"רחובות הם כמו קמטים וחריצים בפני איש, המספרים את חייו.
שמות רחובות אינם רק ציוני דרך במפת העיר, הם גם כרטיס הביקור שלה, מכריזים על ימיה הראשונים, על אישיה ועל אגדותיה”.

(שלמה שבא, עיר קמה)

1929-1879

יצחק גרינבוים, שכונה "מלך היהודים", הצליח במהלך מבריק לצבור עבור יהודי פולין כוח משמעותי ב"סיים" - הפרלמנט הפולני. ההצלחה המפתיעה הותירה רושם עמוק על תושבי תל אביב שרבים מהם הגיעו מפולין, ועל כן הרחובות לויטה, רוטנשטרייך, הרטגלס, טהון, שיפר, ורייך נקראו על שם אישים שכיהנו בפרלמנט הפולני. פולין זכתה לעצמאות בתום מלחמת העולם הראשונה - לראשונה לאחר מאה שנות כיבוש והשפלה לאומית. היו אלו ימים סוערים של מחלוקות אידאולוגיות שלוו בעימותים קשיםואף עימותים על רקע אישי כמחלוקת שבין יצחק גרינבוים לליאון רייך.
 
קורותיו של ליאון רייך
רייך - משפטן מלבוב שהשתלם בלימוד מדעי המדינה בפריז, שירת. במהלך מלחמת העולם
הראשונה במחלקה המשפטית של הצבא האוסטרו-הונגרי. עוד בהיותו סטודנט למשפטים בלבוב הצטרף אל התנועה הציונית והיה למנהיג התנועה בגליציה המזרחית. הוא השתתף מטעמה בכמה קונגרסים ציוניים כחלק מ"הציונים הכלליים", ולאחר מלחמת העולם הראשונה השתתף כחבר בוועד המשלחות שדאג לאינטרסים היהודיים בוועידת ורסאי שניסתה לקבוע את גורל העולם שלאחר מלחמת העולם הראשונה. היה עיתונאי בעל השפעה שנבחר לסיים הפולני ומנהיג ציוני בפולין של בין שתי מלחמות העולם.
 
ציונות ו"עבודת ההווה"
הימים שלאחר מהפכת 1905 הכושלת ברוסיה היו קשים, כי את מחיר הכישלון שילמו כרגיל היהודים. הרצל נפטר, הסולטאן עבדול חמיד השני סגר את שערי ארץ ישראל, ובתקופה זו של רדיפות ועוני, נראתה הציונות כאוטופיה שבתאית מנותקת מהמציאות. ארגון "הבונד" שדגל בסוציאליזם ואחוות העמים כבש את הרחוב היהודי בסערה. פעילי "הבונד" הבטיחו להמוני העם היהודי בשפתו, ביידיש, עתיד טוב יותר באמצעות מהפכה שתחלק את העושר הצבור בידי מעטים, ותבטל את אפליית היהודים. מולם נראו הציונים המתעקשים לדבר בשפה שאיש לא הבין (עברית), וחולמים על ארץ רחוקה במדבר, כתלושים ולא רלוונטיים מתמיד. בעוד הציונים הוותיקים חשבו רק איך להימנע מלהרגיז את הצאר והמשטרה החשאית שלו, רקמו מספר "צעירים זועמים" דרך חדשה אל לב ההמון היהודי: יצחק גרינבוים איש ורשה חבר לולדימיר ז'בוטינסקי מאודסה ולאברהם אידלסון מפטרבורג, ויחד הם הקימו את מה שכונה על ידי דור המנהיגים המבוגר: "הכנופיה".
 
חברי "הכנופיה" התאימו את המושג המרוחק "ציונות" למצב בשטח, וקרבו אותו אל הקהל שלהם. הרעיון היה להתמקד ב"עבודה ההווה" ולהילחם על זכויות לאומיות של היהודים בארצותיהם במסגרות הפרלמנטאריות המהוססות והשבירות שהחלו לצוץ. בפועל האג'נדה הייתה לשכוח מעט את ארץ ישראל ולהילחם את מלחמתו של הרחוב היהודי בגולה.
 
הקרב עובר ל"סיים" הפולני
פולין, 'המולדת בת אלף השנים', 'ארצם של האנשים החופשיים", זכתה סוף סוף לאחר יותר מ-100 שנות כיבוש, לעצמאות המיוחלת. הארץ השסועה שימשה עשרות שנים ככדור במגרש המשחקים של המעצמות שכבשו אותה וחילקו אותה ביניהן. בגבולותיה החדשים ששורטטו בוועידת ורסאי, ועידת השלום שכונסה לאחר סיום מלחמת העולם, נוספו לגבולותיה ריכוזי לאומים חדשים כגרמנים, בילורוסים, אוקראינים ויהודים שמנו כבר יותר מ-3 מיליון איש. רבים מהפולנים ראו ביהודים סוכנים בולשביקים הרוצים למכור את אדמת המולדת הקדושה לדוב הרוסי.
 
המנהיגות היהודית לחמה את מלחמת הזכויות של יהודי פולין, ובהסכם ורסאי אכן נקבעו בנספח מיוחד סעיפים שדנו בהגנה על זכויות המיעוטים הלאומיים בפולין, ובמיוחד על זכויות היהודים. הימין הפולני ראה בנספח סטירת לחי, התערבות גסה בריבונותה של המדינה הצעירה והשפלה לאומית. יצחק גרינבוים, המנהיג הציוני, הבהיר לכול כי לא יהסס להשתמש בדעת הקהל העולמית כדי לדחוק בפולנים לכבד את הוראות הסכם ורסאי ולשמור על זכויות היהודים. האנטישמיות חגגה ושנאת היהודים הגיעה לשיאים חדשים.
 
לקראת הבחירות לסיים (הפרלמנט הפולני) בשנת 1922, נקט גרינבוים מהלך מהפכני שכמוהו לא נעשה באלפיים שנות הגלות, וארגן את כל המיעוטים שהיוו כשליש מאוכלוסיית פולין להתמודדות משותפת במסגרת מה שכונה "ברית המיעוטים". ההתארגנות נולדה כדי להתגבר על חוקת הבחירות הפולנית, שנועדה לנטרל, באמצעות יצירת מחוזות בחירה מורכבים, את כוחם של המיעוטים. "ברית המיעוטים" השיגה הישג חד פעמי של 87 צירים מתוך 444 צירי הסיים. ההישג הכה את הלאומנים הפולניים בהלם וגרם להתרוממות רוח ברחוב היהודי. אפילו בחצרו של הרבי מגור פצחו החסידים בשירה ובמחולות. הייתה זו מהפכה של ממש שביססה את מעמדו של גרינבוים הציוני כמנהיג הבלתי מעורער של יהדות פולין, כ"מלך היהודים", גם בקרב הרוב שלא ראו עצמם כציונים. היו אלו ימי השיא - ומהשיא אפשר רק לרדת, ואכן ההידרדרות הייתה מהירה וכואבת. עיקשותו וחוסר יכולתו של גרינבוים להתפשר דרדרו את מעמדו מעמדת המנהיג הבלתי מעורער לאדם מבודד השקוע במריבות אין-סופיות עם יריבים ושותפים לשעבר.

התארגנות הנבחרים היהודים בסיים הפולני
לאחר ההצלחה הגדולה של "גוש המיעוטים" בראשות יצחק גרינבוים נוצרה ב"סיים" ברית בין יהודי "הגוש" לנציגים היהודים שנבחרו ברשימות אחרות בראשם ליאון רייך ממזרח גליציה וטהון ממערבה. קבוצת היהודים כונתה Kulu וכבר מההתחלה נתגלעו חילוקי דעות בין חבריה. הגליציאנרים חיו עד למלחמה, תחת חסותו של פרנץ יוסף - קיסר האימפריה האוסטרו-הונגרית באווירה של רב לאומיות וסובלנות דתית יחסית. עם נפילת האימפריה וסיפוחה של גליציה לפולין צף ועלה מאבק הדמים בין האוקראינים לפולנים בחבל ארץ זה, ולכך נוסף האיום החיצוני ממזרח של הדוב הרוסי שהיה לבולשביק. היהודים שהיוו כ11% מתושבי גליציה, ורוב בעריה, נקרעו בין האוקראינים לפולנים, ובנוסף נחשדו באהדה לבולשביקים ועל כן סומנו כ"גייס חמישי". לאחר שוך הקרבות סופחה גליציה על שני חלקיה לפולין, ובתום מלחמת העולם השנייה סופחה גליציה המזרחית בה שכן רוב אוקראיני לאוקראינה ומערבה לפולין.

מסורת העבר של חיים באווירה רב תרבותית, וההווה הקאוטי של קרבות אתניים מרים, הכתיבו למנהיגות יהודי גליציה, בין שתי מלחמות העולם, התנהלות שונה מהלוחמנות שהכתיב יצחק גרינבוים. נטייתם הייתה לתמוך בשלטון המרכזי כפי שהיה בימי פרנץ יוסף, והתארגנות המיעוטים נגד הממשלה המרכזית סתרה באופן מהותי נטייה זו.
 
ימים של מתח אתני בגליציה המזרחית
השתלטותה של פולין על חבל ארץ זה בו התגוררו אוקראינים רבים לא הייתה קלה. מיד
רייך מימין עם שותפיו למאסר ושני סוהרים מצבא פולין
לאחר שכבשו את גליציה נעצרו מנהיגי היהודים, בהם ליאון רייך, כבני ערובה להתנהגותו של הציבור היהודי. רייך שהה בכלא כ-11 חודשים ושוחרר לאחר שאישי ציבור כנחום סוקולוב ואף המנהיג הפולני יוזף פילסודסקי התערבו לטובתו.
 
רייך היה מעורב באחד ממוקדי המתח האתני הגואה כאחד מפרקליטיו של סטודנט יהודי בשם שטייגר שהועמד לדין באשמת שווא שירה בשנת 1924 בנשיא פולין שהגיע לביקור. כולם, כולל הפולנים, ידעו היטב כי איש מחתרת אוקראיני שברח לגרמניה הוא היורה, אך לכולם היה נוח להאשים יהודי. שטייגר ניצל בקושי רב מהרשעה שדינה מוות, אך ליאון רייך ותומכיו הפנימו את המסר כי מן הראוי שהיהודים ישמרו על קו של ניטרליות במאבק בין הפולנים לאוקראינים.
 
המחלוקת בין גרינבוים לרייך
ההיסטוריונים יוסף גורני ושלמה נצר מנחתים את שורשי העימות בין יצחק גרינבוים מפולין וליאון רייך מגליציה: "מחלוקת זו נבעה מן ההבדל במסורת התרבות הפוליטית של יהודי אוסטרו הונגריה ורוסיה הצארית לשעבר, ומן המתח האישי הגבוה בין גרינבוים לרייך...שורש המחלוקת העקרונית הוא בהערכת היתרונות והסכנות שבשימוש באמצעים ובשיטות דמוקרטיות לקידום העניין הלאומי היהודי. ליאון רייך ויהושע טהון, שותפו לדעה, מנהיג ציוני ממערב גליציה, חששו כי ההתארגנות הדמוקרטית, הלגיטימית, של המיעוטים הלאומיים בסיים הפולני כאופוזיציה לממשלת הרוב השליט תזיק ליהודים מבחינת מעמדם האזרחי. הם חששו מפני הטחת האשמה כי היהודים משתפים פעולה עם המגמות הבדלניות של האוקראינים, של הבלורוסים וגם של הגרמנים. הם העדיפו את הדרך הפוליטית היהודית המסורתית של שיתוף פעולה עם הכוח השליט או עם קבוצות העילית שבשלטון".(עולם ישן עמ' 106).
 
פולין של בין שתי מלחמות העולם הייתה מדינה שסועה בין כוחות פוליטיים קוטביים של
שמאל וימין, והעובדה כי בשטחיה החדשים היו מצויים מיעוטים אתניים שהיוו כשליש מאוכלוסייתה הוסיפה לחוסר היציבות הפוליטית. הצלחתו של גרינבוים מהמיעוט היהודי לאחד את כל המיעוטים וליצור גוש חוסם בפרלמנט תרמה לחילופי השלטון התכופים.

גם אצל היהודים, כמקובל בעמנו, שרר פיצול בין הכוחות הפוליטיים השונים: "האגודה" של החרדים, "המזרחי" של הציבור הדתי, שבע מפלגות ציוניות סוציאליסטיות, חמישה ארגונים של "ציונים כלליים" שלא לדבר על גווניו השונים של השמאל הסוציאליסטי והקומוניסטי. (הערה 1).
 
ימי שלטונו של הכלכלן הימני גרבסקי התאפיינו בגזירות כלכליות קשות שפגעו בעיקר בפרנסתם של יהודים והביאו לגל עלייה לארץ ישראל, ולתחילתה של העלייה הרביעית שכונתה "עליית גרבסקי". הגזירות לא שיפרו את המצב הכלכלי הקשה, וראשי השלטון ביקשו לשלוח נציגים לארצות הברית כדי לנסות לגייס כספים. לצורך גיוס המשאבים נעשה מאמץ למתן את הדימוי האנטישמי הבוטה של הממשל. שיטת "ההפרד ומשול" עבדה היטב בשבירת "ברית המיעוטים" ויצירת הסכמים נפרדים עם המיעוטים השונים שבגוש - תוך השארת היהודים בבידוד. השלטונות גם הגיעו בעבר להסכמים נפרדים עם החרדים שהתעניינו בעיקר בנושאי דת ולא בזכויות לאומיות. מטרתם הפעם הייתה להגיע להסדר עם חוג הצירים היהודים ולשם כך ניסו להפריד בין היהודים "המתונים" כרייך וטהון מגליציה, לבין היהודים המיליטנטיים כיצחק גרינבוים ותומכיו.
 
גרינבוים, טהון ורייך סיכמו ביניהם, כדי להתגבר על המחלוקות, על רוטציה והחלפת תפקיד יושב הראש מדי חצי שנה. טהון וגרינבוים עמדו בהסכם אך רייך סירב ומילא את תפקיד היו"ר במשך שנה וחצי. באותה עת קידם את המשא ומתן עם השלטונות מאחורי גבו של גרינבוים. בעת ביקורו של גרינבוים בארץ ישראל  ערכו רייך וטהון, בשנת 1925, הסכם עם הממשלה הפולנית שכונה ה-Ugoda . כפי שגרינבוים המפוכח צפה, הממשלה הימנית והאנטישמיות עשתה שימוש נרחב בהסכמות עם היהודים כדי לשפר את תדמיתה ולגייס כספים, אך הפרה בגסות ובשיטתיות את כל ההבטחות ליהודים. לאחר זמן הודח גם גרבסקי מתפקידו וההסכם היה לכישלון חד משמעי. גרינבוים כינה את רייך  "מוכר נשמות" (פריסטר עמ' 262). ורייך תבע אותו למשפט חברים. ד"ר אמיל שמורק מונה כבורר אך התנצלותו של גרינבוים לא הועילה, והסכסוכים בין נציגי היהודים חיזקו את הכוחות הלאומניים והאנטישמים שבסיים.
 
ההיסטוריונים יוסף גורני ושלמה נצר כותבים כי המהלך "נכשל משום שהממשלה לא הייתה מוכנה לקיים את כל סעיפיו, ואולם היה בו כדי להבליט את הקרע בין שני חלקי הציונות הכללית בפולין העצמאית, קרע שלא אוחה מעולם. בוויכוח הזה ראו אנשי ה'אוגודה' בקו המדיני של גרינבוים סכנה ליהודים, ואילו הוא האשים אותם בפוליטיקה אנטי ציונית של התבוללות 'הנגררת בכל העניינים המדיניים אחרי העם השורר בארץ'". (עולם ישן עמ' 106). "מלבד הפולמוס בן זמנו והלהט האישי שהיה טעון בו, אפשר לומר כי שתי הגישות, זו של גרינבוים וזו של ליאון רייך, היו פוליטיות ציוניות. שתיהן ניצלו את שעת הכושר שנזדמנה להם במסגרת הדמוקרטית הרשמית, ובמצבים מדיניים שונים השתמשו בכוח הפוליטי היהודי כדי להשיג מטרות לאומיות יהודיות. ההבדל ביניהן היה בהערכה של המצב החברתי המדיני ובשיטות המאבק הפוליטי... וכאן היה טמון אחד ההבדלים החשובים בין 'עבודת ההווה' ובין 'עבודת ההווה המורחבת'. בסופו של דבר, בשנות העשרים נחלו שתי הגישות הפוליטיות אכזבה קשה, ואולם ההערכה הפסימית של גרינבוים החלה להתממש במחצית השנייה של העשור הבא. רייך נפטר בדמי ימיו, בשנת 1929, וכך נחסך ממנו להיות עד להתמוטטות התפיסה האופטימית שלו, ואילו גרינבוים האריך ימים וראה את חורבנה של יהדות פולין; חורבן שלא היה יכול לחזותו גם במחשבותיו הפסימיות ביותר. (עולם ישן עמ' 107).
 
אחרית דבר
ליאון רייך נפטר בשנת 1929 ועצמותיו הועלו ארצה בשנת 1934. רומן פריסטר בספרו "ללא פשרה" מספר על מותו של רייך: "ימים אחדים לפני חג המולד לקה ליאון רייך בדלקת התוספתן. הוא הוחש לבית החולים ומת על שולחן הניתוחים. היה זה אך מקרה שהרופא המנתח היה השני ברשימת ציוני גליציה המזרחית, ועם פטירת החולה שלו תפס את מקומו ב'סיים'. המקרה יצר רכילות זדונית, ומשמיצים רבים נתנו פורקן ליצריהם. מן הראוי לציין כי בסוף שנות העשרים, לא היה ניתוח התוספתן דבר של מה בכך, כמו בימינו". (פריסטר עמ' 262).
 
 
 









עורך/כים: אלי צור
שם הספר: עולם ישן אדם חדש: קהילות ישראל בעידן המודרניזציה
מאמרם של פרופ' יוסף גורני וד"ר שלמה נצר: 'עבודת ההווה המורחבת' בהשקפת עולמם של יצחק גרינבוים ומשה סנה בפולין בשנים 1939-1918
שם ההוצאה: אוניברסיטת בן גוריון בנגב. המרכז למורשת בן גוריון
שנת ההוצאה: 2005
קיצור: עולם ישן
 
המחבר: רומן פריסטר
שם הספר: ללא פשרה
שם ההוצאה: זמורה ביתן
שנת ההוצאה: 1987
קיצור: פריסטר
 
הערה 1:
"בימי שואה וגבורה" קורס בתולדות עם ישראל בתקופת השואה בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה 1987בכתיבת ד"ר דן מכמן. עמודים 22-3
https://books.google.co.il/books?
id=rK5ZTQqZO4IC&pg=PA23&lpg=PA23&dq=%D7%9C%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9F+%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%9A&so
urce=bl&ots=evIm3hewrL&sig=frPJnUkipAHuVLO3nITBfugCkzo&hl=iw&sa=X&ved=0ahUKEwi_pIaSl57RAhVJ2BoKHX7S
Cas4ChDoAQg1MAY#v=onepage&q&f=false

 
לקריאה נוספת
מאמר של ד"ר שלמה נצר " יחסי פולנים יהודים בעשור הראשון לקיומה של הרפובליקה הפולנית השנייה 1928-1918". פורסם ב"משואה – קובץ שנתי לתודעת השואה והגבורה" כרך י"ז, עמוד 27
http://www.massuah.org.il/upload/Downloads/PdtFile_140.pdf
 

ליאון רייך

ביבליוגרפיה: