"רחובות הם כמו קמטים וחריצים בפני איש, המספרים את חייו.
שמות רחובות אינם רק ציוני דרך במפת העיר, הם גם כרטיס הביקור שלה, מכריזים על ימיה הראשונים, על אישיה ועל אגדותיה”.

(שלמה שבא, עיר קמה)

1920-1880

טרומפלדור
האיש שהיה יותר מהאגדה

 
ילדותו
יוסף אוסיה טרומפלדור נולד בשנת 1880 בקווקז למשפחה מתבוללת. אביו, וולף טרומפלדור, נחטף בילדותו לצבא הצאר ניקולאי הראשון, ושירת בו כ-25 שנים. האב היה לוחם נועז שהוצעו לו הטבות והעלאות בדרגה אם רק ימיר את דתו, אך הוא סירב. בשנות חוק הקאנטוניסטים הילדים החטופים הורחקו בכוח ממשפחותיהם, ועשרות אלפי ילדים המירו את דתם. נראה כי וולף טרומפלדור היה בעל אופי חזק ונאמן: נאמן לדתו למרות הקושי העצום, אך גם נאמן לצאר ולצבאו.
 
אוסיה היה תלמיד מצטיין, אך הצטיינותו לא סייעה בידו, והוא לא התקבל לבית הספר הריאלי בשל המגבלות
משפחת טרומפלדור צולם בשנת 1888. הילד יוסף יושב מימין
 על מספר היהודים שהתקבלו ללימודים (נומרוס קלאוזוס). בלית ברירה השתלם במקצוע רפואת השיניים והצטרף לאחיו שעבד כבר במקצוע זה. הוא היה גאה ביהדותו אך לא ידע יידיש, לא שמר מצוות וכל רואיו ציינו שאינו נראה כיהודי. חברו זאב ז'בוטינסקי כתב בזיכרונותיו כי אם היה רואה את טרומפלדור ברחוב, היה מאמין שהוא סקוטי, או שבדי. "דיבר רוסית צחה.. העברית שלו מטפטפת לאט לאט, דלת מלים ואף על פי כן מדוקדקת. פעם אחת שמעתי ניסיונו לדבר יידיש. – יידיש מהרי קווקז? מגור וזיע". (לסקוב עמ' 92). הוא גם מציין כי חברו היה נטול "פקחות יהודית" – אותה הוא מגדיר כשילוב של: "ספקנות, חשדנות, עורמה זולה, הכישרון לעקום כל קו ישר עד יבלע ראשו בזנבו". (לסקוב עמ' 92). לעומת זאת היה לטרומפלדור שכל ישר וכישרון להבדיל בין שחור ללבן ובין טפל לעיקר.
 
בגיל 14 הושפע מתורתו של טולסטוי, היה לצמחוני ופציפיסט, וכשהגיעה אליו בשורתו של הקונגרס הציוני הראשון – הפך כמו כן גם לציוני.
 
החייל האמיץ אוסיה
כאשר הגיע צו הגיוס, בשנת 1902, סערה נפשו של טרומפלדור: מצד אחד היה פציפיסט שהתנגד לכל סוג של אלימות, ומן הצד השני ניצבו המורשת של צבאיות, גבורה ונאמנות לאימא רוסיה ולצאר שהנחיל לו אביו. הנימוק ששכנע אותו להתגייס היה כדי ש"לא יגידו על היהודים שהם פחדנים". בצבא הצאר נלחמו באותה עת עשרות אלפי חיילים יהודים ומהם נהרגו בקרבות כשלושת אלפים איש.
 
שולמית לסקוב כותבת בביוגרפיה שהקדישה לטרומפלדור, כי למרות היותו פציפיסט, ואף על פי שנפגע בשירות הצבאי מאנטישמיות בוטה, לא היה מסוגל לנהוג בצורה אחרת: "אף על פי שמצא כי אין לתפוס נשק אלא ככלות כל הקצים, הרי באופיו היה חייל. תכונות אלה שלו עתידות להתגלות בכל מעשיו. בין אם היו קשורים בצבא ובין אם היו רחוקים מצבאיות תכלית מרחק". (לסקוב עמ' 19).
בין החיילים היהודיים התנהל ויכוח אם כלל סיבה לכך שעליהם להילחם למען רוסיה בה נרדפו והופלו לרעה בכל תחום, או שמא עליהם להוכיח את נאמנותם והקרבתם, ולאחר מכן לדרוש בשל כך את שינוי המצב. טרומפלדור כצפוי השתייך לאלו שסברו כי יש להילחם ולהקריב, ולאחר מכן להגיש את החשבון, ולדרוש את התיקון הגדול. ואכן, הוא לחם בהקרבה יוצאת דופן מתוך אמונה כי גבורתו וגבורת חבריו היהודיים תפקח את עיני הגויים לראות את טעותם.
 
בצבא הצאר הבינו מהר מאד שיש להם עסק עם חייל מוזר: על פי הכללים היו לחיילים ממעמד בעלי ההשכלה – הטבות משמעותיות כגון לא לאכול מהקלחת עם כולם ולא לבצע עבודות שחורות. אוסיה שהיה זכאי להטבות אלו. סירב לקבלן, ולתדהמת הכול אכל עם כולם, ולא התחמק מכל עבודה שחורה וקשה.
 
טרומפלדור נפצע פעם אחר פעם וחזר לשדה הקרב גם כשבאחת מהפציעות איבד את ידו השמאלית. דרישתו לחזור מיד לשדה הקרב כי לטענתו הוא מסוגל להילחם בידו הימנית, זכתה לפרסום חסר תקדים. הוא הועלה בסולם הדרגות, זכה לאותות הצטיינות שאף יהודי לפניו לא זכה להם, והיה לאגדה בכל רחבי רוסיה.
 
בשבי היפני
כשרוסיה הפסידה במלחמה, נפלו חיילים רבים בשבי היפני בהם טרומפלדור. היחס של היפנים לאסיריהם, ובמיוחד ליהודים שבהם, היה הומאני ורחוק מאד ממה שזכור לנו מסרטי מלחמת העולם השנייה. פרופ' בן עמי שילוני מספר על הרקע ליחסם האוהד של היפנים (2):
 
לאחר הפוגרומים שנערכו בהשראת גורמים בשלטון גאתה השנאה היהודית לרוסיה 
בשבי היפני
הצארית. יהודי אטלנטה למשל, ערכו מגבית לרכישת אניית מלחמה שתימסר ליפן ותקרא "קישינב" על שם הפרעות. הבנקאי היהודי יליד גרמניה יעקב שיף, מנהלה של מערכת הבנקאית שלימים תהיה חלק מהבנק "ליימן בראדרס", העניק ערבות בנקאית להלוואות של ממשלת יפן בארצות הברית ואפשר לה בכך להיערך למלחמה מבחינה כלכלית.
לאחר המלחמה היה שיף לזר הראשון שזכה לקבל את עיטור ה"שמש העולה" מידי הקיסר. פרופ' שילוני מספר כי עד היום הוא נתקל ביפנים המביעים בפניו רגשי תודה ליהודי שסייע להם לנצח את רוסיה.
.
הניצחון היפני על רוסיה השנואה בחודש מאי 1905, עורר גל של שמחה לאיד ברחבי העולם היהודי. בוורשה שהייתה אז בשליטה רוסית, כתב שלום עליכם סטירה ביידיש על זוג בו מתנקם הבעל באשתו שהתעללה בו שנים רבות, כשהרמזים ליודעי החן הובילו ליחסי רוסיה ויפן. בניו יורק כתב נפתלי הרץ אימבר באנגלית, יידיש ועברית שירי הלל לקיסר היפני אותו כינה "ברקאי", שנקם את נקמת העם היהודי. נחום סוקולוב כתב כי הוא מקווה לגלות סימנים לכך כי היפנים הם צאצאי עשרת השבטים. אפילו בקהילות המזרח שמחו בתבוסת האימפריה הרוסית השנואה. תינוק יהודי שנולד באלכסנדריה נקרא טוגו על שם הגנרל היפני שניצח על המערכה. לימים היה למפיק סרטים והאולפנים שייסד במצרים נקראים "אולפני טוגו" עד היום. היפנים שרצו לעודד יסודות לא רוסיים בצבא המובס, ולשאת חן בעיני יהדות ארצות הברית, עשו הכול כדי להקל על מאות השבויים היהודיים.
.
טרומפלדור היה למנהיגם של השבויים היהודיים: הוא ארגן קופה כספית משותפת, בתי מלאכה קטנים וכיתות לימוד שנחלקו לכיתות שהתאימו לאנאלפביתים, ובצדן כיתות שיועדו לבעלי השכלה גבוהה. גם גויים רבים הצטרפו ליוזמה זו כתלמידים או כמורים. כשחסרו ספרי לימוד טרח טרומפלדור לחברם ואחד מהם מצוי כיום בארכיון תנועת העבודה. אף שלא היה דתי דאג לארגן מצות בפסח וטליתות וכן ייסד תאטרון, עיתון מקומי וספרייה. אך את עיקר מאמציו כיוון לקידום הרעיון הציוני באמצעות כ-120 מהשבויים היהודיים שהגדירו עצמם כ"ציונים", וקראו לעצמם "בני ציון השבויים ביפן". בעיתון של הקבוצה החל לפתח את רעיונותיו על הקמת קומונות בארץ ישראל ברוח רעיונותיו של טולסטוי ואוטופיסטים אחרים. טרומפלדור החליט יחד עם אחד עשר מחבריו על הקמת קבוצה שתקים "מושבה קומוניסטית" בארץ ישראל לאחר השחרור.
 
בעיר טאקאישי ביפן, בה שכן מחנה השבויים בו הוחזק טרומפלדור כשבוי לפני כ-100 שנים, הוקמה תערוכה קבועה המציגה את סיפורו של מחנה השבויים. חלק מהתערוכה מוקדש לדמותו של הגיבור הגידם שזכרו מעורר הערכה ביפן עד היום. 
 
סטודנט בסנט פטרבורג
אגדת טרומפלדור המשיכה להתעצם גם לאחר שחרורו מהשבי. הצאר והצארינה עצמם פגשו אותו, והצארינה העניקה לו באופן אישי יד תותבת. גם ביפן זכה לפגישה עם המיקדו שרצה לפגוש את מי שהצליח לארגן בצורה כה יפה את השבויים. האגדה מספרת כי גם המיקדו העניק לו יד תותבת תוצרת יפן, אך לכך אין סימוכין.
 
מפקדיו ובני משפחתו לחצו עליו להמשיך בקריירה צבאית. בארכיונו נמצאה אגרת משנת 1906 
שנכתבה בכתב פנינים, שאותה השאירה בחדרו נסיכה צעירה שהציעה את עזרתה בקידומו הצבאי. אך טרומפלדור לא התרשם מכל ההמולה סביבו, וכל שעניין אותו הייתה ההתארגנות לקראת הקמתה של קומונת הפועלים בארץ ישראל.
 
במכתב לאחיו סיפר על תחושותיו: "ואשר לכבוד המיוחד להיחשב למפקד בצבא הרוסי – לא קשה לי כלל לוותר עליו. הלא מחשבותיי נתונות לייסוד מושבה והנה, אם בארץ ישראל תפרוץ מלחמה, בוודאי יכתירוני בתואר מפקד שם. אף על פי שאני מוכן ומזומן להיות שם גם חייל פשוט. שם נהיה בבית, לא אצל זרים... כמי שמתדפק כל ימי חייו על דלתות זרים ואין עונה. למי שזוכה תמיד לבעיטות ולבוז ולא ללטיפות ולמנוחה. ומאמין אני: יום יבוא ואני, עייף ומיוגע מעבודה קשה, סקור אסקור בשמחה ובגיל את שדותי בארצי. ולא יאמר לי איש: 'לך לך נבזה מפה. זר הנך בארץ הזאת'. וכי ימצא איש ויאמר כך, בכוח ובחרב אקום ואגן על שדותיי, על זכויותיי! מאחורי שדותי ומימיני ומשמאלי חברי... אם אפול בקרב מאושר אהיה. יודע לשם מה אני נופל". (לסקוב עמ' 32)
 
חלום לחוד ומציאות לחוד: עשרה מתוך אחד עשר חבריו לשבי שנשבעו להקים את הקומונה בארץ ישראל התפזרו לאחר השחרור, איש איש לדרכו - וזנחו את החלום. טרומפלדור לא ויתר, אך בכורח הנסיבות דחה את העלייה לארץ ישראל. הוא עבר לסנט פטרבורג והחל ללמוד לבגרות אקסטרנית כי בנעוריו לא הצליח להתקבל לבית הספר הריאלי בשל יהדותו. בתקופת לימודיו התרחק מחיי החברה, שקע כל כולו בלימודים, והצליח לעמוד בבחינות הבגרות לאחר כשנת לימודים אחת בלבד. בסופי השבוע נסע לכפר שנוהל ברוח טולסטויאנית כדי לעבוד בעבודת השדה. הוא התפרנס מהפנסיה הצבאית הצנועה וממתן שיעורים פרטיים. בדירתו גרו על חשבונו חבר מימי הצבא, וכן אחותו ושתי חברותיה שעברו לעיר הגדולה כדי ללמוד באוניברסיטה. אחת מהחברות רחל נסל, סיפרה לשולמית לסקוב, כותבת הביוגרפיה, על טוב ליבו, ועל העזרה שהושיט להן ולרבים אחרים, ללא תמורה. 
 
לאחר שעמד בהצלחה בבחינות הבגרות החל טרומפלדור ללמוד באוניברסיטה. לחבריו אמנם יעץ ללמוד מקצוע שיסייע להתיישבות בארץ ישראל – כחקלאות למשל, אך הוא בחר בסופו של דבר בלימודי המשפטים. הוא הסביר כי ייתכן שלעובדי האדמה יהיה צורך בידיעותיו המשפטיות, ושבכוונתו לעסוק בכך רק בשעות הפנאי שלאחר סיום העבודה האמיתית בחקלאות. בשנת 1911 סיים את חוק לימודיו, ומאז הקדיש את זמנו לקידום חלום הקומונות בארץ ישראל. באותה תקופה החלו חילופי מכתבים בינו לבין צבי (גרישה) שץ יליד העיר רומני. שץ הציוני היה צעיר מטרומפלדור בעשר שנים וראה בו את מורו ורבו. בהתכתבות הענפה ביניהם פיתחו תוך כדי ויכוחים, את הרעיונות הקומונריים. שץ היה צעיר תמים ונלהב, דמות של משורר, שסיפר לחבריו את המניע האמתי לעלייתו ארצה: הוא לא האמין כי צעירים שגדלו בבתים מתבוללים הרחוקים מיהדות וספגו את התרבות הרוסית ותרבות המערב, מסוגלים להיות ציונים באמת. לדעתו זהו שקר שהם משקרים את עצמם וזולתם. הוא שאף לגאולת נפשו ואמר כי המניע האמתי לעלייתו הוא "יפי האידיאל. רק יופיו". (לסקוב עמ' 50). שץ עלה לארץ ישראל, ונרצח בביתו עם הסופר י.ח. ברנר ואחרים, כשנה לאחר נפילתו של טרומפלדור.
 
תיקון עולם
דמותו של טרומפלדור קשורה בתודעתנו למיתוס הגבורה והקרבת החיים למען המולדת. אין עוררין על גבורתו, אך אין לשכוח את חלקו בבניית עקרון השיתופיות ביישוב הצעיר. כבר במכתביו לצבי שץ התוודה כי חלומותיו גדולים, ואין הוא מסתפק 
בחברת סטודנטים יהודים בסנט פטרבורג. צולם בשנת-1912
בחלום הציוני אלא חולם גם על חברה מתוקנת, צודקת ושוויונית. השיתופיות בה האמין הייתה שונה מהתורה המרכסיסטית של מלחמת המעמדות ממנה סלד, ובה ראה מקור לאלימות מיותרת. טרומפלדור היה הומניסט ותורתו הורכבה מאנרכיזם, מדעותיו של לב טולסטוי ומתזות מהפכניות שרווחו בימיו. 
 
אהובתו ליזה גשלין כתבה לו כי לדעתה הוא יותר קומוניסט מציוני וטרומפלדור התנגד בתשובתו לקביעתה: "הן היות קומוניסט פירושו עכשיו בשבילי הוא היות אדם. והאם שאלת פעם את נפשך 'מה יותר בי, מן האדם או מן הציונות?'" (לסקוב עמ' 58).
 
באוגוסט שנת 1911 קיים עם חברו שץ שהגיע לביקור מארץ ישראל, את ועידת רומני. דיוני ועידה זו הותירו חותם על ההיסטוריה שלנו עד כי נקל לשכוח כי השתתפו בה רק שבעה אנשים. שץ סיפר לחבריו על הקשיים בארץ ישראל, ולא ייפה את המציאות האכזרית, אך סיפר כי התאהב בארץ וברעיון הציוני, וכי לאור האנטישמיות הגואה זהו מקומו של כל יהודי. בוועידה התעצב חזון השיתופיות והקומונות בארץ ישראל. 
 

הקומונה של מגדל
חברי הקבוצה הקטנה ביקשו לוודא כי כל מי שמצטרף אליהם מודע לבעיות של הארץ הקשה ומוכן להתמודד איתן. בהתכתבויות עם המועמדים לעלייה הם נשאלו שאלות קשות, ורבים נופו בשלבים המוקדמים. כדוגמה אפשר לראות כיצד טרומפלדור מספר באחד ממכתביו על מועמדת שנפסלה: "אידה תיארה לעצמה את המושבה שלנו כמין גן עדן. היושבים בו פורחים מפרח לפרח. ממש פרפרים, ויונקים טיפה טיפה משיקוי האושר. הנקטר. אם יש קומונה המתאימה לאידה הרי זוהי רק קומונה אריסטוקרטית שבאריסטוקרטיות, שהעבודה השחורה שבה (הגופנית) נעשית בידי עבדים". (לסקוב עמ' 63). אך למרות הסלקציה הקפדנית התעוררו בקומונה האוטופית בעיות חברתיות קשות.
 
טרומפלדור היה דמות ידועה ברוסיה, בארצות הברית וגם בארץ שמעו על גבורתו. עם זאת 
בלה קובנר
פרופ' זאב צחור קובע כי איש לא חיכה לו בבואו ארצה: "הוא ידוע מאד, כולם מכירים אותו, אך לא מחכים לו כי אישיותו המורכבת הייתה גדולה עליהם. הם היו אנשים "של דונם פה ודונם שם". 
הוא מבלבל אותם... הוא דיבר על גדול, על אלפי דונמים פה ואלפי דונם שם, לא רגב אחר רגב".(3).
 
היו אלו ימים של ניסיונות מהוססים ובוסריים של התיישבות שיתופית - בעיקר בדגניה ובמרחביה על פי שיטתו של פרופ' אופנהיימר. לטרומפלדור להבדיל ממתיישבי דגניה הייתה משנה סדורה. הוא פסל את דרכה של דגניה כי המימון היה של ההסתדרות הציונית בה ראה גוף בורגני פסול ומאחר שהשיתופיות חלה רק המייסדים הראשונים. על שיטת אופנהיימר אמר כי מגבילה את יוזמתו של הפועל. 
 
הקבוצה הקטנה שבהנהגתו הקימה קומונה בעיירה מגדל שעל שפת הכנרת. ההתחלה הייתה מבטיחה, והחברים היו מאושרים בעבודתם החדשה ובנופי הכנרת שנשקפו מחלונות החדר שהוקצה לנערות. בלילות נאספו בגורן, ישובים על שכמייתו של טרומפלדור ושרים שירים רוסיים. אך אופיו הנוקשה של טרומפלדור והתנאים הקשים דרדרו את המצב. כשגרישה שץ השתחרר מהצבא הרוסי והגיע למגדל עם הגננת חסקינה הם התרשמו כי המתח בין החברים קשה מנשוא, והגננת כתבה כי "שמונה חדשים לאחר הקמתה של הקומונה מצאתי לפני שני מחנות: כמעט כל החברים מצד אחד – ואוסיה מצד שני". (לסקוב עמ' 77). היו אמנם סיבות אובייקטיביות לכישלון אך לסקוב קובעת כי היה זה אופיו הבלתי מתפשר של החייל טרומפלדור שדרש מעצמו את הבלתי אפשרי, ולא ויתר גם לחבריו. בחור צעיר התאבד, והיו שהאשימו את טרומפלדור בכך שדרדר את מצבו הנפשי של הצעיר בביקורת שלו. בלה קובנר שהייתה בת זוגו לא הבינה את נוקשותו. היא וחברותיה שלא היו רגילות לתנאי המחייה הקשים, לחום ולמחלות נפגעו ממנו. הוא נזף בהן ללא הרף ואפילו התלונן שהן מבזבזות מלח. בנה, איש הצבא ופעיל השלום דב ירמיה מספר כי אמו, שהייתה רוקחת ועזבה את רוסיה בהשפעתו של טרומפלדור "גילתה את אופיו האמיתי", נפרדה ממנו וקשרה קשר עם אביו דוד ירמיה, מה שגרם לתחושת בגידה כפולה (4). 
 

ימי דגניה
לאחר כישלון ההתיישבות בעיירה מגדל נסע טרומפלדור בשנת - 1913 לקונגרס הציוני בווינה, ולאחר מכן למשפחתו ברוסיה שם עסק בפעילות ציונות. הוא שב לארץ והתיישב ביפו כשהוא נחוש ללמוד את השפה העברית בצורה מסודרת: ”לא פעם 
נאלצתי להסמיק (אני הפלשתינאי) כאשר פנו אלי גם בווינה וגם ברוסיה בשאלות בעברית ולא ידעתי להשיב". (לסקוב עמ' 83). אך הוא לא הספיק להתמיד בלימודיו כי שמע על רצח של שומרים בגליל ומיהר לדגניה כדי לסייע לתושביה. בזיכרונותיהם של אנשי דגניה מסופר על התרשמותם מכושרו הגופני וחוזקו שהפכו אותו לפועל מצטיין חרף נכותו, ועל איכויותיו האנושיות יוצאות הדופן. הגימנזיסטים הצעירים, דב הוז ואליהו גולומב שהגיעו לדגניה מתל אביב, מצאו עמו שפה משותפת. אף על פי שבדגניה הוחלט שידברו רק בעברית, שמח לשוחח עם הצעירים ברוסית. הם העריצו אותו והקשיבו ברוב עניין למשנה שלו בנוגע לשיתופיות בהתיישבות ובכלכלה המתהווה. על דרך החשיבה של טרומפלדור אפשר ללמוד מהעצה החריגה שנתן לשני הצעירים: טרומפלדור האמין בפיתוח התיירות והמליץ להם כמי ששולטים בכמה שפות להפוך למדריכי תיירות (בדגניה של שנת 1914(!). השניים דחו מכל וכל את ההצעה החריגה. האתוס הציוני ראה בחקלאות את פסגת ההגשמה החלוצית והדרכת תיירים לא נראתה להם תחליף ראוי.
טרומפלדור היה צמחוני אדוק ואף לא הסכים לישון על כרית שמולאה בנוצות. הוא החליף את חגורת העור בחגורת בד ונכנע רק לצורך לנעול נעלי עור כי קבקבי העץ הפריעו לו בעבודתו. רק בחזית גליפולי יפסיק מכורח הנסיבות את תזונתו הצמחונית. 
 
בדגניה היו שני מעמדות: מצד אחד המייסדים שהיו חברי הקולקטיב, ומן הצד השני הפועלים שהשתכרו שכר יומי ממנו ניכו את הוצאות מגוריהם ומזונם. טרומפלדור השתייך לפועלים בשכר, וחלוקה זו נגדה את השקפת עולמו. עם זאת, העובדה כי כאן לא היה המנהיג, מנעה את החיכוכים הנובעים מנוקשותו, ודומה שחייו בדגניה היו רגועים ושלווים באופן יחסי. 
 
מלחמת העולם הראשונה
פרוץ המלחמה קטע את ההתקדמות הכלכלית של היישוב היהודי בארץ. הקשר עם הגולה ניתק והתמיכה הכלכלית של המשפחות בחו"ל פסקה. בעלי האזרחות הזרה כבר לא נהנו מהגנת השגרירים הזרים (הקפיטולציות), ורבים הפכו בעיני השלטונות העות'מאניים לאזרחי מדינות אויב. הוויכוח אם לתמוך במדינות ההסכמה (בריטניה, צרפת ורוסיה) או בשלטון העות'מאני ובבני בריתו הגרמנים, קרע את היישוב. רוב היישוב הסכים לדרישת השלטונות לקבל את האזרחות העות'מאנית ו"להתעמן", אף על פי שנטיית הלב הייתה לתמוך דווקא בבריטים. מי שתמך בהתעמנות העלה על נס את מצבם הטוב של היהודים בגרמניה מול מצבם הנחות ברוסיה מברית מעצמות ההסכמה. גם הפחד מנקמת השלטונות בעיקר בשל טבח הארמנים היווה סיבה להתעמן, ועל כן רבים ממנהיגי היישוב ומרבית תושבי דגניה החליטו על התעמנות. 
 
טרומפלדור להבדיל מהם, תעב את גרמניה, וראה בה שלטון ביורוקרטי מיליטריסטי שאין כמוהו לרוע, וקבע שאסור ש"אויב האנושות" ינצח. הוא גם האמין בוודאות בניצחון ברית מדינות ההסכמה. להבדיל מחבריו אהב את רוסיה למרות גילויי האנטישמיות, וביקש להתגייס לצבאה של אחת מחברות ברית זו. לסקוב מנתחת את הסיבות לכך שטרומפלדור ביקש להתגייס: "העשייה היום-יומית האפורה לא תאמה את טיבו של טרומפלדור. כל חייו מעידים על כך. תמיד נמשך אל המתח, אל הסכנה. אל המקומות שבהם מוכרעים דברים. אל החדש". (לסקוב עמ' 88). 
 
כשהחלו הגירושים של האזרחים הזרים, מסר עצמו טרומפלדור לידי השלטונות העות'מאניים, ונאסר לשם שילוחו לאלכסנדריה. שמואל דיין (אביו של משה דיין) סיפר בזיכרונותיו על הפרידה מחברו: "מטבריה הגיע לרכבת בצמח כאסיר בן אסירים. שם בקרון ביום חורף ורוח מזרחית בלתי נעימה, נפרדתי ממנו יחידי, בהגישי לו לחם ותפוז לדרכו סמוית הגורל. מבטי הביע כנראה דאגה והוא נחמני: 'אין דבר דיינצ'יק, יהיה טוב. הכול אחת. חיים פה, חיים שם, מוות פה, מוות שם...'" (לסקוב עמ' 88).
בהספדו לטרומפלדור שנקרא "אין דבר" עומד חברו זאב ז'בוטינסקי על גדולתו: "המוצאת את ביטויה בשתי מילים אלו. כשהוא פותר כל מכשול וכל בעיה מסובכת ב'אין דבר' המפורסם שלו, ניגש טרומפלדור להתמודד עם הקשיים שהתייצבו בדרכו. כך היה כשקטעו את ידו במלחמת רוסיה-יפן... כך היה כשעמד בהנהגת הגדוד חרף ההתנכלויות, מפנים ומבחוץ. משמעות גישה זו היא הכושר לראות את העיקר מבלי שיעיבו עליו קטנות". (לסקוב עמ' 245).
 
טרומפלדור גורש על ידי התורכים עם כל הנתינים הזרים, ואלו שסירבו להתעמן למחנות פליטים באלכסנדריה. האנגלים דאגו לצרכיהם הבסיסיים של אלפי הגולים, וגם הקהילה היהודית התגייסה למענם. כשנודע לשגריר הרוסי כי טרומפלדור בין הגולים, דאג לו לקצבה כקצין רוסי.
 
ליזה, פירה, אמה וכל השאר
שולמית לסקוב אמנם לא פגשה את טרומפלדור, אך ראיינה עשרות מחבריו ומחברותיו. בראיון שערכנו עמה, קבעה: "אני לא חושבת שהוא היה עשוי לקשרים משפחתייםנשים הוא אהב כמו הרבה אנשים צעיריםהוא היה אדם יפהיפה תואר גם בלי היד ונשים אהבו אותו...לפי דעתי הוא נרתע ממצב שיהיה צמוד למשפחה, כי הוא היה נתון כולו נתון לענייני ציבור" (5).
 
טרומפלדור שימש כמורה דרך רוחני של חברו הצעיר גרישה שץ, ובהתכתבות הענפה ביניהם 
התייחס לא רק לסוגיות של ארץ ישראל והמושבות הקומוניסטיות, אלא שיתף אותו בהגיגיו על נשים. וכך כתב לו: "מדוע, בין רבות, נראה לעתים אחת ולה נהמה, לה נשתחווה, לה נתפלל, גם נתפלל בעדה". "הנה תקפה את נפשך סופה עזה ונדהמת ולא ידעת מה". "גם עתה אני חושב כי השאלה המינית ולא ידידות היא שנגעה בך. הזוהי ידידות, שטלטלתך עד עמקי נפשך כטלטל סערה אנייה בים?". (לסקוב עמ' 38).
 
הדמות הנשית הראשונה המשמעותית ששמה הוזכר במכתביו היא נערה בת 16 בשם אידה, נבונה מאד שהתכתבה עם טרומפלדור בן ה-26. המכתבים עסקו בנושאים שברומו של עולם, והוא התייחס אליה בכובד ראש וענה לכל שאלותיה באריכות. לא הייתה במכתביהם נימה אישית אך באותם ימים כתב טרומפלדור רומן בשם "ליובה" על קצין משוחרר המתאהב בילדה בת 12. אידה נפטרה בדמי ימיה ממחלה קשה.
 
ליזה גשלין
בשנת-1908 בעת שטרומפלדור למד בסנט פטרבורג הוא נתן שיעורים פרטיים לפרנסתו. אחת מתלמידותיו הייתה ליזה גשלין הצעירה ממנו בשמונה שנים, שלמדה לבחינות האקסטרניות מתוך כוונה להתקבל ללימודי רפואה. היא הייתה ציונית מהעיר רומני - עיר הולדתם של פנחס רוטנברג וחיים ארלוזורוב. "ליזה הייתה בחורה סוערת, רומנטית וגאה. יעלת חן ירוקת עיניים, בעלת שיער ערמוני הכרוך לה בצמה מסביב ראשה ומשהו מן החן המזרחי נסוך עליה. בינה ובין טרומפלדור התקשרה ידידות שעברה עד מהרה ליחסים אינטימיים יותר". (לסקוב עמ' 42). ליזה אמנם הייתה ציונית אך לא הייתה שלמה עם רעיון העלייה לארץ ישראל. היא החלה את לימודי הרפואה שאמורים היו להימשך שנים רבות, והפער ביניהם בהתייחסות לשאלת העלייה לארץ, פגע בקשר. טרומפלדור כותב לה מכתב מלא אהבה ורוך על חלום שחלם. בחלומו ראה שתי ארצות: פלשתינה וחוחולנדיה – שם סמלי שנתן לליזה בחלום. "והדרך לפלשתינה עברה בחוחילנדיה. כשנכנסתי שהיתי שם קצת. קשה היה לי להיפרד ממנה ועם זאת משך גם לפלשתינה. אז כרעתי על ברכי והתחננתי לחוחילנדיה: 'הו, חוחילנדיה, יחד נלך לפלשתינה ונחיה בעמל קשה, אך עליזים נבלה שם את זמננו'. וראה זה פלא. חוחילנדיה קמה מולי בכול יפעתה... ליטפת בעיניך הבהירות, ומשהו בלתי מובן אך מאד נעים מלמלו השפתיים. התעוררתי מבלי לדעת מה לחשו?... מה לחשו לי בשנתי שפתייך החמודות, חוחליק החביב שלי?" (לסקוב עמ' 42-3). אך הפער בין ליזה/חוחילנדיה וטרומפלדור/ארץ ישראל הלך והתעצם. ליזה לא תהא האחרונה שתיווכח כי עבור טרומפלדור המחויבות לחברה ולרעיונות שלו גוברת על יחסיו האישיים. במר ליבה היא כותבת: "הכול נמחק עם הזמן, עובר כצל אפור. כול יום מעורר בי רגש של כאב חד... הו אוסיה... הפכתי, כנראה, להיות אצלך דבר שבזיכרון. שאתה מקדיש לו כמה רגעים בין פעולה לפעולה וממשיך בשלווה". (לסקוב עמ' 43). אוסיה תיעב את חבריה, האינטלקטואלים הציניים שלעגו לרעיון הציוני. הוא ראה בהם אנשים ריקנים וחש כי המיאוס שבהם דבק גם בו. 
 
חבריה הגבירו אצלה את הספקות בקשר לציונות, וטרומפלדור ענה לך במכתב: "מי האיש שאין הספק מכרסם בו לפעמים? אף הוא נתון לא פעם לכך. אבל כשהוא ניגש לעשייה נמוגים ספקות אלה כליל. בשעת עשייה אסור שיהיו ספקות, אחרת לא יתרחש מאומה והכול יאבד. יותר מדי ספגה נפשי את מורא הוד הרי הקווקז, יותר מדי קלטה עיני מרחב ים זה לא שיעור לו ולא גבול, ולא אוכל להרשות לי לרדת עדי ספק לוחש רוטן זה, שתמיד כיעור בו ורפיון יד". (לסקוב עמ' 59).
 
כשליזה נכשלה בניסיונה לשמור על הקשר, השאירה פתק בחדרו: "אסור להכות כה קשה...
ידעת מה אתה בשבילי. אי אפשר שלא ידעת. אינני יכולה לומר כמוך: 'תודה על הרגעים היפים' משלא מצאת מה שחיפשת עברת והלכת הלאה ואצלך כבר חלף. בך ראיתי לראשונה את הטוב שחיפשתי (חיפשתי לא סתם גבר ובן זוג ציורי) ואתה הלמת ועברת על פני... היה שלום אוסיה". (לסקוב עמ' 43). 
 
גם גרישה שץ, שהיכרותו עם טרומפלדור החלה בזכות ליזה גשלין, נפגע מיחסו הקר והמנוכר של טרומפלדור. הנער גרישה שפנה במכתביו לטרומפלדור כאל מורו ורבו נפגע מהנימה הקרה והמרוחקת שבמכתביו הארוכים והמפורטים בהם הקפיד לפנות אליו בגוף שלישי. בכאבו כתב גרישה "מדוע אין בני אדם קשים כסלע וסוערים כאש בעת ובעונה אחת? מדוע כאשר מזדמן לך אדם קשה כסלע, הרי הוא גם קר ודומם... ולהיפך, כשמזדמן לך אדם נלהב כאש, הרי אינו קשה וכל רוח מצויה מטה אותו לכאן ולכאן... מדוע אין אנשים מיושבים, בני דעת, אשר יעשו לפעמים 'שיגעונות גדולים'? אנשים סלעים דוממים הם, אטומים... חדים, דוקרים וקרים. גם קופאים על עומדם, לא רכים ובלתי משתתפים ברחשי זולתם ותמיד – עריריים". (לסקוב עמ' 48). טרומפלדור ענה לו גם על מכתב זה באדיבות אך המשיך לשמור על הריחוק, וממליץ לחברו הצעיר שלא לפתוח את ליבו בפני אנשים כי גילוי לב יגרום לו להתחרט על כך בעתיד. הוא טרומפלדור מאמין באדם אך לא פעם התאכזב מאנשים. הוא גם מעריך כי מוטב לו למי שפניו להנהגה – לשמור על מרחק מה מהסובבים אותו. לסקוב מציינת בספרה כי אף על פי שטרומפלדור השאיר חומר כתוב ואין ספור מכתבים, הוא מיעט לדבר על עצמו. גם כאשר נתבקש לכתוב פרטים ביוגרפיים הסתפק בפירוט רעיונותיו. "לא פעם עולה על הדעת, שטרומפלדור הזדהה כל כך עם רעיונותיו ופעולותיו עד כי לא נשתייר בו כמעט מאומה לדברים שמחוץ להם". (לסקוב עמ' 49). 
 
חנה כצנלסון
חנה כצנלסון, אחותו של ברל, פגשה בטרומפלדור שהיה מבוגר ממנה ב-17 שנים בדגניה. בזיכרונותיה כתבה על הפגישה:
"דגניה הייתה יפה. השדרה המובילה לירדן ולילות הירח עוררו געגועים וכמיהה לאהבה, לידידות.
באחד הערבים הופיע לפתע אוסיה, הוא יוסף טרומפלדור. כשהגעתי לדגניה הוא נעדר ממנה וסיפרו כי נסע לסדר את שיבתו לרוסיה. איש לא ידע מה היו כוונותיו האמיתיות בנסיעתו זו. לדבריו – עליו, כקצין רוסי, לשוב למולדתו בעת צרה. רבים לעגו לו שלא בפניו. אך אני ידעתי שלמרות היותו קטוע יד עבד עבודה פיזית והיה פועל חרוץ....
טיילנו לאורך השדרה לירדן... רציתי מאד להכיר את האיש אוסיה... שעתיד היה לעזוב למחרת ולנסוע. הוא אמנם ניסה להסביר, אך הכול היה כה בלתי - מובן. אדם, פועל, יהודי, נוסע מארץ ישראל! ולאן? – לרוסיה השנואה על כולנו? והנה אני מתהלכת אתו יחידה...- והאיש הזה התימהוני שרציתי לתהות על קנקנו ולהכירו יותר – מתכופף אלי ונושק לי. כאילו היה סתם פרחח. עזבתיו ורצתי לחדרי. לא ראיתי אותו יותר – ועל הנשיקה התביישתי לספר לברל". (6).
 
פירה רוזוב
הקשר המשמעותי והממושך בחייו של טרומפלדור היה עם פירה (אסתר) רוזוב שהייתה לארוסתו. את פירה פגש טרומפלדור באלכסנדריה אליה נדד בפרוץ מלחמת העולם הראשונה. פירה הייתה בת למשפחת פרדסנים עשירה מפתח תקווה. על 
עם פירה רוזוב וילדה ממשפחתה
שמו של אחיה ישראל רוזוב ממנהיגי הציונות ברוסיה ומנאמניו של זאב ז'בוטינסקי, קרוי רחוב בשכונת רמת החייל. פירה גורשה לאלכסנדריה כנתינה זרה, והתגוררה שם בבית מלון, אך הרבתה לשהות במחנה של פליטי ארץ ישראל וסייע להם כמיטב יכולתה. פירה הייתה צעירה בטרומפלדור ב-13 שנים ופגשה אותו כאשר ביקש לקבל ממנה שיעורים פרטיים בצרפתית. הם הפכו לנאהבים אך בפועל בילו רק זמן קצר יחד. טרומפלדור התגייס כפי שיסופר בהמשך ונשלח לחצי האי גליפולי. משדה הקרב כתב לה מדי יום מכתבים ארוכים המפרטים את כל שעובד עליו. 
שולמית לסקוב כותבת על דמותה: "היא הייתה כובשת לאו דווקא ביופי, אלא בחן רב שהיה נסוך בכל ישותה. אדם שחיזר אחריה באותם ימים מספר שהיה בה משהו כה ענוג ומקסים, עד שהייתה מרתקת אליה אנשים מיד עם הפגישה הראשונה, ולא רק גברים אלא גם נשים. הייתה גבוהת קומה, רזה מאד, שערה שחור ומסתלסל, עור פניה צח וחלק ואדמומיות פורחת בלחייה. כשהייתה צוחקת, היו מתהווים סביב עיניה קורי קמטוטים ועיניה היו הופכות לסדקים צרים שהאור קורן מתוכם. (לסקוב עמ' 111).
 
טרומפלדור כתב לה מגליפולי: "אי פעם בילדותי קראתי על מרבדים מעופפים. לו היה לי עתה כזה, רק לעשר דקות, הייתי רוצה לטוס אליך לאלכסנדריה. להציץ לתוך עיניך ארוכות הריסים, שהן ספק מחייכות, ספק עצובות, לומר לך כמה מלים ולשמוע את קולך... ובעיקר ללטף ולהילטף". (לסקוב עמ' 111-2) 
 
במכתביו היום יומיים לימד אותה כיצד להתמודד עם אירועים קשים ולא לחשוף בפני אחרים את הכאב. "אם למשל יודיעו לך שרוסקתי לרסיסים בפגז, שלא תשובי לראותי... ואם תגרום לך ידיעה זו לכאב הדקי שיניים, למען לא יבואו זרים ובהשתתפותם יפגעו בכאבה של הנפש". (לסקוב עמ' 114). המחמאה הגדולה לה זכתה הוא הווידוי, כי אם יפצע פצעי מוות ויהיו לו מחשבות לפני המוות, הרי שבצד המחשבות על ארץ ישראל והעם היהודי שלמענם הלך אל מותו, יחשוב גם עליה – על פירה. 
במשך שנות הקשר ביניהם נמצאו יחד תקופות קצרות בלבד. קשר המכתבים היה אינטנסיבי מאד וטרומפלדור השתמש בפירה כ"קצינת הקישור" למשפחות החיילים שהתגוררו באלכסנדריה.
 
חוסר היכולת שלו להתחייב לאישה חוזר, והוא רושם ביומנו "שוב הייתי אצל פירה אך הורגשה קרירות. משהו מפריע להתנהג בפשטות, בגילוי לב.... דרך אגב כך היה אצלי עם כולן. את מעמקי נפשי עדיין לא הסעירו מעולם. פעם, בגליפולי, נדמה היה לי שפירה מתחילה לחדור למעמקים אבל כך רק היה נדמה לי". (לסקוב עמ' 119-120).
מכתביה של פירה מלאים געגועים אין קץ. היא מדמיינת את חייהם המשותפים, דואגת לשלומו ללא גבול ומשתמשת בכל עושרו של אוצר מילות החיבה בשפה הרוסית. ממכתביה דומה שהגעגועים והדאגה לשלומו פצעו את נפשה, ומאידך מכתביו של טרומפלדור הפכו יותר ויותר לאינפורמטיביים ואישיים פחות. גם כאשר נסע ללונדון ולאחר מכן לרוסיה לא הסכים שתתלווה אליו. 
 
אמה ציפקין 
בעת שטרומפלדור שהה ברוסיה וניהל חוות הכשרה של תנועת "החלוץ" בחצי האי קרים פגש את אמה ציפקין - סטודנטית לרפואה מחרקוב בשנת הלימוד הראשונה, שהייתה צעירה ממנו בכעשרים שנים. אמה התארחה בחופשה אצל אחותה בקרים, 
עם פירה רוזוב
אך בשל המהפכה נשארה שם. היה לה רקע ציוני, ומתוך שעמום חיפשה את חברתם של צעירים יהודיים והגיעה אל חוות ההכשרה של גרעין "החלוץ" שם פגשה בטרומפלדור. "וכך עטור הילת גיבור ומושיע הכירה אותו אמה (נחמה) ציפקין. נערה יפיפייה בת 19". (לסקוב עמ' 177). לאחר שעות העבודה נהגו אמה ואוסיה לטייל טיולים שנמשכו שעות רבות, שבהם סיפר לה על ארץ ישראל ושר לה משיריה. שולמית לסקוב שראיינה אותה לפני פרסומה של הביוגרפיה כתבה: "היא העריצה אותו הערצה עזה. אפילו היום, אחרי חמישים שנה ויותר עדיין מהדהדת ההערצה מתוך דבריה. כל חזותו ומעשיו עוררו בליבה התפעלות ומומו עוד הגביר בה רגש זה. היא נקשרה אליו מאד. 'היה איש עז' היא מספרת'. בעל שפתיים קמוצות, חזק בהחלטתיו, בעל כוח רצון כביר ועם זאת לא הוליכה שולל. אמר לה שהוא קשור לפירה רוזוב, שהיא ארוסתו. אף על פי כן אין ספק שנמשך אחרי צעירה זו, שעיניה שחורות וצמתה הכהה הכבדה משתלשלת על גבה והיא כולה רעננות, טוהר ורומנטיות. יחסיהם לא חרגו, אמנם מתחום הידידות הקרובה, אך בקשר שביניהם היה הרבה יותר משחשפו הגילויים החיצוניים". (לסקוב עמ' 178-9). 
כחודשיים לאחר פרסום הביוגרפיה פגשה לסקוב את אמה ציפקין בתיאטרון וסיפרה על כך בראיון שערכנו עמה:
" הוריה היו ידידים של הורי והיינו שכנים. כשראיינתי אותה לפני בעת כתיבת הספר היא דיברה באיפוק רבעברו כמה חודשים לאחר שפרסמתי את הספר ופגשתי אותה בתאטרון, ואז היא אמרה לי 'אני רוצה להגיד לך שהרומן שלי עם טרומפלדור היה רומן אמיתי והיה חזק מאד'. למרות השנים שחלפו היא הייתה עדיין יפיפייה". (5).
 
בשנת-1919 עזב את קרים, ולאחר עצירה בקושטא חזר לארץ ישראל. כאן פגש את פירה שחיכתה לו בסבלנות ימים רבים, והודיע לה ללא הכנה מוקדמת על החלטתו להיפרד ממנה. פירה לא הייתה מוכנה למכה שנחתה עליה, התמוטטה נפשית, ואחיה שלחו אותה לארצות הברית להתאוששות. לימים תינשא, תהא אם לבת ותעבוד כל חייה למען הציבור במחנות עולים, בבית ספרה של חנה מייזל ובארגון ויצ"ו. ז'בוטינסקי כתב לחבר "מספרים שאמר לה לפירה שאין לו זכות, בשל חיי הנדודים שלו וכו'... לדעתי יבוא יום שבו תהיה אסירת תודה, אך לפי שעה היא מזועזעת מאד". (לסקוב עמ' 188).
 
גדוד נהגי הפרדות

בחודש דצמבר בשנת - 1914 הגיע זאב ז'בוטינסקי לאלכסנדריה ככתב של עיתון רוסי חשוב. הוא היה נחוש לקדם את תכניתו לכונן גדודים עבריים שילחמו לצד בריטניה לשחרור ארץ ישראל מעול האימפריה העות'מאנית. פנחס רוטנברג ניסה באותה עת לקדם את היוזמה באיטליה, אך ללא הצלחה כי איטליה דבקה עדיין בניטרליות שלה. השגריר הרוסי החל ללחוץ על גיוסם של הנתינים הרוסיים מבין הפליטים, והיהודים נחרדו מהרעיון של גיוס לצבא הצאר השנוא. הם ביקשו מהבריטים לדחות את רוע הגזירה, אך הבריטים שהתעלמו אמנם מדרישת בת בריתם רוסיה, הסבירו לגולים שלא לעולם חוסן, וצעירים כה רבים לא יוכלו להישאר זמן רב מחוץ למערכת הגיוס. ז'בוטינסקי זיהה את ההזדמנות שנוצרה, ופעל באופן נמרץ כדי לקדם את רעיון הגדודים העבריים. הוא יצר קשר עם טרומפלדור - הגיבור המהולל, ושטח בפניו את תכוניותיו. טרומפלדור הקשיב לו ברוב עניין, ביקש יום אחד למחשבה ולמחרת אמר "כן". הם קיימו אסיפת יסוד, החתימו מתנדבים וטרומפלדור לא בזבז זמן, והחל לאמן את המתנדבים הצעירים. 
 
הבריטים הסכימו אמנם לגייס את היהודים, אך רק בתור תומכי לחימה – נהגי פרדות, שיישלחו לחזית תורכית כלשהי. הנציגים בראשם ז'בוטינסקי, התחלחלו לשמע ההצעה המשפילה, שאין בינה ובין כיבוש הארץ ולו דבר. 
 
טרומפלדור שהיה היחיד מהחבורה שהיה בעל ניסיון צבאי, ניסה להסביר כי מקור ההתנגדות 
לגדוד המוצע היא פירוש המילה פרדה ביידיש, שזהו מושג נלעג, והפציר בחבריו להתעלות מעל לזוטות כאלו. בדיעבד הכיר ז'בוטינסקי בצדקתו של טרומפלדורותיק-המלחמהשמיעט בהבדל בין "שירות הרובהו"שירות ההובלה", כי "כולם חייליםבלי חיילי ההובלה אי-אפשרובסכנה ישתתפו עם הלוחמים". (7)
שני החברים, טרומפלדור וז'בוטינסקי נולדו בשנת-1880 למשפחות מתבוללות אך הפכו 
למרות זאת לציונים. ז'בוטינסקי כינה את חברו "העקשן הקדוש", אך כינוי זה הלם גם את אישיותו שלו.
 
ז'בוטינסקי עזב את מצרים והודיע שישוב רק אם הבריטים ישנו את דעתם, ואילו טרומפלדור נשאר באלכסנדריה והחל לגבש את "גדוד נהגי הפרדות". רב הקהילה וגנרל פטרסון שמונה למפקד הגדוד סייעו בידיו. על שמו של ג'ונתן פטרסון, איש 
ג'ון פטרסון 1917
צבא אירי, אוהב תנ"ך שקשר את גורלו בציונות, נקרא רחוב בשכונת יד אליהו. פרופ' בן ציון נתניהו, מזכירו של זאב ז'בוטינסקי קרא לבנו יוני על שמו. 
 
על מטרתם של הבריטים שנתנו ידם להקמת גדוד יהודי "כותב איאן המילטון מפקד הכוח בגליפולי'בדרכי אל הנמל ביקרתי אצל גדוד נהגי פרידות מפליטי היהודים... הם עשויים למעשה לשמש לנו כפיתיון לעורר את התלהבות העיתונאים והבנקים היהודיים לטובת עניינינוהראשונים יעניקו לנו את הצבע והאחרונים את המטבעעל כל פנים ככל שהעניין תלוי ביבדעתי לתת הזדמנות לעם הנבחר'" (8).
 
באפריל 1915 הפליגו כ-650 איש לכיוון צפון. ההתחלה הייתה קשה - הלוחמים שהאמינו כי הם נשלחים לכבוש את ארץ ישראל, התאכזבו כשנשלחו ליוון, ולאחר מכן לחצי האי גליפולי. המערכה בגליפולי היא נקודת השפל בביוגרפיה של וינסטון צ'רצ'יל, שבשל אסטרטגיה שגויה שיזם היה למקום קברם של עשרות אלפי חיילים, רבים מהם אוסטרלים, ניו זילנדים, סנגלים, נפאלים וצרפתים. הקרב העקוב מדם בגליפולי היה לעומת זאת נקודת השיא בקריירה הצבאית של כמאל אתא טורק שנישא על כנפי תהילת גבורתו - והיה לאבי האומה התורכית. 
 
הלחימה הבלתי אפשרית והאכזרית (על סבלם של האוסטרלים סופר בסרט "גליפולי"), האנטישמיות של המפקדים האנגלים והווכחנות של היהודים גרמו לנטישה של חיילים רבים ששבו לאלכסנדריה. טרומפלדור היה המנהיג הבלתי מעורער, אך אופיו הנוקשה והבלתי מתפשר עורר חיכוכים. היה לו חשוב להראות לאנגלים שהיהודים אינם פחדנים, ועל כן קיים אימונים בשטחים פתוחים החשופים לפגיעת פגזים, וכעס על אלו שניסו להסתתר. 
 
הגנרל פטרסון איש צבא אמיץ במובן הקלאסי, לא התלהב מגילויי הגבורה המוקצנים של טרומפלדור שנראו לרבים כ"משאלת מוות" מיותרת ומזיקה. על ה"רומן" שניהל עם המוות אפשר ללמוד ממכתבו לפירה ארוסתו: "כציפורני מכשפות אגדיות נתקעו חיצי השרפנלים בגופים בריאיםשריריים... דבר מה ענקי הילך מאחוריהם, הפחיד ולא הפחיד. המוות ריחף מסביב ככלה המחפשת חתנים והיה נעים עד לאימה להביט בפניה. הנה תבחר בך ותנשקך בנשיקת המוות שלה ותשכיבך במיטת הקרה: קרה מיטתה כזרועות הקרות של הכלה הנצחית הזאת... ולא נושקתי ולא הושכבתי". (לסקוב עמ' 98).
האנגלים לעגו לו וחיברו עליו את השיר הבא:
The English like chocolate
The French like wine
 Trumpeldor likes bombs
 ׁ(לסקוב עמ' 101)
בגדוד נהגי הפרדות התגלו כל הרעות החולות של החברה היהודית שעדיין לא פסו מהעולם.
על סוסו בגדוד
כך למשל כאשר הגיע חיל מתנדבים חדש, שרובם היו מתושבי אלכסנדריה (מבני עדות המזרח), ביקשו הוותיקים כי תתקיים הפרדה ביניהם. הם טענו החדשים אינם "אידאליסטים" כמוהם, וביקשו אף מטבח נפרד. הגנרל פטרסון תהה כיצד יסתדרו היהודים בפלשתינה אם אפילו מתי המעט האלו אינם מסוגלים לחיות יחד. היו גם גילויים שתאמו את כל הסטראוטיפים הידועים של היהודים, כאשר חלק מאנשי הגדוד שהיה אחראי על האספקה - עסקו בהברחות וספסרות.
 
אנשי הגדוד ספגו ביקורת מכל הכיוונים: אוסישקין למשל קרא להם בלעג "בטליון החמורים", והיו חילוקי דעות בלתי פוסקים עם הבריטים. אך למרות הקשיים והביקורת הייתה ל"גדוד נהגי הפרדות" זכות ראשונים מאז יציאת העם לגלות, של ארגון ישות צבאית יהודית נפרדת, עם סמל המגן דוד ופקודות בשפה העברית. 
 
בסוף שנת-1915 הודו בצבא הבריטי בתבוסה בגליפולי וארגנו את הנסיגה. כמה עשרות מאנשי הגדוד שנותרו הפליגו עם טרומפלדור לאלכסנדריה שם ניסה ללא הצלחה למנוע את פיזור הגדוד שפורק באופן פורמאלי בחודש מאי בשנת-1916. 
 
כישלונן של מעצמות ההסכמה בגליפולי היה מהדהד, אך דובר רבות על גבורתם של היהודים. השם הטוב לו זכו אנשי הגדוד היווה גורם מסייע להקמתם בהמשך של ה"גדודים העבריים". גדודים אלו יהוו את החממה להתארגנות הכוח היהודי בארץ ישראל, בעיקר במסגרת ה"הגנה" ולאחר מכן בצה"ל.
 
בלונדון
באוקטובר 1916 הפליג טרומפלדור ללונדון, כדי לסייע לז'בוטינסקי בניסיונותיו לכונן גדוד עברי לוחם שייטול חלק בכיבוש ארץ ישראל.
ז'בוטינסקי וטרומפלדור ניסו לעשות נפשות לרעיון הגדוד העברי אך זכו לקבלת פנים עוינת ברחוב היהודי בלונדון, ואספות שניסו לארגן פוצצו באלימות. עבור אותם פליטים מרוסיה הצארית - הרעיון להתגייס לצבא בכלל היה מאוס, וקל וחומר לצבא הנמצא בברית עם רוסיה השנואה. 
 
לאחר המהפכה ברוסיה בשנת-1917, שלחו ז'בוטינסקי וטרומפלדור תזכיר לראש הממשלה המזהיר את הבריטים כי בני בריתם הרוסים מנהלים שיחות שלום עם האויב הגרמני. הם ציינו כי בין המבקשים להוציא את רוסיה מהברית עם צרפת ובריטניה קיימים "אלמנטים יהודים". כתרופת נגד הם מציעים לפנות לדעת הקהל היהודית על ידי הקמה של גדודים עבריים במתכונת רחבה שישתתפו בכיבוש הארץ.
 
הם עבדו למען מטרה זו בשיתוף פעולה, נפגשו עם אישי ממשל, שכנעו את המנהיגות היהודית וז'בוטינסקי השתמש בקשריו עם העיתונות כדי לקדם את רעיון הגדוד העברי.
 
בסופו של דבר החלום התגשם והוקם גדוד יהודי – "גדוד קלעי המלך מספר 38" בפיקודו של פטרסון, אליו גויסו כ-120 מבוגרי "גדוד נהגי הפרדות" וגם החייל ולדימיר זאב ז'בוטינסקי. רוב המתגייסים היו מיהודי רובע ווייטצ'פל, שמרביתם עסקו בטקסטיל וז'בוטינסקי כינה את החיילים בחיבה ולגלוג קל - ה"חייטים". הגדוד מנה כ-800 איש, וכשצעדו ברחובות לונדון קיבלו אותם היהודים בהתלהבות רבה.
 
בחזרה לאימא רוסיה
לאחר ההצלחה של יצירת הגדוד, הפליג טרומפלדור ב17 ליוני בשנת-1917 לרוסיה. הוא חלם על הקמת גדוד יהודי של מאה אלף איש ברוסיה, שיילחם בקווקז וימשיך בדרכו דרומה לכיוון ארץ ישראל.
הלוחם והמפקד יצחק שדה, שאז נקרא עדיין לנדוברג, פגש את טרומפלדור באותם ימים. בזיכרונותיו סיפר כיצד נדבק בהתלהבותו של טרומפלדור – אף שהאסטרטגיה שלו נראתה לו מעט מופרכת. טרומפלדור קרא: "קומו חברים, נעלה בין הרי ארמניה, נעפיל באררט, נעבור ברגלינו את אסיה הקטנה, נחתוך את שלג העולמים ונכבוש בחרבנו את הארץ לעמנו – עם ישראל" (9). 
 
החזון לא היה כה אוטופי כפי שהוא נשמע: הממשלה הזמנית החדשה שחררה את היהודים מכל ההגבלות, כולל הישיבה בתחום המושב, ונטתה להסכים לרעיון הגוף הצבאי היהודי. טרומפלדור נמלא בהתלהבות העשייה אך השמחה הייתה מוקדמת מדי. המאבק מול הבולשביקים מילא את סדר היום של ממשל קרנסקי, וניצחונם באוקטובר 1917 של הבולשביקים שביקשו לכרות ברית עם הגרמנים והתנגדו לרעיון הציוני, סתם את הגולל על היוזמה. בימי הדמדומים הצליח טרומפלדור בכל זאת לארגן את ותיקי החיילים היהודים במעין גדוד קטן שהתמקד בנושא ההגנה העצמית. ברוסיה זעזועים פנימיים ופוגרומים היו כרוכים תמיד אלו באלו, וטרומפלדור היה מלא זעם על ההנהגה היהודית התבוסתנית שמנעה התארגנות כללית להגנה עצמית.
 
טרומפלדור עסק ברמות שונות של ההגנה עצמית עד שנאסר לכמה ימים על ידי הבולשביקים. לאחר שחרורו החליט לקדם את ענייני "החלוץ" (תנועת צעירים שביקשו לעלות ארצה), ונתמנה לאחד ממנהיגיה ומתווי דרכה. הוא לא שינה באופן מהותי את הקו האידאולוגי שלו ששילב סוציאליזם עם אנרכיזם. עוד בימי ועידת רומני בת שבעת החברים, ביקש להקדים הכשרות חקלאיות בחו"ל לעלייה, אך דרישתו נדחתה על ידי שץ וחבריו שביקשו למהר ולעלות ארצה. הפעם חזונו התממש ותנועת "החלוץ" שמנתה רבבות ארגנה חוות הכשרה בהיקף רציני.
 
טרומפלדור עבר דרומה לחצי האי קרים וניהל חוות הכשרה מקומית. השלטון בקרים עבר מיד ליד - בין האדומים ללבנים, והוא הסתדר גם האדומים בשל אמונתו הסוציאליסטית, וגם עם הלבנים בשל עברו המפואר בצבא הצאר. בימי מגדל הוא הסתכסך עם כל חבריו לקומונה, אך הפעם היה מבוגר מחניכיו בערך ב-20 שנה, והם העריצו אותו וצייתו לו. בקרים הוא פגש שנית את יצחק שדה שנשבה בקיסמו, והיה ליד ימינו.
 
טרומפלדור חוזר לארץ ישראל
באוגוסט 1919 עזב טרומפלדור את חצי האי קרים כשפניו לארץ ישראל, 

ואת מקומו כ"מבוגר האחראי" בהכשרה שבקרים, מילא יצחק שדה.
 
בארץ ישראל שרר מתח מתמיד בין מי שביקשו ליישב את הארץ ללא דיחוי, ולהסתער על המשימה בלא הגבלות על העלייה, מול מי שביקשו להכשיר מקומות עבודה ולהתאים את העלייה ליכולת הקליטה. צער רב נגרם ביישוב לאחר שמאות מחברי "הגדוד האמריקני" חזרו לגולה בשל העדר מקומות עבודה, למרות שרבים מהם ביקשו להתיישב בארץ.
 
טרומפלדור כפה על חניכיו שהתקבצו בקושטא, להמתין להוראות ממנו לאחר שיכשיר את הקרקע לקליטתם. דומה שניסה בכל כוחו שלא לחזור על כישלון העלייה הקודמת והקומונה הכושלת של מגדל, ולמנוע מצב שבו יחזרו לרוסיה במפח נפש ויוציאו דיבת הארץ רעה.
טרומפלדור עשה מאמצים עליונים כדי לארגן מקומות עבודה לחניכיו שהמתינו בחוסר סבלנות בקושטא, וגם נלחם כדי למנוע את פירוק הגדודים העבריים. הוא הציע לגנרל אלנבי ליצור גוף של 10,000 לוחמים אך אלנבי לא התייחס כלל ליוזמה.
 
המצב בו יהודי רוסיה סובלים מרציחות, עינויים ומעשי אונס, ומתחננים לעלות ארצה, בעוד ארגון הפיתוח והקליטה מתנהלים בעצלתיים ובאדישות - גרם לו לכעס רב. טרומפלדור לא הבין מדוע שלוש מפלגות הפועלים הציוניות - "הפועל הצעיר", "פועלי ציון" ו"הבלתי מפלגתיים" עסוקות במלחמות פנימיות במקום לרכז כוחות כדי לקלוט רבבות צעירי "החלוץ". באותה שנה – שנת 1919, התאחדו שתיים מתוך שלוש המפלגות והקימו את "אחדות העבודה", אך במקום לאחד את הכוחות הקימו שתי המפלגות שנותרו לשכות עבודה, קופות חולים ומוסדות נפרדים, והתקוטטו ביניהן על כל עולה ועולה. הפיצול גרם לבזבוז משאבים וגרם נזק לקליטת העלייה.
 
טרומפלדור שחזר מרוסיה וידע עד כמה המצב שם חמור, פרסם קול קורא גם ב"פועל הצעיר" וגם ב"קונטרס" של "אחדות העבודה". הוא פשוט התחנן בפני עסקני המפלגות שעסקו בהתכתשויות אין-סופיות שיאחדו כוחות למען אחיהם. הוא אמר להם שגם אם אינם מסוגלים לאחד את המפלגות, לפחות שיאחדו את המוסדות הנפרדים כקופת חולים ולשכת עבודה להסתדרות אחת כדי שלא לבזבז אנרגיה מיותרת בשל הפיצול. בקול הקורא קרא להקמת הסתדרות עובדים על מפלגתית שתרכז את הכנת התשתיות לקליטת העלייה. גם תנועת "החלוץ" התעלתה מעל המחלוקות המפלגתיות כדי לארגן את העלייה לארץ.

קרוב לעשרים שנים לפני עליית היטלר לשלטון חש את הדחיפות ביצירת המקלט למאות האלפים. ”כל רגע יקר. כל הנכנס לארץ, ניצל ממוות בטוח או מחיי אנוסים. כל רגע של איחור - לחטא יחשב לנו"(לסקוב עמ' 198). "אם השערים לא יפתחו, לא תהיה להמונים כל ברירה בלתי אם להשלים עם מצבם ולהפקיר את עצמם לעינויי גיהינום".(לסקוב עמ' 197). גם הסופר יוסף חיים ברנר העלה על נס את הצורך של איחוד הכוחות כדי לארגן את קליטת העולים. לאחר פרסום ה"קול הקורא" הסכימו כולם כי טרומפלדור צודק ויש להתאחד, אך המשיכו להתקוטט.
טרומפלדור כותב לחברו כי בפגישה של שני ארגוני פועלי הרכבת הלכו מכות וזרקו כסאות. "כזאת היא לפי שעה הידידות בין המפלגות". (לסקוב עמ' 201).
 
תל חי
בעיצומו של המאבק על קידום אפשרויות קליטת העולים בארץ, ביקש ישראל שוחט מראשי ארגון "השומר", מטרומפלדור לעלות לאזור אצבע הגליל. אזור זה היה לשטח הפקר רווי עימותים עקובים מדם בשל השלכות הסכם "סייקס פיקו" שנערך בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, על פיו חילקו צרפת ובריטניה ביניהן את שלל האימפריה העות'מאנית המתפרקת.
קו הגבול בין האזור שבשליטת הצרפתים לזה של הבריטים אמור היה לעבור בקו שבין ראש 
חצר תל חי - צילום רודי קליינר
הנקרה לאיילת השחר, אך מרבית התושבים הערבים התנגדו לשליטת הצרפתים. הם העדיפו את שלטון השריף פייסל שבסוריה שנתמך על ידי הבריטים, ועורר את הלאומנות הערבית. הם התארגנו בכנופיות שתקפו את הצרפתים ואת בני בריתם בני הכפרים הנוצרים, בעוד הבריטים מעודדים אותם בחשאי. היו שם עימותים בין בדואים, שיעים, דרוזים, צ'רקסיים ומרוניטים, והיהודים המועטים השתדלו בכל כוחם לשמור על ניטרליות. בסך הכול התגוררו בכל היישובים מטולה, כפר גלעדי, תל חי ומושב בשם חמארה כ250 איש בלבד. טרומפלדור עלה לתל חי בדצמבר שנת 1919 כדי לארגן את ההגנה היישובית, ולסייע בלחץ על מוסדות היישוב ולשכנעם לשלוח תגבורת.
 
הצרפתים שהיו אמורים לשלוט באזור הגיחו מדי פעם ונעלמו. רבים מחייליהם היו מוסלמים מצפון אפריקה שתמכו בסתר באנשי השריף. המתיישבים היהודים תהו מה יהא גורלם עם נשקם הדל, כאשר הצבא הצרפתי על נשקו המשוכלל שכלל מכונות ירייה ומטוסים, נסוג מהמערכה?
טרומפלדור, ניתח ביומנו בראייה פסיכולוגית את מידת הגבורה של צעירי תל חי וחילק אותם לרכי לבב, לאמיצים ולכאלו שהם אמיצים מלידה או מכורח. בין האמיצים הוא מונה את יהודית הצעירה הצוחקת לה מתחת לכדורים, וצעיר אחר המלא פחדים אך מתעקש לשמור ולהתגבר על פחדיו אף על פי שהוא משוכנע כי בחסות החשיכה זוחלים אליו המוני ערבים. הוא גם אבחן את האמיצים לכאורה, שבשעת המבחן יברחו. לעומת ימי גליפולי בהם כפה על החיילים מעשי גבורה חסרי פשר - היה הפעם מפויס ומכיר בגבורה שבעצם ההישארות של המעטים והבודדים ביישוב המוקף בים של אויבים. 
 
ביומנו כתב: "אילו ראו הגוגולים והדוסטויבסקים ושאר הסופרים הרוסיים את קומץ הבחורים האמיצים ועזי הרוח האלה, היו בוודאי טיפוסיהם היהודיים מתוארים אחרת לגמרי". (לסקוב עמ' 208).
 
הצעירים העריצו את טרומפלדור בן ה39 שניצל כל רגע כדי לאמן אותם כיצד לצאת לשטח חשוף, כיצד לחפות, לירות ולתפוס מחסה.
הם אהבו בו גם את התכונה שאפיינה אותו כל חייו – שהוא לא רק נאה דורש, אלא גם נאה קיים. לא פעם שמר בשתי משמרות ברצף, עבד וחרש בידו האחת וחלק עמם את המחסור הקשה ואורח החיים הספרטני. (הערה 1) הרצפלד סיפר שכאשר הגיע לתל חי הזדעזע מהלכלוך ואי הסדר. כולם ישנו באותן מיטות מועטות בתורנות, ולמרות עייפותו הרבה מהדרך לא הצליח להתגבר על הגועל ממצב המיטות, וויתר על השינה.
 
בין אנשי תל חי לבין אנשי כפר גלעדי – אנשי ארגון "השומר" שרר מתח סמוי. עם כל ההערכה לטרומפלדור ולמוניטין שלו, אנשי "השומר" חשו שהם מכירים את השטח, ובמיוחד את השכנים הערבים, טוב ממנו. המנטליות של אנשי השומר הייתה שונה מזו לוחמים מצבאות סדירים, והעימות מזכיר את המתח שבין לוחמי הפלמ"ח שנחשבו ל"פרטיזנים" ללוחמי הבריגדה – בוגרי הצבא הבריטי.
 
אנשי "השומר" ובראשם ישראל שוחט וטרומפלדור, הפעילו לחץ על מוסדות היישוב כדי לשכנעם לשלוח תגבורת של מאות אנשים. התנהל ויכוח קשה ביישוב אם לפנות את היישובים או לתגבר אותם.
 
ההגנה הייתה בחיתוליה, ובאסיפה שהתקיימה בכפר גלעדי ב8 בינואר 1920 דחקו לקבל תגבורת. אלכסנדר זייד אמר שאסור לעזוב יישובים כי הערבים יראו בכך חולשה, והנסיגות לא יעצרו לפיכך בגליל העליון.
 
ב-20 לינואר פרסמה לשכת העיתונות של ועד הצירים הודעה שהגנרל הצרפתי גירו אמר שפליטי כפר גלעדי ותל חי יכולים לחזור ליישוביהם. ברל כצנלסון לעג לוועד הצירים שיש לו לשכת עיתונות "כראוי לממשלה הגונה ממש", אבל אינו יודע כי אנשי תל חי וכפר גלעדי לא נטשו כלל את יישוביהם. ברל וחבריו ביקרו את המוסדות המפקירים את עשרות הלוחמים.
 
טרומפלדור כתב במרירות ביומנו: "כאילו ניצב קיר אטום... ומאחוריו נשמע תמיד קול המתכת של אוסישקין לאמור: 'אין כסף'" (לסקוב עמ' 212). הם שקלו קיום הפגנות וניפוץ שמשות מול משרדי ועד הצירים.
 
ב6 לפברואר בשנת-1920 נרצח אהרון שר שבא לעזרת הלוחמים מכינרת, וכתב לפני כן ב"קונטרס" של "אחדות העבודה" כי את המקום אין עוזבים כי על הבנוי אין מוותרים. (הערה 2).
 
המצב הלך והחמיר, 800 חיילים צרפתים נטשו את מטולה, והגיעו ידיעות על התארגנות רחבת היקף למתקפות גדולות. מדי פעם הערבים היו דורשים לתלות את דגלי השריף, אך היהודים התנגדו בטיעון כי זה פוגע בניטרליות. הערבים גם טענו כי הצרפתים יורים עליהם מהיישובים היהודיים ודרשו להיכנס ולבדוק אם מסתתרים בהם חיילים צרפתים. עשרה מתושבי תל חי החליטו לעזוב את הנקודה המבודדת.
 
ב14 לפברואר נערכה בתל אביב עצרת לזכרו של אהרון שר. האווירה הייתה קשה ואז"ר אמר שיקרה נפש אחת מישראל - יקרה מהכול וביקש לשקול פינוי היישובים, אבל בן גוריון וחבריו היו נחושים בדעתם, והתנגדו לכל נסיגה.
 
ב20 לפברואר פרסם זאב ז'בוטינסקי כתבה בעיתון "הארץ" שבה קבע כי אין טעם להחזיק אנשים במקום שאי אפשר להגן עליו. "אם, כנגד זה, המטרה הפגנתית, יש בכך משהו, אף על פי שמות קדושים אינו מרשים היום כפי שהיה לפנים.... אולם אם זו המטרה בעמידה בצפון, על המתנדבים לדעת זאת, לדעת לשם מה הולכים הם שמה". (לסקוב עמ' 219). 
 
ברל כצנלסון שביטא את עמדת "אחדות העבודה" שהתנגדה התנגדות נחרצת לפינוי היישובים, מצא בכך הזדמנות להיפרע מז'בוטינסקי שאמור להתנגד לפחדנות הגלותית, אך רואה "תפארת רק בגינונים צבאיים חיצוניים" (לסקוב עמ' 220). לימים יכתוב ז'בוטינסקי כי קרא למנהיגי הפועלים להשיב מיד את הלוחמים למרכז הארץ, והם דחו את פנייתו. הוא סיפר כי היה בטוח כי הם דחו את פנייתו כי ארגנו תגבורת רצינית. אמנם אף הוא ראה בנטישת יישובים דבר חמור, אך סבר שאסור להפקיר לוחמים שלא מגישים להם עזרה. במכתב למנהיג הרוויזיוניסטים באיטליה כתב כי הרוצחים האמתיים הם אלו שדחו את דרישתו להחזיר את המתיישבים למרכז הארץ, ולמרות זאת לא שלחו להם עזרה.
בפועל נעשה מאמץ אמיתי לעזור למתיישבים, אך לא היה מספיק כסף כדי לרכוש נשק. אמנם היו מתנדבים אך הוחלט כי אין לשלוח אנשים ללא נשק כי הם רק יכבידו על הלוחמים. 
 
הוועד הזמני דן בנושא אצבע הגליל ביום ה-24 לפברואר. ההתלבטות הייתה קשה ואמיתית: בתקופה שלאחר תום מלחמת העולם הראשונה המעורבות הבריטית לא הייתה מובנת מאליה, והיה חשש כי התגוששויות בין יהודים לערבים תרתיע אותם מלממש את המנדט. מנהיגי היישוב ביקשו שהבריטים ישתמשו במנדט שקיבלו ולא יירתעו מהמשימה, ועל כן הוחלט לשלוח 60 מלוחמי הגדוד העברי לשעבר, למה שהוגדר כ"עבודות השדה". אוסישקין פרש לפני הנוכחים את הנתונים: סיפר שפנו לאנגלים שיעזרו והם סרבו. פנו למנהיגות הצרפתית והערבית בקריאה שאין זו מלחמתנו, ושניהם הסכימו לדברינו, אך לא קיימו את הבטחותיהם. הוא העריך כי כדי להגן על היישובים יש צורך בלפחות 1000 לוחמים חמושים. 
 
כל נציגי הפועלים בהם בן גוריון וטבנקין התנגדו באופן חד משמעי לפינוי יישובים. גם נציגי "הפועל הצעיר" התיישרו עם הקו המיליטנטי של "אחדות העבודה". בציבור האזרחי – שיכונה לימים ה"ימין" הייתה התלבטות קשה בסוגיה, והציעו הצעות שונות לפתרון. הדוקטור מוסינזון מנהל הגימנסיה הרצליה כעס על ה"פועלים" שבהתנגדותם לפינוי היישובים הם מפרים את הוראות המוסדות הנבחרים ויוזמים גיוס מתנדבים. לדבריו תלמידים בני 16 נוטשים את הגימנסיה כדי להתגייס לעזרת היישובים של אצבע הגליל.
בסופו של דבר אוסישקין דפק על השולחן והחליט שאינו יודע כיצד, אך יש להחזיק ביישובים. מינו ועדה של שישה אנשים, בהם אליהו גולומב, שתצא לצפון כדי לבדוק כיצד אפשר לעזור, אך בשל ההסלמה לא הספיקה הוועדה לבצע את משימת הבדיקה.
 
ב-28 לפברואר עלו לצפון כמה עשרות מתנדבים בראשם אברהם הרצפלד. בראש פינה פגשו קבוצה נוספת שביקשו להצטרף, אך לא היה להם נשק עבורם, והרצפלד התנגד לצירופם כדי שלא יהיו למעמסה. רק שניים התעקשו: חבר של טרומפלדור שטען כי הוא חייל מאומן ושרה צ'יז'יק. הם הלכו בלילה האפל עם הנשק והמשא הכבד. בדרך פגשו ערבי שעקב אחריהם, הם לקחו אותו איתם ושיחררו רק כשהגיעו לכפר גלעדי. שרה ציז'יק הספיקה לכתוב לאחותה על ההליכה הלילית ועל הזריחה הנהדרת שחוותה כשהגיעו לכפר גלעדי. טרומפלדור קיבל את פניהם וחילקם בין היישובים. ד"ר ג'רי מהגדוד האמריקני והאחות סוניה נשלחו למטולה כדי להקים מרפאה. 
 
היום הראשון לחודש מרץ בשנת-1920, הלוא הוא יום י"א באדר, החל כיום יפה וזוהר בעיצומו 
דבורה דרכלר
של חורף קר ומושלג. טרומפלדור שהה בכפר גלעדי ועסק בארגון ההגנה, כשלפתע החלה בסביבת תל חי תכונה בלתי רגילה, והרועה הכניס את העדר לחצר. מאות ערבים החלו להתקהל וכמה מהם לבושים במדים עם רובים ורימונים דרשו להיכנס לחצר כדי לחפש צרפתים. בראשם עמד כמאל חוסיין, מנהיג שבט גדול שמרכזו שכן בכפר חלסה היא קריית שמונה של ימינו. כמאל מאנשי השריף, היה ביחסי שכנות טובים יחסית עם היהודים. מספר הגרסאות של מה שקרה באותו בוקר מר ונמהר בי"א באדר הוא כמעט כמספר הנוכחים. אחת המחלוקות בין ההיסטוריונים ההיא מדוע ומי נתן לכמאל חוסיין המלווה בכמה לוחמים להיכנס למתחם הסגור, וכיצד פרץ לפתע קרב היריות? האם היה כאן פער תרבותי ואי ידיעת השפה הערבית שגרם לעימות בין הערבים לדבורה דרכלר? האם העובדה שאישה אחזה בנשק מולם גרמה להם להרגיש כי כבודם נפגע, ועל כן ניסו לחטוף את הנשק מידיה? (הערה 3).
'
לאחר שדבורה דרכלר צעקה שמנסים לקחת ממנה את הנשק, החל קרב יריות בעליית הגג והושלח רימון. כל ההכנות והאימונים נערכו לקראת קרב עם לוחמים שצרים על החצר מבחוץ, אך הקרב נערך בתוך החצר עצמה. בקרב היריות טרומפלדור נפגע בבטנו, ובכוחותיו האחרונים ביקש שיכניסו את מעיו שנשפכו, ככל הנראה כדי שהמראה הנורא לא ירפה את ידיהם של הלוחמים. לא היה תיאום והלוחמים לא שמעו את הפקודות. הערבים הלכודים ביקשו לצאת, ושניאורסון שקיבל את הפיקוד מטרומפלדור, הסכים לאחר התלבטות, והורה על הפסקת האש, אך חבריו לא שמעו אותו וירו עליהם. הקרב נמשך שעות, וכל אותה עת שכב טרומפלדור הפצוע באופן אנוש בשקט, מדי פעם שאל לנעשה וביקש לעודד את חבריו.
 
בשנות השבעים הכין ערוץ 1 סרט תיעודי על קרב תל חי. באותה עת היו רבים מהלוחמים עדיין בחיים. אהרון שמי ועודד קפליוק ניסו לקבל תמונת מצב מעדויותיהם וסיפרו לכתב הארץ על הקושי הרגשי העצום של העדים. הם תאמו ביניהם עדויות ואנשי ההפקה חשו שהלוחמים מסתירים סוד נורא. הסוד שהסתירו הוא שכל הנראה היה מדובר בסוג של כניעה, לאחר שאחד מהלוחמים פשט את חולצתו הלבנה ונופף בה. הם חשו כי משא מיתוס קרב תל חי גדול על המציאות של רצף של אי הבנות וקרב כושל. (10)
 
הקרב הסתיים עם רדת החשכה והתוקפים עזבו. 3 מהחברים זחלו בחשיכה לכפר גלעדי כדי להביא רופא שיטפל בטרומפלדור ובשאר הפצועים. ד"ר ג'רי, הרצפלד ועוד מספר לוחמים מיהרו לתל חי. הרופא ראה מיד שפצעיו של טרומפלדור הם פצעי מוות ובעדותו, וכן בעדותו של הרצפלד סופר כי אמר המילים הקנוניות "לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ ישראל". לא היו להם אלונקות ואת הפצועים במצב קשה סחבו בשמיכות. אפשר לתאר את הסבל הנורא שעבר על טרומפלדור שנפטר בדרך.
 
בכפר גלעדי נערכו התייעצויות אם לעזוב את היישוב או להישאר. לאחר מותו של טרומפלדור
נשארו אנשי תל חי ללא מנהיגם, ואחד מהלוחמים אמר "אתך היו הכול עדת אריות, בלעדיך כצאן בלי רועה" (לסקוב עמ' 239). אנשי כפר גלעדי נותרו ללא אספקה וללא תחמושת, ואז הגיע שליח מטעמו של אסעד בק מנהיג השיעים (המתוואלים) מכפר טייבה הסמוך שהיו ידידים נאמנים של לוחמי ארגון "השומר". המנהיג השיעי הזהיר אותם כי כוחות רבים, שהם למעשה מעין צבא סדיר, מתקרבים לכפר גלעדי כדי לכבשו, והזמינם להתארח בכפרו. אנשי כפר גלעדי נענו להזמנה וקראו למי לכל מי ששהה במטולה לעזוב מיד ולהצטרף אליהם. השיעים ארחו את הלוחמים, בסך הכול כ-60 איש, שלאחר ימים חמקו לאיילת השחר. (הערה 4).
 
לשאלה אם טרומפלדור היה מאשר את הנטישה אילו היה נותר בחיים אין כמובן תשובה. בשבועות שקדמו לקרב תל חי דיבר על אפשרות של נסיגה, אך הכוונה הייתה לנסיגה תוך כדי קרב. בעודו ברוסיה בשנת - 1913 נהג להקשיב להרצאות של ההיסטוריון שמעון דובנוב, שקבע כי המרד הגדול היה טעות, כי היה ברור שהמורדים יפסידו. טרומפלדור חלק על דעתו וקבע כי אנשים כרבן יוחנן בן-זכאי המוכנים להיכנע למען השלום גורמים נזק לעם.
 
חשבון הנפש
כשנודע דבר האסון. ירד על היישוב אבל כבד. ב"קונטרס" – ביטאונה של "אחדות העבודה". קראו להקים לטרומפלדור מצבה על ידי כיבוד קריאתו להקים את הסתדרות העובדים. ואכן ההסתדרות הוקמה מספר חודשים לאחר מותו. שולמית לסקוב עברה על הפרוטוקולים, ונוכחה לדעת כי שמו של טרומפלדור לא הוזכר (למעט על ידי שניים) כלל כמי שהגה ודחף את רעיון כינון ההסתדרות. (לסקוב עמ' 247).
 
יצחק שדה שלא הגדיר עצמו כציוני, היה בעת מותו של חברו האחראי על קבוצת חלוצים בהכשרה שבחצי האי קרים. לאחר מות חברו עלה ארצה בראש קבוצת צעירים שנקראו ה"קרימציקים" על שם חצי האי קרים במסגרת ה"עלייה השלישית". עלייה בה הוגשם חזונו של טרומפלדור בנושא השיתופיות והקופה המשותפת של "גדודי העבודה". גדוד העבודה נקרא "גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור", וכן נקרא על שמו קיבוץ "תל יוסף" שבגליל שם קיים מוזיאון שבו נמצאת בין היתר היד התותבת וכף כסף שמסר לבלה קובנר. (הערה 5).
 
מותו של המנהיג סילק אצל שדה את תהיותיו ולבטיו ביחס לציונות. ביומנו כתב: "באתי ארצה שלא כחברי החלוצים בני ה-18-17. הם היו חדורי הכרה מלאה שהם שבים למולדתם... ואילו אני נסעתי לארץ ישראל, לארץ שלא ידעתיה, מסיבות שלא היו לי עצמי ברורות די צורכן. בעיקר, מפני שחברי יוסף טרומפלדור נפל בקרב בהגנת הארץ, וחסידיו, חבורה של קרוב למאתיים איש, פנו אליי, כלחבר הקרוב ביותר של מנהיגם". (11).
 
המיתוס 
קרב תל חי היה כישלון מבצעי שנבע מרצף של אי הבנות, והסתיים בנסיגה. ההנהגה הפקירה את הלוחמים הבודדים ומנעו מהם תגבורת הולמת. אפילו המנטרה שאין נוטשים יישובים נשברה כי כל יישובי אצבע הגליל ננטשו. נקדימון רוגל שחקר את 
מאורעות תל חי כתב כי כל האזור היה ריק מיהודים במשך שבעה חודשים תמימים. על כן נשאלת השאלה כיצד הפך סיפור תל חי לאחד מהמיתוסים הגדולים בתולדות הציונות? יום י"א באדר הוא יום הזיכרון היחיד לקרב ולנופלים, מלבד יום הזיכרון הרשמי לנופלים במערכות ישראל. הטקסט המכונן שכתב ברל כצנלסון לזכר לוחמי תל חי: "יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו הנאמנים והאמיציםאנשי העבודה והשלום", מלווה אותנו בשינויים והתאמות למציאות של מדינה, כבר עשרות שנים. אינספור שירים נכתבו על גבורת תל חי ועל הגיבור הגידם הגדול מהחיים. לאחר אירועי תל חי החליפה המילה "מולדת" בטרמינולוגיה הציונית את "ארץ האבות" בעלת ההקשר הדתי. טרומפלדור הוא דמות המופת היחידה המקובלת גם של הימין וגם השמאל. ז'בוטינסקי קרא לתנועת הנוער ביתר "ברית יוסף תרומפלדור" זאת אף על פי שטרומפלדור היה סוציאליסט בניגוד לגישת ה"חד-נס" (הדגל היחיד של הלאומיות). (הערה 6).
 
ההיסטוריון יגאל עילם פסק בהזדמנויות שונות כי: "אם הייתי מתבקש לנקוב בשמו של אדם אחדגיבור אמיתיאחד משכמו ומעלה בכל ההיסטוריה הציונית והיישובית שלנו לא הייתי מהסס  טרומפלדורהמיתולוגיה שלנו לא טעתה בזיהויהיא בחרה באיש הנכון". (12).
 
פרופ' זאב צחור מספר על הצורך בבניית מיתוס חדש ומעודכן, ויצירתו:
"היו ביישוב ובציונות מחוללי מיתוס יוצאים מן הכלל. התנועה הציונית נבראה ונשלטה על ידי מי שבימינו היינו קוראים להם 'אנשי תקשורת'. מי היה גדול מהרצל שכבר לא חי אבל הוא השאיר אחריו את סוקולוב ואת ז'בוטינסקי? הם היו יודעי כתוב.. האנשים האלה היו זקוקים לגבורה ולגיבורים... הם המציאו את מצדה מחדש ובר כוכבא ועכשיו הם זקוקים למישהו מכאן. טרומפלדור ענה על הציפיות שלהם". (13).
 
המיתוס גם נבנה על המשפט ההרואי כל כך "טוב למות בעד ארצנו". העיסוק בשאלה אם אמר או לא אמר הוא קטנוני ונמוך, אך קשה לחמוק ממנו. 
שולמית לסקוב אמרה בראיון עמה כי: "יש הרבה חומר כתוב ומכתבים של טרומפלדורהם תורגמו לעבריתבין היתר על ידי ברנר ומדי פעם חוזר בהם הרעיון שהוא שש להילחם עד המוות. הוא חזר על משפטים דומים פעמים רבות. יש עדות של אנשים ששמעו את זה מפיו. בין היתר הרצפלד וד"ר ג'רי שהגיע מכפר גלעדי כדי לטפל בואחד ציטט 'טוב למות' והשני 'כדאי למות'אז מה?". (5).(הערה 7).
 
הסופר יוסף חיים ברנר ספד לנופלים, ושאל את השאלה הנשאלת כל פעם מחדש כאשר אנו 
עומדים מול המחיר הנורא של המלחמות: "הזכאים אנו הנשארים לקורבנות כאלה? אנו, אשר טומאת החיים והריקנות והאפסות מסביבנו ובתוכנו – הרשאים אנו לשאת עין ולהביט על הטהורים והאמיצים האלה?"(לסקוב עמ' 247).
 

ביבליוגרפיה
1. שולמית לסקוב "טרומפלדור – סיפור חייו" הוצאת כתר ירושלים 1982 (קיצור – לסקוב).
 
2. "הרימו קול ליפןהתבוסה הרוסית ששימחה את היהודים" פורסמה על ידי פרופ' בן עמי שילוני בעיתון "הארץ" ביום 29.5.2015. 
http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2647581
 
3. פרופ' זאב צחור בראיון בתכניתו של ערן סבאג "חיים של אחרים" בגלי צה"ל מיום 1.3.2011 (החל בדקה 17).
http://others.co.il/%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3-%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%A4%D7%9C%D7%9
3%D7%95%D7%A8-2/
 
4. בכתבתו של נדב מן באתר Yent מיום 12.10.12 "חלוציות נוסח רוסיה – ממהפכנים לציונים".
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4290115,00.html
 
5. ראיון שנערך בחודש מאי בביתה של שולמית לסקוב ברמת אביב, כשהיא כבת 98 שנים ובעלת זיכרון מופלא (ומעשנת כבדה).
 
6. חנה כצנלסון נשר "אח ואחות - זיכרונות" הוצאת עם עובד 1978, עמוד 68.
 
7. (אלחנן אורן מחבר "החיילים הראשונים". פורסם בעת-מול גיליון ינואר - 1983. מתוך אתר ההיסטוריה תולדונט של מט"ח.
הhttp://lib.toldot.cet.ac.il/pages/item.asp?item=15494
 
8. עמוד 3
http://noal.org.il/static/files/uploads/u-209/11300305644.doc
 
9. צביקה דרור "מצביא ללא שררה - סיפור חייו של יצחק שדה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד 1994, עמוד 49.

10. כתבתו של ניר מן שהתפרסמה בעיתון הארץ ביום 25.2.10: "מה באמת קרה בחצר בתל-חי בי"א באדר? קרב תל-חי, גרסת הטלוויזיה הישראלית, 1970".

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1191674
 
ד"ר מרדכי נאור הגיב על האמור בכתבה זו בראיון מוקלט מיום 6.10.2010:
https://www.youtube.com/watch?v=olzXmo6kms4
 
11. צביקה דרור "מצביא ללא שררה - סיפור חייו של יצחק שדה" הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994. עמוד 56. 
 
12. עמוד 4
http://noal.org.il/static/files/uploads/u-209/11300305644.doc
 
13. פרופ' זאב צחור בראיון בתכניתו של ערן סבאג "חיים של אחרים" בגלי צה"ל מיום 1.3.2011 (בדקה 22 ואילך)
 
http://others.co.il/%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3-%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%A4%D7%9C%D7%9
3%D7%95%D7%A8-2/
 
הערות

הערה 1. סגפנותו של טרומפלדור הייתה מן המפורסמות. כאשר הפליג מגליפולי לגייס לוחמים חדשים לגדוד, זכה כיאה לקצין בריטי, להפוגת נופש מהחיים הקשים בחזית. הוא נהנה מהשייט והתפעל כנער מההמצאה החדשה לה נחשף בהפלגה: "שוכב אני רחוץ במיטתי והוונטילטור שולח אלי גלי אוויר רעננים. לחצתי על הכפתור, נעשה חם ביותר ושוב לחצתי על הכפתור והרי קריר... נפלאים מעשי אנוש ותחבולותיו". (לסקוב עמ' 110-1).
 
הערה 2. על סיפורם של הנופלים הראשונים מבין השמונה, שניאור שפושניק ואהרון שר מומלץ לקרוא בבלוג של עודד ישראלי: סיפורי ארץ ישראל – מצבות מדברות.
http://israelitombstones.blogspot.co.il/2009/10/blog-post_25.html
 
הערה 3. כתבה של נועה שפיגל שהתפרסמה בעיתון "הארץ ביום 29.5.14 על כמאל חוסיין וקורותיו.
http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2647352
 
הערה 4. העיתונאי דני רובינשטיין פרסם בעיתון "הארץ" ביום 9.8.2006 כתבה על היחסים המיוחדים עם השיעים: "פעם, הרבה לפני שנסראללה נולד".
http://www.haaretz.co.il/misc/1.1126891

הערה 5. העל המוזיאון בקיבוץ תל יוסף:
http://telyosef.co.il/content.php?id=286&sidemenu=3
 
כתבתו של אלי אשכנזי מיום 16.3.2010 בעיתון הארץ: "עבור מוזיאון טרומפלדור תכנית אתרי המורשת החדשה היא באמת התקווה האחרונה".
http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1193701
 
וכתבתה של קשת רוזנבלום שהתפרסמה בעיתון "הארץ" ביום 16.10.2012: "הקרב האחרון של טרומפלדור".
http://www.haaretz.co.il/gallery/architecture/endangered-buildings/1.1843811
 
הערה 6. ההיסטוריון יוסף קיסטר בהרצאה מוקלטת מיום 2.3.2010 על אימוץ המיתוס של טרומפלדור ותל חי על ידי הימין:
https://www.youtube.com/watch?v=mdXS09Wk-cM
 
הערה 7. על המקור הלטיני של המשפט "טוב למות בעד ארצנו" בכתבתו של רוביק רוזטנל מיום 8.3.12:
"הביטוי עצמו לא נולד בתל חי וגם לא בצבא הרוסיהוא עתיק מאוד. (מתוק ומכובד למות בעד המולדת). הנוסח הלטיני מופיע בשיר של הורציוסומהלל את אומץ הלב של חיילי רומי".
.”dulce et decorum est pro patria mori"
http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/344/593.html
 
לעיון נוסף
 
https://ytrumpeldor.wordpress.com/page/2/
אבשלום בן צבי תירגם את אגרות טרומפלדור והעלה לרשת.
 
יוסף טרומפלדור - יומן גדוד נהגי הפרדות בעריכת ישראל ברטל ותרגומו של מיכאל דרור
https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_7.8.pdf

סרטם של מודי בראון וענת זלצר האריה שאג פעמיים 

https://www.youtube.com/watch?v=O6mLGuViY8M

 
עותק נדיר של סרט המתאר את הפועלים בעיירה מגדל ששוחזר ביוזמת איש הקולנוע יעקב גרוס, והוא ככל הנראה סרט הווידאו היחידי בו ניתן לראות את יוסף טרומפלדור
https://www.youtube.com/watch?v=sKq5JTRMLP0

יוסף אוסיה טרומפלדור