לחסל שם ישראל מן העולם". (בונדי, עמ' 281).
לבתו הגר כתב: "בוודאי את חושבת על האבא המוזר הזה, אשר תמיד נוסע ותמיד נמצא בין אנשים. אולי אני טעיתי בזה שלא ניסיתי אף פעם לתת לכם להבין את המקור הנפשי לפעולתי. כשתגדלי, ואולי אני לא אהיה יותר אתך, תביני פעם מדוע אבא שלך נסע כל-כך הרבה והיה תמיד בין אנשים זרים עד שלא מצא לפעמים זמן להיות ולדבר אתכם. כשליח עם עני ומדוכא, שאף אחד אינו אוהב אותו, הולך אבא שלך ממקום למקום לחפש עזרה ומשען כדי שנוכל לבנות לנו מולדת חדשה". (בונדי, עמ' 282). 
 


חנה, הגר ודניאל

 

אנצו חלם כל חייו לכתוב את יצירת המופת שתשקף את דורו, ותספר את תולדות משפחתו הרומאית על רקע התקופה הסוערת בין שתי מלחמת העולם. הטרגדיה שארעה ליהדות איטליה גרמה לו לזנוח את הכתיבה המחקרית, ולחזור לחלום הספרותי. הוא כתב סצנות שלמות תוך כדי נסיעה באוטובוס, אך מעולם לא היה לו זמן להתקדם עם הכתיבה כיוון שהחיים עצמם תבעו את כל כוחותיו: "כאשר רואים מה שהצליח אנצו לדחוס לתוך פחות מארבעים שנות חיים – ללמוד פילוסופיה, לכתוב מחקרים על מרקס הצעיר, על האימפריאליזם הבריטי במזרח התיכון ועל מקורות הפשיזם האיטלקי, להיות חלוץ בארץ-ישראל בשנות רעב ומאבק על זכות עבודה, לייסד ישוב קולקטיבי בניגוד להחלטת המוסדות הלאומיים שנעשה קיבוץ הגדול ביותר בארץ, להראות לנוער היהודי בגרמניה את הדרך לארץ-ישראל בתקופה הגורלית של עליית היטלר לשלטון, להניח יסוד לעליה ההמונית של יהודי עירק, לעבוד בשירות האינטליג'נס הבריטי בין האיטלקים במצרים, לקחת חלק במחתרת האנטי-פשיסטית, לנדוד על-פני העולם, להכות שרשים בארץ, לאהוב אנשים, ספרים ואוכל, לעבוד כעיתונאי, גזבר, פועל חקלאי, מדריך-נוער, סוכן חשאי, שליח והיסטוריון, להיות איש-משפחה, לאסוף ידידים לאורך כל דרכיו – מבינים כי את הרומן הגדול כתב לא בעט אלא חי אותו בסערה. חייו היו מעשה האומנות, והכתיבה הוטלה על אחרים". (בונדי, עמ' 11). 
 

סוגיית ערביי ארץ ישראל

אחייניתו של אנצו, בתה של האחות לאה סיפרה: "לאנצו הייתה השקפה מיוחדת על היחסים עם הערבים. כשהגיע תורו לשמור, סירב לקבל רובה, וביקש תחתיו מקל. למרות אירועי העבר היו לו ידידים בכפר זרנוגה השכן. באחת השבתות הראשונות לאחר בואנו, הוא ניצל את מזג האוויר הנעים כדי להביא קבוצת ילדים מחברת הנוער וצעירים אחרים לביקור בכפר.
 
אנחנו, שבאנו מרחוק, לא הבנו את משמעות הדבר: הייתה זו פעם ראשונה שיהודים נכנסו בשלום לכפר ערבי לאחר המאורעות. אנצו פגש כמה חברים, שעמם התנשק והתחבק, להפתעתנו, שכן לא הכרנו את מנהגי המזרח. בפתח בית הקפה, בכיכר הכפר, ערבי קרא עיתון. 'ראה, אמר לי מופתע אחד הנערים, 'ערבי קורא עיתון!'. אותו ערבי, לא רק שידע לקרוא אלא גם הבין עברית ואמר: 'ראה, ערבי גם יודע לקרוא עיתון דבר'!".  (דה-מלאך, עמ' 47).
 
 
אנצו הזדהה עם הקו של 'פועלי ציון שמאל' שהקימו את 'אחוות הפועלים', ארגון פועלים יהודי-ערבי משותף, ועמדתו הייתה מנוגדת לעמדתו של ברל כצנלסון. זה בא לגבעת ברנר ב-1930 ונאם במשך ארבע שעות רצופות בקולו המיוחד, על התנגדותו ל'אחוות הפועלים' בנימוק שיש לדאוג קודם כול לצרכים הלאומיים. אנצו ענה לו במשך שעה וחצי, אך לא שכנע את חבריו לקיבוץ שכינו אותו 'ברית-שלומ'ניק' בלעג. 
התבטאויותיו בהן השווה בין הלאומנים הערבים ובין מאצ'יני וגאריבלדי, עוררו זעם. באחד מהוויכוחים הרבים אמר: "'אני רואה שיש עכשיו ידידים שדנו אותי למוות'. הוא סולד מכוח לא מפני שהוא פוחד חלילה, אלא מפני שלפעמים לא לירות זה מעשה רבולוציונרי יותר מאשר לשלוח כדור לפני הזמן". (בונדי, עמ' 270). 
מצד שני יהודה רימר כתב: "עמדותיו לא היו עקביות תמיד. למשל, הוא תמך כעבור כמה שנים ברעיון הטרנספר, והביע אותו בצורה בוטה במיוחד. וראו על כך: שמואל דותן. המאבק על ארץ ישראל, תל אביב, הוצאת משרד הביטחון 1986 (מהדורה חמישית), (עמ', 415 הערה40)". (רימר, עמ' 187). 
 

שליחות במצרים

לאחר שאיטליה הצטרפה למלחמה לצידה של גרמניה הנאצית, עצרו הבריטים את כל בעלי הנתינות האיטלקית, ובהם את אנצו. חיים ויצמן דאג לשחרורו, ואנצו שלא כעס על המעצר אף ביקש להתגייס לצבא הבריטי כדי להילחם באויב המשותף. הוא העריך שיוכל לתרום למאמץ המלחמתי אם יורשה לפעול בקרב בני המושבה האיטלקית במצרים, ובקרב השבויים האיטלקיים שהוחזקו שם. משה שרת המליץ לבריטים לסמוך עליו, וציין את כישוריו האינטלקטואליים יוצאי הדופן. 
אנצו הגיע למצרים בספטמבר 1940 אך הבריטים לא מיהרו לנצל את יכולותיו, והוא ניצל את שפע הזמן הפנוי ללימוד השפה הערבית. "הפגישה עם בני השכבה השלטת במצרים – מושחתים, שבעים, שבויים בעולם של תככים פנימיים ורדיפת בצע – מצד אחד, ועם ההמון הגדול – נבער, עלוב, פטליסטי – מצד שני, והאהדה הגלויה או המוסווית שרחשו רוב הערבים להיטלר, הרחיקו את חזון אחות-העמלים העתיד לפתור את בעיית האזור... כשחזר אמר 'הייתי במצרים כמה חדשים, ועלי לומר שלבי הצטנן כלפי הערבים. אני מעריך אותם עכשיו פחות מאשר קודם". (בונדי, עמ' 293).
לאנצו היו וויכוחים מרים עם הבריטים על האופן שבו יש לפנות לבני העם האיטלקי. לדעתו הם טעו בכך שפגעו בכבוד האיטלקי: "לשווא חיכה, כשהקשיב לנאומו של צ'רצ'יל, לפנייה ישירה אל העם הגרמני ואל העם האיטלקי, שיהיו בעלי הברית מחר. כדי לרסק את החיה הנאצית יש לגייס את אירופה כולה, וגם האיטלקים והגרמנים, מעל ומעבר למשטריהם החולפים". (בונדי, עמ' 312). ה-V  של צ'רצ'יל ביטא לגביו 'ויטוריה', ונדטה אבל יותר מכל ויטה - חיים. "אנחנו פלוגות ניצחון החיים על הזוממים להשמידנו". 
בסופו של דבר אישרו לו לערוך עיתון בשפה האיטלקית, ולשדר לשטחים שתחת השלטון הפשיסטי. אנצו פנה אל העם, מעל לראשי השלטון הפשיסטי, וניסה להפריד בינו ובין מנהיגיו. שרת שראה אותו נואם כתב בזיכרונותיו: "היה זה מחזה מרומם ומעורר התרגשות. איש קטן-קומה זה, פנים כהים ונוצצים, שוב אותה גחלת לוהטת, סגור יחיד בחדר קטן וקולו נישא על גלי החלל למרחקים, אל אותה ארץ אשר כל נימי נפשו מתוחות ודרוכות אליה. ראית לפניך מעין לפיד שנדלק פתאום בחשכה ומצית שלהבת-יה העתידה להקיץ ארץ שלמה מתרדמתה, להקים אומה שלמה על רגליה". (בונדי, עמ' 306).
עצמאותו של אנצו, מסריו שלא תאמו את הקו הרשמי של הבריטים, הלשנות של מתנגדים פוליטיים ותככים גרמו לפיטוריו. כשהבריטים ראו שאין בכוונתו לעזוב את מצרים, ובדעתו להמשיך בעבודתו בלעדיהם, דאגו שהמצרים יאסרו אותו בעילה שקרית כלשהי. משה שרת פעל לשחרורו ובדצמבר 1941, שב ארצה אל שבט הסרנים שקיבל אותו בזרועות פתוחות.
 

שליחות בעירק

ב-1באפריל 1941 פרץ בעיראק מרד במהלכו נתפס השלטון על ידי קבוצת קציני צבא פרו-נאצים בראשות רשיד עאלי אל-כילאני. ההסתה וההתנכלויות כלפי יהודים גברו, ובערים הגדולות נערכו הפגנות שלא פעם הסתיימו בפגיעה ביהודים. ביוני פרצו פרעות אלימות במיוחד שכונו ה'פרהוד'. 
חלק מהצעירים החלו להתארגן להגנה עצמית. במרס 1942 יצא לעירק שאול מאירוב (אביגור), איש הגנה ותיק שעמד בראש המוסד לעליה ב', גוף קטן שהוקם בשנת 1934 ועסק בהעפלה. אביגור חיפש מישהו שירכז את הפעילות בעירק ושמו של אנצו עלה. התעוררו ספקות לגבי אופיו המוחצן והתנהגותו הבולטת שהם ניגוד גמור להתנהלות רצויה של סוכן חשאי, אך הוחלט כי כישוריו המיוחדים יחפו על כך. אנצו, שכינוי המחתרת שלו היה 'אהוד' יצא לדרך באפריל 1942. 
 


בעת השליחות בעירק

 
אחד הדברים הראשונים שאנצו עשה בהגיעו לעירק היה לדאוג לתרגום לערבית של המאמר 'הוא אמר לה' של יוסף חיים ברנר שנכתב לאחר הפרעות ברוסיה וקרא להגנה עצמית. אנצו וחבריו השביעו את הצעירים שהתגייסו להגנה, לאור נרות דולקים על ספר תנ"ך, להגן על יהודי עיראק, להקדיש את עצמם למטרה ולא להירתע גם ממוות. לראשונה זרם נשק בכיוון ההפוך, מהארץ לעיראק, וחבריו של אנצו ראו בהתנהלותו נסיגה מהפציפיזם שלו. 
השהות בין יהודי עיראק שחייהם התרכזו מסביב המשפחה גרמה לאנצו לחוש את הנתק ממשפחתו: "החורף בבגדאד היה קשה, הקור חדר לעצמות, החדר במלון היה חסר חמימות: אנצו התגעגע הביתה, לכל ידידו בעיראק היה מספר על עדה, על הילדים, על ההורים, על מימו, 'אחי הקומוניסט', והיה קורא באזניהם קטעים מהמכתבים מן הבית". התגאה במחמאות שעדה קיבלה מעולי עיראק שהגיעו לקיבוץ גבעת ברנר. "כאן בעיראק אף לא היה מקום לפלירט, לאפיזודה קטנה, כאלה שצצו וחלפו בשנים הקודמות בהתאם לחופש שלקח אנצו לעצמו, אך הייתה גם סיבה רעיונית להתנזרות, כפי שאמר לאחד מחבריו: 'עכשיו כאשר משמידים יהודים בעולם, אני גמרתי עם נשים'". (בונדי, עמ' 346).
 


עדה וילדיהם

 
שמריה גוטמן, איש נען, הארכיאולוג של מצדה, חלק עמו את העבודה יחד עם פרופ' גדעון מר, מומחה למחלות טרופיות, יליד רוסיה ותושב ראש-פינה, ששירת בצבא הבריטי כמומחה לביעור מלריה. בנעוריו היה מר שלישו של טרומפלדור, והיה אף הוא הרפתקן ציוני. (הערה מספר 3). שלושתם האמינו כי אנשי מדע חייבים לחיות במרכז העניינים ולא להסתגר במגדלי-שן. אנצו המשיך ללמוד ערבית והתעמק בתולדות האזור עד שהידע שלו היה רב יותר משל רוב תושבי האזור.
כשמשה דיין ביקר בעירק, אנצו הפציר בו לנצל את שהותו בבגדאד ולבקר במוזיאון לעתיקות. תוך כדי סיור במוזיאון דיבר אנצו על מסופוטמיה העתיקה ושגשוגה העצום, על מפעלי ההשקיה ועל הנסיגה התרבותית שבאה לאחר מכן. הצביע בהתלהבות על הכתובות הנדירות מתקופת חמורי. "'למשה דיין, 'בור ועם-הארץ, בן איכרים מנהלל', כפי שהגדיר את עצמו אחרי שנים, קשה היה אז להבין, מה מעניין ומלהיב כל-כך בעתיקות". (בונדי, עמ' 336).
אנצו ביקר את שבטי היזידים וגילה עניין בדתם המיוחדת. שמריה גוטמן שקל לשתף אותם, כמי שהיו אף הם קורבנות של האלימות הקנאית האסלאמית, בהברחת יהודים, אך הם היו מנותקים מדי, ואפילו לא ידעו כי בעולם מתחוללת מלחמת עולם.
בארץ היה ידע מועט על קהילת יהודי כורדיסטן, ואנצו נסע אליהם כדי לגלות עולם חדש: "שעה וחצי נסיעה במכונית ממוסול, דרך הרים נפלאים, אתה נכנס בדרך המובילה לתורכיה בין שני קירות סלעים לתוך ואדי, כולו ירוק, כולו בוסתנים, עצי תפוח, אגס, שזיפים, רימונים. מקום נהדר. נכנסתי לכפר, כעין רפובליקה יהודית עצמאית שאינה מתערבת עם אחרים, והלכתי מיד למוכתר. כמעט כולם מדברים עברית, והתחילו להתנפל עלינו בעניין העלייה: איך אפשר לעלות? מתי אפשר? כאשר ראיתי את הדבר, השתוקקתי מאוד לקחת את כל הכפר ולהעביר אותו לארץ ישראל, אם רק לא יקלקלו אותם כאן". (בונדי, עמ' 341).
לאחר זמן ביקש לחזור ארצה, אך שאול אביגור התנגד כי לא נמצא לו מחליף ברמתו. שניהם הלכו ברחוב בעת שהתקיימה הפגנה של לאומנים שצעקו 'יהוד', 'יהוד', עם אגרופים מורמים. "שאול השתתק, ואנצו הגיב לפי דרכו: הוא דקלם, תוך כדי הליכה, פרקים מתוך 'הקומדיה האלוהית' לדאנטה, שליוותה אותו כל חייו כמו שספר תהילים מלווה כל יהודי ירא-שמיים". (בונדי, עמ' 346).
גם כשסיים את שליחותו המשיך ללוות ולסייע למחתרת בעירק ובקליטת העולים החדשים שהגיעו. 
 

השליחות האחרונה

כאשר החל המשבר בתנועת הפועלים, שסופו בפילוג הגדול, היה אנצו בין אלו שסברו שהוא מיותר ומסוכן: הוא זכר היטב את לקח הפילוג בתנועת הפועלים ערב עלייתו לשלטון של מוסוליני, ונחרד מההשוואה ההיסטורית. אנצו כאב את העיסוק בזוטות בעת שבאירופה מתרחשת טרגדיה נוראית. באחת הוועידות סיפרו שלושה פליטים מפולין על ממדי שואת היהודים: "בחוץ שרקה סערה, גשם זלעפות טופף על גג-הפח, ומועקה איומה ירדה עליהם. היו שמיררו בבכי, היו שחשו בחוסר-האונים או בנקיפות-המצפון על שהם כאן, במקום מבטחים, בשעה שמשפחותיהם וידידיהם הולכים אל המוות, והיו שהתחזקו בהחלטתם לצאת לאירופה, בכל דרך אפשרית, כדי לנסות ולהציל את מי שעדיין אפשר להציל". (בונדי, עמ' 366). אנצו היה בין אלו שההחלטה גמלה בליבם לצאת ל'שם'. 
בקיץ 1942 הציע משה שרת לבריטים הצעה שיזם אליהו גולומב, האיש המרכזי בהגנה, להצניח כוחות יהודים אל מעבר לקווי האויבים הנאצים והפשיסטים. היו מועמדים רבים שהיו מעוניינים להתגייס למשימה המסוכנת, והיה רצון לשלוח יחידות קומנדו יהודיות אך הבריטים הסתייגו. האנגלים התמהמהו והתלבטו, כי לא רצו לקלקל עוד יותר את יחסיהם עם הערבים, וסברו כי בשל האנטישמיות באירופה לא רצוי שצבאם יהיה מזוהה עם לוחמים יהודים. בהגנה ניסו ליצור קשר עם האמריקנים והצבאות החופשיים של צרפת, פולין וצ'כוסלובקיה אך נכשלו, ונותרה רק האופציה הבריטית שהתממשה רק כאשר מצבם הצבאי החמיר.
כאשר אנצו שמע על כליאתם של יהודי רומא וצפון איטליה במחנות ריכוז, ידע שעליו לעשות מעשה ומיד. חבריו ידעו כי בדעתו להגיע לדרום איטליה ששוחררה בינתיים, אך לא ידעו על תכניתו להגיע לשטח הכבוש עדיין על ידי הגרמנים בצפונה של המדינה. לפני יציאתו פגש כמה מחבריו הקרובים וגילה להם את האמת. הם פקפקו בהגיון שבתכנית ובהצלחתה, אך סמכו על תושייתו, והדרך שבה ידע לצאת מכל סבך. עדה הגישה קפה ועיניה היו אדומות, ובפעם ראשונה בשמונה-עשרה שנות נישואיהם ניסתה למנוע את יציאתו, אך אנצו היה כאחוז דיבוק, ודבר לא הזיז אותו ממטרתו. 
השליחות לאיטליה הכבושה ביטאה שני מרכיבים באישיותו: "הוא היה יהודי והוא היה איטלקי. הוא אהב את העם היהודי והוא אהב את האיטלקים. הוא בנה את ביתו בארץ-ישראל ונשאר קשור לנופי איטליה. כבן לדור שלאחר ההתבוללות הייתה שיבתו אל היהדות – כמו אצל הרצל, כמו אצל טרומפלדור - מעשה של בחירה, ביטוי לרצון, לכמיהה: הוא הלך לארץ ישראל בעקבות קול שקרא לו, אבל חלק מליבו נשאר באיטליה, אליה חזר שוב ושוב בקביעות של ציפורי נוד". (בונדי, עמ' 12).
בן גוריון סיפר במרירות, בגיל שמונים וארבע, עשרים וחמש שנה אחרי השליחות, כיצד הסתירו מפניו את דבר שליחותו של אנצו. הוא היה מודע לקשר של אנצו ליהודי איטליה אך סבר שהמחיר היה כבד מדי: "הייתי עושה הכול כדי לא לתת לו לצאת. לא הייתה לאנצו תמורה, לא היה עוד איש כזה, הוא היה יחיד במינו". (בונדי, עמ' 378). אבי שילון תהה בספרו "אפילוג" האם בן גוריון ראה באנצו כאחד מהמועמדים לרשת אותו: "בשנות החמישים ייעד את הרמטכ"ל יגאל ידין לתפקיד. את דיין תיאר כאמור בהזדמנויות רבות כבעל תכונות להנהגה, והיו זמנים שהצביע גם על חיים צדוק, שר הפיתוח בממשלת אשכול ואיש השוטרים העבריים בימי היישוב. בערוב ימיו אף קונן על שאלמלא נלכד אנצו סרני בידי הנאצים כשיצא לשליחות מטעם היישוב, 'יכול היה להיות מנהיג'". (שילון, עמ' 213).
 
 
במפקדה בקהיר שררה התנגדות לשליחותו. הסיבה שאנצו העלה לנסיעתו - שאינו מוכן לשלוח אנשים למשימה כה מסוכנת בלי ללכת בעצמו - פגעה במפקדי המבצע האחרים. הם טענו כי לעתים קל יותר לצאת לביצוע מאשר להיות אחראי לחיי אנשים, והוחלט להביא את הנושא להחלטת ברל, בן גוריון וטבנקין. משה שרת שכיהן כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, הגיע לקהיר בדרכו ללונדון, ואנצו הסביר לו את החשיבות של נסיעתו. שרת טען לאחר מכן כי אי אפשר היה לעמוד בפניו, הוא נכנע, הסכים לשליחות, ובתוקף תפקידו לא היה צורך בהתייעצויות נוספות. 
בזמן האימונים וההתארגנות מצא אנצו זמן למבצע יוצא דופן: חיילים, בהם לובה אליאב, סיפרו לו כי בת קיבוץ מהגליל, שעברה משבר נפשי בשל גילוי נסיבות לידתה, הגיעה למצרים והייתה לנערת ליווי של החיילים הבריטים. הם לקחו את הנערה בכוח לביתו של אחד מאנשי הקהילה היהודית, ושם אנצו ניהל עמה שיחות נפש ממושכות עד אשר ריפא את נפשה. כשהסכימה לחזור, דאג להבריחה ארצה במדי חיילת בריטית. את סיומו המוצלח של המבצע חגגו החברים במועדון 'גרופי', ואנצו לימד אותם לאכול ספגטי כדרך האיטלקים.
במסיבת פרידה שערכו לו יהודי קהיר הראה אנצו לכל המסובים את תמונותיהם של עדה והילדים, סיפר עד כמה הם נפלאים, וחש נקיפות מצפון על אהבות מימים עברו. הוא נסע עם כמה שליחים בכרכרה דרך הרחובות הליליים של קהיר, ושר שירים איטלקיים בקולי קולות.
 


התמונה צולמה לפני צאתו לשליחות האחרונה

 
במסיבה בבית חברים בה נכחו משה שרת, יעקב צור, אליהו גולומב וראובן שילוח הכינו ספגטי א-לה מילנזה, שתו יין אדום ושרו שירי חלוצים וזמירות רוסיות, עד שאנצו הרצין, ואמר כי אם היה יכול להביא את עדה ואת ילדיו במטה-קסמים, לפחות לרקע קט היה מאושר. הוא הפיל שלא ככוונה תצלום ממוסגר, והמארחת הסנטימנטלית ראתה בזה סימן מבשר רעות, כמו היין ששפכה בהיסח הדעת, חנה סנש לפני יציאתה לשליחות על מפת השולחן הלבנה.
כשהגיע לשטח המשוחרר בדרומה של איטליה - נסע לפגוש את גרי כפר סן-ניקנדרו שסיפורם ריתק אותו, הצטלם איתם עם הדגל הציוני בידיהם, וזהו התצלום האחרון שנותר ממנו. (הערה מספר 4).
 


התמונה האחרונה עם גרי כפר סן-ניקנדרו

 
אנצו כתב מכתב פרידה שהופנה לברל, בן גוריון וטבנקין כאחד: "נוסע אני בתקווה שאצליח בדרכי ואוכל לעשות מעט לעמנו ולמאמץ המלחמה נגד היטלר. מי ייתן ונתראה בקרוב, ואם לא – שלום רב לכם ותודה בעד כל מה שנתתם לי בחיים. בעד האור אשר ראיתי באורכם!
תדאגו לבני משפחתי אם יקרה לי דבר...
שלום – ואל תרגזו בדרך!
שלכם באהבה, אנצו". (בונדי, עמ' 399).
לחבריו ממפעל ההעפלה כתב: "מרגיש אני, כי כלפיכם חטאתי במידת-מה, כי עזבתי אתכם באמצע עבודה אשר התחלתנו בה יחד. תסלחו לי, אבל הכרתי הייתה שמקומי עתה כאן, בעבודה ובשליחות אשר בחרתי לי, ולא יכולתי לקול אשר קרא לי". (אביגור, עמ' 60).
בליל הצניחה, במאי 1944, שררה סערה מלווה ברוחות חזקות, ואנצו נפל לידי האויב מיד לאחר צניחתו. מעדויות של ניצולים עולה כי גם בתנאים הקשים של מחנה הריכוז, ולאחר שעבר עינויים, הצליח לשמש לאחרים מורה דרך ומנהיג. לאחר שהות במחנות שונים הוצא להורג בדכאו ב-18 לנובמבר 1944.
 

אחרית דבר

לאחר סיום המלחמה נסעה עדה לאיטליה כדי לנסות להתחקות אחר גורלו של אנצו. היא נשארה באיטליה, גם לאחר קבלת הבשורה המרה, במשך שלוש שנים עסקה בניהול ההעפלה. בתחילה כיהנה כסגניתו של יהודה ארזי ולאחר עזיבתו החליפה אותו, ועמדה בראש המוסד לעלייה ב' באיטליה. 
במהלך תקופה זו הצליח הארגון לשגר מאיטליה יותר מ-20,000 מעפילים על עשרות ספינות, שיצאו לדרכן מאתרים שונים לאורך החוף האיטלקי. כמו כן עסקה ברכש של אמצעי לחימה ושיגורם ארצה, וכן במניעת הגעתו של נשק למדינות ערב. בזכות שליטתה בשפה ובתרבות האיטלקית, אצילותה ופיקחותה הצליחה לקשור קשרים עם ראשי השלטון באיטליה בהם ראש הממשלה, מפכ"ל המשטרה ומפקד חיל הים. היא הצליחה לשכנע אותם לסייע לפעילות המוסד, ולדחות את הלחצים הבריטיים למנוע את ההעפלה. 
כששבה לארץ הצטרפה לבנותיה שעזבו את הקיבוץ וגרו בירושלים. דניאל, הבן היחיד, 'הקדיש' כפי שאנצו כינה אותו, נהרג ביולי 1954 עם אשתו ההרה באסון בקיבוץ 'מעגן', עם 15 אנשים נוספים במהלך טקס לזכרם של הצנחנים שלא שבו, בהם אביו. 
 


דניאל ועופרה סרני. צילם חנן בהיר

 
חלומו של אנצו סרני התממש, וכיום גבעת ברנר הוא הקיבוץ הגדול בארץ. הפילוג בתנועת הפועלים שאנצו כה התנגד לו, לא פסח על גבעת ברנר: חברו הטוב של אנצו ושותפו להקמת הקיבוץ, חיים בן-אשר, הקים עם חבריו שעזבו את 'גבעת ברנר' את קיבוץ 'נצר סרני' המנציח את שמו. 

כתבה: עליזה גרינבאום.

"אנצו היה יחיד במינו, שונה מכולם. מתבלט על אף קומתו הנמוכה – על כל הסביבה. ידידיו של אנצו מחייכים כאשר הם מדברים בו, כאילו עדיין נותר באוויר איזה זיק של קרבתו"

״ייסורי הנעורים, האופי האיטלקי, המעדיף את המציאות מאחורי צעיף של אסתטיקה והרואה בחיים צורה של אמנות, ויחס הכבוד היהודי למלה הכתובה, יצרו יחד תערובת שיכר מסחררת מדי״

״עדה חודרת יותר ויותר למחשבותיי. ממצב של שמחה שלמה עברתי למצב של שמחה שבניגודים. אני מבקש בכל כוחותיי להימצא בקרבתה. הלוואי והיה זה אמת. הו, כמה הייתי אז שקט״

FacebookYoutube

״כשחזרה נראה לה כאילו נחתה על כוכב אחר הנמצא במרחק שנות-אור רבות מבירת איטליה, שבה מתנהלים החיים כסדרם, אנשים יושבים בקונדיטוריות לאורך הקורסו, גבירות אלגנטיות נוסעות במכוניות עם נהג במדים, הרחובות מוארים במחרוזות של אורות והסרנים מתאספים יום-יום אצל דודה ארמלינדה בבית הגדול שברחוב קאבור״

״שמנדריקים' צעק אברהם הרצפלד והלם באגרופו על השולחן. אני אוציא אתכם מההסתדרות אם תעלו'״

״אם היה קשה לעמוד בוויכוח עם אנצו, הוויכוח עם שלושת האחים סרני היה כמעט בלתי אפשרי... בשלושת האחים האלה עם המבט המרוכז בעיניהם, הנמרצים, התוקפניים, ובעלי הידיעות הרבות, היה משהו שסחף תמיד לקרב מילולי את מי שרצה בכך ואת מי שלא רצה״

״אנצו, שחווה את התחזקות הפשיזם ועלייתו לשלטון של מוסוליני, חזה כי המשבר הכלכלי העמוק יוביל לעלייתו לשלטון של המוקיון בעל השפם הקטן, וצפה בחושיו את הסכנה ליהדות גרמניה״

"בימי הרגיעה היחסית ניסה לכתוב מחקר על קרל מרקס הצעיר, וחלם "להתיישב על אי בודד, שאין בו יהודים, להתבודד לגמרי"

אנצו סרני רומא 1905 – דכאו 1944

ביבליוגרפיה

מחברת: רות בונדי
שם הספר: 'השליח' חייו ומותו של אנצו סרני
ההוצאה: עם עובד – ספריית אפקים


תוצאת תמונה עבור השליח רות בונדי
מקום ההוצאה: תל אביב
שנת ההוצאה: 2004
קיצור: בונדי


מהספר "אורות שכבו"
אתר משה שרת ומורשתו
דברים באזכרה בגבעת-ברנר בי"ח בשבט תש"י, פברואר 1950, כחמש שנים לאחר הוצאתו להורג בידי הנאצים
http://www.sharett.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?ID=880900_sharett_new&dbid=bookfiles&act=show&dataid=224
קיצור: משה שרת

עורך/כים: ענר זאב
שם הספר: סיפורי קיבוצים: סיפורם של ארבעים קיבוצים
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: ישראל. משרד הביטחון. ההוצאה לאור 
שנת ההוצאה: 1998
קיצור: ענר
כתבתו של עמנואל רוזן, אולפן שישי, ערוץ 2 פורסם ב-7.1.11
https://www.mako.co.il/news-channel2/Friday-Newscast/Article-84f8acf8ad16d21004.htm
קיצור: רוזן
מחברת: עדה סרני-פיינברג
שם הספר: כל מה שאני
הוצאה לאור: אלון שדה – דפוס ברעם
שנת ההוצאה: 2017
קיצור: עדה

המחבר: נפתלי אונגר
שם הספר: מרגוט
שם ההוצאה: הוצאת ספרים מ. ניומן
מקום ההוצאה: תל אביב
שנת ההוצאה: תשל"ד
קיצור: מרגוט

מחבר/ים: יעקב זק
שם הספר: רעיון וכסף - רוח וחומר: הסיפור של קרן הקיבוץ המאוחד
שם ההוצאה: יד טבנקין - המרכז המחקרי, רעיוני, תיעודי ומוזיאלי של התנועה הקיבוצית 
שנת ההוצאה: 1999
קיצור: רעיון וכסף

מחבר/ים: יהודה רימר
שם הספר: מעולם השפע להגשמה חלוצית: "החלוץ" בצפון אמריקה 1953-1933
שם ההוצאה: יד טבנקין - המרכז המחקרי, רעיוני, תיעודי ומוזיאלי של התנועה הקיבוצית 
שנת ההוצאה: 2009
קיצור: רימר

עורך/כים: אניטה שפירא
שם הספר: מדינה בדרך: החברה הישראלית בעשורים הראשונים

מאמר מאת עמיה ליבליך: הקיבוץ על סף האלפיים: חלום וגלגוליו
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי 
שנת ההוצאה: תשס"א - 2001
קיצור: ליבליך


מחבר/ים: יואל דה-מלאך
שם הספר: מגבעות טוסקנה למרחבי הנגב (זיכרונות 2006-1924)
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: הוצאת ספרים אריאל 
שנת ההוצאה: 2007

קיצור: דה-מלאך

מחבר/ים: אבי שילון
שם הספר: בן-גוריון: אפילוג
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: עם עובד 
שנת ההוצאה: תשע"ג - 2013
קיצור: שילון

מחבר: שאול אביגור
שם הספר: עם דור ההגנה – פרשות ודמויות
ההוצאה: מערכות – משרד הביטחון
שנת ההוצאה: תשל"א - 1970
קיצור: מאירוב



 
הערות
 
הערה מספר 1:
"הקרב על הקרקעות: הגזבר בן ה-97 הפך לחלום הבלהות של קק"ל ולתקווה של הקיבוצים".
כתבו של יורם גביזון, פורסמה בעיתון 'הארץ' ב-24.4.2011
https://www.themarker.com/realestate/1.630862

הערה מספר 2:
'כסניה פמפילובה, רות המואבייה החדשה'
כתבתה של רות בקי קולודני שהתפרסמה בעתון הארץ ביום 25.5.12
hemarker.com/news/1.1716438

הערה מספר 3:
פרופ' גדעון מר, מומחה בעל שם עולמי למחלת המלריה הוא סבם של ג'וליאנו מר שנרצח בג'נין וכן ליהי חנוך והמוזיקאי רן עפרון.

הערה מספר 4:
על גרי סן ניקנדרו ראה ויקיפדיה: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99_%D7%A1%D7%9F_%D7%A0%D7%99%D7%A7%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%95

לעיון נוסף:
על עדה סרני:
גיבורה בלתי נשכחת? לשאלת מקומה של עדה סרני בזיכרון הקיבוצי.
לילך רוזנברג-פרידמן
פורסם בקתדרה, 137 (2011), עמ' 179-147.
https://lisa.biu.ac.il/files/lisa/shared/Lilach_R_Freidman_LR.pdf

ראיון עם עדה סרני שפורסם ב-21 ביוני 2015 במדור לתיעוד בע"פ במכון אברהם הרמן ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים. ראיינה ננה שגיא.
https://www.youtube.com/watch?v=wtQkQyaHFu0

 על סרני אמיליו (מימו) וכסניה הגדולה והקטנה
"עשה מאמץ לצאת ממעגל הקסמים של הלֶנִינִיזְם שלך".""
כתבתה של נעמי דה-מלאך שפורסמה בעיתון 'הארץ' ב - 7.8.18.
https://www.haaretz.co.il/literature/prose/.premium-1.6360006

על אנצו סרני
מאמר של ג'ודי באומל-שוורץ: אנצו סרני – האציל שהפך לצנחן. פורסם ב'ילקוט מורשת'.
https://yesod.biu.ac.il/files/yesod/shared/ntsv_srny_-_htsyl_shhpk_ltsnkhn_0.pdf

תכניתו של יצחק נוי – שידורים מיוחדים ב'כאן רשת ב'' ששודרה ב-9.12.17
http://www.magnetradio.com/documentary/anco_serni101217.mp3

״לשווא חיכה, כשהקשיב לנאומו של צ'רצ'יל, לפנייה ישירה אל העם הגרמני ואל העם האיטלקי, שיהיו בעלי הברית מחר. כדי לרסק את החיה הנאצית יש לגייס את אירופה כולה, וגם האיטלקים והגרמנים, מעל ומעבר למשטריהם החולפים״

ואולי אני לא אהיה יותר אתך, תביני פעם מדוע אבא שלך נסע כל-כך הרבה והיה תמיד בין אנשים זרים עד שלא מצא לפעמים זמן להיות ולדבר אתכם. כשליח עם עני ומדוכא, שאף אחד אינו אוהב אותו, הולך אבא שלך ממקום למקום לחפש עזרה ומשען כדי שנוכל לבנות לנו מולדת חדשה

״תסלחו לי, אבל הכרתי הייתה שמקומי עתה כאן...ולא יכולתי לקול אשר קרא לי״