"רחובות הם כמו קמטים וחריצים בפני איש, המספרים את חייו.
שמות רחובות אינם רק ציוני דרך במפת העיר, הם גם כרטיס - הביקור שלה, מכריזים על ימיה הראשונים, על אישיה ועל אגדותיה”.
 (שלמה שבא, עיר קמה)

1915-1839

יצחק יעקב ריינס

ביבליוגרפיה:

מחבר/ים: יוסף שפירא
שם הספר: הגות, הלכה וציונות: על עולמו הרוחני של הרב יצחק יעקב ריינס
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: הקיבוץ המאוחד 
שנת ההוצאה: 2002
קיצור: שפירא

מחבר/ים: עמנואל אטקס
שם הספר: יחיד בדורו: הגאון מווילנא - דמות ודימוי
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
שנת ההוצאה: תשנ"ח
קיצור: אטקס
 
מחבר/ים: דב שוורץ
עורך/כים: אריאלה שטורם
שם הספר: הציונות הדתית: תולדות ופרקי אידיאולוגיה
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
שנת ההוצאה: תשס"ג, 2003
קיצור: שוורץ
 
מחבר/ים: אליעזר שביד
שם הספר: נורמות הקיום של העם היהודי בזמן החדש
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: הקיבוץ המאוחד
שנת ההוצאה: תשע"ג – 2012
קיצור: שביד
 
"דרכו של הרב יצחק יעקב ריינס אל הציונות" ד"ר יוסף שפירא שנה בשנה תשס"ב
מכללת הרצוג "דעת" לימודי יהדות ורוח
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/shana/darko-4.htm
קיצור: שפירא דעת
 
 
 
הרב יצחק יעקב ריינס – המהפכן הצנוע

הרב יצחק יעקב ריינס נולד לאחר טרגדיה קשה, שהשפיעה על מהלך חייו ואופיו: אביו, רבי נפתלי, עלה לארץ ישראל
 בצעירותו כאחד מההולכים בדרכו של הגאון מווילנה, והקים בית דפוס עברי בצפת. בשנת 1837 פקד רעש אדמה גדול את העיר וכאלפיים מיהודייה נספו וביניהם אשתו וילדיו. רבי נפתלי ששהה באותה עת בשליחות גבאית בחו"ל - ביקש לחזור לצפת כשנודע לו על האסון הנורא, אך חבריו שכנעוהו להישאר בליטא פן ישבר נפשית. כעבור שנת האבל נשא אישה, ובשנת 1840 נולד בנו יצחק יעקב, ילד רגיש שזיכרון כאבו של האב נחרת בנשמתו. ד"ר יוסף שפירא שהקדיש ביוגרפיה מרשימה לדמותו ולהגותו של הרב ריינס כתב:
"גם בימי זקנתו - מספרים אנשי לידא, העיר שבה שימש ברבנות במחצית תקופת חייו האחרונה - כשהיה מגיע בתפילת מוסף של יום הכיפורים לפסוק 'ועל אנשי השרון היה אומר יהי רצון שלא יעשו בתיהם קבריהם', היה גועה בבכייה. ההתפעלות הרגשית היוותה גורם דומיננטי באופיו של הרב ריינס, והוא מעיד על עצמו... ש'שורש נשמתי לוקח מעולם הרגש! בעל התפעלות עזה אני מטבעי, לבי לב רגש ורוחי - נחל שוטף'. אף תלמידיו מעידים על עוצמת השפעתו הרגשית, ומתארים כיצד נסחפו בזרם רגשותיו, והצטרפו לבכייתו על 'גלות השכינה וצרות האומה'".(שפירא עמ' 15).

עד גיל 15 למד בבית אביו אצל מספר מורים, בהם איש זר שהגיע מעיר אחרת, ממנו למד מדעים מדויקים: "אדם זה הקדיש לנער שעה ביום, והורהו חכמה זו; הוא גם השיאו עצה ללמוד בספר 'מלות ההיגיון' לרמב"ם. לימודים אלה הרשימו את הנער ביותר, והוא ניסה ליישמם גם בלימוד הגמרא והפוסקים. 'אור חדש הופיע אז עלי בדרכי למודי' - מספר הרב בהתפעלות, בזכרו (כשלושה עשורים לאחר מכן) - את הרושם הראשון. מפגש זה עם עולם החשיבה המדעית קבע במידה רבה את אופי הגותו, ניסוחיו ודוגמאותיו. אנלוגיות פיזיקליות רווחות הן בכתבי הרב ריינס". (שפירא עמ' 16).

מגיל 15 עד 17 למד בעיקר בישיבת וולוז'ין שם כונה 'העילוי מקארלין', אך המסגרת הנוקשה של לימוד בישיבה הייתה צרה לרוחו הסוערת של הצעיר שהעדיף את שיטת הלימוד העצמי.


רוח וולוז'ין
במחצית המאה ה-18 ידע עולם התורה שבר קיומי בשל השלטונות
(שגובו על ידי משכילים יהודיים) שניסו לשבור את מונופול החינוך החרדי ולשלב את היהודים בחברה. גם התחזקותה של תנועת החסידות, שלא ראתה בלימודי ההלכה את עיקר עבודת השם והעדיפה את לימודי המוסר, תרמה למשבר בעולם הישיבות.

רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה, כתב על הימים הקשים שהביאוהו בשנת 1802 להקים את ישיבת וולוז'ין שכונתה 'אם הישיבות' והיוותה אב טיפוס למבנה הישיבות הליטאיות שקמו אחריה:
"אחרי אשר זה ימים רבים לישראל שהושפל עסק התורה הקדושה בכל דור ודור... והן עתה, בדורות הללו, נפלה מאוד מאוד, נתונה בסתר המדרגה התחתונה רחמנא לצלן. כאשר עינינו הרואות עתה ברבת בני עמנו מגודל סבל משא עול הפרנסה ה' ירחם". וברמז סלחני ומבין לאחריותם של החסידים לירידת ערך לימוד התורה הוא הוסיף: "וגם כמה מאותן אשר קרבת אלוהים יחפצון המה בחרו לעצמם לקבוע כל עיקר לימודם בספרי יראה ומוסר כל הימים, בלא קביעות עיקר העסק בתורה הקדושה במקראות והלכות מרובות, ה' יסלח להם כי כוונתם לשמים, אבל לא זו הדרך ישכון בם אור תורה" (אטקס עמ' 177).

על בתי המדרש שהתרוקנו כתב: "אבל יש שרוצים ללמוד... אבל אין להם רב ללמוד דרכי העיון האמיתי. כי זה ימים רבים לישראל, שהאנשים הגדולים בתורה במדינתנו זאת, כל אחד בונה לו חדרו לעצמו ואומר: 'לעצמי אני מציל וכונס בדור שאין התורה חביבה'. נמצא שאף בתחומיה של ליטא נטו גדולי הלומדים להסתגר בשל הירידה במעמד לימוד התורה". (אטקס עמ' 183).

ייסוד ישיבת וולוז'ין אמנם החל את השיקום במעמד הישיבות, אך בימיו של הרב ריינס החל עולם התורה להתמודד עם איום חדש: "בעשורים האחרונים של המאה הי"ט החריפו תהליכי החילון בקרב יהודי רוסיה. בד בבד עלה ערכה של השותפות בין החסידים לבין המתנגדים - שני הזרמים ששמרו אמונים לערכי המסורת ונחלצו להגנתה. בצד החלוקה המסורתית בין חסידים למתנגדים הלכה והתגבשה הזהות החרדית כמסגרת משותפת ומגשרת"(אטקס עמ' 134). החסידים התמסדו וגילו עניין רב בלימוד ההלכה ורבו בהם לומדי התורה. הצלחתה של תנועת ההשכלה הביאה לאיחוד ולהתגברות על המחלוקות בין החסידים למתנגדים נוכח האויב המשותף. ד"ר שפירא כותב על המשבר החדש:
"הסחף שנסחפו בו צעירי ישראל ממקור חייהם, מן התורה, הוא שעורר את הרב ריינס לעמוד בפרץ. אכן, תחילתו של אותו סחף הוא, כאמור לעיל, בשלהי המאה הי"ח, אלא שבמחציתה השנייה של המאה הי"ט הלך ונתגבר זרם הצעירים היהודים שפרשו מן הישיבות אל האוניברסיטאות, עד שאף 'משפחות אדוקות... 'לא יכלו לעמד בפניו'... גם לוחם נמרץ כר' ישראל סלנטר לא עצר כוח 'לעצור בעד 'התפשטות המגפה', והליכתו לגרמניה בשנת 1857 הייתה מעין 'הודאה בקוצר ידו להשפיע על הנעשה בקהילות ליטא'...הרב ריינס, כאמור, התעורר לעמוד בפרץ. שלא כרוב הרבנים בני דורו, חש הוא בדופק הזמן של התקופה, והיה בין הרבנים היחידים שגם היו ערים לתמורות, וגם ביקשו דרכים חדשות ומקוריות לעמוד בפרץ"
. (שפירא עמ' 12-13).

רב חידושים
הרב ריינס נחשב לפורץ דרך בתחום החינוך וביחסו לציונות. ד"ר שפירא כותב על אופיו של הרב:"עולמו הרוחני של הרב ריינס היה מורכב ורב ניגודים - מצד אחד היה 'איש השכל',
שהעלה את השיקול ההגיוני שבעיון ההלכתי לדרגת דבר תורה... מצד שני, העיד הוא על עצמו, ש'שורש נשמתי לוקח מעולם הרגש'". בדברי ההספד שנישאו לאחר מותו נאמר: "'עושה חדשות' היה בתחומי ההלכה, ההגות והמעשה; 'איש מלחמות' היה במובנו החיובי של הביטוי - איש העשוי ללא חת. עמידתו ללא חת - אשר הביאתו לעתים לעימות עם גדולי התורה שבדורו - נבעה מתחושת שליחות לוהטת שפיעמה בו: 'רוח גדול וחזק בא ויגע בכל פינות לבב'". (שפירא עמ' 12).

הרב ריינס שילב בין לימודי קודש להשכלה כללית ופעילות ציונות: "'שני המפעלים האלה' - יסודה של תנועה לאומית רחבה, ויסודו של מוסד חינוכי בעירו - כרוכים כאן כאחד'; שניהם חביבים על מייסדם, וחביבותם, כפי הנראה, שווה".
(שפירא דעת).

הדרך אל הציונות
הרב ריינס פגש את הרב שמואל מוהליבר (על שמו נקראו רחובות וכן קיבוץ גן שמואל),
הרב ריינס (שני מימין) עם נציגי תנועת "המזרחי"
 ממבשרי הציונות, והציע לו תכנית רחבה שכרכה התיישבות בארץ ישראל עם ייסוד מוסדות חינוך תורניים. הרב מוהליבר, שהיה מבוגר ממנו בשנים רבות, סבר כי התכנית "פנטסטית" מדי והיא לא יצאה אל הפועל.
 
שנים לאחר מכן, בהמשך רצף דורות מנהיגי הציונות הדתית, פנה הרב קוק הצעיר אל הרב ריינס המבוגר ממנו, והציע לו להקים יחדיו ישיבה גדולה ומהודרת בירושלים: "הבה נתקשרה נא יחד, ונצא לעזרת ה' בגיבורים" (שפירא דעת). הפעם הרב ריינס הוא שסירב להיענות לאתגר. היה זה כבר בימי זקנתו בעת שהיה עסוק בביסוס ישיבתו הגדולה בעיר לידא שהיוותה את הגשמת חלומותיו בתחום החינוך. גם מרדכי בן הלל הכהן הציע לרב ריינס להעתיק את ישיבתו לירושלים אך הוא סירב וכתב לו כי ההצעה כשלעצמה היא "אידיאל יפה, קוסם ולוקח את הלב... אבל אין לה אחיזה בחיים". (שפירא דעת).
 
לפרעות שכונו "הסופות בנגב" (1881-2) הייתה השפעה מרחיקת לכת דווקא על הציבור המשכיל. הצעירים שתלו תקוות בשינויים העוברים על החברה הרוסית, גילו למרבה האכזבה, כי אותם ליברלים בהם תלו את תקוות ההשתלבות בחברה הכללית - היו אדישים לפוגרומים האכזריים או שהגיבו בקול ענות חלושה. בפרשת הדרכים בפניה ניצבו צעירים אלו הפכה הציונות לאופציה. הרגש הלאומי התחזק אך רובם לא חזרו אל חיקה החמים של האמונה הדתית בסגנונה החרדי. הרב ריינס ראה במהפך שחל בגישת הצעירים המשכילים את "יד ההשגחה, אשר מתערבת לעת הצורך במהלך ההיסטוריה על מנת להשיב בנים לגבולם". (שפירא דעת). באמנציפציה ראה צורה מודרנית של מזימה שחורשים שונאי ישראל כדי לחסל את היהדות. הרב כיוון את פעילותו הציבורית והחינוכית אל צעירים אלו, וגם לאותם אברכים שביקשו להישאר באמונתם, אך מאסו בחיי הגולה.

הרב ריינס היה מקורב לאנשי "חיבת ציון" אך לא מצא עניין ב"ימי הקטנות" בהם עסקו. המפנה חל עם הופעתו של בנימין זאב הרצל בשנות התשעים של המאה ה-19 שהסעירה את יהודי רוסיה. בתחילה בחן את תופעת ה"ציונות המדינית" בזהירות, והשתתף באופן פעיל רק בקונגרס השלישי, אך שם נשבה לחלוטין בקסמו של הרצל. בתיאור חוויותיו מאותם ימים יש ניחוח של "אתחלתא דגאולה", הרצל בעיניו הוא "'מהותו של המלאך'  שליח ההשגחה". (שפירא דעת)ובהתלהבותו הוא קורא לרוחו של רבי יהודה הלוי לחזות ב"מראה הגדול הזה".


הציונות – האם "אתחלתא דגאולה" או "עליית הצלה"?
החרדים הסתייגו מהציונות ומהמשמעות של 'התחלת הגאולה' שהוענקה לעלייה לארץ ישראל. הטיעונים היו כי אין לשתף פעולה עם "עוברי עבירות" והחלוצים הלוא לא שמרו מצוות, וכי מדובר ב"זירוז הגאולה" ועל כן זוהי התרסה כלפי שמים וחטא חמור. התבטאויותיו של הרב ריינס נעות על הציר שמצדו האחד הוא מציג את הציונות כ"תנועת הצלה" ללא מרכיבים רוחניים של גאולה, ומאידך התלהבותו מרעיון שיבת ציון מלווה בביטויים של "אתחלתא דגאולה".

ד"ר שפירא מבהיר את הדילמה של הרב ריינס: "כדי להפריך את טיעוניהם של מתנגדי הציונות מבין החרדים - צורך שאילצו לעתים לבטא את העמדה המתנצלת, המבקשת למעט את תקפותו של היסוד הרוחני שבה, ולהעמידה כתנועה של הצלה בלבד... בשל התבטאויות מתנצלות אלה של הרב ריינס ביקשו כמה חוקרים לראות בתפיסתו הציונית 'ציונות של הצלה' בלבד, וזאת, בניגוד קוטבי הן לתפיסתם של קודמיו - הרבנים קלישר וגוטמכר - הן לתפיסתו של הרב א"י הכהן קוק, אחריו, שראו בהתעוררות הלאומית שלב של הגאולה. דומה שעלה בידינו להוכיח - במיוחד בהסתמך על כתבי יד שטרם ראו אור - שהמובאות מתוך כתביו, המדגישות את יסוד הגאולה שבתפיסתו הציונית של הרב ריינס, הן החושפות את תחושתו האותנטית". (שפירא עמ' 369). פרופ' אליעזר שביד כותב על הדילמה של שילוב דת וציונות: "מנהיגי' הציונות הדתית': הרב יצחק יעקב ריינס והרב אברהם יצחק הכהן קוק האמינו בהכרחיותו של הפתרון הציוני להצלת עמם. היסוד לשיתוף הפעולה עם 'הציונות החילונית' של הרצל הייתה תצפית האסון והצורך שהוא בחזקת 'פיקוח נפש' להכין לעם מקלט בטוח. הציונות הדתית עדיין האמינה שזוהי ה'התעוררות מלמטה' שסופה היענות מגבוה. כך פירשו את יוזמת ההתעוררות הציונית מצדם של יהודים חילונים כאות לראשיתו של תהליך התשובה: תחילה מהתבוללות ללאומיות יהודית ובהמשך תבוא גם התשובה אל התורה ואל האמונה". (שביד עמ' 136).

דומה שהעיסוק בקיומו או העדרו של אלמנט משיחי בציונות קשור לוויכוחים פנימיים בחברה הישראלית, ומעורר ויכוחים ערים גם בימינו. כך למשל קיימת מחלוקת עתירת יצרים על מידת "המשיחיות" של עליית תלמידיו של הגאון מווילנה לארץ ישראל. דומה שהעיסוק בהווה במניעיו של הרב ריינס שהביאוהו לתמיכה בציונות, דהיינו האם זו פעולת הצלה טכנית בלבד או ראשיתם של "פעמי המשיח" - נוגעת במחלוקות אקטואליות ובחיפושי הדרך של 'הציונות הדתית'.

הרב ריינס כאב את יחסם של החרדים לציונות. הוא הסביר לעמיתיו את תמיכתו בחלוצים 'המופקרים' בטיעון שמול מאות האלפים המהגרים לארצות הברית ומתבוללים שם – החלוצים שמרו לפחות על הרגש היהודי הלאומי. הוא האמין כי בהמשך הדרך הם יחזרו לשמור על קיום המצוות. "חיבת ציון היא המעצור האחד אשר יעצור את רגלי בניכם מלכת בדרכים זרים לרוח עמנו... היא הדרך ההפוכה המכרעת את הכף כנגדה"". (שפירא דעת).

פרופ' דב שוורץ כותב על היחסים עם החופשיים ועל הכוונה הנסתרת במעשיו: "הרב ריינס הבהיר כי השותפות עם 'עוברי עברה' איננה שותפות תרבותית רוחנית כי אם שותפות פרקטית. אין לצפות להתקרבות מסוכנת בין המחנות, מפני שאין זו שותפות מהותית. אולם, הוא טיפח ציפיות מפליגות משיתוף הפעולה עם ה'חופשיים'. מיד לאחר ועידת מינסק, שהתקיימה בשלהי תרס"ב (1902), הבהיר הרב ריינס כי מטרתה האמתית של המזרחי - הייתה שהמוני החרדים, במיוחד במזרח אירופה, יצטרפו להסתדרות הציונית וישתלטו עליה, כלשונו – 'לכבוש אותה מבפנים'. הווי אומר, הרב ריינס ראה בחילון מצב זמני לא רק מבחינה תאולוגית. הוא לא הסתפק בציפייה לתשובה הכללית שתחזיר את עם ישראל כולו לעבודת האלוהים. הקמת המזרחי" {ראשי תיבות של 'מרכז רוחני') נועדה להפוך את ההסתדרות הציונית למוסד דתי הודות לשילוב היהדות החרדית במוסדותיה".
(שוורץ עמ' 24).

ועידת מינסק – המקום בו הותוו יחסי הכוחות בין הדתיים ללא דתיים
בקונגרס החמישי פעלה סיעת "הפרקציה (הסיעה) הדמוקרטית" אשר עם מנהיגיה נמנו בין היתר אחד העם, חיים ויצמן, מרטין בובר ויוסף קלוזנר, ומטרתה הייתה לגבש חינוך לאומי חילוני שיקדם את תרבותו של העם. "הפרקציה" הצליחה להעביר את הצעתה בדבר חובת "החינוך ברוח הלאומי", והדתיים ראו בכך ניסיון של התנועה הציונית להתערב בחינוך המסורתי. כתגובת נגד החל המאבק על החינוך והוקמה תנועת "המזרחי". ליוזמתו של הרב ריינס שהקים את התנועה היה הד נרחב מאחר שהציבור היה מעוניין בשילוב של "שיבת ציון" ושמירת המסורת הדתית.

"הקמת המזרחי כסיעה בהסתדרות הציונית בתרס"ב (1902) - מפעלם של הרב יצחק יעקב ריינס (1915-1839) וחבריו - הייתה הרת גורל. לראשונה הופיעה סיעה דתית בתוך ארגון פוליטי יהודי וחילוני. בניגוד לחיבת ציון - תנועה שבמסגרתה פעלו חילוניים בצד דתיים מתוך מאבקים משותפים, אך לא מתוך זהות של מחנות פוליטיים - במזרחי הגדירו עצמם יהודים דתיים כגוף פוליטי בתוך מנגנון חילוני". (שוורץ עמ' 21).

מבחן הכוח הראשון בין "המזרחי" לפרקציה הדמוקרטית" אירע בוועידת מינסק (1902) - חודשים ספורים לאחר ייסוד תנועת "המזרחי". הנושא שעמד במוקד העימות של הוועידה החשובה שסוקרה בהרחבה על ידי התקשורת - כונה "פולמוס הקולטורה". הוויכוח היה האם אכן מטרתה של התנועה הציונית היא "חינוכו מחדש" של העם, רעיון שהחרדים פרשוהו כפגיעה בחינוך הדתי ובערכי הדת. מספר צירי תנועת 'המזרחי' היה כפול ממספר צירי "הפרקציה", והיה בכוחם להפיל את הצעת "הפרקציה" בקלות יחסית. לאחר ויכוחים סוערים שנמשכו שלושה ימים הונחה על שולחן הוועידה הצעת פשרה מפתיעה שהושגה בין אחד העם לרב ריינס. על פי ההצעה נבחרו שתי ועדות חינוך מקבילות, האחת ל"חינוך לאומי דתי" והשנייה "לחינוך מתקדם".
 
בעיתון המליץ סיקרו את הדרמה בוויתור של תנועת המזרחי על מיצוי כוחה האלקטורלי והשגת ניצחון על ה"פרקציה": "ראינו בוועידה, עד כמה גדלו הרבנים, עד שאפשר היה להם להיות למורי הוראה גם בתורת הסבלנות... המזרחים ידעו כי הניצחון הזה יעלה לציונות במחיר רב, במחיר השלום... והנה החרדים התרוממו מעל לניצחון גרוע כזה... וחרדת קדש שררה בבית, עת קרא ראש המזרחים, הרב ריינעס, את הקריאה הגדולה: 'ה' עוז לעמו ייתן ה' יברך את עמו בשלום!' (שפירא דעת).
 

המחנך
צעירים רבים ביקשו להסתופף בצלו של הרב ריינס בשל הקסם בשילוב מנהיגות ציונית ולימודי דת - בד בבד עם רכישת השכלה כללית. בוועידה השנייה של תנועת "המזרחי" הופיעה משלחת של תלמידים מהישיבות הגדולות בליטא, וביקשה מההנהגה לייסד ישיבה חדשה, שתוסיף ללימודי הקודש גם לימודים כלליים, ואשר תלמידיה יוכלו לעסוק בגלוי גם בטיפוח הרעיון הציוני, עיסוק שנאסר עליהם בישיבות רבות. ההצעה נתקבלה והוחלט על הקמת ישיבה שבראשה יעמוד הרב ריינס. הקמתה של "ישיבת לידא" היוותה עבור הרב את הגשמת חלומו הפדגוגי והערכי, אך הדרך להגשמת החלום הייתה ארוכה ורצופה מכשולים ומלחמות.

כמו רבי חיים מוולוז'ין בימיו, גם הרב ריינס פעל בימים של משבר קיומי בעולם הישיבות ולימודי ההלכה. בימיו של הרב חיים הייתה זו ההצלחה הגורפת של החסידות שפגעה בלומדי התורה ובישיבות. בימיו של הרב ריינס המשבר נבע מהצלחתה של תנועת ההשכלה וחוסר היכולת של עולם לומדי התורה להתאים עצמו למציאות המשתנה.

ד"ר שפירא כותב על המצב העגום בימיו: "רואה הוא בעיני רוחו את התורה חוגרת שק, מתייפחת במר רוחה וקוראת ככרוז: שמעו אוהבי המעטים דברי פי, האזינו שרידי דברי אשר אדברה במר רוחי!... חוסו עלי ועל מאמיני אשר שפכו דמם כמים בגללי ומסרו נפשם עלי... אם החרש תחרישו לעת הזאת, תצמח חלילה הריסה גדולה אלי ואליכם". (שפירא עמ' 296). ומן התיאור הקודר הזה צומח האתגר שהוא נטל על עצמו: "הקימו מגדל עוז לדורשי, גלו לכל אחד צדקתי וישרתי, חכמתי ובינתי האצורה בקרבי... והוא תוהה אם הקול הדובר בקרבו לעמוד בפרץ - למנוע אותה 'הריסה גדולה' ולהקים 'מגדל עוז' לדורשי התורה - אכן קול ממרום הוא, המטיל עליו ייעוד... היכול להיות כי אנכי נועדתי מאת ההשגחה העליונה להוציא ענין גדול כזה לאור? ואם שווה אנכי לזה?" (שפירא עמ' 296-7).
והתשובה שהרב השיב לעצמו הייתה חיובית: "מעין דברי מלאך ה' אל גדעון 'לך בכוחך זה' .'אנכי נועדתי מאת ההשגחה העליונה' - הוא מצהיר - על מנת להקים 'מגדל עוז' לדורשי התורה".
(שפירא עמ' 295-6)

שילוב לימוד ההלכה עם לימודי מדעים והשכלה כללית
הרב ריינס הגיע למסקנה כי הגורם למשבר בישיבות הוא ההסתגרות והתבדלות של לומדי התורה מחידושי המדע, הפילוסופיה והתרבות הכללית. הנזק הוא כפול - הן במניעת עושר תרבותי והן במניעת מקורות פרנסה שמעניקה ההשכלה הכללית. "יוקרתו של מי שאין בו אותה 'דעת אחרת', אף שהוא בן תורה, ירדה פלאים בעיני הציבור - כמי 'שאיננו מן הישוב' נחשב הוא. ירידה זו ביוקרתם של בני תורה והידרדרותם של בתי המדרש להיות 'בתים ריקים ושוממים', הם 'מחזה קורע לב ונפש'... הרב ריינס נטל על עצמו את חלקו באשם: הן בנו, רבני העם ומנהיגיו - האשם, שכן לא 'דאגנו למלא את הצרכים והדרישות החדשות'... לפיכך מבקש הוא לתקן את שנפגם, ליטול את המשימה על שכמו, 'להסתכל לצרכי הזמן... לייסד ישיבה חדשה בישראל על יסודות חדשים'... יסודות חדשים אלה הם 'אשר יצרפו גם את דעת העולם לדעת היהדות ואשר יכניסו מעט מיפיפיותו של יפת לאהלי שם'”. (שפירא עמ' 295).

הרב ריינס היה אוטודידקט ועיקר לימודו היה 'לימוד עצמי'. תחומי העניין שלו היו
מגוונים במיוחד: "הרב ריינס היה הוגה דעות אינטגרטיבי, אשר שילב תורה ומדע, דרשנות והיגיון, רציונליזם ומיסטיקה; אינטגרטיביות זו מתבטאת במקורות יניקתו המגוונים, שהוא מרבה להתייחס אליהם בכתביו. מרבית התייחסויותיו של הרב ריינס הן אל מדרשי חז"ל ואל הרמב"ם אך מדי פעם הוא נזקק אל 'ראשונים', כרס"ג, ריה"ל, ר"י אלבו, ר"י אברבנאל, המהר"ל, בעל ה'עיקרים' ו'בעל העקידה', ואל 'אחרונים' כרמח"ל, מלבי"ם, הגר"א, ר' ישראל סלנטר, ר' יעקב עמדין, וכן אל ספרי 'השכלה' וחכמת ישראל. כמו כן מזכיר הוא מדי פעם כמה מחכמי האומות - אפלטון אריסטו, פיתגורס, הומרוס, ואף ניוטון, לייבניץ, קנט ולסינג...דומה שמכל המקורות המגוונים שהרב ריינס מזכיר בכתביו, שרק חלקם נימנו לעיל, נודעת השפעה ישירה עליו לשלושה: הרמ"א, הרמח"ל ומורשת ישיבת וולוז'ין - ר"ח מוולוז'ין והנצי"ב". (שפירא עמ' 357).

הרב ריינס ראה באוצרות התרבות והמדע של ימיו הישגים מופלאים של האדם ועל כן שילב בתכנית הלימודים במוסדות שהקים לימודי 'השכלה כללית' מעבר למה שנדרש על ידי השלטונות, או הנדרש לצרכי פרנסה ולימוד מקצוע. הוא ראה ברכישת ידע זה חלק בלתי נפרד מערכו של אדם, ועל כן עליה לתפוס מקום הולם בחינוכו.

בשנת 1882 הקים ישיבה בעיר שווינציאן ברוח הקדמה והחידושים הפדגוגיים. על מה שאירע כתב ד"ר שפירא: "אולם כל התכניות היפות הללו, על חידושיהן, התנפצו אל סלע המציאות הקנאית. העובדה, שלמרות דחיית תכניתו של הרב ריינס על ידי כינוס הרבנים, העז להוציאה אל הפועל - העלתה עליו את חמת הקנאים החרדים, והללו לא משכו ידיהם מרדיפות, מהטלת דופי אישי, ואף מהלשנות... בעקבות הלשנה אף הוטל הרב ריינס אל בית הסוהר במוסקבה, וישב שם למעלה מיממה" (שפירא עמ' 345).

הרב ניסנבוים (על שמו קרוי בין היתר רחובות בצפון תל אביב, בת ים וירושלים) כתב בזיכרונותיו: "לפני שנים רבות נמצאו רבנים אחדים שרדפו אותו על יסדו את ה'ישיבה' בשווינציאן, שבה למדו גם למודים כלליים, והרבנים האלה בטלו אותו ואת תורתו, אולם הם כבר נפטרו לעולמם ושנאתם גם קנאתם כבר אבדה, וזהב תורתו של רבי יצחק יעקב לא הועם והיה מכובד על היהודים". (שפירא עמ' 348). לחצם של החוגים הקנאים הביאה לסגירת הישיבה כשנתיים לאחר שנפתחה.

לאחר עשר שנים חזר על ניסיונו להקים ישיבה ברוח הקדמה אך גם היא נכשלה מאותן סיבות. ד"ר שפירא מספר על הצלחתו של הניסיון השלישי של הקמת ישיבת לידא: "עשרים שנה לאחר שנסגרה ישיבת שווינציאן הקים ריינס את ישיבת לידא, במתכונתה של קודמתה והצליח. התנאים החברתיים החדשים היו נוחים לו הפעם... עם יסוד הישיבה הגדולה בלידא, בשנת תרס"ה, הגיע הרב ריינס אל שיא מפעלו החינוכי. ישיבה זו נתפרסמה עד מהרה בעולם היהודי, ולידא נתמלאה 'מאות בני תשחורת יהודים מכל קצווי רוסיה המדינה... אפילו מהרי הקווקז הגיעו צעירים יהודים בגלימותיהם השחורות, חגורי פגיון, לקנות תורה בלידא. היה זה טיפוס חדש של בחור ישיבה, בלבושו, בהילוכו ומשאיפותיו... נהירת התלמידים, למאותיהם, כמה גורמים היסטוריים לה, אך דומה שעיקר סוד הצלחתו החינוכית של הרב ריינס טמון בתכונות אישיותו: קסמו האישי ורמת עיונו. דביקותו במשימה החינוכית שהציב לעצמו מנעוריו מצטיינת הן בהתמדתה - שכן לעת זקנתו העיד הוא על עצמו, שמנעוריו 'כמעט שלא עברו ימים אחדים שלא אתבונן בזה איך להוציא הרעיון הזה לפעלו' ...וכל זמן שלא הוציא 'הרעיון הזה לפעלו', הייתה בו תחושת אשמה, 'מעין הרגש שהאדם הישר מרגיש בעת שנשאר חייב איזה סך כסף לאיזה אנשים'... 'המפעל הזה נחשב בעיני להחזרת אבדתי... כי זה לי יותר משלושים שנה שניסיתי לייסד ישיבה כזאת ומני אז לא פסק הרעיון'...התלמידים למאות יושבים והוגים בתורת ה', המחזה הנהדר הזה יספיק לי להיות לשלומים על כל התלאות והדאגות העוברים עלי'"
(שפירא עמ' 346-8).

הרב ריינס סיכם את פירות מלחמתו העיקשת על עקרונותיו: "כל אידיאל שיש עמו מן 'המשוגע' שלו - סופו להתקיים; וכל מי שאין עמו 'משוגע' כזה - סופו להיבטל!" (שפירא עמ' 338).

המהפכן הצנוע
פרופ' דב שוורץ מסכם את מורשתו של הרב ריינס:
"אפשר אמנם לפרש את התנהגותו של הרב ריינס כרצופה תהפוכות ומהפכים... עם זאת, סגנונו השמרני, כמדומני, הוא שהביא אותו להצפין את כוונותיו הנסתרות ולהתרחק מהיגדים פרובוקטיביים. הרב ריינס היה בהחלט איש של חזון, תמיד היו לו תכניות גדולות וציפיות לעמוד בראש המגשימים אותן. אולם, באותה מידה היה שמרני באישיותו, ונרתע מההשלכות המפליגות של הרעיון הציוני בדמות יצירת יהודי חדש. הוא חתר להתחדשות, אךחשש מפני החידוש. הוא רצה להנהיג ולעמוד בראש המחנה, אך חשש מתוצאות פעולותיו. עם זאת, היה הרב ריינס מקים המזרחי; ובתור שכזה - מחולל המהפכה החשובה ביותר בתולדות היהדות האורתודוקסית בראשית המאה ה-20". (שוורץ עמ' 27).

"אישיותו הלא כריזמטית של הרב ריינס, ודרכו המתונה והאפולוגטית, גרמו לו שיישכח מלב אנשי הציונות הדתית, שנים רבות לאחר הקמת התנועה לא זכרו לו לרב ריינס את זכותו כמחולל מהפכה, והוא הועמד בצלם של הוגים נועזים מבחינה רעיונית פילוסופית וכריזמטיים כמנהיגים, אשר פועלם המעשי מחוויר לעומת מהפכנותו. מנהיג ציוני דתי בעל חוש ספרותי היסטורי כמו הרב יהודה ליב הכהן מימון קבל על אי צדק היסטורי זה. אולם לזיכרון הציוני הדתי הקולקטיבי חוקים משלו, ופעמים שאין הוא נענה לחוקיות רציונלית".
(שוורץ עמ' 28).