"רחובות הם כמו קמטים וחריצים בפני איש, המספרים את חייו.
שמות רחובות אינם רק ציוני דרך במפת העיר, הם גם כרטיס הביקור שלה, מכריזים על ימיה הראשונים, על אישיה ועל אגדותיה”.

(שלמה שבא, עיר קמה)


האיש שהיה שם

יהושע רדלר-פלדמן המכונה 'רבי בנימין' ו'יהושע התלמי'
1880 זבורוב שבגליציה – 1957 ירושלים


יהושע רדלר פלדמן היה נוכח ופעיל באירועים היסטוריים משמעותיים: הוא ערך וכתב
עם חברו הטוב יוסף חיים ברנר את כתב העת המיתולוגי "המעורר" בלונדון. היה מזכיר הגימנסיה העברית הרצליה בעת הקמתה, ומזכיר היישוב כנרת – הניסיון המהפכני שהחל את מפעל ההתיישבות העובדת. מיוזמי עליית יהודי תימן שאהבו אותו ובחרו בו כנציגם לוועד הלאומי. ייצג את היישוב היהודי בפני הקונסול הגרמני בזמן מלחמת העולם הראשונה, ומנע פגיעות וגזירות של התורכים, בני בריתם של הגרמנים.

סופר, עיתונאי ועורך. הייתה לו יד בבניית תל אביב, הקמת שכונת נווה שאנן בחיפה, היישוב רוחמה, בת ים והשכונות בית וגן ובית הכרם בירושלים. מיוזמי הקמת האוניברסיטאות בר אילן, חיפה ותל אביב, פעיל במלחמת השפות, - וזוהי עדיין רשימה חלקית.

רדלר פלדמן היה שומר מצוות וממקימי עיתון 'הצופה', ובה בעת גם פעיל ב'ברית שלום' ומאמין בדו קיום עם ערביי ארץ ישראל. עוד בשנת 1907, בעת שעסק בארגון הכשרה חקלאית ברומניה, כתב מאמר בשם "משא ערב" בשבחה של הפאן-שמיות. הוא ארגן קבוצת אנשי רוח שנקראה 'אל דמי' שביקשה להציב את שואת יהדות אירופה בראש סדר היום העולמי. הוא גם היה פמיניסט, הטיף לצמחונות וכשלמד חקלאות בברלין היה ממייסדי הירחון המצויר הראשון בשפה העברית – "הקשת".

ילדות בימי החסד של שלטון הקיסר פרנץ יוזף ירום הודו
בספר הזיכרונות "מזבורוב ועד כנרת" מתאר רדלר פלדמן את ימי התום בעיירת ילדותו בגליציה: "הימים ימי פרנץ-יוזף, וילהלם וניקולאי. ימי האושר ועושר, ימי השלווה והביטחון" (מזבורוב עמ' 255). "שקט מסביב. אין מרד ואין מהפכה ואין התקוממות. יש סדר עולם קבוע, ואיש על מחנהו, על מעמדו ועל סביבתו... אין מחלוקת מבפנים ואין קטטה מבחוץ".(מזבורוב עמ' 32).

"פרנץ יוסף הזקן יאריך ה' ימיו ושנותיו, חי בשלום עם כל העולם. הוא אומן השלום... בני האדם התחילו נעשים אופטימיסטים. גם זבורוב שלנו, עיירה שמידת הגודל שלה כעדשה בשק העיירות שבמלכות אויסטריה-אונגריה, שבה למנוחתה".(מזבורוב עמ' 101). בעת כתיבת ספר הזיכרונות כבר הייתה האידיליה של זבורוב נחלת העבר: "היא אילמת כיום, היא כמאות אחיותיה תפוסה בזרועות רוסיה הסובייטית. היא כאילו נמחקה מספר החיים שלנו". (מזבורוב עמ' 24).

עם יוסף חיים ברנר וכתב העת "המעורר"
בשנת 1901 נטש את העיירה המנומנמת ועקר לברלין - המרכז שאליו נשאו
יוסף חיים ברנר
צעירי מזרח אירופה את עיניהם כאל מרכז התרבות וההשכלה, ולמד חקלאות. בברלין חבר לציונים ובשנת 1902 פרסם את מאמרו הראשון "רשימות קטועות" - שעסק בוויכוח שבין הרצל לאחד העם. רדלר פלדמן תמך בציונות המעשית וסייע לסטודנטים יהודים לעלות ארצה.
 
לאחר סיום לימודיו, נסע בשנת 1906 ללונדון, שם הזדמן לנשף בו הקריא האמן דב בר מקסימון את 'טוביה החולב'. לאולם נכנסו בסערה מספר צעירים שנראו כרבולוציונרים של "פועלי ציון". אחד הנוכחים לחש על אוזנו כי אחד מהצעירים, מי שפניו ועיניו בערו, הוא ברנר. כעבור שבוע נכנס לספריה של הציונים באיסט אנד ושם " מצא את האולם, סמל העניות, כמעט ריק, ואולם ליד שולחן ארוך ישב ברנר. והפעם הייתה הבעתו אחרת לגמרי. כפופה, מלאת סבל, אחד משלנו, כאחד היהודים. פנים עדינים, כמעט ליריים". (מזבורוב עמ' 189). רדלר-פלדמן העז לפנות אליו בדברים והם שוחחו על ברלין ממנה הגיע. ברנר שאל על סופרים שונים, וגם הזכיר לשמחתו את שמו שלו בלא לדעת כי זהו בן שיחו. "בוא ברגע נכרתה ברית ידידות, ברית 'המעורר', בין שני אנשים רחוקים וזרים, כמו משני כוכבים". (מזבורוב עמ' 189).

ברנר שקד באותם ימים על הוצאת הירחון "המעורר" אך הוא דחה את הוצאת הכרך הראשון כי חש בודד באי הבריטי, כאשר הקשר עם חבריו גנסין, צייטלין ואחרים היה רופף. פגישתו עם רדלר-פלדמן עודדה את רוחו והוא רתם אותו לקדם את הגשמת חלומו.

כשפרצו הפרעות ברוסיה נסגרו העיתונים העבריים בהם 'הצפירה' בוורשה, 'הזמן' בווילנה ו'השלח'. "פסקה המילה העברית. נדמה היה כי הכול אבד... כי לשווא היה עמל מחיי העברית ומחזיקי העברית. באותה שעה יצאה החוברת הראשונה של 'המעורר'. שני אנשים עמלו בה. המבול שוטף את הארץ, ושני אנשים כאילו בונים תיבה קטנה למילה העברית. מחזקים תורן קטן, מרימים נס ודגל ושולחים אותה על פני המים". (מזבורוב עמ' 191-2). לעתים כתבו שניהם את מרבית תוכנו של כתב העט, וכדי להסתיר עובדה זו אימצו לעצמם שמות עט. ברנר כינה עצמו בין היתר 'בר יוחאי' ואילו רדלר-פלדמן - 'רבי בנימין', שם שדבק בו עד אחרית ימיו. 'המעורר' פעל רק במשך שנה אחת, אך היה בעל השפעה מרחיקת לכת על הספרות העברית, וכתבו בו בין היתר דבורה בארון, הלל צייטלין, זלמן שניאור ומיכה יוסף ברדיצ'בסקי.
 
ברנר שערק מהצבא הרוסי היה חסר מסמכים, ועל כן השתמש בדרכונו של חברו כשעלה ארצה. בשנת 1907 עלה גם רדלר-פלדמן ארצה.

על הקשר ביניהם ופגישתם האחרונה כתב בספר זיכרונותיו: "הידידות ארכה שנים על שנים. יש שנחלשה ויש שנגולו גם קונפליקטים. אך לידי שנאה לא נהפכה.

ואז באה הפגישה האחרונה.

ברנר בילה בירחים האחרונים בסביבות ים כנרת. לימי החג עלה לתל אביב, אך גם פה היה נחבא אל הכלים, מחוץ לעיר. מקום ביתו היה כמעט סוד.

אך באחד הימים צעד בכבדות על המדרכה ברחוב נחלת בנימין, מול ביתו של יהושע. (המספר כותב על עצמו בגוף שלישי – יהושע. א.ר.). היה לבוש שחורים וזקנו היה מלא ועבה. יהושע טייל מעדנות וכך נפגשו.

'התכנס אל ביתי?'

'לא, כמדומני שלא'.

והלך לו.

רוח יהושע נפעם בקרבו. הוא הרגיש מעין זר-אורה מסביב ליוסף חיים. חלפה אותה הרגשה מיסטית, כי המדובר אינו עוד מעלמא הדין, כי הוא כבר בן עולם אחר. יהושע לא יכול אחר כך להוציא הגה מפיו, במשך כמה רגעים. נעתקו מפיו מילים.

מי מילל לו אז כי לפני תום שבוע יישאו הוא ואחרים את ארונו של יוסף חיים לבית מועד לכל חי?". (מזבורוב עמ'195-6).

בארץ ישראל – הגימנסיה העברית הרצליה
שמונה חודשים עבד רדלר פלדמן תמורת שכר זעום בגימנסיה במסירות בהתלהבות, וחש כי יש לו חלק בהצלחתה. אך הייתה לו ביקורת עליה כתב: "שימש ושתק. ראה דברים שלא התאימו – לא עם הרגליו מבית אבא – מאותה מדינת גליציה רכרוכית, ולא עם הנימוסים אשר סיגל לעצמו במדינות המערב.

ראה ושתק. לא תפס עדיין את הניגון המיוחד אשר לאנשים האלה. לא הכיר עדיין כי הרבה ניגונים למקום, ליוצר העולם, הרבה שערים ודלתות לטרקלינו. הוא הרגיש בזרות ושתק".)מזבורוב עמ' 218). השתיקה הגיעה לקיצה באחת האספות כאשר עמד ונאם במשך שלושת רבעי שעה ופרק את כל אשר על ליבו בפני הנוכחים. הוא גם הציע הצעות תיקון אך הנוכחים היו אדישים לדברים שנאמרו בסערת רגשות, ופשוט עברו עליהם לסדר היום כאילו לא נאמרו. כשהלך לאיטו לביתו הרהר על מעשיו. שאל עצמו מדוע היה עליו להרגיז את הממונים עליו, והאם יוכל להמשיך בעבודתו? החלטה גמלה בליבו לעזוב את עבודתו בגימנסיה ולא לשוב אליה.

כנרת
יומיים לאחר מכן, הגיע לביתו האגרונום ברמן והציע לו להיות מזכיר מושבה על שפת
רדלר פלדמן בכנרת - במרכז חובש מגבעת
הכינרת. "עומדים לייסד חוות לימוד בדלייקה, על אדמת הקרן הקיימת, על חוף ים כנרת, סמוך לטבריא. זוהי הפעולה היישובית הראשונה של ההסתדרות הציונית בגליל". (מזבורוב עמ' 219). ברמן סיפר לו כי כמו לכל רעיון מהפכני קמו לו מתנגדים הן בממסד והן בין פועלי הגליל. השמועה שרדלר-פלדמן התפטר ממשרתו בגימנסיה הגיע לאוזניו והוא הציע לו משרה הכרוכה בלינה תחת "השמיים הטהורים הזרועים כוכבים ואוכל כמה שיעלה המזלג". (מזבורוב עמ' 220). למרות השכר הזעום גיבורנו הסכים, וכך זכה ליטול חלק בעוד ציון דרך בתולדות הציונות. תרומתו הראשונה הייתה בבחירת השם: לאחר התייעצות עם חברו ש"י עגנון (הם היו שותפים לדירה בעבר) נבחר השם "כנרת". הוא פגש בהולכו ברחוב את מנחם שינקין ששאל אותו בדאגה כיצד הוא הולך למקום של בדואים, קדחת המרוחק מכל מקום יישוב. רדלר פלדמן לא הקשיב לאזהרות ועשה דרכו לצפון הפרוע, ובספרו תאר את הרגשתו: בלילה הראשון ביישוב המבודד: "ויודע אני שאנו נמצאים הרחק מאדם ומעיר, מוקפים ים והרים. בשעה שכזו נדמה לי שאני נמצא במעונו של רובינזון קרוזו, יותר נכון שאני נמצא באיי איסלנד, בתוך חבורת שודדי ים וכובשי יבשת, ומקשיב לסיפורים על הענקים הקדמונים". (מזבורוב עמ' 223).

הוא הוקסם מנוף הכנרת וההרים, השקט והאידיליה. הנוף והרועים הבדואיים הזכירו לו את
ארתור רופין
כתבי רמח"ל, מאפו ומאנה. מדי פעם הצטרפו אליהם פועלים חדשים, ואף נשים מועטות. הם זכו לביקורו של ארתור רופין, אותו פגש עוד בברלין. יהושע חנקין ואפילו זאב ז'בוטינסקי. 'הבויקוט הפסיבי' – החרם שהטילו פועלי הגליל על 'כנרת' בימיה הראשונים התפוגג. את הטקס לציון יום השנה למותו של הרצל קיימו במקום שהוא על 'אדמת הלאום' ופועלים מכל רחבי הגליל הגיעו לאזכרה. כנרת הלכה וגדלה, הצטרפו עוד צעירים והבנייה התרחבה בהתאם.

בנקודת היישוב הקטנה החל עימות בין קבוצת פועלי העלייה השנייה לבין האגרונום ברמן. את הפועלים תאר כילדים מנומסים, בניהם של 'בעלי בתים', יודעי ספר, בעלי עבר של "ניסיונות מפלגתיים רבי-וויכוחים וחריפי פולמוס". (מזבורוב עמ' 225). מולם ניצב המנהל ברמן: " 'אקסמפלר' גם הוא. גבה-קומה, שחור-עורב, שזוף-פנים, בעל עיניים מבריקות נוצצות, בעל סנטר שכולו אומר עקשנות וקרב. מערבות רוסיה בא, מן האחוזות הגדולות. יודע משק וגידול תבואה מנעוריו, בן עשירים, מפונק-עקשן". (מזבורוב עמ' 227). ברמן היה ציר בקונגרס ובארץ חבר לאהרן אהרונסון שנמנה עם בני העלייה הראשונה. המתח בין הפועלים למנהל, שגילה סממני דיקטטורה הלך וגבר. רדלר-פלדמן הכותב על עצמו בזיכרונותיו בגוף שלישי מספר על תפקידו במערכה: "ובין שני הגופים האלה התהלך הוא השלישי. אפשר שבכוונה שלחוהו אנשי המשרד הארצישראלי הנה כדי שיעמוד בתווך, כדי שימנע התנגשויות, כדי שיפשר וישלים. הוא היחידי פה שלא מרוסיה. הוא, העומד כאן מן הצד, כאילו גם ייעודו להבין כל צד, להבין, לסלוח ולהסליח". (מזבורוב עמ' 227).

כנרת החלה להיבנות ולהתבסס אך רדלר-פלדמן החל לסבול מהבדידות, מהחום ומהמונוטוניות של החיים בנקודה המבודדת. "השמים כחולים וטהורים כל יום ללא עננה כלשהי. תמיד אותו הגוון. ...טוהר השמים ללא חלוף העיק עליו ולחץ על נשמתו... הוא כמו בכלא, כמו בספירה של כמישה וגוויעה. נפשו כמו בצבת. ובאחד הימים קם ויצא את כנרת. בחשאי, בלי קולי קולות... ובהגיעו ברכבת אל עמק יזרעאל חש בנפשו כאילו כל ההרים ההם, הרי כנרת, היו עמוסים על גבו ועל שכמו ועתה פרק עולם מעל עצמו". (מזבורוב עמ' 245).

עורי תימן
אחרי חמשת חודשי כנרת – בשנת 1909 עזב את הארץ למשך כשנה
לשליחות, וחזר עם אשתו דבורה – המורה הראשונה לעברית בלבוב. לאחר שובו הציע לו ארתור רופין לעבוד במשרד הארצישראלי שביפו. בזיכרונותיו סיפר רדלר-פלדמן על שגרת החיים הבורגניים, מגורים בנווה צדק ועבודה במשרדים שברחוב בוסטרוס (כיום דוד רזיאל) שביפו. לכאורה הכול כשורה, אך להבדיל מימי הגימנסיה וכנרת היה חסר לו "הייעוד".

בזיכרונותיו מספר רדלר פלדמן על השלווה ששררה בארץ, שלוותה בתחושה של קיפאון ועצירת העלייה: "עבדול חמיד כבר הודח בידי 'התורכים הצעירים', פרנץ יוזף הישיש, עטור זר טרגי, וקיסר וילהלם התוסס, וניקולאי השמרן-הקהה עוד ישבו די בטוחים על כסאותיהם. הימים שיא האידיליה בעולם המערב" (מזבורוב עמ'251). שנים רבות כבר לא פרצה מלחמה רצינית וקצינים צעירים האמינו כי לא יחוו מלחמה עד שילבינו שערותיהם. "ואף אנו בארץ, אז מאות ואולי אלף בני העלייה השנייה, חיים חיי אידיליה, הוזים כנסיכים וכבני מלכים, בולעים גלידה בעיר וענבים במושבות. אין לנו מאומה ואין אנו זקוקים למאומה, שמש יש במרומים והיא מחממת חינם את הגוף, אויר צח יש ללא מחיר במיליונים מטרים מעוקבים, שיח רעים ומבט-יונים יש, שיר עממי יש, אפילו חרוז סטירי: 'וכל הלבבות מלאי טינה, מראש-פינה עד קסטינה". (שם עמ' 251). לתחושה האידילית תרמה העובדה כי עדיין לא היה רדיו, עיתוני בוקר וערב ובדרכים נעו רק מכוניות בודדות.

המחלוקת בין פועלי העלייה השנייה לבין איכרי העלייה הראשונה, שהעדיפו מסיבות מובנות להעסיק את הפועלים הערביים על פני הסוציאליסטים הווכחנים, פגמה באידיליה. זה הגביר את הטינה ההדדית והמחלוקות בארץ. העלייה לארץ נעצרה כמעט לחלוטין: "ויתקין קרא לעלות, 'הפועל הצעיר' שקם זה חמש שנים פרסם כרוז, יפה, נלהב פרי עטו של סילמן: עלו!...אך אין עולים". (מזבורוב עמ' 254). באירופה הימים היו אלו ימי של שלווה, ביטחון, אושר ועושר: "ומי פתי יעזוב את פרנקפורט הדשנה ואת תרבותה, וילך לנוע על שוממות חרבות ציון וירושלים? וכי מה יעשה שם? מסחר? עם מי? עם פלחים מסכנים, עם בדואים נעים ונדים?". (שם עמ' 255). הממשל התורכי הפרימיטיבי מנע התפתחות כלכלית בארץ, ואילו באירופה הברוכה "אדם יתקע יתד באיזו פינה ומתעשר מיד או לאחר-כך. על כן מי יפנה ציונה?". (שם עמ' 255). ארתור רופין וסגנו טהון, מנהלי המשרד הארץ ישראלי, היו אנשים מוכשרים בעלי כוונות טובות אך מחסור בכספים ועצירת העלייה מנעו את קידום את התפתחות היישוב.

בשנת תרמ"ב - 1881 החלה עלייה ראשונה של מספר משפחות מיהודי תימן. במשרד הארצישראלי החליטו להציל את המשק על ידי הבאת פועלים זולים שיתחרו בהצלחה בפועלים הערביים ועם זאת ישתיקו את התביעה ל'עבודה עברית'. ארתור רופין כתב בזיכרונותיו כי יוזם רעיון עליית יהודי תימן היה רדלר-פלדמן, אשר התכחש לקרדיט וטען כי הייתה זו יוזמה של מספר אנשים בהם אהרן אייזנברג מרחובות ואנשי המשרד הארצישראלי..

שמואל יבנאלי איש העלייה השנייה נבחר להיות השליח שיצא למסע הארוך והמסוכן
יבנאלי במרכז בתחפושת
לקהילות תימן. יבניאלי, יליד חרסון, היה איש ספר ותודעה מעמדית, והכי חשוב - שזוף ובעל שיער כהה. ככיסוי כלפי השלטונות התחפש יבנאלי החילוני המובהק לרב, ונשא עמו אגרת שהוכנה על ידי הרב קוק בה שאלות הלכתיות המופנות אל רבני תימן. רדלר-פלדמן הסתייג אמנם מהקרדיט שהעניק לו ארתור רופין על ראשוניות היוזמה, אך בזיכרונותיו סיפר כיצד טיפל בכל הצדדים הלוגיסטיים של המסע כקביעת המסלול, כתב הכיסוי, דרכי התחבורה להעלאת העולים ובניית התשתית לקליטתם. מקס בודנהיימר יושב ראש הקרן הקיימת שלח מברלין בקשה כי ישלחו אליו כתב פנייה המספר על הפרויקט לצורך גיוס כספים. רדלר-פלדמן כתב בסערת נפשו 'חוברת תעמולה' למגבית. ארתור רופין, הכלכלן הייקה הנוקשה, הסתייג מסגנונו ודרש שהחוברת תכיל יותר פרטים סטטיסטיים ונתונים מספריים. מפאת קוצר הזמן נשלחה החוברת במתכונתה הפיוטית, והיא הייתה להצלחה מסחררת. תורגמה לכמה שפות, הופצה בעשרות אלפי עותקים והניבה יבול של רבע מיליון פרנקים שהיו סכום אגדי במושגי הקרן הקיימת.

העלייה התימנית אכן הגשימה את הציפיות. העולים החדשים השתלבו כפועלי כפיים וגם הצליחו בהמשך כלוחמים ואנשי הגנה. אך הדברים לא היו כה פשוטים. העולים חשו אפליה בוטה והשפלות. מצפונו של ארתור רופין לא היה נקי כפי שכותב יעקב גורן בביוגרפיה שהקדיש לו:
"לגופו של עניין, אין זה חשוב לקבוע ידו של מי מהשניים - או שמא השלושה, כולל יהושע רדלר פלדמן (ר' בנימין ) מזכיר המשרד - הייתה יותר ביוזמה או בביצוע.  האחריות העיקרית נופלת על ארתור רופין.  הוא הרי לא היה נותן ידו למעשה אלמלא הסכים לו בכל לב. שתיקתו למחצה נוכח סבלם הרב של התימנים עם עלייתם, וניסיונו להמעיט בחומרת הפער בין הציפיות לבין המציאות: התעודות שכתב, פרסומי התקופה שנעשו בהשראתו ואף הזיכרונות שרשם, מעידים כי מצפונו לא היה שקט - ולא בכדי" . (גורן עמ' 207).

גם רדלר-פלדמן כתב בזיכרונותיו על הצלחת הקליטה וכישלונה: "התימנים לא הכזיבו. הכזיבו ראשי היישוב שנתנו להם להיות אזרחים-פועלים ממדרגה שניה. נמוכה. אנשים שרוממות הדמוקרטיה בפיהם, החמיצו מצווה גדולה זו ולא קיימוה בפועל". (מזבורוב עמ' 278-9). הוא מוסיף ומספר על האפליה: "לדאבון לב הייתה גם הייתה. שנים על שנים – בראשונה ייסעו האשכנזים ורק באחרונה נסעו התימנים. נוהג זה נמשך בהתיישבות רבות בשנים. היה הבדל גם בשכר העבודה".(מזבורוב ע' 283). הוא סיפר על טקס חנוכת מכון ויצמן שנחוג ברוב הוד והדר. כולם הוזמנו חוץ מנציגי שכונת שעריים שבעת הכתיבה הייתה כבר בת ארבעים שנים. מנהיגי השכונה פרסמו מכתב פומבי שבו ברכו את הד"ר ויצמן ואת המכון, והתנצלו על כך כי לא התאפשר להם לשאת את הברכות בעל פה, בלא לציין כי לא הוזמנו. הייתה זו דרכם העדינה למחות על היחס המתנשא.

רדלר-פלדמן שהיה אדם דתי, במושגי ימים אלו אולי אף חרדי, הצטער גם ההתרחקות מהדת שחלה לאחר העלייה. הוא אהב את עולי תימן אהבת נפש ותיאר בספרו את תכונותיהם המופלאות והם השיבו לו באהבה. בלא ידיעתו נבחר על ידם כנציגם לוועד הלאומי.

"משא ערב" - מניפסט פאן - שמי
בשנת 1906 פרסם מאמר בשם "משא ערב" שהיה מניפסט פאן-שמי שבו קרא ליהודים לקיים את "שיבת ציון", אך להימנע מלבנות את ביתם באיבה ובמשטמה:
"'ואהבת את יושב הארץ כי אחיך הוא עצמך ובשרך, לא תעלים עין ממנו. מבשרך לא תתעלם'. כך כותב ר' בנימין ליהודים על הבעיה הערבית. רדלר-פלדמן מדלג מעל המכשול המוסרי הגדול בו נתקלו האידיאולוגים הציונים – תושבי המקום הערבים – על ידי כך שהוא מגדיר את היהדות לא כדת, אלא כאתניות. בכך הוא קושר קשר של אחווה, ולא איבה, בין היהודים לערבים, משום שכקבוצות אתניות, לדידו של בנימין, רב הדומה על השונה בין היהודים לערבים. פועל יוצא של שיבת ציון, על פי תפיסה זו, איננו מלחמת דתות או מלחמה של לאום בלאום, כי אם השלמת הפאזל הרב לאומי שהוא ארץ ישראל. רדלר-פלדמן אף הולך מעבר לכך - הוא אינו תופס את הקיום הערבי בארץ ישראל כאיום, והוא בורא עולם בו יהודים וערבים יתחתנו אלו עם אלו. לדידו, היהודי הדתי מקיים המצוות, וזו איננה 'התבוללות', אלא, כפי שכתב: 'ומצא מין את מינו והיה מין אחד'. הערבים, האמין בנימין, יקבלו את היהודים בברכה, משום שאלה יעתירו עליהם את ידיעותיהם בחקלאות, בחינוך ועוד, ויחד יצעדו שני העמים לעתיד טוב יותר, בו יחיו זה לצד זה". (1).

ייתכן כי חייו בקיסרות האוסטרו-הונגרית הרב לאומית תחת כנפיו של הקיסר פרנץ יוזף
עם מרטין בובר בימי פעילותם בתנועת "ברית שלום"
הקשיש, נתנה לו את הבסיס לראייה ליברלית רב לאומית. דא עקא שבימיו התפוגגה תפיסה זו ואת מקומה תפסה רוח של התעוררות לאומית שהכילה דרישה לריבונות של כל לאום ולאום. זו גם הסיבה שנותר בודד בתפיסתו. ברנר למשל התנגד בתחילה לפרסם מאמר זה ב"המעורר" בטענה כי רדלר-פלדמן אינו מבין כי הערבים הם אויבנו הרוצים להשמידנו. אבי-רם צורף רואיין בקשר למקומו של ברנר בעיצוב האתוס הציוני:
"יש בי כעס על הצורה שבה זוכרים אותו ושוכחים קולות אלטרנטיביים. במחקר על ר' בנימין היה לי חשוב מאוד לחשוף את האיש הנשכח הזה ואת הוויכוחים שהיו לו עם ברנר. למשל, מאמרו המכונן 'משא ערב' הוא מניפסט על הצורך בשימור הקשר התרבותי בין יהדות לאסלאם, בין יהודים לערבים. ברנר היה אוריינטליסט ביחס לפלסטינים והאמין במאבק בלתי נמנע בין יהודים לערבים. התנועה הציונית כוננה את רציחתו כאירוע שהצדיק את תפיסתו, ואת תפיסתה". (2)
 
רדלר-פלדמן היה ממייסדי תנועת "ברית שלום" והיה אחד מהבודדים שלא נמנה עם עולי מערב אירופה. אף שניהל את כתב העת של התנועה, פרש מחברותו בה כי הגיע למסקנה כי חבריה "אינם ציונים".

רדלר פלדמן הטיף כל ימיו למציאת דרך לחיים משותפים עם שכנינו: "במאמר משנת 1957, שכותרתו: 'מדינת ישראל כן, מדינת בן גוריון לא', מבטא ר' בנימין את תחושותיו לגבי דרכו המדינית של ראש הממשלה דאז. במאמר הוא כותב: 'מדינת בן גוריון איננה פשוטה וצנועה כזו שראינו בדמיוננו, אלא היא אידיאליסטית - דתית - שמימית - משיחית - מיליטריסטית. נביאים חזו את בואה... גנרלים ציידו אותה בנשק... הם מביאים גם מכוניות פאר, מטוסים, תותחים עד בלי די'. מעבר לביקורת האנטי-מיליטריסטית הברורה, חשוב לזכור שר' בנימין נותר כל ימיו דתי אדוק, והנה הוא מבקר באופן שלא משתמע לשתי פנים גם את השימוש שעושה ההנהגה הישראלית בדת".(1).

הוא כתב נגד ה"דיר יאסיניזם" והטיל ספק במהימנות הדיווחים על בריחה מרצון של ערביי ישראל. כששמע על טבח כפר קאסם ביקש לעבור להתגורר בכפר. בספרייה הלאומית מצויים מלבד כתביו, גם כתבי שטנה שקיבל שבהם כונה בין היתר "רשע מרושע - קטגור למלכות ישראל".
 
על הקשר בין דיכוי לאומי לדיכוי נשים
הראיה הטובה ביותר להיותו של רדלר-פלדמן פמיניסט פורץ דרך היא העובדה כי הוסיף והצמיד לשם משפחתו רדלר, את שם משפחת אמו פלדמן.

הדוקטורנו אבי-רם צורף מאוניברסיטת בן גוריון כותב במאמרו "יהדות, נשיות ואנטי-קולוניאליזם בכתיבתו של ר' בנימין בתקופת מלחמת העולם הראשונה":
"גם את קולן של הנשים, הבין ר"ב (רבי בנימין) כעמדת שוליים המאתגרת את הסדר הגברי הקיים. כך, ברשימה שפרסם מעל דפי עיתון 'הפועל הצעיר' ביולי 1915, אשר במוקדה עמד תיאור הלחימה בין אוסטרו-הונגריה לאיטליה, סימן ר"ב את ראשיתה של תנועת השלום המודרנית בפעילותה של ברתה פון-זוטנר, ובכתיבת ספרה האנטי-מלחמתי 'פרקו את הנשק מעליכם!'... באמצעות השימוש בדמות זו עיצב ר"ב את רעיון השלום כרעיון של התרסה העולה מקריאתם של קולות השוליים, של מי שהוצאו משדה הפעולה הפוליטי. בתוך דבריו הוסיף ר"ב קול שולי נוסף - רעיון השלום, המתואר בדבריו כרעיון נשי, ואף נתפס על ידו כרעיון יהודי. הזיקה ההדוקה בין הנשיות לבין היהודיות הופיעה אצל ר"ב כבר עשור לפני פרוץ המלחמה, באחד מקטעי היומן שלו. בקטע זה גיבש ר"ב, על יסוד הזיהוי של ספירת המלכות הנקבית עם כנסת ישראל, 'ישראל בחינת נוקבא', עמדה המאמצת את תפיסתו של אוטו ויינינגר שזיהה את היהודי כנשי, חלש, ועל כן כמי שאיננו מסוגל לעצב את עצמו כישות פוליטית, תוך שהוא מהפך תפיסה זו על פיה. מימושה התיאולוגי של כנסת ישראל, אליבא דר"ב, טמון באמירת ההן הפוליטית לנשיותה, בהיותה שכינה, משכן להשראת האלוהות בעולם הממשי. בכך מנסח ר"ב את הלאומיות היהודית כהתרסה נגד קווי המתאר הגבריים של הלאומיות האירופית, וכנגד השיח המלחמתי אשר הועיד לנשים את המרחב הביתי המנותק משדה העשייה הפוליטי". (3).

אל דמי
אל חרפת השתיקה של העולם אל מול שואת היהודים, הצטרפה חרפת אוזלת היד של היישוב
היהודי בארץ. האם עשו את כל שניתן ואפשר כדי להציל את אחיהם ואחיותיהם מהתופת?

רדלר-פלדמן היה מהמעטים שעשו כמיטב יכולתם. בשנת 1942 ייסד את ארגון "אל דמי" עם אנשי רוח בהם ש"י עגנון, מרטין בובר ודב סדן, שביקשו להעלות את שואת יהודי אירופה אל ראש סדר היום הציבורי בארץ ובעולם. הם האמינו כי חשוב להשפיע על דעת הקהל העולמית כדי לנסות ולהציל יהודים. הוא גם עסק בגיוס כספים למען מטרה זו.

בספר "מאה שנות ציונות דתית" מסופר על הניסיונות ועל האכזבות: "באותו חודש כונסה גם אספת הנבחרים, שאמורה הייתה לתת תנופה לפעילות המגבית. יהושע רדלר פלדמן, הידוע יותר בכינויו ר' בנימין, פובליציסט והעורך האחראי של 'הצופה' ושל 'ההד' - דמות עצמאית ומיוחדת בנוף הציונות הדתית - הגיש לאספה שלוש דרישות עיקריות בענייני הצלה. אחת הדרישות הייתה להכריז משטר הצלה במטרה לאסוף בזמן הקצר ביותר מיליון לא''י לצורכי הצלה ועזרה. הדרישות לא התקבלו. ר' בנימין ראה בכך ניצחון האויבים אשר בתוכנו: האגואיזם, הנוחיות, אהבת הבצע, השגרה והקיפאון, ובקיצור 'ברמודה' ועידה שהפגינה את אדישות בעלות הברית להצלה" (מאה שנות עמ' 20).

רדלר-פלדמן הרגיש שמאמציו היו לשווא, ומתוך תחושת תסכול בא בחשבון עם ברל כצנלסון, האיש החזק של תנועת העבודה. הוא עשה זאת בניגוד לנימוס המקובל – שנה לאחר מותו של ברל. פרופ' אניטה שפירא מספרת על כך בביוגרפיה שהקדישה למנהיג:
" שנה לאחר מותו של ברל פרסם ר' בנימין מאמר פולמוס עמו, כאילו חי עדיין. דבריו התמקדו בטענה אחת: ברל לא הקדיש את אונו ביום עברה וזעם למעשה הצלתם של יהודים. במקום זה התמסר להוצאת ספרים והשקיע בה את מרצו. דבריו של ר' בנימין הולידו גל של ביקורת, על שהתקיף בר מינן, שלא יכול להתגונן ולהשיב על טענותיו. אולם השאלה בעינה עומדת: מדוע לא היה ברל פעיל יותר בשאלות ההצלה (שפירא עמ' 671). פרופ' שפירא קובעת כי ברל ידע על זוועות השואה וכי כל מי שהכיר את יכולותיו ומעמדו הציבורי היה מצפה כי יתפנה מכל עיסוק אחר וישקוד יומם ולילה על מעשה ההצלה. אך הדבר לא קרה ושתיקתו של ברל בעניין השואה הייתה כמעט מוחלטת.
"העניין מוקשה, ואפשר שיישאר בגדר סוד, שכן אין בידינו כל הסבר הנסמך על דברים שאמר או כתב ברל, או שרמז למישהו ממקורביו. עד כמה שידיעתנו מגעת, גזר על עצמו שתיקה, ולא הניח לנו להציץ לנבכי נשמתו". (שפירא עמ' 673).

רבי בנימין ניסה בכוחותיו הדלים לעשות מעשה אך היה מודע לחולשת כוחו. בכינוס הסופרים העבריים בשנת 1942 ערך את חשבון הנפש האישי שלו:
"מה עשיתי אני להקלת חיי הפליטים, להצלתם, להמציא להם פת לחם חרבה ויבשה? אימתי הראיתי במעשים שאני מרגיש שיתוף אחים בפועל, לא רק באנחה, לא רק בדבר שפתים? במה שיניתי אני את אורח חיי באוכל במלבוש ובשאר העניינים לטובתם של הפליטים? והם הלא אחינו ואחיותינו... וגורלנו אנו היה יכול להיות גורלם הם'...הוא המשיך להתחבט בשאלה זו יומם וליל - כאותו רופא מסור, המטפל בהצלת נפש אחת ומוכן לנסות כל אפשרות של הצלה". (מאה שנות עמ' 20).






 
 
מחבר: רבי בנימין (יהושע רדלר פלדמן)
שם הספר: מזבורוב ועד כנרת – סיפורי זיכרונות
שם ההוצאה: הוצאת אגודת הסופרים ליד דביר
מקום ההוצאה תל אביב
שנת ההוצאה: תש"י
קיצור: מזבורוב
 
מחבר/ים: יעקב גורן
שם הספר: ארתור רופין
שם ההוצאה: יד טבנקין - המרכז המחקרי, רעיוני, תיעודי ומוזיאלי של התנועה הקיבוצית
שנת ההוצאה: 2005
קיצור: גורן
 
 
עורך/כים: אבי שגיא ודב שוורץ
שם הספר: מאה שנות ציונות דתית - היבטים היסטוריים
שם ההוצאה: הוצאת אוניברסיטת בר אילן
שנת ההוצאה: תשס"ג
קיצור מאה שנות
 
מחבר/ים: אניטה שפירא
שם הספר: ברל: ביוגרפיה
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: עם עובד
שנת ההוצאה: תש"מ-1980
קיצור: שפירא
 
 
(1) 
מתוך הארכיון הציוני המרכזי. http://www.zionistarchives.org.il/AttheCZA/Pages/Binyamin.aspx
 
(2) כאבו של האינטליגנט העברי האומלל: בחזרה למיתוס של י.ח. ברנר
בית אבי חי – גתית גינת מיום 4.6.2015
http://www.bac.org.il/literature-and-poetry/project/gybvry-harvh/article/kabv-shl-haayntlygnt-haaabry-haavmll-bhzrha-lmytvs-shl-y-h-brnr

(3) מאמרו של הדוקטורנט אבי-רם צורף מאוניברסיטת בן גוריון "יהדות, נשיות ואנטי-קולוניאליזם בכתיבתו של ר' בנימין בתקופת מלחמת העולם הראשונה": פורסם בבלוג "הארץ" - הסדנה להיסטוריה חברתית ביום 01.02.2015
http://blogs.haaretz.co.il/sadna/1121/

 
 

לעיון נוסף:
תוכניתו של ערן סבאג "חיים של אחרים" המשודרת ב"גלי צה"ל" על קבוצת "אל דמי":
http://others.co.il/%D7%90%D6%B7%D7%9C-%D7%93%D6%B9%D7%9E%D6%B4%D7%99/



 

יהושע רדלר-פלדמן 
המכונה יהושע התלמי או רבי בנימין

1957-1880

ביבליוגרפיה: