"רחובות הם כמו קמטים וחריצים בפני איש, המספרים את חייו.
שמות רחובות אינם רק ציוני דרך במפת העיר, הם גם כרטיס - הביקור שלה, מכריזים על ימיה הראשונים, על אישיה ועל אגדותיה”.
 (שלמה שבא, עיר קמה)

רבי 
רבי יהודה הנשיא 
135 - 217 על פי הערכה

ההיסטוריה שלנו עשירה בגאונים, חכמי הלכה ורבנים, אך "רבי" יש רק אחד - והוא רבי יהודה הנשיא.
מימרה תלמודית קובעת: "מימות משה ועד רבי, לא מצינו תורה וגדילה במקום אחד(בבלי, גיטין נט ע"א(. חז"ל כרכו את זכרו של רבי יהודה הנשיא עם זכרו של משה רבנו, מאחר ששני אישים אלה העניקו לעם היהודי את שני ספרי היסוד של הווייתו הרוחנית: התורה שניתנה למשה במעמד הר סיני, והמשנה שנחתמה על ידי רבי יהודה הנשיא.
 
רבי יהודה הנשיא היה מהמנהיגים הנערצים ביותר שקמו לעם ישראל: "חכמים העמידו אותו בשורה אחת עם גדולי המושיעים שקמו לעם, כמו דניאל וחבריו, שמעון הצדיק, מתתיהו החשמונאי ובניו, מרדכי ואסתר" (בבלי, מגילה יא ע"א). אופנהיימר, שם, עמ' 137.
 
בימי כהונת רבי שררו בארץ ישראל שגשוג ושלווה. רדיפות הרומאים והגזרות שנגזרו אחרי כישלון מרד בר כוכבא פסקו. קשריו האישיים החמים של רבי עם הצמרת הרומית, התקנות שהתקין והתאמת החוקים למצב הקשה - סייעו לשיפור המצב הכלכלי. רבי איחד את החברה היהודית השסועה תחת הנהגתו בכך שהשכיל לקרב את החוגים העירוניים העשירים בעלי האוריינטציה ההלניסטית מצד אחד, ואת עמי הארצות והעניים מן הצד האחר. אולם מפעלו הגדול אשר בזכותו נחרת בתודעת הדורות, היה חתימת המשנה שתהא הבסיס לתלמוד הירושלמי ולתלמוד הבבלי.
 
"רבי נמנה עם האישים הספורים בתולדות ישראל שזכו לתואר 'קדוש', שהוא בעצם תוארו של האל - הקדוש ברוך הוא - הבא לציין את אצילותו של אדם, כליל השלמות והטוהר, חף מענייני חולין ובעיקר מקורב לאלוהים...התלמוד הירושלמי מייחס תואר זה לצניעותו המופלגת של רבי יהודה הנשיא 'ולמה נקרא שמו רבינו הקדוש, שלא הביט במילתו מימיו' (מגילה פא, עב ע"ב, טור 754 ומקבילות), 


הנסיך לבית גמליאל

רבי יהודה הנשיא היה בן לשושלת מנהיגים: אביו, רבן שמעון בן גמליאל, שימש לאחר כישלון מרד בר כוכבא כראש בית הוועד (לימים ייקרא סנהדרין). סבו, רבן גמליאל דיבנה, עמד בראש בית הוועד בחלק מהתקופה שבה ישבה הנהגת העם ביבנה. בכתובים ייחסו בית זה להלל הזקן ואף לבית דוד. פרופ' אופנהיימר קובע כי לייחוס לבית דוד אין בסיס היסטורי, וכל מטרתו הייתה לקבע את מעמדו של 
עתיקות בציפורי
רבי כמעין מלך ואפילו משיח.
 
האב - רבן שמעון בן גמליאל נרדף בימי ילדותו של רבי על ידי השלטונות הרומיים עקב מעורבותו במרד בר כוכבא, ונבצר ממנו לתפוס את מקומו הראוי בראש הנהגת העם במרכז החדש באושה שבגליל. גם כאשר הגיע בסופו של דבר לאושה, היה עליו להיאבק על מקומו כמנהיג מול חכמים מרכזיים כרבי נתן וכרבי מאיר, שהשתלטו בינתיים על מוסדות ההנהגה. הדברים משתקפים בהכשרתו של רבי יהודה הנשיא, שלא למד בבית אביו, כמקובל בשושלת זו, אלא בבתי המדרש של חכמים חשובים שונים, בני הדור כרבי מאיר, רבי אלעזר בן שמוע ורבי שמעון בר יוחאי. באופן זה ספג רבי יהודה הנשיא מתורתן של אסכולות שונות בהלכה, הכירן ולמד להעריכן. הכשרתו ההלכתית המגוונת וחשיפתו למגמות שונות לימדו אותו להתייחס בכבוד לדעות שונות משלו, וסייעו בכך למוכנותו למשימה של חתימת המשנה.
 
בצד יתרונות החינוך המגוון אצל מורים שונים נמצאו גם חסרונות. גם בתלמוד הירושלמי וגם בבבלי מסופר על חוויותיו ותסכוליו מכך שהתלמידים הוותיקים של הרבנים מנעו ממנו גישה ישירה לרב.
 
"אמר רבי: כשהלכתי ללמוד תורה אצל רבי אלעזר בן שמוע, חברו עלי תלמידיו כתרנגולים של בית בוקיא. ולא הניחוני ללמוד אלא דבר אחד במשנתינו" (בבלי, יבמות פד ע"א). כלומר, שעה שביקש רבי ללמוד תורה אצל רבי אלעזר בן שמוע, חברו עליו תלמידיו - לפי דימויו של רבי עצמו - כמו תרנגולים של משפחת בוקיא, שהיו ידועים בתוקפנותם כלפי כל תרנגול זר, ולא הניחו לרבי ללמוד הימנו אלא הלכה אחת מהמשנה הנידונה. מסתבר אפוא ששכרו של רבי מלימודו אצל מספר חכמים יצא בהפסדו, בכך שתלמידיו המובהקים של חכם זה או אחר לא הניחו לו להצטרף למעגלם הפנימי". (אופנהיימר, שם, עמ' 20). ההלכה היחידה שאותה הצליח רבי ללמוד מבן שמוע היא התשובה לשאלה מה דינו של אנדורגוניס שנדון לסקילה, והתשובה היא שאנדורוגוניס נסקל באבנים כזכר ולא כנקבה. "אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כזכר" (יבם' פד ע"א). מאיר, שם, עמ' 44.
 
קשה כשאול קנאה
היחסים עם רבי אלעזר בן יוחאי

 
רבי ריכז בידיו, במהלך חייו, עוצמה חסרת תקדים: הוא כיהן כראש הוועד ושימש פוסק ההלכה הבכיר ביותר, כיהן כנשיא/מנהיג והיה האיש העשיר ביותר בימיו. ננסה לדמיין מצב שבו ראש הממשלה הוא גם הרב הראשי (היחיד), נשיא בית המשפט העליון וכמו כן עשיר מכל הטייקונים החיים בימיו גם יחד. מסתבר כי נפש האדם מורכבת מאין כמוה: רבי, שאחז בעוצמה כה רבה, היה עסוק משחר נעוריו בעימות עם נער אחר שגבר עליו בוויכוחים הלכתיים - הכוונה לאלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי הידוע. אביו של רבי, רבן שמעון בן גמליאל, שם לבו לכך כי בנו מקדיר את פניו כל אימת שאלעזר נכנס אל בית הוועד. הוא ניחם את בנו ואמר לו כי אלעזר גובר עליו כי אביו של אלעזר (רבי שמעון בר יוחאי) היה אריה, ואילו הוא - האב רבן גמליאל, הוא רק שועל. שני הנערים אמנם אריות כהגדרתו, אך אלעזר גובר עליו בזכות אביו האריה ונחיתותו של יהודה נובעת מנחיתות אביו.
 
ספק אם נחמה זו הועילה, מאחר ש"תסביך" רבי אלעזר ליווה את רבי כל ימיו. גם מותו של רבי אלעזר 
לא ריפא את הפצע ואת רגשי הנחיתות, ובתלמוד מפורטת מסכת ההשפלות שהעבירה אלמנתו של אלעזר את רבי כאשר ביקש לשאתה לאישה.
 
אלמנת רבי אלעזר דחתה יותר מפעם אחת את בקשתו להינשא לו, בטיעון כי מי ששימשה "קודש" לא תרד ברמה ותשמש "חול". המקבילה במדרש ובתלמוד הבבלי מוסרת שהאלמנה אמרה לרבי כי: "מעלים בקודש ולא מורידים".
 
ייתכן כי רבי מצא מזור לנפשו כאשר העניק סמיכה לרבנות לבנו ההולל וחסר הידע בתורה של יריבו. אלעזר בן שמעון אולי גבר עליו בחוכמה ובצדיקות, אך רבי הצליח יותר ממנו בחינוך בניו ובבניית עוצמה שבזכותה הצליח במקום שבו נכשל אלעזר, והציל את בנו.
 
בתלמוד הבבלי מסופר שרבי נזדמן לעיר שבה חי אלעזר בן שמעון המנוח, ושאל את הנוכחים: "האם יש בן לאותו צדיק?". אמרו לו: "יש לו בן וכל זונה שמקבלת אתנן של שתי מטבעות שוכרת אותו בשכר של שמונה מטבעות". רבי קימץ בהענקת סמיכות לרבנות, ומנע אותה מרבנים גדולים בתורה שלא חלקו לו את הכבוד המגיע לו לדעתו. דווקא במקרה זה העניק רבי, בפרץ מפתיע של נדיבות ורוחב יד, סמיכה לבנו ההולל של רבי אלעזר. לאחר שנות לימוד הבן הגיע לישיבה של רבי ששמע את קולו ואמר: "קול זה דומה לקולו של רבי אלעזר בן שמעון. אמרו לו: 'בנו הוא'. קרא עליו פרי צדיק - עץ החיים". (אופנהיימר, שם, עמ' 126-125).
 
להלן הטקסט למי שמבקש לקרוא את פרקי הטלנובלה בארמית: "איקלע רבי לאתריה דרבי אלעזר ברבי שמעון, אמר להם: יש לו בן לאותו צדיקי - אמרו לו: יש לו בן, וכל זונה שנשכרת בשנים, שוכרתו בשמנה. אתייה, אסמכיה ברבי, ואשלמיה לרבי שמעון בן איסי בן לקוניא אחוה דאמיה. ...עזובה דא. כי גדל אתא יתיב במתיבתא דרבי, שמעיה לקליה, אמר: הא קלא דמי לקליה דרבי אלעזר ברבי שמעון. אמרו ליה: בריה הוא" (בבלי, בבא מציעא פה ע"א)". אופנהיימר, שם, עמ' 126.
 

ימי רבי
 

על פי מסורת מדרשית נולד רבי יהודה ביום פטירתו של רבי עקיבא: "יום שמת רבי עקיבה נולד רבינו וקראו עליו 'וזרח השמש ובא השמש'". מאיר, שם, עמ' 25.
רבי עקיבא נמנה עם עשרת הרוגי המלכות שנרצחו בימי גזרות השמד שהטילו הרומאים לאחר כישלון מרד בר כוכבא, ונטען כי יום הולדתו של רבי יהודה הנשיא (ככל הנראה בשנת 135 לספירה) חל ביום מותו של רבי עקיבא. זה אפשרי מבחינה כרונולוגית, אך ספק אם אירע באותו יום עצמו. סביר להניח כי המקורות הדגישו את הקשר בין מות המנהיג ולידתו של המנהיג הבא, ללמדנו שאין עם ישראל נותר יתום מהנהגה, ולו ליום אחד. 
היסטוריונים אוהבים לדוש בשאלה מי או מה מנווט את מהלכה של ההיסטוריה. האם אלו מנהיגים בעלי עוצמה יוצאת דופן או נסיבות התקופה? האמת שלשאלות מסוג זה אין תשובות חד-משמעיות, אולם לגבי רבי יהודה הנשיא אפשר לומר בוודאות כי קורץ מהחומר של מנהיגים שהטו בכוח אישיותם את גורל העם. רבי פעל בתקופה הרת גורל והטביע את חותמו על התרבות והדת היהודית לדורי דורות.
 
היו אלה ימים של שבר גדול ואובדן דרך: העם היהודי איבד את בית מקדשו ורבים מבניו שהיו עובדי אדמה גלו מאדמתם. כישלון מרד בר כוכבא הוסיף לתחושת החורבן והייאוש.
 
נוצר צורך במהפכה של ממש בגישה לעבודת האל: רבן יוחנן בן זכאי שנמלט מלוחמי המרד שבירושלים בארון מתים, הקים ברשות הרומאים מעין אוטונומיה ומרכז רוחני ביבנה. בן זכאי הוא אביו מולידו של המהפך הגדול - של המעבר מבית המקדש לבית המדרש ומהפולחן ללימוד התורה שהיה לערך המרכזי ביהדות. חשיבותם של הרבנים והחכמים גברה על זו של הכוהנים, כי בבית הכנסת רשאי כל אדם להתפלל ישירות לאלוהיו ללא צורך בתיווך כוהני.
 
בן זכאי הצליח לרכז סביבו תלמידים וחכמים רבים והקים ביבנה תחליף ראוי למרכז שחרב בירושלים: הוא פתח במבצע הכביר של מילוי החלל שנוצר עם חורבן בית המקדש באמצעות תקנות חדשות.
 
רבן גמליאל דיבנה, סבו של רבי יהודה הנשיא, המשיך בדרכו של בן זכאי ושינה מסורות דתיות מושרשות הנוגעות לחג הפסח ויום הכיפורים, שני ימי השיא של לוח השנה היהודי: בפסח החליף ליל הסדר הנחוג בחיק המשפחה, תוך הקדשת הערב לסיפור יציאת מצרים שנתגבש להגדה של פסח, את הטקס המרכזי של הקרבת קורבן בבית המקדש ואכילתו בחבורות. יום הכיפורים הפך מיום של הקרבת בעלי חיים ככפרת עוונות בבית המקדש, ליום של כפרה אישית באמצעות בקשת רחמים וסליחה של כל אדם ואדם מאלוהיו.
 
רבי יהודה הנשיא הרחיק לכת עוד יותר ברפורמות שלו ואף רחץ בפומבי ובאופן הפגנתי במעיינה של ציפורי ביום צום י"ז בתמוז (יום הבקעת חומות ירושלים על ידי טיטוס ותחילת ימי בין המצרים). רבי אפילו ביקש לבטל את צום תשעה באב אך חזר בו בשל ההתנגדות העזה.
 
פרופ' אופנהיימר מבהיר את פשר ההתנהלות הקיצונית הזאת: "אין ספק שרבי יהודה הנשיא הבין שימיו לא יוכלו להיחשב לימים של גאולה ושהנהגתו לא תיחשב להנהגה של מלך מבית דוד, אלא אם כן תתרחש אחת משתי האפשרויות: ייבנה בית המקדש או תפוג תודעת החורבן. מכלל הספרות התלמודית אין עדות ואף לא רמז לכך שרבי יהודה הנשיא הפנה בקשה לשלטונות הרומיים כדי שיאפשרו לבנות את בית המקדש השלישי בירושלים". אופנהיימר, שם, עמ' 188
 
 
"אלפיים שנות גלות" - האומנם?
המושג "אלפיים שנות גלות" השתרש בתודעתנו ואף מופיע בהמנון הלאומי "התקווה בת שנות אלפיים". התפיסה הרווחת רואה בכישלון המרד הגדול וחורבן הבית השני בשנת 70 לספירה את נקודת המעבר מעצמאות לגלות. מרד בר כוכבא, על פי תפיסה זו, הוא הסמן האחרון של מלחמת החורבן, ותקופת המשנה היא ראשיתה של תקופת הגלות. החוקר אופנהיימר מציג תזה שונה, על פיה מקורה של השקפה זו הוא באסכולות נוצריות שביקשו לכרוך את חורבן המקדש לגלות, ולהציגם כעונש מידי שמים ליהודים. הנצרות שנבנתה באותה עת נהנתה לטענתם מחסדי האל כי היא הממשיכה האמיתית של היהדות.
 
אופנהיימר קובע בספרו כי בחינה מדוקדקת של העדויות מלמדת כי אין קשר ישיר בין חורבן הבית לגלות: ארץ ישראל נשלטה על ידי מעצמות זרות במרבית ימי הבית השני, למעט תקופה קצרה של עצמאות בימי החשמונאים. יהודי ארץ ישראל חיו תחת שלטון רומא מכיבוש פומפיוס בשנת 63 לפני הספירה, ובמשך כ-250 השנה שחלפו מאז ועד נשיאותו של רבי יהודה הנשיא התחוללו בארץ שתי מלחמות בין היהודים לבין הרומאים: המרד הגדול בשנים 70-66 לספירה, שבסופו חרבה ירושלים ונשרף בית המקדש, ומרד בר כוכבא בשנים 135/6-132 שהתרחש לפני נשיאותו של רבי. עוד לפני חורבן הבית השני שהה חלק ניכר של עם ישראל בתפוצות, ויש הסוברים כי בתפוצה המצרית לבדה היו יותר יהודים מאשר בארץ ישראל.
 
המושג הגליה - טרנספר יזום על ידי השלטונות, היה נהוג בתקופת המקרא בימי ממלכות כאשור ובבל. הרומאים לא נהגו להגלות עמים מורדים אלא למכור רבים מהם לעבדים. לאחר כישלון מרד בר כוכבא נקטו הרומאים יד קשה כלפי היהודים עד כי ריבוי השבויים שנמכרו לעבדות גרם לכך שמחיר העבדים ירד בכל רחבי האימפריה הרומית, ובארץ ישראל אפשר היה לקנות עבד במחיר מנת מזון לסוס. נשים רבות הושבו בקובות של זונותאך לא היה טרנספר של אוכלוסין. דהיינו, הגלות היא תוצאה של הגירתם של מי שביקשו להיטיב את תנאיהם הכלכליים ואיכות חייהם בעיקר בעת המשברים הכלכליים שלאחר המרידות. המצב הכלכלי הקשה וחולשתה של האימפריה הרומית במאה השלישית, התנצרות הקיסר הרומי בשנת 312 לספירה וביטול מוסד הנשיאות בשנים 429-415, גררו גלי עזיבות של יהודים. היעד המרכזי של ה"יורדים" היה בעיקר לתפוצה היהודית הגדולה בבבל, שבתחומי האימפריה הפרתית שהסבירה פניה למהגרים.
 
ימיו של רבי נחשבו לתקופת הזוהר האחרונה של העם בארצו. בתקופת ביניים זו שבין אובדן והרס המקדש לבין ימי הגלות, עוצבה היהדות מחדש והונחו היסודות של חיזוק המשפחה, בית הכנסת, בית המדרש והערך העליון של לימוד התורה ששמרו על העם בשנות גלותו. רבי תרם בתבונתו להכנת העם לימי הגלות בכך שהשכיל לאחד את הפלגים השונים, ולבנות מערכת יחסים טובה עם רומא האלילית שאפשרה את פסק הזמן לשיקום והתאוששות. לאחר ימי כהונתו כמנהיג ככל הנראה בשנים 220-175 לספירה, החלה דעיכתו האיטית של היישוב, ומעברו של מרכז הכובד לגלות בבל עד לקץ היישוב בימי הכיבוש הערבי בשנת 640 לספירה.
 

הקיסר
 
בתלמוד הבבלי מסופר על קשריו של רבי עם קיסר רומי בשם אנטונינוס שהוא ככל הנראה הקיסר קרקלה ממלכי השושלת הסוורית. סופר כי הקיסר שירת את רבי כמו תלמיד את רבו: מאכיל ומשקה אותו, וכשרבי ביקש לעלות למיטתו לישון היה גוחן לפני המיטה ומציע את גבו כדרגש כפי שנהגו תלמידים ברבם. ברוח האגדה והגוזמה סופר על מנהרה שהובילה מרומא לביתו של רבי, כדי שייקל על הקיסר להיוועץ ברבי בכל עת שחפץ. בתלמוד הירושלמי אף מסופר שהקיסר התגייר. אופנהיימר, שם, עמ' 44.
 
האגדה קושרת בין שני האישים עוד מינקותם: רבי נולד בימי גזרות הרומאים שאסרו על היהודים למול את בניהם. רבן גמליאל מל את בנו חרף הגזרה וכשהדבר נודע להגמון הוא הלשין עליו לרשויות. האם ובנה נשלחו לקיסר ובדרך הם התארחו אצל אחת ממשפחות האצילים. המארחת ריחמה על אשת רבן גמליאל והחליפה את בנה הערל ברבי יהודה התינוק, כדי שתראה אותו לקיסר במקום את הבן הנימול.
 
כשהקיסר ראה שהתינוק אינו נימול, כעס על אנשיו, והם טענו להגנתם כי זהו נס שעשה האל ליהודים. הקיסר התרשם מכוחו של אלוהי היהודים וביטל את רוע הגזרה. הבנים המוחלפים הגיעו בבגרותם לגדולה. הילד הערל היה לקיסר אנטונינוס והנימול הוא רבי יהודה הנשיא. (בראשית רבתי, כב, ב: –86-7); מאיר, שם, עמ' 26.
 

על פי המקורות ניהלו השניים שיחות שבהן שאל הקיסר לעצתו של רבי בענייני מדיניות, משפחה, תאולוגיה ונושאים מדעיים כלליים. ברור שאגדות אלו הן פולקלור שנועד להאדיר את שמו של רבי, וקרוב לוודאי כי חברו הטוב היה הנציב המקומי ולא הקיסר עצמו, אך הם מסתמכים גם על ההתעניינות הרבה ביהדות שרווחה ברומי באותה עת.
 
גם רבי יהודה גילה בצד בקיאותו ההלכתית, עניין רב בתורתם של חכמי אומות העולם. על פי מקורות שונים הוא העדיף להסתמך בשאלות שונות על תובנות חכמי יוון ורומי מאשר על חוכמת חכמי ישראל. אופנהיימר, שם, עמ' 46.
 
הקשר של רבי יהודה עם השלטונות הרומיים היה קרוב וחם. רבי תמך בשליטים הרומיים, ואלה מצדם חיזקו את מעמדו, בין באמצעות קרקעות שהעניקו לו במתנה או בהחכרה, ובין בזכויות מיוחדות כמו ההכרה בפועל בסמכותו לחרוץ משפט מוות, סמכות שלא הוענקה למנהיגים בפרובינקיות האחרות.
 
בני משפחתו קיבלו עוד בימיו של סבו, רבן גמליאל דיבנה, היתר מיוחד מהחכמים ללמוד יוונית, להתבונן במראה כדרך הנשים ולהסתפר בתספורת המקובלת על הנוכרים שהייתה ידועה בשם "קומי". החכמים הבינו שבית הנשיאות זקוק למחוות החיצוניות כדי לזכות ביחס של הכרה וכבוד מצד הרומאים.
 
אופנהיימר משווה בין רבי לבר כוכבא בנושא היחס לרומאים:
"לשניהם התייחסו כאל מעין מלכים של האומה; שניהם היו משיחים, במובן הריאלי רציונלי של המושג. על בר כוכבא אמר רבי עקיבא: 'זה הוא המלך המשיח'. 'דין הוא מלכא משיחא', ירושלמי, תענית פ"ד, סח ע"ד, טור 1733. על רבי יהודה הנשיא קרא רבי חייא, החכם השני לו בחשיבותו, את הפסוק 'רוח אפינו משיח ה'' (איכה ד, כ; ראו ירושלמי, שבת פט, ז, טו ע"ג, טור 437): בשניהם תלו תקוות של גאולה. 
 
ההבדל ביניהם היה בדרך להשגת הגאולה: בר כוכבא ביקש להשיגה באחת, על ידי מרד רב עוצמה בשלטון הרומי, ואילו רבי יהודה הנשיא ביקש להשיגה באמצעות מדיניות של צעד אחרי צעד, מתוך שיתוף פעולה עם השלטונות הרומיים. בהמשכו של הפסוק הנזכר ממגלת איכה נאמר 'אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים'. אכן, מעמדו המדיני של רבי יהודה הנשיא הקל במידה רבה את עול השלטון הרומי ואפשר ליהודי ארץ ישראל לחיות בחסותו בתנאים של שלום ורווחה". (אופנהיימר, שם, עמ' 36).
 
תפיסת ימיו של רבי בתור אתחלתא דגאולה והדרך להשיגה בשלבים, מומחשת בתיאור הציורי הבא: "רבי חייא הגדול ורבי שמעון בן חלפתא היו מהלכים בבקעת ארבל השכם בבוקר וראו קרן אור ראשונה של שחר שבקע אורה, אמר רבי חייא הגדול לרבי שמעון בן חלפתא החשוב: כך היא גאולתם של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, ככל שהיא [הזריחה וכמוה הגאולה] מתקדמת היא מתקדמת מהר יותר". (ירושלמי, ברכות פ"א, בע ג, טור 3). אופנהיימר, שם, עמ' 36.
 
יחס הרומאים כלפי היישוב היהודי לאחר כישלון מרד בר כוכבא היה אלים ונקמני. המהפך חל כאשר היהודים השכילו לבחור, באחת הפעמים הבודדות בהיסטוריה של עמנו, ב"סוס המנצח". הקרב על הקיסרות התנהל בין מצביאים: ספטימיוס סוורוס שבו תמכו היהודים לבין ניגר ששנא יהודים והבטיח כי יטיל מס אפילו על האוויר שהם נושמים. ספטימיוס ניצח והשומרונים שתמכו בניגר המפסיד שילמו על כך מחיר כבד.
 
ספטימיוס סוורוס הראשון לבית קיסרי בית סורווס היה ממוצא פניקי שנולד בלוב של ימינו. 
הקיסר ספטימיוס סוורוס, אשתו יוליה דומנה ובניו גטה וקרקלהפניו של גטה נמחקו לאחר שנרצח על ידי אחיו
הוא נשא לאישה את יוליה דומנה, אישה ממוצא סורי שהייתה ידועה בחוכמתה וכונתה יוליה הפילוסופית. הם חילקו ביניהם את השלטון באופן שהוא שלט בצבא וניהל קרבות, והיא ניהלה את מדיניות הפנים האזרחית של האימפריה. מוצאם ה"מזרחי" של בני הזוג שהיווה חריג בשלטון הרומי, מסביר את העניין הרב שגילו בתרבות ארצות אגן הים התיכון בכלל, וביהדות בפרט. נערכה השוואה בין דמותה של יוליה רומנה לבת תקופתה ברוריה אשת רבי מאיר: שתיהן היו נשים חזקות וחכמות מאוד שפעלו באותה תקופה, בימי הדמדומים של העת העתיקה, שבה התאפשר עדיין פה ושם ביטוי לחוכמה הנשית. שתיהן היו נשואות לאנשים בעלי עוצמה ושתיהן איבדו את שני בניהן. בעלה של יוליה, הקיסר, נהרג בקרב והוריש את השלטון לשני בניו יחדיו. קרקלה האלים רצח את אחיו העדין והחכם ממנו, ובהמשך נרצח אף הוא על ידי אחד מחייליו. קרקלה כונה כך בשל בגדו העשוי מפרוותו של החתול המדברי קרקל. גם גדוד קרקל שייחודו בשילוב גברים ונשים בפעילות מבצעית קרבית נקרא על שם חתול מדברי זה.
 
פרופ' מנחם שטרן מספר על יחס היהודים לקיסרי השושלת הסוורית:
"אף היהודים התייחסו, ככל הנראה, בכבוד מיוחד לשושלת הסוורית. ברחבי העולם הרומי הוקמו בתי כנסת או מבנים יהודיים אחרים שהוקדשו לסוורוס... יש לציין שהזכרת השלטונות, ועל אחת כמה וכמה דיבור בשבחם, נדירים ביותר בכתובות יהודיות, ...לכן מציאותן של כתובות יהודיות במקומות שונים, הנותנות כבוד לקיסרי שושלת זו, היא ללא ספק משמעותית ביותר".


"סימן נוסף לשינוי שחל ביחסם של חלק מן היהודים כלפי השלטונות הוא מעורבותם של חכמים שונים במינהל הרומי בפרובינציות. ר' אליעזר בן שמעון וכנראה אף ר' ישמעאל בן יוסי, שניהם בני זמנו של רבי יהודה, היו בעלי משרות רשמיות - הראשון ששימש קיד מכס או מסים...גם כאן אנו פוגשים תופעה שהייתה בלתי רגילה בעולם העתיק. היה זה נדיר מאוד למצוא יהודים, ובמיוחד חכמים, ששרתו את השלטונות הנוכריים. מידת מעורבותם של היהודים בפעולות הרשות הרומית בתקופת בית סוורוס מצביעה בבירור על שינוי יסודי במערכת היחסים בין שני עמים אלה". שטרן, שם, עמ' 95-6.

 
 
רבי מבסס את שלטונו
 
ממרחק הדורות נדמה לעתים כי בימי התנאים והאמוראים כל העם היה עסוק בלימוד תורה, וכל בניו היו חכמים ושומרי מצוות, אך ככל הנראה התמונה הייתה שונה:
חוקר העת העתיקה, היהודי האמריקני סת שוורץ (Seth Schwartz) סבור כי מרבית היהודים שחיו בארץ ישראל באותה העת היו בפועל כמעט פגאנים. לדעתו, החכמים - יוצרי הספרות התלמודית היו קבוצה קטנה, שולית וחסרת כל השפעה בקרב החברה היהודית בתקופת המשנה והתלמוד, וחבריה עסקו בעיקר דיונים בינם לבין עצמם. אופנהיימר, שם, עמ' 13
 
סביר כי הערכתו של שוורץ מוגזמת מאוד, אך ידוע כי שתי קבוצות גדולות וחשובות התנהלו במידה זו או אחרת מחוץ למערכת ההלכתית ולסמכות חכמיה: היו אלו בני האליטות העירוניות העשירות שדיברו יוונית והתבשמו מהתרבות ההלניסטית מצד אחד, ומן הצד האחר בני הקבוצה הגדולה יותר של "עמי הארצות" שהיו רחוקים מדבר תורה ושמירת מצוות.
 
רבי ביקש והצליח בתבונתו ובחוש הדיפלומטי שלו לקבץ תחת כנפי שלטונו גם את אלו וגם את אלו.
  
"רבי מכבד עשירים"
 
קשריו החמים של רבי עם השלטון הרומי קירבו אותו אל האליטות העירוניות הפרו-רומיות. גם עושרו ההולך ומתעצם הותיר עליהם את הרושם המתבקש.
 "עד לימיו של רבי יהודה הנשיא אין אנו מוצאים מגעים מרובים בין ההנהגה המרכזית לחוגי האריסטוקרטיה הממונית. העשירים עמדו במידה מסוימת מן הצד ולא סייעו להנהגה הלאומית, שטופחה בידי החכמים, ובמקרים רבים אף ניסו לדחוק את רגליהם מן ההשפעה ומן ההנהגה בערים הגדולות, שנשלטו על ידיהם, ולא אבו להטות שכם לצרכים הלאומיים הכלליים לרבות השתתפות כספית במוסדות הסוציאליים שהוקמו בידי החכמים. רבי יהודה הנשיא קירבם ועלה בידו לכופפם תחת השפעתו ולשתפם בהנהגה הלאומית. דרכו זו של רבי יהודה הנשיא עוררה התנגדותם של חוגים מסוימים בין החכמים - חכמים עממיים וחכמים חסידים - שהתריסו נגד מעשיו ונגד גינוני השררה והפאר שהקיפו את חצרו". ספראי, שם, עמ' 28
 

הון ושלטון: בתלמוד הבבלי מתוארת אפיזודה המלמדת על קשריו עם שועי הארץ ועשיריה שחילו את פניו:
בנו של עשיר ידוע בשם בונייס שהיה מפורסם בעושרו ביקר בחצרו של רבי. רבי ציווה על הנוכחים לפנות לבעל המאה מקום מכובד. לאחר זמן נכנס עשיר נוסף ורבי ציווה לפנות לו - לבן המאתיים מנה (בעל ההון הכפול) מקום מכובד יותר. התלמיד רבי ישמעאל אמר לרבי שלאביו של האורח הראשון, בונייס, יש אלף ספינות בים ואלף עיירות ביבשה ורמז שזו טעות להזיזו מהמקום המכובד יותר. רבי ענה לו "לכשתגיע אצל אביו אמור לו: אל תשגרהו בבגדים הללו לפני". בסיום תיאור האפיזודה מחצרו של רבי, מוסיף התלמוד הבבלי באירוניה בלא לציין את שמו של בעל המימרה כי "רבי מכבד עשירים". אופנהיימר, שם, עמ' 90-1.
 
שושלת הנשיאות הייתה ידועה בעושרה: גם הסב - רבן גמליאל דיבנה היה עתיר נכסים. מעמדם הבכיר של הנשיאים סייע בידם להתקרב לשלטונות הרומיים ולקבל מהם הכרה. רבי קיבל לא רק הכרה אלא גם נחלות רחבות ידיים שהוענקו לו בחכירה או במתנה:
 
"מסופר על נכסי דלא ניידי של רבי באזור טבריה והבשן, ועל אלפיים חלקות אדמה באזור הגולן. על קרקע זו נאמר במפורש, כי הוענקה לנשיא על ידי הקיסר אנטונינוס. לאמיתו של דבר, ניתן ליישם הערה זו לגבי רוב נכסיו של רבי יהודה, אם לא לכולם. אזורי הגולן, יריחו ובית שערים היו לפנים (בשלהי תקופת הבית השני) רכושו של בית הורדוס (ואולי אף בית חשמונאי). אין כמעט ספק שאזורים אלה ואחרים הוחרמו על ידי הרומאים בעקבות המרד הגדול בשנים 74-66. קרקעות אלה חזרו, ככל הנראה, לרשותם של היהודים בתקופתו של רבי יהודה כמתנות, שהוענקו בידי הקיסר לנשיא". שטרן, שם, עמ' 102
 
רבי עסק בייצוא חקלאי ובמסחר ורשתו הייתה פרושה עד צידון שבפניקיה. מטעי האפרסמון מהווים עדות לכוחו מאחר שרק רבי והקיסר היו רשאים לגדלם. עדר הפרים של הקיסר שימש להרבעת עדר הבקר של רבי. נאמר על רבי שאפילו רב הסייסים שלו היה עשיר משאפור ששלט באימפריה הפרסית ובבל. אופנהיימר, שם, עמ' 58.
 
דעת החכמים אינה נוחה
 
הרב עדין שטיינזלץ מלמד על מעמדו היוצא דופן של רבי בהיסטוריה היהודית: "לא נמצא אדם כמותם שהחזיק בידו את השלטון החיצוני והפוליטי בנוסף להיותו האישיות התורנית והרוחנית החשובה בדורו. בדרך כלל, המנהיג הפוליטי והמנהיג הרוחני באותו דור הינם שני אנשים שונים, שיש ביניהם אף ניגודים והבדלי אינטרסים. אך במקרים הבודדים, שבהם נמצא אדם כזה המאחד בידו את שני התפקידים - הוא נעשה דמות מרכזית המאפילה על כל שאר בני דורו". שטיינזלץ, שם, עמ' 46


מלאכת איחוי השסעים בין הקבוצות השונות בעם, השליטה בהם וספיגת הביקורת גבו מרבי מחיר נפשי כבד, והדבר בא לידי ביטוי בנוסח תפילתו האישית:
 
"בחצרו של רבי ניסרו חששות מתככים וממזימות. פסקה בתלמוד ששימרה תפילות אישיות של חכמים בסיום תפילתם מאפשרת לנו לחוש אווירה זו... תפילתו של ר' יהודה הנשיא בולטת בחריגותה: רבי לאחר תפילתו היה אומר כך: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתצילנו מעזי פנים ומעזות פנים, מאדם רע ומפגע רע, מיצר רע, מחבר רע, משכן רע, ומשטן המשחית, ומדין קשה ומבעל דין קשה, בין שהוא בן ברית בין שאינו בן ברית. האווירה בתפילה הזו קשה. המתפלל זקוק נואשות לסיעתא דשמיא שתציל אותו מכל סביבותיו, יהודים ושאינם יהודים כאחת. התלמוד מעיר בסוף תפילתו של רבי ספק בכאב ספק בציניות... אף על פי שהיו לו שומרי ראש (קצוצי) ששמרו עליו". לאו, שם, עמ' 341


שומרי הראש של רבי כונו "קצוצי". ייתכן כי הכוונה לסריסים אף שהסירוס נאסר ביהדות ועל פי חוקי רומי. ייתכן כי שומרי הראש יובאו מבבל שם הסירוס היה מקובל.
 
הרב בנימין לאו מספר על אפיזודה שולית לכאורה המלמדת על המתח בין חצרו ובית מדרשו של רבי לבין עדת החכמים:
רבי ישמעאל, בנו של רבי יוסי, ביקש ללמוד מרבי ועלה במעלה השורות בבית מדרשו של רבי, ומאחר שהיה כבד גוף נראה כאילו הוא פוסע על ראשי הלומדים. עוזרו של רבי, שנקרא אבדן, התבונן בזלזול בגבר השמן המהלך בכבדות ושאל:
""מי הוא זה שמפסע על ראשי עם קודש?". תשובתו של ר' ישמעאל מדויקת ותמציתית: אני ישמעאל בנו של ר' יוסי שבאתי ללמוד תורה מרבי. תגובתו השחצנית של אבדן כלפי ר' ישמעאל מייצגת בית מדרש אליטיסטי ופוגעני: "וכי ראוי אתה ללמוד תורה מרבי?" ר' ישמעאל עדיין משיב במסגרת נימוסית: "וכי משה ראוי ללמוד מפי הגבורה?". הפער בין הלומד והמלמד אינו עילה לכניסה לבית המדרש. רק כשאבדן ממשיך להחציף כלפי ר' ישמעאל: "וכי משה אתה?". עונה ר' ישמעאל באותה לשון: "וכי רבך אלוהים?" זו אמירה ישירה ומדויקת. התפאורה סביב רבי הפכה אותו לאלוהים, אך ר' ישמעאל יודע דברים רבים שרבי עדיין לא למד. כל תורת אביו, ר' יוסי, שמורה בתוכו והוא מסוגל להעשיר גם את בית מדרשו של רבי". לאו, שם, עמ' 319.
 
החכמים והחסידים לא ראו כאמור בעין יפה את ההתנהלות הראוותנית ההולמת בית מלוכה. הם מתחו על רבי ביקורת קשה כי ציפו מראש הוועד ומפוסק הלכות להתנהגות צנועה יותר. בתלמוד מסופר על חכם בשם בר קפרא שהיה ידוע בבדחנותו ושביקורתו הארסית על רבי עלתה לו באובדן הסמיכה לרבנות.
 

סיפורו של בר קפרא
 
הרב בנימין לאו מספר על בר קפרא האמיץ וביש המזל שמרד באיש החזק בדורו ושילם על כך מחיר כבד. לאו, שם, עמ' 360-354 (בהסתמך על המסופר בבבלי, נדרים נ ע"ב-נא ע"א).
 

רבי ערך משתה לכבוד חתונת בנו שמעון והזמין את כל ידועני התקופה. בר קפרא, חברו לספסל הלימודים ולחברותא של החתן, לא זכה להזמנה. בר קפרא שלא היה ידוע כשתקן, כתב גרפיטי על קיר בית החופה: "רבע מיליון דינרים הוציאו על החופה הזאת ולא הזמינו את בר קפרא".
 
הביקורת השיגה את מטרתה ובר קפרא קיבל את ההזמנה המיוחלת אך רבי היה מודאג. רום מעמדו המלכותי חייב אותו בשמירה על ארשת פנים רצינית וחמורה ההולמת את מי שגורל העם מונח על כתפיו. על פי המסורת "יום שמחייך רבי באה פורענות לעולם". מכיוון שבר קפרא היה ידוע כבדחן, התרה בו רבי שלא יצחיקו, ובכך חלילה תגיע פורענות לעולם. רבי אפילו הציע "שוחד" והתחייב כי אם בר קפרא יימנע מלהצחיקו ייתן לו 40 סאה של חיטים. בר קפרא לא התרגש מההבטחה והופיע למשתה החתונה כשעל ראשו סל נצרים גדול, משוך בזפת והפוך, ודרש מרבי למלאו ב-40 הסאה המובטחים. רבי חייך אך לא נשבר.

בהמשך הערב חד בר קפרא חידה לרבי ושאל "מהי תועבה?". כל תשובותיו של רבי לא הניחו את דעתו של בר קפרא. "אמר לו רבי - פרש אתה. אמר לו: תבוא אשתך ותמזוג לי את הגביע. באה ומזגה לו. אמר לו - רבי קום רקוד לי, כך אמרה תורה "תועבה" - תועה אתה בה. כשהגיע לכוס אחרת אמר לו מהו "תבל"? ... אמר לו "תבל" - תבלין יש בה? ..אמר לו ומה היא "זימה"? ... אמר לו "זו - מה היא"?...
 
יש לנו כאן הזדמנות נדירה להציץ לסעודת החתונה המתנהלת מבעד לווילונות הכבדים של בית הנשיא. השיחה מתנהלת באזור הדמדומים שבין גסות לדברי תורה. שאלותיו של בר קפרא הן שאלות לגיטימיות כי הן עוסקות בתורה, אך הן מלאות רמיזות שמעוררות מחשבות מיניות. "תועבה" "תבל" ו"זימה" שלושתן לקוחות מפסוקי העריות של ויקרא יח. החגיגה הגיעה לשלב של "השתייה כדת" והיין שחרר לכולם את המעצורים... בר קפרא מביים את ההצגה. הוא מעורר את השאלות שעוסקות בפרשנות מקראית אך מעוררות את הדמיון החושני הגס. רבי מתבקש להפעיל את כישרונו בהעלאת פירושים למילים וכשהוא ממצה את כוחו הוא מעביר את השרביט לבר קפרא. בר קפרא מהלך על חבל דק כשהוא גובה מחיר מהנשיא ומאשתו: על אשת הנשיא למזוג לו יין ועל הנשיא לחולל. זו קלות ראש במיטבה. ככל שהיין גובר האווירה הולכת ומתלהטת בדומה למוכר לנו מתיאורים של חגיגות בתקופה הרומית"לאו, שם עמ' 357-8
 
בן אלעשה, חתנו של רבי, היה אורח חשוב בסעודה. הוא היה ידוע בעושרו הרב, בהקפדה על הופעתו
תבליט עם עיטור של שני עופות דורסים המחוברים ביניהם בנחש עם טבעת וביניהם כתוב בכתב עברי "זה בית מדרשו שהלרבי (של רבי) אליעזר הקפר". נתגלה ברמת הגולן ומצוי במוזיאון קצרין.
ובגינוני מלכות של נסיך רומאי. בתלמוד הוא מוזכר בזכות תספורתו המיוחדת, שעיצבה את שערו בצורה לוליינית. בן אלעשה היה בור בהלכה ומעולם לא שמעו ממנו דברי תורה. הוא נשא לאישה את בת הנשיא לא בשל גדולתו של אביה בהלכה אלא בשל מעמדו הכלכלי. כשבן אלעשה רואה את בני הזוג הנשיאותי מתבזים אל מול כל הקהל הוא קם ועוזב את הסעודה ואשתו עמו.
 
בר קפרא אינו מסתפק בכל ההמולה שיצר ולמחרת, בהמשך המשתה, מבקש להציג את בן אלעשה, חתנו של רבי, ככלי ריק. סיפור מעשה זה מופיע בתלמוד הירושלמי (ירושלמי, מועד קטן ג, א, {פא ע"ג}). תחילה לעג לו על שאינו מקדם את רבי בשאלה בדברי תורה או חוכמה, כפי שהדבר מקובל, ומציג אותו קבל עם ועדה כמי שאינו יודע לשאול. לאחר מכן שם בפיו שאלה שהיא חידה לא רק לבן אלעשה אלא גם לפרשני הירושלמי עד לימינו אלו. פרשני התלמוד חלוקים בדעותיהם על משמעות החידה המסובכת ויש האומרים כי הייתה בה ביקורת חריפה על התנהלות בית הנשיא. דבר אחד ודאי, בן אלעשה הבור לא הבין את כתב החידה והושפל בפומבי. רבי שהבין היטב את משמעות החידה, פתרונה ובייחוד את הרצון להשפיל את חתנו ובעקיפין גם אותו. הוא פנה אל בר קפרא ואמר לו בחדות "אינני מכירך זקן". בר קפרא המסכן הבין כי נענש וכל עוד רבי חי, תישלל ממנו האפשרות לקבל סמיכה. אופנהיימר, שם, עמ' 92 ו-124.
 
לאחר מלחמת ששת הימים נחפרה העיר דבורה שברמת הגולן, והתגלה שם משקוף ועליו כתובת: "זה בית מדרשו של אלעזר הקפר". הימצאותו של בית מדרש בעבר הירדן המזרחי ולא באזור המערבי של הכנרת היא ככל הנראה בשל התרחקותו ואולי הרחקתו של בר קפרא מתחומי השפעתו ושליטתו של רבי. במסכת אבות מיוחסת לבר קפרא ההמלצה שלא להיות כמשקוף העליון שאין יד בני אדם יכולה לגעת בו אלא כאסקופה תחתונה (סף הדלת) שכולם דורכים עליה (אסקופה נדרסת) שבנפול הבניין היא תישאר על תילה.  דווקא בר קפרא שממליץ להיות כאסקופה הנדרסת, זכה שתשתמר האסקופה העליונה של בית מדרשו.
 
שימוש בסמכות להעניק סמיכה כאמצעי לדכא התנגדות: העימות עם בניו של רבי חייא
 
רב חייא נולד בבבל ועלה עם משפחתו לארץ ישראל והיה לתלמידו של רבי ולמספר שתיים בהנהגה. באותה תקופה היה מקובל לשלב את נציגי פזורת בבל בהנהגה כדי לשמר את הקשר עימה. התלמיד העריץ את רבו וראה בימיו את ימי אתחלתא דגאולה, אך הוא לא היה עיוור לחסרונותיו של רבו ולהקפדתו היתרה על כבודו.
 
אגדה מספרת על "מתיחה" שמתח רבי חייא את רבי שעלתה לו בהשעיה זמנית של חודש.
רבי אמר בהזדמנות קודמת כי הוא מוכן לפנות את כיסאו רק לרב הונא ראש הגולה, אם הלה יגיע מבבל, מאחר שייחוסו לבית דוד עדיף משלו (מצד הזכרים ולא מצד הנשים כמו רבי). סביר להניח כי האמין כי הדבר לא יקרה וראש הגולה לא יגיע לארץ ישראל. רבי חייא בישר לו יום אחד שרב הונא נמצא בחוץ. רבי נלחץ כנראה (נתכרכמו פניו של רבי) וחשש שהנה יאלץ "לפרוע את השטר" ולהתפטר. לאחר שהשאיר את רבו במתח גילה לו רבי חייא כי מדובר בארונו של רבי הונא שביקש, כמקובל, להיקבר בארץ ישראל.
התלמוד הירושלמי המביא את הסיפור מתחיל במילים: "רבי היה עניו גדול" ללמדנו כי רבותינו לא היו חפים מציניות מרומזת.
 
בתלמוד הבבלי מסופר על ביקורת שמתחו בניו של רבי חייא על גילויי השררה של רבי יהודה הנשיא, והשוו אותו בהקשר זה לראש הגולה בבבל: יהודה וחזקיה בני רבי חייא היו יושבים בסעודה לפני רבי, ולא היו אומרים ולא כלום. אמר להם [רבי יהודה הנשיא למלצרים}: הגבירו את היין על הדרדקים, כדי שיאמרו דבר. כיוון שהשתכרו, פתחו ואמרו: אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל, ואלו הן: ראש גולה שבבבל, ונשיא שבארץ ישראל, שנאמר: "והיה למקדש ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל" (ישעיהו ח, יד). אמר להם [רבי יהודה הנשיא לבני רבי חייא]: 
בני, קוצים [עלבונות] אתם מטילים לי בעיני! אמר לו רבי חייא: רבי, אל ירע בעיניך, יין ניתן [בגימטריא] בשבעים אותיות, וסוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יין - יצא סוד...(בבלי, סנהדרין לח ע"א).
 
עוקצם הפולמוסי של דברי יהודה וחזקיה בולט, שכן הם אומרים שהמשיח (בן דוד) לא יבוא עד שלא תכלינה השושלות של הנשיא בארץ ישראל ושל ראש הגולה בבבל, והרי אישים אלה ייחסו את עצמם לבית דוד החל באותה עת. בבואו לגונן על בניו, אומר רבי חייא: "נכנס יין יצא סוד", כלומר, לא ששכרותם גרמה להם לשקר או לומר דברי הבל, אלא לחשוף דבר סוד בפרהסיה". אופנהיימר, שם, עמ' 39.
 
העלבון של רבי היה צורב במיוחד כי בניו של רבי חייא, החכם המקורב לו ביותר, השוו את אופן שלטונו ושררתו לזו של ראש הגולה בבל. ראשי הגולה בבבל לא עסקו בהלכה אלא בשלטון המנהלי בלבד. הם התפרסמו באורח חייהם הראוותני, והיו מעין נסיכים שניהלו חצר ביזנטית מובהקת. הם ובני משפחותיהם נהגו במרכבות זהב והשעון המעורר שלהם היה מקהלה מזמרת. רבי היה אמנם השליט החילוני אך היה גם המנהיג ההלכתי הבלתי מעורער. בעצם ההשוואה למי שייצג שררה בלבד היה משום עלבון.
 
העונש על אמירת האמת שלהם עלתה להם בשלילת הסמיכה. החכמים לא ראו בעין יפה את מניעת הסמיכה מבני תורה שהיו ראויים לכך. רבי זירא מתנחם בכך ש"הקדוש ברוך הוא עתיד להימנות לו חבורה של צדיקים ומושיבן אצלו בישיבה גדולה", כלומר הצדק יעשה רק בעולם הבא (קהלת רבה א, יא). אופנהיימר, שם, עמ' 124.
 
רבי שהעניק ביד רחבה סמיכה לרבנות לבנו ההולל של יריבו רבי אלעזר וכן לבנו ההולל של רבי טרפון, שהיה תכשיט לא פחות קטן, קימץ במתן סמיכות לחכמים ראויים כבר חמא, בר קפרא ובניו של הרב חייא שכשלו בהקפדה על כבודו.
 

עמי הארצות
 
הקשרים בין רבי לשכבה העירונית המשכילה הנוטה להלניזם עוררו אמנם ביקורת קשה אצל החכמים, אך הועילו לאיחוד העם ולהגברת כוחה של התורה בקבוצה זו. אך המשימה של איחוד העם לא תהא שלמה אם לא יקרבו לערכי התורה גם את דלת העם, חסרי ההשכלה והעניין בהלכה.
התלמוד הבבלי מלא בדברי ביקורת קשים ובוטים על מי שכונו "עמי הארצות". היו אלה בני דלת העם שלא גילו עניין בלימוד תורה ובקיום המצוות. להלן דוגמאות מביטויים קשים אלו:
 
"היה רבי מאיר אומר: כל המשיא בתו לעם הארץ - כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. כשם שארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים - אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים" (בבלי, פסחים מט ע''ב(.
 
"תנו רבנן... לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויישא בת תלמיד חכם.
לא מצא בת תלמיד חכם - יישא בת גדולי הדור.
לא מצא בת גדולי הדור - יישא בת ראשי כנסיות.
לא מצא בת ראשי כנסיות - יישא בת גבאי צדקה.
לא מצא בת גבאי צדקה - יישא בת מלמדי תינוקות. 
ולא יישא בת עמי הארץ, מפני שהן שקץ, ונשותיהן שרץ, ועל בנותיהן הוא אומר 'ארור שכב עם כל בהמה'(דברים כז, כא) . אופנהיימר, שם, עמ' 94.


רבי שמעון בר יוחאי אמר: "עם הארץ אפילו חסיד, אפילו ישר, אפילו קדוש ונאמן - ארור הוא לאלהי ישראל(פירקא דרבינו הקדוש, בבא דארבעה ד, מהדורת שענבלום, כא ע"ב) אופנהיימר, שם, עמ' 95. רוצה לומר, אפילו ניחן עם הארץ במידות טובות וביראת אלוהים, עדיין הוא נחשב כמקולל בפני האלוהים בשל בורותו.
 
מכאן קצרה הדרך עד המימרה הקיצונית ביותר שיוחסה לרבי אלעזר: "עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת" (בבלי, פסחים מט) אופנהיימר, שם, עמ' 95. מימרה זו קוראת להרוג את עם הארץ על ידי דקירה בגרונו, כמו שממיתים חזיר, ואפילו ביום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי - יום הכיפורים שחל בשבת .


השנאה, כך נראה, הייתה הדדית. רבי עקיבא שהחל את חייו כבור ועם הארץ והיה לתלמיד חכם מספר על יחסו לחכמים בגלגולו הקודם:
אמר רבי עקיבא: "כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי ייתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור ככלב! - אמר להם: זה - נושך ושובר עצם, וזה - נושך ואינו שובר עצם". אופנהיימר, שם, עמ' 96
 
לזכותו של רבי ייאמר כי בניסיונו לאחד את העם פנה לא רק אל יושבי הערים העשירים אלא גם אל דלת העם ועמי הארצות. בתחילה היה שותף לשנאת עמי הארצות וקבע כי "אין פורענות באה לעולם אלא בגלל עמי הארצות" (בבלי בבא בתרא ח ע"א).
 
האגדה מספרת על השינוי שחל ביחסו של רבי לעמי הארצות:
רבי פתח את אסמי הבר שלו, לאחר שנתיים של בצורת קשה, והזמין את הציבור לבוא ולקבל מזון, אך עמי הארצות לא הוזמנו. תלמידו יונתן בן עמרם שהתחפש לעם הארץ, נדחק וביקש מרבי "פרנסני". רבי שאלו האם קרא או שינן וכשהשיב בשלילה, שאלו מדוע עליו לפרנסו. התלמיד המחופש ענה: "פרנסני ככלב וכעורב" - שני דימויים קשים של בעלי חיים המייצגים את הרע בעולם, ובכל זאת הקב"ה דואג למחסורם:
 
רבי התרצה והעניק לו מאוצרותיו אך לאחר שיצא אמר לבנו שמעון כי הוא מתחרט על כך. שמעון זיהה את התלמיד והעמיד את אביו על טעותו. לאחר שרבי בדק וגילה כי אכן מדובר בתלמיד חכם, הבין את המסר ופתח את אסמיו גם בפני עמי הארצות. אופנהיימר, שם, עמ' 98.
 
החסידים
 
החסידות לאורך כל הדורות הייתה ארוגה בחיי דלת העם, בעלי ההשכלה הנמוכה והידע ההלכתי המינימלי. באירופה של ימי הבעל שם טוב היו אלה "העמך", "בעלי העגלות" שתפילתם נבעה מהלב אף שלא ידעו את כל מילות התפילה. הפרופיל של מנהיגי הציבור העממי הם בדרך כלל אלו שמצליחים לשכנע את פשוטי העם שהם ניחנו בכוחות על-טבעיים. הם גם מצטיירים כצנועים באורח חייהם לעומת מנהיגי האליטות השבעות, אך לדימוי הצנוע והמסתגף אין במקרים רבים אחיזה במציאות - לא בימי התנאים ולא בימינו אנו.
 
החסידים לא הוציאו עצמם מקהל לומדי התורה כבני האליטות העירוניות ועמי הארצות, אך היוו אופוזיציה פנימית לשלטון החכמים.
הוויכוח בין חכמי ההלכה לבין המנהיגים החסידיים התמקד בשאלה מה חשוב יותר, האם לימוד התורה או קיום מעשי חסד בעלי אופי חברתי. החסידים העדיפו תמיד מעשי חסד על פני הפלפול ההלכתי.
 
רבי הבין כי יש להתאים את חוקי ההלכה למציאות הקשה כדי לשקם את היישוב היהודי ואת כלכלתו. רוב התושבים שהתפרנסו מחקלאות התקשו להתפרנס מעבודתם בשל המצוות האוסרות לעבד את הקרקע בשנת השמיטה, חלוקת פירותיה לעניים ומצוות המעשרות. רבי שינה הלכות מושרשות בהתאם למציאות הכלכלית הקשה והרחיק לכת ברפורמות שלו עד כדי ניסיון שלא צלח לבטל את מצוות השמיטה לחלוטין.
 
החסידים שנמנו עם דלת העם התנגדו כמובן לשינויים אלה, ועל רקע זה נוצר העימות עם מנהיגם, החסיד פנחס בן יאיר.
 
מול מנהיג החסידים - פנחס בן יאיר
 
אופנהיימר מספר על העימות בין שני המנהיגים: "ההתנגשויות בין רבי לבין רבי פנחס בן יאיר סימלו את שיאם של המתח והקוטביות בתוך עולמם של חכמים: רבי יהודה היה נשיא, ואילו רבי פנחס בן יאיר היה ראש וראשון לחסידים; רבי יהודה היה המנהיג הלגיטימי, בן לשושלת הנשיאות, שהוכר גם על ידי השלטונות, בעוד רבי פנחס בן יאיר היה מנהיג עממי כריזמטי; רבי יהודה הנשיא היה איש ההלכה, חותם המשנה, לעומת רבי פנחס בן יאיר, שהיה איש האגדה והמעשה בתחום החברתי, אם כי גם ההלכה הייתה קרובה ללבו, ובעיקר במצוות מעשיות שיש להן פן חברתי כמו השמיטה; רבי יהודה הנשיא היה איש הגליל שנהג את נשיאותו ביד רמה בבית שערים ולאחר מכן בציפורי, בשעה שרבי פנחס בן יאיר התרחק מן המרכז שבגליל ומן השררה והתגורר כאמור בלוד או, ושמא אף, באשקלון שבדרום; רבי יהודה הנשיא היה איש הריאליזם הצרוף, רבי פנחס בן יאיר היה בעל מופת שחולל נסים. בנוסף, כפי שעוד ניווכח בהמשך, רבי יהודה הנשיא היה איש הנורמליזציה הכלכלית, ואילו רבי פנחס בן יאיר היה שמרן ודגל בשימור המצוות התלויות בקרקע על חומרותיהן, ובמיוחד אם הן ביקשו לדאוג לשכבות החלשות בטווח המיידי ללא שיהוי". אופנהיימר, שם, עמ' 109
 
רבי יהודה הנשיא הזמין את רבי פנחס בן יאיר, איש הדרום מלוד, לסעוד על שולחנו כשהלה היה בדרכו לבצע את מצוות פדיון השבויים. ההזמנה הייתה מעין מחווה של הרב כלפי החסיד אך גם בהיענות להזמנה הייתה משום הכרה במנהיגותו של רבי. רבי העלה בפניו את רצונו לבטל את מצוות השמיטה אך החסיד שייצג את העניים שנהנו מהמצווה התנגד לכך ורבי נכנע לו. בדרכו לסעודה עבר בן יאיר ליד אורוות רבי וראה את הפרדות הלבנות המהוות סימן לעושר גדול. בדומה לצי מכוניות פאר החונות בסככה שלפני הבית ומלמדות על עושרו ועל כוחו של בעל הבית. בן יאיר הזדעזע וקבע שכלכלתן של הפרדות היא על חשבון עם ישראל, והודיע לרבי "אפשר שלא יראה סבר פניי מעכשיו". רבי עשה ניסיונות רבים לרצות את המנהיג הכריזמטי והעממי אך כל מאמציו נכשלו.
 

סמכויות
 
מבנה ההנהגה לאחר חורבן הבית השני נחלק לשניים:
 
המנהיגות: המנהיג היה הנשיא בן לשושלת הנשיאות האמידה, בעלת הייחוס להלל הזקן ובימי רבי אפילו נטען לייחוס לבית המלך דוד.
 
החכמים: בעלי הסמיכה שפעלו בגוף שכונה במקורות ארץ ישראל "בית הוועד" או "בית הדין", ובתלמוד הבבלי "סנהדרין".
 
מובן שבין שני גופים אלו נוצר מתח כאשר המנהיג ביקש מעמד מעין מלכותי ואילו החכמים ביקשו לראות בו "ראשון בין שווים".
 
רבי היה היחיד שאחז בידיו גם במושכות ההנהגה המדינית/אזרחית וגם בהנהגה הרוחנית וההלכתית. אחרי מותו של רבי יהודה הנשיא הופרדה ההנהגה לשני המוסדות: הנשיאות ובית הוועד. רבי ציווה בצוואתו כי בנו שמעון יהא "החכם" ובנו גמליאל הנשיא. חנינא בר חמא שמוצאו מבבל, והיה אחד מהחכמים שרבי שלל ממנו את הסמיכה שלא בצדק, מונה לעמוד בראש בית הדין.
 
"יש לברר מה טעם ביקש רבי לנתץ במו ידיו את עצמתה של הנשיאות, כמות שהוא עצמו עיצבה. התשובה לכך נעוצה בראייה נכוחה של עצם תהליך ההפרדה. העצמה הרבה, שנצטברה במוסדות ההנהגה בימיו של רבי יהודה הנשיא, הובילה למעין סתירה פנימית. רבי, שעמד בראש, ינק את כוחו הרב מהשררה ומהעושר, מהכרת השלטונות ומקבלת מרותו בקרב האוליגרכיה האריסטוקרטית העירונית; ואילו הסנהדרין הייתה מעצם טיבה הנהגה, המושתתת על תורה ומצוות, הלכה ומלכות שמים, הפועלת מבחינה חברתית מתוך גישה שוויונית, ואופייה עממי מעיקרו. מתוקף מעמדו, ויותר מכך בזכות אישיותו הנדירה, גישר רבי על פער זה, אף על פי שגם בימיו, כאמור, נתעוררו גילויי אופוזיציה. אולם הסנהדרין לא הי"יתה יכולה לשאת לאורך זמן את אופייה. המלכותי כמעט של הנשיאות. שכן הדבר היה יוצר נתק בינה לבין העם ומונע ממנה חלק ניכר מתפקידה העיקרי - הפצת התורה בקרב העם. דור, שם, עמ' 97-8.


חתימת המשנה
 
חתימת המשנה הייתה אחד האירועים המכוננים בתולדות העם היהודי. זהו הספר השני בחשיבותו לתורה והבסיס לתלמוד הירושלמי ולתלמוד הבבלי.
 
קיימת מחלוקת מהו מקור השם "משנה" - האם הכוונה היא לספר השני לאחר התורה או שנגזר 
כתב יד עתיק מפירנצה
מהפועל "שנה" שזוהי אחת משיטות הלימוד.
 
חתימת המשנה סיימה תהליך פנימי של עריכת ההלכה שהחלה עוד בתקופתו של רבן יוחנן בן זכאי וחכמי יבנה והגיע לשיאו במרכז הרוחני שבאושה. קיימת סברה כי עריכת המשנה וחתימתה קרו בהשפעת עריכת מערכת החוקים של המשפט הרומי שהתקיימה בימי רבי והסדרתה.
 
רבי עקיבא, גדול התנאים בכל תקופת המשנה שפעל בעיקר במחצית השנייה של תקופת יבנה, נחשב ל"אבי המשנה". הוא חידש מאות הלכות במהלך כהונתו, בדק את ההלכות שקיבל מקודמיו ותיקן והגיה אותן. לרבי עקיבא חלק מרכזי בקביעת ההלכה לפי בית הלל והעדפתה על הלכות בית שמאי.
בימי אושה, בשנים 175-138 לספירה, עסקו תלמידיו בעריכת ההלכות וכל אחד מהם ערך מעין "משנה" משלו. התלמידים שהשתתפו בגיבוש המשנה הם: רבי מאיר (בכיר התלמידים), רבי יוסי בן חלפתא, רבי יהודה בן אילעאי, רבי שמעון בן יוחאי, רבי אלעזר בן שמוע ואחרים.
 
בזכות יוקרתו וסמכותו של רבי יהודה הנשיא התפרסמה המשנה מיד לאחר חתימתה וקיבלה תוקף מיידי בארץ ישראל ובתפוצות. חתימת המשנה סיימה את תקופת התנאים, ולאחריה החלה תקופת האמוראים. אמוראי ארץ ישראל תמצתו את מעמדה של המשנה: "עמוד ברזל - משנה"(ויקרא רבה כא ה, מהדורת מרגליות, עמ' תפא) . אופנהיימר, שם, עמ' 172.
 
עד לעריכת המשנה נאסר על העלאת התורה שבעל פה על הכתב באיסור חמור כדי לשמור על גמישותה של ההלכה והתאמתה לשינויי הזמנים. הרב שטיינזלץ מבהיר:
 
"את גודל מעשהו של רבי בחיבור המשנה צריך להבין על רקע המסורת היהודית של הדורות הקודמים. במשך דורות רבים, לאורך מאות ואלפי שנים, נהוגה הייתה מסורת של העברת התורה שבעל פה מרב לתלמיד בלא שתיכתב. מסורת זו הועברה מבית מדרש לבית מדרש, אשר מדור לדור שינו את אופיים ואת שיטות הלימוד שלהם. אולם, בכל המערכות ובבל הזמנים נשאר דבר אחד יציב, והוא: העברתה של המסורת כתורה שבעל פה וכזו בלבד. 
 
אחד הטעמים שנתנו לכלל זה היה, ש"תורה שבעל פה" באשר היא שמורה בעל פה, שומרת על גמישות מרבית בהעברת דברים ובאינטרפרטציה שלהם. דברים כתובים מגיעים בשלב מסוים למצב של איבון, שאותו לא ניחן להמשיך ולפתח. הפרשנות על דבר כתוב היא בהכרח פרשנות הנוספת על הדברים, בעוד הדברים עצמם אינם מתחדשים ומתחיים תוך כדי הווייתם... חש רבי שההזדמנות שניתנה לו היא הזדמנות היסטורית יוצאת דופן, שמצב זה שבו עומד חכם אחד בראש הישיבה המרכזית, בדור של שלווה מדינית וכלכלית - הוא מצב מיוחד ויוצא דופן, שלא יישנה. רבי חזה, שמסיבות אלו או אחרות לא רק שלא ישתפר מצבם של היהודים אלא אף ילך ויחמיר". שטיינזלץ, שם, עמ' 48.
 

על החכמים בני הדור שלאחר חתימת המשנה כבר נאסר לחלוק על הלכה שהייתה מצויה במשנה או בברייתא. רבי היה החכם האחרון שהתאים ושינה את ההלכה על פי הצורך ובהתאם לתנאים המשתנים.
 
תוצר הלוואי הבלתי נמנע של העלאת המסורות על הכתב וחתימת המשנה הוא הקיפאון והאיבון המחשבתי: "מפעל זה היה צעד גדול קדימה בכך שנוצר ספר שהיה יסוד שני לתרבות היהודית בצדה של התורה. אולם היה בכך גם צעד גדול לאחור, שכן במעשה זה של חתימת המשנה נבלמה במידה ניכרת הדינמיות של התורה שבעל פה ונוצר קו הגבול בין התנאים חכמי המשנה לבין האמוראים חכמי התלמוד". אופנהיימר, שם, עמ' 159
 

בראשית ימי ההשכלה באירופה, היו מי שראו ברבי יהודה הנשיא את "האשם" באיבונה של ההלכה היהודית. רנ"ק, מחשובי המשכילים, השקיע מאמץ מיוחד בהרס דימויו של רבי יהודה הנשיא, והציג את מפעלו כגורם העיקרי לסטגנציה שאליה הידרדרה ההלכה היהודית. בפרסומו "תולדות רבי יהודה הנשיא" הצהיר כי מטרתו לשפוט את מעשיו של רבי ולהוכיח כי ההערצה כלפי דמותו מוטעית:
 
"מן הביוגרפיה של קרוכמאל (רנ"ק) עולה דמותו של אנטי גיבור: רבי צמח בתקופה נוחה יחסית, שבה רפה הלחץ החיצוני, השקט חזר לשרור, והחכמים החלו לשקם את כוחם; גם תכונותיו הבסיסיות היו חיוביות מנקודת המבט המשכילית - חינוך אליטיסטי מעולה, השכלה תורנית, שפות, אהבת העברית ויכולת לעמוד בהיכלי מלכים. אך רדיפת השררה, שהיה נגוע בה, ושיקוליו האופורטוניסטים כדי 
'להתאהב על בני עמו כי יאמינו בו' היו בעוכריו. סמכותו התורנית לא נבעה מגדולתו האינטלקטואלית, אלא נרכשה בכוח הטלת האימה על תלמידיו והשתקת כל ביקורת, וסמכות הסמיכה שבידו שימשה לו מקל חובלים לדכא כל אופוזיציה. כך אירע, שגם מה שבלתי ראוי הוא להיות - נקבע כחוק דורות". פיינר, שם, עמ' 206


עברית
 
רבי בז לשפה הארמית וראה בה שפה זרה - שפתם של בני סוריה (לשון סורסי) שאומצה על ידי פשוטי העם, עמי הארצות וחסרי ההשכלה.
 
בוויכוח עם חכמים בשאלה האם מותר לקרוא קריאת שמע גם בארמית פסק רבי באופן חד-משמעי שמותר לקרוא רק בעברית. תלמידו המובהק רבי יוחנן בר נפחא פסק כי מלאכי השרת אינם מבינים ארמית ולפיכך מי שרוצה להתפלל לקדוש ברוך הוא מוטב שיעשה זאת בעברית.
 
באופן לא מפתיע מי ששומרים כיום על כבודה של השפה הארמית - שפת הרחוב, הם אלו שהשכילו להפוך את תורתם לאומנותם, ובעזרת שפה מתה ובלתי מוכרת זו הם משמרים את החיץ שבין הגמרא לדוברי העברית.
 
גם בימי רבי היו חכמים רבים שהידע שלהם בעברית היה קלוש. בתלמוד מסופר כיצד הם באו לביתו של רבי להקשיב למשרתת שלו שידעה עברית טוב מהם, כדי ללמוד ממנה את פירושן של מילים. אופנהיימר, שם, עמ' 174.
 
לעומת הארמית שלה בז, העריך רבי את השפה היוונית שהייתה השפה הבינלאומית של אותה עת, ושימשה את האליטות שביקשו להתקרב אל השלטונות הרומיים. החכמים התירו עוד לבית סבו של רבי - רבן גמליאל דיבנה, ללמד את בניהם יוונית מפני שהם "קרובין למלכות" וכמנהיגיו של העם יש לאפשר להם לשלוט בשפת השליטים.
על כוחה והשתרשותה של היוונית בקרב האליטות המקורבות לרבי נוכל ללמוד מהכתובות על הקברים בבית שערים:
"העובדה שכמעט שמונים אחוזים מכתובות בית שערים הן ביוונית - אחדות מהן כלשון ספרותית ופיוטית - היא עדות לאקלים התרבותי של רבים ממקורבי הנשיא". שטרן, שם, עמ' 114.
 
מות רבי
 
מותו של רבי, כחייו, אפופים בהוד מלכות ואגדה. רבי חייא סיפר כי הלווייתו של רבי הייתה כהלוויית מלך. לכוהנים כידוע אסור להיטמא בטומאת המת, למעט בלוויית מלך שבה אינם נטמאים, ומאחר שהלווייתו של רבי נחשבה כהלוויית מלך הותר להם להשתתף בה.
 
התלמוד הבבלי מביא אגדה על מותו:
ביום מותו של רבי גזרו החכמים תענית וביקשו רחמים על נפשו ואמרו: כל מי שיאמר נפטר רבי יידקר בחרב.
 
עלתה שפחתו של רבי לגג הבית ואמרה: עליונים (מן השמים) מבקשים את רבי והתחתונים (החכמים) מבקשים את רבי. יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים. אך מכיוון שהשפחה ראתה כמה מתייסר רבי בייסורי הגוף וכמה פעמים נכנס לבית הכיסא, חלץ תפילין והניח אותם ומתייסר בכאביו, אמרה: יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים. אך החכמים לא שתקו לרגע בבקשות הרחמים הקולניות שלהם, והשפחה נטלה כד והשליכה אותו מהגג לקרקע. מפני הרעש הפתאומי שתקו לפתע החכמים והפסיקו לזמן קצר את תחינותיהם הקולניות. באותו הרגע נפטר רבי.
 
"אמרו לו חכמים לבר קפרא: לך בדוק. הלך, מצאו שמת. קרעו ללבושו והחזיר את הקרע לאחוריו [שלא יראה], פתח ואמר: מלאכים ובני תמותה אחזו בארון הקודש, ניצחו מלאכים את בני התמותה ונשבה ארון הקודש! אמרו לו: נפטר? אמר להם: אתם אמרתם, ואני לא אמרתי (שהרי גזרו על מי שיבשר את מותו של רבי שיידקר בחרב)". אופנהיימר, שם, עמ' 181.
 
אף פשוטי הם הביעו את הערצתם לרבי ואת אבלם העמוק. לאחר ההספדים יצאה בת קול ואמרה כי כל מי שהיה באשכבה של רבי יזכה לחיי העולם הבא. כובס קשה יום שנאלץ להישאר בעבודתו ולא השתתף באשכבה, שמע זאת, האמין שהפסיד את חיי העולם הבא וקפץ מרוב צער אל מותו מהגג. יצאה בת קול ואמרה: אף הוא {הכובס} מזומן לחיי העולם הבא. אופנהיימר שהביא את הסיפור מציין כי בימי בית שני ובתקופת המשנה עדיין לא ראו בהתאבדות עוון. אופנהיימר, שם, עמ' 183.
 

בשעת פטירתו של רבי, זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה, אמר: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותיי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה, יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי" (בבלי.  כתובות קד ע"א). אופנהיימר, שם, עמ' 182
 
מקום קבורתו
 

רבי יהודה הנשיא הלך לעולמו בעיר ציפורי אך נקבר בנחלה שקיבל מאת הקיסר הרומי 
מקום קבורתו המשוער של רבי יהודה הנשיא בבית שערים
בבית שערים. בית שערים הפכה בזכות בחירתו של רבי ליעד קבורה מבוקש ומועדף על יהודים רבים בארץ ובתפוצות. לאחר מותו של רבי הייתה לנקרופוליס (עיר מתים - בית קברות) היהודי המרשים ביותר בארץ ישראל, והקבורה היהודית המשיכה גם במאות השלישית והרביעית. מתברר שרבי יהודה הנשיא תרם לכלכלתהשל בית שערים במותו עוד יותר משתרם לה בחייו.
 

אין קבר הנושא את שמו של רבי, אך הסברה היא שהקבר מצוי במערכת קברים מפוארת שנחשפה במקום וידועה כקבר מספר 14. למערכת קברים זו אולם קבורה גדול וחצר רחבת ידיים. בחדר האחורי מצוי קבר יחיד ומרשים ללא כתובת, ויש חוקרים הסבורים שזה קברו של רבי יהודה הנשיא. את העדר הכתובת מסבירים בכך שכל אחד ידע בעת ההיא מי קבור בקבר המיוחד הזה. "בכתובות עבריות שהתגלו במערכת קברים זו נזכרים שמותיהם של רבי גמליאל, רבי שמעון ורבי אניאנא - אנינא ככל הנראה, רבי חנינה בר חמא, שלושת המנהיגים, ששניים מהם היו בניו, שביניהם חילק רבי יהודה הנשיא את ההנהגה בצוואתו". לאו, שם, עמ' 354 .
 
ביבליוגרפיה       
הרשימה מסודרת על פי סדר ההופעה בטקסט
 
מחבר/ים: אהרון אופנהיימר
שם הספר: רבי יהודה הנשיא
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי 
שנת ההוצאה: תשס"ז,2007
קיצור: אופנהיימר
 
מחבר/ים: עפרה מאיר
שם הספר: רבי יהודה הנשיא: דיוקנו של מנהיג במסורות ארץ ישראל ובבל
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: הקיבוץ המאוחד 
שנת ההוצאה: 1999
קיצור: מאיר
 
מחבר/ים: בנימין לאו
שם הספר: חכמים - חכמים - כרך שלישי : ימי גליל
שם ההוצאה: משכל (ידיעות ספרים) 
שנת ההוצאה: 2008
קיצור: לאו
 
עורך/כים: מנחם שטרן, שמואל ספראי, יורם צפריר וצבי ברס
שם הספר: ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי - היסטוריה מדינית, חברתית ותרבותית, כרך א
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: יד יצחק בן-צבי
שנת ההוצאה: 1982
קיצור: שטרן
 
מחבר/ים: שמואל ספראי
שם הספר: בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה: פרקים בתולדות החברה והתרבות
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי ישראל. משרד החינוך 
שנת ההוצאה: תשמ"ג
קיצור: ספראי
 
מחבר/ים: עדין שטיינזלץ
עורך/כים: מאיר הנגבי
שם הספר: אישים בתלמוד
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: ישראל. משרד הביטחון. ההוצאה לאור 
שנת ההוצאה: תשמ"ז, 1987
קיצור: שטיינזלץ
 
עורך/כים: משה דוד הר
שם הספר: ההיסטוריה של ארץ-ישראל - תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי (70-640)
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: יד יצחק בן-צבי, כתר הוצאה לאור 
שנת ההוצאה: 1985
קיצור: דוד
מחבר/ים: שמואל פיינר
שם הספר: השכלה והיסטוריה: תולדותיה של הכרת-עבר יהודית מודרנית
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי 
שנת ההוצאה: תשנ"ה - 1995
קיצור: פיינר

רבי יהודה הנשיא

רבי יהודה הנשיא