"רחובות הם כמו קמטים וחריצים בפני איש, המספרים את חייו.
שמות רחובות אינם רק ציוני דרך במפת העיר, הם גם כרטיס הביקור שלה, מכריזים על ימיה הראשונים, על אישיה ועל אגדותיה”.

(שלמה שבא, עיר קמה)

הצאר הציוני
1863 – 1941

חיים ויצמן כתב בספרו "מסה ומעש":
"בשורה הראשונה של אלו שיישארו בזיכרונה של התנועה עמד מנחם מנדל אוסישקין, המנהיג המעשי של הציונות, הרוסית, כשם שאחד-העם היה מנהיגה הרוחני... אוסישקין היה אדם בעל מרץ רב, קשה-עורף גדול ובעל שכל ישר ומוצק. אפשר ששכלו הישר היה מוצק יתר על המידה.

התנהגותו הזכירה תערובת של פחה תורכי וגנרל רוסי - אבל על כל חסרונותיו אלה כיסתה מסירותו לעניין. מסירות ללא דופי. לא היה לו בעולמו אלא דבר אחד: ציונות.

חסרונותיו היו מעלותיו, שכן היה קיצוני בישרותו ובגילוי ליבו. חייו ואופיו עלו בקנה אחד: וכן גם מראהו – גולגלתו הייתה חזקה ומוצקה, והיה לך הרושם שהוא יכול לחתור בה בקיר של לבנים". (ויצמן עמ' 64-5).




ילדותו

הילד אברהם מנחם מנדל נולד בשנת 1863 בעיירה קטנה ששכנה על גדות נהר הדנייפר שברוסיה הלבנה. לאביו היה ייחוס כלשהו לרבי שניאור זלמן מלאדי ממייסדי חסידות חב"ד, ואילו אמו השתייכה למשפחת ברלין ולרבה של ישיבת וולוז'ין - מעוזם של המתנגדים. הילד גדל אם כן במשפחה שידעה לשלב את שני הזרמים של היהדות החרדית.

שתי סבותיו היו נשות עסקים מצליחות שהצליחו לצבור רכוש והון, בעוד
האחות ריישא אוסישקין
הבעלים למדו בישיבה. על פי מסורת משפחתית הייתה זו סבתו שערבה אצל השלטונות לרבי שניאור זלמן מלאדי כאשר נאסר בעקבות הלשנה של המתנגדים, ואפשרה את שחרורו. הרב בירך אותה באריכות ימים והיא אכן נפטרה בגיל 103 כאשר נפלה במדרגות.

אביו עסק במסחרו ובילה את מרבית זמנו בבירה מוסקבה, ועל כן היה זה סבו "המתנגד" שהקפיד על חינוכו, ודרש ממנו לשקוד על לימודי הקודש שעות על גבי שעות. היום המאושר בחייו של הילד היה היום שבו האב העביר את משפחתו למוסקבה והוא השתחרר מרודנותו של הסב. במוסקבה הצליח לשכנע את הוריו לשלוח אותו לגימנסיה רוסית למורת רוחו של סבו האדוק.

מנחם היה בנם השישי של בני הזוג שנולד לאחר פטירת ארבע מאחיותיו. רק האחות ריישה, אליה היה קשור במיוחד, נותרה בחיים, ועל כן גדלו שני הילדים באווירה של דאגנות ופינוק יתר.


חיבת ציון
הנער מנחם גילה, כרבים מבני דורו, נטייה למהפכנות ואביו שחשש מכך החליף את המורה הפרטי ללימודי ההלכה בבחור משכיל שהכיר לו את כתבי מאפו וההיסטוריון קלמן שולמן, לימד אותו דקדוק עברי וקרא עמו את "המליץ" ו"השחר". הרושם הנורא של פרעות 1881 שכנעו את הנער לנטוש את הרעיונות המהפכניים לטובת הלאומיות היהודית, והוא שב להניח תפילין כאקט סימבולי של השתייכות ליהדות.

חברו הטוב במוסקבה היה שכנו יחיאל צ'לנוב, נער עדין ומופנם שעדיין לא איבד את אמונתו במהפכה. הנערים התווכחו ביניהם מהי הדרך הנכונה לפתרון בעיית העם היהודי והושפעו ממאמרו של משה לייב לילינבלום שכתב בשנת 1881 מאמר שבו קבע כי האנטישמיות הרוסית היא כרונית, וכי על היהודים לשוב למולדתם העתיקה. באותה עת החלו להתארגן קבוצות שכינו עצמן "חובבי ציון". שני הגימנזיסטים הצטרפו לקבוצה שדנה בדרכים השונות הפתוחות בפני צעירים יהודים החולמים על שינוי במצבו העגום של העם. שניהם בחרו באופציה של שיבת ציון, ומנחם, אולי כדי לחמוק מהדאגה החונקת בביתו, שקע בפעילות בקבוצה.

משנת 1882 מילאה השאיפה לעלות לארץ ישראל את עולמם, והם החלו להזניח את לימודיהם. להורי, הנערים שאף הם היו בקשרי חברות ביניהם, נודע במקרה על כוונותיהם. הם הזדעזעו והחלו בתהליך מתואם של הפרדה בין שני הצעירים. .הנערים אמנם שבו ללמוד אך לא ויתרו על הפעילות. הם גייסו לקבוצתם 25 חברים חדשים ביניהם חיים חיסין מאנשי בילו על שמו נקרא רחוב על יד תאטרון הבימה, התאחדו עם קבוצת ביל"ו מחרקוב וכינו עצמם "ביל"ו מוסקבה".

בכינוס שנערך בסודיות בשל חשש מהמשטרה, סיכמו הנערים כי מטרתם היא לעלות
ד"ר יחיאל צ'לנוב
לארץ ישראל ולהקים שם מדינה. הוויכוח התנהל על אופי השלטון; האם מונרכיה כהצעת אוסישקין וצ'לנוב או דמוקרטיה כהצעת חיסין? בהצבעה שנערכה זכתה האופציה הדמוקרטית של חיסין במרבית הקולות. ההחלטה המעשית שקיבלו הייתה כי יחלו באיסוף כספים כדי לממן נסיעת חלק מהחברים לארץ ישראל. צ'לנוב ואוסישקין ביקשו מהוריהם השתתפות בתשלום והם כמובן סרבו והציעו לממן את נסיעת כל ה-23 הנותרים. הפעם שני הנערים לא נכנעו ללחץ ההורים, השתתפו באיסוף הכספים ומנחם אף מכר את השעון שקיבל לבר המצווה שלו.

"הכסף שנאסף הספיק להוצאות נסיעתם של שבעה חברים בלבד, שהצטרפו לעולים מקבוצת ביל"ו בחארקוב. בבחירות החשאיות שנערכו כדי לקבוע מי הם שבעת החברים שיעלו לארץ ישראל נכשלו הן מנחם אוסישקין והן יחיאל צ'לנוב, בהיותם 'המונרכיסטים', צעירים 'מפונקים', 'בני עשירים' וכו'. בזיכרונותיו כתב: 'צ'לנוב ואני יצאנו מאולם האסיפה שבורים ורצוצים, מלאי אכזבה וייאוש. אכן, נגזלה מאתנו האפשרות להגשים את שאיפתנו. ואילו בית ההורים בשמחה היה שרוי ובצהלה גלויה'. לדברי ההיסטוריון פישמן 'זאת הייתה הפעם הראשונה ויחידה שאוסישקין בכה'". (אוסישקין עמ' 31).

לאחר האכזבה חלה רגיעה מסוימת בלהט הציוני, ולשמחת הוריהם נרשמו שני החברים ללימודים גבוהים: צ'לנוב ללימודי רפואה ואוסישקין ללימודי הנדסה. צ'לנוב שקע בלימודיו ואילו אוסישקין חבר לסטודנט צעיר למשפטים בשם יעקב מזא"ה, על שמו קרוי רחוב במרכז תל אביב, ושניהם הקימו יחד קבוצה חדשה בשם "בני ציון" שחבריה נשבעו שלא לשכוח את ירושלים. בחופשת הקיץ הארוכה מלימודיהם שמעו כי הפרעות התחדשו, וצ'לנוב חזר הצטרף לאגודתם ומונה ליושב הראש שלה. בינתיים כינסו פינסקר ולילינבלום, מנהיגי 'חיבת ציון' מאודסה, בשנת 1884 את ועידת קטוביץ שהצליחה במשימתה לאחד את כל היוזמות של צעירים שביקשו לשוב לציון. איש העסקים וטייקון התה קלונימוס ויסוצקי שהשתתף כציר בוועידה, הקים במוסקבה סניף של "חובבי ציון", וביקש מצ'לנוב ואוסישקין להצטרף. צ'לנוב התנגד לאיחוד, אולי כי כיהן כנשיא המועדון, אך מנחם התחבר לויסוצקי ותמך באיחוד. צ'לנוב ואוסישקין כונו 'תאומי ציון' והנהיגו את הציונות הרוסית. היחסים שהחלו בחברות קרובה הפכו לעויינות קשה בין צ'לנוב בעל הקסם האישי והחביבות הטבעית לאוסישקין התקיף ובעל הדימוי של 'שור זועם'.


איש ציבור
השנים הקרובות היו שנות שפל של הציונות כי המצב הכלכלי ברוסיה השתפר, אמריקה הייתה לאופציה מפתה, והגיעו ידיעות על משבר המושבות בארץ ישראל. אוסישקין לא נכנע להלך הרוח התבוסתני, וארגן מטיפים שהסתובבו בעיירות, דאג לגיוס תרומות ועידוד קבוצות של צעירים שביקשו לעלות ארצה.

הציונות ידעה מראשית ימיה מאבק בין החרדים לציבור המשכילי: עוד בימי "חיבת ציון" ניצבו אלו מול אלו נאורי אודסה בהנהגת לילינבלום ופינסקר מול חרדי ביאליסטוק בראשות הרב שמואל מוהליבר. כאשר פינסקר נבחר להנהגת התנועה הפטיר מוהליבר כי עדיף היה לבחור "יהודים כשרים". כאשר פינסקר נחלש בשל מחלת הלב שלו ודרש לבחור לו יורש החל קרב הירושה בין שני המחנות מחדש.

מנחם אוסישקין שהחל משנת 1886 הייתה העסקנות עיקר חייו, היה לגורם
אוסישקין ואחד העם על מרפסת הבית ברחוב אלנבי 7 תל אביב 1925 צייר ליאופולד פיליכובסקי
משמעותי בקרב הירושה כנציגו של הדור הצעיר. הוא טיפח את הדימוי שלו כ"איש חזק" "והתפאר לפני סובביו שביתו נמצא בפינת רחוב 'הברזל' ורחוב 'קשיחות הדעת'". (גולדשטיין עמ' 133). למרות עקשנותו גילה גמישות וניסיון להשכין שלום בין הנצים בנושאי הדת, להבדיל ממרבית הצעירים המשכילים בימיו, הוא כיבד את הדת וראה בסממנים דתיים כשמירת כשרות והנחת תפילין - חלק מהחוויה הלאומית. אוסישקין לא נבהל מדתיותם של הרב מוהליבר ואנשי ביאליסטוק, ותמך בו. מוהליבר אכן נבחר וכתוצאה מכך הצטננו יחסיו עם לילינבלום.

הגלגל התהפך שנית כאשר השלטונות הכירו לאחר מאמצים רבים - בחוקיות פעולתה של "חיבת ציון" שנרשמה כחוק עם ועד זמני שהיה מורכב כולו ממשכילי אודסה בראשות לילינבלום. מעמדו של אוסישקין שהיה מכתירו של הרב מוהליבר נחלש. כדי לשוב ולתפוס את מקומו בהנהגת התנועה - חבר אוסישקין לאשר גינזבורג שכונה 'אחד העם" ועמד בראש האופוזיציה שקמה להנהגה הוותיקה באודסה.

מלבד המחלוקת בין חרדים למשכילים קרעה את התנועה הציונית מחלוקת נוספת על אופן הגשמת הציונות. "חיבת ציון" דגלה ב"ציונות המעשית" שדגלה בעליה והתיישבות ללא קשר למצב הפוליטי ולשאלה מי שולט בארץ ישראל. "הציונות המדינית" שהיא דרכו של הרצל שתחילתה בשנת 1986 עם פרסום ספרו "מדינת היהודים", זלזלה ב"ציונות המעשית" של חיבת ציון. אנשי "הציונות המדינית" לעגו לדרכה של חיבת ציון שעסקה לטענתם בקטנות, והאמינו כי יש לקבל צ'רטר מהמעצמות ורק לאחר הסדרת המעמד של המדינה היהודית יש להתחיל בעלייה ובהתיישבות בקנה מידה רציני. אחד העם ניסה ליצור מודל חדש של "ציונות רוחנית" שהיא בעלת אופי לאומי חילוני, שתראה בארץ ישראל "מרכז רוחני" הבנוי על התיישבות מצומצמת וייצוגית. כדי לקדם את רעיונותיו הקים מסדר חשאי, ארגון אחווה גברי וציוני בשם "בני משה" שהוקם במתכונת הדומה לארגון "הבונים החופשיים". הארגון הוקם בשנת 1889 בתאריך שעל פי המסורת היהודית הוא יום הולדתו ופטירתו של משה רבנו ועל כן נקרא על שמו. החברים הידועים בארגון היו יהודה מטמן-כהן שייסד לימים את הגימנסיה העברית הרצליה, הסופרים יהושע ברזילי ויהודה גור, מאיר דיזנגוף, הרופא הלל יפה, הסוחר יחזקאל דנין.

מנחם אוסישקין לא סטה בכל עשרות שנות פעילותו הציבורית מדבקותו ב"ציונות המעשית" והקונספט של "ציונות רוחנית" היה זר להשקפת עולמו. לדעתו "לחיות רק ברוח ולבקש דופי בכל עבודה חומרית כבר הראתה עד כמה החלישה את חיבת ציון ובנותיה". (גולדשטיין עמ' 104).

גם חילוניותם המוקצנת של "בני משה" הייתה זרה לרוחו. באותם ימים הלשינו החרדים לשלטונות העותומאניים על אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית, שהיה מקורב ל"בני משה" שהוא מטיף למרד בעיתונו. בן יהודה נאסר והמחלוקת בין חרדים למשכילים גברה. אוסישקין לא הזדהה עם אף אחד משני הצדדים אך הפעיל קשרים בקושטא שהביאו לשחרורו של בן יהודה.

אוסישקין הצטרף ל"בני משה", למרות חילוקי הדעות האידאולוגיים, כדי לשמר את מעמדו הפוליטי שניזוק בשל תמיכתו ברב מוהליבר. הוא גם העריך מאוד את אישיותו של אחד העם, והם שמרו על קשרי חברות הדוקה כל ימי חייהם. אוסישקין גם אימץ את אמונתו של אחד העם בחשיבותם של החינוך והתרבות הלאומיים, וקידם בכל שנותיו הוצאות ספרים, עיתונים ובתי ספר שפעלו ברוח הציונות. פעילות אגודת "בני משה" נחלשה והיא התפרקה לאחר שמונה שנות פעולה בשנת 1897.

קרב הירושה על ראשות תנועת "חיבת ציון", התחדש לאחר פטירתו של לייב פינסקר, ומנחם אוסישקין היה אחד מהמועמדים המובילים לתפקיד אך הוא לא נבחר. בכל עשרות שנות פעילותו הפוליטית של אוסישקין מנהיגותו הייתה בלתי מעורערת, אך בשל אופיו המיוחד וגישתו האופוזיציוניות הוא לא נבחר לתפקידי ההנהגה הראשי. הרצל שהגיח ממערב אירופה המתבוללת, דוד וולפסון החיוור, צ'לנוב חברו מנוער שידע להתחבב על כולם, חיים ויצמן שהחל את דרכו הפוליטית כמעריצו - כל אלו נבחרו לתפקידים הראשיים בעוד מנחם אוסישקין תמיד נותר במעמד "האיש החזק" - אך בשורה השנייה של ההנהגה.


אסתר
בין מנחם ואחותו ריישא התקיים קשר נפשי עמוק שנבע מאבלם של ההורים על מות ארבע
אסתר אוסישקין
בנותיהם הראשונות, ודאגנות היתר שבה גודלו. הוא שקע בדיכאון כאשר ריישא נישאה ועברה להתגורר בעיר אחרת, כי היא הייתה הנפש היחידה עמה חלק את מחשבותיו הכמוסות. לאחר כמה שנות נישואין ולידת ילד אחד חזרה ריישא לבית הוריה כשחלתה במחלה קשה. מנחם עזב את כל עיסוקיו והסתובב עמה בבירות אירופה בתורו אחר רופאים שימצאו לה מרפא. בסוף נואשו, חזרו לרוסיה וריישא נפטרה לאחר ייסורים קשים.

כשריישא נפטרה היה מנחם בן 27 ועדיין לא היה לו קשר רציני עם אישה. שדכנים שהתדפקו על דלת בית הוריו וניסו למצוא שידוך למהנדס הרווק והעשיר נדחו על ידו מחוסר עניין. לאחר תום ימי האבל, התעשת, חזר לפעילות פוליטית, החליט כי הוא רוצה לשאת אישה ושיתף בהחלטתו את הוריו שהחלו בחיפושים אחר השידוך המושלם.

חברו יהושע ברזילי, על שמו קרוי רחוב במרכז תל אביב, הציע לו לעלות ארצה ולנהל בה את פעילות חובבי ציון. במכתב תשובה שנשלח שלושה חודשים לפני שפגש את ארוסתו ענה לו כי הוריו לא יתמכו בו כלכלית אם יעלה ארצה, ומאחר שאינו רוצה להיות תלוי כלכלית בקופת "חובבי ציון" עליו למצוא "בת ישראל חובבת עמה" (אוסישקין עמ' 33) בעלת נדוניה נכבדה שתאפשר לו פעילות ציונית ללא תלות כלכלית.

אביו מצא לו את הכלה האידאלית: אסתר פליי - אספיר סרגייבנה. והוא התאהב בה במבט ראשון. אביה היה איש עסקים עשיר שהסביר לאביו שאותו הכיר מעסקיהם המשותפים, שבשל התאלמנותו תירש בתו בעתיד את רכושו הרב.

פרופ' יוסי גולדשטיין כותב בביוגרפיה שהקדיש לאוסישקין כי התאהבותם המהירה קשורה בנכונותו להתקשר ולהקים משפחה, אך גם: "בדמיון המפליא שבין אביה של אסתר לבין אוסישקין, ובין אסתר לרייזה אמו. עקשנותו של שמריהו (אבי אסתר), רצונו החזק ומנגד אי-יכולתו להתמיד בקשר עם זולתו, המחנק שהרגיש כאשר שהה יתר על המידה עם בני משפחתו, ועקב כך רצונו
להתרחק מהבית לפרקי זמן ממושכים, היו תכונות משותפות לו ולאוסישקין. אין זה מפתיע איפה שאסתר נמשכה אליו. ייתכן גם שאוסישקין התאהב באסתר מאותה סיבה. היא הייתה דומה בתכונותיה באופן מפתיע, לאמו. צייתנותה וכניעותה מצד אחד, והיכולת לעשות בסופו של דבר מה שמתחשק לה ולהכריח את הסובבים אותה לפעול באותו אופן, היו תכונות משותפות לה ולרייזה". (גולדשטיין עמ' 62).

לירח הדבש נסעו לארץ ישראל אך הסתירו את כוונתם מבני המשפחה שהיו מוחים על כוונתם לצאת ולטייל בארץ הנמצאת "ממזרח למין האנושי" כפי שכינוה המשכילים. בארץ פגש את אחד העם, יהושע ברזילי, טיומקין וחברו יעקב מזא"ה, שעל שם כולם נקראו רחובות. בעוד אוסישקין נמלא התלהבות מהפגישה עם "האם, האדמה העזובה והשכולה" (גולדשטיין עמ' 69) והתפעל מכל שנעשה בארץ, הילך אחד העם אבל וחפוי ראש, וביכה את כל שראו עיניו. בכל אשר הלך ראה גילה רק "עצב ויגון".

בדרכו חזרה מירח הדבש בו העמיק הקשר הנפשי שלו לארץ, כתב: "קול צפירה. האנייה זזה... אני נוסע מארץ השמש ופרי עצי גן העדן, אל ארץ הקרח, השלג והקור". (גולדשטיין עמ' 71). אחד העם פרסם לאחר הביקור את מאמר הקטרוג "אמת מארץ ישראל".

מנחם אוסישקין עזב את מוסקבה בה נותרו הוריו ועבר לגור ביקטרינוסלב (כיום דניפרו) שבנובורוסיה, בה התגוררו אסתר ומשפחתה.. בנם שמואל סיפר בזיכרונותיו על השפעתו של אביו על בני משפחת אשתו: "את המקום הראשון במשפחה המצומצמת תפס אבי. הרבה נאמר ונכתב על כוח רצונו ועל מלחמותיו והצלחותיו. אך נדמה לי, כי את הניצחון הגדול ביותר בחייו נחל על סביבתו ביקטרינוסלב. כאשר עבר לגור בקרב משפחתה מצא סביבה מתבוללת ורוח לאומית לא מצא כל".(אודסה עמ' 19) לעגו לו כשקרא "המליץ" כשכולם קראו ברוסית, והלעג גבר כששמעו שהוא מניח תפילין כל יום. הניצחון שלו היה מלא: אמנם הם נשארו חילונים דוברי רוסית, אבל כל המשפחה הייתה לציונית. לסבו קראו מלך דניה – שליט שהצליח להושיב את צאצאיו על כיסאות מלוכה במדינות שונות מאחר שאוסישקין דאג לחתן את שתי גיסותיו, אחת עם ויקטור יעקובסון המורשה הציוני מסימפרופול והשנייה לצבי ברוק; המורשה הציוני בהומל. ביתם היה למרכז ציוני שהמה מבקרים מבוקר עד ערב. הסב שלא התלהב מהאורחים והיה קורא בקול רם שישמעו: "החביאי את כפיות הכסף, שוב באו האורחים שלכם". (אודסה עמ' 20).

אסתר שהייתה אישה עצמאית חיכתה עם לידת ילדיה עד לסיום לימודיה בבית הספר הגבוה לטכנאות. ראשונה נולדה הבת רחל, וכשנולד הבן ביקש האב לקרוא לו בשם עברי מפואר: זרובבל. המשפחה התנגדה לשם המוזר, והילד נקרא שמואל על שם הרב שמואל מוהליבר שבאותה עת מלאה שנה לפטירתו. שמואל כתב בזיכרונותיו כי לרב מוהליבר לא היה מזל רב עם מי שנשאו את שמו כי הוא היה חילוני וקיבוץ גן שמואל שנקרא על שמו שייך לתנועת "השומר הצעיר".


הרצל
תנועת "חיבת ציון" התנוונה והתדרדרה לעיסוק בזוטות. היטיב לתאר זאת לייב
בנימין זאב הרצל
לילינבלום: "כשהפרה מתה אנו עסוקים בקניית פרה חדשה, או תחליף לעז שהלכה לעולמה. וזוהי כל התנועה כולה". בשנת 1896 אפילו האופטימיות הסוחפת של אוסישקין לא סייעה, הוא ראה את הפעילות ב"חובבי ציון" ו"בבני משה" כחסרת תוחלת, והחל להתמקד בעסקיו.

ואז, כשכמעט נואש מהפעילות הציונית, פנה אליו העיתונאי ד"ר נתן בירנבוים יו"ר אגודת "חובבי ציון" בווינה, וביקשו לדאוג לתרגום לרוסית של ספרון בשם "מדינת היהודים" שפרסם עיתונאי בשם תאודור הרצל. אוסישקין קרא את הספרון ומצא כי לא נאמר שם שום דבר חדש שלא נאמר קודם על ידי לילינבלום, פינסקר ומשה הס, וסירב לטפל בתרגום. כשנקלע לווינה, לחצו עליו חבריו ושכנעו אותו בקושי רב לפגוש את הרצל.

בפגישה ביניהם הצליח הרצל להפוך את אוסישקין המנוסה והחשדן ל"חסיד שוטה". לבירנבוים אמר כי הוא נפעם, וכי פעולתו של הרצל תביא תועלת עצומה לתנועה: "אין ספק שבאישיותו המקסימה ימשוך אחריו את כל יהודי רוסיה, ואולי גם את יהודי המערב. הוא אף מצא בהרצל מעלות שבאופן פרדוקסלי נבעו ממגרעותיו. 'הוא אינו מכיר את העם היהודי, הוא אינו מכיר את ארץ ישראל, הוא אינו מכיר את הממשלה התורכית, ובזה כוחו'". (גולדשטיין עמ' 95). מאותו יום הפך אוסישקין למעין נציג לא רשמי של הרצל ברוסיה. חצי שנה אחרי פגישתם כתב לו הרצל כי הוא מתכוון לארגן קונגרס ואוסישקין ענה לו בהתרגשות כי יתמסר כולו להצלחת הכינוס.

הקונגרס הציוני הראשון: ראשי "חיבת ציון" התנגדו לתזה של הרצל, ואחד העם שכנע פעילים שלא להגיע לקונגרס. אוסישקין כינס חמישים פעילים לפני הקונגרס כדי לגבש את הדעות ולארגן את כוחה של היהדות הרוסית. בכינוס המקדים היה אוסישקין סנגור נלהב אך שאר הפעילים כברנשטיין-כהן ומאנדלשטאם גילו פסימיות וחוסר אמון בחוזה המדינה ובהגיגיו.

ב-29 לאוגוסט 1897 נפתחו באולם הקזינו של באזל דיוני הקונגרס הציוני הראשון, ועד עצם היום הזה לא ברור מה היה סוד קסמו של תאודור הרצל - אך כל אותם "חובבי ציון" מרירים וחסרי אהדה הפכו למעריציו המוקסמים. הרצל שביים את הטקס בקפדנות ביקש מהנוכחים להגיע בלבוש ייצוגי, נעמד על במה גבוה שהעצימה את קומתו. ערך שיחות ריכוך עם הפעילים, השרה אווירה פייסנית ונאחז בסיסמאות כלליות שינעמו לכולם. הוא הזמין עמיתים עיתונאים גם מחוץ לעולם היהודי כדי להגביר את הרושם כי קורה משהו כביר. ואכן באירוע מכונן שנמשך שלושה ימים ונאספו בו כ-200 יהודים שבעצם איש לא שלחם, נוצר אותו מעמד שקיבל משמעות היסטורית הרת גורל.

ציוני רוסיה העריצו את הרצל: בביקורו בווילנה בשנת 1903 הותיר על הנוכחים רושם אדיר. אולי הטיב לתאר זאת קצין המשטרה ששמר על הסדר בתחנת הרכבת שפנה לחבריו היהודים ואמר: "אדוני הציונים, מה אתם רוצים? פלשתינה טרם ניתנה לכם, אבל מלך כבר יש לכם. באמת הוא מלך: כל קומתו הזקופה ומראהו, עיניו וזקנו אומרים כי שליט הוא על בני אדם, בלי הבדל מאיזה עם". (גרא עמ' 101). הרב ריינס, מנהיגו של הציבור הדתי לאומי, ראה בהרצל את "'מהותו של המלאך' שליח ההשגחה.... ובהתלהבותו הריהו מזמין את רוחו של רבי יהודה הלוי למעמד הקונגרס הציוני: 'מי ייתן ופקחת עיניך משורר אלוהי לראות את המראה הגדול הזה'". (שפירא עמ' 368-9).

 
מנחם אוסישקין

המחלוקת בין הציונות המעשית למדינית:
כבר בפגישה הראשונה שבה הפך אוסישקין למעריץ נלהב - נתגלו זרעי המחלוקת ביניהם. אוסישקין מיומו הראשון כנער ציוני האמין בעשייה שתתבטא בעליה, ברכישת קרקעות ובהתיישבות. הוא נואש מ"חובבי ציון" בשל רמת הביצוע העלובה. הרצל לעומתו קרא למתיישבים "מסתננים" ולא האמין בכל פעולת עלייה או התיישבות שתעשה לפני הסדרה של "המדינה" על ידי אומות העולם (הצ'רטר). 

כישלונה של חיבת ציון הדהד דווקא כיוון שאירע בתקופה שבה המונים חיפשו פתרון: התיעוש המוגבר הביא להתעשרותם של מעטים, ולעוני של רבים, לאבטלה ולאנטישמיות גואה. דווקא היותו של הרצל מערבי חיזקה את הפסימיסטים שהפסיקו להאמין בהתערות בחברת הגויים. אם בארצות המערב הנאורות והמתקדמות לא הצליח צעיר מתוחכם כהרצל להתערות באמת בחברה אז איזה סיכוי יש להם ברוסיה המפגרת והאנטישמית?

זלזולו של הרצל בעבודה המעשית של ההתיישבות, שליטתו המוחלטת בתנועה ואולי אף רגש של קנאה במי שעקף אותו בדרך אל ההנהגה, כל אלו גרמו לאוסישקין להפוך לגורם אופוזיציוני תקיף ומתריס.

אוסישקין התקוטט עם הרצל על סעיף המאפשר לבנק "אוצר התיישבות היהודים" להשקיע כספים גם במקומות שאינם ארץ ישראל, ודרש לפתוח משרד בקושטא כדי לקדם את הציונות המעשית. כאשר כל הצעותיו נדחו קיים בשנת 1903 כינוס בזיכרון יעקב של "הכנסייה" – גוף ששאף שיהיה לגורם השלטוני בארץ ישראל, אקט שנתפרש על ידי תומכיו של הרצל כחתירה נגד מנהיגותו. הכינוס אמנם נכשל בעיקר בשל חוסר ההיענות של המנהיגות המקומית, אך תוצאת הלוואי של הייתה ייסוד באותו מעמד של הסתדרות המורים שהייתה לגורם חשוב ובעל השפעה.



פרשת אוגנדה
אוסישקין ביקר בארץ ישראל בשנת 1903 בעת קיום הקונגרס השישי בו הועלתה פרשת אוגנדה. הוא סבר כי אין על סדר היום נושא המצדיק את נוכחותו, ועל כן הופתע וזעם כשנודע לו כי הוחלט על הקמת ועדה שתעסוק בנושא ההצעה הבריטית ליישב יהודים במזרח אפריקה באזור שנקרא בזמנו "אוגנדה", ועל שליחת משלחת לחקור את האזור. 295 צירים הצביעו בעד ההצעה, 178 נגדה ו-99 צירים נמנעו.

הצעה זו חשפה את עומק הפער בין ציוני רוסיה ומזרח אירופה לבין אלו של מערבה.
אוסישקין חולה בבית המלון, עם סוקולוב וויצמן בעת פולמוס אוגנדה
אוסישקין התלונן על 'אופי מנהיגותו הדיקטטורית', של הרצל, על היותו 'הדן היחיד'" ועל נטייתו התרבותית: "לטענתו הוויכוח על 'תכנית אוגנדה' היא הוכחה נוספת להתייחסותו השלילית של הרצל ליהודי מזרח אירופה, שכן טוען אוסישקין, הרצל, כמו כל המשכילים ממערב אירופה וממרכזה זלזל תמיד ב'אוסט יודן'". (גולדשטיין עמ' 178). לטענתו ציוני רוסיה מהווים את הרוב המוחלט בקרב הציונים, אך מנהיגי התנועה "המערביים" מזלזלים בהם.

מרבית ציוני רוסיה התנגדו בתוקף ל"תכנית אוגנדה" שעמדה בניגוד מוחלט לאמונתם הדתית והלאומית, ולנאמנותם לארץ ישראל. אוסישקין ומרבית בני היהדות הרוסית התנגדו לפלירטוטים הטריטוריאליסטיים של הרצל. הוא חשד כל העת כי הרצל מחפש "פתרון" למצוקה היהודית גם מחוץ לגבולות ארץ ישראל. הלוא הרצל כתב כבר בספרו "מדינת היהודים" שארגנטינה עשויה להיות חלופה לארץ ישראל, תמך בחצי פה בתכניתו של דוד טריטש בקונגרס הציוני השלישי להתיישב בקפריסין, ניהל מו"מ עם הבריטים על התיישבות בחצי האי סיני. ועתה, לאחר קבלת ההצעה של "תכנית אוגנדה" נוכח כי החשד היה מוצדק.

אוסישקין ארגן בנובמבר 1903 אסיפה של מורשי רוסיה לדון בצעדי המלחמה בתכנית "אוגנדה". רק שני מורשים תמכו בהרצל, צ'לנוב ולייב גולדברג התנגדו אמנם ל"תכנית אוגנדה" אך דרשו התנהלות מתונה יותר, ושאר המורשים תמכו בדרכו של אוסישקין. הוא לא שעה לקריאות למתן את התנגדותו, והתקיף את הרצל במילים קשות: "את אוגנדה גרש נגרש... והעבודה התמידית בארץ ישראל תהיה במקומה". (גולדשטיין עמ' 170). הוא כתב לנאמנו חיים ויצמן: "החלטתי להיאבק, ולו גם יחיד, עד הסוף. או שאכריח את הרצל להסתלק מכל כוונות אנטי ציוניות, או שאכריח אותו ללכת או שאני אמות מיתה פוליטית. ינהגו נא כולם איש כרצונו. - אני אמלא את חובתי עד הסוף". (אוסישקין עמ' 39).

הרצל שהיה דיפלומט מוכשר שכוחו ביכולתו להימנע מעימותים, חרג מהרגליו ותקף את אוסישקין תוך שהוא רומז כי מניעיו אינם כשרים וכל מהלכיו מכוונים להדיח אותו ולתפוס את מקומו. הרצל כתב לרב ריינס, מנהיג תנועת "המזרחי": "רובם הם שונאי הפרטיים". (גולדשטיין עמ' 178).

הסכסוך העמיק ונוצרו שני מחנות: מצד אחד תומכיו של הרצל שכונו "מגיני ההסתדרות" ומצד שני הארגון שהוקם על ידי אוסישקין בשם: "ציוני ציון", ובתווך מנהיגים שניסו לפשר וללבן עם הרצל את הנושאים השנויים במחלוקת.

אוסישקין הסלים את התקפותיו וכתב לוויצמן כי אם יובס אזי הדיקטטורה של
בנימין זאב הרצל
הרצל מובטחת. הוא חש כי הרצל נכשל כי הכול כבר ידעו כי תכניתו המדינית לקבל צ'רטר מהסולטן נכשלה, ולעומת זאת מעמדו כאבי הציונות המעשית התחזק. אמנם היו קולות שקראו לסלק את אוסישקין מהתנועה הציונית, אך חיים ויצמן העריך כי בקונגרס הציוני הבא תגבר ידם של אומרי הלאו.

בדצמבר 1903 הרצל החל נסוג מסיפור אוגנדה. ניסיון ההתנקשות בנורדאו על ידי אחד ממתנגדיה של "תכנית אוגנדה" שזעק "מוות לנורדאו האפריקני" זעזע את כולם. הוא ביקש לשלוח את המשלחת לאוגנדה רק כדי לשמור על כבודם של הבריטים, אך אוסישקין לא חדל מהתקפותיו והמשיך לדרוש את חיסול תכנית אוגנדה והתפטרותו של הרצל אם לא יתנער ממנה באופן מפורש. "לא נפל עלי לבי מכל המחאות, הנאצות והזלזולים והנני איתן כמאז". (גולדשטיין עמ' 181). הוא נפגע דווקא מביקורת שהוטחה בו בארץ ישראל, וחש נבגד על ידי אלו שלמענם נלחם כל חייו.

במכתב ליהושע ברזילי כתב: "אנחנו צריכים לעמוד על נפשותינו בכל תוקף בעת צרה כזאת, לעמוד נגד הטריטוריאליזם ההולך ומתגבר.... אך בריאותי על ידי מלחמתי הולכת ומתרופפת - מה אוכל עשות? אם הנני רואה מעשה ידינו הולך וטובע על ידי אנשים שונים, על ידי אחיך ורעיך מקודם מבית ומחוץ, איך זה אוכל להישאר בריא וחזק?". (אוסישקין עמ' 39).

בכינוס הכנה לקונגרס השביעי הרצל הציע פיוס וחזר על מחויבותו לארץ ישראל. אוסישקין ניצח בקרב על תכנית אוגנדה אך הפסיד את מעמדו כמנהיג בכיר, וחש כי הרצל ניצח אותו. ד"ר יחיאל צ'לנוב, חברו נעוריו ויריבו בהווה, שנלחם בתכנית אוגנדה במתינות, התחזק על חשבונו. הוא חש מובס וחולה אך גם הרצל הותש מהוויכוחים הקשים, ומחלת הלב שלו החמירה.

יצחק לייב גולדברג, אחד הפעילים המרכזיים שהתנגד ל"תכנית אוגנדה", אך תמך במנהיגותו של תאודור הרצל, כאב את המתקפות שספג. אחד מהפעילים ביקר אותו בביתו כתב בזיכרונותיו על דבריו של גולדברג: "'היודע אתה, הדוקטור הרצל חולה קשה במחלת לב'. פניו הביעו יגון וצער עמוק וקולו היה חנוק מדמעות עצורות, ולאחר רגעים מספר הוסיף ואמר: 'ציוני ציון' שלכם ביחד עם מנחם אוסישקין כרסמו את ליבו החלש ושבור מצרת ישראל'. ובהפסיקו את דבריו יצא את החדר". (גרא עמ' 105).

ביום 3 ביולי 1904 נפטר בנימין זאב הרצל והוא בן 44 שנים בלבד.

בקונגרס השביעי שנערך שנה לאחר מותו של הרצל נבחר דוד וולפסון
ישראל זנגוויל - מראשי הטריטוריאליסטים
כחלק מהנהגה קולקטיבית והטריטוריאליזם נוצח.
ישראל זנגוויל, מנהיג הטריטוריאליסטים, תקף את אוסישקין בנאום הפרידה שלו: "שתי ההנחות של 'הפרוגרמה שלנו' הן, שלגנרל אוסישקין יש צבא גדול של אוסישקינים, ושהסולטאן התורכי הוא שוטה". (גולדשטיין עמ' 199).

ולסיום הפרשה - הרהור של כפירה באתוס הציוני המעצים את הקרב ב"תכנית אוגנדה": האם בראייה לאחור, לא היה היגיון בניסיונות הטריטוריאליסטיים למצוא לעם היהודי "מקלט לילה"? ואולי הרצל, זנגוויל ותומכיהם שחשו את האסון המשמש ובא, 28 שנים לפני עליית היטלר לשלטון ו-36 שנים לפני ועידת ואנזה ותחילתו של 'הפתרון הסופי', צדקו מול אטימותם של מתנגדיהם?

אוסישקין ניצח אך אבוי לניצחון: בעת נאומו אירעו התפרצויות זעם והפרעות, ואף הוגשה תלונה למשטרה בגין איומים על חייו. "נואמים רבים האשימו אותו ביצירת פילוג בתנועה, ובעקיפין תלו בו את כל בעיותיה של הציונות, עד כדי האשמתו במותו של הרצל". (גולדשטיין עמ' 199). אפילו פעילי "ציוני ציון", למעט מספר מקורבים, לא טרחו להגן עליו. במכתב לוויצמן קונן כי צ'לנוב היה לאויבו הגדול ביותר והדיחו מראשות התנועה ברוסיה.


בראש הוועד האודסאי
אוסישקין הבין כי הובס, מעמדו בהסתדרות הציונית היה בשפל, יריבו צ'לנוב ניצח ותומכי "הציונות המדינית" בראשות דוד וולפסון נתנו את הטון למרות פטירתו של הרצל.

מאוכזב ומותש נענה בשנת 1906 להפתעת מקורביו, להזמנת ה"וועד האודסאי" לעמוד בראשו. לפני 14 שנים שאף להחליף את פינסקר ובראשות הוועד אך נכשל ובינתיים הוועד דעך והיה לגוף חלש וחסר השפעה.

אוסישקין האמין כי יוכל להפיח חיים בגוף המנומנם ולהפכו למנוף לקידום ההתיישבות בארץ ולאלטרנטיבה להסתדרות הציונית. הוא ביקש להוכיח כי הוא עוסק במעשה בניגוד ל"מדיניים" שהשתלטו על ההסתדרות הציונות העסוקים בשיחות דיפלומטיות עקרות. ואכן בזכות המרץ והאמביציה הוא הצליח להעלות בצורה משמעותית את סכומי התרומות,. ונוצרה תחושה כי הוועד האודסאי היה למוקד של פעילות נמרצת. אוסישקין מינה את מקורבו מנחם שינקין למנהלה של מעין "לשכת מודיעין" ביפו, שקיבלה את פני העולים וניסתה להקל על קליטתם.

הידידות בין שני חברי הילדות, ”תאומי ציון" – אוסישקין וצ'לנוב הייתה לעויינות קשה, וכשצ'לנוב עצר באודסה בדרכו לארץ ישראל, הם נפגשו לפגישה קצרה מאוד, בה שוחחו "אודות הים, האוויר וכד'". (גולדשטיין עמ' 220). אוסישקין הבין כי אם יסתכסך עם דוד וולפסון שהצליח להשתלט על התנועה הציונית, הוא ידחוף אותו לברית עם צ'לנוב. לפיכך ניסה לשמור עמו על יחסי עבודה טובים והפסיק לתקוף אותו.

להחלטתו המפתיעה לעמוד בראש הוועד האודסאי הייתה סיבה נוספת והיא שהעיר יקטרינוסלב הפכה פרובינציאלית בעיניו, ואילו אודסה הייתה למרכז רוחני תוסס.


אודסה
מפגש סופרים באודסה בשנת 1906. אחד העם, לוינסקי, ליליינבלום, קלוזנר, ביאליק, רבניצקי ורב צעיר.

עיר הנמל הדרומית נבנתה על ידי גולי המהפכה הצרפתית, ואוכלסה על ידי ערב רב של עמים בהם רוסים, ארמנים, יוונים, גרוזינים, אפילו סינים ויהודים רבים. קהילות ורשה, וילנה ואודסה היו שלושת הקהילות הגדולות בתחומי רוסיה של אותם ימים. יהודייה שכמעט שלא סבלו מאפליה בהשוואה למצב בתחום המושב, אהבו את עירם וקראו לה "אודסה מאמא"

הקהילה התאפיינה בפתיחות, השכלה, ונטייה פחותה לאורח חיים דתי: אנשי תחום המושב החרדים נהגו לומר כי: "חמישים מיל מסביב לאודסה משתרע הגיהינום".

בעוד חלקם של החרדים היה מינורי, נחלק הציבור המשכילי בין המתבוללים לציונים. אודסה חוותה פריחה אדירה של תרבות יהודית משכילית, שיבה אל הלאומיות והחייאת השפה העברית. לא פלא שתנועת "חיבת ציון" החלה באודסה שהיוותה מעין שער לציון ומהנמל שלה יצאו הספינות שהביאו לארץ ישראל את עולי העלייה הראשונה והעלייה השנייה.

באודסה פרסם פינסקר בשנת 1882 את ספרו המכונן "האוטואמנציפציה", אחד העם. הפיץ את תורת הלאומיות החדשה והציונות הרוחנית, ובה נתגלה לראשונה חיים נחמן ביאליק שהקים עם רבניצקי את הוצאת הספרים 'מוריה'. יצחק באבל כתב על העולם התחתון היהודי וזאב ז'בוטינסקי כתב את ספרו "חמישתם" על יהודי אודסה.

"כאשר אני שומע את התלונות המרובות על תל-אביב מפי תושבי מקומות אחרים,
מנחם אוסישקין עם בנו שמואל, חותנו ושני גיסיו שכיהנו כמורשים ציוניים
ואת טענותיהם נגד העיר וצורת חייה, אני נזכר בטענות ששמעתי לפני חצי יובל שנים נגד אודסה... הייתה זו עיר חדשה ללא היסטוריה ומסורת משלה, שאוכלוסייתה כוללת בני ארצות ועדות שונות המדברים בכל שפות תבל. זאת ועוד, היא שוכנת בדרום שבו הקיץ חם, וחלק גדול מהחיים מתנהל ברחוב... השמש הלוהטת, הצבעים החזקים, הרעשנות וההתפארות שנשמעה לא אחת מפי תושבי העיר הביאו להאשמתה בבלוף, והאפילו על העובדה כי מאחורי חזית חיצונית זו רחשה אוכלוסייה של עיר מסחר תוססת ויוצרת, שהודות לכשרון תושביה ומרצם נהפכה תוך זמן קצר מערבה שוממה לאחת הגדולות... ואשר לחוסנה המוסרי המפוקפק ולמעשי הפשע שהתרחשו בה, אין להכחיש כי העיר לא תמיד הצטיינה בחיי המוסר שלה". (אודסה עמ' 32-49).

הארכיאולוג פרופ' דוד אוסישקין, נכדו, מספר ימיו של סבו באודסה: "מנחם אוסישקין היה מקורב לראשי הציבור היהודי, הלאומי והציוני. הוא היה יוצא ובא אצלם והם היו מבקרים בביתו. ונזכיר במיוחד את משה לייב לילינבלום, המנהיג הישיש של 'חובבי ציון', ואת זאב ז'בוטינסקי, חיים נחמן ביאליק ויוסף קלוזנר. בספרו 'סיפור על אהבה וחושך' מספר עמוס עוז על ביתם של סבא אלכסנדר וסבתא שלומית באודסה, שהיה למעין 'סלון ספרותי'. בין המבקרים הוא מזכיר את ביאליק, שאול טשרניחובסקי, יוסף קלוזנר ושמריהו לוין. גם מנחם אוסישקין היה מבאי הבית: מנחם אוסישקין, הדור, מצוחצח, נפוח חזה כמו ראם ועב קול כמו שר־פלך רוסי, מתגעש כסמובר רותח, הוא היה מטיל על הכול דממה בכניסתו, כל הנאספים היו משתתקים ביראת כבוד, מישהו היה קופץ מיד ממקומו, מזדרז לפנות לו מקום. אוסישקין היה חוצה את החדר בצעדי גנרל, מתיישב לו בהרחבה, בפישוק רגליו הגדולות, מקיש במקלו ברצפה שתי פעמים, ובכך - מואיל להתיר לשיחות הסלון שתתחדשנה". (אוסישקין עמ' 41).

פרופ' גולדשטיין תוהה בספרו על פשר הקשר ההדוק בין אוסישקין, איש המעש
עם נחמן ביאליק ושמריהו לוין
לבין חבורת האינטלקטואלים של אודסה. אותו אוסישקין שאמר "מעולם שנאתי את הפראזה הריקה, את הדיבור שאין לאחריו כלום". (גולדשטיין עמ' 224). ביאליק, שהיה חברו הטוב, אמר עליו כי "הוא אינו אדם גדול, אבל גברא רבא". (קלוזנר עמ"108),

לדעת פרופ' גולדשטיין סוד קשריו של אוסישקין עם האינטלקטואלים הוא בכך שהוא הפנים את המסר של אחד העם על החשיבות של תחיית השפה והתרבות הלאומית. אוסישקין הקדיש תקציבים וזמן לפיתוח כל תחומי התרבות, העיתונות, ההוצאה לאור והחינוך כחלק מעבודתו הציונית.

פרופ' אלון טל, נותן לקשר הסבר נוסף: "בתור אדם מבריק, שרבים חשבוהו ליצירתי, שיחק אוסישקין את הדימוי הלא אינטלקטואלי שלו... כשחברו ביאליק שאל אותו איך הוא יכול להמשיך לחזור על אותה מנטרה משך שנים בלי לאבד מהתלהבותו, הייתה תשובתו של אוסישקין טיפוסית לו - בומבסטית וכנה בה במידה: 'אם משוררים ממשיכים לכתוב על אהבה, למה אתה מופתע שאנשים פשוטים תמיד חוזרים על אותו תפקיד, אותו שיר, שיר אהבתם: אהבת המולדת, אהבת האדמה, אהבת החירות והגאולה'". (אלון טל עמ' 102).

אחד מסימני הזהות הלאומית של המשכילים התבטאה בלימוד ושימוש בשפה העברית. פרופ' יוסף קלוזנר שהיה מקורב במיוחד לאוסישקין סיפר על עימות בינו לבין הבונדיסטים – חסידי היידיש:

"על קנאותו של מנחם אוסישקין למעמדה של השפה העברית יעיד הסיפור הבא. טרם שהשתלטו הסובייטים על אוקראינה... התכנס הקונגרס של יהודי אוקראינה בקייב בשנת 1918. אוסישקין נבחר בו ליושב ראש והוא צריך לנאום את נאום הפתיחה. הוא יודע, שתהא התנגדות עצומה לנאום פתיחה בעברית, שהרי זו תהא הכרה של עקיפים, שהלשון העברית היא היא הלשון הלאומית של עם ישראל.... הוא פותח בעברית - אבל אך הוציא את שתי המלות העבריות הראשונות מפיו - ומאות פיות של אידישיסטים התחילו צועקים 'אידיש!', 'אידיש'! אוסישקין שותק - ולאחר שנלאו הצעקנים לצעוק הוא חוזר ופותח בעברית. הצעקות מתחדשות ביתר עוז - והאולם הגדול נהפך לחרדת אלוהים. אוסישקין ממתין שוב, מצפה להרגעה - ופותח שוב בעברית - ושוב צעקות וחירופים וגידופים, ואפילו איומים להוריד את אוסישקין מעל הבמה. גלים ונחשולים של מאות בני־אדם רועשים וגועשים כגלי הים בשעת סערה... אוסישקין אינו נבהל ואינו זע וכעמוד ברזל הוא עומד על מקומו ואינו נכנע. וכך נמשך הדבר שלש שעות רצופות - שלש שעות של צריחות וצוויחות, התגעשות והרמת אגרופים... לבסוף ניצח אוסישקין: הוא נאם את נאום הפתיחה בעברית דווקא". (אוסישקין עמ' 41).

בימי מלחמת השפות נקט עמדה חד משמעית ביחס ליידיש ותקף את כל מי שגילה סלחנות לשימוש בשפת היידיש:
"אין עם חי ובריא, החי בארצו, שלא תהיה לו שפה חיה במלא מובן המלה ושתהיינה לו שתי שפות. ובשביל כך נחוצה תחיה שלמה של השפה העברית בא"י - זה הטרקלין שאנחנו בונים; וגם בארצות הגלות, אלה הפרוזדורים הרבים, ששמה צריכים אנו להכין ולהכשיר את עצמנו גם בשפתנו טרם שנכנס לטרקלין. ובשביל זה הטלנו עלינו לא רק עבודה בעד העברית, כי אם גם מלחמה נמרצה עם אלה השפות, המתחרות עם שפתנו אנו. וכל האידיאולוגיה של שפה זרה בתור שפה לאומית - זאת היא זנות רוחנית - והיה מחנך קודש". (כרמלי עמ' 29).


מלחמת העולם הראשונה

בימי מלחמת העולם הראשונה פיללו מרבית יהודי רוסיה לניצחונה של גרמניה. הם העריצו את גרמניה שאפשרה ליהודייה להשתלב בחברה, וראו בה מגדלור תרבותי מול רוסיה הצארית – האנטישמית שכלאה את יהודייה ב"תחום המושב". מצד שני הם שנאו את האימפריה העות'מאנית – בת בריתה של גרמניה, וייחלו לכך שהבריטים, בעלי הברית של רוסיה, יכבשו את ארץ ישראל.

אוסישקין נמנה עם מעריצי גרמניה, היה משוכנע כי תנצח במלחמה - ועל כן התנגד ליוזמתם של ז'בוטינסקי, טרומפלדור, רוטנברג ובורוכוב להקמת ה"גדודים העבריים" שפעלו במסגרת הצבא הבריטי לכיבושה של ארץ ישראל. בסגנונו הבוטה הטיח באמו של זאב ז'בוטינסקי אותה הכיר כי צריך לתלות את בנה בשל תמיכתו בבריטניה. אוסישקין גם התנגד למאמציהם של ויצמן, סוקולוב וצ'לנוב לקבל את ההכרה הבריטית בציונות. ויצמן אמר שהוא מקווה "שאוסישקין לא יישב שבעה כאשר תכבוש אנגליה את ירושלים". (גולדשטיין עמ' 273).

הוויכוחים בשאלות על היחס לצדדים הלוחמים וה"גדודים העבריים" הביאו לפגישה סודית שנערכה ביוני 1915 בקופנהגן הניטרלית, שבה ניסו המנהיגים הציוניים ללבן את המחלוקות.

רבים מהמשתתפים בכנס נאסרו עם שובם בגין מגע עם האויב, וגם לאוסישקין הודלף על ידי אחד ממקורביו בשלטון כי הוצא נגדו צו מעצר. הוא ברח למוסקבה והסתתר בביתו של חברו יעקב מזא"ה. 14 חודשים שהה בבידוד ממשפחתו וחסרה לו הפעילות הציבורית דבר שגרם לו למצוקה נפשית. בראשית שנת 1917 הבשילו המגעים שניהל עם השלטונות באודסה, והוא הורשה לשוב ובלבד שיתחייב שלא לעסוק בציונות. האיסור החזיק מעמד חודשיים בלבד וב-8 למרס 1917 פרצה המהפכה הראשונה שביטלה את אפליית היהודים והביאה לאביב קצר מועד אך סוער ונלהב של הפעילות הציונית. באסיפת ציוני רוסיה נבחרו אוסישקין וצ'לנוב להנהגת התנועה.

ביום ה-2.11.1917 ניתנה הצהרת בלפור ואוסישקין שעד לרגע האחרון טען כי גרמניה תנצח והתורכים ימשיכו לשלוט בארץ, שינה באחת את דעתו. ב-29.11 נסע במכונית פתוחה עם קלוזנר וגרוזנברג בראש תהלוכה ענקית של תמיכה בבריטניה. הסיבה המכרעת לשינוי דעתו הייתה רתיעתו המוצדקת מהבולשביקים שתמכו בהסכם שלום עם גרמניה וזכו לתמיכתה.

בינואר שנת 1918 נפטר במפתיע חברו/אויבו יחיאל צ'לנוב בלונדון, והדבר זעזע את אוסישקין עד עמקי נשמתו. בשל מותו בגולה של צ'לנוב שחלם מנעוריו על עלייה לארץ - הבשילה בליבו ההחלטה לעלות ארצה. גם מלחמת האזרחים האכזרית באודסה בה עבר השלטון מיד ליד כאשר סכנת חיים ריחפה על כל המנהיגות הפוליטית, זרזה את החלטתו. אשתו נמצאה ביקטרינוסלב שם טיפלה באביה החולה וחיסלה את עסקי המשפחה ועל כן לא יכלה להצטרף אליו. בינואר 1919 עזב את אודסה עם בנו שמואל. אמו, בתו ואשתו נותרו ברוסיה והצטרפו אליו לאחר חודשים רבים.

לאחר שאוסישקין עזב את רוסיה הוא השתתף במשלחת היהודית לוועידת ורסאי שדנה בסדר העולמי החדש בעקבות מלחמת העולם הראשונה. מאז ומעולם ראה עצמו כמי שכללי הפרוטוקול אינם חלים עליו, ועל כן נאם בפני כולם בעברית. חבריו לעגו לו ורמזו כי נאם בעברית כי אינו שולט באנגלית או צרפתית, אך דווקא הלורד בלפור שיבח את שפת נאומו.


בארץ ישראל
עם דוד בן גוריון וחיים ויצמן באסיפה ציונית בשנות השלושים

"הציונות המעשית" שהייתה מזוהה עם אוסישקין גברה בפועל על פני "הציונות המדינית". בקונגרס השמיני שהתקיים בשנת 1907, הצליח ארתור ורבורג "המעשי" להעביר החלטה על הקמת "המשרד הארצישראלי" שיעסוק בהתיישבות ורכישת אדמות בראשות ארתור רופין. הצלחת הפעילות המעשית של הוועד האודסאי חיזקה ושיקמה את מעמדו של אוסישקין. דוד וולפסון מינה, כאות של רצון טוב, את גיסו ויקטור יעקובסון למנהל סניף קושטא של בנק אפ"ק והסמיכו לנסות לנהל מו"מ עם השלטון החדש של "התורכים הצעירים".

בחודש ספטמבר 1919 יצא אוסישקין מלונדון בדרכו להגשים את חלום העלייה לארץ ישראל וכתב לברנדייס בגאווה בלתי מוסתרת כי הוא בדרכו "לשמש שם כראש היישוב". הייתה זו הפעם הרביעית שהגיע לארץ: בביקור הראשון בארץ ישראל בשנת 1891 היה בר פלוגתא לוועד האודסאי. ומקורב לאחד העם ו"בני משה". בביקור השני שהתקיים לאחר 12 שנים היה בר פלוגתא להרצל ולציונות המדינית. בביקורו השלישי בשנת 1912 כבר היה מנהיג ציוני מוכר שהכול ציפו שיפתור את בעיותיו הסבוכות של היישוב הצעיר.

בפעם הרביעית הגיע כדי להשתקע ובאופן הפגנתי בחר להתגורר בירושלים אף על פי שחבריו התגוררו בתל אביב. הוא שכר בית וסידר אותו, וכשהנשים הגיעו לאחר תלאות מרובות, ארחו בביתם את הלורד סמואל ומכובדים אחרים כאילו התגוררו שם ימים רבים. בשיאם של ימי האי וודאות, כשעדיין לא ידעו מה מעמדה המדויק של בריטניה בארץ, רכש בית בשכונת תלפיות כאות לביטחונו בעתיד היישוב.

ימי המאורעות:
עוד בביקורו השלישי בארץ נבהל מריבוי הפועלים הערבים במושבות וצפה כי יתעוררו עקב כך עימותים. בעבר דחה את בקשותיה של מניה שוחט מהוועד האודסאי לתמוך בארגון השמירה שנקרא בר גיורא ולאחר מכן השומר. לאחר ביקורו זה שינה את טעמו, הורה לתמוך בארגון והדגיש את חשיבותו.

פרופ' שמואל אלמוג מנתח את גישתו של אוסישקין לשורשי הסכסוך היהודי ערבי: "בקרב האיכרות הרוסית הייתה מושרשת מאוד ההשקפה שהאדמה שייכת בעצם לאלה שמעבדים אותה... לרעיון הזה הייתה השתלשלות מעניינת בארץ ישראל, מתוך זיקה מסוימת לאירועי מהפכת 1905 ברוסיה. עוד בדצמבר 1904 פרסם מנהיג ציוני רוסיה, מנחם אוסישקין, את 'הפרוגרמה שלנו', שקראה בין השאר להעסיק במושבות בארץ פועלים יהודיים. הוא מנמק את הצורך בהעסקת יהודים בחשש, שהערבי המנוצל יתבע את חלקו בעושרה של המושבה. באורח דרמטי התנבא כי 'משיכיר הסוס בכוחו, יפיל את רוכבו לארץ'... נשמעת מדברי אוסישקין נעימה של דחיפות, כאילו הסכנה כבר עומדת בפתח. ודומה שההתנגשות העתידה היא בלתי נמנעת בעיניו"".( אלמוג עמ' 84),

נפילת תל חי והמאורעות בגליל הביאו להערכת מצב מחודשת. אוסישקין הבין כי: "זאת לא ההגנה שהייתה בזמן 'השומר' בגליל וביהודה. פה זה פנים אחרים לגמרי. פה מלחמה". (גולדשטיין עמ' 27). בשלהי פברואר 1920 התכנסו במרתף ביתו של אוסישקין בחשאי זאב ז'בוטינסקי, פנחס רוטנברג, רחל ינאית, אליהו גולומב ודב הוז ותכננו את הקמת הכוח הצבאי שיגן על היישוב. ז'בוטינסקי ורוטנברג התוו תכנית להקמת ארגון הגנה יישובי שמרכזו יהיה בירושלים. (מלכין עמ' 262).


העימות עם חיים ויצמן:
עם אלברט איינשטיין וחיים ויצמן

האידאולוגיה של הציונות המעשית שבה דגל מנחם אוסישקין, ובגינה נלחם עם כל מתנגדיה, ניצחה את כל האידאולוגיות של יריביו, אוסישקין היה מנהיגה של הציונות הרוסית ועל כן התבקש כי יבחר לתפקיד הראשי אך זה לא קרה. בזה אחר זה עקפו אותו בדרך אל הפסגה תאודור הרצל, צ'לנוב, וולפסון ואחרים. עתה עקף אותו חיים ויצמן שהחל את דרכו הפוליטית כתועמלן פוליטי זוטר בהנהגתו. נאמר שאין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו, אך בעולם האמיתי המורה מקנא ואף נוטר טינה. אוסישקין תקף את ויצמן על החולשה שגילה מול הבריטים, בעוד הוא נקט קו אקטיביסטי. בכוונו לוויצמן קרא: "זו ארצנו ולא ארצם. אנו תובעים את ארץ ישראל. אל לנו להיות מושבה אנגלית. אנו שואפים לגאולה שלמה". (גולדשטיין עמ' 12).

עם בואו לארץ ישראל עמד מנחם אוסישקין בראש ועד הצירים אשר ייצג את ההסתדרות הציונית, מוסד זה היה כפוף להנהגה הציונית שישבה בלונדון, אשר בראשה עמד חיים ויצמן. אוסישקין קבע את מרכזו של ועד הצירים בירושלים.

נמתחה על אוסישקין ביקורת בגין החובות הכבדים אליו נקלע הוועד שנגרמו בין היתר בגין רכישת אדמות עמק יזרעאל, והוא ענה למבקריו:
"'אם תמצאו שהקנייה הייתה ביוקר' הטיח כלפי תוקפיו, 'תגידו שאוסישקין ורופין סוחרים גרועים הם: אבל אם לא היינו קונים חייבים הייתם להגיד שהננו פושעים. תוציאו אותי מן ההנהלה הציונית, אבל העמק עברי יהיה'". (גולדשטיין עמ' 55).

ועד הצירים שאוסישקין עמד בראשו, לא עמד בציפיות הציבור ועורר אכזבה מרה. הסיבות לכך היו מגוונות: היישוב חולק ל"שבטים": היישוב הישן של החרדים, הכוח העולה של תנועות הפועלים והציבור האזרחי, ומרביתם לא התייחסו אל הוועד כאל גורם שיש לציית לו. הוועד בכללותו נתפס כמתנשא ומרוחק. אוסישקין לא היה מתנשא אך ויצמן שעמד פורמאלית בראש הוועד והתגורר בלונדון אכן היה אליטיסטי. זכורה למשל אמירתו ש"המרחק בין הנשגב והמגוחך בארץ ישראל, קטן הוא מאוד". (גולדשטיין עמ' 31).

העימות עם ויצמן הסלים וויצמן כינה את אוסישקין "שוטה אטום" והתלונן שהוא חותר תחתיו. (גולדשטיין עמ' 68).  לווצימן היה מוניטין של מנהיג שאינו סובל אנשים חזקים כאוסישקין בקרבתו וכל ששורדים הם 'אומרי ההן'. בקונגרס ה-13 שהתקיים בשנת 1923 בקארלסבאד הצליח ויצמן להדיח את אוסישקין מראשות ועד הצירים לאחר שלוש שנים של כהונה, ומההנהלה הציונית. בלחץ מקורביו מינה אותו כ"פרס ניחומים" לנשיא הקרן הקיימת לישראל. ההשפלה הייתה צורבת, ולא איש כאוסישקין יתעלם מכך, אך הוא הסתער על הקרן הקיימת נחוש להפכה למוקד של כוח ועשייה. אוסישקין שבפועל היה המנהיג האמיתי של הציונות הרוסית שהייתה הגורם הגדול והרציני ביותר בתנועה  הציונית - הודר פעם אחר פעם ממרכזי הכוח הפוליטיים. הוא ידע תמיד להתעשת ולמצוא גוף פוליטי זניח ולהפכו למוקד העשייה.


הקרן הקיימת
ציור: הרמן שטרוק

מנחם אוסישקין,נביאה של "הציונות המעשית" מצא בקרן הקיימת את מקומו הטבעי: הוא העביר את משרדה הראשי של הקרן הקיימת לירושלים, ועמד בראשה במשך 18 שנים. לפני שנכנס לתפקידו רכשה הקרן הקיימת בכל שנותיה כ-20,000 דונם בלבד ואילו בימי כהונתו רכשה הקרן הקיימת קרוב למיליון דונמים של אדמה שעיצבו את מפת המדינה שבדרך.

פרופ' אלון טל כתב בספרו "הסביבה בישראל: משאבי טבע, משברים, מאבקים ומדיניות - מראשית הציונות ועד המאה ה-21" על ימיו של אוסישקין בראשות הקק"ל:

"בשנותיו כיו"ר התווה אוסישקין את הקק"ל בדמותו הוא: מעשית, אגרסיבית, מחויבת לעבודה יהודית, פתוחה לציונים מכל עמדה פוליטית, וקשוחה בחתירתה ל 'גאולת אדמה'... הוא היה איש מעשה, שהאמין שהשפעתן המצטברת של פעולות התיישבות קטנות היא הדרך הבטוחה ביותר לעצמאות יהודית, וחשד באורח אינסטינקטיבי בפתרונות הפוליטיים הגרנדיוזיים שהציע הרצל, שזה מקרוב בא. אף שהשלים עם הציונים הפוליטיים, הכוח שהיה לו בחובבי ציון בעשרים השנה הבאות זיכה אותו בשמות 'חיבה' כמו 'הדיקטטור של הציונות הרוסית' .כשהגיע לפלשתינה הכינוי התרכך, והוא כונה פשוט 'איש הברזל'. הבריטים שמצאו את נוהגו הרודני בלתי נסבל כינוהו 'הצאר מנחם' ... ותיקים בישראל זוכרים בהוקרה שנאומיו שלו, שלא בנאומיהם של רוב בני זמנו, היו קצרים. עקשנותו וחסכנותו היו אגדתיות. הוא היה בודק אישית דו"חות הוצאות של שליחי הקק"ל בעולם, ומוחק תביעות שאותן חשב למוגזמות.

כשייכתבו דברי ימי גיוס התרומות הציוני, אין ספק שביקורה של גולדה מאיר בארה"ב בשנת 1947 יהיה ההישג הראשון במעלה. אבל גם ביקורו של אוסישקין בקנדה בשנת 1927 ייכנס לרשימת 'עשרת הגדולים'. קנדה הייתה ביתם של 150,000 יהודים, שרובם הגיעו לא מכבר מרוסיה, שם היה אוסישקין אישיות מפורסמת, ומזוהה לחלוטין עם הציונות. הקהל הרב שבא לשמוע אותו נואם למד על ההזדמנות לקנות את 30,000 הדונם של עמק חפר, ולחבר כך בין חיפה לתל אביב. הקנדים סיפקו את הסחורה. אוסישקין ישוט הביתה עם 309,000$ בהמחאות עבור הרכישה הגדולה ביותר של הקק"ל, אחרי עמק יזרעאל.

הקופסה הכחולה הבולטת כל כך הפכה את אוסישקין למנהיג הציוני המוכר ביותר באותה תקופה... שום מחסור כספי, קשיים חוקיים, אזהרות של מומחים לחקלאות או התנגדות פוליטית לא שינו לאוסישקין. אחד אחרי השני, עמק יזרעאל, עמק השרון, עמק זבולון, עמק הירדן ועמק החולה נגאלו כולם על ידו. כל המכשולים התרסקו לפני כוח רצונו העשוי ללא חת". (טל, ציטוטים מעמ' 98-101).


החיים בירושלים

הנכד דוד אוסישקין כתב על חייהם של אסתר ומנחם אוסישקין בירושלים: "מאז עלו לארץ ישראל בשנת 1919 התנהלו חייהם של אסתר ומנחם אוסישקין במסלול דומה ובהרמוניה משפחתית. בתם רחל ובנם שמואל, הן לפני נישואיהם והן לאחר מכן, גרו בקרבתם חלק גדול מהתקופה. מאחר שמנחם הצליח להוציא חלק מהונו מרוסיה חיו אסתר ומנחם ברווחה כלכלית בכל תקופת חייהם.

אסתר ומנחם קיימו קשרים חברתיים רבי היקף, בראש וראשונה עם שמנה וסלתה של הציונות הרוסית ואישים כחיים נחמן ביאליק, אחד העם ויוסף קלוזנר היו יוצאים ובאים בביתם. אסתר ומנחם ניהלו את חייהם באורח דתי מסורתי מתון. מטבח ביתם היה כשר, והם לא נסעו בשבתות" (אוסישקין עמ' 76). ויצמן בספרו "מסה ומשא" כתב כי "ביתו היה בית פטריארכלי... חייו עברו בהצלחה, נקיים, ישרי-דרך ועל פי מיטב המסורת היהודית". (ויצמן עמ' 64-5).


חתונת בתו רחל עם הזואולוג פריץ בודנהיימר, הבן של מקס מעוזריו של הרצל,
רחל ופריץ בודנהיימר
אותו הכיר כבר בימי הקונגרס הציוני הראשון, הייתה לאירוע חשוב שאף הוסרט על ידי הצלם בן דוב (הערה 1). בודנהיימר נחשב לעילוי, קיבל דוקטורט בגיל 24 והוזמן על ידי אוסישקין כדי לבדוק את נושא הקדחת באדמות שנרכשו על ידי הקרן הקיימת. הוריה של רחל בעלת האופי העצמאי שכבר מלאו לה 29 שנים, האמינו שבתם תישאר רווקה אך כשפגשה את פריץ הם החליטו להינשא לאחר שלושה חודשי היכרות. כמתנת נישואין נתנו ההורים לבת את הבניין שבנו בתל אביב. (הערה מספר 2).

בעשור האחרון לחייו זכה אוסישקין ליחס של כבוד והערצה שחצה מחנות ומגזרים. גופים כגון "הועד הלאומי", ארגון המורים, הטכניון, האוניברסיטה העברית ועוד ביקשו שיכהן בהנהלותיהם. אוסישקין הרבה להסתובב ברחבי העולם וגייס כספים לקרן הקיימת, בהצלחה מרובה מחיים ויצמן שערך מגביות למוסדות של ההסתדרות הציונית. על קבלת הפנים בביקורו בווילנה כתב: "לא אגזים אם אגיד שזו הייתה קבלת פנים של מלך. רק באהבה וחיבה הרבה יותר גדולה. ירושלים ד'ליטא נשארה נאמנה לירושלים האמתית". (גולדשטיין עמ' 77).

פרופ' גולדשטיין מספר בספרו כי גם אוסישקין, כרבים מהמנהיגים הציוניים, ניהל רומנים מחוץ לנישואין, אך דאג באופן נוקשה ל'שמו הטוב'. והבהיר את מחויבותו המוחלטת למשפחתו. עם השחקנית והזמרת הצעירה טובה פירון שביקשה את סיועו בלימודי משחק בלונדון, ניהל מערכת יחסים של אדם בסתיו חייו. היה או לא היה לא נדע, וגם לא כל כך חשוב אבל זו הזדמנות להיזכר בלהיטה הגדול של פירון "תכול המטפחת". (הערה מספר 3).

מנחם אוסישקין נפטר ביום 2 לאוקטובר 1941 משבץ לב. בן גוריון ספד ל"דמות ראשונית חצובה מסלע".(גולדשטיין עמ' 221) ושאר המספידים התחרו ביניהם במציאת סופרלטיבים שיתארו את דמותו. בצוואתו הותיר הוראות מפורטות של סדרי הלוויה, וקבע יקבר במערת ניקנור שאותה הכשיר עוד בחייו כמרכז קבורה לגדולי האומה על יד קברו של לייב פינסקר. ביקש שכל היישובים שעל אדמת הקרן הקיימת יניחו שקיות מאדמתם על קברו, ובנו שמואל אמר בחיוך עצוב לאחר הלוויה 'איזה במאי גדול היה אבא'.

באותם ימים קשים כאשר הגרמנים שעטו במדבר לכיוון מצרים ולכולם היה ברור מה יהא על היישוב אם יכבשו את ארץ ישראל, היה האבל על אוסישקין היה מלווה בתחושה של יתמות. של פרידה שבאה בשעה הרת גורל מדמותו המחזקת והמעודדת של המנהיג האיתן, היהודי שלא ידע פחד ונאבק כל ימיו למען עמו.


ביבליוגרפיה
 
מחבר: יוסי גולדשטיין
שם הספר: אוסישקין ביוגרפיה
מקום ההוצאה: האוניברסיטה העברית – ירושלים
שם ההוצאה: על שם י"ל מאגנס
שנת ההוצאה: חלק א' תשנ"ט, חלק ב' תשס"א
קיצור: גולדשטיין


 
מחבר: שמואל אוסישקין
שם הספר: אימא אודסה
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: הספרייה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית
שנת ההוצאה: תשמ"ד
קיצור: אודסה
 
מחבר: דוד אוסישקין
שם הספר: על תולדות משפחתנו – משפחות אוסישקין, פלאיי, שינברג וסג"ל
מקום ההוצאה: חולון
שם ההוצאה: בהוצאת המחבר
שנת ההוצאה: תשע"ב-2012
קיצור: אוסישקין
 
מחבר: גרשון גרא
שם הספר: הנדיב הלא ידוע
ההוצאה: מודן, הוצאה לאור
קיצור: גרא
 
מחבר/ים: יוסף שפירא
שם הספר: הגות, הלכה וציונות: על עולמו הרוחני של הרב יצחק יעקב ריינס
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: הקיבוץ המאוחד
שנת ההוצאה: 2002
קיצור: שפירא

מחבר/ים: חיים ויצמן
שם הספר: מסה ומעש
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: שוקן
שנת ההוצאה: תשי"ב
קיצור: ויצמן

מחבר/ים: אלון טל
שם הספר: הסביבה בישראל: משאבי טבע, משברים, מאבקים ומדיניות - מראשית הציונות ועד המאה ה-21
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: הקיבוץ המאוחד
שנת ההוצאה: 2006
קיצור: טל
 
מחבר: אהוביה מלכין
שם הספר: האקטיביסט – סיפור חייו של אליהו גולומב
שם ההוצאה: ספריית אופקים – עם עובד
שנת ההוצאה: 2007
קיצור: מלכין
 
מחבר/ים: שלמה כרמלי
שם הספר: עם אחד ושפה אחת: תחיית הלשון העברית בראייה בין-תחומית - קורות ומקורות
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: ישראל. משרד הביטחון. ההוצאה לאור
שנת ההוצאה: תשנ"ז, 1997
קיצור: כרמלי
 
מחבר/ים: שמואל אלמוג
שם הספר: הנקודה היהודית
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: ספרית פועלים
שנת ההוצאה: תשס"ב,2002
קיצור: אלמוג
 
 
הערות:
הערה מספר 1: 
הקישור לסרטו של הבמאי יעקב בן דב -קטע החתונה של רחל אוסישקין ופריץ בודנהיימר בדקה 13.50:   https://www.youtube.com/watch?v=MW39l9LTOic 

הערה מספר 2: הבניין ברחוב אלנבי 7 בתל אביב, צילם ד"ר אבישי טייכר  


הערה מספר 3: קישור לשירה של הזמרת טובה פירון "תכול המטפחת". https://www.youtube.com/watch?v=Ol2hAENzwr0


לעיון נוסף:
אוסישקין נואם בעברית מטעם הקרן הקיימת בסרט בסרט הסברה ליהדות ארצות הברית משנת 1938: 

https://youtu.be/ILdYQEHyAKk?list=PL1D43130DCBE0C99C





 

מנחם אוסישקין

1863 - 1941