"רחובות הם כמו קמטים וחריצים בפני איש, המספרים את חייו. שמות רחובות אינם רק ציוני דרך במפת העיר, הם גם כרטיס - הביקור שלה, מכריזים על ימיה הראשונים, על אישיה ועל אגדותיה”. (שלמה שבא, עיר קמה)

1919-1860

 

מיכאל הלפרין

סמטה חבויה, קטנטונת, קרויה על שם איש ענק בגופו וברוחו.  דמות רומנטית של חולם חלומות,הוזה והזוי, שחי בימי בראשית ותום.

החיים הרעיפו על מיכ'ל הלפרין את נתוני הפתיחה הטובים ביותר:
ייחוס יוצא דופן, הן מצד אמו (בתו של המלב"ים על שמו קרוי רחוב בשכונת שפירא) והן מצד אביו, שעל פי המסורות נמנה עם זרע דוד המלך.
עושר אגדי.
יפה תואר, גבוה וחזק.
חכם, מבריק ויצירתי.

הנסיך האדום

מיכ'ל (מיכאל)
בן ה-13, עד
בול לזכרו
לא מזמן נסיך הישיבה הווילנאית, היה היהודי היחיד בכיתה של גויים מיוחסים בגימנסיה של סמולנסק. אמו האלמנה עזבה את וילנה לאחר נישואיה השניים לסוחר עשיר ועברה עם ילדיה לסמולנסק, עיר יפיפייה מחוץ לתחום מושב היהודים. הכול התחיל כשהבריון של הכיתה הטיח בו ש"בז'ידים לא נלחמים. שוחטים אותם עם סכין".  למרבה ההפתעה מיכ'ל לא הגיב כמו ז'יד - הוא תקף את הבריון בחמת זעם, נפצע בידו מהסכין, העיף אותה מידיו של התוקף והתחיל לחנוק אותו. שוטר שהוזעק למקום לקח את שניהם לתחנת המשטרה. אמו, אביו החורג ופרקליט צמרת מקומי מיהרו לשחררו. למרבה הפלא סירב הנער להשתחרר "לוואסקה (הבריון) אין מי שיגן עליו, ולא אצא עד שישוחרר". השוטר ההמום ניסה לשכנעו שאשמתו של ואסקה ברורה לאור ידו הפצועה של מיכ'ל אך הוא סרב. לבסוף דאג עורך הדין גם לשחרורו של ואסקה הבריון.

הלפרין הצעיר הפך לגיבור בית הספר, אך האנטישמיות הקשה שנחשף אליה לראשונה בחייו, הטרידה את נפשו. אחד מחבריו לכיתה הסביר לו כי האנטישמיות תיעלם עם נצחון הסוציאליזם ובניית עולם חדש ומאושר. הוא הצטרף בהמלצתו לתנועת הס. ר. ה"סוציאל רבולוציונרים" האנרכיסטית שדגלה באלימות ובהליכה אל פשוטי העם. קומת מגוריו בבית הדירות הפכה, לחרדתה של אמו, למרכז התנועה. המשרתים היו עסוקים בהאכלת המהפכנים הצעירים שלא הפסיקו לאכול, לשתות, לעשן ולנהל ויכוחים של שעות על גבי שעות כיצד לגאול את מעמד העמלים ממנצליו החזיריים. מיכ'ל קרא ל"מועדון" שבביתו "קומונת הגאונים" ואילו אמו שפחדה ממשטרת הצאר נתנה את הכינוי "בית המשוגעים" או "הפרזיטים".

הסוציאליזם שלו היה נאיבי. הוא ביקש לגאול את האנשים ולא רק את האנושות. לשם כך הלך לבית הבושת הקרוב ופדה את הזונות תמורת 10,000 רובל. סכום עתק שהשיג בלא ידיעת אמו ממכירת אחד מהיערות שירש מאביו. הזונות הודו לו בדמעות והוא ליווה אותן לרכבת שתחזיר אותן לכפריהן שם יתחילו בחייהן החדשים. למחרת כולן חזרו לבית הבושת וכל העיר צחקה על דון הקישוט הנאיבי. 

 
הנישואים לבבה פפירנא
אמו, בת הרב המלבי"ם, דאגה לבנה ופחדה שיסור מדרך הישר - דרכה שלה. מיכ'ל סיפר לחבריו מ"מועדון הגאונים" שחלומו הגדול להגיע לגיל 18 ולהשתחרר סוף סוף מכספי ירושתו ולפזרם לעניים. האם המודאגת חיפשה לבנה שידוך טוב, שיתחתן, יביא ילדים ויפסיק עם ה"שטויות". הוא היה שידוך מושלם, יפה, עשיר ומיוחס אך הוא בז לכל הניסיונות לחתנו וגרש את כל השדכנים. אמו מצאה לו בלא ידיעתו את ה"אחת והיחידה": בבה פפירנא, בתו היחידה של האיש הכי עשיר בעיר ויטבסק. הכי יפה, הכי מיוחסת, סיימה את הגימנסיה והמשיכה את לימודיה בקונסרבטוריון וניבאו לה עתיד גדול כפסנתרנית. כל הקצינים (הגויים) היו מאוהבים בה, וכשעברה במרכבת המשפחה המפוארת הרתומה לסוסים לבנים לא היה מי שלא התבונן בה בהערצה.

הרב של ויטסבק סיפר לאם על ה"מציאה", והשניים שהיו מודעים לגאוותם של הצעירים, דאגו לכך כי בני הזוג יזדמנו במקרה לאותו מקום, ולא ידעו על היד המכוונת. ואכן האהבה ניצתה ממבט ראשון, הם דבקו זה בזו והתנתקו מכל חבריהם. מיכ'ל ביקש לשתף את בבה בחלומותיו, באידאלים שלו לתיקון העולם, במאבק לשינוי החיים והמשטר. בבה קטעה את חלומותיו: "הכרתי כמה סטודנטים המשתייכים לתנועה הסוציאליסטית. הם שעממו אותי עד מוות. מהפכנים דואגים לכל העולם אך לא לנשותיהם". ניסתה לדבר על לבו שבני זוג כמוהם, שיש להם הכול, צריכים להנות מחייהם, ולא לבזבזם על חלומות שווא.

למרות חילוקי הדעות הם נישאו בטקס מפואר ורב רושם. 300 נגנים של תזמורת שהוזמנה מפטרבורג ניגנה וולסים ומוסיקה של שופן. אליקים צונזר הפייטן והבדחן, שעל שמו קרוי רחוב צונזר בשכונת קריית שלום, בידח את האורחים המכובדים שהגיעו מכל רחבי הממלכה. זרע הפורענות נתגלה כאשר החתן וסבו, הרב המלבי"ם, נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה ונמצאו רק אחרי זמן רב סועדים במרתף עם הקבצנים שהוזמנו כדי לאכול את השאריות. המלבי"ם שכונה "רבולוציונר בגלימת רב" הלהיב את באי המרתף המסמורטטים בדרשתו על עגל הזהב שהפך לאלילם של העשירים. בינתיים המושל, בכירי המשטר, בכירי הרבנים ושאר הסוגדים לעגל הזהב, ישבו ליד שולחנות הכבוד ותהו להיכן נעלמו הרב והחתן. עבור בבה זו הייתה השפלה. הנישואים לא מיתנו, למרות הציפיות את הצעיר הסורר. פה נתן לקבצן את מעיל הפרווה שלו ברחוב, סתם כך כי ראה שהוא סובל מקור. שם העניק לחסר בית את מגפיו המפוארים. למרות חוסר ההתאמה ביניהם, נסעו בני הזוג לירח דבש במוסקבה, ואלה היו הימים המאושרים ביותר בנישואיהם: תיאטראות, אופרה, נשפי ריקודים, מסעדות מפוארות, מסבאות עם צוענים, גיטרות ושמפניה עד אור הבוקר. מיכ'ל היה ספורטאי והצטיין בסייף, ברכיבה ובהיאבקות. בבה החליקה על הקרח או רכבה עמו בגן העירוני על סוסי המירוץ. לצוד שנא "אני מוכן לירות במלכים ורוזנים המוצצים את לשד העם אך לא להרוג חיה חסרת מגן".

אך ירח הדבש הסתיים. מיכ'ל ניסה ללמד את אשתו הצעירה את תורת  הסוציאליזם אך היא השתעממה. הוא ביקש שיירשמו שניהם לאוניברסיטה של מוסקבה וילמדו כימיה. בבה גילתה לזוועתה כי הסיבה האמיתית לרצונו ללמוד כימיה היא כי המחתרת האלימה שאליה השתייך זקוקה לכימאים לשם הכנת חומרי נפץ. היא דיברה על לבו, שהמצב משתפר לאטו, "אבולוציה במקום רבולוציה" ושהיא מתנגדת להרג. הוא לא הקשיב לה. כואב הלב על בבה המסכנה שבאמת אהבה אותו, וכואב הלב על רוסיה שהעדיפה את המהפכה האלימה (הרבולוציה) ותוצאותיה הרות האסון על האבולוציה.

מיכ'ל הסכים אמנם לוותר על לימודי הכימיה כי לא עמד מול דמעותיה של האישה שאהב, אך הפער הבלתי ניתן לגישור ביניהם הלך והעמיק. בבה הרבתה לבלות עם בני הטובים הריקנים במסיבות פאר ומיכ'ל הרבה לבלות בשכונות העוני כשהוא מפזר את ירושתו לכל עבר. כאשר ערכה נשף בביתם הסכים בלית ברירה לשמש כמארח. בבה המאושרת ניגנה על הפסנתר ומיכאל בעל הקול המרשים שר שירים להנאת האורחים. אך לפתע החל לשיר שירי מהפכה האסורים על פי החוק, ואשר מי ששר אותם צפוי להישלח לסיביר. הנוכחים, שהיו כמובן אותם בורגנים שנגדם מכוונת המהפכה, היו המומים ובבה לא ידעה את נפשה מרוב בושה.

בבה ביקשה מאביה רשות להתגרש, אך האב שאהב את מיכ'ל, ואהב את הרעיון שבתו היחידה זכתה לשידוך כה מיוחס, סירב. הבת אמרה לו שגם המלבי"ם וגם אביו המנוח של מיכ'ל התגרשו מנשותיהם הראשונות ונשאו אישה שנייה. "הוא אינו בנוי לחיי משפחה. הוא לעולם לא יזנח את חלומותיו על מהפכה אלימה", טענה ושלמרות האהבה אין ליחסיהם עתיד.

כשאמרה לבעלה שברצונה להיפרד שאל אותה אם יש לה אהוב אחר. היא שיקרה וציינה את שמו של אחד ממחזריה.מיכ'ל אמר לה שידוע לו שאותו צעיר הוא כהן כך שלא יוכל לשאתה לאישה אם תהפוך לגרושה. "אם צריך אשים קץ לחיי כדי שתהיי אלמנה ותוכלי להינשא לו". בבה שהכירה את האביר המשוגע שלה פרצה בבכי ואמרה ששיקרה, והיא אוהבת רק אותו אבל יודעת כי אינו בנוי לחיי משפחה.

אמו הגיעה לוויטבסק, דיברה על לבו, וצעקה עליו שלא תיתן לו לבזבז אגורה מירושת אביו על קומונת הפרזיטים שלו, אך לא עזר לאיש והגט ניתן. הם נפרדו בבכי מר ונשיקות והלכו לדרכם שבורים וכואבים.

 
חיבת ציון
לאחר רצח הצאר ב-1881 החלו כנופיות חמושות בעידוד השלטונות במסע רצח המוני ומאורגן של
 יהודים, ובמעשי אונס ועינויים. הפרעות שכונו "סופות בנגב" הכו את העולם היהודי בהלם. מאותו רגע החלה הנדידה הגדולה של היהודים מרוסיה בעיקר לארצות הברית. הפרעות גרמו לאינטליגנציה היהודית לחפש פתרונות ל"בעיה היהודית", להקמתה של תנועת "חיבת ציון" ולראשיתה של העלייה הראשונה.

הלפרין זועזע קשות מהתפרצות אלימה זו. הוא שאל את אחד מחבריו ל"מועדון הגאונים - הפרזיטים" מה הסיבה לפרוץ הפוגרומים. החבר השיב לו כי "זהו שמן על גלגלי המהפכה". הלפרין שאל עצמו מדוע השמן על גלגלי המהפכה צריך להיות דם יהודי דווקא. הוא שם לב לכך כי הפורעים היו אנשי הפרולטריון הרוסי, האיכרים, פשוטי העם שעבורם חירפו חבריו היהודים את נפשם. גם מרבית דמויות המפתח של האינטליגנציה הרוסית מילאו פיהן מים ושתקו מול גלי הרצח.

סבו "המלבי"ם" גילה לו את אהבת ארץ ישראל וחיבת ציון. סבו היה אף הוא דמות ציורית שנרדף על ידי הרבנות האורתודוקסית ונאסר פעמים רבות בשל הלשנותיה. הממסד הרבני ראה בשיבת ציון שלא באמצעות המשיח כפירה בעיקר, וזירוז פסול של הגאולה.

אחת האורחות הקבועות של בית המשוגעים הייתה חסיה הלפמן, צעירה יהודייה סוערת בעלת שיער ג'ינג'י פרוע. הלפמן, שכרבים מחברי "קומונת הגאונים" השתייכה לתא טרוריסטי אנרכיסטי, השתתפה ברצח הצאר אלכסנדר השני והוצאה להורג מיד לאחר שילדה את בנה. צאר זה דווקא לא היה מהגרועים ביותר, וניסה לפחות בתחילת שלטונו לקדם רפורמות. הלפרין כאחד ממקורביה של חסיה, וכחברם של האנרכיסטים, בהם גריגורי גרשון שאף לו יוחס חלק בהתנקשות, נמצא בסכנה של מאסר ואף מוות. אמו פחדה שיקשרו בין בנה לבין רצח הצאר, והפצירה בו לעזוב את העיר. הלפרין נגעל מחבריו למהפכה שפנו עורף ליהודים, נגעל מההמון הנבער שגילה את פרצופו האלים והאנטישמי. והבין שהפתרון היחיד למצוקת היהודים הוא הפתרון שהגה סבו המלבי"ם.: זירוז הגאולה והעלייה לארץ ישראל. עם זאת לא זנח את הרעיון הסוציאליסטי וביקש לשלב בין שיבת ציון ואחוות העמלים. כאשר דפק על דלתו באישון לילה אחד מחבריו והזהירו שהוא ברשימת החשודים ברצח הצאר, עזב את העיר ועבר לווילנה.

בווילנה החליף את חבריו המהפכנים בצעירים יהודים שהאמינו ביישוב ארץ ישראל. היו לו רעיונות גדולים, בהם הקמת ארגון שישווק את התוצרת של היישוב היהודי בארץ ישראל בגולה, ותרם למטרה זו מכספו. הלפרין הקים בכספו קואופרטיב של עובדות אריגה כהכנה לקואופרטיבים התעשייתיים שיקומו בארץ ישראל. הוא לימד את העובדות של הקואופרטיב שמימן לשבות, וגרם לשביתות רבות בווילנה. בסופו של דבר השביתה במפעל שלו הביאה לקריסתו, אך חזונו עוד יקום לתחייה בדמות קואופרטיבים תעשייתיים וחקלאיים רבים בארץ ישראל.

הגנה עצמית
הפרעות חודשו ביתר שאת בשנת 1892, והלפרין כאב את לכתם של היהודים כצאן לטבח. כאשר הרב של וילנה הכריז על עוד צום ותענית צעק בבית הכנסת "אין טעם ואין תועלת בכל אלה. לא עקידת יצחק דרושה לנו, אלא מרד המכבים ובר כוכבא. הבוז לדמעותיכם ולתחנוניכם. לא באלה ניוושע". הלפרין נדד בערים ובעיירות של מרכזי היישוב היהודי וארגן יחידות של הגנה עצמית, אך פרנסי הקהילות פחדו שבשל פעולותיו של מי שידוע בקשריו למהפכנים תיענש הקהילה כולה. היו מקומות שגירשו אותו והזהירו אותו שאם לא יסתלק מהעיר, יוסגר למשטרה. ארגון ההגנה העצמית והקריאה לעלות לארץ ישראל היו כרוכים בסכנת נפשות, אך הוא לא פחד ולא נרתע, בעיירה דובוסארי התארגנה ההגנה על פי שיטתו של הלפרין: כ-400 צעירים מגיל 15 ומעלה התאמנו והתארגנו. ביום הפקודה כאשר האספסוף הלום השתייה הזולה שסופקה לו, הסתער על היהודים עם רצח בעיניים, חיכו להם הלוחמים והיכו אותם שוק על ירך. הפורעים ההמומים, מיד לאחר שהתאוששו מההפתעה, איימו על היהודים שישרפו את רכושם כנקמה. היהודים העבירו את עיקר הרכוש לעיר אחרת, אך לא עזבו את העיר. הם הבהירו כי על כל בית יהודי שיישרף יישרפו בתים של נוצרים ולמרבה ההפתעה העיר שקטה.

הפרעות הקשות הבהירו ליהודי רוסיה והעולם, כי יש לפתור את ה"בעיה היהודית". החרדים האמינו בצום ותפילות. הצעירים הסוציאליסטים האמינו במהפכה שתיצור עולם חדש ומופלא שבו לא תהיה שנאה בין אדם לאדם ואנטישמיות. נו, שויין. הרוב צידדו בהגירה לאמריקה, חלקם בהתבוללות וויתור על הדת היהודית. היו שהאמינו בציונות הטריטוריאליסטית: תנו לנו פיסת קרקע היכן שלא תהיה בחסות אחת המעצמות, ונקים שם את המקלט היהודי.

מעטים האמינו בציונות: אחד מהתומכים הנלהבים היה הנוצרי המאמין סר לורנס אוליפנט,שקבע את מושבו בכפר הדרוזי דליית אל כרמל, וסייע לתושבי הארץ היהודים למצוא מקורות תעסוקה. גם הלפרין האמין בשיבת ציון והקמת מדינה יהודית. כדי להפיץ את רעיונותיו היה עליו לשפר את יכולת הנאום שלו. הוא שאף להגיע לרמת הנאום של סבו המלבי"ם, ולשם כך התאמן בנאומים בפני יהודים בבתי הזקנים. יום אחד, בטיילו בעיר הגיע לבית הכנסת שנבנה על ידי אביו, ושסבו דרש בו את דרשותיו. השנים כמהפכן הרחיקו אותו מהדת, אך ריחו של בית הכנסת וקולות התפילה מילאו את לבו. הוא ניגש חרש אל ארון הקדוש, הכניס ראשו בין ספרי התורה וניגש אל קדמת הבמה. הוא החל לנאום. דיבר על העם העברי חסר המולדת, על הסבל, הרעב, ההתקלסות בכבוד האדם. באור הקלוש שהסתנן מבעד לחלונות הצבעוניים נראתה דמותו כשל נביא קדמון המביא לעמו בשורת נ חמה ותקווה. הוא סיים את נאומו בשירו של המשורר האהוב עליו פרוג (על שמו קרוי רחוב במרכז תל אביב) "קומו ונלך". הקהל המהופנט פרץ בבכי של כאב ושל אושר. הלפרין ירד מעל הבימה, ניגש אל ארון הקודש הוציא משם ספר תורה ובשתי ידיו העלה אותו מעל לראשו ומעל לראשי המתפללים וזעק: "נשבע אני בפני עם ועדה, בשם התורה הקדושה, ובשמי שלי, להקדיש את כל חיי ואת כל הוני ורכושי למען גאולת עמי ושחרור המולדת בארץ ישראל. אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".
הצעד הראשון בדרך לארץ ישראל היה קיום פגישות עם ראשי תנועת "חיבת ציון". הראשון שבהם טייקון התה ויסוצקי (על שמו קרוי רחוב בשיכון צמרת), ששב בדיוק מביקור בארץ ישראל, וקיבל אותו בזרועות פתוחות. לראשונה בחייו, חש הלפרין שכאשר הוא מפרט את תוכניותיו להקים צבא עברי שיכבוש את הארץ, להקים צי אוניות שיעביר את העולים, חקלאות ותעשייה משגשגות הבנויות על קואופרטיבים סוציאליסטיים, אין מסתכלים עליו כעל מי שזקוק לאישפוז דחוף. 

ויסוצקי הזמינו לארוחה עם פעילי ציון, שם ביקש ממנו להציג את חזונו. כשלב ראשון ביקש הלפרין להקים חברה שתרכוש קרקעות עבור מתיישבים. הרעיון שלו היה לכאורה פשוט והגיוני: כל מתיישב יקבל קרקע שתאפשר לו קיום סביר, ויחזיר את ההלוואה לקרן על פי מצבו ובריבית סמלית. כל מי שיתרום 50 רובל יקבל מניה (אקציה) בבנק הקרקעות. ויסוצקי תרם 2,500 רובל והלפרין הפתיע את הנוכחים והכריז על תרומה של 5,000 רובל. לא היה כדבר הזה שמישהו יתרום יותר מוויסוצקי. גם שאר הנוכחים פתחו את כיסיהם. משם נסע למרכז הגדול של חיבת ציון באודסה כדי לפגוש את לילינבלום ופינסקר (על שמם קרויים רחובות במרכז תל אביב). כאן נחת אל קרקע המציאות החנוונית של פעילי "חיבת ציון". כמי שנטועים עדיין בשורשיהם בעולם האורתודוקסי, הם הוקירו את נכדו של המלבי"ם, ורוו נחת מהתלהבותו הרומנטית, אבל היו עסוקים בסיוע בהיקף דל ליישוב הקטן שבארץ ישראל. לילינבלום הסביר לצעיר הנלהב כי "כשהפרה מתה אנו עסוקים בקניית פרה חדשה, או תחליף לעז שהלכה לעולמה. וזוהי כל התנועה כולה".
פינסקר הזקן שהיה על ערש דווי, הצליח בסופו של דבר לשכנע את הלפרין להסיט את 5,000 הרובלים שתרם מהבנק היומרני שעתיד להכין תשתית חקלאית ותעשייתית, לתשלום עבור אדמות המושבה "יסוד המעלה" שאותן עמדו לאבד. כך רגע לפני שרגליו דרכו על אדמת הארץ, הצליח לתרום תרומה שבימינו אנו יודעים להעריך את ערכה.

 
בארץ ישראל
הפגישה הראשונה עם הארץ המובטחת הייתה מאכזבת. הלפרין שקע בדיכאון כשראה את המתיישבים העייפים, המיואשים והחולים המנסים לברוח, אך אין להם כסף לשלם לאונייה שתחזירם לרוסיה. את יושבי המושבות שרבים מהם לוקחים את הכסף מהברון, משלמים פרוטות לפועלים ערבים, וחיים חיי שפע ובטלה. את היישוב הישן העני והמנוון. כשנסע לירושלים התיידד בדרך עם אחד השייח'ים הבדואיים החשובים של עבר הירדן, וידידות זו תלווה אותם כל ימי חייהם. הוא סיפר לשייח' על המוני היהודים שהולכים להקים את המדינה היהודית, בה יחיו יחדיו יהודים וערבים בשלום ובשגשוג.

הלפרין בעל החוש התיאטרלי, היה מהראשונים ששילב בלבושו את מראה הבדואי/צ'רקסי/קווקזי: הסכין המעוקלת, שרשרת כדורי הרובה התלויה באלכסון, החולצה הרוסית בסגנון החולצות של טולסטוי עם העבייה הערבית ושכמיית הצמר הצ'רקסית (בורקה), והכול בדהרה על סוס ערבי אציל. הסטייל אומץ בחום על ידי לוחמי "השומר" - מעריציו הצעירים של הלפרין. הבדואים אהבו אותו, העריכו את אומץ לבו, את יכולת הסייף והרכיבה שלו, הנכונות שלו להתחרות בפרשיהם וקראו לו "שייח' אל יהוד". קריניצי, ראש העיר המיתולוגי של רמת גן, שהיה ממעריציו הצעירים של הלפרין, סיפר בזיכרונותיו כי הלפרין הציע כי גברים יהודים יישאו לנשים נערות בדואיות כדי "להשביח את הגזע היהודי" שהתנוון באלפיים שנות הגולה.

פגישה מעניינת הייתה להלפרין בירושלים עם אשתו הראשונה של אביו. סוניקה הייתה יפיפייה שאהבה את החיים הטובים ונישאה לרב הלפרין, אביו העשיר. האב נאלץ לגרשה מעל פניו בשל קלות דעתה המוחצנת, ולימים נשא לאישה את אמו של מיכאל. האישה המגורשת נישאה לרב דיסקין מירושלים והפכה לאדוקה, לפנאטית דתית ולאימת ירושלים. בהשפעתה הפך בעלה לפוסק מחמיר בצורה קיצונית. כאשר הלפרין הבן ביקר אותה ביקור נימוסים, לא הזמינה אותו לשבת, והטיחה בו שהוא מכלה את כספי אביו על המתיישבים המשוקצים במקום לתרום לישיבות. איימה עליו שאם לא יזנח את הסוציאליזם ואת החלומות על התיישבות יהודית, תדאג להחרמתו.

כאשר הלפרין ביקר את אליעזר בן יהודה נוכח במו עיניו בהשפעתה ההרסנית של סוניקה. הניסיון להחיות את השפה העברית עמד בניגוד להשקפת עולמה, ועל כן דאגה להלשין עליו לשלטונות העותמאנים שאסרו אותו. גם לאחר ששוחרר בלחץ הקהילה הספרדית בעירף לא הניחה לו. ביום הביקור אצל בן יהודה נפטרה בתו הקטנה של בן יהודה, ואנשי החברה קדישא סרבו בהשראתה של הרבנית דיסקין לקבור את הילדה, בשל "חטאיו" של אביה מחייה השפה העברית. רק לאחר תחנונים רבים נאותו בסוף לקבור את הילדה.

חוץ מאשר להתיידד עם הבדואים והצ'רקסים ולעצב סגנון לבוש חדש בהשפעתם, היו להלפרין הישגים רבים ומעניינים, בהם הקמת בית חרושת לסבון. לאחר ששכנע את העובדים להתאגד ולהגיש דרישות כספיות מוגזמות פשט המפעל את הרגל.  הוא אף הספיק לשהות במושבה ראשון לציון, להקים את אגודת הפועלים השיתופית הראשונה שדאגה לתנאי חייהם, זכויותיהם ומזונם של הפועלים. לגרום למרד בפקידי הברון שזעזע את העולם היהודי. לקנות מראובן לרר את אדמות נס ציונה, להעניק ליישוב את השם נס ציונה, ולהקים מודל חדש של התיישבות חקלאית שיתופית. בחגיגות ההתיישבות על הקרקע נופף בדגל רקום במגן דוד בצבעי כחול לבן, ושר את התקווה. אמנם הוא לא המציא, לא את ההמנון ולא את הדגל, אך נתן להם את הבמה והמיתוג, שהפכו אותם לימים לדגל ולהמנון של המדינה שתקום. כמו כן הספיק להפסיד את הקרקע שרכש מלרר מאחר שלא עמד בתשלום יתרת חובו. הוא גם הקים יש מאין בכספו גדודים שנקראו "העשרות", של לוחמים על סוסים שרכש מהבדואים, שעסקו באימוני קרב.

הלפרין פוגש את שרה קאלנבאך/קלמנוביץ
אשתו הראשונה של הלפרין, בבה כינתה אותו "דון קישוט", והצהירה כי למרות אהבתה אינה מוכנה להיות ה"סנשו פנשו" שלו.
שרה קלמנוביץ, אשת והשנייה, לא הייתה "סנשו פנשו". היא הייתה "דון קישוט" ממין נקבה. נדלג במנהרת הזמן אל יום מותה בגיל 65 בפריז, כדי להבין מיהי שרה. רופא קנדי סיפר לשרה שהייתה באותה עת כבר אלמנה, כי מצא שיטה להתגבר על מחלות חשוכות מרפא באמצעות צום ממושך. הרופא חיפש מתנדב שישמש שפן ניסיונות בעל כוח רצון עז שיהיה מסוגל לצום יותר מ-30 יום, ובאמצעותו ניתן יהיה לפתח את שיטת הריפוי שתציל ממוות רבבות. שרה התנדבה בשמחה כדי להציל את האנושות ומתה לאחר צום ממושך. זו האישה שהלפרין מצא כדי לחלוק את חייו (ליתר דיוק חלק קטן מהם), ולהביא עמה לעולם 3 ילדים.

כשנפגשו הוא היה גרוש כבן 32, ושרה בלונדינית יפה כבת 20. שרה הגיע לארץ ישראל עם אביה, חובב הציון שנשלח על ידי פינסקר ולילינבלום לבדוק את מצבו של היישוב העברי בארץ. אופיה החזק נחשף עוד ברוסיה, כאשר בזמן הפרעות, גרר האספסוף את אביה מהמרכבה, והחל להכות את ראשו בבקבוקי וודקה. שרה לא פחדה, זינקה מהמרכבה וגוננה עליו בגופה עד שהחיילים הרוסים חילצו את האב ובתו היפה מהסכנה.

שלושת האחים לבית קאלנבאך/קלמנוביץ היו מיוחדים במינם. מוצאם מפרוסיה, ואלו שהיגרו לרוסיה שינו את שמם לקלמנוביץ. האח הרמן קאלנבאך היה אדריכל מפורסם שעשה הון בדרום אפריקה. איש פיתוח הגוף, צמחוני שהיה בין הראשונים שיצא כנגד דיכוי השחורים. הוא הפך לידיד נפש של מהטמה גנדי שהתגורר בצעירותו בדרום אפריקה. יחד בנו את אחוזת "יאסנאיה פוליאנה" על פי עקרונותיו של טולסטוי שעמו התכתבו. בביוגרפיה שפורסמה לאחרונה בניו יורק טיימס נכתב כי מהטמה גנדי והרמן ק. היו נאהבים, וכי גנדי עזב בגינו את אשתו. במכתב שצוטט בספר הגדיר גנדי את יחסו להרמן כשעבוד. הוא ביקש להוריש לגנדי ולפעילותו את רכושו, אך גנדי שכנעו כי עשה די למען העם ההודי וכעת עליו לחשוב על עמו שלו ולהוריש את רכושו לעם היהודי. בקפיצה נוספת במנהרת הזמן נספר כי רחוב רדינג ברמת אביב קרוי על שם הלורד היהודי שבעת שהיה מושל הודו, כלא את גאנדי בבית הסוהר, אף שבאופן אישי היה בעל דעות ליברליות.

האח השני היה פרקליט מפורסם שהגן על ימאיה המורדים של האונייה פוטיומקין. לאחר מלחמת העולם השנייה היגר לארצות הברית ועשה שם חיל כמשפטן. סטלין ביקש ממנו לשוב לרוסיה ונרמז שימונה לשר המשפטים. מיד לאחר שחזר לרוסיה נאסר, שוחרר לאחר חודשים אחדים ומת משברון לב.

שרה כנצר למשפחה מרתקת זו לא הייתה קוטלת קנים בעצמה. היא סיימה את חוק לימודיה בהצטיינות בגימנסיה הרוסית של אודסה והמסע לארץ ישראל היה פרס על הצטיינותה. הייתה סוציאליסטית ורצתה ללמוד ארכיאולוגיה וכן מיילדות כדי לסייע לנשים חסרות אמצעים. כשפגשה בהלפרין התאהבה בו, אך גם חששה ממנו. שאלה אותו על כשלון נישואיו, על השמועות כי הוא שובר לבבות ודון ז'ואן. הוא ענה לה בגילוי לב והסביר את כשלון נישואיו במחויבותו לשיבת ציון ולעם היהודי. קשריו לאחר נישואיו היו נווה מדבר, ואילו בשרה ביקש למצוא את נמל הבית - המקום שאליו שבים לאחר הפלגה. הוא לא הסתיר מפניה את אהבתו והערכתו אך גם את העובדה שאינו מסוגל, ואף אינו רוצה לשנות את מחויבותו לאידיאלים, ואת אי התאמתו לחיי משפחה. אביה, שאהב את הלפרין כבן, הזהיר אותה מפניו: "מיכאיל איליץ הוא אדם נדיר. הוא יורשו הרוחני של סבו המלבי"ם ודם מזרע בית דוד זורם בעורקיו. אך הוא בז לקטנות חיינו היומיומיים, וזוהי הסיבה ששום אדם מבני משפחתו, הן מצד אביו הן מצד אמו, לא היה מאושר בחייו המשפחתיים. גם הוא עצמו נאלץ להתגרש מאשתו, שהייתה יפה מאוד, עשירה ומיוחסת".

שרה היתה בחורה מבריקה ודעתנית. הלפרין אמר לאביה בצחוק כי אילו פגשו חכמינו בעלמה כזאת ודאי לא היו אומרים "אל תרבה שיחה עם האישה". הם בילו שעות בשיחות על הדרכים הראויות לגאול את האנושות ואת העם היהודי. שרה החזיקה בהשקפת עולם סוציאליסטית ולא הגדירה עצמה כציונית. בסופו של דבר העז להציע לה נישואים, ושרה, שידעה בדיוק לאיזה סוג של קשר היא נכנסת, הסכימה בשמחה. גם אביה נתן את ברכתו.

 
הלפרין מגורש מהארץ
הלפרין היה היוזם, המממן והמפקד של גדודי ה"עשרות". חבורות של צעירים שנהגו לרכוב על סוסיהם הלבנים, לבושים בצבעי תכלת-לבן במראה הצ'רקסי/ בדואי/ רוסי, חמושים בחרבות ורובים ובראשם הלפרין האוחז בידו את דגל הלאום. הם הסתובבו בצורה מתריסה ביפו, בכפרים הערביים ומול הסראייה - מרכז השלטון המקומי העותומני.

לאחר מסע בכפרים ערביים, שלמרבה הפלא לא הסתיים בשחיטתם, חזרו לנס ציונה. שם תרגלו טקס צבאי שהסתיים בהסתערות של פלוגת "מחנה יהודה" על הגבעה במושבה. הלפרין ושאר הפרשים הקיזו את דמם ונשבעו "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום".

מנהיגי היישוב הקטן בארץ, "החנוונים הקטנים" של "חיבת ציון" מאודסה, היו אחוזי פלצות. כל המרקם העדין והשברירי של היישוב הדל בארץ עמד בסכנה. על השלטונות התורכיים הופעל לחץ להפסיק את ההגירה היהודית לארץ ישראל, והם החלו בסגירת שערי הארץ בפני העולים. הפנטזיות המוחצנות של הלפרין וגדודיו, עם הדגלים המתנופפים ברוח והדיבורים על מלכות יהודה, היו הדבר האחרון שהם היו צריכים. הלפרין נקרא אל ולדימיר זאב טיומקין (על שמו קרוי רחוב במרכז תל אביב על יד רחוב יהודה הלוי). טיומקין אהב את הצעיר: "חבל לי עליך, מיכאל איליץ. האלוהים נתן לך הכול עושר, ייחוס אבות, וכל זה אתה מפזר לרוח ומבזבז את מרצך ואת כישרונותיך ואת הונך על הזיות. אינך אלא פנטזיונר, והפנטזיות שלך מסכנות את קיומנו בארץ". הוא דרש ממנו לעזוב לאלתר את הארץ ולחזור לרוסיה. חלק ממנהיגי היישוב שקלו לפנות לשלטונות העותומניים, להתנער מהלפרין ולדרוש את גירושו. טיומקין העדיף לשוחח עמו ולבקשו לעזוב את הארץ.

הלפרין שאל אותו "מי אתה שתגזור על בן העם העברי לחזור לגלות? אפילו פושע אסור לגרש מן הארץ, שכן ארץ ישראל היא מולדתם של כל היהודים, אם טובים ואם רעים. אינני מאמין בדרככם, עוד עז, עוד תריסר פליטי פרעות וקליטתם מכספי הנדבות. סופכם שתקימו גטו חדש בלב האוקיינוס הערבי".

אך למרות התנגדותו העקרונית,
גילה הלפרין לטיומקין שבדעתו לקבל את הצעתו ולעזוב את ארץ ישראל לזמן מה. התקומה תחל כאשר ההמונים יצבאו על דלתות הארץ ויש לעוררם בגולה. בדעתו לעבור מעיר לעיר ולקרוא לצעירים להכשיר עצמם ולעלות לארץ. בנוסף רצה להכיר לאמו את שרה - אשתו הצעירה.
 
בגולה
גם ברוסיה חולל הלפרין מהומות: הוא הסתובב בכל ריכוזי היהודים וקרא להם לעלות לארץ ישראל. הצעירים אהבו את המשוגע המרשים עז הקול, והיו לו מעריצים רבים. אנשי הבונד התנגדו לו כי האמינו במהפכה הסוציאליסטית שתגאל גם את היהודים. החרדים התנגדו לרעיון שיבת ציון כי זירוז הגאולה בעיניהם הוא חטא. אחרים פחדו מהשלטונות, ובחיבת ציון נבהלו מהפאתוס וגובה החלומות. בתחילה התלוותה אליו שרה בנדודיו, אך כשילדה את בתם הבכורה באכסנייה עלובה, החליטו שתחזור עם התינוקת לבית אמו, והוא המשיך בנדודיו לבדו.
רחל ינאית בן צבי, אשתו של הנשיא השני ודמות פוליטית ומהפכנית מרשימה, סיפרה כי ההחלטה לעלות לארץ ישראל התגבשה אצלה לאחר ששמעה הרצאה של הלפרין. בזיכרונותיה סיפרה כי "באותם הימים נודע לי שמיכאל הלפרין שוהה בעיר. זה עתה בא מארץ ישראל. ..והאיש - אינו צעיר, והוא מוזר ונלהב. אני רצה אליו, אני מוכרחה לשמוע ממנו על הארץ". היא מצאה אותו במרתף טחוב, במקום שולחן מונחת חבית הפוכה ועליה נר, אך כשהתחיל לספר על הארץ נעלמה הסביבה העלובה. "ומדי דברו - ופניו ועיניו להטו. פניו הבהירים, מוקפי התלתלים וזקנו המסולסל ועיניו, עיני התכלת העמוקות והמבריקות.. והתערבבו המציאות והחלום, המעשה והדמיון. על העבודה במושבות דיבר, ועל השמירה העברית התלהב, ואת רעיון מושבי ההגנה פיתח. וזכורני, הרבה להשתמש בדוגמה במושבי הקוזאקים אשר על הדון. לדוגמה זו של חירות וגבורה השתוקק.  ועד שעה מאוחרת באותו הערב התהלך הלפרין לאורכו ולרחב של חדרו - המרתף, ושפך את לבו על ארץ ישראל שלו. ולי נדמה היה כי שכח את מציאותי... ואני - מקשיבה כמוקסמת, כאילו הפלגתי עמו לארץ הפלאים.. ובאותו הערב גמלה ההחלטה בלבי לעלות בהקדם. לעלות ללא דיחוי" (מיכאל הלפרין מחולמי ולוחמי הגאולים - מרדכי רייכר, עמ' 36).

בנו של מיכאל, ירמיהו הלפרין שהיה מחסידי ז'בוטינסקי וקצין בחיל הים ובצי הסוחר, כתב את
הבן ירמיה הלפרין
סיפור חייו של אביו. במבוא לספרו ציין כי זכרו של אביו קשור תמיד בכינויים שהעניקו לו אוהביו, בהם חיים יוסף ברנר, שכינה אותו בהספדו "אקסמפלר משונה, אקזוטי": "אכן, 'מטורף' קראו לו דבריה ועסקניה של התנועה הציונית: 'דון קישוט' כינו אותו חבריו. 'אנרכיסט' אמרו עליו הסוציאליסטים, וחבריו שעמהם עבד ועמהם רעב ראו בו 'עשיר'. מכל מקום, בדבר אחד הסכימו כולם, יריביו וידידיו: מוזר היה האיש, מוזר במחשבותיו, בלבושו, בכל הליכות חייו. ואילו הוא, מיכאל הלפרין, מעולם לא קבל על יחס זה שגילו כלפיו, שכן ידע כי זהו הגורל המזומן לכל החלוצים האמיתיים". אכן במרחק השנים הסתבר כי הפנטזיות של המשוגע התממשו, ויוזמותיו המשונות והארגונים שהקים צמחו ושגשגו. על כן, כדי לעשות צדק עם זכר האב, התפנה בנו וכתב ספר מרתק שבו סיפר את האמת שלו: "הלפרין היה מן הראשונים לייסוד אגודת הפועלים שממנה הסתעפה תנועת העבודה בארץ. מן הראשונים להנפת נס המרד נגד פקידות הברון. אדם שבכספי ירושתו העשירה ייסד את נס ציונה כמושב העובדים הראשון ובכך קדם למייסדי מושבי העובדים, הקבוצות והקיבוצים. ראש לאגודת מגרש גנים, אחד הגרעינים שהצמיח את רמת גן. רעיונותיו על "לגיון העם" בישרו את בוא מגשימיו: הכרזתו על הצורך בעלייה בלתי לגלית נשמעה עוד בקונגרס הציוני השלישי: מבשרו של "השומר" קודם להתארגנותה של אגודה זו על גלגולי התפתחותה: ראשון לארגון ההגנה היהודית בגולה: ואפילו ברעיון העברת ילדים עברים מארצות הגולה לארץ הקדים את עליית הנוער". (ירמיהו הלפרין, "אבי מיכאל הלפרין" עמ' 8-7) . כמו כן חזה וקידם את התפתחות התעשייה בארץ והקואופרטיבים התעשייתיים, והיה ממייסדי "כרמל מזרחי" שנועד לשווק את תוצרת הארץ בגולה.
באותם ימים, בגולה, החל לקדם את הארגונים, איש איש על פי הרגליו:
היה בין מקימי "בני עקיבא" שהותאם לבני הישיבות, היה בין מייסדי "פועלי ציון"  עבור אלו שבחרו גם בסוציאליזם וגם ציונות על פי הסינתזה שיצרו בורוכוב וסירקין, ושהפכה לימים לביתם הפוליטי של בן גוריון, יצחק בן צבי ורבים ממנהיגי היישוב. הלפרין היה גם בין מקימי ארגון ההגנה "בר גיורא" שקדם לארגון "השומר" עבור הצעירים הנלהבים.  ב-1896 פרסם הרצל את "מדינת היהודים" והלפרין הרגיש כי מצא את אביו הרוחני. סוף סוף היה מי שינהיג את הציונות המדינית שביקשה להקים מדינה בארץ האבות.

הלפרין ומהפכת התורכים הצעירים
הלפרין שב לארץ ב-1905. הוא חש כי רעיון הציונות המדינית קורם עור וגידים וכי מיצה את תפקידו בגולה. רעיון הציונות המדינית תפס תאוצה והתגבש במסגרת ההסתדרות הציונות העולמית. לפני עלייתו הספיק להשתתף בקונגרס הציוני ב-1903 שבו נדונה תוכנית אוגנדה שפילגה את המשתתפים. תחילה עשה רושם שהתמיכה בתוכנית אוגנדה צוברת תמיכה ועשויה להתקבל. היו צעקות והקונגרס עמד בפני פיצוץ. כשאנשי הבונד הסוציאליסטים ניסו לסלק את דגל הלאום זינק אליהם הלפרין, חטף את הדגל מידם ועמד ושר בקולו הרועם את המנון מפלגת פועלי ציון "השבועה". מילות האהבה והערגה לארץ ישראל גרמו לרבים להזיל דמעה וקולו הרועם גבר על המהומה, עד שבסופו של דבר תוכנית אוגנדה נדחתה. הלפרין, שהיה נציג מפלגת פועלי ציון (שילוב של סוציאליזם וציונות), נמנע בניגוד למצופה בהצבעה. הוא הסביר זאת בכך שאמנם הוא מתנגד התנגדות נמרצת לתוכנית אוגנדה, אך הוא מעריץ את הרצל ומאמין בכוונותיו הטובות, ועל כן לא רצה להצטרף ל"עדת הזאבים הטורפים המוכנים לקרוע את האיש הגדול הזה לגזרים".

הרצון לעלות היה קיים אך שערי הארץ נסגרו על ידי הסולטאן עבדול חמיד. הלפרין יצר קשר עם נציגי ה"תורכים הצעירים", קבוצת קצינים שקשרה כנגד שלטון הסולטן. הקשר עם קבוצת המורדים היה כרוך בסכנת מוות ועד היום לא ידוע בדיוק במה סייע להם. ייתכן ששיתף אותם בניסיונו מתקופת המחתרת האנרכיסטית ברוסיה, או בשנים שבילה בהכשרת צעירים למלחמת הגנה. ידוע כי לאחר ניצחונם הגדול של ה"תורכים הצעירים" קיבל דרגת קפיטן בצבא התורכי, ואות הצטיינות גבוה על תרומתו לניצחון. לאורך כל הדרך הלך כנגד הזרם תוך שהוא מקומם עליו את המנהיגות המקומית שפחדה מצעדיו הפרובוקטיביים. כעת, בכנס הניצחון הגדול של השלטון החדש הוא ביקש להגיע עם דגל הלאום היהודי ולהסביר, לחרדת מנהיגי היישוב, לתורכים את התרומה העצומה הצפויה לאימפריה העותומנית מהקמתה של מדינה יהודית בתוך האוקיינוס הערבי. "כל העולם היהודי יסייע לכם, ויהיו לכם בני ברית במזרח התיכון". התורכים דווקא לא אטמו את אוזניהם לרעיון ההגיוני הזה, אך פרנסי היישוב באותה עת שקלו לגרשו שנית מהארץ. עליית ה"תורכים הצעירים" אכן הביאה לשינוי בגישת השלטונות ושערי הארץ נפתחו למה שמכונה בשם ה"עלייה השנייה".

צעירי ה"עלייה השנייה", רבים מהם מהפכנים ואנרכיסטים, ראו בהלפרין איש זקן השייך לוותיקי הארץ,
הלפרין בזקנתו
אך הם  אהבו אותו ואת דמותו הרומנטית - דמות נביא קדמון. השומר אלכסנדר זייד זכר את הימים שבהם הלפרין אימן אותו ואת חבריו בווילנה, והכשיר אותם להילחם בפורעים. הם הזמינו אותו לשמחותיהם שבהן שר בקולו המרשים, רקד וסחף את הקהל בנאומיו ההזויים. אגודת "השומר" קמה על פי חזונו אך הוא לא שותף בה. רחל ינאית, ממייסדות השומר, מספרת בזיכרונותיה: "לא פלא שהלפרין, בעל הדמיון הנלהב, הלפרן מתכנן התכניות הנועזות, החולם הראשון על השמירה העברית - נשאר למעשה ליד 'השומר' ולא בפנים. לא בתוך האגודה. אכן זו הסתירה שבנפשו הגדולה. בלבו תמיד בעצם החיים, בעצמו - יוזם כל מפעל נועז, ובמציאות - למעשה - ללא הגשמה שלמה. בינינו בין החברים, שימש כוח מאחד ומקרב, מחלומותיו ורעיונתיו ניזונו מיטב החברים - והוא, בעצמו, לעולם לא ידע סיפוק בנפשו" (מרדכי רייכר, עמ' 59).

לאחר ימי האופטימיות של העלייה השנייה פרצה מלחמת העולם הראשונה, וכל הקלפים נטרפו. הקשר עם רוסיה נותק, כספי הירושה אבדו, והלפרין הפך לאביון וחסר כול. באותם ימים שינו התורכים הצעירים שבשלטון את עורם, והלפרין תמך שוב בניגוד לדעת חבריו, במחתרת ניל"י שחברה לבריטים ששאפו לכבוש את הארץ.  מחתרת ניל"י נחשפה, שרה אהרונסון עונתה ומתה, ויוסף לישנסקי חבר המחתרת וחברו של הלפרין הצליח להימלט. אנשי השומר שפחדו מנקמת התורכים ניסו להרגו אך הוא רק נפצע, ברח מרודפיו ומצא מקלט בביתו של הלפרין. אף שגם אנשי השומר וגם התורכים חיפשו אחריו הצליח הלפרין להסתירו זמן רב ולרפא את פצעיו בעצמו. לישנסקי סיפר לחברו ההמום שאנשי השומר ניסו לרצוח אותו והוא אף זיהה את מי שירה בו. הלפרין הזדעזע מכך שאנשי השומר, תלמידיו ומעריציו, בגדו בחברו. בסופו של דבר, כשהרגיש לישנסקי כי החבל מתהדק סביב צווארו והוא מסכן גם את חברו, נפרד ממנו ואמר לו שאם יצליח להגיע לבריטים בעזה חייו ינצלו. הוא לא הגיע לעזה, נתפס, הוסגר לתורכים ונתלה בדמשק. הלפרין לא סלח לאנשי השומר על בגידתם.

 
הלפרין בגוב האריות
שיא עלילותיו יוצאות הדופן של הלפרין הוא סיפור כניסתו לגוב האריות של קרקס נודד, כשהוא עטוף בדגל הלאום ושר את ה"תקווה". מנהלו (היהודי - כמה מפתיע) של קרקס נודד ביקש בשנת 1911 למשוך קהל גדול, וקבע מועד שבו אנשים מפורסמים ייכנסו לכלוב האריות. בין האנשים שהסכימו לסכן עצמם היו הקונסול האיטלקי ביפו, יווני, סוחר עשיר, איכר גרמני מהמושבה וילהלמינה: נוצרים, ערבים, יוונים ואף יהודי אחד לרפואה. הערבים בבתי הקפה של יפו לעגו לפחדנותם של היהודים. הלפרין, שעבד בפרדסי נס ציונה, מיהר להציל את הכבוד היהודי והודיע למנהל הקרקס כי הוא ייכנס לכלוב.

בערב הקבוע, הגימיק של מנהל הקרקס הצליח, והמונים צבאו על הכלוב שבו 3 אריות זועפים. בזה אחר זה נכנסו הגיבורים, כל אחד עמד כמי שקפאנו שד שניות מספר ויצא בבהלה. הלפרין נשאר האחרון. הוא נכנס לכלוב לבוש בבגדי כחול-לבן עם מגן דוד ענק רקום על חולצתו ונשא נאום נרגש בפני האריות ההמומים והקהל. "אף עמי כמוך, מלך החיות כלוא בכלוב. אבל הוא יתעורר ויכבוש את כנען ארצו". כשסיים את נאומו מול האריות המופתעים הסתובב לקהל ושר את שיר התקווה בקולו האדיר. רק כשסיים את השיר במלואו יצא לאטו מהכלוב. סיפור זה הפך ללהיט בעיתונות היהודית ברחבי העולם כולו.

הנסיעה לאתיופיה (חבש)
אין סיפור הממחיש יותר מכל את השילוב של מגלומניה, הבנה יוצאת דופן של המציאות וקריאת העתיד, מאשר מסעו של הלפרין לחבש. ה"תורכים הצעירים" גרמו לו לאכזבה מרה, ועל כן חיפש בני ברית חדשים במרחב. הוא הקדיש את זמנו ללימוד העם החבשי והשבטים היהודים. ידידו היל, בן לאב אנגלי ולאם שחורה אתיופית, קישר בינו ובין הקהילה האתיופית בירושלים. הוא ישב שעות בספריה וקרא כל דבר על מוצאו של הקיסר שראה עצמו מצאצאי שלמה המלך, ושלח מכתב להרצל בו הוא שואל את דעתו על גיוס החבשים היהודים לצבא ליגיון העם. בחבש פגש משומד בשם דוקטור ישעיהו פרינץ שעבד כמיסיונר בחבש והכיר את הארץ ויושביה מלפני ולפנים. הם טיילו יחדיו בין השבטים השונים, והלפרין עם מראה הנביא הקדמון קרא לפלשים להתגייס ללגיון העברי. הם באו בהמוניהם כשהם נושאים איתם את נשקם (חרבות, קשתות וחיצים). אך פרינץ ששאף להעביר את הלפרין על דתו, גילה לאכזבתו כי הלפרין מחזק אצל השבטים את אמונתם היהודית. הוא מיהר להלשין עליו לשלטונות והלפרין נעצר. פרינץ דאג מצד אחד למעצרו אך מצד שני דאג בעזרת המיסיון בלונדון, שיגורש ויגיע בשלום בחזרה לארץ ישראל.

המשפחה
בנו ירמיהו הלפרין היה איש רוח ולוחם כאביו. הוא דבק בדרכו של זאב ז'בוטינסקי והיה מהימאים וקציני הצי הראשונים. על שמו של הבן קרויים רחובות בנתניה, אשדוד והרצליה (ערים שבהן לבית"רים הייתה השפעה על בחירת שמות הרחובות). ירמיה היה לוחם אמיץ שלחם כשלישו של ז'בוטינסקי על הגנת העיר העתיקה בירושלים, ושלא הסכים עם דרכו של מנחם בגין כאשר הכריז מלחמה על בריטניה. בספרו הוא מספר בגילוי לב על יחסו של האב למשפחתו, ועל כך שנטש אותם לשנים רבות. הספר מלא אהבה והבנה לדמות האב, ודומה שסלח לו על שזנח את ילדיו ואת אמו האהובה. בילדותו פגש את אביו לעתים רחוקות ובמרווחי זמן של שנים. אמו שרה, שאותה העריץ מילאה את כל עולמם של הילדים. היא ידעה עם נישואיה כי הלפרין אינו מתאים לחיי משפחה והשלימה עם כך. בספר שהקדיש לאביו סיפר על האושר שחוו בני המשפחה בביקוריו הנדירים של האב, וכיצד כעבור זמן, השדים שבנפשו קראו לו לצאת לדרכים, או כמו שקראו להם בימים ההם "שליחות למען תקומת עם ישראל": "ראיתי את אבי לאחרונה בטרם מלאו לי שלוש שנים. אך רבות סיפרה לי עליו אמי. היא סיפרה מתוך כבוד והערצה. בחדרה הייתה תלויה תמונתו, שבה נראה צעיר יפה תואר ולבוש הדר. .. ימי שהותו של אבי בחיק משפחתו היו לנו ימי חג ושמחה, הוא פינק אותנו, מילא אחר כל מבוקשנו והשתדל לפצותנו על ימי היעדרו הממושכים. אך לא רק כלפינו התנהג אבא כימאי החוזר לאחר הפלגה ארוכה לחיק משפחתו. אלא כך היה גם יחסו כלפי אימא. קשה היה להאמין באותם הימים כי אב הוא לשלושה ילדים. הוא נראה כמאהב צעיר המחזר אחר אהובתו. את כל זמנו הקדיש לאימא והיה מוכן למלא אחר כל דרישותיה. אלא שלא היו לאימא לא טענות ולא מענות. הייתה גאה מדי כדי להתלונן. היא לא שאלה דבר ולא ביקשה דבר. לא הוכיחה את אבי על שהזניח את משפחתו וגם לא ניסתה לשנותו. ידעה שאין טעם בכך". כל ביקור היה חג לילדים אך הם הסתיימו מהר מדי: "אבא כאמור לא היה משתהה בבית זמן רב. רק עשה עמנו שבועות מעטים וכבר היה מצב רוחו משתנה לרעה. היה מסתגר והיה מהלך שעות ארוכות בחדרו כאריה בסוגר". כותב ולא מחליף מילה עם איש מבני משפחתו. "הסימנים של אי השקט הנפשי נבעו מתוך כך, שחיי המשפחה התקינים היו מתחילים להעיק עליו, בדומה לימאי שהשתהה זמן ממושך מדי על היבשה" (שם, עמ' 306)

שנים לאחר שחזר לארץ, ביקש במכתביו משרה שתעלה ארצה עם ילדיהם. חייה של שרה בסמולנסק היו קשים. ביתם נשרף פעם אחר פעם על ידי ביריוני כנופיות ה"מאות השחורות" האנטישמיות. שרה טובת הלב הסתירה בביתה לא פעם את אנשי המחתרת האנרכיסטית, בהם אחותה לידה ובעלה, ובשל כך נעצרה ונחקרה על ידי המשטרה. למרות התנגדותם של הבנים היא נענתה לבקשתו והם עלו לארץ. בנמל יפו לא הכירו בתחילה את הלפרין שהזדקן והשתנה בחלוף השנים. הם שכרו בית בשכונת נווה צדק שהפך למרכז חברתי וניסו לנהל חיי משפחה. מניה שוחט, אלכסנדר זייד, שייח'ים ערבים ובני משפחת בלקינד, שותפיו של מיכאל למרד בברון רוטשילד היו מבאי ביתם. הבנים ליובה - אריה וירמיהו - ירמה למדו עברית עם מורה פרטי ונרשמו לגימנסיה העברית. ירמיהו מספר שחבריו לכיתה לעגו לרוסיותו ולצמחוניותו, אך הוא הגן על כבודו באגרופיו. הילדים, ובייחוד הבת שולמית התגעגעו לרוסיה. ירמיהו ואריה השתלבו בסופו של דבר בהוויה הארצישראלית, אך שולמית ראתה עצמה כסוציאליסטית רבולוציונרית, והאווירה הפרובינציאלית לא תאמה את שאיפותיה האמנותיות. מאחר ומעולם לא ראתה עצמה כציונית, חזרה לאירופה בהזדמנות הראשונה ולמדה אמנות בפריז. בתקופת במלחמת העולם השנייה השתתפה במחתרת האנטי נאצית. אריה ליובה נפל על משמרתו כקצין בצבא התורכי בקרב על עזה מול הצבא הבריטי. גורל הקרב היה ידוע מראש אך אריה לא רצה לערוק ולבגוד במורשת המשפחתית. ירמיהו איבד את בתו היחידה ממחלה. הנכד היחיד של מיכאל ושרה ששרד הוא בנה הצרפתי של שולמית - רנה הווארד, שחקן שהצליח בתיאטרון ובקולנוע, והסרט "מונית לטוברוק" מבוסס על תסריט שכתב. ככל הידוע, הוא נפטר בלא שהביא ילדים לעולם. הלפרין עצמו, שבעצם התנתק ממשפחתו בערוב ימיו וחי בגליל, נפטר בחורף 1919 בבית החולים בצפת בגיל 59. בקשתו האחרונה הייתה שלא יפטרו את האחות , שרה שמוקלר אהובתו של ברל כצנלסון, שהתרופה שנתנה לו בטעות גרמה להחרפת מצבו. על מצבתו בקיבוץ מחניים נכתב "יחיאל מיכאל הלפרין, אחד מחולמי ולוחמי הגאולים".

 

ביבליוגרפיה:

"אבי מיכאל הלפרין"  מאת ירמיהו הלפרין (בנו), הוצאת הדר, תשכ"ד 1964

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

נשמח אם תסייעו לנו, בייחוד אם הרחוב קרוי על שם מכר או  קרוב משפחה, ויש לכם סיפורים ותמונות שיתקבלו בברכה ובאהבה.
אפשר לפנות אלינו באמצעות כתובת המייל tlvstreets@gmail.com

עיצוב האתר:  כל הזכויות שמורות © 2013
לייבסיטי - בניית אתרים