הרבי מקוצק מנחם מנדל מורגנשטרן  1787 - 1859

 
 

אין דבר שלם יותר מלב שבור
האימרה מלאת הרגש מיוחסת לרבי מנחם מנדל מורגנשטרן הידוע כ"רבי מקוצק" או "הקוצקר". אין להסיק מיופייה של האימרה כי מדובר בממשיך דרכו של הילל הזקן כי האמת שהרב החסידי היה ממשיך דרכו של שמאי, ודרש מחסידיו אורח חיים סגפני, נוקשה וחסר פשרות.
 
ימיו:
על יהדות פולין וחסידיה כתב הרב מאיר אוריין בביוגרפיה "סנה בוער בקוצק: נתיב חייו של רבי מנדל":
"חדי-מוח ושנונים היו המוני בית ישראל בפולין. שבט יהודי זה היה שבט אימפולסיבי, מלא חיוניות דינמית ורוח מלחמתית במאבק על קיומו הרוחני והחומרי... לא הייתה בהם, השיטתיות והתבניתיות של אחיהם שבאשכנז (גרמניה), והיו חסרים את ההרמוניה הפנימית של הללו, שכן מלחמת החיים העקשנית, שהייתה מנת-גורלם במשך כאלף שנה שלל מהם את התכונות הללו. במקומן שלטה החריפות, בכוחה השכילו למזג את הניגודים והסתירות, שהתרוצצו בקרבם.

יהודי פולין הסתגלו לחיים תוך כדי התמרדות בהם וגילו עקשנות תוך כדי כפיפת ראש מפני כל גל שעמד להטביעם; שפעו שמחת-חיים תוך כדי הרהורים על הבל-הבלים; עיניהם ידעו להזיל דמעה תוך פנים צוחקות; הייתה בהם תערובת של שבת וחול, של קודש וחולין, של חלומות ופיכחון, של תמימות וחטטנות, של אמונה וספקנות, של רגש ושכל - והחסידות שצמחה מתוך יהדות זו קיבלה את צלמה ואת קלסתר פניה. כזו הייתה דרכם במלכות התורה, בבתי-המדרש ובישיבות - דרך של פלפולים חריפים ו'עקירת הרים', וכזו הייתה הדרך במלכות החסידות. מתוך יהדות זו צמח, גדל ועלה רבי מנדל. חריפותה של יהדות פולין נתגלמה בו בצורתה הצרופה". (הסנה עמ' 4-5).

הרבי מקוצק נחשב לאישיות המקורית והטראגית ביותר מקרב למעלה מאלף הצדיקים אשר פעלו בעולם החסידות.

ילדותו
"אם אין טלית, מתעטפים בארבע כנפות הארץ ומתפללים".
מנדל היה ילד חולמני ומבריק שאהב להתבודד בחיק הטבע. אוריין סיפר כי כאשר המלמד יצא עם תלמידיו לטייל בשדות המוריקים הסמוכים לעיירה – מנדל לא נהג לחזור עמם. "הוא נשאר בשדה, טיפס ועלה על פסגות ההרים המתנשאים מסביב לעיירה, הסתכל לשמים הרחוקים, התבונן במרחבי הטבע, ובעמדו יחידי על ההר החל לרקוד ולזמר: 'צמאה לך נפשי... כמה לך בשרי... ליבי ובשרי ירננו אל אל חי'. כבר אז תקפה אותו תשוקה להגיע למעין של בראשית". (אוריין).
 
הוא לא הסתדר עם בני גילו, אך הרשים את המבוגרים במקוריותו. בכתובים מובאת קושיה ששאל את המלמד ואף ענה עליה:
"כשאבותינו הלכו במדבר וכל אחד קיבל את אותה כמות מזון – כיצד יכלו למלא את מצוות הצדקה?
שאל וענה: הם עשו צדקה בדעת. מי שדעתו הייתה רחבה יותר עשה צדקה עם מי שדעתו הייתה פחותה"
. (הסנה עמ' 25).
 
רדיפה קנאית וחסרת פשרות אחר איזו אמת מוחלטת אפיינה את דרכו כל ימי חייו. סימנים לכך אפשר לראות בסיפור על רוכלת שבאה לביתו בכעס רב והתלוננה כי מנדלי הילד הפך את הסל שלה, ופיזר את התפוחים שלה על רצפת השוק. הילד סירב להתנצל, והסביר כי ראה אותה מניחה את התפוחים הפגומים בתחתית הסל ואת היפים למראה מעליהם, והוא לא היה מסוגל לשאת את התרמית.

הדרך אל החסידות
"כך זה תמיד: האב מצטער בצער בניו - ואין הבנים מצטערים בצער אביהם; הקדוש-ברוך הוא מצטער בצערנו - ואין אנו מצטערים בצער השכינה". 
כשהגיע לפרקו נשא לאישה את בתו של הגביר, שהתחייב לשאת במזונותיו כל חייו, כראוי למי שזכה לחתן שנחשב עילוי.

בבית הוריו העריצו את הגר"א, ומנדל למד בהתאם לשיטתו, אך משהו בשיטת הלימוד לא ענה על ציפיותיו. לעיירתו הזדמן חסיד, ובלילה, בבית המדרש סיפר לו על החסידות והוא נשבה בקיסמה.
"הוא ידע לספר - אמר לאחר מכן רבי מנדל, כשנזכר באותו הזקן - ואני ידעתי לשמוע". (הסנה עמ' 28). מנדל החליט להצטרף לחצרו של החוזה מלובלין ולהפוך לחסיד.

כאשר אביו ר' לייבוש, למדן מתנגד וקפדן, שמע על כך הוא הפציר בו שיחזור בו אל דרך אביו. הבן השיב בקצרה ובתקיפות:
הבן: "הלא נאמר בתורה: זה אלי ואנוהו - אלוהי אבי וארוממנהו. איש יהודי חייב לומר קודם זה אלי, ורק לאחר מכן יכול לרומם את אלוהי אביו.
האב: נו, מנדל, מצאת פה בלובלין את אשר אתה מחפש?
הבן: נאמר: איש לא יגיע לשום מעשה אם לא יקדים לו הליכה. קודם כול חייב הוא ללכת. ללכת מן הבית, ללכת לחפש לעצמו מורה, ללכת ולבקש תכלית בחיים, ללכת ולצאת מן השגרה. גם אם לא מצא את אשר חיפש, הרי בהליכה גופה הוא חש את השכר". (אוריין)
 
המורה הראשון – החוזה מלובלין
"נאמר כי הנוסע ללובלין, אל החוזה, יצייר בדמיונו שלובלין היא ארץ ישראל, חצר בית המדרש - ירושלים, בית המדרש עצמו - הר הבית, החוזה - קודש הקדשים וקולו של החוזה - קול השכינה". (הסנה עמ' 28).
הרב יעקב יצחק הלוי הורוויץ - 'החוזה' ( 1745 - 1815). זיהה את גאוניותו של מנדל הצעיר, קירב אותו והעניק לו כיבודים:
"על עצמו אמר רבי מנדל: בדרך חייו נקלע האדם לשלוש אכסניות: אכסניה של קנאה, אכסניה של תאווה ואכסניה של כבוד. בשתי האכסניות הראשונות לא היה לי עסק מרובה, אך באכסניה השלישית - של הכבוד, עבודה קשה הייתה לי עד שהכנעתיה ועקרתיה. פעם בצעירותי, כשהייתי בלובלין, חלק לי 'החוזה' כבוד גדול. הוא צירף אותי להתפלל עם החבריה הקדושה שלו. שנים התייגעתי עד שעקרתי מלבי הכבוד ההוא מן השורש". (הסנה עמ' 73). 


אופי החסידות של לובלין וסגנונה לא תאמו את ציפיותיו של מנדל והוא ביקש לעזוב. 'החוזה' אמר למנדל כי דרכו שגויה ומוליכה למרה שחורה. החוזה אכן חזה את עתידו של מנדל ששקע לאחר שנים בדיכאון והתנתק מהעולם, אך באותם ימים הצעיר לא נבהל מהרב המפורסם וענה לו: "אם הדרך שבחרתי נראית בעיני, כיצד אוכל לא ללכת בה, רק משום שאין היא נראית בעיני כבודו?!". (הסנה עמ' 30). 


מהפכת החסידות ומדוע הפנה מנדל עורף לחסידות של 'החוזה'?
"חסיד - מורא שמיים עליו. מתנגד - מורא "שולחן ערוך" עליו". 
התנועה החסידית קמה באמצע המאה ה-18. היו אלו ימים של רוחות שחרור ובשורות החופש שיביאו את המהפכה הצרפתית, והן חלחלו גם אל עיירות היהודים. המוני אנשי העמל קשי היום מרדו באליטות הלמדניות שבזו להם, והדירו אותם מהשיח הדתי כי היו חסרי ידע הלכתי.
הבעל שם טוב הביא מסר חדש על פיו עבודת האל מתוך אהבה חשובה מפלפול תלמודי. אמונה תמימה הנובעת מהלב מקרבת את המאמין אל האלוהים יותר מפעילותו של התלמיד החכם או הפרנס. מסר זה התפשט במהירות בקרב ההמונים, וזכה להצלחה בלתי צפויה.
הבעל שם טוב השווה את האנשים הפשוטים לאדמה ש"שהיא מקור החיים. כשם שהארץ מצמיחה דגן, נותנת פירות, מאכילה בני אדם, הכול חי מכוחה, ובכל זאת הכול דורכים עליה והיא, הארץ, אינה רוגזת - כך המוני העם הפשוטים". (הסנה עמ' 211).

המהפכה החסידית הביאה לשקיעתן של האליטות הישנות. את מקום הלמדנים והפרנסים מילאו 'צדיקים' שלא פעם היו חסרי השכלה תורנית של ממש, אך היו בעלי אישיות כריזמטית ותכונות של מנהיגות. ממשיך דרכו של הבעל שם טוב, רבי דב בר ממזריטש, המשיך להפיץ בשלהי המאה ה-18 את תורת החסידות בהצלחה מרובה.

החסידות קיבלה גוון ואופי שונים ממקום למקום: באוקראינה ובפודוליה החסידות התאפיינה בפיוט מיסטי, בליטא בחזרה לערכי הלמדנות ובפולין בחריפות ושנינות.
מקובל לאפיין את החצרות על ידי חלוקה לחסידות השכל ולחסידות הרגש:
החצרות העממיות 'חסידות הלב' הידועות הן: בקרלין העמידו את הדגש על תפילה בהתלהבות ובקולי קולות, בחסידות ליז'נסק הדגישו את חשיבות הצדיק שהוא ממשיך השפע מהשמיים בכל הקשור לבנים, בריאות ופרנסה בחינת 'צינור הממשיך נוזלים'. בחצרו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב הושם דגש על אהבת ישראל, ואצל רבי נחמן מברסלב על ההתבודדות וקשר ישיר עם אלוהים.

חצרות השכל: חב"ד הם ראשי תיבות של חכמה, בינה ודעת, והשם מלמד על החזרה לערכי הלמדנות. חזרה זו שהיה בה מימד מהפכני - בחינת אימוץ ערכיה של האליטה המובסת, לא עבר ללא ביקורת. "רבי שניאור זלמן קבע שמבלי הבנה מעמיקה, אי אפשר להיות חסיד אמיתי. יש לציין שצדיקי החסידות העממית לא שבעו רצון מהספר הזה, וביטוי לכך נתן רבי אברהם מקאליסק, ראש החסידים שבארץ ישראל במכתבו אל רבי שניאור זלמן: 'כי עיקר הרע הוא מן השכל'. (הסנה ג').
חצרות החסידים נעו על הציר שבין שני הקטבים של הלמדנות מול הרגש. כל חצר סימנה את מעמדה על פי היחס למעמדו של הצדיק כבעל כוחות מאגיים, למידת האליטיזם של החצר והיחס ללמדנות. בחסידות פשיסחא בנו שלב נוסף של 'חסידות השכל' שאליה נמשך רבי מנדל.

המהפכה של פשיסחא - מעמדו של הצדיק
"המאמין במופתים - אינו אלא שוטה ומי שאינו מאמין שיוכלו להיעשות על ידי הצדיקים - אינו אלא אפיקורס". 
על פי השיטה החסידית של ר' אלימלך מליז'נסק ו'החוזה מלובלין' - הרב הצדיק הוא 'יסוד עולם" ותפקידו להיות הן מורה דרך והן פועל להשגת ישועות גשמיות. לפי שיטת פסישחא, הצדיק הוא אומנם מורה דרך ביהדות, אך משמש רק עזר כנגדו של החסיד החייב לעמול גם בכוחות עצמו, כמו בסיפור הבא: "מעשה בחסיד אחד שעמד והביט בפניו של הרי"ם (הרבי מגור) זמן רב. על שאלת הרי"מ מדוע הוא מביט בו השיב החסיד: 'ראיתי באור החיים הקדוש, פרשת ראה, שלפיו יש 'ברכה בהסתכלות בפני הצדיק'. על כך הגיב הרי"מ: 'הלא כתוב (ישעיה ס, כא) 'ועמך כולם צדיקים' וגם אתה צדיק, אז מוטב שתסתכל לתוך עצמך". (הנהגה עמ' 290).

בפועל אין אפשרות לנתק באמת את החסידות מהאמונה בכוחם של הצדיקים. אף הוגה הדעות אברהם יהושע השל, ממעריציו של הרבי מקוצק, כתב כי ציות לרבנים 'אמונת חכמים' - נתבעו גם בפשיסחא ולאחר מכן בקוצק, אך לדבריו לא הרבו להדגישה.
חוקר החסידות מנדל פייקאז' גילה ספקנות לגבי עוצמת המהפכה של פשיסחא/קוצק ביחס לצדיק ולמעמדו.

"אמת, חסידות פשיסחא קוצק הייתה תגובה אליטיסטית, אינדיווידואליסטית ומוסרית לצדיקות הוולגרית, המגושמת, שפשתה בחוגי תלמידיו של ר' יעקב יצחק 'החוזה' מלובלין. אולם האליטיזם והאינדיווידואליזם הקיצוני המיוחסים לחוגי פשיסחא וקוצק לא היו אלא במקצתם 'סלוניים ' ובמקצתם תופעה היסטורית קצרה ביותר(פייקאז' עמ' 59).

"ר' יעקב יצחק ור' שמחה בונם מפשיסחא טרחו לבלום את התפשטותה של הצדיקות הוולגרית, אך בלימה זו אינה מיוחדת להם בלבד, שכן זו עולה מדפים רבים שבספרות החסידית בכל זמניה... הנהגת ביתם של צאצאיו של 'היהודי' בארבעת העשורים הראשונים למאה העשרים, ודרכם בהנהגת חסידיהם הייתה היפוכה של 'הצדיקות המרוסנת'". (הנהגה עמ' 285).

יצחק מאיר אלתר, מייסד חסידות גור ממשיכת אסכולת פשיסחא, הביע תרעומת על כך שבעבר הנוסע אל הרב ביקש ידישקייט ולתקן את חסרונותיו הדתיים, ואילו בימיו החסידים באים אל הצדיק כדי שיפתור בעיות בריאות, את ענייניו עם הפריץ ושאלות של מסחר. אך גם "הרי"מ מגור לא ויתר על הלוז שבחסידות, שהיא הנהגת הצדיקים ודרישה לקבל את מרותו של 'הצדיק האמיתי'... לדברי הרי"מ, הצדיק הוא יסוד העולם, בבחינת יוסף, לפיכך מי 'שאינו מחובר אל הצדיק כמוהו כפורש מן החיים'. כראשי החסידות האחרים כן הרי"מ מגור חזר על המוסכמה הצדיקית כי כל המחובר אל הצדיק 'יכול הוא לעלות למדרגת הצדיק'. (הנהגה עמ' 289).

המורה השני: רבי יעקב יצחק רבינוביץ' המכונה "היהודי הקדוש" מפשיסחא 1766 – 1813
"כאשר באתי בפעם הראשונה אל 'היהודי', נתן לי שלום ואמר לי: מנדל, זכור מה שאומר החכם מכל האדם: טוב לגבר כי יישא עול מנעוריו, הדברים הללו נכנסו בכל אברי והתחלתי למאוס באכילה ושתייה". (אוריין).
לאחר שנטש את חצרו של החוזה מלובלין עבר מנדל לחצרו של רבי יעקב יצחק המכונה 'היהודי הקדוש' מפשיסחא. 'היהודי' היה תלמידו של 'החוזה' אשר ראה בו את יורשו העתידי, אך התלמיד לא חיכה לירושה ופתח חצר משל עצמו, דבר שגרר יחסים רוויי מתח וקנאה בין שתי החצרות.

"סביב 'היהודי' התקבצה חבורת מעריצים אליטיסטית שקראה תיגר על מנהיגות 'החוזה'. דרכם המקורית של חסידי 'היהודי' שילבה ערכים חסידיים ולמדניים עם ביקורת חריפה על מה שנתפס בעיניהם כוולגריזציה של החסידות 'המעשית'". (אסף). "על אותם הימים נאמר: כשבא 'היהודי' לעולם - באה חסידות 'חריפה' לעולם". (הסנה עמ' 5).

דומה שמנדל, שכונה בפשיסחא 'מנדל השחור', מצא בה סוף סוף את מקומו. הצעיר המתבודד מנעוריו, שחבריו ראו בו מתנשא והתרחקו ממנו, מצא שם חברי נפש שליוו אותו כל ימיו: יצחק מאיר אלתר, הידוע כרי"ם – מייסד חסידות גור שיהיה חברו, תלמידו וגיסו. החבר השני היה יצחק וורקא הזכור בשל טוב ליבו, ואשר מהחסידות שייסד צמחה חסידות אלכסנדר שהתחרתה בחסידות גור.

'היהודי' לימד את תלמידיו את תורת ההסתרה והסוד: להסתיר דווקא את מעשיהם הטובים, את התעלותם הרוחנית ולהתערות בחברה אך לא לקבל את תכתיביה: לדעתו של 'היהודי' על האדם להיות בתוך החבורה ומחוצה לה בעת ובעונה אחת, ואסור שהחבורה תהא גורם משפיע על המחשבה העצמית שלו. בחצר 'היהודי' התהלכה מימרה: - 'אם ביכולתך לשלוח לעצמך אצבע משולשת, שלח אצבע כזו לעולם כולו!'". (הסנה עמ' 34).

החזרה ללמדנות לא באה על חשבון הכוונה וההתעלות הרגש. הרבי לימד כי "המצווה היא כלי, והכוונה - התוכן". (הסנה עמ' 34).
בפשיסחא היו קיימים אומנם זמנים קבועים לתפילה אך אם הגיעה שעת התפילה והחסיד עדיין לא היה מוכן לה בנפשו פנימה אז מוטב שהתפילה תדחה, אך משעמד להתפלל הייתה זו תפילה בבחינת 'כל עצמותי תאמרנה'. הרבי אמר כי "אם דוקרים חרב בגופו של המתפלל והוא חש כאב - אין תפילתו תפילה". (הסנה עמ' 35).

בחצרו של 'החוזה' מלובלין וממשיך דרכו רבי מאיר מאפטה נאחזו באיחורים במועד התפילות כדי לתקוף את 'היהודי' וחסידיו. הייתה זו מלחמתם של הצדיקים העממיים, עושי הנסים, בחסידות השכל, אך דומה שגם בפשיסחא המהפכה לא הייתה מלאה, וגם שם לא ויתרו על גינוני חצרות החסידים:
דווקא ל'יהודי' מיוחס הקישור בין המשפט 'והמחובר לטהור - טהור' להתחברות החסיד לרבו. במקור אימרה זו מופיעה במשנה ועניינה טומאת כלים וטהרתם (כלים י"ב, ב). מימרה זו אומצה על ידי רבים מראשי החסידות כסיסמה חסידית פשטנית של הערצת צדיקים.

החוקר מנדל פייקאז' כתב כי "אחד מגילוייה הפרסונליים המובהקים ביותר של הצדיקות הבוטה הם יורשי 'היהודי', בניו וצאצאיו דווקא... אחרי פטירתו של 'היהודי' ר' יעקב יצחק מפשיסחא 'אשתו השנייה שיינדלי הייתה עוברת עם בנה הנער נחמיה בעגלת נודדים ומספרת ספורים מקדושת בעלה, מקבלת פתקאות של חסידים בשם בעלה הנפטר ומברכת בברכות. היה בכך משום ערעור כל דרך חייו של 'היהודי'". (הנהגה עמ' 85).

בפשיסחא סיגל מנדל לעצמו את דרך ההסתר שלמד מרבו אך סלל לעצמו דרך משלו. כאשר רבו חלה התפללו התלמידים בקולי קולות ואמרו תהילים. מנדל, כפי שסיפר שנים מאוחר יותר, התנהג בדרכו והתפלל על ידי שתיקה: 'אני עמדתי אצל התנור ולא רציתי לאמור תהלים, אז בא אלי רבי בונים ואמר לי: למה אתה מפציר כל כך?'". (הסנה עמ' 36).

המורה השלישי: הרב שמחה בונים בונהרד מפשיסחא  1767 - 1827
"בבית מדרשה של פשיסחא שמעו התלמידים מפי רבי בונים כי כל אחד זקוק לשני כיסים: בכיס אחד ישמור על 'בשבילי נברא העולם', ובכיס השני ישגיח על 'ואנכי עפר ואפר'". (הסנה עמ' 194).

'היהודי הקדוש' הגדיר את תלמידו שמחה בונים כ'קוצו של ליבי', וסימנו כיורשו עוד בחייו.

רבי בונים למד רוקחות, ידע שפות ובילה כמה שנים בעיר דנציג שם אף ביקר בהצגות תאטרון. לבושו ומראהו היו כשל משכיל, אך חסידיו ראו בכך את גילום תורת ההסוואה וההסתר שלמד מרבו 'היהודי הקדוש'. הרב בונים עבד בשירותה של אשת העסקים והנדבנית תמריל ברגסון שמעמד משפחתה בקרב יהודי פולין היה כשל הרוטשילדים במערב אירופה. תמריל העריצה את הצדיקים החסידיים, תרמה להם מכספה, נהגה לכבס בידיה את בגדיהם והעסיקה רבים מהם כמנהלי עסקיה. נינה הוא הפילוסוף אנרי ברגסון שעל שמו קרוי רחוב בשכונת רמת אביב. גם אשתו של רב בונים נחשבה לבעלת השכלה הלכתית ובחנה את תלמידיו על תלמודם.

הרב בונים סילק לחלוטין את כל הסממנים העממיים של החסידות, ובמיוחד את סיפורי המופתים שהחסידים אהבו לייחס לצדיקיהם. הוא העלה על נס את ערך הלמדנות וקבע כי "על ידי מצוות באים האיברים החיצוניים לידי תיקון, ועל ידי הבנה - האדם כולו". (הסנה עמ' 40). הוא ויתר על ההמונים, ובחר כתלמידיו רק את המובחרים והמבריקים ביותר, ומנדל היה הארי שבחבורה. הרב בונים העריך אותו ובליל פסח בחר את הגביע הגדול ביותר, הרימו ואמר: כוס זו שייכת לזה שיש לו המוח הגדול ביותר שבינינו, והעמיד את הגביע על יד מקום מושבו של מנדל.
רב בונים המשיך את דרכו של 'היהודי' בנושא הסוד וההסתרה ואמר: "היודע אתה מה זה סוד? סוד, הוא דבר שמשמיעים אותו ברבים ושום איש זולת זה שאליו הוא מכוון אינו שומעו".

משמעות החוכמה בפשיסחא הייתה לדעת מהי תכלית הבריאה ומה מגמת האדם בתוכה. הרב לימד את תלמידיו בטיוליו בטבע לשאת את עיניהם למרום, לעבוד את האל אבל קודם כול להסתכל פנימה כדי להכיר את עצמם. כדי לעשות זאת על התלמיד לדבוק באמת ולהתרחק מכל שקר ובמיוחד השקר העצמי. נושא חיפוש האמת הוקצן והיה לאבן יסוד בתורתו כפי שמובע באימרתו: "יכול אני להחזיר לתשובה את כל פושעי ישראל - אמר פעם רבי בונים - אבל בתנאי אחד, שלא ישקרו". (הסנה עמ' 41). 

כשהרב חלה והיה על ערש דווי נשא בנו של מנדל אישה. הוא רצה להישאר על יד רבו, אך זה ציווה עליו לשמוח בשמחת בנו, וכך לא הספיק להגיע ללוויה. לאחר זמן אמר לחבריו כי 'איש מכם  לא היה בהלוויית הרבי זולתי אני". (הסנה עמ' 46). 13 שנים למד מנדל אצל רב בונים וכשרבו נפטר הגיע לגיל 40.
 
הופך למנהיג

"חסיד אחד התפאר לחסיד של רבי מנדל שהרב שלו מחייה מתים. ענה לו 'אמת, הרבי שלך יכול להחיות מתים, אך אנו מסתפקים ברבי שבכוחו להחיות אנשים חיים. להחיות מתים אנו משאירים להשם יתברך'". (הסנה עמ' 50). 

לרב בונים לא היה יורש מוסכם, והחסידים היו אובדי עצות. המבוגרים והמיושבים בדעתם ביקשו להכתיר את רבי אברהם משה בנו של הנפטר, ואילו האברכים הצעירים ביקשו להכתיר את רבי מנדל אך הוא דחה אותם בגערה:
"איזה רבי אתם מחפשים? הסבורים אתם שגם להבא הדברים ילכו כפי שהורגלתם בהם עד עתה? שהרבי יעבוד עבורכם ואתם תחטפו שיריים? הרבי יעמול תחתכם ואתם תחסו בצלו? הוא יעבוד את הבורא ולכם תבוא ישועה על ידו? רוצים אתם ברבי שיחזיק בידו מפתחות לאוצרות השמים ויחלק לכם פרנסה די הצורך; ישיא את בנותיכם הבוגרות וירפא את נשותיכם. לא! לא אופה כעכים אנכי. ואינני רועה צאן המחפש מקום מרעה לצאנו. אצלי יהיה עליכם לדאוג לעצמכם בחומר וברוח, כל אחד לכשעצמו". (אוריין).
 
החסידים נבהלו, חזרו בהם, וביקשו מרבי יצחק מאיר (הרי"ם) שינהיג אותם אך הוא סירב כי הכיר בעליונותו של רבי מנדל. הרי"ם אמר "ראיתי לשון אש אמיתית וכפפתי את עצמי לפניה".
שני המועמדים להנהגה נפגשו באכסניה, והחסידים המתינו בשקט בחוץ. עם הנץ החמה נכנסו לחדר, רבי מאיר הביא בלי אומר את הכלי לנטילת ידיים ומגבת קטנה, ניגש לרבי מנדל, יצק מים על ידיו והגיש לו את המגבת. החסידים הבינו כי רבי יצחק מאיר הראה להם בכך כי קיבל את מרותו של רבי מנדל. לתלמידיו הסביר כי פירש את הנאמר במשלי "אמת קנה ואל תמכור" כי אין זה ראוי להיות מנהיג ומורה כל עוד יש גדול ממך שממנו אפשר ללמוד.
פיסת הנייר היחידה שנשארה כתובה בכתב ידו של רבי מנדל היא מכתב אל רבי יצחק מאיר שנכתב אחרי שרבי מנדל נעשה רבי בטומשוב. במכתב זה הוא מדבר בשבח אותם אברכים צעירים מתלמידי רבי שמחה בונים שנשארו נאמנים לדרכו ודבקים בו, ומוסיף: "והנשארים המה הבל". (הסנה עמ' 218). 

הרב ותלמידיו התיישבו בעיירה טומשוב ואלי ויזל כתב על חיי הקומונה שניהלו שם:
"ר' מנחם מנדל עזב את פשיסחה מלווה בחסידיו הנאמנים, ובלהט מהפכני התיישב בטומשוב וקיבץ סביבו קומץ חסידים נבחרים. יחד הם ניסו לחדש את ההתלהבות ואת הלהט שאפיינו את התנועה בתחילתה, בימי הבעש"ט. מטרתם הייתה לגלות מחדש את האמת העתיקה של התנועה, כפי שניסחה הבעש"ט, להתחיל שוב את המסע אל האור הראשוני, אל מעמקי הנשמה. ר' מנחם מנדל - הרבי מקוצק - הרגיש שההצלחה קלקלה את החסידות, שהיא שקעה לשאננות נינוחה - קל מדי היה להצטרף אליה, כל אחד יכול היה להיות חסידו של כל רב; לא היה צורך במאמץ, בהקרבה או באתגר; והדבר חרה לו. הוא היה נחוש לבנות ולעצב מחדש את העולם. הקבוצה הקטנה חייתה שם במעין קומונה. הם חלקו זה עם זה הכול: מזון וכסף, בגדים וספרים. יותר מכך, הם החליטו לחלוק מצוות ועברות, ואת מקומם בעולם הבא. כל אחד ואחד מהם הכריז על עצמו שהוא אחראי לחלוטין על האחרים, אחריות זו חלה בכל התחומים - הנגלה והנסתר, המחשבה והלב. בעבורם חיים שיתופיים היו פשוטם כמשמעם: כל הרעיונות, כל התקוות וכל הכוונות היו אוצרות משותפים. טומשוב וקוצק היו בירות הנוער של חסידות המאה התשע עשרה" . (מנחה עמ' 258).
 
הגירוש מטומשוב
הרב מנדל עשה חיל כמנהיג עדה של אברכים מסורים שהתנהלו על פי עקרונותיו. מכל רחבי פולין נהרו אל חצרו תלמידי החכמים המובחרים ביותר.
תלמידו הנאמן, רבי יצחק מאיר, שייסד לאחר מות הרבי מקוצק את חסידות גור, סיפר על המשבר:
"העבודה הצליחה בידי הרב מנדל. ראויים היו חסידיו להיות כל אחד בדרגת הבעל שם טוב, אך הסיטרא אחרא לא ישב בחיבוק ידיים ונשים רוגזות באו לטומשוב. הן חיפשו את בעליהן באכסניות ובפונדקאות. הבעלים הסתתרו מפני נשותיהם ולא רצו לראותן. בזעם ובבכיות צרו הנשים על הצריף הגדול, התפרצו אל בית המדרש, הגיעו גם לדלת חדרו של הרבי עצמו, ותבעו שהרבי יחזיר להן את בעליהן. הבית הולך ונחרב, הילדים גדלים ללא חינוך וגם גוועים ברעב. אל הנשים הצטרפו ההורים והחותנים, שראו בהתנהגות בניהם וחתניהם מעשי הפקרות. אך קולות הבוכים נשארו תלויים באוויר. 'דמעות נוצרו בשביל נשים', כך למדו החסידים מרבם. כאן לועגים לבכי על דברים 'פחותי ערך'. רבי מנדל אינו נכנע לרצון אחרים, ויהיה הרצון מלווה דמעות. גם הרבי וגם התלמידים אוטמים את אזניהם משמוע זעקות הנשים". (הסנה עמ' 56). הסיסמא שבפיהם הייתה: המפחד אינו יוצא למלחמה! הירא ורך הלבב ישוב לביתו!
 
אין לשכוח כי מחסור במזון ובחומרי הסקה בפולין של המאה ה-19 סיכן את חיי הנשים, הילדים וההורים הזקנים. אברכי הקומונה של טומשוב הצליחו בקושי רב להרוויח די כסף כדי לשלם על מזונם הדל, ועל כן לא דאגו לפרנסת בני משפחותיהם. השהות הממושכת בחצר הרב כמעט ללא חופשות, הייתה למעשה נטישת המשפחות ללא אמצעי קיום.
 
יצחק מאיר מייסד חסידות גור לא גילה אמפטיה למצוקת הנשים, אך מי שכן שאל את השאלות היה אלי ויזל:

"בכל זאת עולה השאלה כיצד היה על הרבי לנהוג, האם צדק כשעודד את הרס המשפחות סביבו, או לפחות הסכים לכך, גם אם למען מטרה מקודשת? האם יש לאדם זכות לרכוש אוצרות לנשמתו על חשבון סבלו של האחר? האם המשפחה החסידית חשובה מהמשפחה הביולוגית?
 
כל חיי הבוגרים הערצתי את הקהילה החסידית בקוצק - את הקפדנות האינטלקטואלית ואת החיפוש אחר טוהר רוחני שהיו בסביבתו של הרבי. ובכל זאת, אי אפשר ואסור לשכוח את האימהות, את הנשים ואת הילדים שסבלו, ואולי חיו בייאוש, בעוד בניהן, בני זוגן, אבותיהם הקדישו את אהבתם לאלוהים ולמורם ומדריכם לבדם. החסידים אומנם העפילו אל ראשי הרים גבוהים בלתי נראים, אך איך יכלו לשכוח את יקיריהם שהשאירו מאחור? אכן, הרבי מקוצק הוא טיפוס מטריד". (מנחה עמ' 258-9).

אלי ויזל מציע פתרון משלו לתהייה (פתרון מעניין אך מעורר ספק רב בלשון המעטה):
"ברצוני להציע דרך אחת להבין את פועלו: אולי ביקש להזהיר, יותר ממאה שנה לפני שהתרחשה הטרגדיה של יהדות אירופה, מפני הסכנות הטמונות במבנה המסורתי של המשפחה: אולי בכוחות המיסטיים שניחן בהם יכול היה לראות את הקהילות היהודיות באירופה בזמן המלחמה, בשעה שהלכידות המשפחתית הייתה למלכודת מוות, והאויב השתמש בה כדי למשוך את היהודים אל מותם. בשנת 1839 בודד את עצמו הרבי מקוצק. מאה שנה אחר כך, בימים של גטאות ומחנות השמדה, הפריד מסך של ייסורים ולהבות בין הקהילות היהודיות לבין שאר העולם. במקומות רבים יכלו צעירים להציל את עצמם - להסתנן אל מעבר לגבול או לברוח ולהצטרף אל הפרטיזנים ביערות, אך רובם סירבו להיפרד מהוריהם המבוגרים. האויב, בחולניותו המרושעת, השכיל להשתמש ביסודות החיוניים ליהדות לצרכיו הוא: את הלכידות המשפחתית רבת השנים ביהדות ניצל כדי להשמיד את היהודים ביתר יעילות - הוא קרא ליהודים בגטאות שלא לדאוג, והבטיח שהמשפחות תמיד יישארו יחד. רבים האמינו להבטחות. וכך הייתה המשפחה, היסוד אשר במשך דורות שמר וחיזק את העם היהודי, לכלי חורבנו". (מנחה עמ' 259).
 
גם במשפחתו של הרב מנדל המצב היה קריטי. חותנו שהבטיח לממן את פרנסת בתו וחתנו ירד מנכסיו. גליקל אשתו עשתה כל שביכולתה כדי לפרנס את בעלה וילדיה, ומכרה את כל כלי הבית כך שאפילו לא נותרה מיטה או כסות. כל מאמציה לא הועילו וכל ילדיהם נפטרו בזה אחר זה, מלבד בנו הבכור דוד שהצליח לשרוד אף על פי שצם יותר מאשר אכל. רבים ביקשו מהרב לקבל תמיכה, או אפילו הלוואה כדי לחיות את בני ביתו, אך הרב סירב בעקשנות. כאשר חברו הציע לו להיות בורר בסכסוך שנתגלע בין סוחר אחד לבין אשת העסקים תמריל ברגסון: "שאל אותו רבי מנדל: נו, מה יהיה לי מזה? השיב ר' פייבל: שכר טרחה. הרים רבי מנדל את גבותיו השחורות, הסתכל בר' פייבל ברוגזה והשליט שלש מלים בלבד: הא? כסף? טפוי! ותוך כדי דיבור ירק רקיקה מפיו". (הסנה עמ' 45). 
בסופו של דבר גליקל חלתה וביקשה מבעלה להתפלל על בריאותה. ”בטוחה הייתה שבעלה ירעיש את העולמות העליונים בתפילתו, אך רבי מנדל יעץ לה לנסוע לוורקא, לרעו רבי יצחק". (הסנה עמ' 253).
באתר צדיקים מסופר כי "צער רב היה לו לרבנו שנתאלמן זה עתה, רק בן אחד, דוד'ל נותר לו מאשתו הראשונה והרי חייב כל אדם מזרע ישראל במצוות פריה ורביה המחייבת לפחות בן ובת.
רבי יצחק מאיר בעל החידושי הרי"ם מגור, שמע כי רבנו נתאלמן והציע לו את אחות אשתו הבתולה. רבנו קיבל את הצעתו ובסימן טוב ומזל טוב נשא לאשה את מרת חיה, ובכך הפך רבנו להיות גיסו של רבי יצחק מאיר אלתר מגור  תלמידו". (צדיקים).
אנשי טומשוב, להבדיל מהרבי מגור, כן גילו אמפטיה למצוקת המשפחות, ולאחר שהרב מנדל סירב לשנות את דרכיו - גורשו הוא וחסידיו מהעיר. בן 42 היה הרבי כשגורש מטומשוב.

קוצק
”חסידי קוצק היו אומרים: 'גדולה הסגולה הטמונה בריקוד. טוב שאדם מנתק את עצמו מן האדמה ולו אפילו לרגע אחד'". (אוריין).
לאחר שגורשו מטומשוב נדדו החסידים מעיר לעיר, ורבי מנדל נמנע מערים גדולות כי 'בתי החומה של הערים הגדולות מכסים את השמיים'. בנדודיהם קיבלו הצעות להתיישב בעיירות רבות אך הרב דחה את כולם. כשהגיעו לקוצק, ביקשו אנשי העיירה לגרשם כי שמעו על התנהגותם החריגה. הם ידו, עליהם ואבנים ושיסו בהם את כלבי העיר. רבי מנדל זקף את גבות עיניו, חייך חיוך של ביטול ואמר למקורביו: "אנשי העיר הזאת נראים בעיני. הם מגלים מסירות נפש למען דבר הנראה בעיניהם כאמת. עיר שזורקים בהם אבנים - עיר היא! כאן נישאר!" (הסנה עמ' 57).
 
הביטוי העממי שעוני אינו בושה אך גם אינו כבוד גדול לא תפס בקוצק, שם הפך העוני לאידאולוגיה. בית הלימוד שלהם היה עלוב ומט ליפול, ובגדיהם בלויים. על ראשם הניחו עלי כרוב כדי להעצים במתכוון את המראה המוזנח והמשונה.
 
בחיים הקומונריים טושטשו לגמרי הבדלי המעמדות בין אדם לאדם. הם בנו במו ידיהם את בנין בית המדרש שלהם, בכל יום יצאה קבוצה אחרת לעבודה ובערבים ישבו בצוותא, אכלו פת חרבה ולגמו לגימת יי"ש כדי להגביר את הרעות.
 
אלי ויזל כתב: "ראוי להזכיר כי הבערה שניצתה בטומשוב והייתה שם לאור גדול הפכה בקוצק לאפלה ולחרדה. קוצק הייתה שונה, ונותרה שונה בחסידות. היא הייתה היוצא מן הכלל. בקוצק התקבצו תלמידים חכמים מכל האזורים בחיפושם אחר ידע ואמת. נוצרו שם קשרים בין בני אדם, חלומות התעצבו לכדי צורה ממשית. כל אחד היה מוכן להקריב הכול כדי להגיע לאותנטיות ולידיעה עצמית. בקוצק משמעות הציווי לא תגנוב הייתה אל תרמה את עצמך. לפתרונות קלים ולהונאה עצמית, לא היו כל אחיזה. בשום מקום אחר לא חיו החסידים חיי עצמה כפי שחיו בקהילה הייחודית של קוצק". (מנחה עמ' 258).

הרבי מקוצק והבעל שם טוב
"הבעש"ט הציב ליד כל יהודי סולם, הרבי מקוצק סילק אותו באומרו ליהודי: ואף על פי כן, טפס! הבעש"ט היה קרן אור, אבוקה; הרבי מקוצק - הברקה, מכת ברק. הבעש"ט לימד את היהודי שמחה. הרבי מקוצק - חיל ורעדה (ומכאן קירבה מסוימת לסרן קירקגור)". (נהר עמ' 60).
עוד בהיותו בפשיסחא שאלו את מנדל שנראה בעיני חבריו כמתנשא: "שמא אתה רוצה להיות גדול כמו הבעל-שם-טוב?!". רבי מנדל, לא חלשה דעתו והשיב מיד אמת נכון! וכי השביע הבעל-שם-טוב את העולם, שאחריו לא יקום בעש"ט שני, ואפילו גדול ממנו? האם אסור להסיג את גבולו?". (הסנה עמ' 30).


"צניעות לא הייתה מתכונותיו הבולטות של רבי מנדל, ובדברו על השתלשלות החסידות הוא אפילו לא הזכיר את שמו של הבעל-שם-טוב. פעם אחת אמר בלהט אל מישהו: 'היודע אתה מי אני? - היה הרבי ר' בֶּר, היו הרבי ר' שמלק'ה, הרבי אלימלך, הרבי מלובלין, 'היהודי הקדוש', הרבי ר' בונים ואני השביעי – התמצית של כולם. אני השבּת". (שורק).
 
בין שני האישים נתקיימו קווי דימיון אך היה ביניהם גם שוני גדול. הכיוון של ההסתתרות מול ההתגלות אצל שניהם היה הפוך: הבעל שם טוב הסתתר בהרי הקרפטים במשך שבע שנים ויצא משם עם בשורת החסידות. הרבי מקוצק הלך והסתגר במשך השנים. מאיר אוריין כתב על כך:
"כשהלב עבר על גדותיו מרוב אהבה, יצא הבעש"ט מבדידותו, עזב את היערות וירד מן ההרים ועמו תורת חיים לאדם. עיניו זהרו בהדר זיוו של הטבע, הוא פקד לשמוח בחדוות העולם ולרקוד במעגל ריקודו של העולם: 'אדם החי בשמחה - אמר הבעש"ט - מקיים בזה רצון הבורא'. את בשורת השמחה הביא הבעש"ט למשכנות ישראל הדלים, לעני, ולמדוכדך שבעם. ואילו החדר בקוצק, השרוי באפלולית, לא היה בו מהדרת הטבע של מרומי ההרים ולא מן המסתורין של יערות הקרפטים. לחדר זה, אטום החלונות ומוגף התריסים, לא הגיעו שיחות דשאים ואילנות. בחללו נשמעו רחשי רוחות המספרות זו עם זו, רוח אחת בונה עולמות והשנייה מחריבתם. הכול מקונן קינת חדלון. הוא חוזה בקמילתו של הפרח בשעה שהוא עומד עדיין במלוא פריחתו; רואה כבר את השלכת בעוד האילן עומד בלבלובו". (הסנה עמ' 119). 

הוגה הדעות אברהם יהושע השל כתב בזיכרונותיו על החיים בדילמה בין שתי התורות: "נולדתי בעיר ורשה אך עריסתי עמדה במז'יבוז' היכן שהבעל שם טוב חי במשך עשרים שנות חייו האחרונות. זהו המקום שממנו בא אבי, ואליו המשיך להתייחס כביתו מוקסם משפע של מסורות וסיפורים. הרגשתי באמת ובתמים בבית במז'יבוז'. בן תשע הייתי, כאשר נוכחותו של רבי מנחם מנדל מקוצק נכנסה לחיי. מני אז, הוא נותר עבורי בן לוויה מתמיד ואתגר שאינו חדל. שנים לאחר מכן הכרתי בכך, שבהיותי מודרך הן על ידי הבעש"ט והן על ידי הקוצקר, הרשיתי לשני כוחות לנהל מאבק בתוכי באופן מוזר ביותר. 
גיליתי כי נשמתי מרגישה בבית עם הבעש"ט, אך מונעת על ידי הקוצקר. האם היה זה טוב לחיות עם לב אדם הנקרע בין שמחת מז'יבוז' לחרדת קוצק? לחיות הן ביראה והן בבלבול, הן בחום והן באימה, במצפון מלא חמלה ובעיניים מופנות לאושוויץ, נע ונד בין שבח והלל לחיל ורעדה? לא הייתה לי ברירה: ליבי היה במז'יבוז', שכלי היה בקוצק". (בונדי עמ' יז - יח).

קוצק מול חסידות הרגש
*'עד פשיסחא הייתה החסידות פירוש לבעל-שם-טוב ואילו מפשיסחא ואילך, החסידות היא פירוש לפשיסחא".
רבים הם הפירושים לפשיסחא של רבי בונים, אך שנים הם הבולטים ביניהם. האחד מתגלם ברבי מנדל מקוצק, הנוטה לצד האמת; והשני מתגלם ברבי יצחק מוורקא, הנוטה לצד החסד". (הסנה עמ' 286).

לחסידות פנים שוחקות ולקוצק - פנים זועפות 
"עצבות נועלת שערי שמיים, תפילה פותחת שערים נעולים, והשמחה בכוחה לשבר חומות". (הבעל שם טוב).
חצרות החסידים היוו אבן שואבת להמוני העם, אנשי העמל המבקשים את קרבתו המנחמת והמשרה שמחה שלה רב הצדיק. אצל הצדיקים החסידיים היה החסיד מתנה את צרותיו, מקבל עצה וברכה ויוצא מנוחם ומלא שלווה בחזרה לעמל יומו.

אצל הרב מנדל המצב היה שונה לחלוטין. בימיו אמרו כי 'לקוצק אין נוסעים אלא עולים'. בחצרו הוצא לחלוטין היסוד הגשמי והרב מילא את התפקיד החסידי הרגיל של קשר בין האדם וצרכיו הגשמיים לבין קונו. "לקוצק נסעו כדי לקרוע אשנב לכבשונו של העולם וכדי לפענח סתומות העולם". (הסנה עמ' 205). הפרידה מקוצק הגבירה את אי המנוחה כי רבי מנדל לימד את חסידיו שחלילה להם מלהיות מרוצים מעצמם, שמחים בחלקם ומסתפקים במועט מבחינה רוחנית.

אברך שהצטרף לחבורת קוצק לאחר שפרש מחצרו של רבי ישראל מרוז'ין נכנס לחדרו של הרבי ואמר לו את אשר על ליבו:
" רבי, כשהייתי ברוז'ין ערב הטעם בכל. תורתי הייתה תורה, ותפילתי - תפילה. עבדתי את הבורא מתוך חשק ומתוך שמחה, ואילו כאן - אינני יודע היכן אני נמצא. חש אני כי התפילה שאני מתפלל איננה שלמה, התורה שאני לומד יוצאת אצלי פגומה. מאז שבאתי לכאן אינני שלם ברוחי. משהו חסר לי. תמיד יש לי ייסורי נפש, פן הדברים שאני עושה, אינני עושה אותם בשלמות. מה יהיה בסופי? הרבי הקשיב לדבריו, הוציא מלבו אנחה קלה והשיב: וכי מי אמר לך שהעליון חפץ בתורה שלך, בתפילה שלך, ובמעשים טובים שלך? שמא רוצה הוא דווקא בייסורי נפש שבך, את אותה אי-שביעות הרצון שבך. אל תהא סנדלר המקבל שכר בעד הנעל שהוא מתקין. אנו עמלים ומקבלים שכר, השכר שאנו מקבלים הוא העמל עצמו. העמל שבצער הפנימי שלנו". (הסנה עמ' 247). 
 
היחס של הרבי מקוצק לאדם הפשוט
"לא נוצרתי לנהל עדת שוורים. פשוטי העם פוגמים במחשבתם את הצדיק". (הסנה עמ' 217).

החסידות העממית רוממה את האדם הפשוט, והצדיק התייחס לבקשותיו של כל אדם גם אם הוא בור ועם הארץ. בקוצק הגישה הייתה אליטיסטית.
עוד בחצרו של 'היהודי הקדוש' ניתנה פרשנות מצומצמת לציווי 'ואהבת לרעך כמוך'. 'היהודי' שאל האם באמת יש לאהוב את כולם במידה שווה? שאל וענה כי אהבת הבריות מודגשת במילה כמוך. כלומר אהוב את הזולת באותה מידה שאתה אוהב את עצמך, דהיינו את אבריך. כשם שהלב חביב על האדם יותר מידיו, ועל ראשו הוא מקפיד יותר מאשר על רגליו, כך חייב אדם לאהוב את הזולת על פי ערכו. רבי מנדל שלא היה איש של פשרות - הגשים את תורת רבו במלואה. הוא אהב רק אנשים אותם העריך, והם היו מועטים ביותר.

הרבי מקוצק לא היה מעוניין להרבות חסידים ולבנות חצר של המונים. חלומו היה לרכז סביבו קבוצה מובחרת של "שלוש מאות אברכים מסורים שכל אחד מהם יחבוש עלה של כרוב על ראשו, יחגור אבנט של קש, יעלה על גגות העולם, יחווה באמצעו כלפי מעלה ויכריז: לה' הארץ ומלואה". (הסנה עמ' 52). היה זה אליטיזם שבצדו מוטלות חובות כבדות על מעטים ועל כתפיהם מוטלת המשימה להציל את העולם.

על החסידים שנהרו לחצרו אך לא ענו על ציפיותיו אמר: "'שוק מכוער ומטונף הם מביאים לי לכאן. אני זקוק לחסידים שילכו אחרי למדבר, יאכלו מן ויינטשו את העולם הרקוב". (שפירא עמ' 637).
כלפי אלו שלא התאימו לתפקיד גילה בוז ועויינות במשפטים שונים שצוטטו מפיו:
צחק, לשם מה הבאת אלי את כל האספסוף הזה? אנשים שאין להם דעה משלהם - כמוהם כבהמות המבקשים מספוא, וכל המתחבר אליהם - סופו שנעשה בהמה כמוהם".)הסנה עמ' 52).
"הוא לא נשא פנים לאיש. בחרון אפו לא נרתע לפעמים מלגרש במקלות את צרי המוח וקטני האמונה, ולפעמים גם זעק בזעם - שוורים, סוסים - מה רצונכם ממני".
(הסנה עמ' 80). 

גם הלמדנים שלא הלכו בדרכו זכו לטעום מנזיפותיו:
"מקורביו של רבי מנדל סיפרו לו פעם על פלוני הלמדן שמתמיד בלימודו רוב שעות היום והלילה. התפלא רבי מנדל והעיר: - הפלא ופלא, אם הוא לומד כל כך הרבה, מתי יש לו שהות לדעת משהו?". (הסנה עמ' 182). 
"נכנס אליו בפעם הראשונה אברך, שהיה מפורסם בעירו ובקרב חבריו כעילוי ולמדן. מיד כשרגליו דרכו על סף החדר אמר לו הרבי: - בתורה, אתה עילוי, אך בחסידות אין עילויות. בחסידות צריך לעמול כמו נפח העמל בפטיש". (הסנה עמ' 53).

"בא אליו רב מפורסם וניסה להראות בפניו את כוחו בתורה. היקשה, יישב, שוב שאל ושוב פירק, עקר הרים וטחנם בהלכה - והרבי שותק. הרב הלמדן הפסיק את דבריו ורבי מנדל עדיין שקוע בהרהוריו. לאחר שעה קלה פנה אליו ואמר: 'גש לראי וראה כמה מכוער אתה!" (הסנה עמ' 219).  ולאחר אמר 'אילו היה ה' יתברך מראה לך את פרצופך האמיתי - לא היית יכול להתקיים אפילו שעה אחת'.
את הבוז העמוק ביותר רכש למי שבא אל רבו כדי לבקש דברים חומריים וכינה אותם שנוררים. לחסיד שהתלונן על צרותיו הכלכליות וביקש כי יתפלל למענו ענה לו שיתפלל לריבונו של עולם בעצמו. כשהחסיד ענה שאינו יודע להתפלל נזף בו הרב: 'אם כך יש לך דאגות גדולות יותר מאשר דאגת הפרנסה. למד קודם כיצד להתפלל'.
"לחסיד מן הבינונים, שתקע לידי הרבי פתקת-בקשה על פרנסה, על הבנות שהגיעו לפרקן - הפטיר רבי מנדל: יהודי כמוך צריך לשבת מאחורי התנור בבית המדרש'ל בעירך ולומר תהלים, את קוצק הנח לאחר". (הסנה עמ' 84). 
לחסיד שהתלונן על מגפה ברפת ענה 'כלום חושב אתה שהעמידוני כאן כדי להציל את הפרות שברפתך?
לעת זקנתו ומחלתו, כאשר הגיע לקוצק באחת השבתות קהל גדול קרא הרב לחתנו ונזף בו:
" אברהמ'ל, כשהייתי צעיר לא היה מעז המון זה להתקרב אלי. אז חשבתי שיצטרפו אלי רק ג' מאות אנשים, אתם אלך ליערות, אתן להם מן והם אשר יכירו כך מלכותו בעולם. אולם, כעת, לעת זקנה - ראה מה שעשו ממני!" (הסנה עמ' 216). 

המבט המופנה אל הנפש פנימה
'מוחו של אדם הוא היכל הקודש, קודש הקודשים. והמהרהר הרהור רע או חושב מחשבה זרה - כלום אינו מעמיד צלם בהיכל?!'.
כל תלמיד חייב לשמור על הייחודיות שלו. כדי להבהיר את כוונתו ציטט הרבי את סיסמתו של הלל הבבלי: אם אני כאן - הכול כאן. מימרה קוצקאית אחרת הייתה: 'אם אני - אני, ואתה - אתה, הרי אני - אני ואתה - אתה; אבל אם אני - אתה ואתה - אני, הרי שאני לא אני ואתה לא אתה'. לכן אמרו שם כי אדם שמחקה את הגדול ממנו - מגוחך כמו הקיסר המצויר על הקלפים". (הסנה עמ' 242).
 
וגם: 'כשם שהנך יכול לסבול שפרצופו של חברך אינו דומה לשלך, כך תסבול שדעותיו של חברך אינן דומות לדעותיך'.
רגילים הם בני אדם להתבונן בשמים ולתהות על המתרחש שם. מוטב שיתבוננו בקרבם, לראות את שמתרחש כאן.
"כל המידות כולן צריכות כוונה, חוץ ממידת ענווה. שכן ענווה, שיש עמה כוונה, שוב אין שמה ענווה".

כדי לעקור את היוהרה באדם עד תומה – בוטלו בקוצק כל כינויי הכבוד והתארים כגון גאון, למדן וצדיק. עם תלמידי קוצק נמנו רבני ערים גדולות, גדולים בתורה ואף בעלי ממון. במקומותיהם ביטאו את שמם ביראת כבוד אך כשעברו את מפתן בית המדרש בקוצק ניטלו מהם תארי הכבוד.

ההסתר
"בקוצק הייתה שגורה אימרה: כל העולם כולו עושה מצוות בגלוי ועבירות באין רואים, ואילו אנשינו רגילים לקיים מצוות בסתר ולעשות עבירות בגלוי. ואימרה חריפה אחרת מוסיפה: ולא עוד - קל יותר לתפוס אחרים בדבר עבירה שעושים בסתר מאשר לתפוס את הקוצקאים בדבר מצווה הנעשית בסתר". (הסנה עמ' 60). 
הרבי לימד את תלמידיו כי הכובש את רגשותיו ואינו מגלה אותם כלפי חוץ, אינו החכם האמיתי. החכם האמיתי איננו מפנה את ליבו לרגשות צער ולא לרגשות שמחה. חכם סתם שותק בפה, ואילו חכם שותק גם בלב. זו הסיבה שבמשך היום לא ראו את חסידי קוצץ מעניינים בספר בפרהסיה באמצע היום אך בית המדרש היה מואר כל הלילות.

הרבי מקוצק היה מעורב ב-12 השנים הראשונות מאז שהיה למנהיג בנעשה בפוליטיקה הארצית. הוא התנגד לצווי הגיוס לצבא הרוסי ובניגוד לאדמו"רים אחרים לא התרגש מהצווים בקשר ללבושם של היהודים. בזמן המרד הפולני נגד הרוסים תמך הרב מנדל בגלוי במורדים. הוא חתם על קול-קורא הממריץ בהמוני העם להצטרף אל המורדים, ובעשירי העם - לתמוך בהם בכספים. כשהמרד נכשל בשנת 1831 - נאלץ רבי מנדל לברוח עם תלמידו הרי"ם מפולין. הוא שב במחתרת לאחר ששינה את שם משפחתו מהלפרין למורגנשטרן, שם שצאצאיו נושאים בגאון.

ההתנתקות
"את האלוהים התהלך רבי מנדל כל ימי חייו. החיטוט עוד הגביר את המשיכה לאמונה, בבחינת 'ברחתי ממך - אליך'"(הסנה עמ' 75).

האווירה בקוצק הייתה אווירה כבדה של למדנות, סגפנות והתמודדות עם שאלות החיים הקשות ביותר, ועם השנים הייתה לקודרת יותר ויותר.

בשנים הראשונות נהג הרב לטייל עם תלמידיו הצעירים ביערות ובשדות הקרובים לנהר, אך אט-אט התכנס בתוך עצמו, ועל החצר ירדה רצינות קיצונית. לעתים יצא הרב מחדרו לבית המדרש ונראה פה ושם רוקד בין הרוקדים ושמח עם השמחים, אך העצבות השתלטה על ישותו והוא מיהר לחזור לחדרו בודד וגלמוד.

מקור ידיעותינו על שנעשה בקוצק הוא מסיפורי החסידים שהתגלגלו מדור לדור עד שהועלו על הכתב. מסופר על מקרים שבהם הרב יצא לפתע מחדרו וצעק על תלמידיו המבוהלים וצעק: "אפגשם כדוב שכול ואקרע סגור לבם" (הושע יג, א). או "אני מחזיק את השוט של העולם".
גם כאשר נמצא בחדרו נשמע משם, מפעם לפעם, קול נהימה כשל אריה פצוע. כאשר העזו לרקוד ולשיר כדרכם של חסידים יצא מחדרו והטיח בהם: "'איזו שמחה תקפה אתכם פתאום? תפילתכם - ערכה כערכו של קמצוץ טבק; גודל תלמודכם - כגדול אצבע קטנה, ואינכם מתביישים ללטף את הבטן ולומר שישו בני מעי. לא די שאינם עובדים את השם כראוי, מעיזים עוד לשמוח ולהטיב את הלב?' רבי מנדל פסק את פסוקו, חזר לחדרו וסגר אחריו את הדלת בקול חריקה צרודה. קולות השירה נדמו, הרגלים לא התרוממו עוד לרקוד ובחלל בית-המדרש השתרר האלם העצוב". (הסנה עמ' 88).

המצב הלך והחמיר. הרב לא נתן לתלמידיו רשות לעזוב את קוצק לביקורי משפחות במשך חודשים רבים. מאיר אוריין תיאר את התהליך שעברו התלמידים בעת שרבם הלך והסתגר.

"התלמידים מעפילים ומפעילים את המוח מתוך שאיפה לגעת באין סוף. 'בקוצק אין שעון, בקוצק ישנה נשמה'. נשמה הנכספת להידבק עם מקור מחצבתה. נעלמה הדאגה לצרכי הגוף; נותקו הקשרים עם הבית; פרנסת האישה והילדים איננה תופסת עוד מקום. רעבים ומרושלים בלבושם מתהלכים הם וכל הגותם מרוכזת בנקודה אחת, נקודת בורא העולם". (הסנה עמ' 87). 

התלמידים החלו לתהות אחר דרכו של רבם: הגעגועים לאישה ולילדים הרכים, ההשוואה לחצרות אחרות שבהם דמות הרב קורנת אהבה ודבריו מרגיעים ומרעננים את הנפש - עשו את שלהם.

אחד האברכים נכנס לחדר הרבי וניסה, ברמז, לגלות בפניו מקצת מרחשי הנפש ומהספקות המכרסמות את הלב. רבי מנדל הרים את גבות עיניו, נהם נהימה עמוקה ואמר: "הלב יישבר, הכתפיים יתרסקו, שמים וארץ יימעכו - ואדם משלו לא יסור!". (הסנה עמ' 89). 

גם הרב התאכזב מתלמידיו ואמר כי "אין לו כוח בשבילם – הם זקוקים לרבי חזק כעשיו". (הסנה עמ' 90). לתלמידו יצחק מאיר (הרבי מגור) כתב כי הוא בודד גם ביושבו בין רעים אהובים כי "המה לא ינחמוני מיגון ליבי". (הסנה עמ' 123).

חסידים רבים החלו לנטוש את החצר העגומה והקודרת. בכתובים מופיע סיפור על בן ששאל את אביו מדוע עזב את קוצק:
"דע, בני כי בקוצק יושב רופא מנתח המרפא את האדם על ידי כריתת איברים פנימיים. אוי, מה כואב הניתוח ומה גדולים הייסורים! הרבי מקוצק איננו משתמש בסמי הרדמה, הוא קוטע איברים חיים. הכאבים - אומר הרבי - מצרפים את האדם ועוקרים את העשבים השוטים מהלב. בקוצק רווחה האימרה, כי בכוחו של הרבי להוציא מתלמידיו את הלב הפגום ולהכניס במקומו לב טהור, אך מי מוכן לעבור ניתוח כזה. האם מובן לך עתה מדוע פרשתי מקוצק?". (הסנה עמ' 90).

בהסתגרותו שהלכה והחמירה דמה הרבי מקוצק לגאון מווילנה שפרש אף הוא מחברת בני האדם, ועברו שבועות בלא שיצא מחדרו לראות פני איש. כאשר אחותו באה לבקרו לאחר 12 שנים שלא ראתה אותו, אמר לשמשו שיאמר לה שיפגשו בעולם הבא כי כאן אין לו פנאי לדברים כגון אלו.

רבי מנדל היטיב לתאר את המצב הנפשי שבו היה נתון: "אני עומד עם רגל אחת ברקיע השביעי, וברגל השנייה בשאול תחתיות וביניהן – התהום". (הסנה עמ' 133). 

"רבי יצחק מאיר, אותו התלמיד שחדר לעולמו של רבו יותר מכל תלמיד אחר, העז להתבטא: 'קטני המוחין אמרו על הרבי הקדוש זצ"ל כי אין ח"ו דעתו צלולה'". (הסנה עמ' 161).

רבי מרדכי יוסף ליינר – התלמיד שנטש
הרב מרדכי יוסף לתלמידים: "הרבי מקוצק התעלה לדרגת שרף, ושרפים יש לריבונו של עולם די בשמיים. על פני האדמה דרושים אנשים שידריכו עדה".

מרדכי יוסף היה צעיר ממנו מרבי מנדל ב-14 שנים, ולמד איתו בחצרו של רבי בונים מפשיסחא. כשהרב בונים נפטר לחץ על חבריו לתמוך במנדל כרבם, ונסע אחריו לטומאשוב ולקוצק. הוא היה בחיר תלמידיו של הרב.

מרדכי יוסף התגורר באכסניה בקוצק, וככל שחצרו של הרב מנדל הפכה קודרת ומייאשת, החלו התלמידים לבלות יותר ויותר מזמנם בקרבתו של מרדכי יוסף. הוא טייל עמם ביערות ועל גדות הנהר, ערך ארוחות שבת וחג מלאות שמחה והתפלל עבורם לפרנסה ובריאות כמקובל בחצר חסידית. הרב מנדל הביט ביגון על תלמידו המובחר, שנטש את אש המרד הקדוש ובחר בדרך הביניים, הדרך הבעל-ביתית.

הרבי מקוצק זימן את מרדכי יוסף לחדרו ונזף בו על שהפך את קוצק לשוק של תגרנים, והיתרה בו שבקוצק אין מקום לפשרות. מרדכי יוסף שלמד מרבו כיצד לעמוד על דעתו, חזר לאכסניה ואמר לתלמידו: "השמש עושה תמיד את שלה. היא שולחת קרניים לעולם. אך לזה - אור השמש אור מחמם הוא, ולזה - ברק מסנוור עיניים; לאחד היא שמש מרפא, ולשני כאש אוכלת. כלום יכול אדם לעמוד תמיד מול פני השמש?". (הסנה עמ' 98) הרמז היה ברור. 

ביקורה של תמריל ברגסון בקוצק היווה את קו השבר במצב שבו חצר הרב דועכת, והאכסניה של תלמידו הופכת למעין חצר משנה. אשת העסקים העריצה את אדמו"רי החסידות, תרמה להם מכספה וגדולי החסידים עבדו באחוזותיה ובמנסרות שלה שביערות פולין. היא העסיקה אפילו אדמו"רים בבתי המסחר שלה ובניהול עסקיה. תמריל שמעה שחסידי קוצק סובלים חרפת רעב, שהרבי אינו מרשה לקבל תרומות ועבודתם אינה מספיקה אפילו לקניית ככר לחם. היא נסעה במרכבתה לקוצק ונטלה עמה שק של דינרי זהב. יצחק מאיר (הרבי מגור) סיפר לרבו כי תמריל נמצאת בדרכה, ורוצה לכלכל את החסידים כדי שיוכלו לעסוק בענייני שמיים בלא שיחסר להם. הרב מנדל הגיב בכעס ואמר 'וויי אם לא יחסר לנו כלום'.

כשתמריל הגיעה יצא לקראתה, חטף את שק מטבעות הזהב, פיזר אותם על פני הרצפה וזעק 'עתה אדע מי יכול לשאת על גופו שוט, ומי אינו שווה שילקו אותו בשוט!'. הרב עמד בפתח חדרו ותמריל עמדה מחוץ לבית המדרש מול הדלת הפתוחה, ושניהם התבוננו במטבעות הזהב שהושלכו על הרצפה. התלמידים עמדו קפואים, אך לפתע התכופף תלמיד אחד והרים מטבע מהרצפה ולאחריו רבים אחרים. הרב הביט בהם במבט זועם כנביא שירד מההר וצופה באנשיו רוקדים מסביב לעגל הזהב.

הרב אמר לשמשו שיגרש במקלות את מי מאלו שהרימו מטבעות זהב מהרצפה שיעז לדפוק על דלתו. 'משיח מצפה לגאול את העולם אך אין את מי לגאול'.

האברכים הנבוכים הצטופפו באכסניה של הרב מרדכי יוסף שאמר להם כי כבר בפשיסחא כינו את הרב בתואר 'אש לוהטת' והוא אכן הגיע למדרגה זו. הרב תהה באזניהם האם אפשר לדור בכפיפה אחת עם עמוד אש הבוער ללא הפסק? הלוא מי שיתקרב אליו עלול להיצרב מאשו. על כך השיב רבי יצחק מאיר (הרבי מגור): "נכון, מרדכי יוסף, האש צורבת, אדם נצרב מהאש ואף נחרך ממנה, אך תוך כדי צריבה, שורפת האש את נקודות הצרעת הסמויות בנפש האדם. האש מטהרת את הנפש, מנקה אותם מזוהמתם של הנגעים. והלא לשם כך באנו לקוצק". (הסנה עמ' 106).

באותה השבת שחלה רבנו זצ"ל
"כשחסיד סתם פוגש חסיד קוצק ושואל אותו מה קרה עונה לו: בקוצק היה ליקוי חמה".
אגדות רבות נרקמו על מה שקרה באותו ליל שבת בסוכות בשנת 1839 שבו הודיע הרבי מראש כי 'יערוך שולחן', ורבים נהרו לחצרו לחגוג עמו. "להלן תיאור מאחת המסורות שהועברו בעל-פה - מסורת שאיני יכול לערוב לאמיתותה, אבל יש בה כדי לשקף אווירה המסבירה מדוע ישנם המקשרים את הרבי מקוצק עם מגמות 'אנרכיסטיות'. כך נמסר: 'החסידים נדחקו מכל עבר (לשולחן הרבי)...וקול שיצא מפי הרבי נשמע: 'וישלח יעקב מלאכים אל עשו אחיו'. 'עד מתי עוד יספרו לנו סיפורים איך יעקב שולח מלאכים לעשיו? זעק הרבי. קולו נשתנה לפתע ופניו שולהבו כשלהבת אש, והחל לשיח דברים שאיש מן החסידים לא ירד לעומקם...'טפו, אין אני ירא דבר... יש לי דרך חדשה המורה איך לקיים את התורה כולה, כדי שלא יצטרכו לספר לנו שנית מעשיות איך יעקב שולח מלאכים לעשו".'(שפירא עמ' 267).

אנדרה נהר הוסיף תיאור משלו על שאירע באותו לילה קר ומושלג: "הכול ממתינים לשעה שתיקרע - לרעיון שייחשף. ואף הרבי כבן חמישים הוא אך מראהו כשל זקן, מראה פניו זועם, מבהיל - מטה את ראשו לאחוריו ו... כאן נקטע הסיפור. דבר מה נוסף התרחש, בלתי ידוע. מאה ושלושים שנה אחרי האירוע - המסתורין נותר בעינו. העדים, במקום לספר מה קרה לפחות למען הדורות הבאים, ביכרו לשתוק. כמו נדרו אלם בכל הקשור למעשה. קשר שתיקה על מעשה שמשמעותו נשגבה מהם. ככל שאפשר לשער קיים סוד. משהו בלתי מובן התרחש אותו ערב בקוצק: אירוע בלתי מובן, בלתי ניתן למסירה". (נהר עמ' 59).

במקום אחר סופר כי "לפי חלק מהמסורות, הרבי מקוצק 'פלרטט' פעם אחת עם חילול שבת לעיני חסידיו, והדבר הביא לפרישה המונית מחצרו". (נפש יהודית עמ' 265).

אנדרה נהר ממשיך לתאר את שאירע לאחר אותו אירוע מסתורי שאין מדברים עליו, ובו איבד הרבי את הכרתו והוכנס לחדרו. "שם התבודד עד יום מותו כעבור עשרים שנה. זמן רב חלף, שבועות וחדשים, הוא מאן לקבל מבקרים או להתעניין בעולם החיצוני. בדלת חדרו נוקבו שני חורים שאיפשרו לו לעקוב אחרי התפילות. מדי פעם, כשנקרא לעלות לתורה הוא יצא בטליתו ומראהו מחריד, שערו פרוע, עיניו מוקפות עיגולים שחורים. הוא סרב לטעום מזון או לישון, על רופאיו נאסר לגעת בו וידידיו לא יכלו לנחמו. הוא כבר לא הרביץ תורה ואף חדל להשתתף בכל פעולה. הוא לא נתן ולא קיבל. הוא התעלם מחסידיו שנהרו ובאו בלי הפסקה, להוטים דווקא אחרי ארשת פניו הזועפת. בלילה, לעתים, הוא נראה רכון על שולחן, מתבונן בריק, צל בין צללים חולניים ומחרידים שרקדו סביב שלהבת נרו הצהוב. הרבי מנחם מנדל מקוצק. הרבי בעל כורחו, הקדוש הזועם, המורד האלוקי. בין אלפי מורי הוראה גדולים וקטנים, ידועים ונעלמים, שהעמידה החסידות בתקופה שבין הבעש"ט לשואה הוא המביך ביותר, איש חידה טרגי". (נהר עמ' 59).

בשבת הבאה כבר ישב מרדכי יוסף בראש השולחן באכסנייתו, מוקף בחסידים משלו, להם אמר כי הרבי התעלה לדרגת שרף, ושרפים יש לריבונו של עולם די בשמיים. על פני האדמה דרושים אנשים שידריכו עדה. הרב מדרכי יוסף היה עדיין מהמעטים שהורשו להיכנס לחדרו של רב מנדל, אך כשנה לאחר מכן, כשהבריא מעט, גילו לו כי תלמידו מנהל מעין חצר בתוך חצר. הוא ביטא את זעמו בכך ששלל מבכיר תלמידיו את הזכות להשתתף בהקפה של יוסף הצדיק בשמחת תורה בניגוד למקובל בכל השנים. מרדכי יוסף הבין את הרמז ולמחרת יצאה החבורה ליער שם ערך עם תלמידיו הקפות נפרדות. במוצאי שבת בראשית, בשעות שלאחר חצות, עלו רבי מרדכי יוסף ותלמידיו על גבי עגלות וכרכרות, ומבלי להיפרד מרבם, יצאו מקוצק כדי לייסד שושלת רבנים חדשה.

רבי יצחק הרבי מוורקא, שדרכו של רבי מנדל בחסידות לא הייתה דרכו, גילה תרעומת כלפי רבי מרדכי יוסף על שפרש מרבו. הוא הסתגר עם רבי מרדכי יוסף בחדר במשך שעות רבות ולא הסתיר בפניו את רוגזו. מאותה הפגישה מצוי בידינו דו-שיח בין השנים:
"רבי יצחק: מרדכי יוסף, מדוע פרשת מרבנו?
מרדכי יוסף: מן השמים ציווני להיות מנהיג עדה.
רבי יצחק שמעולם לא רגז, אמר ברוגזה: היית חייב להיזכר בשמואל הנביא. אף על פי ששמואל שמע בהיכל קולות מן השמים, שקראו לו להיות נביא, לא נעשה מנהיג עד שקיבל רשות מאת רבו עלי הכהן הזקן. אף אתה היה לך ליקח רשות". (הסנה עמ' 112). 

בין החצרות נוצר מתח, אך על סלחנות מסוימת שחש הרבי מקוצק לתלמידו הסורר אפשר ללמוד מהסיפור הבא:
שמשו הנאמן ר' הירש העביר לרב המסתגר את מה שאמרה אשת הרב והוא כי עוד ועוד חסידים הצטרפו לאיז'ביציה (חצרו של מרדכי יוסף התלמיד שפרש).
"חיוך נראה על פני הרבי. כאשר ר' הירש יצא כבר את החדר קרא אחריו הרבי: הירש, אמור לחיה הרבנית: כלום חושבת היא שמרדכי יוסף למד אצלי סנדלרות?". (הסנה עמ' 131). 

ההסתגרות
שתיקה - היפה שבקולות".
"כאשר יש לאדם על מה לצעוק ורוצה לצעוק, אך איננו יכול לצעוק - זוהי הצעקה הגדולה ביותר".
(הסנה עמ' 124). 

פרופ' דוד אסף כותב על שאירע לאחר פרישתו של רבי מרדכי יוסף ליינר: "בעקבות אירועים אלה, וייתכן שאף קדם להם, החל הרבי מקוצק לנהוג בדרך מוזרה ומאיימת, הסתגר בביתו וסירב לראות איש. הסתגרות זו, שעל גבול הערעור הנפשי, נמשכה כעשרים שנה, עד מותו, ובמהלכה נסדק הליכוד הפנימי של חסידיו". (אסף).

בן 53 היה הרב כשפרש לחדרו ובחצרו נותרו חסידים בודדים שבהם שמשו הוותיק רב הירש. כשנשאל מדוע לא נטש אף הוא ענה: "האמת דומה למסמר; הלב - כקיר מוצק, כדי להכניס את המסמר לתוך הקיר דרוש פטיש חוק. רבנו יודע כיצד להלום בפטיש של אמת”. (הסנה עמ' 127).

אותו רב הירש שהייתה לו גישה לחדרו הנעול של רבו נהג לחלק לחסידים שנותרו פירורי אוכל מה'שיריים' שהותיר הרב מסעודותיו הדלות. אם תלמידיו לא נמצאו ראויים לראות את פני הרב ולא זכו אפילו לגעת באצבעות ידו, הרי לפחות יקבלו השראה מהפרורים שהרבי החזיק בידו. אך מנהג זה פסק אף הוא, כי בסיום סעודותיו הדלות קם הרבי מעל השולחן, לקח את הפרורים שנותרו, ניגש אל החלון וזרק אותם לציפורים, שבנו את קינם בין ענפי האילן הבודד שעמד על יד חלון חדרו.

פרשנות לאלם שגזר על עצמו הרבי מקוצק אפשר למצוא בספרו של מרדכי רוטנברג על השכול והאגדה החיה: "מהעמקה לשונית במונח 'מחריש' - שמשמעו לשתוק - אפשר להבין את השתיקה הרועמת הגלומה בכפל לשון זה, שמכיל בתוכו גם את הביטוי 'להחריש אוזניים' שכוונתו הצעקה המוחנקת המשאירה 'חריש' בלב, ורק מתוך הבנת הדו ערכיות שבשתיקה אפשר להבין שהמילים 'אילם' ו'אלים' מורכבות מאותן האותיות, כי לצעקתו של האילם יש נימה 'קוצקאית' במובן של האמרה הידועה 'אין צעקה גדולה מהשתיקה' המיוחסת לרבי מקוצק". (שכול עמ' 181).

התיש הקדוש: רבי יצחק מוורקא, חברו מימי פשיסחא של הרבי היה בין המעטים שהורשו להיכנס לחדרו של הרב גם בשנות ההסתגרות. החסידות של הרבי יצחק קאליש שלימים תקרא חסידות אלכסנדר, נחשבה לבית הלל ואילו החסידות של קוצק נחשבה לבית שמאי. על אף השוני ביניהם שמרו שני האישים על יחסי רעות חמים כל ימי חייהם. באחד הימים כשביקר את חברו הנערץ ברכו: 'שלום עליך רבי'. הרבי מקוצק ענה לו: "למה אתה קורא לי רבי? הרי אינני רבי. כלום אינך מכיר אותי עוד? הרי אני הנני התיש! התיש הקדוש". (בר ישע עמ' 75).
הקוצקר סיפר לחברו את האגדה על היהודי הזקן שאיבד בדרכו לבית המדרש קופסת טבק העשויה מקרן תיש, והוא בכה על כך שלא די בחשכת הגלות - הנה אבדה לו גם קופסת הטבק. התיש הקדוש שנדד על פני האדמה, וראשי קרניו השחורות נשקו את הכוכבים, שמע את בכיו של היהודי הזקן, הרכין עצמו אליו ואמר לו שהוא רשאי לחתוך מקרניו ככל שנחוץ. היהודי עשה כדבריו, וכאשר הגיע לבית המדרש התפעלו הכול מריחו של הטבק, והיהודי הזקן סיפר לחבריו על התיש הנדיב. "מיד יצאו איש אחרי אחיו אל הרחוב וביקשו את התיש הקדוש שנדד על פני האדמה וראשי קרניו נשקו את הכוכבים. ניגשו אליו איש אחרי אחיו וביקשו רשות לחתוך משהו. פעם אחרי פעם הרכין עצמו התיש לפני המבקש, קופסה אחר קופסה נעשתה ונתמלאה טבק. תהילת הקופסאות נתפשטה למרחקים. על כל פסיעה ניגש מבקש אל התיש הקדוש. נטול קרניים נודד התיש הקדוש על פני האדמה. (מרטין בובר, אור הגנוז, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב תשכ"ט, עמ' 443)".

יהודית בר יש"ע גרשוביץ פירשה את האגדה כמשל לסיבות שגרמו לשיברון ליבו של הרבי מקוצק.
הסיפור מבטא לדבריה "טלטלה בין הצורך האישי שלו ל'געת בכוכבים' ובין הרצון להעניק לחסידיו את ההתעלות הרוחנית לה הם זקוקים, דווקא בתוך שיכרון הגלות. בסיפור התיש בוחר מרצונו ומחמלתו על החיים על פני הארץ, בוויתור על מגע בכוכבים. היענותו של התיש מכמירת לב, כאשר הקורא ממיר את הדמות הבדיונית בדמותו האנושית של רבי מנחם מנדל מקוצק. הבחירה לתת מעצמו, ללא כל פניות, לאנשיו מעניקה תובנה מסוימת על בחירתו להסתגר לאחר שחש כי נותר 'נטול קרניים'". (בר ישע עמ' 83). "במשל חייו רבי מנחם מנדל מקוצק מציג את עצמו, ואת כל מי שעומד כמוהו בהנהגה ציבורית, כקורבן של בחירתו". (בר ישע עמ' 84).
לאחר הסתגרותו נותר הרבי בודד עם קומץ חסידיו, אך בחלוף השנים חל מפנה: באורח פלא יצרה הסתגרותו המסתורית כוח משיכה נסתר, וככל שהרבי רדף יותר את חסידיו, כך נמשכו אליו יותר. רבים שפרשו ממנו שבו אל הרב שניצח את מתנגדיו בבדידותו ובשתיקתו. הרב לא קיבל את השבים בזרועות פתוחות ונזף בהם: " מה, חזרת? מי אתה? מה אני בעיניך - מנקה ארובות? חזור למקומך!" (הסנה עמ' 136). 


התלמיד שנותר נאמן: רבי יצחק מאיר אלתר – מייסד חסידות גור, בעל 'חידושי הרי"ם'.
"פשיסחא הייתה מידת אהבה; קוצק - מידת היראה, ואילו גור של הרי"מ - מידת תפארת הכוללת את שתיהן". (הסנה עמ' 293).
רבי יצחק מאיר אלתר (1799 - 1866), התלמיד הנאמן, מילא בפועל את מקומו של רבי מנדל בחצר ששבה לתפקוד מלא, והיוותה מקור משיכה יוצא דופן בעשרים שנות הסתגרותו של הרב. לאחר מותו של רבי מנדל בחרו מרבית החסידים ברבי יצחק מאיר כרבם. הוא לא חזר לעירו ורשה, אלא הקים חצר בעיירה גורה קלוואריה, והחסידות שלו הייתה לגדולה ולחזקה בפולין. בת תחרותה הייתה חסידות אלכסנדר שמקורה באברך אחר מפשיסחא – הלוא הוא רבי יצחק קאליש הידוע כרבי מוורקא.

רבני גור התנגדו לציונות אך הטיפו לעלייה לארץ ישראל ורכישת קרקעות. היקף הנדל"ן המוחזק בידי החסידות בשל רכישות אלו הוא ממקורות עוצמתה והשפעתה. גם בארץ, כבפולין, היא נחשבת לחסידות החזקה ביותר.
הרבי יצחק מאיר הסביר את טיבו של הפחד המקרב שהרב הספון בחדרו מטיל על הנמשכים לקרבתו: "יש אימה המרחקת ויש אימה המקרבת. בשעה שישראל יצאו ממצרים ביד רמה, אחרי הנסים שאירעו להם על הים, נפל פחד על הגויים, אך הפחד גרם להתרחקות מישראל. הגויים התרחקו כדי להשתחרר מהפחד. ואילו יתרו כששמע מה שארע, פחד אף הוא, אך הייתה זו אימה של התקרבות, תקף אותו פחד – ונתקרב". (הסנה עמ' 135).

רבי מנדל העריך את תלמידו הנאמן, ואמר כי בשעה שיהודי מוורשה חושק לפעמים לעבור עבירה, מספיק שהוא ייזכר שבעיר זו גר ר' יצחק מאיר - ומיד יירתע מלחטוא. על שמו של יצחק מאיר אלתר קרוי רחוב חידושי הרי"ם ביפו.

מות הרב
"בעצם, אין המיתה ולא כלום. רק כמו שהולכים מחדר אל חדר, והחכמים בוחרים בחדר היפה יותר".
במשך עשרים שנות הסתגרותו סבל הרב מבריאות קלויה אך סירב ליטול תרופות כי הן 'מערפלות את המחשבה'. הוא לא הסכים לחבוש משקפיים כדי שלא תהיה אפילו מחיצה דקה בין העין והספר, וכאשר פקדו עליו הרופאים לישון בלילות תהה על ההכרח לבזבז שעות מהחיים בשינה.
כאשר הגיע שעתו - היו מילותיו האחרונות: "'העולם כולו איננו כדאי שנתאנח עליו אפילו גניחה קלה אחת!'. גרסה אחרת מוסיפה מפיו: 'העולם מעלה עיפוש ואין לי כוח לנשום בו'". (הסנה עמ' 20).
כאשר הרבי נפטר בגיל 72 התאבלו ההמונים על הרב שבדידותו מרצון היוותה חלק מהאתוס החסידי מזה עשרים שנים.
יצחק מאיר ספד לו: "עם הסתלקותו של רבנו לא יהיה עוד איש שיכניס את הדברים לתוך הלב". (הסנה עמ' 22).
 
מורשת קוצק
 
שריפת ספריו
"בשכבו על ערש דווי פנה הרבי מקוצק לתלמידו: "יצחק מאיר, האם שרפת הכול? הדלק נר ובדוק היטב בתוך הספרים ובין הסדקים של המדפים בארון הספרים. אם תמצא דבר מה בכתב ידי - השמד ושרוף; אף אות משלי אל תשאיר". (הסנה עמ' 21).
 
הקוצקר זכור בעיקר בשל התבודדותו המסתורית ואורח החיים הקיצוני שהנהיג, ועל הגותו ידוע מעט מאוד. הוא העלה באש את חידושי התורה שלו מתוך חשש שאנשים לא ראויים יעיינו בהם, או מתוך חוסר שביעות רצון מהתוצאה. על פי אחת הגירסאות עמל הרב במשך עשר שנים על כתיבת ספר שהכיל דף אחד בלבד שאותו כינה 'ספר האדם'. בכתב זה ביקש לתאר את מטרת קיומו של האדם בעולם הנדון לסבל תמידי, ואת כוונת הבורא בבריאת יצור בר דעת זה. גם על כתב יד זה לא חס, ולהבדיל מקפקא שהשאיר את מלאכת השריפה לחבריו - ביצע אותה בעצמו.

כאשר תלמידו המסור יצחק מאיר – הציג בפניו את כתב ידו שעליו עמל שנים רבות - שאל אותו הרב האם הוא בטוח שכל שכתב הוא לשם שמיים? האם תוך כדי כתיבה לא נתגנב עמוק בליבו הרעיון שכך יראה לעולם כי הוא למדן הגדול מרבנים אחרים? יצחק מאיר לקח את כתב ידו ללא מלים, הצית את כתביו, ובירך 'ברוך אתה אדוני אלוהינו אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לשמוע בקול דברי חכמים'. המסורת מספרת כי כגמול על 'טוב עין' זה זכה יצחק מאיר - הרבי מגור (בעל חידושי הרי"ם) ששאר הספרים שיכתוב ילמדו בכל העולם.

הגותו נותרה על כן רק כמסורת בעל פה שעברה מדור לדור. ישנן כאלף אמרות המיוחסות לרבי מקוצק, אך אפילו לגבי האמרה המפורסמת ביותר ש'אין דבר שלם יותר מלב שבור', אין תמימות דעים על זהות אומרה. יש המייחסים אותה לרבי שמחה בונים מפשיסחא, ואילו חסידי חב"ד נשבעים כי נאמרה לראשונה על ידי רבם. על הגותו של הרבי מקוצק ניתן עם כן ללמוד רק מהאגדות ומזיכרונותיהם של חסידיו וצאצאיהם.

תורתו
"איננו מחדשים דבר בעולם, אנו רק מגלים את הטוב הטמון בו".
הרבי מקוצק לא הותיר אחריו משנה סדורה אלא אורח חיים המבוסס על התבוננות אישית של היחיד פנימה אל תוך נפשו. הוא לימד שאת התהליך יש להסתיר מהסביבה, והורה לערוך חיפוש עיקש אחר האמת המוחלטת. הרבי דרש מתלמידיו גישה אינדיבידואלית לעבודת השם, ושילוב של למדנות עם רגש דתי עמוק. קוצק לא פנתה הצבור אלא אל היחיד הנבחר - ממנו נדרשה התמסרות מוחלטת וויתור על הנאות החיים, אגואיזם, גאווה ואפילו חיי משפחה. תנועת החסידות ידעה להעניק לחסידיה מכל טוב, אך בבית שמאי הקוצקאי לא ביקשו להעניק אלא רק לתבוע נתינה טוטאלית. לשיטת קוצק רמת בסיס האדם היא ירודה ושולטים בו השקר לעצמו ולאחרים, חקיינות ועדריות - ועל כן הוא נדרש לעבודה קשה ובלתי פוסקת כדי להגיע לרמה רוחנית גבוהה.
   
"מהו אותו ה'משהו' ששיווה לאסכולת קוצק צורה סגולית מקורית שאיננה ניתנת לחיקוי? שלושה הם העמודים עליהם נשען עולמו של ר"מ: עמוד האמת, עמוד הדעת ועמוד השלמות. מושגים אלה אינם חדשים ביהדות, אך החידוש טמון בפירוש הקיצוני שר"מ פירש אותם" (הסנה עמ' 3).
 
עמוד האמת
"כל הדברים שבעולם אפשר לחקותם, חוץ מן האמת. שכן אמת מעושה - שוב אינה אמת".
הרבי מקוצק העניק לחיפוש האמת עליונות ואמר לתלמידיו כי "על האמת לנקר במוח כמו היתוש במוחו של טיטוס". "'מעולם לא התחרטתי על אמירת אמת', הוסיף, ואת הפסוק 'מדבר שקר תרחק' הסביר שהדבר היחיד שהתורה מזהירה לא רק להימנע מעשותו אלא ממש להתרחק ממנו, הוא השקר". (אוריין).

את החיפוש אחר האמת יש להתחיל קודם כול בנפש פנימה. בקוצק רווחה אמרה כי בתוך כל אדם יושב גנב במחתרת. את הדברה השמינית - לא תגנוב - פרשו בקוצק שאל תגנוב את עצמך, ואת הגנב המתחפר במחתרת הלב כינו 'גנב הבית' שלך (הויז גנב).
 
"שקועים בהרהורים היו חסידי קוצק מתהלכים ומזמזמים לעצמם את הפסוק 'נחפשה דרכנו ונחקורה'. הכוונה הייתה לא לחיפוש אחרי מעשים הלא-טובים שעשו, החיפוש היה אחרי המעשים הטובים, והחקירה - האם מעשים אלה היו טובים באמת". (הסנה עמ' 191). 

החיפוש הפנימי אחר האמת נמשך עד נשימת האדם האחרונה כמו בסיפור על שעותיו האחרונות של אחד מתלמידי הרב: "ר' שמעיה מלמל כשעיניו עצומות למחצה: כלום אינכם רואים, כיצד עומד הוא, היצר, למראשותי ולוחש לי באוזן: ר' שמעיה, אמור 'שמע ישראל' בקול רם; הארך ב'אחד'. אני מכיר אותו את ה'גנב' ויודע את כוונתו. הוא משיא אותי לומר 'שמע ישראל', כדי שארצה שתאמרו אחרי מותי שנשמת ר' שמעיה יצאה ב'אחד''. חסיד קוצק בדק את עצמו גם בעמדו על סף המוות". (הסנה עמ' 175).

עמוד הדעת
היכן גר הקדוש ברוך הוא?
"הרבי מקוצק שאל פעם תלמידי חכמים אשר התארחו בביתו, היכן גר הקב"ה? וכשנתקל בתמיהה, שהרי 'מלוא כל הארץ כבודו', נענה להם רבי מנדל, ואמר: 'הקב"ה גר בכל מקום שנותנים לו להיכנס'". (שפירא עמ' 61).
על תפיסת האל אצל הרבי מקוצק אפשר ללמוד משתי אמרות נוספות:
לעולם לא הייתי רוצה לעבוד אלוהים שדרכיו מובנות לשכלו של כל ילוד אישה, ואשר שכלי הקטן היה משיגו ומבינו.
כלל זה יהא נקוט בידך: מי שאינו רואה את 'המקום' בכל מקום, אינו רואהו בשום מקום.
 

"חסיד קוצק הסביר פעם לחסיד חב"ד את ההבדל בין שיטת חב"ד ובין דרכה של קוצק: גם קוצק וגם חב"ד מבססים את דרכם על אותו הפסוק, אך אתם מפרשים את מחציתו הראשונה ואנחנו את מחציתו השנייה. נאמר: 'וידעת היום והשיבות אל לבבך כי ה' הוא האלוהים'. בחב"ד שמים את הדגש על וידעת, העיקר הוא החתירה לידיעת האלוקים והבנתו, ואילו בקוצק אומרים כי כל ידיעה שאיננה נוקבת ויורדת עד עומק העמקים של הלב - מוטב שלא נדענה. הדגש הוא, לכן, על והשיבות אל לבבך. בקוצק חותרים להגיע עד קצה השורש של כל דבר, למקורה של כל מחשבה". (הסנה עמ' 173). 
 
שיטת הלימוד של קוצק
"'יוסיף דעת יוסיף מכאוב' (קהלת א, יח) - ומה בכך? כדאי לו לאדם להוסיף מכאוב, ובלבד שיוסיף דעת".
 
בחצרו של הרבי מקוצק התקבצו יותר למדנים חשובים מאשר בחצרות אחרות כי הם נמשכו לשילוב בין הלמדנות וערכי החסידות.
המהפכה של פשיסחא וקוצק היוותה מעין חזרה לערכי האליטות הישנות של לימוד 'הנגלה' על חשבון 'הנסתר' (קבלה). אין סימנים לכך כי הרבי מקוצק עסק בקבלה, והשפעתו בעניין זה המשיכה להשתקף בחסידויות ששורשיהן מקוצק כמו חסידי גור ורדז'ין שעיקרן לימוד הנגלה עד לחורבנן בשואת יהודי אירופה.

הרבי לא הסכים לדעתו של הבעל שם טוב שלימוד ספרי המוסר ונסתר ניצבים גבוה מלימוד הנגלה, אך הסכים עמו שלמדנות נטולת יראת שמים היא חסרת ערך. הוא לימד את תלמידיו שהלב והמוח צריכים להיות משולבים בלימוד כדי שיהיה מבורך.
 
כרטיס הכניסה לקוצק כלל למדנות מופלגת. מדי יום התכנסה חבורה קטנה של תלמידים אצל הרבי בחדרו ולמדו בצוותא שיעור בתורה. אברך שלא התערב בשיחות במשך שלושה ימים – נרמז לו שמוטב שישוב לביתו, לאשתו.
 
'מה עלי לעשות כדי שיהיה לי חשק ללמוד?', שאל אחד את הרבי מקוצק.
'אני לא מבין. בשביל דבר כל כך טוב אין חשק?'.
"למדן אחד התגאה פעם בפני הרבי מקוצק, שברוך ה' הוא לא הלך בחייו 'ד' אמות בלי תורה'. 'אכן!' - הרעים ר' מנדל בצעקה - 'אבל אֵילו מרחקים התרוצצת בלי יראת-שמים?'"
. (שורק).
 
"פעם, בשעה שהרי"ם היה בחדרו, הרים רבי מנדל את ידו, הצביע על הספרים שנערמו על השולחן ועל מדפי הספרים שכיסו את הקירות עד התקרה ואמר: הרואה אתה את ערמת הספרים שעל השולחן, ואת שורות הספרים שבתוך המדפים? אפשר לחשוב כי הם מגלים את האור הגנוז של העולם. ההיפך הוא האמת. הם מסתירים אותו. מתוך הערמה הגדולה איננה נראית הנקודה. הם - הספרים - עמעמו את האור הגנוז. אני עמל להעלות על פיסת קלף קטנה, מה חובתו של האדם בעולמו ואין כוחי בידי, וכאן - ראה, יצחק מאיר - ערמה כזו של ספרים". (הסנה עמ' 182). 

עמוד השלמות
להגביה את הרקיע
"בפשיסחא, כשהיה רבי מנדל במלוא כוחו הרוחני, שאל פעם את ידידו: 'יעקב, לשם מה נוצר אדם בעולם? השיב רבי יעקב: למען תקן את הנשמה. החזיר רבי מנדל: לשם כך לא היה כדאי כל הטורח. לא כך לימדנו רבנו, האדם נוצר כדי להרים את השמים". (הסנה עמ' 19-20)
הרבי כונה על ידי בני דורו 'המורד הקדוש' והמרד שלו כוון נגד החלוקה של היקום בין שמים וארץ. כיסופיו היו נתונים לאידאל שנקרא בפיו 'להגביה את הרקיע'. מנעוריו האמין כי אם עולמנו יבנה רק על מידת האמת יבוטלו המחיצות בין שמים וארץ ושני העולמות יתאחדו לעולם שמימי אחד.
 
הגאולה תגיע בזכות אותה השתדלות. אותה כמיהה: "פעם אחרת בא אליו אחד מתלמידיו של הרבי שלמה ליב מלנטשנה, תוך כדי שיחה אמר לו רבי מנדל: שאל את הרבי שלך מדוע הוא מרעיש עולמות כל כך וצועק להשם יתברך שישלח את הגואל, למה איננו צועק לישראל שישובו אליו, ויהיו ראויים לביאת המשיח ממילא". (הסנה עמ' 85). אימרה נוספת שלו הייתה: "מה לו ליהודי שיהא זועק לה', כי ירחם על ישראל ויביא את המשיח. מוטב שיזעק לישראל שירחמו על ה' ויחפצו במשיח".

בימיו הטובים בפשיסחא אסף את חבריו ביער והרצה בפניהם את תורתו על פיה נשמת האדם מורדת אל הגוף על גבי שלבי סולם שקצהו העליון נוגע בשמים וקצהו התחתון מוצב ארצה, אך ברגע שהנשמה מזדווגת עם הגוף מסלקים את הסולם ממקומו. "הנשמה שבגוף מוסיפה לערוג למקור מחצבתה - 'נר ה' - נשמת אדם'. כשם שאור הנר, למרות היותו קשור בפתילה מתנועע תמיד למעלה, כך נכספת הנשמה השוכנת בערפלי הגוף להידבק בשרשה. היא מתרפקת על המקום שממנו ירדה, אך הדרך למעלה חסומה. סולק הסולם שקשר בין שמים וארץ. נשמה בינונית, אחרי שאינה יכולה עוד לעלות בדרך ישרה, משלימה עם הגוף, ומתוך ייאוש היא מאבדת את ערגתה למרומים, אך נשמה גדולה, בכוח כמיהתה לאלוהים קופצת אל-על ונופלת; אוזרת כוחה וקופצת שנית ושלישית, עד שלבסוף, מושיט לה מלאך ידו וכך, בקפיצה, מוחזרת הנשמה לאוצר שממנו נלקחה". (הסנה עמ' 164-5). 

להתגבר על היצר – היחס לחיי המשפחה
"בפשיסחא לימד 'היהודי הקדוש' לסלק הצידה את ישותו הגופנית: "הוא שמע שהרבי כינה פעם את גופו בשם 'שונאי הגדול', שונא מזויין העוצר בעד התקדמותו של החלק הרוחני שבאדם". (הסנה עמ' 33).
הפירוש שניתן בקוצק לנאמר 'לא טוב היות האדם לבדו' הוא כי לבדו הוא בלי יצרים. לא טוב כשהאדם הוא ללא יצר הטוב וללא יצר הרע. אדם בלי התרוצצות היצרים שבו, ייתכן שהוא עלול להגיע לדרגת מלאך, אך לכלל אדם לא יגיע. לכן ביאר רבי מנדל את הכתוב 'ואנשי קודש תהיו לי': אנשי קודש - קדושה של בני-אנוש ולא קדושתו של מלאך. מלאכים יש לקב"ה די והותר. הוא רוצה אנשים, בשר ודם קרוצי חומר, שהקודש מופיע בתוכם. ועל תלמידיו ציווה: "הסח דעת מעצמך! (מיין נישט זין) דבקות באלוהים מחייבת את האדם לסלק את עצמו מדעתו". (הסנה עמ' 192). 

נשאלת השאלה האם ההתעלות הרוחנית מעל הארציות והבלי העולם הזה - כוללת גם התנתקות מחיי משפחה, זוגיות ומקשר בעל משמעות עם נשים שהוא מעבר להבאת בנים לעולם?

הבעל שם טוב האיר פנים לכולם והניח לנשים להיכנס אליו לקבלת עצה וברכה. לאשתו יש הרב בונים היה ידע הלכתי והוא כיבד את מעמדה. החוזה מלובלין הורה לכנות את הנדבנית ותומכת החסידות תמריל ברגרסון בתואר "רֶבּ" (במובן של 'ר' יהודי'). בחצרו של הרבי מקוצק ותלמידו יוסף מאיר אלתר מייסד חסידות גור - לא נתנו לנשים להיכנס בכלל.

"אתם רואים את הלז? אפשר לחשוב, וודאי גם הוא עצמו כך חושב, שהוא נאנח על גלות השכינה, ואילו האמת היא שמחשבתו הפנימית היא בביתו, אצל אשתו ובניו. רבי מנדל תיעב אנשים, אם הכיר בהם שלבם אינו כולו לשמים. כל מי שיש לו הרהור של הבלי העולם הזה - ילך לכל הרוחות. וכי מי זקוק לו?". (הסנה עמ' 80).

בסיפורים, באגדות ובאימרות המיוחסות לרבי מקוצק אין התייחסות לנשים, מלבד באמרות בודדות וסיפורים בהן קיים אזכור אגבי:
  • בצעירותו נסע פעם עם חברו רבי יצחק מוורקא לרבם בונים מפשיסחא. בדרכם היו רעבים ופגשו אישה שמכרה כעכים. הרב מנדל נשאר במקומו ורבי יצחק התמקח עם האישה על פרוטה ממחיר המזון. רבי מנדל העיר לחברו: 'האם 'אל תרבה' אינו שווה פרוטה? בכוונו לאימרה 'אל תרבה שיחה עם אישה'.
          צעיר בשם לייבלי - נכדו של הרב הידוע עקיבא איגר, נדר על פי דרישת חותנו הגביר בעת עריכת הכתובה שלא יתקרב 'לכת' דהיינו              לחסידות. הרבי מקוצק רמז לתלמידיו כי יש למשוך את הצעיר המוכשר והמיוחס לחצרו, והם אכן הצליחו לאחר מאמצים ממושכים                לשכנעו להפר את נדרו ולהצטרף לחצר בקוצק. שליח מיוחד מטעם סבו הגיע לחצר ובינו ובין הרבי מקוצק התנהלה השיחה הבאה:               השליח: הלוא כתוב בתורה 'נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח. ר' לייבלי נשא אישה זה מקרוב. אם כן מדוע מתיר            לו הרבי לשבת כאן, בעוד אשתו יושבת גלמודה ועצובה בבית?
          הרבי מקוצק: אילו הייתי יודע שבבית יותר נקי מאשר כאן, הייתי שולח אותו הביתה.
 
         בסופו של דבר נטש לייבילי את חצרו של הרבי מקוצק אך נותר בחסידות. הוא עבר לחצרו של התלמיד שנטש - רבי מרדכי יוסף ליינר,           ולאחר מותו ירש את מקומו כאדמו"ר חסידות איז'ביצה.

 
  • הרבי מקוצק תיעב דמעות וראה בהן סכנה: "היצר הרע נטפל לפרקים לאדם, בכוחן של דמעות”, והתריע כי "רחמנות ללא דין - תש כוחה כנקבה".
  •  
ההשתדלות, היגיעה והכמיהה ללא גבולות
"שאל פעם את תלמידו:
אברך, איך ה'יהודי' שבך?
רוצה אני להיות יהודי.
אתה רוצה? היודע אתה, אברך, פירושו של רצון מהו? רצון פירושו, שלא תהיה שערה אחת בראש שלא תרצה. האם עד לידי כך מגיע רצונך?".
(הסנה עמ' 184). 

תורת קוצק היא תורת אורח החיים היום יומי שכולו קודש לעבודה עצמית של התעלות רוחנית. הרבי האמין כי הדרך וההתמדה חשובים יותר מהתוצאה הסופית:
"אל תאמין למי שאומר שיגע ולא מצא, מפני שהיגיעה בעצמה היא מציאה גדולה מאין כמותה".
"במעמד הר סיני נאמר לנו 'השמת לכם עלות בהר ונגע בקצהו (שמות יט: יב). פסוק זה נתפרש על ידי רבי מנחם מנדל מקוצק: "הישמר לך מעלות בהר אם אתה מסתפק בנגיעה בקצהו, אם אין לך תשוקה להגיע אי פעם לפסגה'. אל תקל בו ראש - חזון העלייה אל קצה ההר הוא המעניק משמעות לנגיעה בקצהו" .
(בונדי עמ' 270).

"ורבי מנדל הוסיף: לא כל אחד מסוגל להגיע לדרגה שאברהם אבינו הגיע אליה אחרי גיל מ"ח, אך כל אחד יכול ללכת בדרכו שהלך בה עד גיל מ"ח - הדרך של כמיהה וחיפושים" (הסנה עמ' 179).

"בעשרה מעמקים נברא האדם. עומק לפנים מן העומק. לכל היותר מסוגל האדם להגיע עד העומק התשיעי. לאחר אתנחתא, פנה אל הרי"מ ואמר: הלא מוכרחים פעם להגיע אל העומק העשירי. שאם לא כן בשביל מי הוא נברא? אתה שואל בוודאי, הלא אם אי-אפשר הרי אי-אפשר ואני אומר לך, אף על פי כן! כוח הרצון של האדם חייב לעלות על כוח ההשגה שלו. הלא כך אמר בעל התהילים בפנותו אל הבורא: 'אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם'. אלוקים המושל בעולם, שם חול כגבול לים. הוא הקים מחיצה בין הים והיבשה והמחיצה הזאת תעמוד לעד. מדוע, אם כן, סוערים הגלים? מדוע מתמרדים גלי הים נגד רצון הבורא? ראה כיצד משתוללים כמו איתני עולם; באיזו תנופה הם נדחקים ומסתערים לפרוץ את הגבול כדי לעלות על היבשה? גלוי וידוע להם, לגלי הים, שהקב"ה לא יחזיר את העולם לתוהו ובוהו. הם לא יצליחו לעולם לפרוץ דרכם אל היבשה - אף-על-פי-כן, הבורא, המושל שקבע גבולות, הוא בעצמו משבח את הגלים על כמיהתם לפרוץ את המחיצה, למרות הידיעה שרצונם עולה על כוחם, שלעולם לא ישיגו את מבוקשם". (הסנה עמ' 133). 

הרבי לא דגל בחשיבותו של חוש המידה. נהפוך הוא, דרכו לא הייתה בחינת 'תפסת מרובה לא תפסת'. הרבי מקוצק האמין כי יש לתפוס את המרובה ולהילחם בבינוניות. המשפט המבטא יותר מכל את דרכו של הרב הוא:
'רק סוסים הולכים באמצע הרחוב. בני אדם הולכים בקצוות'.

ביבליוגרפיה
מחבר/ים: מאיר אוריין
שם הספר: סנה בוער בקוצק: נתיב חייו של רבי מנדל
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: הוצאת ראובן מס בע"מ, ירושלים
שנת ההוצאה: תשס"ז – 2006
קיצור: הסנה

 

 
 
מחבר/ים: אנדרה נהר
שם הספר: זהותנו היהודית
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: הוצאת ראובן מס בע"מ, ירושלים 
שנת ההוצאה: תשנ"ד 1994
קיצור: נהר

מחבר/ים: יהודית בר-יש"ע
שם הספר: מסע בסיפורי חסידים
שם ההוצאה: משכל (ידעות ספרים) 
שנת ההוצאה: 2011
קיצור: בר ישע

מחבר/ים: מנדל פייקאז'
שם הספר: חסידות פולין: מגמות רעיוניות בין שתי המלחמות ובגזרות ת"ש-תש"ה
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: מוסד ביאליק 
שנת ההוצאה: תש"ן - 1990
קיצור: פייקאז'

שם הספר: ההנהגה החסידית: סמכות ואמונת צדיקים באספקלריית ספרותה של החסידות
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: מוסד ביאליק 
שנת ההוצאה: תשנ"ט - 1999
קיצור: ההנהגה
מחבר/ים: דרור בונדי

שם הספר: איכה?: שאלתו של אלוהים ותרגום המסורת בהגותו של אברהם יהושע השל
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: הוצאת שלם 
שנת ההוצאה: התשס"ח - 2008
קיצור: בונדי

מחבר/ים: חנוך דאום ואריאל הרטמן
שם הספר: נפש יהודית
שם ההוצאה: משכל (ידיעות ספרים)
שנת ההוצאה: 2017
קיצור: נפש יהודית

מאיר אוריין במאמר אודות רבי מנדל מקוצק
קיצור: אוריין

http://www.daat.ac.il/he-il/kitveyet/mahanayim/kochk.htm
 
מחבר/ים: אמנון שפירא
שם הספר: אנרכיזם יהודי דתי: (האם קידשה הדת היהודית את השלטון המדיני?): עיון פנורמי בגלגולו של רעיון
שם ההוצאה: הוצאת אוניברסיטת אריאל בשומרון, אריאל 
שנת ההוצאה: 2015
קיצור: שפירא

מחבר/ים: מרדכי רוטנברג
שם הספר: שכול והאגדה החיה: לא המעשה עיקר אלא המעשייה
שם ההוצאה: משכל (ידעות ספרים
שנת ההוצאה: 2005
קיצור: שכול

מחבר/ים: מרדכי רוטנברג
שם הספר: קיום בסוד הצמצום: מודל התנהגותי לפי החסידות הקבלית
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: מוסד ביאליק 
שנת ההוצאה: תש"ן - 1990
קיצור: קיום בסוד

עורך/כים: אביעד הכהן, חנה עמית וחיים באר
שם הספר: מנחה למנחם: קובץ מאמרים לכבוד הרב מנחם כהן
מקום ההוצאה: רעננה
שם ההוצאה: הקיבוץ המאוחד 
שנת ההוצאה: 2007
קיצור: מנחה

אהבה או אמת: הבעש"ט או הרבי מקוצק / אברהם יהושע השל

פורסם ב'מקור ראשון', מוסף שבת לתורה, הגות, ספרות ואומנות ביום 3.12.2011 על ידי יואב שורק.
https://musaf-shabbat.com/2011/12/25/%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94-%D7%90%D7%95-%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%A2%D7%A9%D7%98-%D7%90%D7%95-%D7%94%D7%A8%D7%91%D7%99-%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%A6%D7%A7-%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D-%D7%99/
(קיצור: שורק)  
 
תולדות החסידות מאת פרופ' דוד אסף
http://www.tau.ac.il/~dassaf/articles/History%20of%20Hasidism-Hebrew.pdf
קיצור: אסף
 
אתר צדיקים
http://www.zadikim.org/index.asp?catID=25492&siteLang=3#ad-image-0
קיצור: צדיקים
 
לעיון נוסף:
על תמריל ברגסון:
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9C_%D7%91%D7%A8%D7%92%D7%A1%D7%95%D7%9F
 
 
 כתבה: עליזה גרינבאום