"רחובות הם כמו קמטים וחריצים בפני איש, המספרים את חייו.
שמות רחובות אינם רק ציוני דרך במפת העיר, הם גם כרטיס - הביקור שלה, מכריזים על ימיה הראשונים, על אישיה ועל אגדותיה”.
 (שלמה שבא, עיר קמה)

האזינו לפודקאסט "סיפורו
של אליהו גולומב" המספר

גם את סיפורו של דב הוז

 
הדיפלומט
דב הוז היה תמיד "האיש הנכון במקום הנכון", אך הצרה שהיו יותר מדי "מקומות נכונים". על הוז הכישרוני הוטלו אינספור שליחויות ומשימות. בן גוריון כאב במכתבו לברל כצנלסון את האכזריות שנהגו בהוז, כאשר הטילו עליו משימות בכל תחום אפשרי. פשוט לא הייתה להם ברירה, ליישוב הקטן חסרו אנשים כמוהו.
אבל לפני שנקדים את המאוחר ונספר על האיש ועל המנהיג, נחזור לילדותו ולמשפחתו: העלייה השנייה הייתה עלייה של רווקים צעירים, חולמי חלומות, הרפתקנים ומהפכנים, אך היו ביניהם גם מעט בעלי משפחות כמו המורה ברוך הוז, "חובב ציון" צנוע שעלה ארצה בשנת 1906 עם אשתו וארבעת ילדיהם. בתקופה של אבטלה שמח שהצליח למצוא עבודה כמורה בקסטיניה (באר טוביה) - שם היה מעין מלמד כפרי המלמד כיתה אחת של ילדים בגילאים שונים. מאחר שהמשכורת הייתה עלובה, פתחה אשתו בביתם פנסיון, והאב היה רוכב על חמורו ביום ראשון השכם בבוקר לבאר טוביה, וחוזר ביום שישי לבית שביפו. למשרת המורה הכפרי היה יתרון אחד גדול: בנו דב היה פטור משכר הלימוד, והתקבל כתלמיד מן המניין בגימנסיה העברית הראשונה הרצליה. וכך, הילד בן ה-12, עולה חדש סגור וביישן, נחת בכיתת המחזור הראשון שמרבית תלמידיה היו בני עשירי העיר.

צפו בסרטון בו מספרת דקלה גולומב על דב הוז, על אביה אליהו גולומב
ועל בני משפחתה. בסרטון משולב צילום וידאו של דב הוז.

ביבליוגרפיה:

יעקב גורן ,"מדינאי בטרם מדינה", יד טבנקין 1999 קיצור "גורן"
גרשון גרא, "בית בתל אביב - סיפורה של משפחת הוז ימי ראשית 1920-1905", משרד הביטחון ההוצאה לאור 1987, קיצור "גרא".
אהוביה מלכין, "האקטיביסט", עם עובד ספריית אופקים 2007, "קיצור "מלכין".
תמר גדרון "סוד קסמם - דברים על דב ורבקה הוז", הוצאה עצמית תמר ומשה גדרון 1990, קיצור "גדרון"
משה שרת, "אורות שכבו", עם עובד 1969 קיצור "שרת"
אילן בן עמי, "האשה שאיתו ", מטר הוצאה לאור 2010 קיצור "בן עמי"


לעיון נוסף:  מארכיון המדינה סרט קצר בו נראה דב הוז בטקס חלוקת כנפי טייס:

https://www.youtube.com/watch?v=k8ERYJST8vM
 
הגימנסיה
  

ד"ר יעקב גורן שכתב ביוגרפיה מקיפה בשם "דב הוז מדינאי בטרם מדינה" מספר כי דב הכיר משטר של גימנסיה רוסית, על מדיה נוצצי הכפתורים והאבזמים ומוריה הקשוחים; עתה פגש גימנסיה אחרת ומורים מזן אחר. הגימנסיה נוסדה בשנת 1905 אך חוץ מהשם שהתנוסס בגאון על דלת החדרים השכורים ביפו, שבהם למדו קומץ תלמידים, לא דמתה במאומה למוסד חינוכי של ממש. הקמתה הייתה שיגעון של בני הזוג מטמן, אך לעתים גם לחזונות הזויים יש עיתוי בו הם הופכים למציאות. ברוסיה הצארית החלו דלתות מוסדות החינוך להיסגר בפני הצעירים היהודים שסבלו מסלקציה והשפלות. המשפחות היהודיות שמחו לשלוח את בניהן לארץ הקודש, לגימנסיה עברית, הרחק מאווירת החנק של האנטישמיות והגיוס לצבא הצאר. תוך זמן קצר התמלאה הגימנסיה ברוב של תלמידים שהגיעו בגפם, ללא הוריהם. לקראת יציאת היהודים מיפו, והקמת הפרבר אחוזת בית (ששמו ישונה בשנת 1909 ל"תל אביב"), זכתה הגימנסיה לקבל מידי ועד השכונה מגרש גדול בקצה הרחוב הראשי, ובזכות תרומה של נדבן אנגלי הקימו בניין גדול ומפואר שלימים נהרס כדי לפנות מקום למגדל שלום מאיר.

אפשר להתרפק בגעגועים על הימים שבהם אנשי החינוך היו דמויות המפתח ובתל אביב הקטנה ידעו להעריך ולהנציח את המורים ואת מנהלי בתי הספר. הרחובות בוגרשוב ולוריא במרכז תל אביב, הררי ברמת אביב, מוסינזון ומטמן בצפון תל אביב נקראו על שם מורי ומנהלי גימנסיה הרצליה. אפילו רחוב מוזר שבצפון העיר קרוי על שם יעקב מוזר, השופט מברדפורד שבאנגליה שתורמתו איפשרה את הקמת הבניין.

ד"ר מטמן ביקש לכונן מוסד חינוכי שבו העברית תהא שפת ההוראה. הייתה בכך מהפכה עצומה. חסרו מילים ומושגים מקצועיים שלא לדבר על ספרי לימוד, אך בזכות עיקשותם של המורים הבעיות נפתרו.

העיתונאי יואב קרני בבלוג שלו דן במשמעות הרחבה של מהפכת הלשון של אליעזר בן יהודה שפעל באותן שנים:

"אני מציע לראות בבן יהודה את 'מייסד העברית המדינית', באותו האופן שבו הרצל היה מחולל 'הציונות המדינית'. החייאת הלשון הייתה אקט פוליטי, שאפשר להבינו רק מתוך התבוננות בכוּר ההיתוּך האינטלקטואלי של אירופה במחצית השנייה של המאה ה-19. זה היה זמן שֶבּוֹ עַמים קטנים ונשכחים תבעו לעצמם פתאום מקום והַכָּרָה, והיו מוכנים לטַלטֵל מֵעיקרו את הסטאטוס קוו. פעם אחר פעם. כלִי ההתעוררות הראשון שלהם הייתה הלשון".

מהפכה נוספת הייתה הלימוד המשותף של בנים ובנות בתקופה שבה החינוך היהודי התנהל בסגנון החרדי של היום, עם הפרדה מוחלטת. קשה לתאר את עוצמת החדשנות של הלימוד המשותף, ועוד בשפה העברית.
 

חבורת סוד מוחלט בהחלט
 
דב הוז בנעוריו  
   

התלמידים נשאו על כתפיהם הצרות את חלומותיו וייאושו של דור ההורים: אלו שגדלו בתחום המושב של רוסיה הצארית עם זיכרון צרוב פוגרומים, יידיש והלימוד בחדר ובישיבות. הדור שמרד באלוהיו ובמסורת הוריו, ברח לארץ קשה ואכזרית ומצא אלוהים חדשים בציונות ובסוציאליזם.
נביאו של דור זה היה הסופר י.ח. ברנר שסירב להגדיר עצמו כציוני, מאחר שלא האמין ביכולתו של הציבור העלוב, הטפילי והפחדן הזה לבנות חברה חדשה ויצרנית. שנים מאוחר יותר, כשנכח בכנס שבו פירטו גולומב ודב הוז את הכנות ההגנה לקראת המתקפות הצפויות כתב ברנר בהתפעמות: "הורגש כי עם אלה הזקופים, הפשוטים, השלמים שבְנו לתחייה כולנו. כולנו".
הם הביטו בנערים האלה בתקווה, ש"הזקופים, הפשוטים והשלמים" יגאלו את העם. לא פחות.
ואכן, הילדים שברחו אל חוף הים, שכמו אליק דימו להיוולד מהים, שדיברו ערבית יפואית כבני המקום, שרצו בשבילי קליפות התפוזים - חשו את מלוא כובדו של המשא ולא כרעו תחתיו.

בכיתה ההיא המיתולוגית הם היו שלושה: משה שרתוק, הלוא הוא משה שרת, ראש ממשלתה השני של מדינת ישראל; אליהו גולומב, שיכונה "מר הגנה" ודב הוז. כאשר בעתיד, כשקשרי משפחה יקשרו ביניהם, הם ייקראו "הגיסים". וכן, הייתה גם רבקה שרתוק, אחותו של משה, הנערה שכולם אהבו, ולה נקדיש פרק נפרד בהמשך.

גולומב והוז יזמו את "ההסתדרות המצומצמת", מעין מסדר שחבריו התחייבו להקדיש את חייהם למען היישוב. כאשר ד"ר בוגרשוב המנהל שמע שרוצים הם להתמכר כליל לתפקידים לאומיים פרץ בבכי ואמר שזכה לגמול על עמלו הרב 
(גרא, עמ' 44). מלכין בביוגרפיה "האקטיביסט" מכנה את ההתארגנות "הניצן הראשון של תנועת נוער חלוצית ארצישראלית... אף על פי שגרסתו של אליהו נוסחה במושגים ובמונחים עבריים מסורתיים, ודובר בה לא על מהפכנים מקצועיים אלא על חבר כוהנים, הזכירה התכנית בקיצוניותה את תפיסתו של לנין לגבי המפלגה כארגון של מהפכנים מקצועיים המבוסס על משמעת מוחלטת" (מלכין, עמ' 37).

גולומב שעלה לפלשתינה מרוסיה בגיל 16 הספיק לחוות את אווירת הסוד של החבורות המהפכניות - תאים קטנים של קושרים, בעיקר יהודים, שהמשטרה החשאית של הצאר לא הצליחה לפצח. הם היו אחראים למעשי רצח פוליטיים רבים ובסופו של התהליך סייעו להשתלטות המעטים על האימפריה הענקית. ניסיון זה היווה אף הוא השראה לדרכו.

משה שרתוק/שרת סיפר ביומנו שנכתב 32 שנים מאוחר יותר על ההלם שחש בפגישה הראשונה, כששמע את נאומו של גולומב (בן 18 לערך באותה עת): "אני זוכר כהיום את האספה ההיא בביתו של דב. מלאה תדהמה, מתיחות, מועקה ואש מתלקחת. כקורנס כבד הלמו דברי אליהו על סרני לבותינו. הוא פתח בהתקפה על הקרייריזם. שבט לשונו לא ידע רחם. את משאת הנפש היקרה, טיפוח חלומות של שנים, על לימוד באוניברסיטה באחת מבירות אירופה הגדולות, עם שתייה בצמא ממעיינות היצירה של תרבות דורנו הקוסמת קרע לגזרים, הכפיש בעפר ורמס ברגליים. הוא נתן את השאיפה הזאת לדבר מה פעוט, נקלה, חסר מעוף ודמיון, שאין בו אלא חיקוי לרבים, שחייה עם הזרם, רדיפה אחרי מעמד בחיים ותו לא".

גולומב דרש מחבריו לבטל את רצונם החופשי, את שאיפות ההתקדמות האישיות שלהן ולהכפיפן לחלוטין להחלטות הקולקטיב, והכול כדי ליצור מהפכה בימי החולשה של ההנהגה הציונית. הוא לעג לתנועת בני משה (על שמם קרוי רחוב בצפון תל אביב), שהקימו אגודה חשאית של חובבי ציון שתפעל למען העם והמולדת, אך חבריה פעלו בה ב"זמנם החופשי" לאחר עיסוקיהם הרגילים ובשל כך נכשלו.
לאחר אינספור דיונים הוחלט בקבוצה (ההסתדרות המצומצמת) כי גולומב והוז יעסקו בחקלאות ויצטרפו לקבוצת דגניה. על שרתוק הוטל ללמוד משפטים. שרתוק, האיש הנבון, צפה כי העולם הערבי חשוב מהעותומאני, וביקש ללמוד באוניברסיטת קהיר. רק לאחר שהובהר לו כי התואר המשפטי תקף רק במצרים, עבר לקושטא ולמד בה עם יצחק בן צבי, הנשיא הראשון, ודוד בן גוריון. חבריהם להסתדרות המצומצמת דוד קומרוב, בית הלחמי ויעקב כבשנה יצאו לעסוק בחקלאות בבן שמן. טורנר הצטרף לשומרים במנחמיה ומת בדמי ימיו משחפת. כבשנה יצא לאחר מלחמת העולם הראשונה לגרמניה ללמוד רפואת בהמות והיה לאחד מאבות גידול הבקר המשובח בארץ.

במובנים מסוימים ההסתדרות המצומצמת נכשלה. מספר חבריה הממוצע היה כ-8 והמשמעת התפוררה. עם זאת דרך החשיבה והפעולה שהותוו באותם ימי בוסר השפיעו על שלושת הרעים, הגיסים לעתיד, הוז, גולומב ושרתוק המחויבות הטוטאלית שלהם להגשמת הציונות ושיתוף הפעולה המשולם ביניהם יצדיקו את האמירה שרווחה בימים קשים ביישוב כי: "אנו שורדים בזכות הנסים ובזכות הגיסים".

 
ימי דגניה

הוז וגולומב, עדיין במסגרת הוראות ההסתדרות המצומצמת, עברו לדגניה לעבוד את האדמה. חברי דגניה היו ספקנים לגבי יכולותיהם של הגימנזיסטים הצעירים שהגיעו מהעיר. שמואל דיין, אביו של משה דיין וזקן שבט הדיינים, שאל אותם למה הם צריכים את העבודה המפרכת בחקלאות: "לכו ללמוד", ייעץ להם. אך הם סרבו אפילו לעבודות משרדיות, ועבדו בשדות מעלות השחר עד שקיעת החמה. גולומב והוז זכרו את ימי דגניה כמאושרים בחייהם, העת שבה הפכו מנערים לגברים.

דגניה הייתה מודל להצלחה יחסית של עבודה עברית, שיתופיות חלקית ורמת חיים מתקבלת על הדעת. יוסף טרומפלדור, שכונה "אוסיה", הגיע לדגניה כדי ללמוד את הפטנט שהצליח, ולהעתיקו לקבוצות אחרות. טרומפלדור שהתקשה בעברית התקרב לגולומב ששלט ברוסית, והציע לו ולהוז לנצל את הידע שלהם בשפות כדי להפוך למורי דרך, ולקדם את התיירות בגליל. גולומב העריץ את האיש שידע לרתום בידו האחת שלישיית פרדות, ולאו דווקא מן השקטות, אל הדיסקוס, לצאת יחידי לשדות המרוחקים חמוש במאוזר ולהכניס בו את המחסנית בידו האחת.(מלכין, עמ' 58). הם הרבו להתייעץ עמו והוא סייע להם לגבש את השקפת עולמם בנושאי הסוציאליזם, חיי שיתוף ולאומיות.


מלחמת העולם הראשונה. הגיוס לצבא העותומאני

בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, הפריחה הכלכלית בארץ נעצרה בבת אחת, והחלו ימי הרעב והרדיפות. המצב הקשה חייב את חזרתם של הוז וגולומב למשפחותיהם בתל אביב.
היישוב נקרע בין מי שתמכו בבריטים המתקרבים לגבולות הארץ, לבין תומכי השלטון העותומאני או אלו שנמנעו מלהתגרות בו.

גם בהסתדרות המצומצמת של ידידינו הצעירים חל קרע: שרתוק והוז, כרבים ממנהיגי
אליהו גולומב
 היישוב באותה עת, סברו כי מהפכת התורכים הצעירים תהפוך את השלטון למתקדם יותר ולידידותי לציונות. עוד סברו כי מעצמות המרכז (גרמניה ותורכיה) תנצחנה במלחמה, שכן באותה עת גרמניה פלשה בהצלחה לצרפת. הם האמינו כי אם יתגייסו ויילחמו לצד התורכים, יזכרו להם אלה חסד נעורים לאחר המלחמה. שיקול נוסף היה כי כבוגרי הגימנסיה הופנו ישירות לקורס קצינים, וביקשו בדרך זו לרכוש ניסיון צבאי לקראת העימותים הצפויים עם ערביי הארץ. גולומב היה היחיד שהתנגד בתוקף לגיוס לצבא התורכי.

הצעיר שניהל לאחר מות אביו את טחנת הקמח המשפחתית, קיבל הוראה מחסן בק, מושל יפו, להעמיס שקי קמח גם בשבת. מבחינתו לא היה בכך דבר חריג כי גם בדגניה בתקופות של עומס עבדו בשבתות, אך היו לו עובדים שומרי שבת, ומתוך התחשבות בהם הודיע למושל כי לא יוכל למלא את הפקודה. כעונש נלקח לסראיה (בית העירייה) ושם כבלו את ידיו ורגליו, השכיבוהו חלוץ נעליים על הרצפה ונתנו לו "פאלקות", שהן העונש התורכי של מלקות על כפות הרגליים היחפות, בדרך כלל עד לאובדן ההכרה. גולומב הגאה הרגיש כי הושפל עד עפר וכי רק נקמה תציל את כבודו בעיני עצמו. אם לא יהרוג את חסן בק במו ידיו - חייו לא יהיו חיים. הוא השיג אקדח והחל לתכנן את מעשה הנקם. למזלו, הוז מצאוֹ יום אחד מטפל באקדח וניחש את תכניות חברו. הוויכוח ביניהם היה סוער ונמשך ימים. בסופו של דבר שכנע אותו הוז שההתנקשות בחיי חסן בק איננה מסוכנת רק לגולומב אלא עשויה לסכן את חייהם של יהודים רבים שיהיו קורבן למעשי נקם של השלטונות. מוטב שישקיע את מרצו בארגון כוח המגן כהכנה לימים הקשים שיגיעו. חבריו של גולומב סבורים כי פרשה זו הייתה בין הגורמים העיקריים לעיסוקו בהגנה ובגיבוש הכוח העברי עד אחרית ימיו (מלכין, עמ' 104).

גולומב החליט לערוק מחובת הגיוס, ואילו שאר חברי ההסתדרות המצומצמת, בהם שרתוק והוז התגייסו לצבא התורכי. החניכים היהודים בקורס הקצינים סבלו משנאה ומהתנכלויות. הם אמנם התגייסו, אך לא התלהבו להישלח לחזית מחשש ששם, במלחמה המיותרת, ייפגעו לא מכדור האויב אלא מידי ה"אחים לנשק" כביכול. השניים ניצלו את הידע שלהם בשפות כדי להישאר בעורף: שרתוק נעשה מתורגמן של יועץ צבאי גרמני שהיה מאושר למצוא צעיר דובר גרמנית, תורכית וערבית וכמו כן גם אפשר לשוחח איתו בנושאי תרבות וחברה. הוז שובץ במברקה.

אביו של דב, ברוך הוז, שחוץ מהיותו מורה וספרן, עסק גם בפוליטיקה של היישוב והיה בעל קשרים טובים עם מגוון אישי ממשל, ביקש לסייע לבנו ולשחררו מסכנת המלחמה. דב כתב לו והזהיר אותו שלא יבוא לבקרו מאחר שהנסיעה לחלב שבסוריה מסוכנת, והרכבות שורצות כינים ומחלות. הוא גם הסביר לאביו כי אינו נמצא בחזית ועל כן חייו אינם בסכנה. האב לא שמע בקול בנו, נסע לבקרו ואכן נדבק בטיפוס הבהרות הקטלני. הוא חלה ונפטר כשהוא בן 51 שנים בלבד. דב נסע לתל אביב ללוויה כשהוא אכול רגשות אשם. האם כנראה פלטה בצערה "מי ביקש ממנו (מדב) להימצא בחלב?". ברור שהוא לא היה אשם במות האב הנערץ, אך אלו היו רגשותיו.

לימים כתב לרבקה שרתוק: "תמול בבוקר השכם הלכנו אל אבא. זה חודשים אחדים שלא הלכתי. תמיד היה זה לי למקום מפלט שכיח ותכופות הייתי הולך שמה לנוח, להירגע ולבכות... ברגע הראשון נדמה לי כי חטא אני, חוטא כלפי אבא, על אשר אנוכי חושב כל כך הרבה עליך גם שם, ואולם מעמקי לבי הגיע אלי קול ואמר לי כי רק שקר הייתי מדבר והוגה במקום זה אילולא חשבתי עליך. אילולא הבאתיך עמי שמה. היה בוקר צונן. שכבנו על השיש הקר כשמצחנו נוגע בשיש...
אבא אשר דבר מותו חרות בזרמי-דם שוטפים על לוח לבי. אבא אשר לפנים ידעתי, כי רק בשבילו אני חי מכל בני ביתי מכל ידידי ומקורבי. אשר ממנו ירשתי את הכול, את הכל: השתיקה הנצחית, המידות, הכישרונות. הכול. אבא אשר לראשונה גם למדני את תורת הייאוש, הראני את הכיליון, האפס, המוות.
נשקף לי משם כל אימת סוד המוות, כל אימת קור המוות. וקור חדר מהשיש אל מצחי. ולהט הקודקוד שנגע בקודקודך, ודופק הלב במהירות של ספק, של פחד והתרגשות.
ביפו לאחר הגירוש ביקרתיו הפעם. היה שיממון ומוות בכול והגיע רעש .משק התותחים בחזית אלי כשאני כורע לפניו בלב מלא קיפאון המוות. מה אמר, מה סיפר לי אז כל קול תותח שהגיע אלי? כמה פשוט ואיום היה אז חשבוני, חשבון חיי ואהבתי"
(גורן 109).
 

העריק:

הוז הבין ששרתוק והוא טעו בהתגייסם לצבא התורכי, ושגולומב צדק. ההיכרות עם הצבא התורכי לימדה אותו שני דברים: הראשון, שהם הולכים להפסיד במלחמה, והשני שגם אם התורכים ינצחו, אופי השלטון החדש לא יזכור את תרומת הלוחמים היהודים ולא יחוש כל מחויבות כלפיהם. היישוב בארץ נמצא בסכנה קיומית, וקיים צורך לעזוב הכול ולהתגייס להגנתו.
לא היה להוז עם מי להתייעץ, אך כטיפוס של מנהיג החליט על דעת עצמו על המשך דרכו. קודם כול ערק מהצבא והגיע לגבול הדרומי כדי להשיג נשק. היישוב בגליל כבר היה מצויד יחסית אך מושבות יהודה היו חשופות להתנכלות מצד השכנים הערבים, וחסרו כלי נשק להגנה עצמית. הוא ניצל את חופשת האבל כדי להיפגש עם גולומב ובני הקבוצה היפואית (ההתארגנות שלימים תהווה את בסיס ארגון "ההגנה"). הוז החל להסתובב במדי הקצין התורכי בגבול הדרומי, שם פגש חיילים יהודים וארצישראלים והידק עמם את הקשרים. בעזה וסביבתה שרר תוהו ובוהו ונשק רב שנשדד על ידי הבדואים ועריקים הסתובב בשוק. הוא דיווח לחבריו כי בסיוריו בדק את מצב הצבא והרגיש כי ההפסד הצבאי של התורכים קרוב. לאנשי ארגון השומר היו נציגים שמטרתם לרכוש נשק בקיבוץ רוחמה. בזיכרונותיו מספר אחד הלוחמים כיצד השפיע הוז, "הקצין התורכי", על חבריו לנשק למכור להם רובים. גם עשרות שנים לאחר מכן רק מעטים ידעו כי הוז היה למעשה עריק ומתחזה לקצין, ואם היה נתפס היה מוצא להורג במקום. לאחר זמן הגיעו למפקדה התורכית הראשית הדיווחים על מעלליו של קצין המברקה הנעדר שלא ברשות מהצבא, והוא נדון שלא בפניו למוות. הוז עשה את הדבר הנועז ביותר: מתוך היכרותו את אי הסדר בצבא התורכי נסע לדמשק ושם סודרה לו עבודה כמתורגמן אצל וילבושביץ, מהנדס יהודי שעבד עבור הצבא במדבר תדמור. במילים אחרות, הוא הסתתר במקום הבטוח ביותר: בלוע הארי. אך המצב בארץ החמיר, המערכה עם הבריטים התקרבה להכרעה, והוא הרגיש שהוא חייב להצטרף ללוחמים בארץ עד גמר שלטון האימים. מחופש לערבי, תוך שהוא מנצל את שליטתו בערבית יפואית, התגנב מסוריה כל הדרך לתל אביב הריקה שתושביה גורשו בהוראת המושל גמאל פשה.
 
הכיבוש הבריטי:
במהלך שנת 1918 כבשו הבריטים את הארץ - תחילה עד קו הגבול החדש שעל יד נחל הירקון שבצפון תל אביב. הגולים החלו לחזור אך חסרו מורים רבים, ועל כן פנו לבוגרי הגימנסיה כדי שילמדו את הילדים הקטנים. הוז נענה לפנייה וראה בזה הגשמת דרכו של אביו.
אחד הילדים, לימים השר ישראל גלילי, כתב ביומנו בגיל 8 כיצד חיכו בלעג לקצין התורכי כשהם ששים אלי קרב."נפתחה דלת המחלקה והמורה נכנס, אזכור כיצד סקר אותנו בפניו המאירים, בחיוכו הטוב, חיוך שליו. אזכור רק כי פתח "ובכן, שקצים" ומבעד לזגוגיות משקפיו ניבטו עיניים, עיני אח. היינו מפורקי נשק. בסוף השיעור היינו על ברכיו, על כתפיו ובזרועותיו. כך ראיתיו לראשונה. אז למדתי מפיו, תלמיד בין תלמידים, את שירת דבורה....כל הילדים התפקעו אחריו. (גורן 97). הנהלת הגימנסיה ביקשה מהוז להמשיך ולעבוד כמורה, אך מצבו הקריטי של היישוב לא אפשר לו את התענוג של חיים שקטים. הגליל היה עדיין כבוש בידי הכוחות התורכיים והמלחמה הייתה בעיצומה.

השלטונות הבריטיים אפשרו ליהודים להתגייס לשני גדודים עבריים: הגדוד האמריקאי
 שעמו שבו ארצה יצחק בן צבי ודוד בן גוריון שגורשו על ידי התורכים, והגדוד הבריטי בהנהגת ז'בוטינסקי. הצהרת בלפור וההשתתפות היהודית בכוח הכובש העבירו ביישוב גל של תקווה, ואפילו תחושות משיחיות. הוז לא היה מאלה שהאמינו שבואם של הבריטים
מבשר את פעמי המשיח, אך היה ברור כי יש לסייע להם לסלק את השלטון העותומאני עריץ. הוא התייחס לבריטים כמושלים זרים שלמקצתם כוונות רעות מול מושלים קודמים שלרובם כוונת רעות. החלה להתגבש התפיסה על פיה יש להקים גדוד עברי ארצישראלי שישתתף בכיבוש הארץ. הפעם כל בני החבורה היו תמימי דעים כי יש להתגייס לגדוד העברי, והוז וגולומב עמדו בראש המארגנים את רישום המתנדבים. ביישוב הייתה מחלוקת גם סביב הגיוס הזה: תנועת הפועל הצעיר בהנהגתו הרוחנית של א.ד. גורדון התנגדה להתגייסות לצבא כובש. גם היה חשש מפני התנכלות ליהודי הגליל שהיה עדיין בשלטון תורכי.
 
בספטמבר 1918 נכבש גם הגליל ו-400 שנות שלטון עותומאני הגיעו אל קיצן, ולא, לא באמצעות החיילים הארצישראלים. כיום ידוע כי הפיקוד הבריטי הצבאי, שלא התלהב מהציונות, הרחיק בכוונה את הגדודים מהקרבות. הוז התאכזב כחבריו מהרחקתם של הגדודאים ממוקדי ההתרחשות, עם זאת ניצל את תקופת השירות הצבאי כדי לשפר
את יכולותיו באנגלית והיה לאחד ממנהיגי החיילים. בגדוד נפגש עם ברל כצנלסון ומנהיגי תנועות הפועלים, יחד איתם קידם את הניסיונות לאחד את מפלגות הפועלים והיה בין אדריכלי הקמת אחדות העבודה ב-1919.
גולומב השתחרר וארגן את ההגנה על היישובים בצפון הארץ. הוז השתחרר 
 מהגדוד והחל לעבוד במשרד של קבלנים שביקשו לנצל את האנגלית המשובחת שלו ואת
קשריו לקבלת עבודות. הוא השתעמם, לא מצא עצמו, ושמח להצעתו של דוד רמז להצטרף לסולל בונה. לאחר ימי האופוריה של הכרזת בלפור באה המציאות המרה של אבטלה ועולים החוזרים כלעומת שבאו בשל העדר תעסוקה. רמז הפך את סולל בונה למנוף לשבירת האבטלה ולבנייה מואצת. בין רמז להוז נקשרו קשרי ידידות שילוו
אותם כל ימי חייהם, למרות ההבדלים בגיל וברקע. הוז היה באופיו וחינוכו בן הארץ ואילו רמז היה תלמיד חכם שהיה לסוציאליסט אך נשאר איש ההגות היהודית
בנשמתו.


כפי שיסופר בפרק המוקדש לרבקה שרתוק, היחסים ביניהם עברו את השלב הממושך של היסוסים והם החליטו למסד את חייהם המשותפים. רבקה למדה נגינה בווינה ודב רצה ללמוד כלכלה כדי להתקדם במשק ההסתדרותי ובהנהגת היישוב. הוא הספיק ללמוד סמסטר אחד של משפט וכלכלה מדינית עד שבלחץ העבודה והשליחות קטע את לימודיו ולא שב אליהם. כל חייו כאב את הויתור על ההשכלה האקדמית.
רבקה ויתרה בשל חיי נישואיהם על קריירה של פסנתרנית מקצועית והסתפקה בהוראה, והוא ויתר למענה ולמען ה"יישוב" על ההשכלה הגבוהה.


החופה נערכה בווינה ולא היו לשניים תעודות לידה. זלמן רובשוב ידידם ששהה שם בשליחות, לימים זלמן שזר הנשיא השלישי, סידר מתן בסתר לעניי העדה ויישר כך את כל ההדורים. הנשואים הטריים ניצלו את ימי ווינה כדי לעסוק ברכש של נשק להגנה. לאחר תום מלחמת העולם הראשונה הנשק התגלגל בשווקים והיה צריך כישרון מסחרי וארגון טוב כדי להשיגו. אך דווקא בימים אלו רמז ומנהיגי היישוב דרשו שדב יחזור לארץ כדי לסייע במלחמה באבטלה, והזוג הצעיר נאלץ להיפרד. אורח חיים זה של פרידות ממושכות של שבועות וחודשים, תוך שדב מקדיש את מרבית שעות היממה לשירות העם והאומה הפכו לשגרת חיי נישואיהם עד לסוף ימיהם. רבקה כתבה לאחיה משה"אילו דרשתי היה דב נשאר. אך אני החלטתי שיסע, ובזה החייתיו ממש. ועל ידי כך התחזקתי גם אני.... אל לקונן. הכול צריך לקבל באהבה". (גורן 179
 
אהבת רבקה
רבקה שרתוק ואחיה משה שרתוק - שרת
   

כולם היו מאוהבים ברבקה שרתוק
"היה בה משהו שכבש את לב רואיה. חן גופה, זקיפות יציבתה, הילוכה האצילי, ראשה החטוב, שחור שערה ועיניה השחורות (שלא היו שוות, וגם בזה היה חן)" (מלכין, עמ' 17).
שניים אהבו אותה אהבה טוטאלית, חסרת כל פשרות וחמלה: שני הרעים, האחים בנפש, הוז וגולומב.
כאשר הוז דימה כי רבקה סיימה את הקשר ביניהם כתב לה מכתב מלא דיכאון ומחשבות אובדניות: 
"את - גירשתיני מעל פניך ואלך. ובמחנה בשובי מצאתי הכול שונא לי, רודפני כל כך... כולם פתאום הפכו לי לאויבים – ואשאר בודד וערירי. ולי לעצמי – האם נחוץ הייתי? רציתי לכתוב לך – ואולם פחדתי. חיכיתי למילה ממך, לפקודה שעל פיה אתנהג. ואולם את לא כתבת. כן, את הרע הזה החלטתי לבלוע עד תומו. כי ממך הוא בא לי, ממך מאור-חיי ונפשי. נחמתי הייתה רק אחת. נשתקעתי בעבודה. ולא בעבודה סתם. כל שעותיי ביליתי בין פצצות, חומרים מפוצצים, דינמיט מכל המינים. בלילות הייתי שוכב לישון ומתחת למראשותיי ומתחת לכל מיטתי, חומרים אשר בניצוץ אש אחד יעלוני על המוקד. חומרים ידועים, כאשר היו החברים מביטים אליהם היו בורחים מפחד ואנוכי באיזו חיבה, באיזה שקט הייתי עוסק בהם. ברגע היפרדי ממך על יד התחנה רצתי אל מחסן החומרים האלה ושקעתי בהתעסקות בהם". (גרא, עמ' 270).

גם אהבתו של גולומב לרבקה הייתה טוטאלית. הכול או לא כלום. כשהבין כי לא זכה בלבה של אהובתו שקע לדברי הביוגרף שלו, אהוביה מלכין, בדיכאון קשה וגם בתחושה של אובדן דרכו בחיים: "ביושרו לא יכול אליהו להתכחש להשפעת אהבתו הדחויה לרבקה על כל מה שעשה ולא עשה, ובקיצוניות חסרת פשרות של צעירים הסיק כי כל מה שעשה לא עשה מתוך אידיאליזם אלא מטעמים פרטיים שהניעוהו להעמיד פני אידיאליסט. מכאן שאין הוא איש ציבור ואינו ראוי להיות כזה"
. (מלכין, עמ' 101)

רבקה הייתה מעין נסיכה, בתו של יעקב שרתוק הביל"ויי הראשון, האיש שתרגם את "מלחמות היהודים" מאת יוסף בן מתתיהו לרוסית. ביתה מתואר כבית צ'כובי באווירתו ... בעולם צ'כובי זה, יש ונרקמת מערכת יחסי האהבה צעד-צעד, כשכל שלב טומן בחובו את הגרעין לשלב הבא, עד להשלמת המרקם לקשר בר קיימא" (גורן, עמ' 62).. לבה של רבקה נשבר באהבת נעורים ראשונה והיא האמינה כי לא תוכל לאהוב שוב לעולם, ומה שנותר לה זו החברות שתביא לה אולי נחמה. (מלכין, עמ' 17).
   

                                                                                                                                    
ביומנו של הוז, יומן של נער רגיש, ביישן, חכם מאוד, הוא מספר על אהבתו היוקדת לרבקה: 

"ושלשום מלאו לי י"ט שנה. היום עבר ככל שאר ימות השנה. רק לעת ערב הביאה לי רבקה מזכרת את שירי יהודה הלוי. משורר ששמו כל כך קרוב אל הלב מידי אחות הקרובה כל כך אל הלב. כמה נועם והרמוניה יש בזה. הדבר היה פתאומי בשבילי. נתנה לי את הספר ואני לא ידעתי מה פשר הדבר. כשהבינותי לחצנו איש לרעהו את היד. התהלכנו בשדרות בנימין, חפצתי להתחיל לדבר ולא יכולתי וגם היא בקושי אמרה איזה קטעי מילים... אך מה שהרגשתי ביותר זהו דפיקות לבי ולבה. חפצתי לעשות דבר ולא ידעתי מה. חפצתי לאמור דבר ולא ידעתי מה. והלב המה והמה בקול נחל המתגלגל מסלעי הגלעד. הוי רבקה, רבקה ! איך ניפרד? מה אומר לה? לבסוף נפרדנו באין אומר ודברים. רק בשתי ידי לחצתי את ידיה ואלך" (גורן, עמ' 52).

בתם הקטנה תמר, היחידה שנותרה ממשפחתה שנספתה בתאונת הדרכים המחרידה, תכתוב במלאות 50 שנה למות הוריה ספר זיכרון "סוד קסמם". בעמוד 20 לספר היא מנסה לפענח את חידת אהבת הוריה: "ריבוי המחזרים איננו ממריץ את דב להיאבק על אהובתו. אדרבה, הוא נסוג, וכאילו בוחן איזה גבורה פנימית הכרוכה בויתור. .. אחרי מותו, מייחס לו תכונה זו כתכונת יסוד, רעו מנוער, משה שרת: "הוותרנות הייתה בו יסוד נפשי. ותרנות לא מנחיתות, לא מחולשה, לא ממורך לב. ותרנות מאצילות ותרנות מאבירות נפש. משחר ילדותו ידע לוותר – ויתורים למשפחה, לחברים.. על השכלה גבוהה.. על מעמד קבוע בשליחות התנועה".

כאשר ההסתדרות המצומצמת, אותו מסדר של הנשבעים להקדיש את חייהם לכלל, הטילה על הוז וגולומב לעסוק בחקלאות בדגניה, התהווה הדפוס של "המשולש". גולומב מאוהב ברבקה אשר רוצה בידידותו בלבד. הוז מאוהב ברבקה אהבת נער אינסופית אך מתקשה להאמין שהנסיכה אכן בחרה בנער העני והמסמיק ומשיבה לו אהבה.

בימינו אולי היינו מגדירים את גולומב כ"גבר גבר". מלכין מספר בעמוד 52 בספרו כיצד רדף בימי ההתנכלויות והרצח של משה ברסקי וזלצמן בדגניה אחר הפורעים יחף ופצוע. אך גבורתו לא סייעה לו להתמודד עם לבו השבור ואהבתו חסרת התוחלת לרבקה. הלב נכמר על הגבר האמיץ המבקש להבין האם יש אהבה בלבה אליו או רק ידידות ומפציר בה במפגיע לנתק את הקשרים ביניהם אם אינה משיבה לו אהבה.

ורבקה נותנת לו אך רק לחיצת יד חברית וכותבת לו:

"אפשר מאוד שאתה צדקת בדבריך על אי השוויון בינינו. ויותר לא אוכל להגיד כלום. מה היית אתה אליהו, אומר במקומי? הייתי רוצה להגיד לך איזה דבר חם, נובע מתוך הלב, דבר שיביע את כל הרגשותיי, את כל מחשבותיי, אך המילים נעצרות בגרוני... יודע אתה, ידידי, אתן לך את ידי ואתה תלחצנה היטב. ובזה מוצאת אני את הביטוי היותר שלום מכל מה שיש לי לומר לך". (מלכין, עמ' 60).

ואילו להוז כתבה:
"אולם אף פעם לא הרהבתי עוז בנפשי ולא עצרתי כוח להפר את שתיקת הקסמים, השתיקה המדברת לפעמים יותר מהדברים עצמם... הרבה שקלתי בלבי וסוף סוף נוכחתי כי שקר אעשה בנפשי אם אכתוב לך איזה מכתב 'סתם', אשר לא יכיל בו את כל אשר אומרת אני לך בלבבי זה כמה ימים".
מלכין כותב שככל שייראה הדבר מוזר, לא קיבלו לא גולומב ולא הוז את הדברים שרבקה כתבה לכל אחד מהם כפשוטם. לא במעט, כמובן, בגלל אופיו של כל אחד מהם. גולומב לא היה מסוגל לקבל את העובדה שזאת ידידות ותו לא, והוז לא היה מסוגל להאמין שרבקה אכן מאוהבת בו.

כשהוז התם ממשיך שלא להבין כי הנסיכה הנערצת אכן רוצה אותו היא נעשית ספציפית יותר:

"זוכר אתה באחד מנשפינו לפני כמה חודשים שלחתי אליך פתקה בדברים אלו: 'ישנה נפש אחת מתפללת אליך באהבה', זה היה הפירעון הראשון לחובי ובי האשם אם לא קלע אל המטרה. הדברים המעורפלים האלה לא יכלו להגיד דבר ללבך. עברו כמה וכמה חודשים והמצב נשתנה. אותה נפש שפיללה אליך באהבה גוועת היום באהבה אליך... נפש צנועה וזכה זו כשנגעה בה אש האלוהים התלקחה ותהי כולה למאכולת". (גורן 79).
טוב, לאחר המילים המפורשות האלה אפילו נפש תמימה כשל הוז כבר החלה להאמין במזלה הטוב.
"
מכתבייך האחרונים הציפו עליי גל פתאומי נעים, וכה הוחם לי. נדמה רוחות חמימות ולטיפות מנשבות מכל עבר – מפה, מהגלעד, מהכינרת והלב דופק כה בקצב, בנעימה חרישית פלאית משתפכת מסביב ומקסימתני" (מלכין, עמ' 70).
וגולומב האומלל: הסבל שלו ואי הוודאות היו בלתי נסבלים והבקשה שלו מרבקה לנתק את יחסיהם אם אינה רוצה באהבתו, היא כה מובנת. אך רבקה, בתמימותה האכזרית, למרות טוב לבה, אינה מבינה. אינה משחררת אותו. במענה למכתביו שבהם הפציר בה להיות חברתו או להתרחק ממנו ענתה לו במכתב ארוך:
"אליהו! יושבת אני לכתוב לך אחרי קוראי את מכתבך בפעם השלישית או הרביעית והנני שבורה ורצוצה כמו אחרי קוראי בפעם הראשונה. כאבי ממושך ומענה..."
היא בעצם מסבירה לו מדוע אינה מסוגלת לוותר על ידידותו ומזכירה את הסבל שסבלה בשל אהבת נעוריה הנכזבת:

"אנסה גם אני לברר לך מה היית אתה לי בכל ימי היכרותנו. יודעת אני היטב כי פה אצטרך לגעת בזיכרונות אשר הינם הפצע בלבי... יודע אתה אולי טוב מאחרים כי היה זמן אשר לא היה בשבילי בעולם חוץ מאחד. יודע אתה כי מלחמה קשה נלחמתי באיש הזה וברוחו ההפכפך וגם יכולתי לו... ויודע אתה מה היו תוצאות הניצחון – שקט אחרי סערה... עד היום איני יודעת פשר המאורע הרוחני הזה, התופעה המשונה הזו בחיי הנפשיים, אך כך אירע וכך היה. ותוצאות המשבר הרוחני הזה, הריקנות הנוראה, המוות בלב, חוסר תוכן חיים, חוסר כל תקווה לעתיד, מות הרגש והשאיפה, ייאוש והעיקר הצער... האין סופי על היופי שבטל, על הניצוץ שכבה, על המנגינה הנפלאה שנפסקה פתאום. והרגשה תמידית זו מוות וכליה.. מי כמוך, אליהו יודע כל זאת? היש מחלה נפשית אנושה מזו?".

ומי עזר לה? אליהו.
"אם היה איזה איש אשר באותו הזמן הרגשתי בהימצאו, אשר קולו היה מגיע לאוזניי, חודר דרך רעש הסערה שחוללה אז בקרבי – האיש הזה היית אתה, אליהו. אתה הוא אשר פקחת את עיניי לראות את הנעשה מסביבי בשעה שרציתי להיסגר רק בעולמי שלי... אתה היית העד היותר קרוב לעל מה שעבר בלבי...
אתה מעמיד לפניי דילמה: או לריב או.. שיהיה אחרת מאשר עתה. האם רוצה אתה באמת לריב אתי, אליהו? האם תוכל, ולא גם באופן חיצוני, לנתק את הקשרים אתי? לא תוכל. איני מאמינה לך. אך שכחת להביא בחשבון גם אותי. ואיך אוכל אני לחדול מלחשוב אותך לידיד, לחדול לקרוא לך: אליהו! למחוק את 'אליהו' מחיי רוחי, מעולם רעיונותיי, משארית תקוותי... האם לא אליהו הוא המקשרני אל כל החשוב והיפה שבקרבנו, האם לא זהו המרים קצת ערכי בעיני עצמי ואינו נותן ליל להיקפא ולהירקב לגמרי. האם לא אליהו עם כל סכום הזיכרונות הקשורים בו הוא המעורר בי לפעמים אומץ לקוות לדבר מה, לחפוץ, להעז, לנסות, לבטוח בעתיד?.
"אליהו חביבי, האמת אומר לך – אני לא שיערתי כי ערך כל כך רב לי בחייך. חכה, זה לא נכון. אני ידעתי זה בלי לדעת, אם גם לא הודיתי על זה לעצמי. אני נוטה בכלל להקטין את ערכי ומה גם בזמן האחרון, כשנתרוקנתי לגמרי ונדמה לי כי משעממת אני את כולם כמו את עצמי. ודבריך הברורים וערומים, כפי שקראת להם, הממוני..."

ובנאיביות אכזרית היא מבקשת שייעץ לה:
"
אליהו, היה לי ידיד ויעץ לי. הן אתה מכירני ומבין אותי... אתה אומר: 'נהיה חברים'. אליהו, בלב ובנפש הנני לך חברה. היש צורך לאמר כי הנני לך יותר מזה. כי אחות אני לך? אמרתי לך כי חיי הנפשיים מוטבעים בחותמך וניזונים מפרי רוחך..." (שם, עמ' 110).
לימים, לאחר שההדורים יושבו, הכתה רבקה על חטא אטימותה במכתב לאחיה משה:
"מי יודע אם לא טוב היה לכולנו, ואולי לאליהו בראש, אילו דחיתי אותו מעל פניי באופן גלוי, באכזריות. הוא היה נרפא במשך הזמן מהשבר והיה אולי עתה יותר בריא ושלם ברוחו... ולסוף היתה אולי גם הידידות לא נפגמת". (שם, עמ' 371).

אך בינתיים הוז מתייסר. חברו כאח לו אובססיבי באהבתו לרבקה ושני בני הזוג אינם מסוגלים לאזור כוח ולגלות לו את האמת על אהבתם. לאחר שהוז גויס לצבא התורכי והיה בדרכו לסוריה נסע גולומב לצמח לפגוש אותו בעצירת הביניים. גם בפגישה קצרה זו, כאשר הוא מלווה את חברו הנוסע למסע מסוכן שסופו אינו ידוע, משתף אותו גולומב בלבטיו, בתקוותיו ובדיכאונותיו בשל רבקה. הוז חש אשמה כי אינו מסוגל לגלות לו את אשר מתהווה בין רבקה ובינו "מאחורי גבו".
"
הן ביקשת לכתוב את האמת. לבי לאליהו היקר. כתבת לי כי שאיפתך להקל לו. ואני? התדעי כמה דיבר איתי אליהו? התאמיני כי מעטים גם הפרטים בעברו של אליהו שאיני יודע עליהם? זוכרת את, פעם טיילת עם אליהו ברחוב ביתכם ואנוכי טיילתי על יד ביתי, האיני יודע את כל פרטי שיחתכם אז? או האם לא סיפר לי אליהו על מה ידבר איתך כשתיפגשו בפעם הבאה? ריבונו של עולם, כמה לילות בילינו בשיחות אלה? הלוא אני ידעתי מכל זאת. והרי אני ידעתי עוד דברים שהוא לא ידעם. ובכל זאת מה עשיתי? הדבר הזה מונח עליי, רבקה, גם עלי, כמשא כבד שאין להסירו" (שם, עמ' 109-108).
"בהרבה קווים עיקריים בטבע ובאופי שונה אני מאליהו, ומשום זה הייתי רחוק ממנו בראשית בואו לארץ ישראל". כותב הוז שאפילו חש עוינות כלפי אליהו ואילו אליהו התעלם ממנו לחלוטין. אלא שאז הדעות המשותפות והתקוות הן שאיחדו ביניהם. "ומעתה אין עוד דבר כמדומני שיכול להסיע את אליהו מלבי... בכל צעד ושעל כמעט מתחשב אנכי במשפטו של אליהו" (שם, עמ' 119).


הגיוס הקרב לצבא התורכי, הפרדה העלולה להיות גורלית ואי הוודאות אילצו את דב ורבקה להתגבר על ביישנותם. גם היעדרם מתל אביב של משה אחיה, ובייחוד של אליהו, יצרו נסיבות שהקלו עליהם להתקרב זה לזה. עד כדי כך הגיעו הדברים שבלילה שלפני נסיעתו לירושלים באה אליו לחדרו להיפרד. במכתבו אליה מירושלים (30.4.1916) כתב הוז : "נזכרתי בלילה האחרון. מה טוב כי באת. בהיזכרי ומעיין השמחה המתחיל שוב לפכות בקרבי. הנני שם במנוחה ידי בידייך וכל אותו הלילה חוזר ועובר לפניי... ". (שם, עמ' 106).
גולומב שערק מהצבא התורכי ביקר את רבקה בצפת, לשם נמלטה בשל צו הגירוש התורכי, ושם אזרה סוף-סוף אומץ לספר לו את האמת. כך כתבה לאהובה:
"
היה אצלי אליהו. ומה אוסיף עוד? אין בכוחי לכתוב דבר. רק תדע הניתוח נעשה. הוא רצה לדעת הכול, שאלני. ואני שתקתי ולא עניתי כלום... אני צריכה לראותך. אני עייפה ורצוצה, אני חולה" (שם, עמ' 236).
סוף-סוף נאמרו הדברים. גזר הדין היה נחרץ, אבל האם הייתה זו לגולומב הפתעה גמורה? סביר להניח שכבר זמן רב ידע בעומק לבו כי זה המצב.
 
השלישייה

באותה פגישה בצפת ואף לאחריה לא נתגלה כל סימן קנאה מצד גולומב בהוז חברו. אדרבה, מרגע שנודע לו סוד אהבתם של חבריו כיבד אותה בקדושה. מעטים מסוגלים כך להתגבר על עצמם. בתחילת אייר שוב נסע לבקר את רבקה בצפת, והפעם לא לבד אלא עם הוז. ואותו לילה בילו השלושה שעות ארוכות. כשם שהיה נקי מקנאה, כך היה חף גם מכל רגש של אי נוחות שמא הוא עלול להפריע בנוכחותו. המוזר הוא שגם להוז זה לא הפריע. אדרבה, כעבור יומיים כתב לרבקה:
"
אין זה הלילה הראשון אשר מבלה אנוכי בחברתך, ומדוע זה לא היה לי עוד ליל אושר כלילה היקר הזה, מדוע?.. אושרי היה גדול שבעתיים בליל שלשום כי לא לבדי הייתי, איתך, כי לא יכולתי לשים את ידי על מצחך ועינייך בכל רגע שחפצתי, כי לא יכולתי לדבר אליך ככל העולה על רוחי... יודע אני כי דברי לא ימצאו חן בעינייך. האפשרית התלכדות שלמה בין שני בני אדם בשעה שהמעצור, ההפרעה גורמת להם אושר, בשעה שמציאות גוף שלישי מונעת בעדם מחיות את חייהם הם בלבד, מונעת בעדם מהביע אחד לשני את הגות נפשם? האפשריים חיים שלמים וטובים באופן כזה? אפשר מאוד שתשאלי כזאת, אבל אם כך, הגידי נא לי, יקירה שלי, רבקה שלי, מדוע היה ליל שלשום המאושר ברגעי חיי?" (שם, עמ' 237).

"
לא אין זו נטייה למזוכיזם אצל הוז. מערכת היחסים בין שלושתם סבוכה היא ויחידה במינה. בתקופה הארוכה שאהב את רבקה בלי לדעת אם משיבה היא לו אהבה או רק חברות, חשב שאליהו הוא המועדף ואף על פי כן היה חברו הקרוב ביותר. ומשנתברר לו שהיא אוהבת אותו ורק אותו, הם משתדלים ככל יכולתם להסתיר את אופי יחסיהם, כדי שלא לפגוע באליהו. וגם עתה אין הם יכולים בלעדיו. אם לטוב ואם למוטב, אליהו נשאר אחד מן השלושה" (שם, עמ' 238).

בסופו של דבר דב ורבקה נישאו בווינה וזכו כאמור ל-20 שנות נישואים מאושרות אך רצופות פרדות מכאיבות בשל השליחויות האינסופיות של הוז. וגולומב, מה היה עליו? הוא עשה כמעשהו של מוצרט, שכאשר אהובתו דחתה אותו נשא את אחותה הצעירה לאישה.
 

עדה 
עדה שרתוק מימין ואחותה רבקה
   

עדה, אחותם הצעירה של משה ורבקה, התייחסה אל גולומב כאל אח גדול, מעין מורה דרך ויועץ. אהבתו האובססיבית לרבקה הייתה ידועה לכול וגם לעדה. (שםעמ' 312). הנערה הצעירה בגרה ויפתה ועזבה לראשונה את הבית והצטרפה לקבוצת כנרת, למה שקראו "הגשמה".
משם כתבה לגולומב מכתב מלא אושר מחייה החדשים: "אליהו עמדתי כעת זמן רב על המרפסת ולא הרגשתי איך עבר הזמן. הבטתי אל הים. הירח מלא עתה ומשתקף בים כעמוד אור רחב. הים שקט ונראה יותר גדול, יותר רחב מאשר ביום. גלי אור קטנים, קלים משחקים בו, רודפים גל את רעהו, נחפזים ומתפזרים... על פני הים שטה סירה קטנה שחורה וצללים כהים מתנועעים בה. היא טסה על פני המים כאילו נמשכת לדבר מה. אך הנה יצאו לקראתה גלי הכסף, הקיפוה, דבקו בה ובמחול עליז, שובב הביאוה אל נחל האור הזולף. פה עמדה הסירה אחוזת קסם, מתנועעת אט כבעריסה, ומרחוק על יד החוף אשר מנגד, שקטו, קפאו הגלים, נמו כולם בתוך שדה מכסיף, רחב ושאנן. ומעל לעין הכסף מתנשאים הרים זקופים, קודרים וחשוכים כשומרים על איזה סוד איום.
"אליהו, לא את הכנרת רציתי לתאר לך במכתבי... הזמן האחרון להיותי ביפו היה בשבילי זמן קשה קצת. היו אצלי ספקות שונים, מחשבות לא ברורות, שאלות שדרשו את פתרונן. ... במחשבתי פניתי אליך, אך אותך חסרתי לגמרי... אולי פשוט מפני שחייתי אז לפני איזה שינוי שצריך היה לחול בחיי, ואני נדמה לי שכל שינוי אשר יבוא בחיי לא יהיה כשר בעיניי לפני שתניח את חותמך עליו... העיקר הוא שנסעתי בהרגשה מעיקה כאילו לא קיבלתי את ברכתך... ועתה החלל הזה לא נמלא עדיין. ברכתך חסרי לי. חסרה לי ההרגשה שמבטך ליווני, שבמחשבתך אתה פוקד אותי לפעמים. ובלי זה קשה לי, בלי זה נדמה לי שאני נמצאת באיזה חלל...

ובסיום מכתבה היא קוראת לו "בוא לגליל, אליהו" (שם, עמ' 312).

היא משתפת אותו גם בהתפכחות מהחלום של חיי השיתוף: "תנאי החיים הקשים, אי היכולת לסדר את החיים כרצונך, אי היכולת להשתמש בזמן כרצונך, עול בניין היישוב, חיי הקבוצה הבלתי נורמאליים, חוסר חיים פרטיים והקרבתם על מזבח משהו אשר איני יודעת לכנותו בשם" (שם, עמ' 314).


כיצד התחיל סיפור האהבה בין השניים אין יודעים. הייתה זו אהבה עם עבר. היטיבה להגדיר זאת רבקה שדיברה על "העניבה הכבדה אשר קשרה את עדה, אליהו ואותי לסבך נורא" (גורן, עמ' 190). שבע שנים נשא אליהו בלבו את התקווה שיזכה ברבקה, ובינתיים, זו שהיה רגיל להתייחס אליה כילדה קטנה נעשתה אישה. מלכין כותב כי מי שיסתכל בתצלום של האחיות לבית שרתוק ייווכח שהחיננית משתיהן היא עדה.
אך עדה עדיין ראתה אותו כבן משפחה וכתבה לרבקה:
"כמה טוב, כמה קל וחופשי הרגשתי את עצמי באותם הימים. אליהו ראה, אליהו אישר, יותר לא היה נחוץ, הרגשה זו סיפקה לגמרי. הרגשתי כמו ילדה שבפעם הראשונה העזה למלא איזו עבודה אחראית, והנה אמה ראתה והיללה את עבודתה. הילדה מאושרת – אמא אמרה שטוב... בשבתנו פעם בלילה נשענתי בראשי על כתף אליהו ואמרתי לו שאני מרגישה את עצמי אצלו כמו אצל אימא. אותו השקט ואותם מנוחה נפשית וביטחון אשר הייתי מרגישה פעם כשהייתי מניחה את ראשי בחיק אימא". (מלכין, עמ' 315)
.
 
ואז "אימא" או "האח הגדול" מגלה לה את אהבתו ועדה נקרעת בין משיכה ודחייה. כותבת לחברתה הטובה "מה זאת, הבאמת כה קשה לחיות או שחוננו בכישרון מיוחד לברוא לעצמנו סבל ולהמציא לעצמנו ייסורים וכאילו בכוונה להקשות לעצמנו את חיינו?" (שם, עמ' 315).                                                                      

מצד אחד היא כותבת לאליהו שלא תוכל להיות אהובתו ושכמו רבקה היא מחפשת את קרבתו רק כקרבת אח, אך מצד שני גם אינה מסוגלת להינתק ממנו. אובדת עצות בנושא זה, הנושא היחיד שבו אינה יכולה להתייעץ עם מורה הדרך שלה בחייה, עם אליהו, היא פונה לנפש הקרובה אליה ביותר, אחותה רבקה. "רבקה אני צריכה להתראות איתך, ולא לשם התראות סתמית. פגישה איתך עתה נחוצה לי. אני לא אוכל להמשיך את חיי בלעדי זאת... את שחור לבי אראה לך, ואת האור שבו רוצה אני שאת תמצאי לי. אני מאמינה כל כך שאת תדעי למצוא אותו" (שם, עמ' 317).

לחברתה מדגניה היא כותבת כי היא הלוא יודעת למה נסעה מן הארץ. "הן לא לך אבלבל את המוח על מטרת לימוד וכדומה בחו"ל". היא יודעת שאליהו מחכה לתשובתה. אם תהא חיובית "יישאר אתי לתמיד". "אל תצטערי עליי. כל אשר אעשה הן אעשה בהכרה ברורה ולא ארמה את עצמי. אני מקווה שבשיחה עם רבקה אברר לעצמי הרבה אשר לא ברור לי עתה. יחסי אליו ויחסו אלי שונים מאוד מאוד. שונים ביסוד. היוכל למלא באמת את אשר חסר לי? אך את סבלו לא אוכל לראות, ויודעת אני היטב שאעשה הכול, הכול בשבילו" (שם, עמ' 317).

עדה מתקשה להחליט. היא מגלה את מכתביו הישנים של גולומב לרבקה ומצבה הרגשי מידרדר. היא נוסעת לחוות גידול אפרוחים סמוך לווינה כדי ללמוד לולנות, וכדי להתרחק מרבקה ומגולומב שהצטרף אליהן בווינה. כל אותו זמן התכתב איתה גולומב ואף ביקר אותה בחווה. באותה עת עברה עליו תקופה קשה של חוסר ודאות וקשיים בבחירת דרכו בחיים. הוא עמד בפני פרשת דרכים והתקשה לקבל החלטות והוא מפציר בעדה "היי אז יחד איתי. כי שכל רב, הסתכלות עמוקה ומשפט נכון וחודר יהיה נחוץ אז בשביל להתוות את דרכנו, עבודתנו ויחסינו...
"רגעי קבלת מכתביך הם אולי הרגעים הטובים לי במשך כל השבוע. בהם אני מרגיש את נקודת המשען שתעזור לי לצאת ממעגל הקסמים" (שם, עמ' 369).


אילן בן עמי כתב בעמוד 65 בספרו "האישה שאתו - חייהן הפרטיים והציבוריים של נשות ראשי הממשלה בישראל" על התרשמותו כי צפורה, אשתו של משה שרת (שרתוק), הייתה אשת העולם הגדול, חדת מחשבה ובעלת הבנה פוליטית ומדינית עמוקה. בספרו הוא מספר כיצד התייעץ עמה שרת בכל נושא לאורך כל ימי חייהם וכיצד בימים הקשים שעבר אף פיתח בה תלות שסייעה לו לצאת מהמרה השחורה שבה שקע לעתים. צפורה למדה עם החבורה בגימנסיה ודפוס זה של שיתוף והתייעצות בכל נושא היה אופייני למשה וצפורה, לדב ולרבקה ואף לאליהו ועדה בכל ימי נישואיהם.

בסופו של דבר, לאחר שעדה מענה את אליהו בהתלבטויותיה, הפור נופל - היא מגיעה למסקנה כי לא תוכל לחיות בלעדיו.
לחברתה כתבה:
"המיתרים שלי נשארו בהרכבם הקודם. חדשים לא נוספו, ישנים לא נגרעו. ורק את הכינור שלי כיוונה איזו יד מבורכה. הקולות הצורמים הנוראים חדלו. הדם הולך ונמוג. כינורי נח מהם, ובתימהון ובאי אמון מקשיב למנגינה השקטה שמשמיעים לעתים מיתרי". כשהחליטה סוף-סוף, היה זה שינוי מבורך לא רק בחייהם של עדה ואליהו אלא שינוי שהתיר את סבך יחסי הרעות-אהבה-קנאה בין השלושה שהיו לארבעה. (מלכין, עמ' 371)

שרתוק כתב לחבר וביקשו לבשר לדודו: "אם תראה את דודי אמור לו כי שתי בנות אחיו חטפו את שני הבחורים היותר מצוינים שבארץ ישראל. וכן הבחורים זכו בשתי מרגליות. הנה כי כן הולכת חבילתנו ומתקשרת" (גרא, עמ' 297).

 
הקריירה
דב הוז
   

לאחר שנות נדודים ופרדות ארוכות הטיל בן גוריון על הוז לעבור ללונדון, ובשנת 1928 יצא עם רבקה ושתי הבנות תמר ותרצה לשהות ממושכת בלונדון.
לחיים ויצמן היו קשרים מצוינים עם האליטות האנגליות, השמרנים והליברלים, אך הוז יצר קשרים משלו הודות לכוח האניגמאטי כשפרץ לפוליטיקה כאילו יש מאין: תנועת העבודה הבריטית - הלייבור. היו אלה מנהיגי הוועדים של פועלי הרכבת, כורי הפחם, גברים מחוספסים, בעלי השכלה חלקית שמצאו עצמם לפתע במחוזות הפוליטיים שהיו שמורים זה דורות לבני המעמדות העליונים. בחברה הבריטית המעמדית והשמרנית היה בכך חידוש מופלג. הוז, כנציג של מפלגה סוציאליסטית, היה עבורם עוף מוזר: החינוך המצוין של הגימנסיה, נימוסיו המושלמים, שליטתו בשפות, לבושו המוקפד למרות דלות אמצעיו, והנה, למרות הכול נציג פועלים ועוד מיליטנטי. ההסתדרות הציונית השתדלה כעיקרון לשמור על ניטרליות במערכות בחירות ואילו הוז נקט טקטיקה הפוכה. הוא עשה שימוש מתוחכם בפעילי מפלגת פועלי ציון בשכונות היהודיות כדי שיסייעו למועמדים שגילו עמדה אוהדת לציונות בבחירות הפנימיות. שיטות העבודה שלו מזכירות את שיטות העבודה של השדולה המפורסמת בארצות הברית. זה עורר אולי כעס אבל היה יעיל להפליא.

בעוד גולומב היה ל"מר הגנה", שרת היה למספר אחד בתחום המדיני, בן גוריון לא איפשר להוז להתמקד בתחום אחד ולפתח קריירה מוגדרת. הוז היה לאיש שמזעיקים אותו כשצריך להציל את המצב. המצב הנזיל, תדיר על סף קטסטרופה, דרש את מעורבותו גם בהגנה, גם במשק ההסתדרותי, גם כיו"ר המחלקה הערבית בהסתדרות, גם כדי לנצל את הקשרים עם הלייבור בבריטניה, גם כמועמד בעל הסיכויים הגדולים להיכנס לנעליו הגדולות של דיזנגוף בניהול העיר תל אביב, העיר שאף בימי היישוב הייתה מעין מדינה בתוך מדינה. וכן, כאילו כל זה לא הספיק הוא גם השתתף עם חברו מימי דגניה, יצחק בן יעקב בהקמת חברת התעופה האזרחית "אווירון" שהייתה למעשה זרוע של ההגנה. הפרפקציוניזם שלו הוביל אותו ללמוד טיס ולהפוך לטייס עם כל הטייסים הצעירים.
באחד ממכתביה ניסתה רבקה לפצח את סוד קסמו ואת התלות שפיתחו בו:
"יש בך, דב, איזה דבר ששורשו עמוק עמוק בנשמתך, שהוא אולי עצם נשמתך – איזה רוך נפלא, ספוג הבנה וסליחה ואחווה לכל הסובב אותך, לכל הקרב אליך" (גורן, עמ' 178).

ואז קדרו שמי אירופה. הידיעות על מצבם הקשה של היהודים לא נתנו לו מנוח. הוא תבע במפגיע מהוועד הפועל הציוני ומרכז מפא"י לצאת ולעזור ליהודי הגולה. באוגוסט 1940 תבע לשלוח יחידות של לוחמים מובחרים כדי לעזור ליהודים הנרדפים ולהדריכם בהגנה עצמית (גורן, עמ' 443).
הוא כותב לרבקה שתשמור על בריאותה: "כל טיפת כוח שאפשר לחסוך כיום תהיה נחוצה בימים הקשים אשר נכונו לנו" (גורן, עמ' 442).
רבקה כתבה לו בזמן שהותו בלונדון על אווירת הנכאים שאחזה במנהיגי היישוב:
"דוד בן גוריון בשלו, אינו יכול להמשיך, במצבו, שאל את פולה אם תהיה מוכנה ללכת לקיבוץ, ואחר התייעצות עם משה ועם ברל היא נתנה תשובה חיובית והוא היה מאושר כילד... הוא שקוע עתה ראשו ורובו בפילוסופיה יוונית. נכון אמר משה, הוא זקוק תמיד לאיזה עניין להתפעל ממנו. אני חושבת לאושר שהוא מסוגל למצוא מקלט מעצביו בעניינים אלה. .. משה מדוכא מאד ממצב העניינים" (גורן, עמ' 439).
 

אחרית דבר
דב הוז
  

בסוף שנת 1940 הוחלט כי המצב הקשה מחייב את שליחותו של הוז לבריטניה באופן קבוע. באותם ימי הבליץ על לונדון המשפחה תישאר בארץ, וכי השליחות תהא ממושכת מאד, וככל הנראה ללא ביקורים בארץ. בן גוריון ושרת לחצו שדב ייצא מיד ורבקה, כן, רבקה הטובה, הסכימה ללא היסוס.

ב-29 בדצמבר 1940 יצאו דב, רבקה, הבת תרצה והאחות חוה לדגניה לפגוש את בן יעקב. גם אורה, בתה של חוה, הצטרפה. בקיבוץ יגור הצטרפה גם האחות צביה. לפני הנסיעה ללונדון התעקש דב להיפרד מהקרובים לו, מאסירי ההגנה שישבו בכלא עכו, ומהחברים בעמק הירדן. בן יעקב, שותפו למאמצים לכונן חברת תעופה עברית, הצטרף אף הוא לנסיעה. באותו בוקר נערך בסרפנד מסדר לציון סיום אימוניה של יחידת המגויסים הראשונה לצבא הבריטי. הוז ביקש לקחת את בני משפחתו איתו מפני שידע שלא יראה אותם זמן רב, ואפילו קשר המכתבים יהיה מוגבל. היה זה מסע סמלי, שהקיף את מרבית תחומי העשייה שבהם פעל עד כה.

להוז הייתה חולשה אחת. הוא אהב לנהוג, ולנהוג במהירות. אולי כמו הטייסים כאשר הם אוחזים במוט ההילוכים. לא אחת התנדב להסיע את בן גוריון או את ויצמן מרחקים הגונים בכבישי אירופה כדי להביאם במהירות למחוז חפצם. איש אינו יודע מה ארע בקילומטר ה-34 מתל אביב, מעט דרומה מצומת בית ליד, ומדוע המכונית סטתה מהכביש והתנגשה בכוח במעקה הגשרון. האסון היה נורא. כל נוסעי המכונית, למעט האחות חוה שנפצעה קשה, נהרגו במקום.

ברל כצנלסון בהספדו ביכה את הנותרים: "אתה משאיר את היישוב בארץ, ואף את התנועה הציונית, לקראת שעות הכרעה חמורות - ללא חליפין" (גורן, עמ' 450).
ורחל כצנלסון-שזר ביכתה את המשפחה בשפתה הציורית: "נדמה כי לעולם תרדוף אחריך חידת האסון הזה ותתבע תשובה. לכאורה, מקרה עיוור וסיבותיו טכניות. אבל יודעת את בכל הידיעה הפנימית שאדם מסוגל לה, כי שורשי המוות עמוקים ומובילים אל החיים. את יודעת כי אין להבדיל בין מותה של משפחה זו ובין חייה שנראו לך במשהו יפים מחיי אחרים, במשהו עולים על חיי אחרים, והצלחותיה ינקו מאיזה פנים, מהסתר, מאווירה שהקיפה והבדילה מאחרים" (סוד קסמם - גדרון, עמ' 154).


***


תובנות על ה"אליטות":
הכוח שרוכז בידי בני משפחה אחת היה אדיר, כמעט בלתי נתפס: משה שרת ראש הממשלה, הגיס אליהו גולומב מספר אחד בארגון ההגנה, הגיס דב הוז אחד האנשים החזקים בכלכלה, בהגנה וביחסי החוץ, הגיס מצד אשתו של משה שרת, שאול אביגור (מאירוב) מבכירי השירות הביטחוני. ז'בוטינסקי כינה את ההסתדרות שהייתה בימים אלה בשיא כוחה "גיסתדרות". לכאורה ראיה לנפוטיזם ושליטה של האליטות האשכנזיות/סוציאליסטיות/מפאיניקיות. האומנם? חלפו רק 60 שנה מאז הסתיימה כהונתו של משה שרת כראש הממשלה, ומה קורה מאז עם הדור השני והשלישי? לא מצאנו  את שמותיהם ברשימות הטייקונים ובמוקדי ההכרעה הפוליטיים והכלכליים. אמנם בנו של אליהו גולומב, דוד, כיהן בתפקידים ציבוריים ואף כחבר כנסת. אשר ידלין נשא לאישה את בתו של אליהו, דליה, אך נישואיהם הסתיימו. בכך בעצם מתמצה ככל הנראה העברת הכוח לצאצאי "הגיסים". אולי, אם מ מש, אבל ממש מתאמצים, אפשר לראות את הקריירה הפוליטית של השרה לשעבר יולי תמיר (נכדתה של האחות חוה הוז) כנפוטיזם. המסקנה שלנו היא כי בכך שאנשים ששלטו בכל מוקדי הכוח לא העבירו אותו לצאצאיהם, יש מעין תעודת כבוד למוביליות של החברה הישראלית, וכן, גם למנהיגים עצמם.
מה עוד אפשר ללמוד על בני המשפחות? שהם המשיכו במסורת התרומה האינסופית למדינה: נכדם של רבקה ודב הוז, סגן אילן גדרון, נפל במלחמת יום הכיפורים ולאחר מותו קיבל את עיטור המופת על גבורתו. שאול מאירוב שינה את שמו לשאול אביגור לאחר נפילת בנו גור מאירוב כשהוא בן 17 בהגנה על סג'רה.
מתברר שלפחות חלק מבניהם ומנכדיהם של האקטיביסטים והביטחוניסטים, נוטים לצד ה"שמאלי" של המפה הפוליטית. דליה גולומב, בתם של עדה ואליהו גולומב, משתתפת בתנועת מחסום וואטש. יולי תמיר, מראשי "שלום עכשיו", וגם בנו של משה שרת פרסם ספר בשם "מדינת ישראל לבית אלטנוילנד איננה", שבו הוא מנבא את מות המפעל הציוני משום שאם ה'כיבוש והדיכוי' לא ייפסקו, מרחץ הדמים במזרח-התיכון לא יסתיים, דבר שיסכן לדעתו את המפעל הציוני.

הנצחה:
מלבד רחובות רבים ברחבי הארץ שנקראו על שמות "הגיסים", הונצחו שמותיהם גם בקיבוץ דורות הקרוי על שם דב, רבקה ותרצה הוז. שדה דב קרוי על שם דב הוז. אליהו גולומב הונצח בין היתר בקריאת שכונת "יד אליהו" והיישוב "ניר אליהו" על שמו. על שמו של משה שרת נקראת שכונת קריית שרת בחולון.

הוז דב

1940-1894