בנימין לובוצקי (לימים אליאב) נולד בריגה שבלטביה בשנת 1909. לטביה, כיום אחת משלוש המדינות הבלטיות, עברה לאורך ההיסטוריה כיבושים של גרמניה, פולין, רוסיה הצארית ולאחר מכן ברית המועצות. אביו של בנימין היה ליטאי מאזור וילנה שדיבר יידיש, ואימו הגיעה מקורלנד – אזור בלטביה שהיה תחת השפעה חזקה של התרבות הגרמנית. שפת הדיבור בבית הייתה גרמנית.

כשהיה הילד בן עשר, בשנת 1919, נכבשה ריגה על ידי הצבא האדום. משפחתו, שנחשבה לבורגנית, נמלטה לגרמניה. הילד, שלמד בלטביה ב'חדר מתוקן' בשפה העברית, עבר ללמוד הפעם בבית ספר גרמני. בזיכרונותיו סיפר כי האנטישמיות שחווה כילד חיזקה את מורשתו הציונית. בביתם הייתה תלויה תמונתו של הרצל, ואביו נמנה עם 'חובבי ציון' עוד מהתקופה שבה שירת בצבא הצאר, וחלם לעלות לארץ ישראל. המקום היחיד שבו חש תחושת שייכות היה תנועת הנוער היהודית 'בלאו וייס' (כחול-לבן) - שם הפך לאטרקציה, כיוון שהיה היחיד שהגיע ממזרח אירופה, והיחיד שידע עברית.

באחד הימים נלווה הילד להוריו כשהשתתפו באספה של נציגים ציוניים מארץ ישראל. למחרת איתר את מלונו של ד"ר ברוק, מראשוני תל אביב, וביקש ממנו שייקח אותו לארץ ישראל כדי ללמוד בגימנסיה העברית ביפו. ההורים סירבו לשלוח את בנם בן ה-11 לבדו, והעלייה נדחתה - אך לא לשנים רבות.
כאשר לטביה השתחררה מהשלטון הסובייטי והפכה לעצמאית, חזרה המשפחה לריגה. אף שהיהודים היוו כעשרה אחוזים מתושבי העיר, טרם פעל בה תיכון יהודי, ובנימין למד בתיכון שפעל בשפה הגרמנית. הסבל נמשך, שכן הגרמנים הבלטים היו לאומנים ואנטישמיים עוד יותר מאחיהם בגרמניה. 'הם היו גזענים נאצים עוד לפני היות הנאציזם', כהגדרתו. לצד זאת, הוא המשיך לקבל חינוך יהודי: מורה פרטי הגיע לביתם לאחר הלימודים ולימד אותו גמרא, לשון וספרות עברית, שירת ביאליק ועוד.

בקרב הדור הצעיר היהודי בריגה כמעט לא הייתה פעילות פוליטית וחברתית מאורגנת. המצב השתנה עם ביקורו של זאב ז'בוטינסקי ב-1923, כאשר נאם בפני הנוער ברוסית. בשתי הרצאות סיפר ז'בוטינסקי על אליעזר בן-יהודה ועל יוסף טרומפלדור. דמותו של טרומפלדור עשתה רושם רב על הצעירים, והם הקימו ארגון נוער על שמו, שנקרא בהמשך 'ברית בית"ר'. לימים שונה הכתיב ל'תרומפלדור' (בת') כדי לרמוז גם לשמו של מבצר ביתר, מעוזו האחרון של בר כוכבא, והיה זה התא הראשון של בית"ר בעולם.

באותם ימים פעלו בבית"ר ריגה אנשים שחלקו מאוחר יותר עם לובוצקי את הכבוד שרחובות בארץ ייקראו על שמם, ובהם אהרון פרופס ואריה דיסנצ'יק. בתנועת הנוער הם נחלקו לקבוצות שונות על פי השפה המדוברת: דוברי הגרמנית והרוסית נחשבו לאליטה, ואילו דוברי היידיש נחשבו לפרולטריון - לא של פועלים דווקא, אלא של עובדים בשכר נמוך. כאשר נשלחו חברי התנועה לאסוף תרומות לקרן הקיימת, העדיף בנימין ללכת לשכונות העוני של דוברי היידיש, למרות שידע שהסכום שיאסוף יהיה נמוך יותר. הייתה בכך מעין רומנטיזציה של 'ההליכה אל העם' בסגנון הנרודניקים ברוסיה, אך גם מעין מרד כנגד הבוז שחבריו רחשו לאותם דוברי יידיש אורתודוקסים. כל חייו התנגד ל'כנעניות' ולבוז לגולה שנבעו מאותה תחושת עליונות.

בתנועת הנוער חש בנימין שהוא חלק מהציונות החלוצית. שמו של טרומפלדור ותנועת 'החלוץ' שהקים סימנו גוון סוציאליסטי, בנוסף לציונות המדינית האקטיביסטית של ז'בוטינסקי. לאורך כל ספרו, זיכרונות מן הימין, מבהיר אליאב כי הם נעו על הציר שבין החלוציות הסוציאליסטית לבין האקטיביזם הימני, תוך הרמוניה ביניהם. חברי התנועה עברו הכשרה מקצועית ולא רק צבאית, ו'בית"ר לטביה' נחשבה מאז לאגף השמאלי של התנועה. ז'בוטינסקי של אותם ימים עוד היה בקשרי ידידות עם אליהו גולומב, ברל כצנלסון, ממנהיגי תנועות הפועלים ששירתו עמו ב'גדוד העברי', וראה סיכוי להגיע למה שכינה 'ברית לבבות' עם תנועת הפועלים בארץ. על כן, לא הצר את צעדיהם של צעירי ריגה, שהציגו עמדה חלוצית-סוציאליסטית וביקשו להותיר את הדרך הכלכלית לבחירה אישית. הם דרגו את סדר החשיבות כך: ליגיון, עלייה, חלוציות שהגדרתה תאמה את ההשקפה הסוציאליסטית.

ד"ר בירם, המנהל המיתולוגי של בית הספר הריאלי בחיפה, הגיע לריגה כדי לגייס תמיכה בבית ספרו, ובנימין ביקש מהוריו שידברו עמו על האפשרות שיציע לו לימודים בפנימייה. הסב, אבי אימו בן השמונים שגר בביתם, שמע את השיחה והודיע כי הוא רוצה למות ולהיקבר בארץ ישראל, ועל כן הוא מוכן ללוות את הנער. ההורים, שלא שקלו עלייה בעצמם, הסכימו בלב כבד, ובתחילת 1925 הפליגו השניים לארץ ישראל - הסב במחלקה השנייה והנכד ברביעית, על הסיפון.

בנימין היה השני מחברי קבוצתו בריגה שעלה ארצה. יחד עם חברו נסע ברכבת העמק, סייר בקיבוצים וישן על גג הבניין היחיד בדגניה. בימיו כתלמיד תיכון לא עסק בפוליטיקה; פעילותו היחידה הייתה שליחת מכתבים מפורטים על רשמיו מהארץ לאהרן צבי פרופס (שכונה 'הביתרי הראשון' וניהל את בית"ר בריגה), אשר הקריא את המכתבים בכינוסי התנועה.

בסוף 1926 נסע לחופשה בריגה כדי לפגוש את משפחתו, וחזר לפעילות בתנועה. למרות גילו הצעיר, יצא עם אהרון פרופס לוועידה השנייה של ברית הציונים הרוויזיוניסטים שהתקיימה בפריז, תוך הסתרת גילו האמיתי. המטרה הייתה להקים תנועת נוער ברוח התנועה בריגה, ששילבה את חזון הלגיון עם הגשמה חלוצית.
בפריז פגש לראשונה פנים אל פנים את זאב (ולדימיר) ז'בוטינסקי. התרשמותו הראשונה הייתה מקומתו הנמוכה - דבר שלא הורגש כשרק נאם על הבמה:

"העברית הנפלאה שבפיו עשתה עליי רושם רב, במיוחד לגביי כבוגר הריאלי ובעל תודעה לשונית חדה שסיגלתי לי. הפליאה גם האדיבות הבלתי רגילה: הפנייה בגוף שלישי, 'אדוני', נראתה קצת מוזרה ואפילו מגוחכת כשהופנתה אל נער שבא מארץ ישראל, משוטטות בעמק, בקיבוצים ובמחנות הפועלים של ההתיישבות העובדת. הערצתי את האיש הייתה כל כך גדולה עד שקיבלתי זאת כהתגלות של סגנון מיוחד, מלכותי. לא סגנון שרציתי לחקות, אבל סגנון שהולם אישיות מיוחדת זו) "זיכרונות, עמ' 34). "בז'בוטינסקי התקיים צירוף נדיר ורבגוני של תכונות: טריבון עממי יהודי-רוסי מחד גיסא, ועומק תרבותי יהודי-עברי עם סגנון 'מלכותי' (ה'הדר' המפורסם) מאידך גיסא" (שם, עמ' 37).

הוועידה בפריז הייתה משמעותית מבחינות רבות: שם החל הקרע עם מאיר גרוסמן (שיוביל בהמשך לפילוג בתנועה), ושם נחשף עומק השבר עם תנועת הפועלים. המצב לא היה כזה תמיד: ב-1920 העמידו תנועות הפועלים את ז'בוטינסקי - שהיה כלוא אז בעכו - במקום הראשון ברשימתן לבחירות לאספת הנבחרים הראשונה. בהמשך התערערו היחסים. בין הגורמים לכך הייתה תמיכתם של אחדים מחבריו ל'גדוד העברי', ובהם גולומב, בחיים ויצמן, שז'בוטינסקי חלק על דרכו והתחרה בו על הנהגת התנועה הציונית. הבריטים, שהתמחו בשיטת 'הפרד ומשול', תרמו למתיחות ששירתה את האינטרסים שלהם. בנוסף, המהפכה הבולשביקית ברוסיה עוררה שנאה לסוציאליזם, קרעה את הציבור היהודי הענק ברוסיה ובודדה אותו. אליאב מבכה את הקרע הזה ותולה בו את חולשת התנועה בשנים הבאות: במקום לחבור לכוח המוביל, הם נלחמו בו ונחלשו. את עזיבתו של המנהיג ז'בוטינסקי את הארץ תירץ ד"ר אריה אלטמן בכך שהארץ הייתה קטנה מדי לפעילותו ולכישרונותיו.

כנער שהסתיר בוועידה את העובדה שטרם מלאו לו 18, עמד בנימין ונאם בעברית. הוא סיפר על פעילות ברית בית"ר בלטביה, וחזר על השאיפה לשלב הגשמה חלוצית במטרות התנועה. בארוחת צהרים עם הופמן, פרופס וז'בוטינסקי, הוחלט על המתווה לתנועת הנוער החדשה:

ז'בוטינסקי התפלא לשמוע שאליאב צמחוני וסייע לו לבחור מנה מהתפריט. הוא כינה אותו 'הבחור מארץ ישראל' - כינוי שילווה אותו לאורך כל ימי הקשר ביניהם. אליאב חזר לריגה והחל לפעול להקמת סניפים וגרעינים חדשים גם בליטא ובפולין, אך ב-1927 החליט שמקומו בארץ ישראל והצטרף לקבוצת עבודה בפתח תקווה.
 

כששב לארץ, נקלע לימים הקשים של המשבר הכלכלי שפקד את העלייה הרביעית. הייתה זו עליית אנשי המעמד הבינוני והבורגנות שפיתחו את הכלכלה, המסחר והתעשייה, אך משהו במערכת כשל. הכישלון הכלכלי החזיר רבים לפולין כשהם מלאי אכזבה וייאוש. תנועת הפועלים האשימה את הבורגנים בכך שהביאו עמם את 'הגלות החברתית והכלכלית', אל מול הניסיון לברוא 'יהודי חדש', וראו בכישלון הוכחה לצדקת דרכם שהעדיפה את החקלאות והקואופרציה על פני המסחר והתעשייה. אפילו ויצמן – שלא היה פועל אלא קפיטליסט עשיר - לעג ל'תעשיית הכפתורים של שניפישוק' ולבורגנים הזעירים של העלייה הרביעית. ז'בוטינסקי, לעומת זאת, האשים את מוסדות היישוב בכך שלא תמכו בעולים החדשים, נלחמו ביוזמה הפרטית ומנעו מהם הדרכה וסיוע אלמנטריים.

אליאב הצטרף לקבוצת פועלים יוצאי לטביה שחלקו צריף בפרדסי פתח תקווה בעיצומו של המשבר הקשה. הם רעבו ללחם וחלו במחלות שונות, ובהן קדחת. יום אחד זכו ליום עבודה, והוא הלך למאפייה לקנות שק לחם, אך בקושי נותר לו כוח לשאת את השק לחבריו. למרות העוני והרעב, החזיר לאביו את ההמחאות ששלח לו. הם היו כולם ביתרים, אך נרשמו להסתדרות, ל'הגנה' ולמועצת הפועלים המקומית, ובאותם ימים לא ראו בכך סתירה. הם חיו בשיתוף וחלקו את הוצאותיהם והכנסותיהם הדלות, ולא היו שונים בכך משאר פועלי העלייה השלישית הסוציאליסטים.

באותם ימים החל להיווצר פער בינם לבין פעילי התנועה שנמנו עם הציבור האזרחי. אליאב מתאר בזיכרונותיו כיצד צעד ברגל מפתח תקווה לתל אביב, לבוש בלויי סחבות עם זקן, כדי לפגוש את מנחם ארבר ופעילים נוספים שנראו לו מדושנים ושבעים, כמו הפרדסנים בפתח תקווה:
"עברנו בחוצות פתח תקווה רעבים כזאבים, וראינו את הפרדסנים יושבים על מרפסות הבתים, אוכלים את ארוחת הבוקר עם ביצים, לחמניות וקפה בחלב. חוויה זו העניקה לי תחושה מעמדית חריפה שלא הייתה לי מימיי" (זיכרונות, עמ' 41).
נוצר מתח שעתיד היה להביא בהמשך השנים לפילוגים בתנועה בין ביתרים בעלי תודעה מעמדית-פועלית לבין בני המעמד הבינוני-אזרחי. אליאב כתב בזיכרונותיו:
"מעניין שז'בוטינסקי, חרף הרגשת הזרות שחש כלפי האלמנט הפועלי-החלוצי של הסתדרות טרומפלדור בלטביה, שמח שיש גורם כזה בתוך עולמו הפוליטי. בתפיסתו הפוליטית היו לא רק שורשים דומיננטיים של ליברליזם, אלא הייתה גם נפש אמנותית שאהבה מגוון גדול של צבעים. בשנים שבהן הכרתי אותו מקרוב, יכולתי לעמוד על חולשותיו ועל גדולתו, ואחד מיתרונותיו היה יראת הכבוד העצומה שרחש לגיוון הגדול של החיים היהודיים. הוא רצה שיהיה בגן הפוליטי הגדול שלו 'פרח כזה' - אפילו אם לא שתל אותו, לא השקה אותו ולא נתן לו את צבעו המיוחד, הרי ניסה לסוכך עליו ולהשפיע עליו. זוהי דמות שונה של ז'בוטינסקי מהדימוי הסכימתי השדוף שרואים בו תומכיו מחד גיסא, או מדימוי ה'סטרא אחרא' שרואים בו מתנגדיו" (זיכרונות, עמ' 42).

לחברי 'מנורה' יוצאי לטביה הייתה השפעה מסוימת על דרכה של התנועה, ובעיקר על הקמת פלוגות הגיוס בשנות השלושים. עם זאת מרבית חבריה נטמעו בתנועות העבודה ונטשו את הרוויזיוניסטים לאחר שהתאכזבו מהכיוון האזרחי-בורגני שקיבלה התנועה.

בנימין היה בן 18, רעב, חלש וחולה, וכאשר הופעל עליו לחץ מהוריו שבריגה, נענה להזמנת מורו לשעבר מבית הספר הריאלי להתארח בביתו לשם החלמה. שם לחצו עליו הוריו במכתביהם ומורו, פרופ' ש"ד גויטיין, להמשיך ללימודים אקדמיים בירושלים או בברלין. בשלב הראשון עבר לירושלים, למד יוונית, תלמוד ולימודים כלליים, והצטרף לארגון 'ההגנה' המקומי. בסופו של דבר החליט לנסוע לברלין, בעת שז'בוטינסקי חזר לארץ ישראל והשתקע בירושלים.
בשנים  1932 - 1928שהה בברלין ובווינה. ב-1928 נסע לריגה לפגוש את משפחתו. בכנס של בית"ר בוורשה פגש שנית את זאב ז'בוטינסקי, ושם נקבעו סמלי התנועה. השמות שניתנו לקבוצות רמזו על שאיפה לסוג של ממלכתיות ולא רק לצבאיות, למשל 'שלטון בית"ר', 'נציב שלטון בית"ר', ובאותו כנס הוחלט גם על דוגמת המדים וצבעם.
המדים בצבע החום, ששימשו רבות את מתנגדי התנועה בשל דמיונם למדים הנאציים, נבחרו רשמית בשל קרבתם לצבע האדמה. האמת, ככל הנראה, הייתה צנועה בהרבה: פשוט נמצא דיל טוב לסטוק של בדים חומים. כאשר מתחו עליו ביקורת, ענה ז'בוטינסקי שהסוציאליסטים לא שינו את צבע דגלם האדום אף על פי שהדגל הנאצי הכיל צלב קרס על רקע אדום – לפיכך, טען, אין כל סיבה שבבית"ר ישנו את צבע החולצות.
 

ז'בוטינסקי חיבב את רקעו הארץ-ישראלי של אליאב ואת שליטתו בעברית, ולכן קירב אותו, הטיל עליו תפקידים. בשנת 1932, כשהיה בן 22, עבר לפריז כדי לעבוד לצד ז'בוטינסקי בפריז, החליף את אריה דיסנצ'יק בתפקיד מזכיר שלטון בית"ר, ובגיל 23 בלבד מונה כחבר בהנהלה החדשה של ברית הצה"ר.רצח ארלוזורוב

רצח ארלוזורוב מחק את השקט והביא לזעזוע עמוק בתנועה הרוויזיוניסטית וביישוב כולו. האצבע המאשימה הופנתה לקבוצת 'ברית הבריונים' בהנהגת אבא אחימאיר, אורי צבי גרינברג וד"ר יהושע ייבין. חברי הקבוצה עסקו בהסתה מילולית חריפה נגד ארלוזורוב, בעיקר על רקע 'הסכם ההעברה' שהגה בתיאום עם השלטון הנאצי כדי לחלץ יהודים ואת רכושם מגרמניה. הסתה זו הפכה אותם לחשודים המיידיים ברצח. אליאב מודה בזיכרונותיו כי המחשבה הראשונה שעברה במוחו הייתה שהם אכן המבצעים, וגם ד"ר יעקב וינשל, מוותיקי התנועה, גילה לו כי חשד בהם בתחילה.

התנועה הרוויזיוניסטית לא הייתה מקשה אחת: פעלו בה אנשי העלייה הראשונה ובני המושבות, ובהם חברי 'בני בנימין', בני הציבור הספרדי, שנחשבו בעבר לאליטת היישוב אך נדחקו לשוליים, הציבור העירוני והבורגנים. לצד כל אלו פעלו אנשי 'ברית הבריונים', שהובילו קו לאומני ולוחמני יותר, שעורר הסתייגות אצל רבים מחברי התנועה.

בפברואר 1934 שלח ז'בוטינסקי את אליאב לארץ ישראל כדי לנסות לפייס בין הסיעות היריבות. אליאב נועד עם כולם בפגישות אישיות, שבהן ניסו הצדדים לשכנע את ז'בוטינסקי - באמצעותו - בצדקת דרכם. אליאב הגיע למסקנה הייתה כי  אנשי 'ברית הבריונים' לא היו קשורים לרצח. הוא הסביר את מסקנתו בשני נימוקים:
הנימוק הראשון שאילו הם היו מעורבים, הדבר היה דולף בשיחות הסגורות, ולאור השנאה בין הקבוצות, לא היו חוששים לגלות זאת בשיחות חשאיות עם נציגו של ז'בוטינסקי. הנימוק השני שהוא הכיר את אבא אחימאיר וידע כי אילו הייתה לו יד בדבר, הוא היה מודה בכך בפה מלא והופך זאת לדגל של מהפכנות.

הבחירות לקונגרס והעימות הפוליטי

הימים היו ימי הבחירות לקונגרס הציוני ה-18, והקרב הפך לאישי בין בן גוריון לז'בוטינסקי - בעיקר על לבו של הקהל העצום בפולין, שהיווה מעוז רוויזיוניסטי מובהק. בן-גוריון ניצל את הרצח לצורך המאבק הפוליטי נגד יריביו, והציג את התנועה הרוויזיוניסטית כבעלת זיקה לרעיונות פשיסטיים. את ז'בוטינסקי כינה 'ולדימיר היטלר' ומבחינתו הייתה זו אסטרטגיה פוליטית יעילה, שאכן סייעה לו לנצח בבחירות ולהשתלט על ההסתדרות הציונית.
אליאב אמנם לא נחל הצלחה מרובה בהשכנת שלום פנימי, אך ההסתה הקיצונית שספגו הרוויזיוניסטים עשתה זאת במקומו, והשורות אוחדו. הוא ניסה לשכנע את אנשי 'חזית העם' לסגור את עיתונם ולהתאחד עם עיתון התנועה 'הירדן' (בעריכת בן-ציון נתניהו). תחילה הם הסכימו, אך בהמשך חזרו בהם בטענה כי סגירת עיתונם תתפרש כהודאה במעורבות ברצח.
בארץ אליאב גם נחרד מהאשמתו של ז'בוטינסקי כמקור השראה לרצח. הוא ידע שז'בוטינסקי הוא ליברל אמיתי שהתנגד לאלימות עוד מימי הוויכוח עם הסוציאל-רבולוציונרים ברוסיה (כפי שהביא לידי ביטוי, בין היתר, בספרו 'חמשתם'). כאשר אברהם תהומי - מפקד ה'הגנה' בירושלים שהיה מעורב ברצח דה-האן - ניסה לשכנע את ז'בוטינסקי לפתוח בפעולות חיסול של מתנגדי הציונות, ז'בוטינסקי סירב בתוקף והפנה אותו לחיים ויצמן (שאף הוא התנגד, אך בצורה נחרצת פחות).
בהמשך נכח אליאב בפגישה בין ז'בוטינסקי לבין עורך הדין הוראס סמואל, שגויס להגן על סטבסקי ורוזנבלט. בפגישה שטח עו"ד סמואל את ממצאיו והגיע למסקנה חד-משמעית: הרוצחים היו אל-מג'יד ודרוויש, ואילו הנאשמים היהודים חפים מפשע. הבריטים ניצלו היטב את הקרע שנוצר ביישוב, בהתאם למדיניות הידועה של 'הפרד ומשול'.
 

לקראת סוף שנת 1934 חל מפנה. פנחס רוטנברג, יו"ר הוועד הלאומי שהיה ביחסים טובים עם שני המחנות, יזם פגישה סודית בלונדון בין בן-גוריון לז'בוטינסקי. אליאב מציין כי לז'בוטינסקי היה תמיד יחס חם ליוצאי 'הגדוד העברי' (כמו אליהו גולומב, ברל כצנלסון, יצחק בן-צבי ובן-גוריון). בזיכרונותיו הוא מתאר את המהפך בגישתו של בן-גוריון, שחדל לראות בז'בוטינסקי את 'ולדימיר היטלר' והחל לראות בו שותף לחזון המדינה היהודית.

האומנם כך היה, ואולי גם התעצמות כוחו של יצחק טבנקין תרמה לרצונו של בן-גוריון להגיע להבנות עם ז'בוטינסקי? בן-גוריון היה פוליטיקאי מיומן ששלט ביישוב, ולאחר מכן במדינה במשך עשרות שנים. דפוס פעולתו היה קבוע: רמיסת המתחרים שאיימו על שלטונו בלשון חריפה ובטקטיקה דורסנית, ומיד לאחר תבוסתם - פיוסם, הכנסתם תחת כנפיו הארגוניות ומעבר למאבק באויב החדש. באותה עת, לאחר שניצח את הרוויזיוניסטים בבחירות לקונגרס, הלכה והחריפה המחלוקת בתוך מחנה הפועלים עצמו.

לבן-גוריון קם מתחרה מסוכן בהרבה מבית: יצחק טבנקין מי שעמד בראש כוח פוליטי וארגוני אדיר - הקיבוץ המאוחד, לוחמים שיקימו בעתיד את הפלמ"ח, ופעילים רבים בהסתדרות ובמועצות הפועלים ('סיעה ב'').
המחלוקת עמו הייתה אישית אך גם אידיאולוגית-מדינית: בן-גוריון צידד באוריינטציה פרו-אמריקאית ומערבית, בעוד טבנקין תמך בברית המועצות של סטלין. מול איום זה נדרש בן-גוריון לגייס לצידו את ז'בוטינסקי, שהתנגד בתוקף לקו הסובייטי.

ז'בוטינסקי ובן גוריון גילו כימיה אישית והגיעו להסכמים - תחילה בנושא חלוקת ימי העבודה (שהייתה סלע מחלוקת יומיומי), ולאחר מכן בנושאים מדיניים. ז'בוטינסקי אף השווה בבדיחות הדעת את ההסכם על חלוקת ימי העבודה להסכם בין שתי כנופיות גנגסטרים בשיקגו שהגיעו לשביתת נשק.

שני המנהיגים היו דומים באופיים ובקורותיהם, ובו בעת גם שונים איש מרעהו: בן־גוריון עסק כל ימיו בפוליטיקה, ואילו ז'בוטינסקי פיתח גם מורשת עיתונאית וספרותית עשירה ומרשימה. ההיסטוריון תום שגב כתב: "התהום שנפערה בין השניים הייתה בעיקר אישית ופוליטית. מבחינה אידיאולוגית לא היה קשה לגשר עליה. שניהם היו ציונים אדוקים וחתרו להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל... ז'בוטינסקי לא היה 'פשיסט' כשם שבן־גוריון לא היה 'מרקסיסט'. בן־גוריון לא היה 'לאומי' פחות מז'בוטינסקי ולא 'מיליטנטי' פחות. המחלוקת בין ה'ימין' לבין ה'שמאל' בתנועה הציונית התבטאה על כן במידה רבה בסגנון ובטקטיקה, יותר מאשר בערכי היסוד. בעיקרו של דבר היה זה מאבק על כוח, יותר מאשר על דרך. ז'בוטינסקי הזדהה עם עקרונות הליברליזם הדמוקרטי לרבות כלכלה חופשית, אך לא שלל מפעלי פיתוח והתיישבות ממלכתיים. בן־גוריון נהג לתאר את עצמו כסוציאליסט, אך לא שלל יוזמה פרטית. הוא היה סוציאל־דמוקרט" (שגב, עמ' 243-242). בן גוריון כתב לבנו עמוס: 'לי לא אכפת איזו חולצה לובש בחור, לי אכפת מה עושה בחור'.
ז'בוטינסקי הצליח להעביר את ההסכם בתנועתו (למרות התנגדותו של פעיל צעיר בשם מנחם בגין), אך בן-גוריון נכשל: אנשי טבנקין הכשילו את האישור במשאל חברי ההסתדרות, ובן-גוריון נאלץ לקבל את הדין. בפועל, הקרע הפנימי במחנה הפועלים התפרץ מאוחר יותר ובן-גוריון הביס את טבנקין, תוך שחסך מעצמו עימות מקביל מול ז'בוטינסקי. אף שההסכם לא אושר, הרוחות נרגעו זמנית, והעימותים במקומות העבודה דעכו - עד להתלקחות המחודשת של העימות בין שתי התנועות בימי ה'סזון'.
 

בשנת 1934 נשא אליאב לאישה את ברטה, והשניים החליטו לעלות לארץ ישראל. תגובתו של ז'בוטינסקי הייתה קשה; הוא כעס והטיח בו כי זו 'אינה עלייה כי אם ירידה', שכן החזית האמיתית לשיטתו הייתה בגולה. ז'בוטינסקי ראה את עיקר העבודה הציונית בביקוע הנתק וההתנגדות הבריטית לחזון הציוני, דבר שניתן היה להשיג רק באמצעות הפעלת לחץ פוליטי של המוני היהודים בתפוצות.

עם הגעתו לארץ הוגדר תפקידו של אליאב כ'קומיסר שלטוני'. בין משימותיו היו ארגון קרן תל-חי והקמת המרכז ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב (לימים 'מצודת זאב'). המצב בתנועה היה בכי רע עקב עימות חריף בין האחים וינשל (שייצגו את הזרם המדיני המתון) לבין אנשי 'חזית העם' (לשעבר 'ברית הבריונים'), שביקשו לנקוט פעולות אלימות נגד השלטון הבריטי ונגד אנשי השמאל. אליאב, שנמנה עם המחנה המתון, נדהם לגלות מאוחר יותר כי מספר חברים ב'חזית העם' אף הלשינו לשלטונות הבריטיים על פעילים קומוניסטים - שכן שנאתם לשמאל גברה אפילו על סלידתם מהשלטון הזר.
 

חלק ניכר מזמנו הקדיש אליאב לעיתון 'הירדן', עיתון יומי דל תפוצה שמרכזו היה בירושלים. בין הכותבים הבולטים היו שלום רוזנפלד, שזה עתה עלה מפולין, ואוריאל הלפרין (לימים יונתן רטוש). אליאב הפך את העיתון לשבועון, העביר את המערכת לתל אביב ודאג למינויו של רטוש לעורך. בשנים אלו עדיין לא אימץ רטוש את רעיונותיו ה'כנעניים', אך הוא פקח את עיניו של אליאב לקיומם של עמים לא-ערביים במרחב - בהם הכורדים, הדרוזים והמרונים - שעימם ניתן לכרות ברית המבוססת על שותפות אינטרסים.

גם המשורר אורי צבי גרינברג תרם לשבועון, אך עשה זאת בעילום שם. אליאב זכר בעיקר את פחדנותו המופרזת של המשורר. כאשר נדרש לבצע נסיעה מסוכנת לירושלים בימי המאורעות, הוא סירב; וכאשר הציעו לו לשבת במרכז הרכב, בין שניים מהחברים, הסביר כי הכדורים עלולים לחדור את גופם ולהגיע גם אליו. הוא לא הסתפק בכתיבה בעילום שם מחשש שהבריטים יאסרו אותו, אלא אף סירב להשאיר מאמרים מסוימים בכתב ידו והכתיב אותם לאחרים, כדי שלא להותיר ראיות.

זיכרונותיו של אליאב מימי המערכת היו טובים - זיכרונות של חברות, ניסיונות יצירתיים ועבודה עם מכונת הכתיבה הקטנה בבית הקפה ההונגרי הסמוך. מאסרו בספטמבר 1937 שם קץ לימי המערכת העליזים.
 

האדם הקרוב ביותר לאליאב בהנהגה המקומית היה ערי ז'בוטינסקי, שאף התגורר תקופה ארוכה בביתו. לאורך כל התקופה הצטער אליאב על המגמה של הזנחת ייצוג הפועלים, שנעשתה על פי דרישת קבוצות בעלי ההון, הפרדסנים והבורגנים. הוא האמין שהדבר פוגע ביכולתם של הרוויזיוניסטים לצמוח ולהשיג השפעה של ממש, ועמדה זו תאמה גם את השקפת עולמו האישית.

ערי ז'בוטינסקי היה שותף להערכה זו, והשניים - ערי בן ה-26 ואליאב בן ה-28 - החליטו לנסות לשכנע את בן-גוריון לתמוך בשיתוף פעולה שיאפשר לתנועה שלהם לפנות גם לציבור הפועלים. ללא קבלת אישור מאיש ובסודיות גמורה, פנה ערי לבן-גוריון וביקש להיפגש עימו. בן-גוריון שמח לפגוש את בנו של מי שהפך לחברו האישי מאז ימי המשא ומתן בלונדון. הצעתו של ערי הייתה פשוטה: הקבוצות יתאחדו, המדיניות תיקבע בידי הרוויזיוניסטים, ואילו התחום הכלכלי ושוק העבודה יופקדו בידי תנועות הפועלים.

בן-גוריון דחה את ההצעה בזלזול, בטענה שלרוויזיוניסטים אין מה לתרום - לא באידאולוגיה, לא בתוכניות ולא באמצעים. בנסיעה במונית עם שאר החברים דיווח ערי לאליאב על התוצאה המאכזבת בצרפתית, שכן זו הייתה שפה שרק שניהם הבינו. הפגישה אמנם הייתה סודית, אך עצם קיומה נחשף, והשניים ננזפו על ידי כולם - כולל האב המנהיג.

המחתרת והפילוג באצ"ל

התחום המחתרתי-צבאי הוא נדבך חשוב בהבנת דרכה של התנועה הרוויזיוניסטית. ראשיתו של האצ"ל בפרישה מארגון 'ההגנה' באפריל 1931, כאשר לוחמים בירושלים התנגדו למדיניות 'ההבלגה' שהכתיבו מנהיגי תנועות הפועלים לנוכח האלימות הערבית הגואה. אברהם תהומי המפקד הירושלמי - מי שנחשב לאחד ממבצעי רצח דה האן, ושנים לאחר מכן העיד כי יצחק בן-צבי היה שותף להחלטה על ההתנקשות, פרש מ'ההגנה' והקים את 'ארגון ב'' (לימים הארגון הצבאי הלאומי), במחאה על מדיניות שנראתה לו תבוסתנית, משדרת חולשה ומעודדת את האלימות הערבית. בהמשך הצטרפו אליו רבים מסניפי תל אביב וחיפה.
הארגון היה כפוף להחלטותיו של 'ועד מפקח', שהורכב מנציגי ארבעה זרמים שמהם הגיעו אנשי האצ"ל:

היה בכך איתות שהארגון אינו כפוף לתנועות הפועלים, ששלטו בהסתדרות וב'הגנה'. הוועד המפקח סירב לקבל את מרות ההחלטה על ההבלגה.

בן-גוריון, ששלט הן בהסתדרות והן בסוכנות היהודית, פעל בתבונה ודאג להעביר את השליטה ב'הגנה' - אם כי למראית עין בלבד - ל'וועד הלאומי', גוף שנחלש אך ייצג את כלל היישוב ולא רק את תנועות הפועלים. 'ההגנה', במתכונתה החדשה כזרוע של כלל היישוב ולא של תנועת הפועלים בלבד, הקפידה שהמפקד יגיע מן הציבור האזרחי. בפועל, השליטה המעשית נותרה בידי תנועות הפועלים ובן-גוריון. האיש החזק בארגון היה אליהו גולומב ממפא"י, שלכאורה לא נשא בתפקיד רשמי אך היה בעל ההשפעה המכרעת, בעוד שראש הארגון, המפקד הפורמלי הגיע משורות 'הציונים הכלליים'.
בין שני הארגונים התקיימו שיתוף פעולה ותיאום, אך המצב השתנה עם פרוץ מאורעות 1936, כאשר הוויכוח סביב 'ההבלגה' צף ועלה מחדש. ז'בוטינסקי הטיף להקמת לגיון בחסות בריטית, שילחם באלימות הערבית באופן 'ממלכתי', ועד להקמתו התנגד לאלימות - במיוחד נגד חפים מפשע, נשים וילדים. אנשיו בארץ, לעומת זאת, היו פחות 'ממלכתיים' ממנו.
אברהם תהומי ורבים מאנשי 'ההגנה' לשעבר שאפו לחזור לחיקו של הארגון הגדול יותר. העברת השליטה, לכאורה, ל'וועד הלאומי' הכלל-יישובי, הניתוק מן ההסתדרות שנשלטה בידי תנועות הפועלים והקמת חיל הגפירים ביוזמת הממשל הבריטי - כל פי חזונו של ז'בוטינסקי - סיפקו להם את ההצדקה לפתוח בשיחות איחוד עם 'ההגנה'. שיחות אלו הבשילו להסכם באפריל 1937, ובעקבותיו התפלג הארגון בין המצטרפים מחדש ל'הגנה' לבין אלו שסירבו לחבור אליה.
הרוויזיוניסטים נחלשו מאוד בעקבות האיחוד. מי שמנעו מן המהלך להפוך לכישלון מוחלט מבחינתם היו שני חברים שלימים הפכו לאויבים מרים - אברהם שטרן ('יאיר') ודוד רזיאל. שטרן היה יד ימינו של אברהם תהומי ולא היה רוויזיוניסט, אך אליאב כינה אותו 'סוכן כפול' של הרוויזיוניסטים, משום שדיווח להם על המגעים עם 'ההגנה' ובסופו של דבר בחר שלא להצטרף אליה. גם חברו דוד רזיאל מירושלים, שנחשב לאיש צבא ולמפקד מחונן, לא היה רוויזיוניסט. קשה היה לשכנעו להישאר, אך לאחר התלבטות החליט שלא לחבור ל'הגנה'. לאחר שני מינויים פחות מוצלחים מונה רזיאל למפקד האצ"ל.
 

כל העיתונות בארץ תמכה בהבלגה, למעט עיתונם של הרוויזיוניסטים - 'הירדן'. על רקע זה זומן אליאב לפגישה עם יצחק בן-צבי, הרב ברלין וחברים נוספים בוועד הלאומי. בפגישה דרש בן-צבי ממנו ומד"ר אלטמן לפרסם מאמר מערכת התומך בהבלגה. אם לא יעשו כן, איים, יסיר מעצמו אחריות לתוצאות. לאחר שסירבו, נאסר אליאב עוד באותו ערב, בספטמבר 1937, והועבר לכלא עכו.

אליאב מתאר את תקופת מאסרו כאחת המעניינות, ואולי אף היפות, בחייו. בתחילה היו התנאים קשים ובלתי נסבלים: כ-30 מאנשי האצ"ל וההגנה נדחסו לחדר שנועד ל-12 איש בלבד. עם הזמן שיפרו הבריטים את התנאים, והכליאה דמתה יותר למחנה מעצר מאשר לכלא. בהמשך הגיעו למקום גם אבא אחימאיר וערי ז'בוטינסקי, והחיים שם הפכו למעין סימפוזיון ממושך: עם אחימאיר התעמק אליאב בשיחות על פילוסופיה והיסטוריה, ערי ז'בוטינסקי לימד את חבריו מתמטיקה, ואסיר קומוניסט ממשפחת סלונים העביר להם שיעורי התעמלות.

לאחר כחצי שנה שוחרר אליאב ושב לנהל את עיתון 'הירדן'. בזמן מאסרו הודח יונתן רטוש מעריכת העיתון, לאחר שהתיר לפרסם וריאציה על שיר הערש 'נומה בני', בנוסח' נומה בני, בן עם מסכן, שנא את ויצמן הסוכן'. ההאשמה שחיים ויצמן הוא סוכן בריטי עמדה בסתירה לגישתו של ז'בוטינסקי, ולכללי המשחק המקובלים בתנועה.
פעילות האצ"ל נעה על הציר שבין הקו הקיצוני של אחימאיר, יוסף כצנלסון ואחרים, לבין גישת הריבונות והממלכתיות של ז'בוטינסקי - מנהיג התנועה, שישב בחו"ל ושאף באותה עת לפעילות הגנתית בתיאום עם הבריטים. ז'בוטינסקי מינה ועדה מדינית מצומצמת שתפקידה היה להתוות את האסטרטגיה של האצ"ל, ולמצוא את הדרך שתאזן בין פעילות לגאלית לפעילות מחתרתית.

אליאב, שהיה חבר בוועדה, סיפר על פגישה שבה השתתפו דוד רזיאל, אברהם שטרן ('יאיר') ויוסף כצנלסון, זמן קצר לאחר תלייתו של שלמה בן יוסף. האבל והמחאה הקיפו את היישוב כולו, ואפילו בבניין ההסתדרות נתלה דגל שחור. המשטרה הבריטית פיזרה הפגנות בברוטליות, ובישיבה נדונו דרכי התגובה. אליאב הציע לחסום את כניסת השוטרים הבריטים לתל אביב ולהפוך אותה, ולו לרגע, ל'עיר עברית'. מעניין שדווקא כצנלסון הקיצוני ויאיר התנגדו להצעה, בטענה שיש להתמקד במאבק נגד הערבים. זמן קצר לאחר מכן שינה יאיר את דעתו והעדפותיו, והפך לאחד הלוחמים הנחרצים ביותר נגד הבריטים.
 

אליאב נעצר בשנית בעקבות התפשטות המהומות ופעולות התגמול. בכלא נודע לו שאשתו נפצעה בפיגוע, אך נמנע ממנו להתקשר אליה. הוא היה חולה במשך מרבית תקופת מאסרו, עד שהגיע מכתב מז'בוטינסקי, שהפציר בו לעשות הכול כדי להשתחרר ולהצטרף אליו בלונדון. אליאב פנה לשלטונות בבקשת שחרור וצירף מכתב ממשפחתו בריגה, המפצירה בו להגיע אליה. בקשתו התקבלה, בתנאי שיעזוב את הארץ מיד.

במשך שנה וחצי אינטנסיביות שהה לצד ז'בוטינסקי וחווה מקרוב את המתחים והמחלוקות בתנועה. באוגוסט 1940, לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה, שב ארצה בתום תלאות רבות עם אשתו ובתו הפעוטה. עם הגיעו נודע לו כי ז'בוטינסקי נפטר בניו יורק, וכי בארץ משתולל עימות חריף בין דוד רזיאל, מפקד האצ"ל, לבין אברהם 'יאיר' שטרן סביב שאלת שיתוף הפעולה עם הבריטים במלחמה נגד האויב הנאצי.

המחלוקת קרעה את המחתרת ופגעה בכוחה. אליאב ניסה לשוחח עם שטרן, בידיעתו של רזיאל, אך נוכח שאין עם מי לדבר. יצחק ברמן, לימים שר בממשלה, הראה לו מסמכים שלכאורה הוכיחו שחור על גבי לבן כי שטרן ניהל משא ומתן עם הפשיסטים האיטלקים ואף עם הנאצים. הוא האמין כי הם ינצחו, ושנאתו את הבריטים גברה על הכול. למעשה הייתה זו מלכודת שטמן ברמן יחד עם המודיעין הבריטי: המשא ומתן התנהל מול סוכנים שעבדו עבורם, ולא מול גרמנים או איטלקים. הם צחקו על תמימותו של יאיר, אך היה זה צחוק עצוב. אליאב מציין כי בחודשים הראשונים הייתה הצטרפות נרחבת ללח"י, אולם בהמשך המגמה נבלמה, רבים חזרו לאצ"ל, ולאחר כשנתיים הקבוצה כמעט חוסלה.
 

לאחר אסון האונייה 'פאטריה', שבו נספו כ-250 איש, יזם אליאב הידברות עם ההגנה. עליית הנאצים וגורל יהודי אירופה - אף שטרם נודע מלוא היקפה של הזוועה - הספיקו כדי לקרב בין המחנות. ז'בוטינסקי עצמו שלח לפני מותו מכתבים לוויצמן, לבן-גוריון ולרוטנברג, ובהם הפציר בהם לקיים ועידה משותפת.

בישיבת 'ועד המורשים' שטח אליאב את עמדתו: מות המנהיג, הנתק מיהדות פולין שהייתה העורף של הארגון, והיחסים המורכבים עם הבריטים - שמצד אחד דיכאו את היישוב וסגרו את שערי הארץ, ומצד אחר נלחמו בנאצים - כל אלה מחייבים שיתוף פעולה עם האגף האקטיביסטי של תנועת הפועלים.

באישורו של רזיאל טלפן אליאב מטלפון ציבורי לאליהו גולומב, 'האיש החזק' בהגנה. גולומב הזמין אותו לביתו, והשניים שוחחו במשך שעות. בסיום הוחלט לקיים שיחה נוספת בהשתתפות ברל כצנלסון וערי ז'בוטינסקי. לאחר ישיבות ממושכות ישבו אליאב וערי ז'בוטינסקי ב'קפה עטרה' ברחוב אלנבי וניסחו את טיוטת ההסכם. לאחר תיקונים קלים חתמו ארבעתם על המסמך, שתו 'לחיים', ובמקום שררה אווירה של התרוממות רוח.

בהמשך נערכה פגישה גם בין רזיאל לגולומב. דקלה גולומב סיפרה לימים בראיון כי בשיא העימות עם יאיר פנה רזיאל לאביה וביקש שיסדיר מול הבריטים את שליחותו לעיראק - השליחות שממנה לא שב. גולומב אף נסע לעין חרוד כדי לשכנע את טבנקין ואת אנשי סיעה ב' לאשר את הפשרה. היו אלה אותם אנשים שטרפדו בזמנו את ההסכם בין ז'בוטינסקי לבן-גוריון, אך הגלגל התהפך: הפעם היה זה בן-גוריון ששהה באותה עת בניו יורק - שטרפד את ההסכם המתגבש, ואיים להתפטר אם יאושר. ברל הצטדק בפני הרוויזיוניסטים ואמר כי אף שאינו מסכים עם בן-גוריון:" בן גוריון אצלנו זה לא רק אחד החברים, הוא אמנם לא כמו ז'בוטינסקי אצלכם, אבל הוא מנהיג, ואנחנו לא נלך למריבה ולפילוג אתו על עניין זה " (זיכרונות, עמ' 145).
 

תחילת 1941 הייתה תקופה קשה במיוחד במלחמה. ארצות הברית טרם נכנסה למערכה, ברית המועצות הייתה כבולה בהסכם ריבנטרופ–מולוטוב, ובארץ ישראל שררה חרדה עמוקה: רומל התקדם בצפון אפריקה, לבנון וסוריה היו תחת שלטון וישי, ובעיראק התבסס משטר פרו-נאצי.

רזיאל ואליאב התגוררו באותה עת בירושלים ונערכו לתרחיש של כיבוש נאצי. רזיאל דיבר על התבצרות בעיר, ועל הכרזה על מדינה יהודית. הוא האמין שהנאצים לא יעזו להפגיז את המקומות הקדושים וייאלצו לכבוש את העיר בקרבות קרקעיים, ובמקרה כזה יילחמו בהם עד מוות. בהומור קודר אף הציע לאליאב להתמנות לשר החוץ של אותה מדינה קצרת ימים.

בתיאום עם יצחק ברמן ובסיועו של אליהו גולומב, התנדב רזיאל לצאת לשליחות בעיראק כדי לסייע לבריטים ולחסל את המופתי, שהתגורר שם. לצדו יצאו יעקב מרידור ושני חברי אצ"ל דוברי ערבית: יעקב (סיקא) אהרוני ויעקב טרזי. (הערה מספר 1: סט אודות דוד רזיאל המכיל ראיון עם יעקב סיקא אהרוני). רזיאל נהרג בתקיפה של מטוס גרמני.
אברהם שטרן טען כי רזיאל חוסל בידי הבריטים, כפי שלטענתו חוסל גם אהרן אהרנסון, איש ניל"י שנהרג בתאונת מטוס. יעקב סיקא אהרוני, שהיה עם רזיאל בשליחות, דחה מכל וכל את תיאוריית הקונספירציה הזאת.

על אליאב הוטלה המשימה הקשה לבשר למשפחתו של רזיאל ולאשתו שושנה על מותו. שושנה ילדה את בנם, אך התינוק נפטר ימים אחדים לאחר הלידה. היא לא נישאה בשנית ונשארה באלמנותה כל חייה.
אליאב כתב כי רזיאל היה האיש שבכוחו להצעיד את התנועה קדימה, וסיכם בזיכרונותיו: "היה בדוד רזיאל ניצוץ של מנהיג מלידה, והייתה לו כריזמה שלא הייתה לאיש אחר בתנועה אחרי זאב ז'בוטינסקי ועד בואו של מנחם בגין... וכאשר הוא לא היה - שררה ריקנות, הכול היה אפור, חיוור. התנועה הייתה קטועת ראש "(זיכרונות, עמ' 149–150).
 

אליאב היה אקטיביסט במובן זה ששאף להקמת מדינה יהודית ולמאבק בבריטים כדי שיסתלקו מן הארץ. הוא תמך בפעולות מלחמתיות, כמו פיצוץ גשרים - כי אלו, כדבריו, 'שייכים לנו, לארץ ישראל' - אך התנגד נחרצות למעשי טרור. יחסו לערבים היה מורכב יותר מהמקובל בתנועתו: בכלא עכו הכיר רבים מהם ולא ראה בהם בהכרח אויבים.
כמי שגדל בבית"ר לטביה, ראה את עצמו חלק ממעמד הפועלים. לאחר עלייתו ארצה עבד בנהלל והיה קשור לארגוני פועלים. לדעתו, אחת השגיאות הגדולות של הרוויזיוניסטים הייתה התעלמותם מציבור הפועלים ומלחמתם בארגונים הגדולים של היישוב, ובראשם ההסתדרות וה'הגנה'. לאורך כל דרכו בתנועה הטיף לדיאלוג וליצירת קשר עם הגורמים האקטיביסטיים במחנה הפועלים, אך לא הצליח לשכנע את חבריו בדרכו. זאת אף שהיה איש אמונו של ז'בוטינסקי בארץ, עורך עיתוני התנועה ואחד מבכיריה.
 

לאחר מותו של דוד רזיאל נקלע האצ"ל לקשיים כספיים. המחסור בכסף הניע את יעקב מרידור לנקוט צעד של מעשי שוד אלימים, שכונו 'החרמות' וכוונו נגד פרדסנים ואנשי עסקים שהיו מקורבים לתנועה. הצעד עורר זעם ומחלוקת עמוקה. במקביל התעוררה שאלת הסמכות של האצ"ל מול תנועת בית"ר.

אליאב תמך באנשי בית"ר שהתנגדו לפעולות האלימות, ומעורבותו במחלוקת הובילה להנחת פצצה ליד דלת ביתו. הפצצה נועדה להרתיע בלבד, אך סיכנה את בתו התינוקת, שישנה סמוך לדלת הכניסה וניצלה בנס. לשוטרים הבריטים שחקרו את האירוע אמר שאינו יודע מי הניח את הפצצה, אף שידע היטב מי עמד מאחוריה. כדי להביא לסיום המחלוקת הוקם גוף בן ארבעה חברים שיפקח על פעילות האצ"ל. מעשי השוד פסקו, וקופת הארגון התמלאה בתשלומים וולונטריים של החברים.

מותו של דוד רזיאל היה נקודת שבר עבור אליאב. הוא לא ראה עוד סיכוי שהאצ"ל ילך בדרך שבה האמין. מרידור, שירש את הפיקוד, לא התאים בעיניו להנהגה, והוואקום שנוצר חיזק בו את התחושה שעליו להסיק מסקנות:
"צריך לחזור אל הכוח העיקרי, המרכזי, המגולם בהסתדרות, ב'הגנה', בתנועה הציונית וביישוב המאורגן... האינסטינקט הפוליטי שבי תבע להחיש את הקצב בהליכה לעבר אותה מגמה של הצטרפות לזרם המרכזי" (זיכרונות, עמ' 150).
בעקבות זאת הקים בתוך התנועה הרוויזיוניסטית קבוצה שנקראה 'התנערות'.

ז'בוטינסקי סמך על אליאב, קידם אותו והטיל עליו משימות מורכבות. כך רכש אליאב השפעה ומעמד בתנועה, גם מתוקף היותו עורך עיתונה - תפקיד בעל משקל רב בתקופה שבה העיתונות המודפסת הייתה אמצעי התקשורת המרכזי. למרות מעמדו, נכשלו ניסיונותיו החוזרים לקדם את תפיסתו, ששילבה אקטיביזם נגד השלטון הבריטי עם התנגדות לטרור ושאיפה לאיחוד כוחות עם הגורמים האקטיביסטיים בתנועת הפועלים.

הניסיון הבא היה הקמת 'עם לוחם', מסגרת שנועדה לשיתוף פעולה בין אנשי האצ"ל לבין אקטיביסטים מן ה'הגנה'. בשנת 1943 עלה במסגרתה הרעיון לחטוף את הנציב העליון הבריטי, הרולד מקמייקל, שהיה שנוא על רבים ביישוב ששמו נקשר באחריות למדיניות שסגרה את שערי הארץ בפני יהודי אירופה, ובאסון האונייה 'סטרומה'. הכוונה הייתה להעמידו לדין, להפנות את תשומת הלב לחסימת שערי הארץ בפני הפליטים שניסו להימלט ממכונת ההשמדה, ולדרוש את פתיחתם כתנאי לשחרורו.
תכנון המבצע עבר בסופו של דבר לידי האצ"ל. על פי זיכרונותיו של אליאב, יום אחד הגיע אליו שמואל כצנלסון - לימים שמואל תמיר, שר המשפטים - והזהיר כי האצ"ל אינו ערוך לפעולה מורכבת כזו, וכי אם הנציב ייחטף, הבריטים יסירו את הכפפות ויתנקמו ביישוב. אליאב מיהר לבגין והפציר בו לעצור את הפעולה. בגין הסכים עם הרעיון בעיקרו, אך סבר שהעיתוי אינו מתאים וביטל את המבצע.

גרסה אחרת מופיעה בזיכרונותיו של איתן לבני, קצין המבצעים של האצ"ל ואביה של ציפי לבני. לדבריו, 24 לוחמים הגיעו מפתח תקווה לירושלים כשהם ערוכים לביצוע המשימה, לאחר שבפרדס של אוהד התנועה כבר הוכן בונקר שבו אמור היה הנציב החטוף להיות מוחזק. לבני תדרך את הלוחמים ולאחר מכן הלך לדווח למרידור, ושם נודע לו להפתעתו כי הפעולה בוטלה.

באשר לחלקו של שמואל תמיר אין שתי הגרסאות חופפות: אליאב סיפר כי תמיר הוא שהזהיר מפני הפעולה הפזיזה וביקש ששמו לא יוזכר. לבני, לעומת זאת, כתב:
"מסתבר שלד"ר בנימין לובוצקי (אליאב), ממנהיגי הרוויזיוניסטים, נודע עניין התוכנית בדרך כלשהי, והוא מיהר לשכנע את שמואל תמיר ואת מפקד המחוז שיתנגדו לפעולה. מרידור אמר שניסה לשכנע את המהססים והחששנים, אבל הדבר לא עלה בידו. כך ירדה אפוא מעל הפרק פעולה שעשויה הייתה לדעתנו לזעזע את לבה הקשוח של בריטניה ואולי אף להועיל במשהו לפליטי החרב היהודים" (לבני, עמ' 51).
 

מרידור, שהיה מודע לחולשתו כמנהיג, קיבל עליו את מנהיגותו של מנחם בגין, מנהיג בית"ר בפולין שהגיע לארץ עם צבא אנדרס. אליאב היה מיודד עם בגין ועשה כל שביכולתו כדי לקדם את מועמדותו למפקד האצ"ל וגם למנהיגה הפוליטי של התנועה.

אליאב התאכזב מבגין: בשיחה ארוכה אל תוך הלילה ניסה אליאב לשכנעו בצורך לשלב ידיים עם הכוח המרכזי ביישוב ולא לוותר על הפוטנציאל הטמון בציבור הפועלים. בתום השיחה הבין סופית שאין לו שותף לדרכו:
"בגין צידד במאבק מחתרתי רחב ידיים, ואני ראיתי מאבק כזה כמשחק של שוטרים ושודדים בין מחתרת לבולשת" (זיכרונות, עמ' 159).

הצעתו לקיים דיאלוג עם החלקים האקטיביסטיים בתנועת הפועלים התנגשה באיבה העמוקה של בגין למפא"י, להסתדרות, ל'הגנה' ולכל מה שסימל עבורו את 'הסמרטוט האדום'. בתחילה האמין אליאב כי גישתו של בגין דומה לזו שלו ושל רזיאל, אך התאכזב מרות:
"בעיצומו של הוויכוח הבנתי שכל פעולותיי למען מינוי בגין היו מבחינתי מקח טעות´ (זיכרונות, עמ' 159).
 

לאחר רצף האכזבות עזב את התנועה והתפטר מתפקידו כעורך, אך גם לאחר שהתרחק מן הרוויזיוניסטים לא חדל אליאב מניסיונותיו לאחד את הגורמים האקטיביסטיים ביישוב. יחד עם יגאל הורוביץ מנהלל, אביו של יואב הורוביץ, הקים את 'תנועת העם'. הורוביץ, אקטיביסט שהתנגד למדיניות ההבלגה, חבר לאליאב בניסיון ליצור גורם שיגשר בין המחנות הניצים.

המפלגה החדשה הייתה עירוב מעניין של קבוצות ואישים: חברו בה אנשיו של מאיר גרוסמן שפרשו מן התנועה הרוויזיוניסטית, ובראשם הרצל רוזנבלום (סבו של עידו רוזנבלום); חברי הקבוצות הקודמות 'התנערות' ו'עם לוחם'; חילונים ודתיים. הסיסמה 'הקץ למלחמת האחים' דיברה אל רבים. בין המצטרפים היו גדעון האוזנר, חנוך גבתון - לימים מנכ"ל רשות השידור, דני מס - לימים מפקד מחלקת הל"ה, ברכה פולד, הרב שאר ישוב הכהן - לימים רבה של חיפה, שלהבת פראייר ורבים אחרים. יצחק נבון סיפר לאליאב כי הצביע עבור התנועה בבחירות לאספת הנבחרים ב-1945, וערי ז'בוטינסקי כתב לו מחו"ל וביקש להירשם אליה, ואף נכלל ברשימת מועמדיה.

כשאליאב השתתף באספה בנהלל, התארח בביתו של משה דיין. בבוקר, בעוד דיין עסוק בחליבה, ניסה אליאב לשכנעו להצטרף לתנועה. דיין הלין על כך שאינו מצליח לשכנע את בן-גוריון לבצע פעולות צבאיות, דיבר בחום על משה שרת, ואילו על בן-גוריון אמר שהוא מרוחק ומסויג. הוא אף סיפר שנסע עמו במשך שעות במכונית מבלי שהשניים החליפו מילה. דיין לא השתכנע להצטרף לתנועה החדשה, אך ביקש מאליאב לקשר בינו לבין מנחם בגין - והוא אכן עשה זאת.
בסופו של דבר גם 'תנועת העם' גוועה. היא עוררה עניין ואהדה, אך הציבור ראה בה בעיקר גוף שנועד לפייס בין ה'הגנה' לאצ"ל - תפקיד שאיבד מחשיבותו בתקופת שיתוף הפעולה במסגרת 'תנועת המרי העברי'.
"'תנועת העם' עוררה סקרנות, עוררה ויכוחים בקרב נוער ואינטליגנציה, אבל לא מעבר לכך... רבים התבוננו בנו בעין אוהדת, בערך כפי שמתבוננים בילדים טובים ומוכשרים, אבל הציבור הרחב לא ראה בתנועה אלטרנטיבה למשהו" (זיכרונות, עמ' 174).
 

בהמשך קישר הורוביץ את 'תנועת העם' לאנשי מחתרת הלח"י לצורך שיתוף פעולה, ואליאב השלים עם המהלך. אלא שאירוע שבו הוצא להורג יהודה 'שמואל' לוי, הממונה על חומרי הנפץ בלח"י, שביקש לעבור ל'הגנה' סמוך לקום המדינה, זעזע אותו עמוקות. הוא נחרד מאדישותו של נתן ילין-מור (פרידמן) למעשה. בעיני אליאב היה הדבר חמור לא רק מן ההיבט האנושי. כל 'חטאו' של שמואל היה רצונו לעבור ל'הגנה', בעוד שמצע תנועתו של אליאב עצמו קרא בדיוק לכך - לאיחוד עם ה'הגנה' ועם מוסדות תנועת הפועלים. (הערה מספר 2: ראיון עם יעקב חרות המספר על הריגתו של חברו 'שמואל').
אם עוסקים בהוריהם של דמויות המוכרות גם כיום, ראוי לציין כי עמנואל הנגבי, אביו של צחי הנגבי, היה חבר בבית דין השדה של הלח"י ששפט את שמואל למוות. שמואל תמיר התפרסם והפך לדמות פוליטית מוכרת עקב תפקידו כפרקליט במשפט הדיבה של ישראל קסטנר, שהוא סבה של מירב מיכאלי.

הריגתו האכזרית של שמואל לוי סימנה מבחינת אליאב את סופם של ניסיונותיו לגשר בין המחנות שנמשכו שנים: תחילה בניסיון שלו ושל ערי ז'בוטינסקי לקדם שיתוף פעולה עם בן-גוריון; אחר כך בשיחות עם אליהו גולומב וברל כצנלסון, שהבשילו להסכם אך טורפדו בסופו של דבר בידי בן-גוריון; בהמשך בקבוצת 'התנערות', ב'עם לוחם' ולבסוף ב'תנועת העם'. פעם אחר פעם ניסה ליצור מסגרת שתאחד את הכוחות האקטיביסטיים משני עברי המתרס, ופעם אחר פעם נכשל.
לאחר שהתייאש גם מן הניסיון האחרון, פרש אליאב לשנים אחדות מעשייה פוליטית. בתחילת שנות החמישים הצטרף למפא"י וכתב בעיתון 'הדור', שייצג את השקפת עולמה של מפלגת השלטון.

כך הושלם מסלול פוליטי יוצא דופן: מאקטיביסט וממנהיג בתנועה הרוויזיוניסטית, דרך ניסיונות חוזרים לפשרה ולאיחוד בין המחנות בשנות הארבעים, ועד להצטרפות למפלגת השלטון לאחר קום המדינה - ובהמשך לביקורת נוקבת על מדיניותה ועל האחיזה בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים.