"רחובות הם כמו קמטים וחריצים בפני איש, המספרים את חייו.
שמות רחובות אינם רק ציוני דרך במפת העיר, הם גם כרטיס הביקור שלה, מכריזים על ימיה הראשונים, על אישיה ועל אגדותיה”.

(שלמה שבא, עיר קמה)

רופין ארתור

ביבליוגרפיה:

מחבר/ים: יעקב גורן
שם הספר: ארתור רופין
שם ההוצאה: יד טבנקין - המרכז המחקרי, רעיוני, תיעודי ומוזיאלי של התנועה הקיבוצית 
שנת ההוצאה: 2005
קיצור: גורן
 
עורך/כים: מרדכי נאור
שם הספר: העלייה השנייה, 1903-1914: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: יד יצחק בן-צבי 
שנת ההוצאה: תשמ"ה – 1984
קיצור: העלייה השנייה
 
כנרת החווה והחצר
מערש ההתיישבות - לאתר שימור
מחבר ועורך מרדכי נאור
בהוצאת ספריית יהודה דקל ישראל 2011
http://www.idekel.co.il/Books/Kineret_Project/#p=11
קיצור: כנרת
 

מחבר/ים: אניטה שפירא
שם הספר: ברל: ביוגרפיה
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: עם עובד 
שנת ההוצאה: תש"מ-1980
קיצור: שפירא
הערות

הערה 1:
דונמה: צאצאי השבתאים, מאמיניו של משיח השקר שבתאי צבי שהתאסלמו אך לא התערו באופן מלא בחברה התורכית, אלא שמרו על מעמד של כת חשאית. רבים מאנשי הצמרת הכלכלית והפוליטית בתורכיה נמנו על צאצאי הדונמה. ישנה מחלוקת אם מייסד תורכיה המודרנית כמאל אתא תורכ' שייך אליהם וככל הנראה המסקנה היא שכן, וכך גם מרבית צמרת מפלגתו. ישנה תיאוריית קונספירציה הגורסת כי כאשר השולטן התורכי דחה את בקשת הרצל להקים ישות מדינית בארץ ישראל יזמו אנשי הדונמה הקמת מדינה יהודית ראשונה בעולם בתורכיה. כיום יש נטייה לקשר בין הכמאליזם (תורכיה החילונית המודרנית) ליהדות ובכך לפגוע בלגיטימיות שלה. מי שעומדים בראש הגל הזה הם האסלאמיים שבהנהגת ארדואן, דא עקא שבשלל תיאוריות הקונספירציה "מאשימים" גם טיאפ ארדואן, אשתו אמינה ואף את עבדוללה גול וטוענים שהם מצאצאי הדונמה.
על הדונמה אפשר לקרוא במקורות הבאים:
יקום מקביל – אלי אשד - קללת שבתאי צבי.
על האנטישמיות החדשה בתורכיה. כולם חשודים כיהודים.
http://www.yekum.org/2012/08/%D7%9E%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%94-%D7%91%D7%90%D7%99%D7%91%D7%94-%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%A7-%D7%94%D7%A9%D7%A0%D7%99-%D7%A7%D7%9C%D7%9C%D7%AA-%D7%A9%D7%91%D7%AA%D7%90%D7%99-%D7%A6%D7%91%D7%99/
 
בני ציפר – תורכיה היא למעשה המדינה היהודית הראשונה
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1628,209,63375,.aspx
 
דר' אלי שי – הסוד היהודי של ארדואן – ישראל היום
http://www.israelhayom.co.il/site/newsletter_article.php?id=9472
 
פרסום של המרכז המידע למודיעין ולטרור על פרסומים אנטישמיים בתורכיה
http://www.terrorism-info.org.il/data/pdf/PDF_08_013_1.pdf

 
הערה 2:
הדוקטורט של איתן בלום על "ארתור רופין וייצור התרבות העברית המודרנית":
http://www.tau.ac.il/tarbut/tezot/bloom/EtanBloom-PhD-ArthurRuppin.pdf
 
מאמרו של תום שגב בהארץ "ארתור רופין מאבות ההתיישבות והציונות מתגלה כגזען
http://www.haaretz.co.il/misc/1.1284332
 
תשובת הבן רפי רופין לטענותיהם של בלום ושגב
http://cafe.themarker.com/post/2143250/

חיים של עוני ומצוקה כלכלית

ארתור נחלץ מהעוני

סטודנט בברלין

רופין מגלה את עמו

הציונות

אלפרד נוסיג

רופין עולה לארץ ישראל

ארתור רופין וסגנו יעקב טהון מימין

אבי ההתיישבות הציונית

ברל כצנלסון

המשרד הארצישראלי

ימי מלחמת העולם הראשונה

ג'מאל פאשה

פרופסור באוניברסיטה העברית

ארתור רופין

אומרים אהבה יש בעולם – מה זאת אהבה?

ארתור ואשתו שולמית (זלמה לווק)

רות פלד רופין בילדותה

חנה

מרדכי בן הלל הכהן

ארתור ואשתו השנייה חנה

אפילוג

ארתור רופין האמין כי כל הדתות, כולל הדת היהודית, הן מערכות של מנהגים מיושנים שרק מפרידים ללא צורך בין בניאדם. גישתו זו לא מנעה ממנו להתגאות
בהיותו בן לשושלת רבנים בהם רבי צבי קלישר ממבשרי הציונות ורבי עקיבא איגר.


רופין נולד בכפר קטן בגרמניה למשפחה מתבוללת ואמידה. אביו היה מהמר כפייתי שאיבד את העסק המשפחתי ואת הנדוניה של אשתו בשל התמכרותו. מחלת ההימורים של האב הטביעה את חותמה על חיי הבן, ועיצבה את אופיו.

אמו של ארתור רופין הייתה אשת חייל שלא נטשה את בעלה ביש הגדא, גידלה משפחה מרובת ילדים ונשאה על כתפיה את עול הפרנסה. לאחר שהעסק המשפחתי המצליח שפרנס את בני המשפחה במשך דורות קרס, הסתובבה בכפרים עם עגלה ומכרה סדקית מבית לבית. היא גילתה חוש מסחרי וידעה לשכנע את האיכרות לרכוש ממרכולתה. הבן ארתור שנזרק מהגימנסיה כי לא היה למשפחה כסף לשלם את שכר הלימוד - נילווה לאמו וסייע לה, תוך שהוא מנסה להתחמק מפגישה עם חבריו לשעבר לספסל הלימודים. ארתור שהיה תלמיד מצטיין נאלץ להתחיל לעבוד בבית עסק למסחר בתוצרת חקלאית שבבעלות יהודית, בשכר מועט שהועבר כולו לפרנסת המשפחה. באותם ימים נדון מי שלא סיים את תעודת הבגרות למעמד חברתי נמוך, ולחיי עמל אפורים ומפרכים.
רופין כתב מגיל צעיר יומן מפורט ששימש חומר גלם להיסטוריון יעקב גורן, שהקדיש לו ביוגרפיה מרתקת. מהיומן עולה כי לא היה עיוור לחסרונותיו של האב ולנזקים שגרם, אך הוא לא ביטא כעס או עויינות אלא השלמה עם הגורל, ואולי אף רחמים על מי שבגינו הפסיק את לימודיו.
 
לאחר שהתקדמות התחבורה ודרכי המסחר פגעו בפרנסת הרוכלים הנודדים, עברה המשפחה לעיר מגדבורג בניסיון לשפר את מצבה אך ללא הועיל. כל פרנסת המשפחה הייתה מוטלת על האם ועל ארתור. האב שלא תרם לפרנסת הבית, הרבה לכתוב מכתבי תחינה לקרובי המשפחה שיסייעו לו, ובזבז את הכספים שהלוו לו. בני משפחת אשתו שהתפזרו בערי גרמניה השונות בזו לאב, אך מתוך סולידריות יהודית משפחתית המשיכו לשלוח כספים כדי שהילדים לא יגוועו ברעב. ארתור הבן שנאלץ לעבוד מגיל צעיר לפרנסת המשפחה, רשם במחברותיו כל סכום שהתקבל, ולימים החזיר מחסכונותיו הדלים את כל ההלוואות. אפיזודה קטנה המופיעה ביומנו מספרת על ייסוריו של ארתור הצעיר: מכר של אביו נאלץ לנהל פנקסי הנהלת חשבונות כנדרש על פי תקנות חדשות. האב הציע את בנו (שעבד כבר במשרה מלאה) כמורה פרטי שילמדו כיצד לנהל את חשבונותיו. ארתור שלא ידע הנהלת חשבונות, שאל ספר לימוד, למד את הנושא ולימד את אותו ירקן. כשהאב שמע כי הבן סיים את שיעוריו, מיהר אל אותו ירקן וגבה את עשרים המרקים "עבור ארתור" ובזבז אותם על הימוריו.
ביומנו כתב: "'כל היום כולו הייתה רוחי עכורה עלי בגלל הדלות האיומה השוררת בביתנו. וזו כל כך חמורה, שאיש מאתנו לא יכול הבוקר לקחת עמו ארוחת בוקר, מאין כסף לקנות חמאה וכדומה. הערב שלחה לנו אחת מקרובות המשפחה, הדרה בעירנו, שתי כיכרות לחם וסל תפוחי אדמה. אני יוצא מכלי כל אימת שאני מהרהר בכך. אני מוכן ומזומן לעבוד כל עבודת פרך, ובלבד שאוכל לחלץ את משפחתנו ממצוקתה. עשרים בקשות בעניין עבודות לוואי הגשתי כבר, אך לא קיבלתי אפילו תשובה אחת'. טרם מלאו לו שש עשרה כשלחש את הווידוי הזה בדפי יומנו. כעבור פחות מחודשיים נפטר אחיו התינוק, בן השלושה חודשים, מעוני והזנחה. אמו לא מצאה ניחומים והאשימה עצמה במות הפעוט. היה עליו לנחם אותה, בדבריו לאם: 'הילד עדיין היה פעוט. עוד לנו שישה ילדים, ומי יודע, אולי הכול לטובה: הרבה צער אולי נחסך מאתו'. היה עליו לטפל בכל. אביו לא היה בבית כי יצא לאחד ממסעות השנור שלו אצל הקרובים, ואפילו ללוויה לא חזר!". (גורן עמ' 54-53).

ריכרד נתן, סוחר התבואות - מעבידו של הנער ארתור, גילה מהר מאד את כישרונותיו יוצאי הדופן של העובד הצעיר. רופין שמגיל צעיר היה מודע לסודות הפוליטיקה האירגונית, השתדל שיחסו החם של המעביד לא יפגע ביחסיו עם שאר העובדים. מובן שכאשר האב גילה שנתן מעריך את בנו, החל לבקר אותו כדי לבקש הלוואות "לחודש חודשיים". נתן הכיר את האב וידע שלא יחזיר את הכספים, נתן לו בכל זאת "הלוואות". ארתור שלא ידע את נפשו מרוב בושה סיכם אתו כי ה"הלוואות" ינוכו ממשכורתו – משכורת דלה של מתלמד.
 
"מכתב מתנשא ששלחה בשנת 1895 אחת מדודותיו בתשובה לבקשת עזרה של הוריו, זכה מידו לתשובה זו: 'דודתי היקרה! במקרה הגיע לידי מכתבך. באילו רגשות קראתי אותו - מעדיף אני לוותר מלתאר. למדתי מזה רק לקח אחד, כי הייתה זו טעות מצדי שמתוך נימוקים שקל להבינם, התעניינתי פחות מדי בחליפת המכתבים של הורי היקרים. מעתה יחול בזאת שינוי. מעתה נוטל אני את העניינים בידי ואף אחד, לא את ולא מישהו משאר הקרובים, לא יוטרד עוד על ידינו בבקשה כלשהי - כל עוד מסוגל אני להניע אצבע. על כך ערב אני לפניך! מסרי זאת בבקשה לדודי היקר, שבנוכחות יתר הקרובים היקרים כיבד אותנו בתואר 'שנוררים מקצועיים'. את מלוא כבודי אציג כדי להשיב למשפחתי את יכולתה, שכנראה אבדה לה. כל מה שקיבלנו רואה אני כהלוואה בלבד, שאחזיר ברגע שיהיה הדבר איכשהו בכוחותיי. מכל הטרדותינו תהיי מעתה משוחררת, ועל כך מילתי. שלך אחיינך ארתור'. הוא לא יזכור להם את עורלת לבם. בכל הנוגע לקשרי רעות וידידות, זכו בני המשפחה בעיני רופין לזכויות קדימה ברורות. עם עליית היטלר לשלטון, דאג שכל בני משפחתו הענפה שהכיר או זכר יצאו מגרמניה". (גורן עמ' 75).
 
סיפרנו בהרחבה על חוויות ילדותו של ארתור רופין, כי רק על רקע ילדות מורכבת כזו אפשר להבין את גודל ההפתעה שהופתע ברל כצנלסון כשהשניים נפגשו. זה קרה בעונת החורף של שנת 1911 כשברל, נציג יחפני העלייה השנייה ונציג נאמן של יהדות מזרח אירופה פגש את ארתור רופין, הייקה המבוגר יותר, שדיבר רק גרמנית. הם נפגשו בחצר כנרת וניהלו משא ומתן על גזע עץ שבחצר, ברל במכנסיים המטולאות בבד ירוק ומולו רופין המעונב עם משקפיו, וחליפת שלושה חלקים הגזורה היטב. ברל התלונן על האגרונום ברמן שנהג בפועלים בהתנשאות וביד קשה. לא היו לו שום ציפיות ממנהל המשרד הארצישראלי, אך לתדהמתו תמך רופין בפועלים ולא במנהל. ההבנה שגילה למצוקת הפועלים נבעה משנים של עמל מפרך וקריירה שהחלה מתחתית הסולם החברתי. שיתוף הפעולה המופלא בין רופין המשפטן, כלכלן, סוחר ממולח ואיש כספים לבין אנשי תנועות הפועלים שהחל באותו יום ונמשך עשרות שנים, היה אחד מגורמי הצלחת המפעל הציוני. אך הקדמנו את המאוחר.
הניתוק מהגימנסיה גרם לרופין לטראומה קשה. אף על פי שעבד מהבוקר עד שעות הערב המאוחרות כדי לפרנס את משפחתו – מצא בכל זאת זמן כדי ללמוד בכוחות עצמו בתחומי עניין מגוונים להפליא: הוא התעניין בהיסטוריה, בבוטניקה ואף למד יוונית עתיקה כדי לקרוא את הקלסיקונים בשפת המקור. בגיל 17 נודע לו במקרה כי קיימת אפשרות לקבל תעודת בגרות גם ללא רישום לגימנסיה. היה זה הליך שסיכויי ההצלחה שלו היו קלושים, בוודאי למי שעובד במשרה מלאה. אך ארתור רופין קורץ מהחומר של אנשים שבדרכם השקטה, הצנועה אך המחושבת - עושים את הבלתי אפשרי. מגיל צעיר למד את כוחם של התכנון המדויק והראייה לטווח ארוך. יומנו מלא בפרטי פרטים של תכנון יום-יומי מדוקדק ברמת הדקות, ורישום של כל סכום שהרוויח והוציא.
 
המעביד נתן שהיה מודע לכשרון המסחר של העובד הצעיר, שלח אותו ללקוחות החברה כדי לנהל משא ומתן, ואף לחתום על עסקאות בהיקפים כספיים ניכרים בטרם מלאו לו 17 שנים. אותו כשרון מסחרי וניסיון של שנים בניהול משא ומתן, בעיקר בנושאים של מסחר בתבואות יסייעו לו בניהול המשרד הארצישראלי ובהדרכת הפועלים בארגון המסחר בתוצרת החקלאית.
 
הנסיעות הממושכות הוציאו אותו מהשגרה ומאפרוריות העיר, והוא התמכר לאהבת הטבע והנוף, וחשוב מכך: זמן הנסיעה נוצל ללימוד.
.
ארתור דאג לחינוכם ולהכשרתם המקצועית של אחיו ואחיותיו. אחותו מרתה נתגלתה כבעלת חוש עסקי מפותח ופתחה עסק משל עצמה בברלין. הוא שכר להורים דירה נאה ולאחר שפרע את ה"הלוואות" שהאב נטל - שוקם כבודה האבוד של המשפחה והיחסים המשפחתיים שופרו.
 
בגיל 20 הצליח רופין, נגד כל הסיכויים בבחינות הבגרות, ויישר קו עם חבריו לכיתה. אך בעוד חבריו לשעבר בגימנסיה החלו לגשש את דרכם בחיים, היה הוא בעל משרה בכירה, ניסיון עסקי עשיר והכנסה מכובדת. הדרך להמשך הלימודים באקדמיה הייתה פתוחה בפניו אך רופין הזהיר והמחושב דחה את תחילת לימודיו בשלוש שנים נוספות שבהם המשיך לעבוד ולחסוך כסף. הוא ביקש לסייע לאחיו ואחיותיו לסיים את לימודיהם, לדאוג להורים, לסדר נדוניות לאחיות ולחסוך די כסף לימי האוניברסיטה כדי שיוכל להתמסר ללימודיו ללא דאגות פרנסה.
 
רופין גם ביקש, לאחר שנים של עבודה קשה מבוקר עד ערב, לטייל קצת בחיק הטבע, לקרוא ספרים, לשחק שחמט להנאתו, לפגוש חברים ולבקר בתאטרון.
אף על פי שמצא עניין בחיי המסחר, הוא לא היה מוכן לוותר על חלומו לעסוק בלימוד: "היה טעם בחישוביו להתייסר עוד כמה שנים ולסבול את עולו של מרקוריוס אלוהי המסחר - ובלבד שלאחר מכן יהיה חופשי לעבוד את אתנה אלת החוכמה". (גורן – עמ' 55).
 
ריכרד נתן עשה כל שביכולתו כדי להשאיר את העובד המוכשר בעסק, כולל העלאות שכר נדיבות, ומחוות כמו להעניק לו מדי פעם את המנוי שלו לתאטרון. נתן הרשה לעצמו לצאת לחופשות ממושכות, בעיקר לאיטליה, כי ידע שרופין מנהל עבורו בהצלחה עסקי יבוא תבואות חקלאיות בהיקף של מאות אלפי מרקים. כשרופין הודיע לו כי הוא פורש ושנרשם לאוניברסיטה עשה ניסיון אחרון: הציע לו שותפות, ואף הבטיח לו כי הוא יהפוך למנהל כללי לאחר פרישתו, אך רופין העדיף את הלימוד האקדמי.
בתום שלוש שנים שבהם המשיך בעבודתו וחסך כסף, החל רופין בשנת 1899 בלימודים אקדמיים. משאת הנפש של צעירים יהודים משכילים ממזרח אירופה שחלמו להשתחרר מהגטו הרוחני - הייתה ללמוד ולחיות בברלין. האוניברסיטאות של ברלין והאלה בהן רופין למד, נחשבו למוסדות המובילים במערב. מיכה יוסף ברדיצ'בסקי החל את לימודיו עשר שנים לפני רופין, ובהשפעתם תבע את שינוי פניה של היהדות.
 
רופין נרשם ללימודי משפטים כדי לרכוש מקצוע מעשי, אך למד מקצועות מתחומים שונים ורחוקים אלו מאלו, כלימודי פילוסופיה, כלכלה, כימיה, גיאולוגיה ובוטניקה. עניין מיוחד גילה בלימודי מקצוע הסטטיסטיקה שבו באו לידי ביטוי ניסיונו הפרקטי והמסחרי וחשיבה אקדמית מופשטת. באוניברסיטת ברלין התרכזו טובי המומחים ללימודי המזרח הקדום, ורופין שהעניין שלו בגורל היהודי רק גבר, היה תלמיד סקרן ששמע הרצאות בחקר המקרא, לימודי מצרים הקדומה, אשור ובבל והשתלם גם בכתב היתדות האכדי וכתב החרטומים המצרי.
 
רופין שכר חדר עם בן דודו דנציגר (בן לאחת המשפחות הידועות של העלייה היקית). מטעמי חסכון של זמן וכסף סיכמו עם שני חברים שרופין הכיר עוד במגדבורג, לערוך את ארוחת הערב יחד על פי תורנות. בארוחות הערב זכו ארבעת החברים, רופין, דנציגר, פידלר ווינקן בהפריה אינטלקטואלית הדדית כאשר כל אחד מהם תרם את חלקו: רופין בניסיון חייו המעשי, דנציגר במבט האומן שלו, פידלר בפילוסופיה ווינקן בהשקפת העולם המיוחדת שלו.
ויניקן התקרב לתנועת הנוער וונדרפוגל Wandervogein  והיה לאחד ממורי הדרך שלה. התנועות הציוניות תכלת לבן (Blau-Weiss) ו"השומר הצעיר" הושפעו בתחילת דרכן מהערכים של תנועת נוער זו.
 
ארבעת החברים סיכמו ביניהם כי ישמרו על פרישות מינית עד לבואם בברית הנישואין .  רופין שמר על ההבטחה ההדדית הזו עד הגיעו לגיל 30, על דנציגר לא ידוע, ואצל ויניקן שהיה ככל הנראה ביסקסואל היה קיום הנדר קל יותר. אצל פידלר נסתיים הדבר בצורה טראגית: הוא התפתה לקיים יחסי מין עם נערה קלת דעת ונדבק ממנה במחלת מין שהטיפול בה ארוך וממושך. פידלר חש שבגד בארוסתו ובנדר שנדר ושם קץ לחייו. רופין שמר על קשר עם משפחתו ובמיוחד עם אמו של פידלר עמה התכתב כל ימי חייה ועליה אמר: "בעיני הייתה נתח מגיתה, בעולם משתנה שמאומה אין בו מגיתה". בימי הרעב שלאחר מלחמת העולם השנייה דאג לשלוח אליה חבילות מזון. (גורן – עמ' 87).

לפידלר הייתה רגישות להלכי הרוח של האומה הגרמנית והבנה פילוסופית עמוקה. הוא הזהיר את רופין כי אם גרמניה תפסיד במלחמה כלשהי, הזעם יופנה כלפי היהודים ויתחולל אסון כבד. נבואה זו שהתממשה באופן כה טרגי השפיעה על גישתו של רופין לגורל היהודי.
בשנת 1902 סיים רופין את לימודי המשפטים, ולהפתעת חבריו לא נטל אפילו פסק זמן של יום אחד לשם מנוחה. למחרת יום הבחינות מיהר לספריה כדי לשקוד על כתיבת תזה לתחרות ב"פרס קרופ". המסה בשם "דרוויניזם ומדעי החברה" זכתה במקום השני והעניקה לרופין יוקרה אקדמית ופרס כספי של 6,000 מארק שערכם היה כמשכורת שנתית של פקיד בכיר.
בכספי הזכייה סייע לאחיו ואחיותיו לפתוח עסקים מסחריים, שמר סכום מסוים כקרן לעתיד וביתרה השתמש כדי להגשים חלום, ולערוך מסע מחקרי בקהילות יהודיות בגליציה.
 
אפשרויות הקידום המקצועי, בגרמניה של ימיו, היו חסומות בחלקן בפני יהודים, ורבים התנצרו בשל כך. רופין התנגד לדרך זו ואמר שאינו מאמין באספקטים הדתיים של היהדות, אך בעיניו הקשר ליהדות הוא קשר של גזע שאינו נעלם עם חילופי הדת. כמו כן התפיסה הדתית הנוצרית שיסודה באמונה באל שלבש בשר, אבסורדית עוד יותר מהיהדות המבוססת על קיום מצוות סרות טעם. בעיני רופין היו כל הדתות, כולל הדת היהודית, מערכות מנהגים מיושנות, שרק מפרידות ללא צורך בין בני האדם.
 
רופין לא נתקל באופן אישי בגילויי אנטישמיות, אך כאשר רכש בגיל 18 מספר חוברות שטנה, התקשה להתנתק מהקריאה וסערת נפשו גברה. הוא נוכח לדעת כי האנטישמיות אינה עניין לפרחחים משולי החברה אלא כפי שחזה חברו פידלר, סכנה של ממש ליהודי גרמניה.
 
רופין לא האמין בגישת יהודי גרמניה של "היה יהודי באוהליך  ואדם  בצאתך". "עוד לפני צאתו להכרת יהדות גליציה רשם ביומנו: 'ציונות או התבוללות גמורה, דרך שלישית אין... היהדות, בדרך בה מבקשת היא להתקיים (כיהדות אנגלית או צרפתית ללא ציון דתי מפורש), בלתי הגיונית היא בעליל ושקרית. על ידי מסע לגליציה, ואם אפשר גם לרוסיה, רוצה אני להיווכח ולדעת מה דין היהודים, ובהתאם לכך אחליט אם היהדות או הגרמניות תהיה האומה לה אועיד חיי... היהודים הגרמנים מרחפים היום ב שתי  רגליים באוויר, אינם לא דג ולא בשר, לא גרמנים ולא יהודים, מצב בלתי נסבל כדרך קבע, שמן ההכרח יגזול מהם את שארית כבודם העצמי ויושרם". (גורן עמ' 95).
  
נסיעתו לגליציה נועדה כאמור להכיר את יהדות מזרח אירופה האוטנטית, כדי להגיע לתשובה על השאלה אם יש עתיד לעם היהודי. מרשמי המסע שביומנו עושה רושם כי רופין התייחס אל אחיו שומרי המסורת מיהדות מזרח אירופה כאנתרופולוג המבקר שבט אקזוטי: "לא היה בו שמץ של אמונה בחסידות, אף לא נוסח בובר או י"ל פרץ, ונימה של חקר דתות ואמונות על דרך גרשום שלום אין בו כזית, ובכל זאת לא נמצא בתיאורי ה'רבי' וחסידיו שום תחושת עליונות של רופין האגנוסטי". (גורן עמ' 97). רופין השתכנע במסעו למזרח אירופה כי יש סיכוי להמשך קיומו של העם היהודי והוא החל להתעניין בציונות.
דרכו אל הציונות החלה למעשה בזכותו של אלפרד נוסיג - מהדמויות הצבעוניות וטראגיות שהתנועה הציונית התברכה בהן בראשית ימיה. נוסיג למד באוניברסיטאות נחשבות וקיבל תארי דוקטור ברפואה, במשפטים ובפילוסופיה. חוץ משלושת הדוקטורטים הללו היה סופר, מחזאי, פסל, מוזיקאי וכתב ספר על הציונות עוד בשנת 1887. בתחילה התקרב להרצל והיה ממצדדי הזרם המדיני, אך לאחר מכן הסתכסך אתו והיה לציוני מעשי. במלחמת העולם השנייה נחשד בשיתוף פעולה עם הגסטפו והוצא להורג בירייה על ידי לוחמי גטו ורשה כשהוא בן 79 שנים.

שנים לפני אותם ימים טראגיים החליט נוסיג להקים בברלין מכון לסטטיסטיקה יהודית, וכיוון שלא היה לו כל ידע בתחום, חיפש מנהל מקצועי, ורופין שלמד את מקצוע הסטטיסטיקה במהלך לימודיו באוניברסיטה היה מועמד ראוי. ההתמחות במשפטים שבה החל, לא גזלה את כל זמנו, ועל כן קיבל בשמחה את המשרה של מנהל המכון. הצרה שכספו של נוסיג אזל זמן קצר לאחר הקמת המכון, ורופין המשיך לנהל את המכון בהתנדבות והוציא רבעון לסטטיסטיקה יהודית שכמעט כל המאמרים שפורסמו בו היו פרי עטו.
אגב פעולתו במכון נפגש לראשונה עם יעקב טהון, משפטן צעיר יליד גליציה והם הפכו לידידי נפש שפעלו בשיתוף פעולה במשך עשרות שנים.
 
באותם ימים נעה המטוטלת בתנועה הציונית על הציר שבין הציונות המדינית לבין הציונות המעשית. הציונות המדינית בהנהגת הרצל גרסה שאין להתחיל בהתיישבות עד שלא יוסדר המעמד המדיני של היישוב היהודי בארץ ישראל, ויוענק צ'רטר בהסכמת האומות. בזרם הציונות המעשית שתחילתו ב"חובבי ציון" ובפעילות הברון רוטשילד, סברו כי יש לקבוע עובדות בשטח, ולהתחיל ליישב יהודים בארץ ישראל בלי להמתין להחלטות של דיפלומטים. רופין, השתייך ל"מעשיים" כי סבר שהמרוץ אחר הצ'רטר הבין-לאומי הוא חלום שווא מבית הגנזים של דיפלומטיית המעצמות במאה ה-18, ושריד למחשבה קולוניאלית שעבר זמנה.
 
לאחר מותו הפתאומי של תיאודור הרצל בשנת 1904, מונה דוד וולפסון החיוור לכהונת יו"ר ההסתדרות הציונית. אוטו ורבורג, סגנו, ביקש לשלוח משלחת שתחקור את סיכויי ההתיישבות בארץ ישראל. ורבורג חוקר בוטניקה שהשתייך למשפחת בנקאים עשירה, דגל בניגוד לוולפסון, בציונות המעשית. יעקב טהון, חברו הטוב של רופין מימי המכון לסטטיסטיקה, הועסק כמזכירו לענייני ציונות והמליץ בפניו על רופין. ורבורג היה בעל טביעת עין טובה והתרשם לטובה מרופין שהיה בעל ניסיון וידע בתחום העסקי וידע אקדמי במשפט, בכלכלה ואפילו בבוטניקה (השכלתו של רופין הקיפה תחומים שונים). ורבורג הפגיש בין רופין לוולפסון סוחר העצים המיליונר שניסיונו המסחרי של רופין ריכך את התנגדותו לשליחת המשלחת. וולפסון נכנע ללחצו של ורבורג שביקש לשלוח את רופין לארץ ישראל, אך קיווה כציוני מדיני, כי השליחות
תיכשל. וולפסון האמין כי רופין בעל הגישה העסקית הרציונאלית, יתרשם כי אין כל סיכוי לציונות ללא הגושפנקא המדינית. עוד הם מתלבטים במשמעות הנסיעה פרצה מהפכת "התורכים הצעירים" באימפריה העותומנית. המהפכה חיזקה את הציונות המעשית מול המדינית: מצד אחד נכזבה התוחלת לקבלת "צ'רטר" מהשלטון החדש, אך מצד שני התחזקה ההערכה כי השלטון לא יצר את צעדי ההתיישבות הציונית, ואף יראה בעין יפה את המודרניזציה שיביאו התושבים החדשים.
במסעו לארץ ישראל מתגלה רופין כיהודי מתבולל הקרוב לתרבות המערבית. אשר במהלך מסעו מתפעל משרידי העולם הקלאסי של יוון ורומא הרבה יותר מאשר מנופי התנ"ך של הכנרת וירושלים. בארץ התלווה לאהרן אהרונסון, לימים מייסד מחתרת נילי, שהיה אגרונום מחונן במסע להכרת הארץ. רופין שכמו ורבורג גילה עניין בבוטניקה, התיידד עמו עוד בקונגרס השביעי. שני הגברים יצאו רכובים על סוסים למסע בגליל ובחורן ולנו באכסניות מעופשות או בחיק הטבע. רופין ביקש להכיר את מושבות הגליל התחתון שהוקמו על ידי יק"א ואת ארץ החורן הריקה מאוכלוסייה שנחשבה למעין "מערב פרוע". הוא פגש גם את עסקני היישוב ביפו ואת אנשי המושבות בני העלייה הראשונה.
 
קריאה ביומניו מלמדת על הרצינות ועל העומק שבהן התייחס בביקורו הראשון לנושא רכישת הקרקעות, ההתיישבות העירונית מול החקלאית ואופי החקלאות המומלצת. רופין שגדל באזור פוזנא בו האוכלוסייה הפולנית נשלטה על ידי הפרוסית, סלד מכל גילוי של קולוניאליזם והכיר בחוסר התוחלת שבשליטה בעם אחר. הוא לא התייחס לציונות כ"עם ללא ארץ המגיע לארץ ללא עם", תוך התעלמות מהעם שישב כבר בארץ. כבר בביקורו הראשון התרשם כי סיכויי ההצלחה של הציונות תלויים ביכולתה למצוא דרכים לחיות לצד הציבור הערבי, ולימים היה לאחד מפעילי "ברית שלום". הוא העריך כי כדי ליצור בית לעם היהודי, יש ליצור רצף טריטוריאלי של התיישבות יהודית במקומות בהם האוכלוסייה הערבית יחסית דלילה, ובנה מודל שחפף פחות או יותר את תכנית החלוקה. הוא העריך כי לתנועה הציונית יש שעת חסד של כעשרים שנים כדי ליצור רוב יהודי בחבל ארץ זה שעבורו אפשר יהיה לתבוע ממשל אוטונומי, עד שהציבור הערבי יתעשת וינסה למנוע את המשך העלייה.
 
בעת שרופין סייר בארץ, נערך בהאג הקונגרס הציוני השמיני (1907) בו קבע ויצמן את המונח ה"ציונות הסינתטית" – שפירושו שילוב בין הציונות המדינית למעשית. ויצמן קבע כי רק על ידי הצלחת מעשה ההתיישבות אפשר יהיה לשכנע את השלטונות להעניק מסגרת מדינית כלשהי למפעל הציוני. סינתזה זו בין הציונות המדינית נוסח הרצל, לבין הפעילות המעשית נוסח חובבי ציון, סומנה מאותו יום כדרך היחידה להגשמת הציונות. 

ההכרה ב"מעשיים" התבטאה בהקצאת משאבים לקידום ההתיישבות בפועל. בקונגרס השמיני הוחלט על הקמתו של "המשרד הארצישראלי" שיקדם וינהל את התיישבות היהודים בארץ ישראל. רופין החליט סופית לקשור את גורלו בגורל הציונות, לעלות ארצה ולקבל את המינוי של מנהל המשרד.
שמונה שנות חיים עברו מאז נאלץ רופין לעבוד כמתלמד בבית מסחר לתוצרת חקלאית עד היום שהציעו לו שותפות בעסק, אך הוא בחר לעזוב הכול ולהפוך לסטודנט. שמונה שנים נוספות עברו מהיום שעזב את המסחר ועד שקיבל תעודת עורך דין מורשה ואז נטש את עולמו המוכר ופנה לדרך חדשה ובלתי צפויה.
 
יעקב טהון ה"סגן הנצחי" של רופין ויד ימינו, עלה ארצה לפניו, ובתחילת 1908 שכר משרד נאה ברחוב בוסטרוס ביפו. מיד לאחר עלייתו ארצה בסתיו של שנת 1908 החל רופין לקדם פרויקטים בהם האמין. בשל המגבלות התקציביות שהצרו את צעדיו יזם את הקמת ה"חברה להכשרת היישוב", חברה ציבורית שנועדה לעסוק ברכישת קרקעות ולשווקם לציבור הרחב ולקרן הקיימת.
פעילותו של רופין בארץ ישראל החלה קרוב לארבע שנים לאחר תחילתה של העלייה השנייה. פועלי העלייה השנייה, ברובם צעירים מאד, חילונים, מהפכנים לא הצליחו למצוא עבודה במושבות של בני העלייה הראשונה. איכרי המושבות היו בורגנים, מסורתיים והביטו בחשדנות בצעירים הפרועים ופורקי העול. הם העדיפו את הפועל הערבי המסתפק בשכר נמוך, עובד קשה ומיומן באופן יחסי. האכזבה של מי שחלמו להיות פועלים חקלאיים ולהפוך את "הפירמידה ההפוכה" של העיסוקים היהודיים ולא מצאו עבודה, הייתה קשה וגרמה לרבים מהם לחזור לגולה.

גדולתו של רופין הייתה בכך שידע לנתח את המצב בשטח ולהפיק ממנו את המקסימום: רופין העריך כי המשאב החשוב ביותר של התנועה הציונית הוא כוח העבודה הנלהב והלהוט של צעירי העלייה השנייה.

בעת שהחל לפעול היו ברשות הקרן הקיימת רק ארבעה שטחי אדמה: בחולדה, חיטין, בית עריף/בן שמן ודלייקה - אום ג'וני/דגניה/כנרת. על פי החוק העותומאני בעל קרקע שאינו דואג לעיבודן במשך שלוש שנים עלול לאבד את הבעלות (מחלול).
 
התכנית שלו הייתה לבצע רכישה מסיבית של קרקעות, ולמצוא דרך ליישב את הצעירים על אדמות אלו. פעולותיו הראשונות של המשרד הארצישראלי נועדו לקדם את הידע המקצועי של הפועלים ולהקים חוות חקלאיות. החשובה שבהן הייתה חוות כנרת ששמה ניתן לה על ידי ש"י עגנון - מורהו לעברית של רופין. רופין מינה על פי המלצת ידידו אהרן אהרונסון את האגרונום ברמן כמנהל החווה. שורשי הפורענות היו נטועים במינוי זה: ברמן בן העלייה הראשונה בז ליחפני העלייה השנייה. בעבר כבר נרשמה תקרית קשה בה העדיף פועלים ערבים על פני יהודים בעת נטיעת יער בן שמן. הפועלים היהודיים עקרו את השתילים ושתלו אותם מחדש באקט הפגנתי. הפועלים שנבחרו לעבוד וללמוד בחווה ראו בהקמתה אקט של מעשה בראשית, של גאולה, ונדהמו לגלות כי חבריהם הגליליים החליטו על החרמת החווה בשל מינויו של ברמן.
במקום שלימים יהיה ערש ההתיישבות העובדת הסוציאליסטית - נחתמו עם הפועלים חוזים אישיים, והובטח להם בונוס במקרה של הצלחה בדמות יבול של 5 דונם של חיטה .  בתחילת הדרך היו היחסים בין ברמן לפועלים טובים, וכולם ישנו על אותן מחצלות ואכלו את אותו אוכל דל. אך הכישלונות הכלכליים, הקדחת ותנאי החיים הקשים גרמו לקרע בין המנהל לפועלים. ברמן נהג לומר לצעירים שהיו ברובם משכילים ממנו כי הם עצלנים ויש להם רק מהפכות בראש. הוא ניסה לייבא את הנורמות של יחסי עובד מעביד שהיו מקובלים באירופה, והפיצוץ היה בלתי נמנע. אף על פי שהנסיעה מתל אביב לכנרת ובחזרה נמשכה כשבוע נאלץ רופין לעזוב את עיסוקיו פעם אחר פעם כדי לנסות וליישר את ההדורים.

רופין כתב בזיכרונותיו כי סמך על ברמן כאגרונום וכבעל מקצוע, אך גילה כי החישובים שערך היו מופרזים, וכאגרונום העתיק את מה שזכר מרוסיה בלי להתאים את הידע למציאות הארץ ישראלית. בשביתה הראשונה שפרצה בשנת 1909 אמרו הפועלים לרופין כי עלות שכרו של ברמן ואורח חייו הבעלבתי, מקשים על ההתאוששות הכלכלית של החווה, והציעו כי הם יקימו ועד וינהלו את החווה בעלות שכר של פועלים. רופין השתכנע כי יש ממש בדבריהם, אך פחד להפקיד בידיהם את החווה. הוא החליט על ניסוי קטן שעליו אפשר לומר "צעד קטן לאדם – צעד גדול לציונות". הוא מסר לידי 6 פועלים מיומנים את אדמות אום ג'וני הסמוכות וחתם עמם על הסכם. לאחר שנה מוצלחת הפך "הניסוי" לנקודת קבע שנקראה "דגניה". רופין לא היה סוציאליסט אך מאידך גיסא סלד מהקפיטליזם הדורסני. עוד בימי לימודיו באוניברסיטת ברלין שמע הרצאות של לנדאואר בהן פיתח את רעיונותיו על התיישבות קומונרית אנרכיסטית, ובשיחותיו עם בוסל מראשוני דגניה, מצא הד לרעיונות אלו. הצלחתו של ניסוי דגניה נבעה מאופיים וכישוריהם של ששת הראשונים וגם בזכות מזג אוויר מצוין שהבטיח יבולים נאים ורווח כלכלי. ניסוי דגניה מוגדר בדברי הימים כתחילתה של ההתיישבות העובדת הקואופרטיבית והיא מכונה "אם הקבוצות והקיבוצים".

בינתיים בכנרת הלך העימות והחריף .  ברמן בנה לעצמו בחווה הקטנה בית מידות בן עשרה חדרים הפרושים על שתי קומות, בעוד הפועלים חיו בתת תנאים, בלי יכולת להפריד בין החולים בקדחת לבריאים, שלא לדבר על טיפול רפואי. באחד הימים נפטר אחד מחבריהם ממחלת הקדחת בבית החולים בטבריה, והפועלים אחרו ללוויה כי הלכו את כל הדרך לטבריה ברגל בגשם מאחר שברמן אסר עליהם לקחת את העגלה. אירוע קשה זה היווה את הקש ששבר את גב הגמל, והם הכריזו על שביתה שבה המשיכו להאכיל את הבהמות כדי שלא לגרום לנזקים. רופין שהוזעק עוד פעם מיפו חזר לעשן לאחר עשר שנים של הפסקה מרוב מתח.

על הפגישה בין מנהיג המרד ברל כצנלסון לארתור רופין בחורף של שנת 1911 סיפרה פרופ' אניטה שפירא בביוגרפיה שהקדישה לברל:
"יש בידינו רק עדויות קלושות למפגש בין רופין לברל. ודאי היה הרבה מן הפיקנטי בעימות בין המשפטן מפרוסיה, הלבוש בקפידה, שדיבר גרמנית בלבד, ובין המהפכן המתולתל ומצומת הזקן, הלבוש בגד שחור עם טלאים ירוקים, שיכול רק לנסות בעזרת היידיש שבפיו להגיע לכלל הבנה עם מנהלו של 'המשרד הארצישראלי'. בחצר כנרת, על קורה של עץ, ישבו השניים וניהלו משא ומתן". (שפירא עמ' 75).
 
לברל לא היו כל ציפיות מנציג ההסתדרות הציונית. רופין נראה זר ומוזר על רקע נופה של הכנרת. ברל לא העלה כלל בדעתו כי רופין יצדד בסופו של דבר בפועלים המבקשים לשפר את תנאי חייהם העלובים. לו היה מכיר את סיפור חייו של רופין, ההפתעה שהופתע אולי לא הייתה כה גדולה. הוא לא ידע כי רופין החל את דרכו מתחתית הסולם החברתי בעבודת פרך, וכי הכיר היטב את גורלם של העשוקים והעניים. רופין פיטר את ברמן אך גם דרש כי הפועלים שנטלו את החוק לידיהם ושבתו יעזבו את החווה. חלקם חזרו לאחר זמן ומונה אגרונום חדש שהיה נוח לפועלים.
 
על תקדים "כנרת" כותבת פרופ' מרגלית שילה כי "יכולתו זו של רופין לחדור בעד הקליפה ולראות את הגרעין במיטבו אפיינה אותו במשך כל עבודתו בארץ ישראל .  בניגוד למבקריו הרבים, כעיקר כקרב מנהיגי התנועה בחוץ לארץ, עמד רופין על חשיבותה של כנרת ועל העיקרון, שאין ערוך לחשיבותו בתכנון ההתיישבות בארץ ישראל: יש לנהל את ההתיישבות לא מתוך אמות מידה של סוחר, אלא מתוך אמת המידה של טובת התעודה הלאומית. בכנרת אירע לראשונה 'נס העלייה השנייה': המפגש בין היהודי הגרמני, שעדיין אינו דובר עברית, דוקטור למשפטים ומומחה לכלכלה, עם הצעירים, היחפנים, התוססים לפי מיטב המסורת הרוסית, הוליד שיתוף פעולה מיוחד, שבו נשוא הפנים מכיר בעולים כנזר ההתיישבות. 'בלעדי הפועלים מתה ההתיישבות, ועמהם קמה לתחייה', 'אמר. רופין קבע את הכלל היישובי, כי יש צורך בשוויון מלא בין המיישבים המממנים לבין המתיישבים" (העלייה השנייה עמ' 50).

שיתוף הפעולה והאמון ההדדי בין ברל לרופין שתחילתם בפגישה על קורת העץ שבחצר כנרת, נמשכו עשרות שנים. רופין העמיד את הידע והניסיון העסקיים בתחום המסחר בתבואה ותוצרת חקלאית, את קשריו ואת כישוריו כמשפטן וכלכלן לרשות תנועות הפועלים. היה לו חלק חשוב ביצירת המוסדות הכלכליים של ההתיישבות העובדת כהקמת "בנק הפועלים", "המשביר לצרכן" וכו'.
 
המשרד הארצישראלי עמד לרשותם של הפועלים אפילו בדברים טריוויאליים כמו מתן כתובת למשלוח דואר למכתבים שנשלחו מהמשפחות בגולה לצעירים שנעו ונדו ממקום למקום. רופין שכר את איש העלייה השנייה – האגרונום וילקנסקי – וולקני (על שמו קרוי מכון וולקני) שטיפח את הקשר עם הפועלים. רופין השכיל לאייש את ה"משרד הארצישראלי" בעובדים טובים בהם סגנו יעקב טהון ורוכש האדמות האגדי יהושע חנקין.
 
רופין חש אשמה על חלקו בעליית התימנים ובקליטתם הכושלת. גורן כותב כי הדברים הכתובים ביומנו "מעידים כי מצפונו לא היה שקט ולא בכדי". (גורן עמ'207). השלטון העות'מאני החל להגביל את עליית היהודים אך תימן נחשבה לחלק מהאימפריה כך שהעולים התימנים לא נחשבו לעולים בעיני השלטונות. פרדסני העלייה הראשונה ראו בהעסקתם פתרון טוב מול הלחץ ל"עבודה עברית". הם האמינו כי עולי תימן יסתגלו יותר טוב לעבודה הפיזית ולקשיי החיים מאשר העולים מארצות אירופה. בפועל הסתבר כי רוב העולים מתימן אינם רגילים לעבודה פיזית מאחר שרבים מהם היו סוחרים וצורפים. רבים מהם חלו ותנאי חייהם וקליטתם היו קשים. גם רופין, למרות מאמציו לא נוקה מכתם קליטתם הקשה של עולי תימן אך הוא בוודאי לא היה הגרוע בין פעילי היישוב כפי שמעיד הסיפור הבא:
" בבן שמן נקלטו אז כמה משפחות עולי תימן, ומספר הגברים בתוכן לא הגיע לכדי מניין. כשביקשו להתפלל בבית הכנסת, נדחו על ידי הרב. התימנים פנו לרופין, והוא הודיע לוועד בן שמן שהוא מקפיא את כל התקציבים למקום, עד שתחדל אפליית התימנים בבית הכנסת ובכל נושא אחר. מכתבו השפיע והעניין סודר." (גורן עמ' 213).
שמו של רופין זכור בעיקר בשל הסיוע שהגיש לתנועות הפועלים ול"התיישבות העובדת", אך המשרד הארצישראלי בהנהגתו פנה גם לבורגנות היהודית. אחת מיוזמותיו הייתה לבנות על הגבעות שליד דגניה במקום המכונה גבעת הכרך – בית ירח, שכונה של בתי חורף כמקובל אצל בעלי ההון באירופה.
ביצירתו הנודעת של ג'ימס ג'ויס (1941-1882) - "יוליסס", מוזכרת חוות כנרת באופן אגבי בתיאור של תמונה מעיתון של בית חווה על שפת ים כנרת מוקפת חומה ובקר מלחך עשב העשויה לשמש בית הבראה אידאלי לימי החורף הקרים. מסתבר שהתיאור תואם את הפרסומות של חברת "הכשרת היישוב" בעיתונות היהודית (כנרת עמ' 51 - ציטוט מעמוד 78 בתרגומה של יעל רנן ליצירה זו). ג'ויס הכניס משום מה לספרו גם פרסום`של חברת "נטעים" שקראה להשקיע במטעים בארץ ישראל.
 
רופין פנה אל אנשי העסקים היהודים העשירים בגולה, בשפה המובנת להם ופירט את האפשרויות הכלכליות וכדאיות ההשקעה, בעיקר הנדל"נית, בארץ ישראל. רופין לא התעניין רק בחקלאות אלא גם בקידום היישוב העירוני ובענפי התחבורה והתיירות שהיו לדעתו מקורות תעסוקה חשובים.
 
בקונגרס העשירי שנתכנס בעיר באזל בשנת 1911 נבחר אוטו ורבורג לראשות הוועד הפועל, ובכך הגיע לקיצו באופן סופי עידן הציונות המדינית הטהורה. גם ורבורג וגם רופין העדיפו את העשייה השקטה והעניינית על פני "מהומה רבה" העשויה לעורר את הגורמים העלולים לפגוע במפעל הציוני.

עוד בביקורו הראשון בארץ בשנת 1907 פנו אל רופין כמה מראשי אחוזת בית וביקשו שישפיע על הקרן הקיימת להעניק להם את ההלוואה המיוחלת שתסייע להגשים את חלום הקמת העיר העברית הראשונה. רופין סייע להם לקבל את ההלוואה אך "בכך לא תמה מעורבותו. רופין היה שותף להתייעצויות מרובות על אופן תכנון הבנייה ועל דרכי הקמתה של שכונה יהודית מודרנית ראשונה בארץ.. בעקבות המפעל ביפו קיווה רופין ליצור שכונות יהודיות חדשות ביתר ערי ארץ ישראל. הוא היה מעורב בתכנונה של שכונת הדר הכרמל בחיפה ואף קיווה לייסד מרכזים עירוניים חדשים בטבריה, בעזה ובעוד ערים". (העלייה השנייה עמ' 54)

מיד לאחר עלייתו ארצה נרשם בשגרירות הגרמנית כעורך דין. רופין היה מודע להשפעתה של גרמניה, בעלת בריתה הבכירה של האימפריה העותומאנית, והשקיע מזמנו כדי לקיים עם הדיפלומטים ואנשי הצבא מערכת יחסים הדוקה. בימי מחתרת נילי כשהיישוב היהודי עמד בפני סכנה קיומית, שמרו הגרמנים על יהודי ארץ ישראל מפני זעמם של העותומנים.
 
יעקב גורן משווה את פעילותו של המשרד הארצישראלי למרכז השקעות של מדינה מתפתחת, אך המשרד לא הגביל עצמו לנושאי התיישבות וכלכלה. רופין האמין שתפקידו לבנות תשתית לבית לאומי, וכל בית זקוק כידוע לבית משפט. השירותים המשפטיים שסיפקה האימפריה העותומאנית היו עלובים ומסובכים בכל הנוגע לבעלי אזרחות זרה.
 
ביוזמתו הוקם, כחצי שנה לאחר עלייתו, מוסד לבוררות מוסכמת בין יהודים לבין עצמם שנקרא "בית משפט השלום העברי".
שמות המייסדים שהתאספו בביתו של מנחם שיינקין הם כמפת הרחובות במרכז תל אביב: רופין, טהון, ד"ר חיסין, מ' שטיין, ח' אמזלג, בצלאל יפה, לודויפול, וא' לב.
 
המשרד הארצישראלי בראשותו היה מעורב כבר בשלבים הראשונים של ההתארגנויות הבטחוניות ביישוב על ידי תמיכה בארגון "בר גיורא" שקדם לארגון "השומר", וב"קבוצה היפואית" שקדמה לארגון ההגנה .  קריאה בביוגרפיות של דב הוז ואליהו גולומב ממקימי ארגון ההגנה מלמדת על הקשר ההדוק ביניהם.

אמונתו הפנימית העמוקה כי הציונות היא התחדשות לאומית של ממש, הביאה לתמיכתו בהסתדרות המורים במה שמכונה "קרב הלשון". רופין שלא הצליח לשלוט בשפה העברית, התנגד לדוברי הגרמנית שביקשו כי שפת הלימוד במוסדות החינוך הנתמכים בידי יהדות גרמניה תהיה השפה הגרמנית.
מלחמת העולם הראשונה טרפה את כל הקלפים. לא היה מי שיקנה את בתי החורף על שפת הכנרת, הקשר עם המשקיעים נותק והיישוב היה בסכנה קיומית.
 
אחמד ג'מאל פאשה ששלט בארץ ישראל ובסוריה, היה ממנהיגי מהפכת התורכים הצעירים ומונה לאחד משלושת השליטים (הטריאומווירט). פאשה היה מושל אכזרי שנרצח בשנת 1922 על ידי מתנקשים ארמנים בשל אחריותו לשואת עמם. יחסו ליישוב היהודי לא היה חד משמעי: מצד אחד היו לו חברים קרובים יהודים כאלברט ענתבי חברו לספסל הלימודים שסייע לרופין ברכישת קרקעות. הוא העריך את כישורי היהודים וידע לרתום אותם לקידום מטרותיו. המהנדס וילבושביץ (אחיה של מניה שוחט) עבד בשירותו והוא גם התייעץ עם האגרונום אהרן אהרונסון לימים מייסד מחתרת נילי. בציונות ראה איום ועל כן גירש את מנהיגים כדוד בן גוריון ויצחק בן צבי. תפקידו המרכזי של רופין בקידום היישוב בארץ היה לצנינים בעיניו, ורק בשל קשריו של רופין עם בעלי הברית הגרמניים נאלץ להמתין כשנתיים עד שהצליח לגרש גם אותו.
 
"כשמסתכלים מן הצד על הדו קרב ג'מאל - רופין, נראה כי לא ג'מאל היה האיש שניצח בו: חפצו העיקרי, הרס פעילות המשרד הארץ ישראלי, לא עלה בידו. ואילו רופין, בסיום הג'נטלמני כביכול של הדו קרב, סיכל את עיקר מטרתו של ג'מאל: בכך שלא גורש מהארץ אלא עזב מרצונו, לא יכול הלה למנוע את המשך ישיבתו בקושטא". (גורן עמ' 279).
 
טרם גירושו הצליח רופין להיערך לרעב הכבד ולמחסור בארץ בכך שארגן, יחד עם אחרים, מגבית הצלה מיהIדי ארצות הברית שתרמו כמיליון דולר – סכום עתק באותם ימים. רופין פנה לשר האוצר הטורקי, ג'וואד פשה, בבקשה להפוך את מטבעות הזהב הזרות (דמי הסיוע של יהודי ארה"ב) למטבעות זהב טורקיות. שר האוצר שהשתייך לכת הדונמה החשאית (הערה מספר 1) היה מוכן לעזור בסתר ליישוב היהודי בארץ ואפשר את ההמרה באופן שהנזק היה מינימאלי.
 
רופין הוורקוהוליק החל, לאחר שהסדיר את נושא המטבעות, להשתעמם בקושטא. בארץ מילא את מקומו בנאמנות סגנו יעקב טהון והוא כתב ביומנו: "החיים בקושטא חד גוניים והימים חולפים ללא עבודה מועילה... עבודה עבורי היא הטיה מודעת מפיזור, עיסוק מרוכז ומתמשך בנושא מסוים... קריאת ספר טוב גורמת לי תענוג, אבל לא סיפוק בעבודה. אולי זו פתטיות, ואולי זה גם כוח יוצר פנימי חזק התובע פעילות חיצונית חזקה". (גורן עמ' 302).
העיסוק בחלפנות המטבעות התורכי ריתק אותו והוא החליט "לעשות לביתו". רופין קיבל ערבות להלוואה מבית העסק של אחותו מרתה בברלין ובמניפולציות שונות הצליח לצבור הון שהפך אותו לאדם אמיד, ולמי שאינו תלוי עוד במשכורת מהקופה הציבורית.
.
הקשר עם הארץ נותק לאחר שהכוחות הבריטיים התקדמו במסע הכיבוש והגיעו עד לתל אביב. רופין השתמש ביתרת ההון של יהודי ארצות הברית כדי לסיים רכישה של אדמות בכרמל מגרמנים עמם ניהל בעבר משא ומתן. המוכרים היו במצוקת המזומנים ורופין הצליח לרכוש את הקרקעות במחיר מוזל.
רופין, כמו יקה טיפוסי, היה קשור לגרמניה ולנופיה בקשר נפשי עמוק. אך רק לאחר שבילה בגלות קושטא גילה עד כמה נקשר למפעל חייו ולאנשים עמם עבד בארץ ישראל. לאחר סיום הכיבוש הבריטי ביקש לחזור מיד ליפו אך בשל היותו נתין גרמני סרבו הבריטים לאשר את כניסתו לארץ. שנה וחצי נמשכו המאמצים להסדיר את שובו ארצה, ומיד לאחר חזרתו שב לפעילות וביצע את רכישת שני הגושים הגדולים של קרקעות עמק יזרעאל.
 
המחלוקות הפוליטיות בארץ היו סוערות ורוויות יצרים משחר ימי הציונות. רופין, הייקה האדיב והענייני הצליח לעבוד בשיתוף פעולה עם שורה ארוכה של אישים ותנועות שהיחסים ביניהם היו קשים ועוינים. כשניסה שנים מאוחר יותר לפרוש מפעילות ביקשו כל תנועות הפועלים שייצג אותן בהסתדרות העובדים אף שלא היה חבר בה. הוא הסתדר עם אישים כוויצמן, אוסישקין, אהרונסון ואיזנברג מאנשי העלייה הראשונה, אלברט ענתבי שסייע ברכישת הקרקעות מול התורכים ומי לא. אך במציאות כה סוערת ומקוטבת קשה לרצות את כולם. המתח עם הציבור האזרחי החל עוד בימים שפיטר את האגרונום ברמן, חברו הטוב של אהרונסון בחוות כנרת. אנשי הימין לא סלחו לו על חלקו בחיזוק תנועות הפועלים באופן שזכו להגמוניה ביישוב..
 
"דואר היום" העיתון שייצג את הציבור האזרחי וחוגי הימין בעריכת איתמר בן אבי, החל בחודש אוקטובר של שנת 1923 בסדרת מאמרים הקושרת את התעשרותו של רופין בקושטא למעילה בכספי הסיוע שהעניקה יהדות ארצות הברית. הם גם האשימו אותו באחריות למחדלים שונים בניהול רכישת הקרקעות. ההיסטוריון יעקב גורן שנכנס לעובי הקורה בסוגיה זו מציין כי הדברים היו שקריים, וכי העיתונאי יששכר דב בר דרורא שכתב את המאמרים, היה איש הימין הקיצוני שראה במתנגדיו בולשביקים מסוכנים.
 
גורן על כותב המאמרים: "הוא ידע אפוא את כל האמת: ידע כי בכוח תושייתו הצליח רופין להעביר את הסיוע לארץ במלוא ערכו הכספי (פי שניים ויותר מערכו לו הועברו הכספים ארצה בדרך הרגילה - והבדל זה הוא שהציל את היישוב מרעב!). וכי באותה עת הצליח רופין גם לעשות לביתו. אך כבקי בעסקי בנקאות, גם ידע שרופין לא יוכל לפרוש לעיני הציבור את האמת. היה זה אפוא שקר זדוני ומחושב היטב". (גורן עמ' 376).
 
גורן מסיק כי שורש העימות נבע מהעימותים רוויי היצרים על היחס לסיפור מחתרת נילי וכן המחלוקת ביהדות ארצות הברית בין תומכי ברנדייס וליפסקי. הצד שיוצג על ידי "דואר היום" בחר ברופין כקורבן בגין קשריו לכאורה עם הצד השני. ניסיונו של רופין למצוא את ישועתו מול ההשמצות בבית המשפט נתקל בבעיה, מאחר שהביקורת נגעה בנושאי העברות כספים ורכישת קרקעות שנעשו מתחת לרדאר של השלטונות, ובתנועה הציונית לא ראו בעין יפה את פריסת העובדות בפומבי.
 
"דואר היום" סירב להפסיק את התקפותיו אבל נאלץ לפרסם את מכתבו של סמילנסקי איש העלייה הראשונה, סופר ופובליציסט שידע היטב את העובדות והשתייך לאותו מיליה של בעלי העיתון:
 
"מה פעל הד"ר רופין?: הוא הצילנו מרעב ומחרב...צדקה עשה אלוהים לעמו ישראל..לולא רופין היינו בכל רע'. הדברים קשורים עם העלילות על כל היישוב שדר' רופין עשה הרבה לבטלו על ידי השפעתו על המפקדים הגרמנים. במקום השני צדקה עשה ג'מאל פאשה ליישוב, שהגלה את רופין לקושטא. לולא זאת היינו גוועים כאן ברעב כבעיר הנתונה במצור'... לולא השפעתו הגדולה בקושטא על הציר הגרמני, לא הייתה נשארת כאן אבן על אבן'. הדברים קשורים עם המאורעות הקשים שבאו אחרי חודש מעשי הריגול, העינויים הקשים בזיכרון יעקב, תפיסת מאות אנשים לבתי האסורים. העינויים של השומרים והמוכתרים. ההתעללות הגסה בראשי המושבות. כל זאת העבירנו על דעתנו וחשבנו: בא הקץ הנורא.. ובעוד זמן קצר הגיעה הידיעה מדר' רופין ובה נאמר: 'נעשו כל הצעדים להציל את היישוב מכיליון. התבשרו, ישועות ונחמות מתרחשות בעולם העברי. ימי הגאולה ממשמשים ובאים. יש דואגים לנו. לא כלתה התקווה'. דברי הנחמה האלה הפיחו בנו רוח חדשה. ואמנם פתאום נשתנה יחס הממשלה. החרב שהייתה תלויה על צווארו הוסרה הרדיפות במושבות נפסקו והשומרים והמוכתרים ועסקנים רבים שעמדו למשפט צבאי קשה – שוחררו".
(גורן עמ' 384-385)

הנושא הסתיים בכל ענות חלושה לאחר שאיתמר בן אבי התפטר מעריכת העיתון שאיבד את מעמדו בציבור.
בסתיו של שנת 1931 הצליח רופין סוף סוף לפרוש מעיסוקיו הפוליטיים לאחר שנים של עשייה ציבורית. רופין שלא היה חבר מפלגה ונעדר זיהוי פוליטי ברור - היה מקובל על כל הגושים. ברודצקי (על קרוי רחוב ברמת אביב) סירב לכהן בהנהלה אם רופין לא יצורף כי לטענתו ההרכב היה שמלאני מדי. גם תנועות הפועלים וגם הציונים הכלליים דרשו מדי פעם את שיבוצו כדי ליצור איזון פוליטי.
 
בשנת 1925 נחנכה האוניברסיטה העברית ורופין נתמנה למרצה מבוקש בתחום הסוציולוגיה. הוא ביקש לחזור למחקר האקדמי ולהוסיף את לימודי הפסיכולוגיה לתחומי העניין המגוונים שלו. הוא כתב ספרים ועסק במחקרים סוציולוגיים וסטטיסטיים העוסקים בעיקר בעם היהודי. כמו כן ביצע בדיקות כלכליות עבור משקיעי חו"ל.
 
באותם ימים עסק בתחום אנתרופולוגי מחקרי שנחשב בזמנו לעיסוק לגיטימי אך במבט לאחור, לאחר זוועת תורת הגזע של הנאצים, קיבל ממדים לא ראויים. רופין ניסה להבין את מאפייני הגזע היהודי על עדותיו ועסק בסימני היכר חיצוניים כצבע, שיער, מידות הגולגולת וכיוצא בהם. הוא לא בחל בעיסוק פיזי במדידות.
 
בדוקטורט של איתן בלום מאוניברסיטת תל אביב "ארתור רופין וייצור התרבות העברית המודרנית” בונה המחבר תיאוריה המקשרת בין ביטויים גזעניים דרווינסטיים מכתביו של רופין להקשרים נרחבים במיוחד, על פיהם רופין עיצב באופן בלעדי כמעט את המודל התרבותי של תנועת הפועלים שזכתה להגמוניה ביישוב - מודל הבנוי על גזענות נגד מזרחיים וערבים. בלום למעשה טוען כי על פי מודל זה נבנה הנרטיב הציוני.

עבודת הדוקטורט המפורטת הועלתה לרשת האינטרנט וניתן להתרשם מעבודתו באופן בלתי אמצעי: http://www.tau.ac.il/tarbut/tezot/bloom/EtanBloom-PhD-ArthurRuppin.pdf
(הערה 2) .

הרגיעה היחסית הסתיימה מהר מהצפוי ורופין חזר לפעילות במלוא המרץ עם תחילתה של העלייה החמישית שהחלה עוד לפני עליית היטלר לשלטון. ויצמן היה עסוק באיסוף כספים למימון קליטת זרם העולים האדיר, ואילו רופין היה עסוק מעל לראשו בארגון קליטת העולים מגרמניה.
יומנו של רופין מלא בדברי ערגה לאהבה הרומנטית הגדולה. הוא גזר על עצמו פרישות מינית עד ליום נישואין ועמד בנדרו עד הגיעו לגיל שלושים. הוא ראה בפתרון של הליכה לזונה ביזוי וניצול של נשים שלא היה מוכן לתת להם יד.

בגיל שלושים פגש בעת טיול בגן החיות של ברלין Tiergarten  נערה חביבה מפשוטות העם שהארוס שלה נסע למרחקים. הוא מספר ביומנו כיצד נוצר ביניהם רומן משמח בו איבד את בתוליו. לאחר זמן פרשה לכפר והקשר ביניהם נותק.
 
ארתור שהשיב את כבודם האבוד של הוריו בעיני המשפחה המורחבת בילה רבות עם בני ובנות דודותיו. שולמית (זלמה לווק) הייתה בת דודתו מצד אמו אך הם גרו במרחק ולא הכירו בילדותם.
גם היא, כארתור, הייתה שונה מבני המשפחה בהתייחסותה לעולם הסובב אותה. היא הייתה בת טובים שזכתה לחינוך מצוין והייתה לה נדוניה יפה, אך בניגוד למצופה בחרה ללמוד מקצוע בקונסרבטוריון למוסיקה. שולמית בחרה ללמוד הוראת הזמרה האומנותית. צעדה היה חריג מאחר שנשים לא פנו להשכלה גבוהה, ובוודאי לא ללמוד מקצוע, כי ציפו שלאחר נישואיהן תהיינה לעקרות בית.
שני הצעירים המבריקים ובעלי הייחודיות הרבו לשוחח אך רופין שמר על מרחק כי האמין, כמו כל בני המשפחה, ששולמית מיועדת לבן הדוד לודוויג דנציגר. שולמית שהייתה מבוגרת מארתור בשלוש שנים ניסתה לרמוז כי אין כל מחויבות בקשריה עם דנציגר, אך רופין התעלם. בתור פמיניסטית בתקופה שעוד לא קראו לזה כך, סברה כי אינה צריכה לחכות לגבר, וכתבה לו בצורה מפורשת שהיא אוהבת אותו ולא את בן הדוד, ולא תחדל מלקוות שתזכה בסופו של דבר באהבתו.
 
"רופין נמצא בדילמה קשה. בעיניו היו קשריו עם זלמה פרי רעות עמוקה, אך לא למעלה מזה. הרגשות שחש כלפיה לא נראו לו כאהבת אמת - הבסיס היחיד לדידו לנישואים מאושרים. טוב היה לו בחברתה, והיא ידעה לשתף עצמה בכל הבעיות המטרידות אותו. בתקופה שבה הבשילה ידידותם נאבק על הכרתו הציונית ועל המשך דרכו בחיים, ולא היו אלה בעיות קלות. ביומנו כתב 'לדאבוני, עדיין כנראה מחבבת אותי אף כי כלפי חוץ מנהגנו זה עם זה תקינים לגמרי. אני לכשעצמי, אף כי לבי אינו מתחמם לעברה, למדתי להעריכה יותר ויותר. היא באמת נערה נבונה מאוד, טובה ובעלת לב רגיש'". (גורן עמ' 129).
"זלמה אוהבת אותי ואין ביכולתי להשיב לה כגמולה, לא יכול לראות בה יותר מעלמה נבונה וידידה טובה. שמא מוטב שאפסיק בתואנה כלשהי את הקשרים שכה התחבבו עלי? דומה כי בכך אכאיב לה עור יותר, שגם היא בודדה כאן. באמת נוגע ללב כיצד היא דואגת לי, שותפה בענייני. ואילו מצבי, כשאני נמצא לבדי עמה בטיולים ביער, יותר ממחריד. אבל זה דומה לאיבוד לרעת מצדי, אילו אני בן ה - 29 הייתי מנסה לראות ביחסי אליה, הגדולה ממני בשלוש שנים, משהו שאין בו, והייתי קושר את גורלי אליה. אחרי כמה שנים היינו שנינו מתענים על הכבלים הבלתי נסבלים". (גורן עמ' 132). אך הזמן עשה את שלו, הידידות הייתה לקשר נפשי עמוק, והם נישאו ועלו ארצה.
 
שולמית לא הייתה לעקרת בית אלא הקימה קונסרבטוריון ושכנעה מוזיקאים לעלות ארצה ולכהן כמורים. בית ספר שכן בעיר קטנה, בת ארבעים אלף תושבים, שרק כרבע מהם יהודים, עם ביוב מקרטע ומערבת חשמל בעייתית. למרות תנאי פתיחה קשים אלה זכה בית הספר להצלחה.
 
שולמית ילדה את בתה רות כשהייתה בת 33 ובני הזוג ידעו אושר רב עם בתם הקטנה ותחושת השליחות של פעילותם. דומה שרופין מצא את האהבה הגדולה שחיפש ואז ארעה הטרגדיה. שולמית הרתה שנית הלידה הסתבכה והולד ואם נפטרו. ארתור היה שבור לב. הוא ידע כי לא ימצא ביפו אישה שתטפל כראוי בבתו, ובשל התפקיד הלאומי החשוב שמילא, ושגזל את כל זמנו לא יוכל לגדלה בכוחות עצמו. אחותה הרווקה של שולמית גידלה את הילדה בגרמניה עד ששתיהן עלו ארצה יחד, והבת הצטרפה לאביה. רות פלד לבית רופין הייתה לרופאת ילדים שעבדה במרפאה בשכונת התקווה, וכאביה גם היא, הייתה חדורה בתחושת שליחות. רחוב בשכונת גני צהלה נקרא על שמה.
אביו של מרדכי בן הלל הכהן היה   ה"אב הקדמון" של משפחות ראשוני היישוב: קשר הדם מוביל לאמו של יצחק רבין, למשפחת יפה, לעוזי נרקיס, למשפחת פבזנר החיפאית, למשפחתו של אחד העם, ידלין ועוד. בן הלל היה איש עסקים מצליח ממייסדי בית החרושת עתיד (לימים שמן), איש ציבור ממקימי ומנהיגי תל אביב וסופר מחונן. רופין האלמן שמכורח הנסיבות נותר בודד ורחוק מבתו היחידה, אהב לבלות בביתו של בן הלל ולשחק עמו שחמט. כרבים מבני העילית המשכילית של יהדות רוסיה, הייתה משפחתו של בן הילל בת בית בכמה תרבויות והוא ובני ביתו שלטו היטב בשפה הגרמנית, דבר שהקל על הקשר. בנו של בן הלל, דוד הכהן כיהן שנים רבות כחבר כנסת ונינו הוא עמוס ידלין שכיהן כראש אמ"ן.
 
והייתה שם הב ת היפיפייה חנה שניהלה את עסקי אביה. היא הייתה צעירה ממנו  ב-16 שנה ורופין התייחס אליה כאל ילדה. הם שוחחו ביניהם בגרמנית בגוף שלישי המרמז על ריחוק. פער הגילאים ביניהם נטשטש כאשר חנה ניהלה בבגרות ובמיומנות את עסקי אביה בימי המשבר הקשים של מלחמת העולם הראשונה. רופין נאלץ להישאר בירושלים והם החלו להתכתב. מכתבים אינפורמטיביים בעיקרם, כי ההתכתבות האישית הייתה מקור המידע הראשי בימים של עיתונות מצונזרת של ימי מלחמה. לאט לאט הפכו מכתביהם לאישיים יותר ויותר, מגוף שלישי עברו בלי משים לגוף שני ישיר המעיד על קרבה.
כשנחתה על רופין גזרת הגירוש של ג'מאל פשה, והייתה סכנה כי קשר המכתבים ינותק, הבינו השניים כי הקשר ביניהם עבר מזמן את שלב הידידות. רופין נסע לקושטא וחנה הצטרפה אליו מאוחר יותר כשהיא עושה את הדרך הארוכה מחופשת לאחות רחמנייה, אישה יחידה בקרון של חיילים תורכים. הם נישאו בקושטא. גם עם חנה חזר על עצמו הסיפור של רופין המתלבט ויודע שאין זו האהבה הרומנטית הגדולה לה ייחל כל חייו, אך היו להם כעשרים שנות חיים של נישואין מאושרים ושלושה ילדים. כשרופין נפטר הייתה חנה בת ה48 עדיין אישה יפה אך היא לא נישאה שנית ונשארה באלמנותה.
 
"חיי המשפחה עלו יפה לפי דברים שרשם ביומנו, כמעט אפשר לומר: יפה יותר ממה שציפה. זו לו הפעם השנייה שבא בקשרי נישואין שלא לפי הנחיות שקבע לעצמו, או המקובלות עליו. נישואיו הראשונים עם זלמה היו עם אישה בוגרת ממנו, אולי לא בגיל בלבד. ימים רבים הרי לא היה בטוח - כמדען היה הספק אורחו הקבוע - שהוא אוהבה באמת; רק על ערש מותה ידע, מה גדולה היתה האהבה ששרתה ביניהם... גם לנישואיו השניים, עם חנה, לא הוא כיוון את דרכו. אף הפעם לא בטח ברגשותיו כלפיה, שמא אינם אותה אהבה עזה שלא חדל לחלום עליה. וחנה, היא שידעה לשכנעו כי לשווא חשש. רק לימים הצליחה בכך. כתב: 'את חנה שאת כל נשמתה השקיעה באהבתה אלי, ושאני עוררתי אהבה זו, אסור לי לאמלל'". (גורן עמ' 332).
ביום הראשון של שנת 1943 קם רופין בן ה-67 כמנהגו לעבוד בגינה ולאחר זמן קצר תקף אותו שבץ ממנו לא החלים .

ההיסטוריון דן גלעדי כתב על רופין כי "הוא הצטיין במזיגה נדירה של חוש מעשי ושל שאר רוח וראייה למרחוק, והייתה לו תחושה נכונה לעודד את היוזמות והדרכים, שהוכיחו עצמן ברבות הימים. בזכות תכונות אלה ואף בזכות שיתוף הפעולה, שזכה לו מכל הגורמים שבא אתם במגע, הצליח להניח את היסוד להתיישבות לאומית רחבת ממדים". (העלייה השנייה עמ' 18).
  
פרופ' שילה מצטטת את אמרותיו של רופין שנכתבו בראשית ימיו אך השפיעו על מסלול חייו:
"'סיכוי זה של חיים ללא תהילה - יש בו משום ביעות. בעניין זה דעתי כדעתו של קיקרו. כל עמלי ושאיפותיי אין להם אלא תכלית אחת - מוניטין בדורות הבאים'... 'אדם בלא אידיאלים הריהו כצמח כלא תפרחת. אדם שהגיעה שעתו להיפנות לעולמו ועדיין לא עשה כלום לטובת הכלל, הריהו כאילן סרק שאינו נותן פירות' . (העלייה השנייה עמ' 44)

1876 - 1943