"רחובות הם כמו קמטים וחריצים בפני איש, המספרים את חייו.
שמות רחובות אינם רק ציוני דרך במפת העיר, הם גם כרטיס - הביקור שלה, מכריזים על ימיה הראשונים, על אישיה ועל אגדותיה”.
 (שלמה שבא, עיר קמה)

ביבליוגרפיה:

"פנחס רוטנברג – עלייתו ונפילתו של 'איש חזק' בארץ ישראל 1942-1879", פרופ' אלי שאלתיאל, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד, תש"ן - 1990"

"ימי אור", בן ציון דיקובסקי, הוצאת המחבר, 1984

"פנחס רוטנברג – האיש ופעלו", יערי-פולסקין, הוצאת התקופה, תרצ"ט
עיר קמה, שלמה שבא, זמורה ביתן /מוציאים לאור, 1989                                    

הערות
1. "רציחות פוליטיות במאה העשרים", אמיל פוירשטין, הוצאת כתר, 1986, עמוד 15.

2. עבודת המחקר של פרופ' מתתיהו מינץ, "יוזמת פנחס רוטנברג להקמת הגדודים העבריים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה".
http://humanities1.tau.ac.il/zionism/templates/ol_similu/images/zionism_journals/zionism_8/7.pdf

3. יוסף חיים ברנר – כתב העת "האדמה", כסלו תר"ף
http://benyehuda.org/brenner/brn200.html

4. "פרופ׳ יהודה באואר מסביר למה העם היהודי מחוצף", דליה קרפל, מוסף "הארץ", 15.2.2013.
http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1929100

5. "חיפה בהתפתחותה 1948-1918", חוברת עידן 1989, יד יצחק בן צבי, עמוד 50

6. "האקטיביסט – סיפור חייו של אליהו גולומב", אהוביה מלכין, ספרית אופקים, הוצאת עם עובד, 2007 עמודים 341-2.

7. אתר משה שרת ומורשתו – מכתב מספר 126
http://www.sharett.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?lang=he&ID=366979_sharett&act=show&dbid=bookfiles&dataid=152&findWords=יקותיאל,בהרב

8. אתר זמרשת - http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=326&phrase=הזקן מנהריים

9. "ימי הכלניות – ארץ ישראל בתקופת המנדט", תום שגב, כתר, 1999, עמוד 112.

10. "ברל", אניטה שפירא, ספרית אופקים, עם עובד, תש"ם - 1980, עמודים 316-7.
 
האיש החזק
פינחס רוטנברג
1879 רומני אוקראינה – 1942 חיפה

הכמיהה ל"איש חזק", למנהיג שייטול את העניינים היגעים לידיו ו"ישליט סדר", מתעצמת בימים של משבר ואובדן דרך כאשר ההנהגה מפולגת וחלשה. בימי השבר של מאורעות הדמים בשנת 1929 חש הציבור שההסתדרות הציונית בהנהגתו של חיים ויצמן מנותקת, רחוקה ועסוקה באינסוף אינטריגות בקונגרסים שהתקיימו ברחבי העולם. היה רק איש אחד שבדמותו לא דבק הסחי הפוליטי: פינחס רוטנברג. 
רוטנברג היה מקובל הן על השמאל והן על הימין: מנהיגי המפלגות הסוציאליסטיות התרפקו על זיכְרון ימיו כמהפכן רב מעללים ברוסיה.  חוגי הימין אהבו את האקטיביזם היזמי והקפיטליסטי של האיש שבנה יש מאין את חברת החשמל. הבריטים האמינו שגישתו ל"בעיה הערבית" פרגמאטית יותר, והמוני העם פשוט העריצו את דמותו המסתורית והרומנטית של מי שסיפק אנרגיה, אור ומקומות עבודה במשק מוכה אבטלה.





























פרופ' מתתיהו מינץ מספר על חייו של פנחס רוטנברג עד לעלייתו לארץ ישראל


המהפכן
 

פיוטר פינחס רוטנברג נולד בשנת 1879 בעיר רומני שבאוקראינה - עיר של חקלאים אמידים שממנה יצאו מייסדיו והוגיו של רעיון הקיבוץ. בילדותו קיבל חינוך דתי מסורתי בחדר, אך בנערותו למד לימודי חול בגימנסיה, והצטיין במקצועות הריאליים. בשל הצטיינותו הצליח להתקבל לפוליטכניקום למרות הנומרוס-קלאוזוס שהגביל את מספר היהודים שזכו להתקבל ללימודים גבוהים. לימים יקפיד להדגיש כי לתחושת השייכות הלאומית שלו אין כל לדת.

לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני בידי מהפכנים, עלה לשלטון בנו אלכסנדר השלישי הריאקציונר אשר התנגד לליברליות היחסית של אביו, והנהיג משטר דיכוי לאומני ודתי. פיוטר, הסטודנט הצעיר, ראה את סבלו של העם הרוסי ושכח את סבל עמו. לאחר שפעל בקרב קבוצות מהפכנים שונות השתלב במפלגת הסוציאל רבולוציונרים (האס אר), לימים, אויביהם המרים של הבולשביקים. הייתה זו תקופת הדמדומים של הסדר הישן, של להט כבוש, של ויכוחים אינסופיים בין המהפכנים, רבים מהם יהודים, לבין עצמם והתמודדות מול משטרה חשאית אלימה.
לאחר סיום לימודיו החל לעבוד כמהנדס בפוטילוב, מפעל תעשייתי ענקי שהפך כהגדרתו של הביוגרף שלו, פרופ' אלי שאלתיאל, "לאוניברסיטת המהפכה שלו".




פרשת רצח האב גאפון
 האב גריגורי גאפון
  

פועלי פוטילוב היו הרוח החיה במועצות הפועלים שכינס האב גריגורי גאפון - איש דת כריזמטי שהפך בחייו ובמותו שלא ברצונו, לדמות מפתח בהיסטוריה של המהפכה הרוסית. האב גאפון גילה עוד בעת לימודי התיאולוגיה, חשיבה עצמאית וטען שהמצוות המעשיות אינן העיקר אלא הערכים המוסריים, ובראש ובראשונה אהבת הזולת. מובן שחשיבה חתרנית כזו של צעיר שגידל נוסף לכל גם שיער ארוך, גרמה לכך שקידומו נעצר והוא נשלח לשרת ככומר בכנסייה קטנה ונידחת של פועלים עניים. אך גאפון הפך את ההדחה ליתרון: דרשותיו העממיות והנלהבות ודעותיו הפרולטריות שבהן הדגיש את אהבתו של ישו לעניים, עשו את שלהן ואלפי פועלים החלו לנהור לכנסייה הקטנה שנעשתה צרה מלהכיל את ההמונים. הפועלים שלא אהבו את האינטלקטואלים יפי הנפש, מרביתם יהודים, ש"ירדו אל העם", וחשדו בהם ובכוונותיהם הטובות בטחו באב גאפון. הערצת ההמונים לא נעלמה מעיני המפלגות הסוציאליסטיות וגם מעיני המשטרה החשאית שביקשו לרתום את הכומר הכריזמטי לשורותיהן. אף חוגי העשירים קרבו אליהם את גאפון, והוא נהיה אורח רצוי בטרקליני הנשים האצילות. לזכותו יאמר כי ניצל את קשריו עם העשירים כדי להיטיב עם העניים, ואסף תרומות להקמת בתי מחסה ומוסדות צדקה שחיזקו עוד יותר את מעמדו.

רוטנברג שמע מפי הפועלים במפעל פוטילוב על הכוונה לקיים צעדת המונים שבראשה יעמוד האב גאפון. הצעדה הייתה אמורה לצעוד לעבר ארמון החורף שם ימסרו הפועלים לצאר עצומה וישטחו בפניו את טענותיהם. הפגנה זו שהתקיימה בחודש ינואר ונקראה "יום א' העקוב מדם", תציין את ראשיתה של מהפכת הנפל של שנת 1905. רוטנברג דיווח על התכנית המתרקמת לראשי מפלגתו והם הורו לו להשתתף בהפגנה ולפקח על מהלכיה. הפלג אליו השתייך רוטנברג באס.אר. היה אקטיביסטי ועסק גם בהתנקשויות פוליטיות, ועל כן ידע דבר או שניים על התארגנויות והפגנות. הוא ניסה לשכנע את האב גאפון ואנשיו להצטייד בנשק ולהכין דרכי מילוט. גאפון כאיש כמורה תמים ונאיבי סירב כי האמין כי כל המצוקות ייפתרו כש"אביהם הצאר" יקשיב לנתיניו, יבין כי אנשיו מטעים אותו ומיד יסור מדרכו הקלוקלת. גאפון דיווח על הצעדה לשר המשפטים ואף שלח איגרת לצאר. שר המשפטים אמר לו שלא יתיר לצועדים להגיע לארמון החורף וגאפון ענה לו "אבל לא תצווה לירות על אנשים הנושאים צלמי קדושים ותמונות של הצאר?". לכך ענה שר המשפטים שהם לא יירו על התמונות אלא על האנשים. (1) למרות ההודעה הברורה גאפון לא העלה בדעתו כי השליט הנערץ יורה לחייליו לירות בנתיניו/בניו הנאמנים. מובן שהתחזיות הנאיביות לא התממשו ולאחר שהחיילים ירו אל ההמון הבלתי חמוש השתררה מהומת אלוהים. היחיד שלא איבד את עשתונותיו היה רוטנברג. מאחר שהורו לו לעקוב אחר גאפון היה קרוב אליו ותפס אותו,
גילח במהירות את שערותיו ואת זקנו, הלבישו בבגדים רגילים והרחיקו מהמקום. הוא העביר את הכומר המבוקש על ידי השלטונות מדירת מסתור אחת לאחרת עד שהחביאו בדירת חברו הטוב, הסופר מקסים גורקי.

על פי הוראת ראשי מפלגתו הבריח את הכומר אל מחוץ לגבולות ברית המועצות והתלווה אליו בסיוריו בערי אירופה. בואו של גאפון עורר התרגשות רבה ומנהיגי המחנות השונים של תנועת המהפכה הרוסית שיחרו לפתחו. הוא הפך לאורח מבוקש בביתם של ולדימיר איליץ לנין וקרופסקאיה, וכן בביתו של פלכנוב, אבי המרקסיזם הרוסי. רוטנברג אף הביאו לפריז שם פגש בז'ורז' קלמנסו ובז'אן ז'ורס. כאיש דת מאמין, שמרן ומלוכני בדעותיו לא מצא שפה משותפת עם המהפכנים הרדיקלים. היחיד שעמו יצר גאפון קשר של ידידות היה רוטנברג, שמעמדו במפלגה בשל קשריו עמו שודרג, ומפעיל זוטר היה לדמות מרכזית. בינתיים, צברה המהפכה ברוסיה תאוצה וגאפון התגעגע למולדתו ולפועליו העולים על בריקדות. גם שמועות שנפוצו ברוסיה על אורח חייו הנהנתני, ביקוריו בקזינו וקשריו עם נשים גרמו לכך כי ביקש לשוב ולטהר את שמו. הוא הגיש בקשה לחזור ובקשתו נענתה.

מרגע זה העלילה מסתבכת, מרבית פרטיה עלומים עד היום והגרסאות על שארע שונות וסותרות. אין ספק כי המשטרה החשאית אכן ביקשה מהאב גאפון להתגייס לשורותיה והוא נענה לבקשה. מפעילו ביקש ממנו לגייס גם את רוטנברג ובתמורה הם היו מוכנים
לשלם הון עתק. גאפון שראה ברוטנברג חבר וידיד סיפר לו על כך, והציע כי יהיו סוכנים כפולים, יקבלו את הכסף מהמשטרה החשאית אך בפועל יישארו נאמנים למהפכנים. מגעיו של גאפון עם המשטרה החשאית נודעו ברבים ורוטנברג לא ראה מנוס מלדווח לממונים עליו במפלגה על השתלשלות העניינים.


כאן נכנסת לתמונה דמות אפופת מסתורין נוספת, מאלה הפורחות באפלוליות
מרתפי חקירות וחדרי 
יונה אזף - הבוגד
מסתור אפופי עשן: הכוונה ליונה אזף, סוכן כפול
שהיה בכיר במשטרה החשאית וגם מנהיג הסוציאל-רבולוציונרים. אזף היהודי, ששמו יהפוך לשם קוד לבוגד אף ישפיע על הביוגרפיה של מניה שוחט, ויהיה אחראי בעקיפין לעלייתה ארצה. דיווחיו של רוטנברג על קשריו של גאפון עם המשטרה החשאית החרידו את אזף שפחד כי זהותו כסוכן משטרתי תיחשף, והדרך היחידה למנוע זאת הייתה להוציא את גאפון להורג כבוגד.

אזף הטיל את המשימה, שהוחלטה כביכול בהנהגת המפלגה, על רוטנברג. הוא בחר בתזמון מתוחכם ושטני שאיפשר לו עצמו להתפטר מהסיכון להיחשף, ולמפלגה להתנער ממעשה ההרג של הכומר הפופולארי. ככל הנראה רוטנברג עצמו לא הרג את חברו גאפון, אך אין ספק כי הובילו אל מותו, והיה אחראי ונוכח ברציחתו. אזף דאג לכך שהכתם יוטל על רוטנברג באופן אישי, והמפלגה מעולם לא הודתה בחלקה ברצח.

לאחר שנים, כשאזף נחשף כבוגד, הוציאה המפלגה הודעה קצרה על פיה
בוטלה ההודעה כי רוטנברג רצח את גאפון על דעת עצמו וממניעים אישיים. לאחר הרצח, ברח רוטנברג מאימת הבולשת והחשש מפני חבריו המהפכנים לאיטליה.


פיוטר הופך לפינחס בן עמי

באיטליה השתלב רוטנברג בחוגי הגולים הרוסים וחידש את קשריו החמים עם הסופר מקסים גורקי. בחברה תוססת זו של אינטלקטואלים ומתקני עולם הושפע מרוח הלאומיות שפרחה באותה עת. בין היתר התיידד עם צעיר בשם בניטו מוסוליני, שבאותם ימים היה עדיין סוציאליסט ורחוק משנאת יהודים. בעתיד, בשנות השלושים, ייעזרו מנהיגים שונים בקשריו של רוטנברג עם ה"דוצ'ה".

בנוף האיטלקי הפסטורלי ניסה למצוא מרגוע לנפשו מטראומת רצח האב גאפון, והרחק משאון הבריקדות החל להיזכר ביהדותו. ההבנה כי המהפכה לא תמגר, כפי שהאמינו יהודים רבים, את האנטישמיות, ואווירת ההתעוררות הלאומית שאפפה את הכול, גרמו לו "לשוב אל עמו". הוא גם ניצל את ימי השקט כדי להרחיב את השכלתו, רכש לעצמו מקצוע חדש - "הידרוטכניקה" - ופיתח שיטה חדשה להקמת סכרים בעלי כושר עמידה בלחץ השיטפונות.



הגדודים העבריים

פרוץ מלחמת העולם הראשונה זירז את תהליך חזרתו אל העם היהודי.  בתנועה הציונית התנהל ויכוח מר בין מצדדי הניטרליות לבין התומכים במדינות ההסכמה, דהיינו בריטניה, צרפת, ארצות הברית ובאותה עת גם רוסיה שנלחמו מול מדינות המרכז – גרמניה והאימפריה העותומאנית.

מרבית הציונים נטו לעבר בריטניה ובעלות בריתה.  המשך השלטון התורכי בארץ ישראל היה לעול כבד מנשוא, וההבטחות שפיזרו הבריטים שהגיעו לשיאן בהצהרת בלפור מ-1917, כיוונו את הלבבות לייחל לכיבוש הארץ על ידי הבריטים. אך יהודי גרמניה חשו רגשות לאומיים עזים שייראו באור טרגי בימי במלחמת העולם השנייה, והתנגדו לכל גילוי של הזדהות של הציונות עם אויביה של גרמניה. חיים ויצמן, למרות קשריו ההדוקים עם הממשל הבריטי, נטה לקו הניטרלי ומנע הזדהות גלויה מדי עם בריטניה ובעלות בריתה. גורלם המר של הארמנים היווה תמרור אזהרה לשבריריותו של הקיום היהודי בארץ ישראל אם התורכים יחליטו שהיהודים הם גייס חמישי. לז'בוטינסקי בניגוד לויצמן לא היה כל ספק כי על היהודים להתגייס באופן מוצהר ורב רושם לצבא הבריטי. הוא פנטז על גדודים עבריים הכובשים את הארץ בסערה, נושאים בגאון דגלי ציון המתנוססים בעוז. גם מהפכנים כטרומפלדור ראו בהקמת גדודים עבריים במסגרת הצבא הבריטי צורך השעה. רוטנברג, כאיש מעשה קצר רוח לא נתן לקטנות כהתחשבות ביהודים החיים בגוש מדינות המרכז לעצור אותו, והוא התגייס בכל מאודו למימוש חלום הגדודים.

ההיסטוריון מתתיהו מינץ קובע כי ההיסטוריוגרפיה הציונית המעיטה בהערכת תרומתו של רוטנברג לגיבושו והפצתו של רעיון הגדוד העברי, והאדירה את חלקו של ז'בוטינסקי. בבדיקת ארכיוני המשטרה החשאית הרוסית (האוכראנה) גילה מינץ כי באותה עת שמר רוטנברג על קשריו ההדוקים עם הסוציאל-רבולוציונרים, וכי בפועל תמיכתו בגדודים העבריים תאמה את גישת המפלגה: היהודים שנאו את רוסיה והעדיפו את גרמניה שהעניקה להם חופש וזכויות. קידום רעיון הגדודים שיכבשו את הארץ מידי התורכים, שותפיהם של הגרמנים, בעצם שירת את המגמות של המולדת הרוסית, בעלת הברית של צרפת ובריטניה. מינץ אמנם אינו סבור כי תהליך החזרה של רוטנברג אל העם היהודי היה שקרי, אך מדגיש את ההתאמה בין התנהלותו לאינטרסים של המפלגה ורוסיה. הראיה לשמירת הקשר והעדפת האינטרסים של המפלגה, תהא השתלבותו המהירה והחלקה בעתיד בצמרת השלטון בימי קרנסקי הסוציאל-רבולוציונר. במילנו פגש רוטנברג את מנהיג פועלי ציון, בר בורוכוב, ושניהם הסכימו כי ניצְחון בריטניה ורוסיה ישרת את האינטרסים של הסוציאליזם ואת התביעות הלאומיות של העם היהודי. (עבודת המחקר של פרופ' מתתיהו מינץ, "יוזמת פנחס רוטנברג להקמת גדודים עבריים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה"). (2)

רוטנברג נפגש עם ויצמן בלונדון בניסיון לקדם את רעיון הגדודים. ויצמן גילה עניין מסוים בהצעה אך התקרר מהר מאוד אל מול התנגדותם הנחרצת של ציוני ברלין. שאלתיאל כותב בעמוד 32 בספרו כי "בלשון ימינו היינו אומרים כי מן ההתחלה לא פעלה ה'כימיה' בין שני אנשי מרות אלה. ויצמן קץ בהמרצותיו הלא נלאות של רוטנברג, שבהן גילה מידה של היסטריה והביע חשש מפורש, כי בפעילותו העצמאית מדי עלול רוטנברג לגרום נזק לעניין הציוני". לאחר שנואש מציוני לונדון חזר רוטנברג לאיטליה, שם פגש את ז'בוטינסקי הנלהב לא פחות ממנו, ושני האישים חילקו ביניהם את עבודת קידום רעיון הגדודים באופן שז'בוטינסקי יפעל באירופה ורוטנברג בארצות הברית. הצבא הבריטי הציע כי יוקם גדוד יהודי של נהגי פרדות שיעסוק באספקה, אך ז'בוטינסקי בעל הגאווה דחה את ההצעה בבוז וראה בה השפלה. טרומפלדור היה פרקטי יותר בחינת "נותנים לך קח" ודחק בז'בוטינסקי לקבל את ההצעה. רוטנברג היה זה שהכריע את הכף, והבהיר לז'בוטינסקי שטרומפלדור צודק, ואל ליהודים להציב תנאים היכן יילחמו הגדודים העבריים ובאילו יחידות.

בארצות הברית פרסם רוטנברג חוברת ביידיש בשם העט פינחס בן עמי שבה פרט את ה'אני מאמין' שלו. הוא קבע כי האנטישמיות לא תיעלם גם אם מעמד הפועלים ינצח, וכי אין לעם היהודי ברירה אלא לשוב לארץ ישראל "בה כרוכים האפוס והרומנטיקה של עם ישראל".
הסופר חיים ברנר כתב על החוברת ומחברה בחוברת "האדמה":
"אהבת-העם, כאהבת-האישה, היא כוח של אינסטינקט יוצר אצל אנשים בריאים בגופם ובנפשם. וכוח כזה מורגש במחברת הקטנה הזאת, בת 32 העמודים,... וידוּיו של אדם נבון ובעל-כוח, אשר נטר כל ימיו כרמי-זרים, והוא רוצה מעתה לנטור את כרמו. ולא רק לנטור; כי הכרם עזוב, וצריך לעזקהו ולסקלהו ולנטוע בו שורק. והאיש הוא בונה על פי אומנותו, ומלאכתו בכך. לא "תחיית עם ישׂראל" יִקָרא, אפוא, למחברת זו, כי אם תחיית פינחס בן-עמי. אדם תמים ובלי רפלכסיות נשקף מן המחברת. ומי יודע? אולי נתכּנו לו עלילות". (3)

בקהילת המהגרים המזרח אירופים בארצות הברית התקבל רוטנברג בזרועות פתוחות. "התגייסותו למחנה פועלי ציון והסוציאליסטים הייתה בגדר תרומה שקשה להגזים בערכה ובהשפעתה. הילת המהפכן רב-המעללים שנקשרה לשמו הפכה אותו לנכס בעיניהם. בריכוזי המהגרים היהודים, שזה מקרוב באו, טרם נמוגו הגעגועים למולדת הישנה. רוטנברג שבא מ'שם' והיה לדמות חשובה בתנועה המהפכנית הרוסית, קסם להמונים"(שאלתיאל, עמ' 35). אך המחלוקות בין המחנות השונים של יהדות ארצות הברית התישו אותו, והמהפכה שפרצה ברוסיה בפברואר 1917 גאלה אותו מהשיתוק שהעיסוק הפוליטי הטיל עליו.
 


בחזרה לאימא רוסיה

האולם בניו יורק, שאירח את נציגה של ממשלת רוסיה המהפכנית שזה אך נוסדה היה גדוש עד אפס מקום במהגרים שקיבלו אותו בהתלהבות אין קץ. רוטנברג ישב על הבמה כיושב הראש לצידו של חברו הטוב, נציג המהפכה הרוסית הטרייה, וניהל את הטקס ביד רמה. הציונות לא הוזכרה שם ולו במילה. רבים ביקשו לחזור למולדת ולסייע למהפכה שנלחמה על חייה, ותור המבקשים היה ארוך אך רוטנברג זכה ליחס מועדף וב-11 ביולי 1917 יצא לרוסיה מכורתו שנשלטה על ידי אלכסנדר קרנסקי, ידידו משכבר הימים. מיד לאחר בואו מונה לתפקיד סגן מושל עיר הבירה פטרוגרד ולוועדה העליונה שמנתה שלושה חברים בלבד והייתה אחראית על החוק והסדר בבירה. קרנסקי התקשה להשליט את מרותו על כל המבקשים להדיחו ורוטנברג נהג ביד קשה במתנגדי השלטון. סופר כי הציע לעצור את מנהיגי הבולשביקים, לנין וטרוצקי, ולתלותם, אך קרנסקי הליברל וההססן סירב. המהפכה מילאה את כל ישותו ודחקה את העיסוק בבעיותיו של העם היהודי.

באוקטובר 1917 קרס שלטונו של קרנסקי והבולשביקים, שנואי נפשו של רוטנברג, תפסו את השלטון ועצרו אותו. הוא שהה בכלא חודשים מספר ודומה היה שגורלו נחרץ, אך התערבותם של גורקי ואלכסנדרה קולונטאי הביאה לשחרורו. לאחר ניסיון ההתנקשות בלנין החלה רדיפה שיטתית של כל מי שהיה קשור לסוציאל-רבולוציונרים, ורוטנברג נמלט לאודסה, שבה שלטה ממשלה אנטי-בולשביקית בחסות הצבא הצרפתי. הוא מונה לשר האספקה אך לאחר התפרקות הממשלה והתקרבות הצבא האדום נס לתורכיה, ומשם, בקיץ 1919, לוועידת השלום בורסאי.



חזון החשמל

בוועידת השלום בוורסאי חבר רוטנברג לנציגי היהודים ששטחו בפני מנהיגי אומות העולם את דרישתו של העם היהודי להכרה לאומית. הסופר והעיתונאי, איש העלייה השנייה, יערי פולסקין, מספר בעמוד 158 בספרו "פנחס רוטנברג האיש ופועלו" על ההתרגשות שאחזה בחברי המשלחת עם הגעתו: "בפאריס נפגש עם חברו הגדול נחמן סירקין, ששימש שם חבר המשלחות היהודיות לוועידת השלום, ועל פגישתם זו מספר סירקין: 'כשהגיעתנו השמועה, כי פנחס רוטנברג הוא בפאריס שמחתי שמחה גדולה יוצאת מן הכלל... בשבילי כאילו קם רוטנברג לתחיית המתים. לא פעם כבר הספדנו אותו באמריקה. לבדיב הס.ר. והאנטי בולשביק וגנרל לחצאין, סיפר לי בבטחה כשנפגשנו בוושינגטון כי הבולשביקים המיתו את רוטנברג בירייה עוד לפני איזה חדשים. כולנו בכינו אז את רוטנברג. ועכשיו, הנני יושב עם המת, ששב לתחייה. והוא חי ורענן, סואן ומלא אונים. מביט בעיניו הפקחות, מלאות האהבה, והולך לו בדרכו, אם ישרה ואם עקלקלה. אבל דרכו שלו'".

במהלך הדיונים על התווית דמותו של המנדט הבריטי בארץ ישראל, העלה רוטנברג לראשונה
את חזון רתימת משאבי הטבע, ובעיקר המים ליצירת חשמל.  הבריטים וועד הצירים בראשותו של חיים ויצמן נדבקו בהתלהבותו, והוא נשלח בסוף שנת 1919 לבצע סקר מקיף. כעבור חודשים אחדים שלח מסמך מפורט ומעורר השראה על אפשרויות ניצול משאבי הארץ לייצור חשמל. זו הייתה תחילתו של מסע של איש אחד, שפילס את דרכו לבדו מול מכשולי ענק בדרך להגשמת פרויקט ביצועי חד-פעמי בהיקפו. בשנת 1921 נחתם בלונדון, לאחר תלאות רבות, ההסכם המפקיד בידי רוטנברג את הזכות הבלעדית לנצל את המים של ארץ ישראל לצורך ייצור חשמל ולספקו לצרכנים, ובשנת 1923 הקים את חברת החשמל.


הקרב על הזיכיונות בבית הדין הבין-לאומי בהאג

שלטונות המנדט החלו להפנים את העובדה כי מימוש חלום הבית היהודי לא יהיה פשוט, וכי קיימת אוכלוסייה ערבית העוינת את הרעיון הציוני. מבחינתם מסירת זיכיון החשמל למוסדות הציוניים היוותה הפליה פסולה ובעייתית מבחינה פוליטית, ומסירת הזיכָּיון לאדם פרטי ללא מכרז הייתה בעייתית מבחינת סדרי מינהל תקינים. לאורך כל שלבי המשא והמתן שייטו הצדדים בווירטואוזיות בין הצגת ההסתדרות הציונית כמקבלת הזיכיון, לבין הצגת רוטנברג כיזם פרטי. הדילמה עלתה בכל חריפותה כאשר נתין עותומאני לשעבר ממוצא יווני תבע את שלטונות המנדט בבית הדין הבינלאומי בהאג, בטענה כי מסירת הזיכיון לרוטנברג קיפחה את זכויותיו מכוח זיכיון שרכש מהאימפריה העותומאנית. לטענתו מסירת הזיכיון פגעה באינטרסים שלו ושל כלל האוכלוסייה הלא יהודית. בתשובה לבית הדין הבין-לאומי הקפידו כל הצדדים לטעון כי בעל הזיכיון הוא יזם פרטי ולא קבוצה אתנית. גם רוטנברג וגם ויצמן מסרו לשלטונות המנדט הנתבעים אישורים שבהם הצהירו כי אין קשר בין בעל הזיכיון, היזם הפרטי רוטנברג להסתדרות הציונית, וכי מדובר במיזם עסקי שישרת את כלל האוכלוסייה, גם זו הערבית. אך הדברים לא היו פשוטים כל כך. כאשר נסע רוטנברג לארץ ישראל בשנת 1919 כדי להכין את הסקרים הראשונים, הוא היה פליט חסר כול שנשלח מטעם ההסתדרות הציונית ועל חשבונה, עובדה שבעתיד, כשיהיה איש עסקים ומעשירי הארץ, ינסה לשכוח ולהשכיח.
 


הקרב עובר לפרלמנט הבריטי

רוטנברג רצה לגייס את ההון הנדרש למימון הפרויקט ולהתחיל בעבודה המעשית' אך אז התפוצצה בעיתונות ובפרלמנט הבריטיים שערורייה ציבורית בגין מתן הזיכיונות. מה לא היה שם? האנטישמיות הישנה והטובה הרימה את ראשה המכוער. כולם דיברו על הקשר היהודי הבין-לאומי, וכראיה הציגו את מעורבותו של הנציב העליון הרברט סמואל, שהיה בעצם מנהיג ציוני והרוח החיה בקידום פרויקט החשמל. חברי הלובי הפרו-ערבי הציגו את מפעל החשמל כסמל לאפליית האוכלוסייה הערבית. רוטנברג עזב הכול ומיהר ללונדון כדי להציג את עמדתו. הוא הדגיש כי ארץ ישראל ענייה וכי מדובר במבצע פילנתרופי ציבורי שאמור לגייס הון יהודי למען כל תושבי הארץ ורווחתם, כולל הערבים, ולהוריד את המעמסה מכתפיו של משלם המסים הבריטי. הוויכוח הציבורי גלש אל מעבר לנושא החשמל ובפרלמנט נדונה לראשונה ברצינות שאלת מחיר ההתחייבות להקמת בית יהודי לאומי בארץ ישראל. הצהרת בלפור הוצגה כקנוניה יהודית בינלאומית שתטיל עול כספי כבד על משלם המסים הבריטי, ותגרור מדיניות של אפליית הציבור הערבי והפיכתו לאויב האימפריה הבריטית. בלפור ניסה להדוף את ההתקפות ונשא בפרלמנט נאום שהיה כתב ההגנה על הציונות. נאומו לא שכנע את חברי הפרלמנט שטענו בין היתר כי אופי המהגרים לארץ ישראל הופך אותה לקן בולשביקי. דומה היה כי ידו של הלובי הפרו-ערבי הייתה על העליונה ועצם הצדקת קיומו של הבית הלאומי בכללו היה בסכנה. ואז קם ווינסטון צ'רצ'יל לנאום... הרטוריקה של צ'רצ'יל תהא לימים כלי נשק רב עוצמה בידיה של בריטניה שתאבק על חייה במלחמת העולם השנייה. עתה, הוא העמיד את כל כושר הנאום המופלא שלו ושר שיר הלל לציונות ולפרויקט החשמל כמייצג את כל הטוב שבה. הוא שילב בתשובתו מענה הן ללובי הערבי והן לאלו הדואגים לכיסו של משלם המסים. עיקרי הנאום היו: איש אינו מפקפק בחובתה של האימפריה הבריטית לפתח את ארץ ישראל, אך על מי יוטל הנטל הכספי? על משלם המסים הבריטי? או שמא על הציבור הערבי שמאות בשנים חי בארץ זו ולא נקף אצבע לפיתוחה. נכון, רוטנברג הוא יהודי, ונכון, הוא גייס אנשי עסקים ובעלי הון יהודים כדי לפתח את אוצרות הטבע של ארץ ישראל וליצור מקומות תעסוקה גם לתושביה הערבים, אך האם בשל כך יש לפסול את חזונו? ומכאן עבר לפיצוח אישיותו של מי שהוצג כ"קומוניסט רוסי". צ'רצ'יל, שהיה ידוע בשנאתו היוקדת לבולשביקים, מצא ברוטנברג פרטנר ראוי. הוא סיפר לחברי הפרלמנט כי רוטנברג שירת בעמדה פיקודית בממשלתו של קרנסקי הדמוקרט ותומך בריטניה, ומתוקף תפקידו ייעץ לו לאסור ולתלות את לנין וטרוצקי. לכל צחוקם של הנוכחים אמר כי "לא ידעתי פרט זה בחייו כשהסכמתי להעניק לו את הזיכיון המבוקש". ניצחונו של צ'רצ'יל היה סוחף וגם דעת הקהל השתנתה. בדיעבד יתברר כי השימוש שעשה הלובי הפרו-ערבי בנושא זיכיונות החשמל כמנוף לטרפוד בניית הבית הלאומי היה טעות, מאחר שהסרת הנושא מסדר היום הסירה גם את שאלת הצדקת כינונו של הבית היהודי.

בהערת שוליים נציין כי לצ'רצ'יל הייתה דעה טובה מאוד על הציונות, אך דעה רעה מאוד על הערבים והאיסלאם. אזהרה: בטקסט הבא אין ולו שמץ של פוליטיקלי קורקט: בין היתר אמר צ'רצ'יל כי "היכן שמגיע הערבי - לעתים קרובות מגיע המדבר". כמו כן "כמה איומות הקללות אשר האיסלאם הביא על מאמיניו! נוסף לפנאטיות אשר מסוכנת לאדם ככלבת לכלב, ישנה הגורליות הפטליסטית הזאת... הרגלים ארכאיים, שיטות חקלאות ישנות, שיטות מסחר אטיות, ואי ביטחון לרכוש קיים בכל מקום שבו מאמיני הנביא חיים וקיימים...העובדה שבחוקי מוחמד כל אישה חייבת להיות שייכת לגבר מסוים כרכושו המוחלט... מעכבת את היכחדות העבדות עד לתום היות האיסלאם כוח גדול בין בני האדם".
צ'רצ'יל פירט ואמר כי פגש ערבים בעלי תכונות מעולות אך השפעתה המזיקה של דתם פוגעת בהם ובהתפתחותם. בתחילת המאה העשרים ניבא: "האיסלאם היא אמונה מסיתה ואלימה. היא כבר התפשטה דרך מרכז אפריקה, מרימה לוחמים ללא פחד בכל שעל... ייתכן כי הציוויליזציה של אירופה המודרנית תיפול כשם שנפלה הציוויליזציה הרומית".
 


הקרב על המימון

לאחר שנושא הזיכיונות הוסדר פנה רוטנברג לשלב הבא שנתגלה כקשה מכול: גיוס הון עתק הדרוש להגשמת החלום. לאורך כל הדרך טען בפני דעת הקהל הבריטית כי מדובר במבצע פילנתרופי שימומן על ידי ההון היהודי, אך המוסדות הציוניים ועשירי העם היהודי קפצו את ידם.

רוטנברג ניסה ללא הצלחה לגייס כספים מההסתדרות הציונית בראשות ויצמן, מאילי הון הקרובים לתנועה הציונית ואף מהקבוצה האמריקנית בראשות השופט ברנדייס, שבאותה עת היוותה אופוזיציה לוויצמן. בתקופת הניסיון לגייס את הכספים החל הסכסוך המתוקשר בינו לבין חיים ויצמן.
שאלתיאל כותב על הקרע בין שני האישים:
"ביחסיו עם רוטנברג גילה ויצמן תכונה שהמעיין בקורות חייו נתקל בה שוב ושוב. ויצמן התקשה לעבוד במחיצה אחת ועל בסיס של שוויון עם אנשים תקיפים, בעלי אישיות עצמאית ודעות מגובשות. תכונה זו שבו מציינת את מערכת קשריו עם ז'בוטינסקי, לימים היא תתגלה גם ביחסיו עם בן-גוריון ועתה היה רוטנברג לאחד מנפגעיה" (שאלתיאל, עמ' 150).

בביוגרפיה של רוטנברג מובאים ציטוטים החושפים את מערכת היחסים הבעייתית, את אופיים ואת חולשותיהם של השניים:
ויצמן על רוטנברג: "דעתו מבולבלת עליו והוא מודרך רק על ידי עיקרון אחד: תאווה לשלטון. הוא נוקט שיטות שלמד באסכולה שאיננה שלנו. אני מוטרד מאוד ממה ששמעתי עליו באיטליה" (שם, עמ' 150). רמז לא דק במיוחד לעברו המהפכני/טרוריסטי של רוטנברג.

רוטנברג משיב לו ואף מאיים באופן מפורש: "האינטרסים של עמנו האומלל שקולים בעיניך כנגד האינטרס שבפרסום עלוב של הניצחונות הקיקיוניים של אישיותך... בקלות-דעתך ביקשת לחסל את נשקנו האחרון. נשק זה הוא עבודתי, והיא עדיין בידי ובאחריותי. אינני רשאי להתיר זאת, ולא אתיר. אם תעשה ניסיון להוציא לפועל את איומך, אוקיע אותך. זו חובתי. אתה מכיר אותי. אם אני מתחיל בדבר, אני רגיל להמשיך בו עד הסוף. אני חזק ממך" (שם, עמ' 149). "אלחם בך בגלוי ובפומבי ואתה יודע כי כוחי במותני לחסל אותך" (שם, עמ' 155).

חלק משמעותי מסיפור הקמת חברת החשמל עוסק במריבות האינסופיות של כל מי שהיה קשור לפרויקט. איש אוחז בגרון רעהו: רוטנברג נגד ויצמן. ויצמן נגד השופט ברנדייס. רוטנברג חובר לשופט ברנדייס ולאחר מכן רב גם איתו. ימין נגד שמאל, אנשי הארץ נגד אנשי הגולה. תקצר היריעה ונשאלת השאלה כיצד הצליחו בלהט המריבות האינסופיות לייצר חשמל, שלא לדבר על כינון מדינה? ההיסטוריון פרופ' יהודה באואר פיתח תזה שלפיה התרבות היהודית מבוססת על ניגודים פנימיים, והסכסוכים מאפיינים את העם היהודי. בראיון עם העיתונאית דליה קרפל במוסף "הארץ" מיום 15.2.2013 הוא קובע: "זה מתחיל במאבק בין נביאי אמת לנביאי השקר, בהתפצלות של הממלכה המאוחדת לשתי ממלכות יריבות שנלחמו זו בזו, במחלוקות בין הצדוקים לפרושים, בין מתייוונים לחשמונאים, בין הממסד הדתי לקנאים למיניהם לפני המרד הגדול וכן הלאה. אם תישלל מאיתנו היכולת המתמדת לריב – נחוסל. הוויכוחים האינסופיים מימי הביניים, הם החיות של העם הזה". (4)

סופו של דבר, רוטנברג נואש מההסתדרות הציונית ואילי ההון המקורבים אליה, וגייס כסף מאנשי עסקים יהודים מהסיטי של לונדון, בראשם הלורד מלצ'ט וקרוב משפחתו, הלורד רדינג, שעל שמם רחובות בתל אביב. רבים מהמשקיעים היו אמנם יהודים אך לרובם היה קשר קלוש לציונות ועניינם העיקרי היה פיננסי. מניות חברת החשמל נסחרו בבורסה של לונדון ושם גם שכנו משרדי ההנהלה.



הון ושלטון?

והחשמל זורם: ב10 ליוני 1923 הושלמה הקמתה של תחנת הכוח הראשונה בארץ ישראל. התחנה נבנתה בתל אביב, ובשנת 1925 הוקמו שתי תחנות כוח נוספות, האחת בחיפה והשנייה בטבריה.

הסופר וההיסטוריון שלמה שבא מתאר בעמוד 115 בספרו "עיר קמה", שהוקדש לראשיתה של העיר תל אביב, את התרגשות תושבי העיר בשל "נס החשמל": "באביב של שנת 1923 עקבו בני תל אביב, זקנים וצעירים, בסקרנות רבה אחר עבודות ההתקנה האחרונות של החשמל בעירם... מתחו את חוטי החשמל לאורך רחוב אלנבי ותלו את המנורות. אמרו להם לבני תל אביב שכל אחת תאיר כמו מאה נרות, ופקפקו... בא רוטנברג לטרנספורמטור שבפינת נחלת בנימין ואלנבי, לחץ על כפתור ושש מנורות האירו באור גדול לאורך רחוב אלנבי וברחוב נחלת בנימין. חשמל בתל אביב! והקהל הרב שנתאסף בחוץ הריע לרוטנברג. אחר כך נכנס רוטנברג אצל אלטשולר, הודה לפועלים והכול שתו יין. לקול תרועות הידד נשאו הפועלים והאנשים מן הקהל את רוטנברג על כפיים אל מכוניתו. למחרת יצא רוטנברג לתחנת הרכבת, מלווה על ידי פקידי משרדו, והפועלים נסעו לפניו באופניים מקושטים בפרחים. וכך זכתה תל אביב, ראשונה בארץ, לחשמל. בני תל אביב יצאו לרחוב, התפעלו ונהנו, אבל לא מיהרו להכניס חשמל לבתיהם שכן ההוצאות היו גדולות".

בשנים 1932-1927 הוקמה תחנת כוח בנהריים שהופעלה באמצעות מי נהרות הירדן והירמוך והייתה לתחנת הכוח ההידרואלקטרית החדישה הראשונה במזרח התיכון. כושר הייצור של שלוש טורבינות המים בתחנה היה 18 מגוואט, פי חמישה לערך מכושר הייצור הכולל של תחנות הכוח הראשונות. הדבר אפשר לחברת החשמל להיענות בהצלחה לביקוש מצד לקוחותיה ולצורכי הארץ המתפתחת.

על שטחי קרקע קרובים לנהריים הוקמו שכונות מגורים לעובדי התחנה ובני משפחותיהם. רוטנברג נודע בדאגתו לרווחתם של עובדי חברת החשמל אך גם לאסתטיקה של מתקני החשמל שבנתה החברה. הוא גייס את מיטב אדריכלי התקופה, בהם ריכרד קאופמן ואריך מנדלסון, שעיצבו את מבני חברת החשמל ואיכותם האסתטית ניכרת עד היום. (5)


ב-9ביוני 1932, הגיעו אורחים חשובים לטקס פתיחת התחנה בנהריים,
טכס פתיחת התחנה בנהריים : האמיר עבדאללה רוטנברג והנציב העליון
בהם הנציב העליון והאמיר עבדאללה מעבר הירדן, אך אף נציג רשמי של ההנהגה היהודית לא הוזמן.

ויצמן נטר לרוטנברג על הדרתה של ההסתדרות הציונית ולא סלח לו
כל ימי חייו, אף שההסתדרות הציונית לא הייתה מסוגלת ואולי גם לא מעוניינת לממן את פרויקט החשמל. בעתיד ימתח ויצמן ביקורת על כך כי חברת החשמל הייתה למיזם עסקי שכל מטרתו לדאוג לדיבידנדים של בעלי המניות הזרים, וכי לצרכן הקטן ולמעמד הביניים היהודי אין ברירה אלא לצרוך את האנרגיה שרוטנברג מספק במחירים מופקעים. "אנו נתונים תחת שלטונו של מונופול". כן, במילים אלו ממש. ברל כצנלסון הגן על פרויקט החשמל וטען כי התעריפים אמנם גבוהים, ומעמד הביניים אכן נפגע, אך החברה מספקת מקום עבודה טוב למאות עובדים. דומה שאז כן היום ודבר לא השתנה במשך עשרות השנים שחלפו.

חברת החשמל הייתה לעסק רווחי ומעורר שאלות של הון ושלטון. שאלתיאל כותב על רוטנברג, שהגיע לארץ בשנת 1919 כפליט חסר כול וביצע סקר עבור ההסתדרות הציונית ועל חשבונה, בעמוד 379: "באותם ימים כבר היה איש אמיד מאוד. הוא לא נמנה עם המסתירים את עושרם והבית שהקים לעצמו באותם ימים במרומי הכרמל הזדקר כחריג בנוף והצהיר כלפי כל על מעמד בעליו. רוטנברג התעשר מעסקי החשמל. בכך לא היה ספק לאיש". משכורתו הייתה 8,000 לי"ש לשנה. כשבוצעה הנפקה קיבל רוטנברג על פי החלטת הלורד רדינג 20,000 לי"ש במזומן ו-50 אלף מניות מן ההנפקה החדשה.


זכינו לראיין במרץ 2013 את יצחק ברמן בן ה-99 שכיהן כיו"ר הכנסת וכשר האנרגיה. ברמן זוכר היטב את רוטנברג ואת הביקור שערך בביתו בראש הכרמל כנציג האצ"ל בשיחות פיוס שיזם רוטנברג עם חברי ההגנה:
"אני זוכר שפגשתי אותו כשהיו סכסוכים בין ההגנה לבין האצ"ל.  הוא התערב בשביל לעשות שיווי משקל ביניהם שלא יריבו.
אני הופעתי אצלו מטעם האצ"ל. היה לו בית, אינני מבין למה הוא היה צריך בית כל כך גדול עם כל כך הרבה משרתים, כמו לורד. הוא ניהל חיים של לורד ממש. חיפה זה רוטנברג, גבוה יותר מזה אין. רק אלוהים והנציב העליון של הארץ"
.

לזכותו של רוטנברג ייאמר כי בצוואתו הוריש את ביתו, את כספיו ואת נכסיו לקרן שמטרתה לקדם את חינוך הנוער שהוא "תקוות עתידנו" וביתו הפרטי היה למרכז חינוכי. בשנת 1954 רכשה הממשלה בלחצם של מנהל החברה אברהם רוטנברג, אחיו של פנחס, והלורד הרברט סמואל שכיהן כיו"ר מועצת המנהלים 95% ממניות החברה. ההלאמה הזאת ארעה נגד רצונה של הממשלה שלא רצתה להצטייר כמי שעוסקת בהלאמות ומבריחה בשל כך הון של משקיעים זרים. בפועל להנהגת המדינה הצעירה לא הייתה ברירה כי גלי העלייה והתרחבות המשק חייבו השקעות ענק שהיו מעל לכוחות חברת החשמל במתכונתה דאז. לאחר הלאמת החברה ופיצוי בעלי המניות, העבירה החברה את מרכז הדירקטוריון מלונדון לישראל ומאז היו חברי הנהלה ישראלים.
 


האביר האפל 

שאלתיאל קובע בספרו כי "רוטנברג עצמו היה, בלא ספק, אחד התורמים 
פינחס רוטנברג
העיקריים ליצירת 'אגדת רוטנברג'. עובדות יסוד בחייו נותרו עלומות, והוא
לא טרח לפענחן ולהעמיד את סובביו על דיוקן. גם המקורבים לו ומי שעבדו במחיצתו לא ידעו, למשל, פרטים ברורים על מצבו המשפחתי. כל חייו בארץ ישראל חי רוטנברג בגפו. הדבר השתלב היטב בדמות איש הציבור העושה למען עמו, שכל חייו הם קודש לבניינו ולפיתוחו. הסתרה זו עוררה את דמיונם של כותבי זיכרונות וטיפחה שמועות וסיפורי רכילות לרוב"
 (שאלתיאל, עמ' 17).

סר רונלד סטורס, המושל הצבאי הראשון של ירושלים, תיאר את מראהו החיצוני והרושם שהותיר על סביבתו:

"עיניים יוקדות, חוסן גופני. עורף עבה. מקרין עוצמה ויציבות. רוטנברג תואר כאדם קשוח, נחוש בדעתו, נמרץ החלטי ותקיף מאוד. לבש תמיד שחורים. ואת מילותיו המעטות נהג לבטא בקול נמוך ומאיים. פעמים רבות מצויד באקדח" (שאלתיאל, עמ' 15).

ידוע כי עוד ברוסיה נשא לאישה את אולגה חומנקו, נוצרייה אדוקה בדתה, ולבני הזוג נולדו שלושה ילדים. אולגה סלדה מאובססיית החשמל של בעלה, עברה עם ילדיה לארצות הברית והם ניתקו עמו כל קשר. בצוואתו פנה לילדיו של אחיו אברהם והורה להם להיות בנים נאמנים לעמם, משרתיו הענווים והצנועים, והם שאמרו קדיש על קברו.

בספרו "ימי אור" מספר בן ציון דיקובסקי (עמוד 69), עובד החברה הוותיק, על המנהל הנערץ:
"רוטנברג היה אדם מסוגר בתוך עצמו. הוא היה אדיב מאוד ובעל נימוסים נאים, אבל קשה לי להאמין שהיה מי שהכיר אותו באמת וידע את עולמו הפנימי. הוא קימץ 
במילים, אהב לשמוע ולא לדבר"
.

"'השארם' שלו פעל גם על... נשים. רוטנברג גר בחדר משלו בבניין ישן במרכז החצר. שם היה המשרד שלו, ועל הגג היה חדרו האישי שבו לן ושם אכל את ארוחותיו שהובאו לו ממטבח הפועלים. באותם ימי מתיחות נהגו העובדים, כולל הבכירים, לקיים שמירה בלילות על 'החדר'. גם אני הייתי ביניהם ובכמה פעמים שבהן ניצבתי בשמירה ליד שער החצר, ראיתי נשים ובחורות שעלו אליו לחדרו בלילות. איני רוצה לנקוב בשמות הנשים, שבאו ממיטב האריסטוקרטיה של תל אביב,
אולגה חומנקו
אבל אני זוכר היטב שהיו אלו מהיפות ומהמפורסמות של תל אביב הקטנה...

חולשתו הגדולה לנשים הביאה אותו גם למעשים לא כל כך נאים, והדוגמה הקיצונית לכך היא פרשת קשריו עם ליזה, אשתו של בהרב. לחברה התקבל אז לעבודה בחור צעיר מגרמניה ששמו היה יאשה לב. יאשה הביא עימו את ליזה, בחורה יפיפייה שנתוודעה עד מהרה לחוגים החברתיים של תל אביב הקטנה. כאשר נפרדה מיאשה לב, התחיל יקותיאל בהרב, יד ימינו של רוטנברג, לחזר אחריה, ובו בזמן היו לה יחסים גם עם רוטנברג. לבסוף היא התחתנה עם בהרב. תגובתו של רוטנברג הייתה נזעמת. הוא הרחיק מעליו את בהרב, שעד אז היה יד ימינו ואחד המנהלים הבכירים בחברה, והורה להושיבו בחדר נפרד במשרד הראשי בחיפה. לפי פקודתו לא הועברו אל בהרב מכתבים ומסמכים, ולמעשה נשללו ממנו כל סמכויותיו ותפקידיו. כך ישב בהרב במשך שנים בחדרו, כלוא כמו אסיר, עד שרוטנברג מת
(דיקובסקי, עמ' 71-70).

הסיפור על משולש האוהבים מובא, בשינוי פרטים ושמות, גם בסרטו המעולה של הבמאי אלי כהן "איש החשמל".  איילת זורר גילמה בסרט את דמותה של ליזה, מנשה נוי היה רוטנברג, מרק איווניר היה אברהם אחיו וליאור אשכנזי גילם את דמותו של בהרב.
בהרב, על שמו נקרא רחוב באזור התעשייה בחיפה, לא היה סתם עובד בכיר בחברה אלא מי שעבד לצידו של רוטנברג עוד מתחילת הדרך בשנת 1919, ליווה את כל תהליך קבלת הזיכיונות והיה אחד משבעת מייסדי חברת החשמל. בהרב, בנה של אחת ממייסדות אחוזת בית, היה בוגר המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה וחברם הטוב של משה שרת ואליהו גולומב שלמדו בכיתתו. בביוגרפיה של אליהו גולומב (6) מתואר בהרב כמי שקישר בין מייסדי ההגנה לבין רוטנברג והעמיד את מתקני חברת החשמל לטובת הלוחמים. בהרב שיתף את חבריו במצוקותיו ובארכיונו של שרת נמצא מכתב המנחם אותו במילים:

"אחי היקר יקותיאל,
מה אומר לך? כולי בכל נימי נפשי, מחשבותי ורגשותי, איתך ובעדך! חזק ואל תרף! לא איש כמוך יֵאחז בסבך ונפל. אל תירא לשקר, אל תסלוד בזיוף...

אבל הלא משום זה נכסף אני בכל כוחות נפשי להיות עתה איתך, לסעדך ולתמכך. אבל אם יעל הדבר בידי ואם לא - אתה בַּצַע את אשר החלטת פעם. היה תקיף! אין מעשה עליון כקיום נפש, כיצירת חיים, כמלחמה בהרס.

רק אחת אבקשך: בתוך כל הערבוביה והסערה שאתה נצנפת בה - השלט על עצמך רוח דעה בהירה, היגיון פנימי עליון. ודע את אשר לפניך!

ביתר דיוק: דע בזה את ע צ מ ך, קבע את עצמך, אל תטשטש את יישותך אתה, אל תמַעט את דמותך אתה. ורוח המרץ וכוח העלומים ואומץ התקווה בעתיד, המפעמת בכולנו - תהי בעזרך"
. (7)


 
המנהיג

מילים ולחן מרדכי זעירא: בזמנו עובד חברת החשמל :

הַזָּקֵן, זָקֵן, הַזָּקֵן מִנַּהֲרַיִם
הוּא הֵקִים אֶת הַמִּפְעָל.
לֹא הָיָה שָׁם כְּלוּם,
לֹא הָיָה, הָיוּ רַק מַיִם
וְעַכְשָׁו שָׁם לֵב חַשְׁמַל. (8)

רוטנברג כונה "הזקן" בטרם מלאו לו 50 שנה, ובכך הצטרף למועדון המכובד של אישים כבן גוריון ויצחק שדה, שזכו להיקרא "הזקן" בשנות ה-50-40 לחייהם, אות להפיכתם למיתוס עוד בחייהם. אך בתיוגו כ"זקן מנהריים" - האיש שחישמל את הארץ, יש גימוד של דמותו של מי שהיה מנהיג לאומי ומראשוני ארגון ההגנה. סטורס, המושל הצבאי הראשון של ירושלים, שתיאר אותו ביומנו כמי שדומה ל"ספינקס שבמצרים, בעל ראש עבה וחזק כסלע גרניט", העריך כי "בשעת חירום יהודים וערבים היו מצייתים לו כמנהיג". (9) פעמיים נקרא בעתות משבר אל הדגל לעמוד בראש הוועד הלאומי - הרשות המבצעת של הנהגת היישוב.  בפעם הראשונה נבחר לראשות הוועד הלאומי בעת מאורעות הדמים בשנת 1929, בעת שהיישוב היהודי הבין את עומק השבר והקונפליקט עם הציבור הערבי. הפעם השנייה הייתה ב-1939, בשעתו הקשה ביותר של העם היהודי, בימי מלחמת העולם השנייה.

מה גרם לנציגי כל הזרמים הפוליטיים הנאבקים איש ברעהו בחמת זעם לבחור כאיש אחד ברוטנברג, האיש שמחוץ למערכת הפוליטית-מפלגתית, לעמוד בראשם?

הכוח הפוליטי החזק ביישוב היה גוש השמאל הציוני ונביאו היה ברל כצנלסון. בין ברל לרוטנברג נקשרו קשרים חמים עוד מהימים שברל, בזכות ראייתו הכלכלית הנבונה ומרחיקת הראות, היה הראשון להשקיע 1,000 לי"ש מכספי הפועלים במיזם החשמל. הבעת אמון זו תהא הבסיס לקשר העמוק בין השניים. פרופ' אניטה שפירא כתבה בשפתה המיוחדת בביוגרפיה שהקדישה לברל על הקשר העמוק שנרקם ביניהם ועל סוד הקסם הרוטנברגי:

"ברל אהב את רוטנברג, איש ס"ר, הטיפוס המיוחד במינו, האימפולסיבי, שאינו ניתן לחיזוי, המהפכן שארץ-ישראל הייתה קטנה נוכח גדלות מעופו, ועם זאת דבק בה בנאמנות של חוזר-בתשובה. המהפכן שבברל מצא ברוטנברג את האישיות האהודה עליו. הקונטסטרוקטיביסט ההולך בגדולות - את השותף החושב במושגים חובקי ארץ. היו, ברוטנברג, כוח קמאי, עוצמה מרשימה. אכן, כגודל האיש – כן גודל חולשותיו. הסערות שהסעירו אותו ושעורר הוא באחרים עשו אותו לאחד האנשים הקשים ביותר לשיג-ושיח, עד כדי כך שרבים העדיפו להימנע מכך. אך בשעות חירום נהגו לפנות אליו ולבקש את עזרתו, את מרצו היחיד-במינו, את יכולת ההשפעה שלו על יהודים ונוכרים הרחוקים מציונות". (10)

גם במפלגות הימין אהבו והעריצו את רוטנברג ששיתף פעולה עם מנהיגם ז'בוטינסקי בימי הגדודים העבריים ובימי מאורעות אפריל 1920 בירושלים כאשר שניהם ניהלו יחד את הגנת היישוב היהודי בעיר.

עבור הציבור האזרחי, התעשיינים ואלו שכונו "בעלי הבתים" הוא היה אמנם בעל עבר סוציאליסטי-מהפכני, אך בפועל יזם כלכלי ואיש עסקים. במפעליו נהג רוטנברג כקפיטליסט לכל דבר ונאבק בעקשנות ובהצלחה לא מבוטלת בכל ניסיונות עובדיו להתארגן במסגרת העבודה.


אחדות לאומית

שאלתיאל מספר בספרו על התיעוב והבוז שרוטנברג רחש לפוליטיקה, למפלגות ולמה שכינה "דיבורים – מול מעשים":
"אני שונא את המפלגתיות בכל נפשי ומאודי. מפלגתיות זו שהחריבתנו.  במשך חודשים רבים השתדלתי להסביר זאת למפלגות. לא היו לי אמצעים אחרים. כוח שלטון לא ניתן לי, לא הייתה אפשרות לשלוח לבית חולים את כל חולי הרוח המסוכנים לישוב" (שאלתיאל, עמ' 582 בנאום שנשא ב-17.7.1940).

סימן ההיכר של רוטנברג כמנהיג היה צמד המילים "אחדות לאומית". עבור מי שפישר בין האצ"ל להגנה זו לא הייתה סיסמה ריקה מתוכן. הסופר א. ב. יהושע כתב מחזה בשם "הילכו שניים יחדיו" שבו מסופר כיצד רוטנברג ניסה לגשר בין בן גוריון לז'בוטינסקי בלונדון בשנת 1934. שני האישים הצליחו להגיע להסכם אך בן גוריון כשל ביישום ההסכם שנדחה על ידי אנשיו ברוב קולות.

הבעיה שבשנאת מפלגות והקריאה לאחדות גלומה גם שלילת השיטה הדמוקרטית, אותה שיטה שצ'רצ'יל אמר עליה "הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר הקיימת, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד היום". רוצה לומר, כאשר סולדים ממפלגות ומפוליטיקה בפועל מכוונים לדיקטטורה.
שאלתיאל קובע כי "לנוסחאות הפשוטות, אף הפשטניות, של רוטנברג היה מאז ומעולם כוח משיכה עז, שפעל על אותם יסודות בחברה, שהעיתונות, ולעתים אף הסוציולוגים, מכנים 'האנשים מן הרחוב'" (שאלתיאל, עמ' 591).
בוטה יותר היה הנציב העליון בדיווח פנימי ללונדון על מנהיגותו של רוטנברג: "אכן חלקים גדולים מנאומו של רוטנברג נקראים כמו מתקפותיו השגרתיות של היטלר על פעולתה של הדמוקרטיה" (שם, עמ' 592).
בן גוריון אינו בורר אף הוא את מילותיו במכתב לפולה: "כמה תמוה ונלעג שדווקא בימים אלה מצא רוטנברג צורך לתקוף את הניסיון לארגון מחודש של היישוב על ידי בחירות וחידש שוב הניסיון ל'איחוד' א-לה מוסוליני" (שם, עמ' 593).

עם זאת אין לשכוח כי הימים היו ימים קשים ורוטנברג האמין באמת ובתמים כי בזמנים כאלה יש להתאחד.
ב-7.11.1940 כינס מסיבת עיתונאים ונאם את הנאום שזכה לכינוי "אל היישוב":
"בכל שעה של כל יום יכול כל אחד מאתנו ליפול. השמאלי והימני, העשיר והעני. אין זה נורא. רבים בעולם אובדים עתה. אולם בגאון, בהגינם על קיבוצם, על עמם, על מהותם. הגיע הזמן שגם אנו נתעורר ונשליך אחרי גוונו את הקטנות הבלתי חשובות של חיינו, את ה'אידיאולוגיות' והאינטרסים הקטנים". (שם, עמ' 591)
האיום הקיומי שבו נתון העם הוא ששכנעו ליטול על עצמו את התפקיד כפוי הטובה של ההנהגה.
במכתב להרברט סמואל שכיהן, לאחר סיום נציבותו, כיו"ר חברת החשמל כתב:
"אתה מכיר היטב את אופים של החיים של הקהילה היהודית בארץ ישראל. עם זאת, מעולם לא היו חיים אלה כה, סבוכים, פתולוגיים, מיוסדים על אשליות ונעדרי ארגון וסדר. היישוב חייב להתארגן מחדש על בסיס של אינטרסים מוחשיים ואמיתיים, ולא על יסוד של עוצמה חסרת יסוד ובסיס ופוליטיקה מפלגתית קנאית ופלגנית. אין זה דבר של מה בכך. היה עלי ליטול על כתפי משימה זו מכל בחינה שהיא. אפילו מנקודת הראות של האינטרסים של חברת החשמל. פה הכל קשור זה בזה(שם, עמ' 534).

מנהיגותו של רוטנברג מתאפיינת אף בכך שלא התעלם, כמנהיגים אחרים שהעדיפו לטמון ראשם בחול, מקיומה של האוכלוסייה הערבית. במכתב להרברט סמואל משנת 1936 פרש את האני מאמין שלו בנושא:
"תשע עשרה שנים (למן הצהרת בלפור) אנו היהודים לא עשינו דבר לטפל בהיבטים המוסריים והפסיכולוגיים של העובדה, שאנו באים לארץ שעליה יש לערבים תביעות בעלות לאומית רציניות ביותר. בקרב האוכלוסייה הערבית צמח וגדל נוער חדש. אי אפשר לשחד אותו. הוא בעל השכלה וחינוך, גאווה, מעט תרבות ואומץ לב" (שם, עמ' 457).


יחסו ל"בעיה הערבית" מאופיין באניגמאטיות הרוטנברגית הקשה לפענוח. האם האיש שהחל את חייו כטרוריסט היה מה שמגדירים כיום "יונה"? הוא האמין בדו-קיום ונאמר עליו שנאה דרש וקיים: חברת החשמל העסיקה ערבים ובין הנהנים הראשונים מזרם החשמל היו ערביי יפו.

"קבוצת החמישה" היו חמש דמויות רבות השפעה ביישוב שנקטו יוזמה עצמאית, לא מפלגתית, וניסו ללא הצלחה לנהל דיאלוג ומשא ומתן עם המנהיגות הערבית. החמישה היו דוקטור מאגנס, השופט גד פרומקין, משה נובומייסקי, משה סמילנסקי ופינחס רוטנברג שהאמין שכל הסכם מקומי בין שני העמים עדיף על פני פתרון שייכפה מבחוץ. רוטנברג גרס שפיתוח כלכלי שאינו מקפח יפתור את המחלוקת בליווי שיחוד מסיבי של המנהיגות המתונה. מניסיונו הסיק כי רוב הציבור הערבי לא התנגד ליהודים אלא הוסת על ידי מנהיגות קיצונית ואלימה שמומנה על ידי הבולשביקים ואויביה של בריטניה.

מאידך, כיצד אפשר לתייג כ"יונה" את האיש שלחץ על הבריטים לנקוט יד קשה נגד מתפרעים ולהתנקש בחייו של המופתי אל חוסייני ובכירי תומכיו, ואף הציע את שירותיו הטובים לביצוע המשימה. הוא היה מראשי ההגנה והעמיד את אמצעי חברת החשמל לרשותה. נראה שאישיותו הייתה מורכבת מדי עבור ההגדרות הרגילות.

פעמיים הגיע רוטנברג אל ההנהגה בשל קונסנזוס לאומי ופעמיים הסתיימה כהונתו במפח נפש. בפעם השנייה סיום הכהונה נכרך גם במצבו הרפואי: זמן קצר לפני התפטרותו נתגלה אצל רוטנברג, המעשן הכבד, גידול ממאיר בגרונו שהביא למותו בגיל 63.
חברו הטוב ברל ניסה להסביר את כישלונו של רוטנברג כמנהיג בכך שהלה מעולם לא השלים עם האופי הסיזיפי של העשייה הפוליטית, ושאלתיאל קובע כי חולשתו של רוטנברג היא במידה רבה עדות לכוחו ולשלטונו של "המפתח המפלגתי" ביישוב (שם, עמ' 20).

שאלתיאל מסכם: "בסופו של חשבון, ראוי רוטנברג שנשפוט אותו על פי הכללים שהציב לעצמו... לא הדיבור הוא העיקר אלא המעשה. דומה כי בחבורת הבונים והמקימים ראוי רוטנברג למקום של כבוד. הוא העמיד תשתית שקשה להגזים בחשיבותה לבניינה ולפיתוחה של ארץ ישראל והותיר את רישומו בנופה". (שם, 20).
האמרה החביבה על רוטנברג הייתה: "יש אנשים שעושים את ההיסטוריה ויש אנשים שנסחפים על ידיה". העיון בקורותיו מעלה שאין ספק - הוא היה מהעושים.
 

פינחס רוטנברג

1942-1879