"רחובות הם כמו קמטים וחריצים בפני איש, המספרים את חייו.
שמות רחובות אינם רק ציוני דרך במפת העיר, הם גם כרטיס הביקור שלה, מכריזים על ימיה הראשונים, על אישיה ועל אגדותיה”.

(שלמה שבא, עיר קמה)

1962-1875




נביא "הסטטוס קוו"

דוד בן גוריון לא ידע את נפשו מרוב זעם ותסכול: זה עתה הצליח להגשים את חלומו וליצור קואליציה עם תנועת הציונות הדתית – 'המזרחי', ולהביס בכך את אויביו הרוויזיוניסטים - אך בחירתם של אנשי 'המזרחי' ברב יהודה פישמן מימון כנציגם להנהלת הסוכנות היהודית – טרפה את כל הקלפים. הרב מימון היה שנוא נפשם של אנשי תנועת הפועלים שטענו כי "תמיד היה איש ריב ומדון'" (גאולה 423). אך השנאה הייתה לאהבה ולתחילתה של "הברית ההיסטורית" בין הזרם הדתי לאומי לתנועת הפועלים. שיתוף הפעולה בין שני האישים הוליד את "הסטטוס קוו" המשפיע, לטוב או לרע, תלוי בעיני המתבונן, על כל תחומי חיינו. לאחר עשורים של עבודה משותפת שידעה עליות ומורדות - אמר בן גוריון על חברו ובן בריתו: "'במדינת ישראל מתרחשים נסים ומי שיושב בישראל ואינו מאמין בנסים איננו ריאליסט'...אני מכיר נס חי אחד והוא פועל בקרבנו הרבה עשרות שנים – וזהו הרב מימון". (גאולה עמ' 629).

























                             הרב יהודה רפאל, נינו של הרב מימון, מספר עליו ועל משפחתו.


ילדותו
הילד יהודה לייב מימון נולד
בשנת 1875 בעיירה קטנה בשם מארקולשטי שבבסרביה. הוריו ששכלו לא מכבר את בנם הראשון, עטפו את התינוק לייב – לייבלה, בדאגה ובחששות. הם נשבעו כי אם התינוק החלוש ישרוד - יהפוך לבן תורה, ומשפחתו הענייה תעניק לו חינוך של בן גבירים כדי שיהיה לרב. שם המשפחה מימון אומץ על ידי סבו כאשר השלטונות
ציוו על היהודים לאמץ שמות משפחה - כמחווה למשפחת האם שהתייחסה לרמב"ם. השם פישמן נוסף כאשר נאלצו לרכוש ניירות מזויפים כדי להסדיר את מקום מושבם בנדודיהם.

האב אלימלך, סופר סתם, חובב ספרים יקרים וחסר פרוטה, התייתם בגיל צעיר משני הוריו וגדל בביתו של הרב המלבי"ם. המשפחה הייתה של מתנגדים ברוח הגר"א אך סובלניים לחסידים ברוח המלבים: "ישראל אף על פי שחסיד הוא – ישראל הוא".(גאולה עמ' 11). כשבגר התחתן עם באבא גולדה - בת למשפחת חכמים בה גם הבנות ידעו לקרוא ולכתוב, ואפילו בעברית. באבא גולדה קיימה את השבועה להפוך את בנה לבן תורה, ואכלה בולבוסים ופת קיבר, ובלבד שיהיה לה כסף להחזיק מלמד בביתה. היא העניקה לכולם את מעדני בסרביה שכונתה "ארץ אוכלת" בשל המטבח העשיר שלה.

הילד יהודה התבלט עד מהרה כעילוי, וכל המלמדים התחרו ביניהם מי יזכה ללמדו. בגיל 11 כבר לא נמצא מלמד שהיה מסוגל לעמוד באתגר ללמד את הילד המבריק, והוא החל ללמוד לבדו. הוא קרא במהירות, גילה עניין בתחומים מגוונים ועד גיל בר המצווה סיים את הש"ס. בזכות ספרייתו העשירה של האב שהיה "מכור" לרכישת ספרים, הצליח הנער מהעיירה הקטנה והרחוקה מכל מרכז תרבותי או תורני - להשכיל ולרכוש ידע עצום. גם יהודה התמכר כאביו וכסבו לפניו לרכישת ספרים, ובגיל 8 רכש את הספר הראשון מהכסף שסבתו העניקה לו כדי שיקנה ממתקים. "בערבים ספרותיים היה מקריא ספרים ומתרגמם תוך כדי דיבור ליידיש כדי שגם הנשים תבננה.:באותה מעבדה בייתית השחיז יהודה לייב את כשרונו כמשוחח וכמספר". (גאולה עמ' 13). למרבה הצער פגעה הקריאה המרובה בראייתו כבר בגיל 11, כל ימיו נזקק למשקפיים בעלות זגוגיות עבות ושבזקנתו איבד את מאור עיניו.

יהודה היה נער צנום ורזה אך בעל מרץ, יוזמה וכושר מנהיגות. כבר בגיל 11 הקים בעיירתו "חברת משניות" והיה דורש מדי חודש בפני קהל שכלל אנשים בגיל סבו. ארגן "תיקון סופרים" שחבריו שילמו מס חודשי לרכישת ספרים לבית המדרש, וכך התעשרה העיירה הנידחת שאנשיה אנשי עמל פשוטים בספרייה רצינית. בגיל 15 הקים אגודת צדקה בשם אחיסמך -והגבירים נהגו להפקיד בידיו כספים כדי שיחלקם כצדקה.

כבר כיתום בביתו של הרב המלבי"ם נחשף אביו לאהבת ציון ולרגשות הלאומיים שפעמו אצל מבשרי הציונות, והוא חלק אהבה זו עם בני משפחתו. מארקולשטי הקטנה לא הייתה על מפת הפעילות של תנועת "חיבת ציון" ששגשגה לאחר הפרעות שכונו "הסופות בנגב", אך דרשניה החלו להגיע אליה בזכות פעילותו של האב והכנסת האורחים שלו. עם המבקרים נמנה גם הרב ניסנבוים עוזרו של הרב מוהליבר שהתארח בביתם. בני המשפחה טיפחו את הידע שלהם על פעילות התנועה מעיתונים, ספרים ואירוח שדרים מארץ ישראל.
הנער יהודה החל לשלב בדרשות שלו תכנים של "חיבת ציון" למגינת ליבם של פרנסי העיירה שראו את החלומות על ארץ ישראל כחילול הקודש, אך לא יצאו נגדו בגלוי כי נחשב ל"חביב העיירה וילד שעשועיה" (גאולה עמ' 20).

בדרשת בר המצווה שלו שילב אמירות שביטאו את אהבת הארץ המובטחת, וקיבל כמתנה את "כפתור ופרח" של אשתורי הפרחי - מספרי היסוד של חקר ארץ ישראל, שהיה יקר המציאות. יהודה ארגן צעירים בקבוצת "רימונים" שעסקה בפעילות של "חיבת ציון" - וכאשר גביר העיירה ניסה להצר את צעדיהם, ארגן אותם לשירת התקווה מול ביתו. כבר אז לא ידע פחד והגן על דעותיו מול מתנגדים גדולים ותקיפים ממנו. שמעו של הצעיר חובב הציון יצא מגבולות עיירתו והוא החל לקבל בדואר אנונימי, מאימת השלטונות, מאמרים ואף את ספרו של הרב ריינס "נצח ישראל".

בן תורה
בתו של הרב מימון, שכינתה עצמה 'גאולה בת יהודה', הקדישה לאביה ביוגרפיה מרשימה שבה כתבה על נעוריו: "יותר ויותר נעשתה מארקולשטי קטנה על יהודה לייב... לימוד עצמי, בליעת ספרים, צבירת ידע משולים לדלק אגור במיכלים ללא שימוש. רק המגע עם הניצוץ המבעיר עשוי להפכו לכוח מניע. יהודה לייב כמה למגע כזה, חי ומתיז ניצוצות
עם מוחות שנונים לא באמצעות הכתב, אלא בישיבות גדולות, בבתי היוצר של לימוד התורה". על יצר הנדודים שיאפיין אותו כתבה: "יצר זה ניזון בחלקו ממזגו הסוער ובחלקו ממקור הסקרנות, שהיא אם כל דעת, דעת העולם ודעת האדם". (גאולה עמ' 24)

ישיבותיה של וילנה, 'ירושלים דליטא', היוו את משאת נפשם של צעירים שוחרי דעת תורה כמוהו. כנער בן 15 ממשפחה ענייה היה ברור כי יאלץ "לאכול ימים" - כלומר לקבל את ארוחותיו כנדבות בבתי נדיבים שהיו מוכנים להאכיל כל פעם תלמיד ישיבה אחר. באבא גולדה, עמה איש לא העז להתווכח, חלמה אמנם כל ימיה כי בנה הבכור יהא רב, אך היא סירבה לשלוח את הנער העדין והחלש לבדו לחיי דלות ורעב. הנס קרה ממקור בלתי צפוי. לבאבא גולדה הייתה קרובת משפחה שהתגוררה באחת מערי פודוליה וניהלה ביד רמה את עסקיו חובקי העולם של בעלה האברך. גולדה ויהודה לייב הוזמנו לחתונת בתה היחידה של הגבירה עם בנו של אחד מגאוני ליטא. הגבירה ששמעה כי הנער הוא 'עילוי' - ביקשה ממנו להשתתף בסשן הברכות "שידעו הליטאים כי התורה אינה נחלתם בלבד". (גאולה עמ' 25). הנער היה נרגש ומלא חששות לפני נאומו בפני עילית חכמי ליטא - אך הדרשה זכתה להצלחה אדירה. הקרובה העשירה ששמעה על חלומו להפוך לתלמיד ישיבה - הבטיחה לשאת בהוצאותיו בסכום של 25 רובל לחודש כדי שיוכל ללמוד בכבוד ובנוחות.

וילנה
רגע לפני שעמד בפני הגשמת חלומו, החלו הספקות לכרסם בביטחונו העצמי. העיסוק בפעילות "חיבת ציון" היה מרכיב חשוב ובחייו, ומה יהא על פעילות זו בווילנה? האם תותר בישיבה, והאם לא ישאב ללימודים וישכח את ציון? הנער נסע שלושים שעות ברכבת לביאליסטוק, כדי לקבל עצה מהרב חובב הציון שמואל מוהליבר. הרב קיבל אותו במאור פנים, ויעץ לו שיקדים וילמד, ולאחר מכן יקדיש עצמו למולדתו.

הנער שהגיע מעיירה קטנה שכל תושביה היו יהודים חסידיים, פשוטים וטובי מזג - קיבל הלם תרבותי כשהגיע לעיר התורה הווילנאית בה אפילו הסנדלרים והעגלונים היו בעלי ידע הלכתי. הוא גילה את נפלאותיה של ספרייתו של מתתיהו שטראשון ובילה בה ימים רבים. הנער יהודה השתלב בחברת תלמידי ישיבת וולוז'ין שפוזרה באותם ימים בצו הרשויות, ותלמידיה, שרבים מהם היו חובבי ציון, עברו לליטא. הצעירים החליטו על קיום מסיבת פורים בה יספר תלמיד אחד על פורים בוולוז'ין, וברגע האחרון הוסיפו לתכנית את יהודה לייב כדי שיספר על פורים בבסרביה. בדרשתו ירד לשורשים ההיסטוריים של פורים אצל החסידים, אצל המתנגדים ואף הגיע לימיו של יהושע בן נון. אופן ההרצאה הימם את המאזינים שדנו בתוכנה בישיבות במשך ימים רבים. הפנייה אליו להרצות, שנבעה מהרצון להציג את מנהגי פורים ב"פריפריה" - הביאה לחשיפתו כבר אוריין ולקפיצת מדרגה. "מבן ישיבה עלום הפך בן יום לכוכב בחוגי הלומדים". (גאולה עמ' 33). יהודה למד בישיבה שאותה ניהל בעבר הרב ישראל מסלנטר, ופעלה ברוחו. לאחר כשנתיים בהם למד בווילנה חזר לעיירתו, אך לא ויתר על החלום להמשיך וללמוד.

בעיירה הזמן כמו עמד מלכת, וכל הפעילות למען ציון פסקה. יהודה חידש את פעילות קבוצת "חובבי ציון" אך הפעם מעמדת כוח של מי שנשם אוויר פסגות בירושלים דליטא. לבאבא גולדה נוסף עיסוק חדש: שידוכים, וכולם דיברו נכבדות בעילוי הצעיר. לאחר בחינות וחקירות בחרה בשרה - בתו של גביר מהעיירה סורוקי. שרה נשלחה לדודה שגר במארקולשטי כדי שהצעירים יוכלו להיפגש, וכבת לוויה צרפו אליה את אחותה הצעירה בתיה שהייתה "השלהבת במשפחה - שובבה ומלאת תעוזה". (גאולה עמ' 41). בתיה שכנעה את שרה הביישנית ללכת ולהציץ בחתן, והן הפתיעו אותו בעת שלמד. יהודה הרים את ראשו וראה שתי נערות מתבוננות בו מבעד לחלון, בתיה פרצה בצחוק והן ברחו לבית הדוד.

הזוג הצעיר עבר לגור בבית הורי הכלה, אך החתן הצעיר חש געגועים וחוסר נחת. בווילנה נהנה מחברתם של אנשים מבריקים, ובמארקולשטי חש בנוח בין בני משפחתו וחבריו. בסורוקי הלמדנים לא אהבו את היותו 'מתנגד' ואת דבקותו בשיטת הלימוד של הגר"א, והעלילו עליו כי הוא מתחזה ללמדן. רב העיירה שהיה 'חובב ציון' התרשם מעומק למדנותו ולימד עליו סנגוריה עד שההתנגדות דעכה. "הצד העגום ואולי המגוחך בכל הפרשה הזו הוא כי מי שנחשב כאנטי חסיד שרוף בסורוקי נחשב כחסיד מובהק בווילנה, ואליבא דאמת טעו אלה וגם אלה. בווילנה המתנגדית התגעגע לחמימותה של החסידות הבסאראבית, ואילו בסורוקי החסידית כמה לאווירתה התורנית של ליטא. מבלי להזדהות אף עם אחת משתי התנועות הגדולות הללו, שהתחלקו אז בשליטתן על בית ישראל, בחר לעצמו את הטוב והיפה שבשתיהן ומיזגן בנפשו לחטיבה הרמונית נפלאה". (גאולה עמ' 48).

חותנו ירד מנכסיו, עול גידול המשפחה הצעירה הכביד עליו, וכאשר נולד בנו הבכור חזר למארקולשטי. בני משפחתו אספו כספים כדי שיוכל לחזור לווילנה, להשלים את לימודיו ולקבל הסמכה לרבנות. בדרכו ברכבת פגש לראשונה בחייו את האיש שישפיע עליו יותר מכל - הרב יצחק יעקב ריינס, מייסד תנועת המזרחי ואבי הציונות הדתית. הוא הכיר את כתביו ואת שיטת הלימוד שהגה המבוססת על ההיגיון, וחש כי אותן עשר דקות בהן שוחחו בתחנת הרכבת - שינו את חייו.

לאחר שקיבל סמיכה לרבנות חזר לעיירתו, אך בדרך עצר בעיירה לידא ופגש את הרב ריינס שסיפר לצעיר הנלהב על מלחמותיו למען הציונות הדתית, מול החרדים מצד אחד ומול החילונים מצד שני.

המגיד הצעיר
במארקולשטי התגאו בבן שחזר ממרכז התורה מצויד בתואר רב שנחתם על ידי הרבנים הגדולים ביותר. הרב מימון קיבל הצעות לכהן כרב בעיירות שונות אבל למורת רוחה של אמו דחה את כולן. "חיבת ציון" עליה לא היה
מוכן לוותר היוותה מקור למחלוקות רבות והרב מימון רצה להימנע ממצב בו אמונתו תעמוד במרכזה של מחלוקת. כמו כן, בשל אופיו הגאה והאמיץ לא התלהב מקבלת משרת רבנות הכרוכה בחנפנות וציות לגבירי העיירה. במארקולשטי כיהן רב והוא לא שאף להחליפו או להתחרות בו ועל כן הפך ל'מגיד", ומעריציו שבגרו - הקימו בית כנסת בו דרש את דרשותיו, ובו התקיימה פעילות ציונית גלויה. 

בחייו האישיים חווה טרגדיות כאשר בנו הפעוט נפטר, אשתו השקטה והביישנית הייתה בהריון שני אך נפטרה בלידה והתינוק השני נפטר אף הוא לאחר הלידה.

האחות בתיה
באבא גולדה ניסתה לעודדו לצאת מהשבר ולחשוב על בניית ביתו מחדש, וההצעות זרמו מקרוב ומרחוק. הרב מימון נחשב לעילוי, והצעות הגיעו ממיטב משפחות גאוני ליטא ועשיריה, אך הוא דחה את כל ההצעות ולא גילה עניין. אמה של שרה, חותנתו, אהבה אותו כבן והחליטה להשאירו במשפחתה. "אם אבדה לה הבת - אל יאבד הבן. בתיה, בת זקוניה, שונה
אמנם לחלוטין משרה הענוגה והביישנית, עליה השלום. בתיה מלאת חיים ועליצות, בוטחת בעצמה ופקחית מאוד. כשהיא מטיילת עם חברותיה ברחובה הראשי של סורוקי ננעצים בה כל המבטים, ביחוד של בחורי העיירה, במחלפותיה הזהובות-ערמוניות, בפניה האצילות ובהילוכה הזקוף. לא לחינם היא נחשבה ליפיפיית סורוקי (ויש האומרים האזור כולו)". (גאולה עמ' 93). החותנת שלחה את בנה לברר עם הרב מימון - חברו וגיסו לשעבר, מה דעתו על בתיה, ולשמחתו גילה כי חברו מגלה עניין רב. בתיה היססה ותהתה כיצד תבוא במקומה של אחותה האהובה. היא העריכה את גיסה אבל הבינה כי נפשו משוטטת בעולמות רחוקים. אמה סברה כי הבת התוססת אינה מתאימה להיות אשתו של רב עיירה או מגיד מקומי - אבל צפתה כי ליהודה לייב נכון עתיד גדול. "ובתיה העצמאית ובעלת הרצון העז, זקוקה לגבר שכמותו שלא יתבטל לפניה". (גאולה עמ' 93).

"באבא גולדה הריחה את המתרחש - ונדהמה. הרי הללו ירדו מנכסיהם, ואילו בנה עלה וגדל בינתיים וההצעות ממרחקים כל כך מלהיבות ומרגשות. וחוץ מזה בתיה אינה בדיוק לפי רוחה. היא ערנית מדי. נשים יפות ובוטחות בעצמן – עשויות לגרום צרות לבעל". (גאולה עמ' 93). בפעם הראשונה הבן הימרה את פי אמו, ובני הזוג נישאו וגרו במארקולשטי. התחזיות התבדו ובתיה הייתה אישה טובה שידעה להסתדר בתנאי מחסור והעניקה לו יציבות ורוגע. בספרו "שרי המאה" שהקדיש לה, כינה את בתיה "עזרתי בחיים". (גאולה עמ' 94).

בתיה הייתה מוכשרת בעבודות יד עדינות ורקמה על מגבות "דרך צלחה חברי היקר" בצרפתית וארזה אותן במזוודותיו. באחת מנסיעותיו מסר מגבת רקומה לרב ריינס והלה שיבח את רעייתו. "משום מה קשה לי שלא לחייך כשאני משווה בדמיוני את שני הרבנים מקנחים ידיהם במגבת מרוקמת ב'ברכת הדרך' בצרפתית" כתבה הבת גאולה בספרה. (גאולה עמ' 124).

רב בעיירה אונגני
בעקבות המלחמה בין רוסיה ליפן שפרצה בשנת 1904, החלה תקופה קשה של רעב, מחסור וגיוס כפוי לצבא. בשל קשיי הפרנסה קיבל על עצמו את משרת רב העיירה אונגני שעל גבול רומניה. הייתה זו קהילה
מבוססת כלכלית, ובניה שראו עצמם כאנשי העולם הגדול הסכימו לכך שרבם הגדיר עצמו כ'חובב ציון', ואף אישרו מראש חופש פעולה בפעילות ציונית ברחבי רוסיה. במארקולשטי בכו בטקס הפרידה, והרב ריינס שלח את ברכתו.

הרב מימון הצליח בעבודתו ונחשב לרב אהוב ומכובד. הוא נשא דרשות עממיות שאותן התאים לקהלו ולא נבהל מפני הגבירים והתקיפים. נחשב לבורר מבוקש גם אצל הגויים כי השופטים שלהם היו נוטלי שוחד ושיכורים. את עולמו קנה בשחררו שנים מתושבי העיירה שנאסרו בקישינב בעקבות הלשנה ועלילה. כדי לשחררם נדרשו בני המשפחות לשלם שוחד של 10000 רובלים במזומן, אך הן היו משפחות עניות ולא הצליחו לגייס את הסכום. הרב מימון נסע לקישינב ושחררם ללא תשלום השוחד. פרשה זו ממחישה את אופיו המיוחד ותושייתו: הרב חקר ודרש וגילה כי לשופט יש פילגש יהודייה שהוא כרוך אחריה. הרב ביקר בביתה של הפילגש וניסה לדבר על ליבה ולעורר את רחמיה, אך היא הקשתה את ליבה וטענה כי בני עמה - היהודים מנדים אותה, ועל כן אינה רוצה לעזור להם. רק כשנואש וכבר עמד ליד הדלת שאלה אותו האם מצווה זו תזכה אותה בעולם הבא? הרב הבטיח שיתפלל עבורה. התנאי הנוסף שהציבה היה כי הרב ייסע איתה בכרכרה גלויה עד לבית השופט כדי שהיהודים יראו כי אינו מתבייש בחברתה. הרב הסכים והשניים שוחררו.

בשנת 1905 נסעה בתיה לעיר קישינב לפגישה עם רופא לבדיקה בקשר לעקרותה כי חלפו כבר שנים מיום נישואיהם והם לא זכו לילדים. באותה עת פרצו הפרעות השניות ובתיה הצליחה לעלות על הרכבת לאונגני. בנסיעתה ראתה, לכל אורך הדרך, יהודים מורדים מהרכבת, מוכים ונרצחים. בה לא נגעו כי סברו כי היא נוצרייה בשל שערה הבהיר ומראה פניה. בתיה נכנסה להלם ולא הוציאה הגה ימים רבים. היא שכבה במיטה ולא זזה. באונגני התחילו גם התפרעויות ורק ששמעה את צעקות הפורעים קמה ממיטתה והחלה לזעוק.

להבדיל ממקומות אחרים בהם השלטונות עודדו את הפורעים - מפקד המשטרה המקומית שם לכך קץ באופן מידי. סוד התנהגותו היה בכך שבתו היחידה של המפקד חלתה ואיש לא יכול היה להושיעה. האב האומלל פנה לרב כי שמע שבשל צדיקותו בכוחו לחולל נסים. הרב מימון הבטיח להתפלל למענה אם המפקד יהיה טוב ליהודים. בדרך נס הבת הבריאה ומאז המפקד שמר על היהודים מכל משמר. מסקנתו של הרב מימון ממסע ההרג הייתה כי אין צורך בראיות נוספות לצדקת דרכה של הציונית הדתית. "ההשגחה מראה לנו כי אין דרך רק לשוב אל התיבה שלנו. המים לא יקלו מעל פני הארץ – ועלינו לחזור אל ערש ילדותנו". (גאולה עמ' 128).

מ"חיבת ציון" לציונות בדרכו של הרב ריינס
הדי הפצצה שהוטלה לחלל עם פרסום ספרו של בנימין זאב הרצל "מדינת היהודים" בשנת(1896), הגיעו גם לעיירות הקטנות והנדחות ביותר. על הציבור המשכיל והעירוני לא עשו חלומותיו של הרצל כל רושם. גם ראשי תנועת "חובבי ציון" הסתייגו מהציונות המדינית ורעיון המדינה היהודית, והעדיפו להתרכז בעשייה של יום קטנות. "אך דווקא חובבי ציון תמימים, בני עיירות קטנות, שסופרי ההשכלה אהבו לתארם בכל גווני הכיעור, הניוון והשלומיאליות של הגלות, דווקא הללו נתחממו לקראתה וקבלוה בהתלהבות". (גאולה עמ' 48). רבים מהם ראו בציונות המדינית הצפת מה שחשבו בליבם כל השנים בסתר. מטמן כהן איש בסרביה (שלימים ייסד את הגימנסיה הרצליה) כתב: כי יש הסבורים כי "הד"ר הרצל וסיעתו שגו בדחקם את הקץ ובפרסמם בפומבי את אשר הגה לבנו זה כמה ואשר לא הרהבנו עוז בנפשנו גם להעלות על דל שפתינו". (גאולה עמ' 49). הרב מימון שהשתלב בקלות במעבר מ"חיבת ציון" ל"ציונות" כתב בספר המזרחי כי "חובבי ציון" תמיד חלמו על מדינה יהודית, אך טשטשו והסתירו את השאיפה הזו מפחד השלטונות.

כשבעיירה מארקולשטי שמעו כי התכנית לקיים את הקונגרס הראשון בעיר מינכן לא צלחה - מיהרו ושלחו מכתב להסתדרות הציונית בו הציעו לערוך את הקונגרס בעיירתם: "כי כולם שם יהודים חוץ מהשוטר המקומי שמקבל שוחד. הרוב ציונים והגביר הלוא ישתוק אם הרצל יגיע. אפשר להתאכסן בבתים ואולם גדול? סוחר העצים הציע לתרום אוהל ענק שיוצב בשדה מרעה". (גאולה עמ' 51). מה רבה הייתה אכזבתם כאשר העיר באזל נבחרה במקום עיירתם.

הוויכוחים בין דתיים לחילונים החלו עוד בימיה הראשונים של ההתארגנות הציונית. תנועת 'המזרחי' בהנהגתו של הרב ריינס תמכה בהרצל ו"בציונות המדינית" שלו - והוא בתמורה חזר וטען כי "הציונות אין בה דבר העשוי לפגוע בהכרה הדתית של זרם כלשהו ביהדות". (גאולה עמ' 81).

חיים ויצמן, ליאו מוצקין ומרטין בובר הקימו את "הפרקציה (הסיעה) הדמוקרטית" וזכו בקונגרס החמישי להצלחה בדרישתם לקידום חינוך לאומי - ציוני (ולמעשה חילוני). אנשי הציונות הדתית החליטו בתגובה כי עליהם להתארגן להילחם על מקומם, והקימו בווילנה בשנת 1902 את תנועת 'המזרחי'. משמעות השם היא מעין נוטריקון: מרכז רוחני כשמו של המרכז של הרב מוהליבר בביאליסטוק. 'המזרחי' נטל על עצמו משימה כפולה: לשנות את דעתם של החרדים על הציונות ולהילחם בחילונים. התנועה נחלה כבר בתחילתה הצלחה שהפתיעה אף את יוזמיה. בוועידת מינסק של ציוני רוסיה הראתה לראשונה התנועה החדשה את כוחה שהיה גדול בהרבה מכוחם של החילונים. (הערה 2).
הרב ריינס הזמין את הרב מימון בן ה-26 להשתתף בוועידת וילנה בה נוסדה תנועת המזרחי בשנת 1902. הרב הצעיר ניצל עד תום את ההסכם שלו עם אנשי אונגני והשתתף בכל כינוסיה של התנועה, ובקונגרסים הציוניים. מעמדו בתנועה התחזק משנה לשנה: בתחילה היה מורשה רק בבסרביה אך הצלחת הרצאותיו עשתה לו שם והוא היה לפעיל מוכר ומרכזי של הציונות הדתית.

בקונגרס השישי שהתקיים בשנת 1903 בבאזל היו לחרדים 200 צירים מתוך כלל 592 הצירים, אך המחלוקת הקשה על אופי החינוך פינתה את מקומה למחלוקת על הצעת פתרון אוגנדה. הרצל שנחרד מהפרעות ברוסיה, וראה נכוחה את הסכנות בפניהן עומד העם היהודי, וביקש לשקול את ההצעה הבריטית להקמת קולוניה באוגנדה. נורדאו קרא להצעה "מקלט לילה" וכולם הדגישו כי הפתרון המוצע אינו בא להחליף את החלום הארץ ישראלי. הקואליציה בין הרצל לתנועת המזרחי עמדה למבחן קשה, מאחר שבבסיס התמיכה של הציונות המדינית, בעיירות הקטנות של אנשי "העמך" הייתה התנגדות קשה למהלך שנתפס כבגידה בחלום. הד"ר י. צ'לנוב תיאר את הרגע שבו סיפר הרצל על הצעת אוגנדה: "בצימאון קלטו כל מילה, כל מימרא שיצאה מפי הנשיא האהוב. קשה לתאר את הלך הרוחות. האנשים היו נבוכים, הוגו ממסילתם. אירע איזה דבר גדול פלאי ואיום". (גאולה עמ' 100). בתנועת 'המזרחי' תמכו בהרצל, אבל התנועה נקרעה מבפנים ואיבדה רבים מתומכיה. פרעות קישינב שאירעו באותה שנה היוו שיקול מהותי במכלול השיקולים בעד ונגד פתרון אוגנדה – ובמזרחי הכריזו על חופש הצבעה. הרצל כתב לאחר הוועידה לרב ריינס על עייפותו ועל רצונו להתפטר, והרב ענה לו במכתב שבו כתב שלא "ישים לב למהגים ולמצפצפים". (גאולה עמ' 106).

במשפחתו התנהל ויכוח מר בין הרב מימון לבין אחיו גבריאל שהתנגד לתכנית אוגנדה. גבריאל היה בעל נפש של משורר, ואילו הרב היה מדינאי בהתהוות. תמיכתו בהצעת אוגנדה נבעה מהערצתו להרצל בו ראה את "הגדול בענקים - פאר ישראל", (גאולה עמ' 103). ומהידיעה כי הרב ריינס, שאמנם נמנע בהצבעה, תמך בה.

כשהרצל נפטר באופן פתאומי – התאבלו על מותו בעיירות הקטנות, מקור כוחה של הציונות המדינית, שבהן חלמו על מדינה יהודית בארץ ישראל. גם במארקולשטי שרר אבל כבד: "החייט עזב את מחטו, הסנדלר את ספסלו ומרצעו, הסוחר את מסחרו, וכל בני המושבה מקטן ועד גדול, כולם יחד נקבצו באו לחלק את הכבוד האחרון לבר כוכבא השני. כתלי בית המדרש היו עטופים שחורים ובאותיות בולטות נראו המילים 'מתתיהו בן יעקב הירצל איננו'. ההספדים הרעישו את הלבבות ויחרד כל העם". (גאולה עמ' 107). ספק אם בסביבתו הקרובה של הרצל, בריכוזי המתבוללים והמשכילים - התאבלו עליו כך. לאחר מותו של הרצל נסתיימה גם פרשת אוגנדה שפגעה בתנועת המזרחי – פגיעה קשה.

הרב מימון נבחר כציר בקונגרס ה-9 בשנת 1909 מטעם תושבי ארץ ישראל וגם מטעם יהודים בבולגריה שבחרו אותו כציר. המזרחי היה חזק ותמך בדוד וולפסון, ממשיך דרכו המדינית של הרצל, נגד מתנגדיו שביקשו להדיחו. הרב ריינס שקע כל כולו בביסוס הישיבה שלו בלידא והרב מימון החל לתפוס את מקומו בהנהגה.

באחת האספות נעצר ונקרא אל מנהל המשטרה בקישינב שרצה להחתימו על התחייבות שלא לעסוק בציונות. הרב מימון אמר למפקד כי מאז שהוא מכהן כרב באונגני התחלפו שלושה מפקדים בקישינב, והוא מקווה שגם בן שיחו יודח במהירה. כעונש על חוצפתו נאסר אך המפקד המקומי מאונגני דאג לשחררו. מאז נאסר הרב ושוחרר פעמים רבות, בדרך כלל לאחר תשלום שוחד.

על חבל דק
תנועת 'המזרחי' ניהלה מימיה הראשונים עימותים קשים בשתי חזיתות: עם החילונים בתוך התנועה הציונית ועם החרדים. העימותים החלו עוד בימי "חיבת ציון" ונמשכים עד עצם היום הזה. ראשי 'המזרחי' ותומכיהם לא היו שונים, לפחות בתחילת הדרך, משאר החרדים, מלבד ביחסם לציונות וביחס ללימודים כלליים (השכלה) בנוסף ללימודי ההלכה. החרדים התנגדו לציונות משני טעמים: אחד בשל "דחיקת הקץ" המהוה לגרסתם חילול הקודש, והשנייה היא החבירה הפסולה למי שמחללים שבת ואינם שומרי מצוות. אנשי המזרחי האמינו כי אם בסופו של דבר אם הדתיים יצטרפו בהמוניהם להסתדרות הציונית, הם יהוו רוב ויכתיבו את הדרך.

הרב מימון הבהיר פעמים רבות כי לדעתו ההבחנה בין דת ללאום שגויה. במאמריו ציין כי החרדים רואים ביהדות רק דת, ואילו החילונים רואים בה רק לאום. המזרחי גורס שביהדות אין להפריד בין מושגים אלו שכן הם מהווים שלמות אחת. להמחשת דעתו הביא מדברי חז"ל על שלושה נביאים - ששניים מהם נענשו וניטלה נבואתם, ואילו נבואתו של השלישי הוכפלה.
"חז"ל אמרו שלושה נביאים היו לישראל" (גאולה עמ' 113).

אליהו הנביא תבע כבוד האב (הקדוש ברוך הוא) ולא תבע כבוד הבן (עם ישראל)
יונה תבע כבוד הבן אך לא כבוד האב
ואילו ירמיהו הנביא תבע כבוד האב וכבוד הבן, ולפיכך זכה והוכפלה נביאותו בעוד שני הקודמים הפסידוה.
החרדים תובעים רק את כבוד האב/האל כאליהו, החילונים כיונה תובעים רק את כבוד הבן/העם - ואילו אנשי 'המזרחי' תובעים הן את כבוד האב והן את כבוד הבן ועל כן הם משולים לנביא ירמיהו.
על החרדים כתב: "רואים אנו יהודים חרדים התובעים כבוד האב ומקנאים קנאת ה'. אבל אין דואג לשלום הבן ולשלום האומה. אומתנו מפרפרת בייסוריה ובצרותיה. העיניים נשואות למזרח, לציון אל המולדת שלנו והללו עומדים ומניחים מכשולים על דרך הישוב והבניין, מוציאים דיבת הארץ רעה ומשליכים שיקוצים על הבנים הבונים. אנשים כאלה עם כל קנאתם - אינם ראויים לעמוד בראש העם". (גאולה עמ' 113).

ההליכה על חבל דק, גבתה מחיר כבד והתמיכה בתכנית אוגנדה פגעה בבסיס כוחו של המזרחי. המאבקים עם הפרקציה הדמוקרטית בהסתדרות הציונית על אופי החינוך גרמו לקרע פנימי, כאשר אנשי המזרחי של פרנקפורט הקנאים - פרשו מהתנועה כי לא היו מוכנים לכל סוג של פשרה. כאשר הרב ריינס נשאל על ידי אחד מחברי המזרחי מפרנקפורט שפרשו מההסתדרות הציונית: "האם כבוד הרב מסכים להתאחד עם ציונים חופשים ולהיפרד מתוך יהודים חרדים? הזוהי דעת תורה? השיב הרב ריינס: 'בוחר אני להיות מאוחד עם ציונים חופשים הרוצים באחדות האומה ולא להתאחד עם יהודים חרדים השואפים לפירוד'". (גאולה עמ' 163).

 לאחר פרישת אנשי פרנקפורט מהתנועה בתגובה להחלטות שהתקבלו בקונגרס הציוני העשירי, החלה רדיפה של פעילי המזרחי. אותם יחידים שורדים שלא עזבו, החלו בשיקום ובנו מחדש את החומות. "היו כאלה בתוכנו... אשר בימים ההם היו צפויים כמעט להיות נדונים בדינו של לינטש, כאשר נודע בסביבתם החסידית הקנאית או המתנגדית הקפדנית, כי נשארו בתוך הציונות גם לאחר שהמזרחיים של פרנקפורט פרשו ממנה". (גאולה עמ' 164).

הרב מימון תאר את דרכה של תנועתו כ"עומד בין שני שבילים – אחד של שלג ואחד של אש, ומלחמה לו מפנים ומאחור". (גאולה עמ' 165).

הביקור הראשון בארץ ישראל
 הרב מימון קרא בכל הזדמנות כי להקים בארץ ישראל רשת של מוסדות חינוך ברוח המזרחי, וגם פעל להקמתן ברוסיה. הרב ריינס, שהיה איש חינוך מובהק, שלח אותו לארץ ישראל כדי ללמוד כיצד ניתן לקדם את הנושא.
הרב יצא לדרך בחברת אשתו ואחותו אודיל - לימים עדה פישמן מימון שתכהן כחברת כנסת מטעם תנועת הפועלים, ותייסד את כפר הנוער עיינות.

בארץ ישראל התקבל בחמימות ונפגש את כל האישים הבולטים של היישוב בהם לונץ, בן יהודה, הרב קוק ורבים אחרים. הרב מימון התרשם מגינוני המלכות של החכם באשי - הרב פאניזיל, ושניהם הסכימו שיש לגלות סובלנות כלפי החילונים בארץ ישראל. הרב מימון הביא כאסמכתא את דברי הרב אברהם אזולאי "שמי שדר בארץ ישראל נקרא צדיק אף שהוא בחזקת רשע". (גאולה עמ' 140). וגם את דברי הבעל שם טוב שאמר שבכל קהילה צריך שיהיה צבור – צדיקים בינונים ורשעים. ובקהילה בה אין רשעים נשאר צב שהוא בעל חיים שאיננו טהור. הרב באשי ענה לו בציון המחלוקת שבין רבי מאיר ורבי יהודה על השאלה האם החוטאים נחשבים לבניו של האלוהים? רבי מאיר סבר שכולם בניו ועל כן נקראת קופת הצדקה העתיקה ביותר למען יושבי ארץ ישראל "קופת רבי מאיר בעל הנס", שכן כולם משתתפים בבניין הארץ. משמע ששניהם הסכימו שהחילונים הם הרשעים, אך להבדיל מהחרדים, הם סבורים כי יש להתייחס אליהם בחיוב למרות רשעותם.

ביפו פגש את יוסף הלוי זליגר - מנהלו הצעיר של בית הספר 'תחכמוני', והתלהב מיוזמתו שהייתה בעצם כינון "חדר מתוקן" ברוח החינוך הדתי לאומי. הרב מימון הצליח לשכנע את מרכז המזרחי העולמי לאמץ את בית הספר 'תחכמוני' ולהפכו למפעל חינוכי בעל שם והשפעה.
הרב העיוור שמואל מסלאנט - רבה בן ה-93 של ירושלים - ייעץ לו להתחיל בהקמת מוסדות חינוך ברוח תנועת המזרחי ביפו ובתל אביב, ולא בירושלים, כדי שלא להסתבך עם הציבור הקנאי. לאחר התלבטות הוחלט להתחיל ביפו. מוסנזון, ממייסדי הגימנסיה הרצליה היה מודאג מהיוזמה וכתב כי נערכה אסיפה של 'בטלנים ומלמדים', ועדיף שיפתחו בית ספר בעזה כי יפו כבר תפוסה.

בפגישתו עם הרב הקשיש מסלאנט ביקש ברכה שתזכה אותו ואת בתיה בפרי בטן. הרב מימון כבן למשפחה למדנית/מתנגדית לא נהג לעסוק בברכות, אך מצוקתו ומצוקת אשתו העקרה, גברה על ספקנותו. בתיה ביקשה בדמעות ברכה בכותל.

לאחר חזרתו לרוסיה התבסס מעמדו כמומחה לארץ ישראל בקרב חברי תנועה שאנשיה לא הרבו לבקר בארץ. גם הדתיים הלאומיים בארץ ראו באו
בתיה מימין ועדה בביקור בכותל בשנת 1908
את נציגם, מינו אותו לנציגם כציר בוועידה הבין-לאומית של המזרחי בפרנקפורט, ואף שלחו 100 רובל כהוצאות הדרך.

לאחר חזרתו לרוסיה חש כי העיירה אונגני הפכה קטנה עליו. שוב נאלץ לטפל בכל הסכסוכים הקטנים והבעיות שלא, ולענות לאין ספור אגרות בנושאי 'המזרחי' שקיבל מרחבי העולם. אונגני הייתה משולה לכלוב שאין הציפור ששה לחזור אליה, וגם בביתו שררה העצבות בשל העקרות חסרת הפתרון. לאחיו כתב: "השבוע נמלאו לי ל"ג שנים. השנים ינקופו, הימים יעופו, ואנוכי? הנני מביט לאחור על ימי חיי שעברו ומה עשיתי במשך ימי חלדי? ערירי אני וגם מהבלי עולם זה אין בידי מאומה. וכמעט יאכל הייאוש את בשרי לולא אוצר הספרים שרכשתי לי והוא כל חיי רוחי ונשמתי". (גאולה עמ' 147).

ההצעות למשרת רבנות הגיעו כל השנים ממקומות שונים כמו מהעיר גלזגו והצעתו של מנחם שינקין לכהן כרבה של חיפה, אך הוא דחה את כולן. כשחזר מארץ ישראל קיבל הצעת עבודה נלהבת בעיר גדולה יותר ובתנאים משופרים והוא נעתר לה. אנשי אונגני לא קיבלו את רוע הגזירה, קיימו הפגנות, כל העיר רעשה וגעשה. וכשביקש לעזוב הם פשוט חסמו בגופם את הדרך. בסופו של דבר לא עמד בפני הפצרותיהם ונערך ביניהם הסכם ג'נטלמני שאת אונגני יעזוב רק כשיעלה לארץ ישראל.

אחרי הביקור הראשון היו בני הזוג וגם האחות עדה (אודיל) נחושים לחזור ולקבוע את ביתם בארץ ישראל. הרב מימון היה ציוני כל ימיו ועל כן אין להתפלא על בחירתו "אבל הרבנית אישה אוהבת חיים ומנעמיהם, שלא התנזרה מחידושי האופנה והייתה הגברת הראשונה במלכות הקטנה שלה – מה קסם לה בארץ הרחוקה, הענייה והשרבית?". (גאולה עמ' 142). הסיבות נעוצות ככל הנראה במראות הזוועה שחוותה בפוגרום בקישינב, בהשפעת הרב ובאתגר שקסם לנפשה ההרפתקנית.

בביקור השני בארץ ישראל בשנת 1911 ניסה לרכוש אדמות באזור רפיח לקיום התיישבות של הציבור הדתי לאומי, אך היוזמה נכשלה.

העלייה לארץ ישראל
בתחילת שנת 1913 עלו בני המשפחה עם האחות עדה והאח זכריה, והתיישבו בעיר תל אביב מתוך הכרה כי עדיף להתחיל ולבסס את החינוך הציוני דתי באזור השפלה ולא בירושלים הקנאית.

בתיה כתבה לגיסתה כי "הכול חי כאן. הטבע מרהיב", ודחקה בה להגיע בהזדמנות הראשונה ארצה ולהותיר מאחור את "העיירות המפויחות והמרופשות ולבוא אל ארץ האורה והשמחה. אז תטעמו טעמם של חיים". (גאולה עמ' 171). הרב מימון חש אושר בארץ ישראל, אף שהוטרד מכך שעזב משרה בטוחה ולא היה לו מקור פרנסה. בתיה פתחה את ביתם וארחה בו תלמידים שהגיעו ללא הוריהם מרוסיה. האישה המפונקת בישלה וכיבסה ובכך קיימה את המשפחה עד שרווח.

גם הרב שיתף במכתביו את חבריו בגולה בהתפעלותו מחייו החדשים: "הננו נהנים מזיו ארץ ישראל... כי האוויר פה מתוק לנפש ונחמד לעיניים. האקלים חם, השמש מזהיר, האילנות מלבלבים והדודאים נותנים ריח טוב ומבריא, והכול שש ושמח. שמי התכלת מעל – והארץ ארצנו מתחת, והרוח העברי המרחף פה, הכול מקסים ומושך את הלב העברי המרגיש". (גאולה עמ' 173).

הרב מימון החל במרץ בעבודת ארגון התנועה והזמין את נציגי הספרדים להצטרף למזרחי כשותפים לאמונתו כי ביהדות לא קיימת הפרדה בין דת ולאום. הוא בנה את סניפי התנועה ביפו, ראשון לציון ובפתח תקווה. היו שהזהירו אותו שלא ינאם בירושלים, מעוז הקיצוניות האנטי ציונית, במקומות פומביים - אך הרב מימון לא שעה לאזהרות. בנאומו בלב שכונת מאה שערים, שהתקיים למרות האיומים וההתנכלויות, קנה את לב הצעירים שהציונות קסמה להם.

הרב מימון נבחר כציר ארץ ישראל לקונגרס ה11 בווינה, וזכה לכך כי משפחתו המורחבת תעלה אף היא ארצה. חותנתו הביאה עמה את שלמה – נכדה היתום שהפך להיות כבן מאומץ לבני הזוג חשוכי הילדים. גם האב אלימלך עלה ארצה לאחר ששכל את אשתו באבא גולדה שנפטרה לאחר ייסורים קשים בגיל 56. כשדיברו איתו על נישואים שניים ענה כי "אישה אהובה נושא אדם רק פעם אחת בחייו". (גאולה עמ' 155).

הגירוש לניו יורק
השמיים התכולים התקדרו לאחר שתורכיה הצטרפה לגרמניה במלחמת העולם הראשונה, והשליט ג'מאל פאשה ראה בציונים משתפי פעולה עם האויב. החלו מאסרים של מנהיגי ציוניים בהם הרב מימון שכבר היה רגיל לתאי המעצר של שלטון הצאר. לילה אחד ג'מאל פאשה חקר אותו בעצמו, והתלונן על כך ש"קיבל הוראה מקושטא" לחקור אדם נכבד כמוהו. הוא ביקש בנימוס ובידידות שהרב רק ימסור מספר שמות של ציונים ומיד ישוחרר כפי שמתאים לאדם נשוא פנים כמוהו. הרב ענה לו שהוא עצמו ציוני ובזה עליו להסתפק. פאשה היכה באגרופו על השולחן ואיים שיתלה אותו. המאסר נמשך שלושה חודשים ובסופם שוחרר בזכות השתדלנות של האמריקאים ובמיוחד של השגריר הנרי מורגנטאו הזכור לטוב. המנהיגים ששוחררו נמצאו במעקב וביום ה - 26.6.15 גורשו לאלכסנדריה ממנה המשיכו בני הזוג עם שלמה הקטן לניו יורק - אליה הוזמנו על ידי פעילי תנועת 'המזרחי'.

המשפחה מצאה דירה בשכונה שבה דיברו יידיש והשלטים היו באותיות עבריות. בתיה חשה שחזרה לעיירה היהודית שממנה ברחה וכולם רק חלמו על חזרה לארץ ישראל.
 
מאיר בר אילן "הנסיך" מול "הבחור מבסרביה"
תנועת המזרחי בארה"ב שהייתה עדיין בחיתוליה התעשרה בבת אחת בשני
הרב מאיר בר אילן (ברלין)
מנהיגים בעלי עוצמה: הרב מימון והרב מאיר ברלין - בר אילן.
שני המנהיגים הכירו איש את רעהו עוד מהימים שבהם הרב מימון למד אצל סבו של בר אילן – הרב יחיאל מיכל אפשטיין. הם התראו פה ושם בכינוסים של המזרחי אבל לכלל עבודה משותפת הגיעו רק בארצות הברית. לשני האישים הייתה השפעה מכרעת על התפתחותה של הציונות הדתית אך הרב בר אילן לא זכה לאריכות חיים, ומאחר שנפטר כבר בשנת 1949 נבצר ממנו להשפיע על דמותה של מדינת ישראל.

גאולה מספרת על אביה ועל הרב בר אילן: "היו אלה שני אישים שונים בתכלית באופיים, מזגם, הליכותיהם, דרך מחשבתם וצורת עבודתם. ניגודים חריפים אלה טבעו את חותמם על תולדות התנועה והתפתחותה - הן לחיוב והן לשלילה. כידוע, שאין שני מלכים משמשים בכתר אחד. הבדלי ההשקפות והגישות יצרו חיכוכים – לאו דווקא על רקע אישי - שגרמו לא אחת למשברים בתנועה, אך מצד שני הם גם הפרו את מחשבת התנועה....ברור, כי שורש הניגודים ביניהם היה נעוץ במוצאם ובנסיבות חינוכם. הרב בר אילן נולד ב'כותנת פסים' כבן זקונים להנצי"ב, ראש ישיבת וולוז'ין, ומצד אמו כנכדו של רבי יחיאל מיכל אפשטיין. קשה לצייר ייחוס אבות רם מזה בישראל. עריסתו עמדה בוולוז'ין, מן החצרות המרכזיות בממלכת הרוח של יהדות רוסיה... כל השערים - 'שערי תורה' ו'שערי גדולה' היו פתוחים בפני מאיר בר אילן מיום היוולדו. מגש הכסף היה ערוך ומוכן מלכתחילה". בנוסף לנתוני פתיחה אלו היה בעל תפיסה מהירה ורחבה, כישרון נאום, כריזמה ואמביציה. הרב בר אילן הגדיר עצמו "כבן כרך 'ששאיפתו גדולה ומעשיו כבירים'". (גאולה עמ' 195).

"לעומתו היה הרב מימון בן עניים, יליד עיירה חקלאית נידחת, אשר בניחוח החציר אשר בשדמותיה לא נמהל ריחה של תורה. מילדותו הרכה ביותר צריך היה לפלס לעצמו בציפורניו את הדרך אל עולם הישיבות שבליטא הרחוקה. כל מקום שנקלע אליו היה אלמוני, 'הבחור בסאראביה', ופעם אחר פעם היה עליו להוכיח את עצמו מחדש כצורבא דרבנן, אם כעסקן ומנהיג. כמי ששום דבר לא ניתן לו בקלות נתפתח בו רצון ברזל, כוח עמידה בתנאי מצוקה, יכולת לחימה בסביבה עוינת, חוש ביקורת ואבחנה דק ועמוק, אך מעל לכל – פקחות עממית יהודית משולבת אופטימיזם בריא, שכוחו היה בה להרוס מחיצות וקסם היה בה לקרב לבבות". (גאולה עמ' 195-6).

הרב בר אילן פעל לחיזוק התנועה במישור הארגוני, ואילו הרב מימון נאם בכל רחבי היבשת והזים בנאומיו את סיפורי החרדים שהוציאו את "דיבת הארץ רעה" והרבו לתאר את "ההפקרות" של החלוצים ובוני הארץ. הרב מימון סיפר לקהלו על תושבי פתח תקווה שהם שומרי מצוות וחרדים יותר מהמלעיזים, על תושבי עקרון התמימים, על כך כי בראשון לציון אגודות גמ"ח ולימוד מרובות, וכי הרבנים החרדים ביותר עשו סיורים ורקדו עם המתיישבים.

"כל הנתונים מצביעים על התרחבותו של 'המזרחי' באמריקה במשך המלחמה ומיד לאחריה בצורה מרשימה. משלושים אגודות ששלחו צירים לוועידה הראשונה עלה המספר למאתיים ושלושים אגודות לוועידה השמינית. 'המזרחי' השתלט על 'אגודת הרבנים', ויחדיו הם הניחו את הבסיס לאורתודוקסיה המודרנית באמריקה. מראשית פעולתה הדגישה תנועת 'המזרחי' את המצע המעשי שבפעילותה - גם באמריקה עצמה, בכל הקשור לפעילות חינוכית וגם באשר ליוזמותיה החלוציות התיישבותיות בארץ ישראל. אין זה מקרה כי אנשי 'המזרחי' באמריקה היו האלמנט היותר מגשים, הגשמה אישית, את ציוניותם מיוצאי תנועות אחרות בציונות האמריקאית". (מאה שנות עמ' 404).

בחזרה לארץ ישראל
בני המשפחה לא נהנו ממנעמי התפוח הגדול, התגעגעו לארץ ישראל, ודאגו לשלומם של בני המשפחה שנותרו בארץ והקשר עמם נותק בשל המלחמה והגירוש. בתוך הלחץ והדאגה הפציעה קרן אור: לאחר 13 שנות עקרות, דווקא לאחר שבתיה נואשה והתמקדה בחינוכו של שלמלה היתום שהיה לה כבן, קרה הנס והיא הרתה. באוויר ריחפו תקוות חדשות כשהאנגלים החלו בכיבוש הארץ, והרב מימון ציטט את דבריו ושל רבי יהודה חי אלקלעי "ממלכות אנגליה יצמיח ה' צדקה ותהילה לעמו". (גאולה עמ' 201).

הצלחות הצבא הבריטי רוממו את הרוחות ובוועידת פיטסבורג שררה אווירה של ימות המשיח. באמצע נאומו של הרב החל הקהל למחוא כפיים ולצחוק והרב לא הבין מה פשר המהומה, עד שהודיעו לו כי נולדה לו בת.

לאחר הצהרת בלפור בנובמבר של שנת 1917 החל בפעילות אינטנסיבית בבתי הכנסת. הציונות 'המדינית' ו'המעשית' התמזגו - ומחלוקת אחת לפחות ירדה מסדר היום של 'ההסתדרות הציונית'.

בשנת 1919 התאפשרה סוף סוף חזרתם ארצה. אמנם הרב הרבה להתלונן על הגלות הכפויה בארצות הברית אך בפועל נחשף לשיטות עבודה חדשות ודינמיקה אחרת. הקשרים האישיים שקשר עם צמרת תנועת 'המזרחי' בקהילה שהייתה לחשובה מכולן - סייעו לפעילותו כל ימיו.

מלבד הדאגה למשפחה, דאג גם לספרייתו הענקית שהכילה ספרים בעלי ערך שאסף כל חייו. אביו והבן זכריה הטמינו את ספרייתו העשירה במרתף והיא ניצלה. הספרייה שלו מנתה מעל ל-40000 ספרים. 17 שנים מאוחר יותר יקים את מוסד הרב קוק, הוצאת הספרים ההלכתיים הגדולה, והספר הראשון שיפורסם יהא קובץ בן חמישה כרכים לזכרו של הרב קוק.

בני המשפחה נאספו מכל המקומות אליהם הוגלו והחלו לשקם את חייהם,הפעם בירושלים. הרב נתן את השם לשכונה החדשה "רוממה" ובימי המאורעות הם סרבו לעזוב את ביתם אף על פי שהיה בקו האש. נהגם מוסא רץ לביתם עם חבריו כשהוא צועק כי לא ייתן לפגוע ברב. למרבה הצער אנשי ההגנה חשבו שהוא בא להתקיף וירו לעברו, דבר שגרר מהומה נוספת. שבוע נשארו נצורים בשכונה ובזכות כך אוסף ספריו לא נשדד כפי שניזוק אוסף ספריו של הפרופסור יוסף קלוזנר - בר הפלוגתא שלו. לאחר מכן קבע את ביתו בשכונת ספר חדשה - 'שכונת הפועל המזרחי' שמאוחר יותר תקרא 'שכונת מימון' (כיום חלק משכונת קריית משה). במאורעות תרצ"ח ארבו אנשי הכנופיות ליד הגדר וירו לעבר רכבו. שני מלוויו רצו לבית, אך הרב הזקן זחל על הרצפה בשל הכדורים השורקים, עד שחתנו הרב יצחק רפאל יצא מהבית, נטלו בזרועותיו והכניס אותו פנימה.

הציונות הדתית נלחמת על ערכיה ומעמדה
מנהיגי היישוב התכנסו לאחר השחרור מעול התורכים כדי לארגן את מוסדות ההנהגה, ולא טרחו כלל להזמין נציגים דתיים. שובו של הרב מימון ארצה עודד את הציבור הדתי לאומי שחש כי הגיע מנהיג שידע לייצגו ולשמור על מעמדו וכבודו. הרב עסק עם הרב בן ציון עוזיאל בשיקום וארגון התנועה.

"אף שנהוג לקבוע כי מסגרת ה'סטאטוס קוו' נקבעה ומוסדה במכתב ששלחו חברי הנהלת הסוכנות היהודית, דוד כן גוריון, יצחק גרינבוים והרב יהודה לייב פישמן, אל ראשי אגודת ישראל ב-19 ביוני 1947 - הרי עיון בנבכי ההיסטוריה של היישוב מגלה כי לא כך היו פני הדברים, וכי נושאים אלו עמדו על סדר היו, באורח ממשי, כבר מראשית שנות העשרים". (רפל עמ' 128).

נושא זכות הבחירה של הנשים למוסדות ההנהגה המוסכמת בימים שקדמו להקמת המדינה עמד במוקד העימות החריף ביותר בין חילונים לדתיים. אחת הלוחמות המיליטנטיות למען הזכות לבחור ולהיבחר הייתה אחותו של הרב – עדה פישמן מימון - שכתבה כי "הרבנים לא ביססו התנגדותם לשוויון זכויות האישה בנימוקים הלכתיים שכן 'מי יודע יותר מהם כי תורתנו תורת החיים, תורת החופש האנושי והחברותי, לא שמה גבולים והבדלים בין אדם לאדם'". (גאולה עמ' 233).

פרופ' מרגלית שילה כתבה בספרה הדן בנושא המאבק על זכות הנשים לבחור ולהיבחר כי "זגזוגי תנועת המזרחי בארץ ישראל נבעו במידה רבה מיחסה לחוגים החרדיים, יחס שנע בין הערצה לביקורת". (שילה עמ' 121). העיתונאי ואיש הרוח רדלר-פלדמן הודה בגלוי כי אנשי 'המזרחי' חששו כי אם החרדים יחרימו את הבחירות יישאר הציבור הדתי בייצוג דל, ועל כן ניסו לרצותם גם במחיר שלילת זכות הבחירה לנשים. אנשי המזרחי, ובראשם הרב פישמן "נתפסו כמי 'שבליבם הם מודים' בזכות האישה לבחור או להיבחר או כמי שמנסים לשבת בין שני הכיסאות. הם מיאנו לנתק את קשריהם עם היישוב החדש הידוע כ'חופשי', ובאותה עת ביקשו לרצות את החוגים החרדים". (שילה עמ' 122).

הקרב על מעמד האישה התבטא לא רק בנושא הזכות לבחור ולהיבחר אלא גם בנושא הדין בענייני משפחה. הלוחם הגדול למען חינוך לאומי, הפרופסור יוסף קלוזנר, היה שותף לרב מימון באהבת הספר ויצר אספנות הספרים, וכן באקטיביזם הלאומי, אך בנושא הדתי בכלל ובנושא מעמד האישה בפרט - נפערה ביניהם תהום. פרופסור קלוזנר טען כי: "שום אישה המכבדת עצמה לא תלך לבית דין, שבו היא פסולה לעדות ולשבועה. שום גבר משכיל לא ילך לבית דין שבו תלויה כשרות עדותו של אדם בשמירת שבת". (גאולה עמ' 279). בדיוני אחת הוועדות שהוקמו על ידי הבריטים לנושא הדין הרצוי לכל עדה ועדה - כתב הפרופסור קלוזנר כי "היה לי אומץ-לב לומר, שיש דברים במשפט התלמודי, שהיו טובים לשעתם וכיום התיישנו מפני שנשתנו הזמנים והמסיבות, למשל, שאישה פסולה לעדות. ואם רוצים אנו שהישוב החדש יקבל עליו את פסקי הדין של הרבנות, יש צורך לפרש פירוש חדש את הדינים המיושנים הללו, כמו שנהגו גדולי הרבנים בכל דור ודור'. אין צורך לומר כי תביעה זו לא נתקבלה על ידי הרבנים באסיפה זו, אלא שהרב פישמאן אף זיכה אותי בעיתונו 'התור' בתואר – 'אנטישמי יהודי' – לא פחות ולא יותר!" (בדרכי עמ' 226). קלוזנר, שהיה עם אשתו, מהלוחמים למען זכויות הנשים אמר כי הרב מימון משפיע על הרב קוק ושניהם מפחדים מהרבנים הקיצוניים ביותר - דיסקין וזוננפלד.

תנועת 'המזרחי' דגלה באמונה כי הדת ולאום חד הם, ועל כן נלחמו על דמותה ומעמד הדת ביישוב ובמדינה הצעירה. הרב מימון קבע כי:"אין בדעתנו לנגוע בעניינים הפרטיים של מישהו ולפשפש במעשיו". (רפל עמ' 128). הם התמקדו בשלושה תחומים תוך התייחסות למרחב הציבורי ומוסדות הציבור והצבא: שמירת שבת, כשרות ומלחמה על הדין העברי בעיקר בנושאי המעמד האישי.
הרב מימון קבע כי "המליצה על הפרדה בין דת ומדינה אינה שלכם. זוהי מליצה של 'הגויים', אשר בדו אותה מלבם... בעצה להפריד את הדת מן המדינה לא תצילו, רבותי, את המדינה, אני חושב שתחריבו את המדינה". (רפל עמ' 128).

הרב מימון טען שהמזרחי "'לא נועד להיות משגיח כשרות'. בלבד. תפקידו להיות כוח פועל ובונה בתחומי עשיה שונים ולהקים מפעלים וישובים שיתנהלו ברוח היהדות הנאמנה".(גאולה עמ' 339). בין יוזמות הבנייה וההתיישבות שיזמה התנועה היו הקמת שכונת נווה יעקב בירושלים על שם הרב יעקב ריינס מנהיגם הרוחני, והעידוד להקמת בני ברק שעל יד תל אביב. הם ביססו את רשת החינוך 'תחכמוני',.וייסדו את בנק המזרחי, אם כי הרב מימון התאכזב שנטלו ריבית בניגוד למשפט התורה.

הביקור בבגדאד ובארם צובא
במאמר בעיתון 'התור', אותו ערך, בשם "יהדות המזרח בתוך המזרחי" - הצר הרב מימון על כך כי אין חשים די את ההתעוררות הלאומית אצל בני עדות המזרח. דבר זה תמוה כי הרי הרגש הדתי חזק בקרבם והם מצאצאי יהודה הלוי, הרמב"ם, הרמב"ן, יוסף קארו ורבים וטובים. הוא גם גרס כי ידיעת השפה הערבית, תנאי האזור ותרבותו, עשויים לתרום
הרב מימון (מימין) בביקורו בבגדאד
לקשרים עם שכנינו הערבים, ואכן, כשנתגלו סימנים של התעוררות לאומית בעירק מיהר לנסוע לשם.

בבגדאד פגש את הרב הצעיר יצחק רחמים נסים ששהה בירושלים וחזר לעיראק. הרב מימון נהנה למצוא תלמיד חכם ספרדי הבקי בספרי ההלכה והשו"ת של האשכנזים, והרב נסים היה למלווהו ולמתורגמן. כשהרב הצעיר חזר ועלה לארץ, הם הפכו לידידים קרובים, והרב מימון סייע למינויו לרב הספרדי - הראשון לציון.

הבעיה הגדולה ביותר שבה נתקלו בבגדאד הייתה התנגדותם הנמרצת לציונות של פרנסי הקהילה המתבוללים. גבירי הקהילה הפחידו את הקהל בטענה כי השלטונות מתנגדים לציונות, וכי יש בכנסים סכנה לשלום המשתתפים. הרב מימון הידוע באומץ ליבו, פנה ישירות לנציב הבריטי ולראש הממשלה, התחבב על שניהם, וקיבל אישורים כתובים לפעילות ציונית. מכתבים אלו היוו פריצת דרך, ובכנס בבית הכנסת העתיק של בגדד השתתפו כ-4000 איש. הרב מימון הופיע בבתי כנסת בעירק ובארם נהריים וחיזק את התנועה הציונית בקרב הציבור המסורתי. במהלך הביקור הוא גייס כספים רבים, ומכר מניות בהיקף גדול של בנק המזרחי שרק הוקם, ובכך ביסס את חוסנו של הבנק בימיו הראשונים. בבגדאד נפגש עם המלך פייסל שקיבל את פניו בארמונו בידידות מופגנת, והביע את תקוותו כי יהודים וערבים יחיו יחד בשלום. שלוש שנים לאחר מכן חזר על המסע לסוריה עם הרב בן ציון עוזיאל.

"המזרחי הנודד"
הרב מימון סיפר בזיכרונותיו כי "במשך למעלה מיובל שנים ביקרתי כמאתיים וחמישים ערים
עם בתו והרב קוק
ועיירות". (גאולה עמ' 345).
בתו, שהתלוותה אליו כשבגרה, סיפרה על קבלות הפנים החמות, על משלחות שחיכו לו
בתחנות הרכבת עם נגנים ועם משלחות של תלמידי בתי הספר.

על הכנסת האורחים הלבבית לה זכה העיבה העויינות והאלימות של החרדים האנטי ציונים שתקפו אותו בכל מקום. הרב מימון היה אדם אמיץ, תלמיד חכם מהמעלה הראשונה, אורתודוקסי אדוק בהתנהלותו, ו'חטאו היחיד' הייתה אמונתו כי יש הקים לאלתר בית בארץ ישראל ליהודי התפוצות העומדים בפני סכנות נוראיות. הוא לא נרתע מאיש, ואף שמר במפית אבן שנזרקה לעברו בבית כנסת שבנס לא פגעה בראשו.

ממסעותיו שלח מכתבים ארוכים המתארים את העיירות שאליהן הגיע ותושביהן, שנכתבו ביד אומן. הבת גאולה כתבה כי מכתבים אלו עזרו בתקופות שבהן הבית התרוקן: "פנה הודו וזיוו, ורק עם שובו נתעורר מחדש לחיים - עד לנסיעה הבאה. בזיכרונה של גאולה נחרתו תקופות נדודיו הרצופים של האב האהוב כפרקי זמן קשים, אפרוריים וספוגי געגועים עם הפסקות קצרות וטובות של איחוד המשפחה מחדש".(גאולה עמ' 350).

'הברית ההיסטורית' בין הציונות הדתית לתנועת הפועלים
בקונגרס ה-19 שהתקיים בשנת 1935 - נכרתה לראשונה בצורה מסודרת 'הברית ההיסטורית' בין תנועת הפועלים לציונות הדתית. אותה ברית שרבים בתנועת העבודה מתרפקים על זכרה ומייחלים לחידושה. בן גוריון הוביל מהלך של קואליציה עם אנשי 'המזרחי' כמשקל נגד לרוויזיוניסטים שנואי נפשו, והיה מוכן לשלם את מחיר הוויתורים הפוליטיים שנדרשו. 

הרב מימון נחשב לנץ מדיני והעיד כעד הגנה במשפט בו נאשמו סטבסקי ורוזנבלט ברצח ארלוזורוב. הוא העיד כי לרוויזיוניסטים לא יכול היה להיות כל עניין ברצח ארלוזורוב לאור התרשמותו, לאור ביקוריו בקהילות בפולין, כי מצבם של הרוויזיוניסטים וסיכוייהם בבחירות טובים בהרבה מאלו של מפלגות הפועלים. על כן לא פלא כי בחירתו כנציג להנהגה הכתה את אנשי תנועת הפועלים בהלם. בן גוריון כתב בזיכרונותיו כי: "'כשהוא נבחר בפעם הראשונה להנהלה הציונית בשנת 1935 – באותו הקונגרס שעמלתי על קואליציה רחבה – התנגדו כמעט כל חברי לבחירתו, וגם אני לא הייתי נלהב למועמד זה דווקא מטעם המזרחי. בימים ההם היה הרב מימון (פישמן) בשביל תנועתנו מעין 'מטפחת אדומה', כי היה תמיד איש ריב ומדון'". (גאולה עמ' 423).

"לא עבר זמן רב וחברי בהנהלה וגם אני בתוכם הכרנו שטעינו בהערכתנו, ואם
ממתיק סוד עם דוד בן גוריון. באמצע יצחק בן צבי
כי לא היה קל לעבוד אתו כי הוא היה איש קשה, עקשן, קנאי ועומד על שלו בחריפות ובקיצוניות – הרי דווקא בתוך הריב והמדון למדנו להעריך יקר ערכו". (גאולה עמ' 428).

"בן גוריון הוקיר הוקרה אישית והיה קרוב ביותר לרב פישמן מימון, מנהיג 'המזרחי'. עם מנהיג זה הלך יד ביד עשרות שנים. יותר משהייתה 'ברית היסטורית' בין מפא"י והציונות הדתית - הייתה ברית של אמת בין בן גוריון ובין הרב מימון... במכתב לרב מבני ברק... כתב: 'יש לי ידיד טוב ויקר הרב י'. ל. מימון. אני אוהב אותו אהבת נפש ואם כי הוא יודע היטב כמה אני רחוק מדעותיו והשקפותיו'. 'הזקן' העריך ביותר את הרב, שהיה היחיד בממשלה שהיה מבוגר ממנו באחת עשרה שנים. הוא ראה בו מעין אח בוגר, אמיץ וישר דרך. במכתבים רבים הביע את הערצתו אליו וכתב לו 'אתה גדול ממני בשנים, כחכמה, בתורה ובמעשים טובים" . (צמרת עמ' 357).

בן גוריון היה ארסי ביותר בהתבטאויותיו כלפי החרדים ועוד יותר כלפי מנהיגי הציונות הדתית להם בז. "יוצא דופן שלא הותקף, היה הרב יהודה לייב פישמן מימון, שביניהם שררה ידידות מופלאה... הרב מימון היה נערץ עליו כיוון שהיה אמיץ מאוד וניסה להילחם בקיפאונה של ההלכה" (מאה שנות עמ' 403).

הרב יהודה רפאל, נינו של הרב מימון, סיפר בראיון עמו כי שני האישים שהיו בידידות, החליטו כי אם נשותיהם שהיו בהריון באותה עת, ילדו בנות - יקראו להן גאולה וכך אכן עשו. (הערה 1)

אוסישקין בירך על השלום שהושג ועל ההישג הגדול בהושבת הרב מימון עם יצחק גרינבוים שהיה ידוע כלוחם נלהב בכפייה הדתית.

הרב מימון פישר בין דוד בן גוריון לחיים ויצמן:
במושגי ימינו אפשר להגדיר את חיים ויצמן כ'יונה' שדגל בגישה מתונה, ואילו את בן גוריון כ'נץ' שדגל בגישה אקטיביסטית. הרב מימון היה 'אקטיביסט' אף יותר מבן גוריון. הוא התנגד אמנם לפעולות המחתרות, אך הבין את מניעיהן והתנגד למדיניות 'ההבלגה'. הרב העיד בבית המשפט למען עצורי האצ"ל, וטען בעדותו כי ממשלת בריטניה אחראית לרצח ששת המיליונים בגלל מדיניות הספר הלבן, וכי בימי התורכים לא היו פרעות כי הבריטים גורמים להן. את הספר הלבן כינה "ספר לבן הארמי, כאשר הוא התרמית היותר גדולה אשר נעשתה במאה העשרים". (גאולה עמ' 469). למרות זאת בכל הוויכוחים על תכנית החלוקה וגבולות הארץ אמר: "אם תעמוד בפני ברירה בין שלמות הארץ לבין שלמות האומה – אבחר בשלמות האומה". (גאולה עמ' 462).

על התנהלותו של חיים ויצמן ניתן ללמוד מדבריו על הנושא הטעון של שיח גלוי על מטרתה האמתית של התנועה
הציונית: "אין לנפנף בנושא המדינה היהודית כל העת, את השם המפורש - אין להזכיר יום יום. כהן גדול עשה זאת פעם בשנה כשנכנס לקודש הקודשים. 'היות ואיש מאתנו אינו רואה עצמו ככהן גדול, ואת קודש הקודשים לא בנו – יש לנהוג בחסכנות בשם המפורש" (גאולה עמ'.531).

על רקע האקטיביזם של בן גוריון חל עימות חריף בין שני האישים. אחייניתו של הלורד בלפור סיפרה בזיכרונותיה שוויצמן אמר לה כי "בן גוריון הפך למשוגע לגמרי בשנאתו אליו. וכי לא ייסע לארץ ישראל 'להילחם במטורף בשטחו שלו". (גאולה עמ' 499).

הרב מימון, אדם חולה בן 68 נסע ללונדון בעיצומם של ימי הבליץ, עם משה שרת וד"ר שמורק כדי לנסות לפשר בין הנצים. היה זה קורבן אישי שהקריב למען שלום הבית שהאמין  כי הוא חיוני להצלחת המפעל הציוני. המשלחת הקטנה הייתה נתונה כל העת למעקב של המודיעין הבריטי שתיאר את הרב מימון כ"גרורו של בן גוריון". הרב מימון מצא שפה משותפת עם ויצמן יליד מוטלה שליד פינסק שהיה ספוג עממיות יהודית שורשית - והצליח באנושיותו ופקחותו להקהות את עוקצו של העימות בני שני המנהיגים.

החרדים האנטי ציונים תקפו אותו גם בביקור זה בארסיות. הרב מימון השיב בתקיפות למי שמותחים ביקורת מהגולה, ודימה אותם לעופות טמאים באמצעות ציטוט מדברי חז"ל: "כל העומד במקום השורץ נבלות ורואה נבלות דווקא במרחקים, בארץ ישראל – בוודאי ממקור טומאה הוא". (גאולה עמ' 511). הוא גם תבע עיתון חרדי בו נכתב כי הוא תומך בפעולות טרור לדין תורה - וזכה.

השבת השחורה
גאולה ויצחק רפאל

הרב מימון נעצר עם שאר מנהיגי היישוב ביום ה-29 ליוני 1946 שכונה "השבת השחורה". האנגלים התייחסו לרב בקשיחות כי ראו בו טרוריסט מסוכן הנותן היתר הלכתי למעשי טרור. הוא ביקש ללכת ברגל לתחנת המשטרה כדי שלא לחלל שבת, אך השוטרים סרבו וגררו אותו בכוח, והוא נפצע כשנאחז בגדר הבית.

הרב מימון אמר כי נאסר פעמים רבות ברוסיה הצארית, ובידי התורכים אך איש לא התייחס אליו באכזריות כמו הבריטים. כמחאה החל לשבות רעב, אך בפתקים שהוברחו לכלאו כתבו לו בתו וחתנו כי אם ישבות רעב ישבתו גם הם, וגם נכדו היחיד האהוב עליו מכול, והרב הפסיק את שביתתו.

רבנים, מנהיגים ואנשי ציבור מכל קצוות הקשת הפוליטית (במיוחד הרב בן ציון עוזיאל) הפכו עולמות בדרישה לשחררו, עד שהלחץ הציבורי הועיל והרב שוחרר.

סבל השואה
הבת גאולה כותבת בספרה: "הרב מימון, 'המזרחי הנודד', שמעטים כמוהו הכירו את קיבוצי ישראל, לא התאבל
על גולה אנונימית, מיליוני אחים אלמונים. כל עיר ועיירה שנזכרו במגילת השמד היו תזכורת לדמויות מוכרות, רבנים, עסקנים וחברים, ידידי נפש קרובים ואהובים – ועל כולם בכה כאח שכול". (גאולה עמ' 490).

פרשת ילדי טהרן
שאלת חינוכם של היתומים שניצלו מהתופת והגיעו ארצה דרך טהרן - גילמה את המאבק הדו ראשי שניהלו אנשי הציונות הדתית. מאחר שההנחה הייתה כי היתומים הגיעו ממשפחות אורתודוקסיות נוצר כעס בציבור הדתי והחרדי על דרך קליטתם. הרב מימון נלחם מול הנרייטה סאלד שניהלה את עליית הנוער והמדריכים של 'השומר הצעיר' מצד אחד, ומול החרדים האנטי ציונים שביקשו לקלוט אותם במוסדות החינוך שלהם. לא חסרו גם עימותים פנימיים: "במחלוקת זו, כמו במקרים אחרים, פעלו המנהיגים גם ממניעים אישיים. התחרות בין הרב מאיר ברלין (בר אילן) ובין הרב פישמן (מימון) על הנהגת המזרחי והיריבות ביניהם השפיעה על עמדותיהם, ואלה השתקפו גם במחלוקת בעניין ילדי טהראן. בעוד הרב פישמן ראה במזרחי חלק מהממסד הציוני, תמך הרב ברלין בעמדת אגודת ישראל, אף שהייתה יריבה לתנועה הציונית". (תרבות עמ' 299). הרב מימון שאל בלעג את חבריו מתנועת הפועלים מדוע הם כה חוששים מהחינוך הדתי: "מה אתם מפחדים? הרי רוב היושבים כאן אף הם יצאו מבתים דתיים".(גאולה עמ' 492).

המלחמה הקשה באמת נוהלה מול החרדים שמיקדו בו את חיציהם. להבדיל מרבים מראשי הציונות הדתית - לרב מימון מעולם לא היו רגשי נחיתות מול החרדים. מי שכונה בשחרותו 'עילוי', וקיבל הסמכה מגדולי רבני ליטא, בז לחרדים על שנאתם לציונות. גאולה כתבה על כך בספרה: "'אגודת ישראל' בארץ קיבלה אז תגבורת של עסקנים, ניצולי השואה מפולין, ושאלת ילדי טהראן נראתה ל'אגודה' המחוזקת כהזדמנות פז לנגח בה את ההסתדרות הציונית ולעשות מכך הון פוליטי. הרגשתו החדה של הרב מימון הייתה - והוא לא היה היחיד במזרחי שסבר כך - כי מה שאירע לגולת אירופה הדוויה הוכיח את צדקתה של תורת המזרחי ומוטט את אושיותיה של השקפת ה'אגודה'. יתירה מזו, מלחמתה העיקשת של האגודה בציונות ונגד העלייה לארץ ישראל מנעה בסופו של דבר מבעד המונים מיהודי מזרח אירופה לעלות ולהינצל בטרם שואה. בצילה של אמת מחרידה זו היו צריכים עסקני ה'אגודה' לשמור על פרופיל נמוך, לעשות חשבון נפש ולא לשיש לקרב".(גאולה עמ' 492-3).

החרדים פרסמו חוברת בשם "ילדי טהראן מאשימים" עם הכפשות אישיות נגד הרב מימון. בדיקת הנתונים מעלה כי הגיעו 716 יתומים ומחציתם הגיעו למוסדות חינוך דתיים. המחלוקת הייתה סביב גורלם של 95 ילדים וגם בעייתם נפתרה, כך שברור כי העיסוק המוגזם בפרשה נועד לפגוע בציונות הדתית ובמנהיגה.

אחרית דבר
הרב מימון נבחר לאחד מי"ג חברי מנהלת העם, ישב לימינו של דוד בן גוריון
לימינו של דוד בן גוריון בטקס הכרזת המדינה 
בטקס הכרזת המדינה ובירך את הנוכחים בברכת 'שהחיינו'. עם קום המדינה מונה לשר הדתות הראשון של מדינת ישראל והשפיע יותר מכל אדם אחר על אופייה וצביונה היהודי של המדינה. בעקשנות ולוחמנות קיבע את מעמדו של המשפט העברי בדיני המשפחה, את החינוך הדתי, הכשרות, שמירת השבת, ומעמד הרבנות ובתי הדין הרבניים. הוא חלם להקים סנהדרין כדי שיהיה גוף שיוכל לקבל החלטות אמיצות ומתבקשות של התאמות ההלכה לזמן ולתקופה, אך יוזמתו לא נשאה פרי. ברכת ההלל ביום העצמאות בבתי הכנסת היא פרי יוזמתו.

בן 75 היה והמחלוקת על אופי החינוך של ילדי העולים מארצות ערב הביאה להתפטרותו מהממשלה. אולי שבע מלחמות ובבחירות שנקבעו ליום ה-30.7.1951 כבר לא היה מועמד. הרב יצא לפנסיה מפעילות פוליטית ממוסדת והתמקד בניהול 'מוסד הרב קוק' שנפתח במשכנו המפואר. מדי פעם נפגש עם דוד בן גוריון והשניים המשיכו להתווכח בקולי קולות ובלהט נעורים. בן גוריון כתב לו כי "כל פעם שאני נזכר בך נעשה יותר חם בלב".(גאולה עמ' 638).

כאשר בתיה נפטרה לאחר חמישים שנות נישואין עולמו חשך תרתי משמע - גם איבד בהדרגה את מאור עיניו וגם כי בתיה הקריאה לו את הדרוש למחקריו. הוא איבד את שמחת החיים והרצון לעסוק בכתיבה.
הרב מימון היה אהוב ומקובל על כלל הציבור - עד כי קראו את שם המושב 'כפר מימון' על שמו עוד בחייו. היה במעשה זה, בהענקת פרס ישראל לספרות תורנות ובמחוות נוספות - אות הוקרה למי שסימל יותר מכל אדם אחר את האנטיתזה לרעיון של הפרדת הדת מהמדינה ובנייתה על יסודות הדת היהודית.








המחברת: גאולה בת-יהודה
שם הספר: הרב מימון בדורותיו
ההוצאה: מוסד הרב קוק - ירושלים
שנת ההוצאה: תשל"ט
קיצור: גאולה
 
עורך/כים: אבי שגיא ודב שוורץ
שם הספר: מאה שנות ציונות דתית - היבטים היסטוריים
שם ההוצאה: הוצאת אוניברסיטת בר אילן 
שנת ההוצאה: תשס"ג
קיצור: מאה שנות
עורך/כים: מרדכי נאור
שם הספר: שנה ראשונה לעצמאות: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
המאמר של ד"ר יואל רפל: "יחסי דתיים חילוניים בשנה הראשונה למדינה
המחבר הוא עיתונאי וחוקר תולדות ארץ ישראל.  
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: יד יצחק בן-צבי 
שנת ההוצאה: תשמ"ח
קיצור: רפל


המחברת: פרופ' מרגלית שילה
שם הספר: המאבק על הקול – נשות היישוב וזכות הבחירה 1917 – 1926
ההוצאה ; 'יד בן צבי' בירושלים ו'אוניברסיטת בן גוריון' בנגב
שנת ההוצאה: 2013
קיצור: שילה
 
המחבר: פרופסור יוסף קלוזנר
שם הספר: דרכי לקראת התחייה והגאולה – אבטוביוגראפיה
ההוצאה: הוצאת "מסדה" תל אביב וירושלים
שנת ההוצאה: תש"ו
קיצור: בדרכי
 
עורך/כים: נחם אילן
שם הספר: עין טובה: דו-שיח ופולמוס בתרבות ישראל - ספר יובל למלאת עי"ן שנים לטובה אילן
המאמר: צבי צמרת: בן-גוריון בשנות המדינה הראשונות ויחסו לציונות הדתית ולחרדים
 מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: הקיבוץ המאוחד 
שנת ההוצאה: 1999
קיצור: צמרת
 
עורך/כים: מאיר חזן ואורי כהן
שם הספר: תרבות, זיכרון והיסטוריה: בהוקרה לאניטה שפירא - כרך ראשון: תמונת זיכרון
מקום ההוצאה: תל אביב
שם ההוצאה: אוניברסיטת תל אביב מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי 
שנת ההוצאה: תשע"ב – 2012
קיצור: תרבות


הערה(1): ראיון עם הרב יהודה רפאל נינו של הרב מימון שנערך בירושלים במוסד הרב קוק בחודש פברואר 2017

הערה (2): על הסכם הפשרה בוועידת מינסק ניתן לקרוא בהרחבה באתר זה בערך בו מסופר על "הרב יצחק יעקב ריינס".

ביבליוגרפיה:

הרשימה מסודרת על פי סדר ההופעה בטקסט

 



 

יהודה לייב פישמן מימון