"רחובות הם כמו קמטים וחריצים בפני איש, המספרים את חייו.
שמות רחובות אינם רק ציוני דרך במפת העיר, הם גם כרטיס הביקור שלה, מכריזים על ימיה הראשונים, על אישיה ועל אגדותיה”.

(שלמה שבא, עיר קמה)

המאה ה-14

דונה גרציה נחשבה למנהיגה, למבשרת הציונות ולאשת עסקים. מעין "טייקונית" של המאה ה-16. דון יוסף הנשיא היה יד ימינה, אחיינה וחתנה. למרות חשיבותו ההיסטורית, דון יוסף הוא בפירוש הדמות המשנית בסיפור. מוזר כי עיריית תל אביב-יפו בחרה להנציח את שמו באזור הרחובות הקרויים על שם מבשרי הציונות, אף שאין חולק על כך כי דונה גרציה הייתה היוזמת של רעיון "שיבת ציון", והרוח החיה מאחוריה. פרויקט מופלא שדון יוסף זנח והביא לקצו לאחר מותה. מישהו אמר שוביניזם?

קורות ביאטריצ'יה דה לונה
ביאטריצ'יה דה לונה נולדה בליסבון בפורטוגל בשנת 1510 למציאות של עושר גדול, סודות אפלים ופחד מוות. אביה היה רופא, בן למשפחת אנוסים שבניה נמנו עם המשפחות המיוחסות והעשירות של פורטוגל. הוריה גילו לה את סוד יהדותם רק כשהגיעה לגיל ההתבגרות, ואמה לקחה אותה למרתף הסודי ולימדה אותה את התפילות ואת מצוות הדת. בד בבד היה עליה ללמוד מהכומר את התפילות הקתוליות. בגיל 18 נישאה לפרנצ'סקו מנדס, ששמו היהודי היה צמח בנבנישתי. שמה היהודי היה חנה-גרציה ומשפחתה כונתה "נשיא". גם לשם משפחת החתן בנבנישתי (תרגום של ברוך הבא) הוצמד הכינוי "נשיא" שמשמעו שמשפחה זו נמנית עם מנהיגי העדה. טקס הנישואים היה מפואר ונכחו בו כמרים ואנשי כנסייה רמי יחס. העיר כולה עטתה חג, פעמוני הכנסייה צלצלו בקול והחגיגות נמשכו ימים רבים. לטקס הציבורי קדם טקס סודי במרתף הבית בנוכחות קהל מצומצם ונאמן, והרב הזכיר להם את אלוהי אבותיהם וברך את שבע הברכות.
פורטוגל נהנתה באותה עת משגשוג כלכלי חסר תקדים: ואסקו דה גאמה, שנעזר במפות ובמכשירי ניווט שהוכנו על ידי מדענים יהודים, הגיע להודו דרך כף התקווה הטובה שבדרום אפריקה. מסלול זה הפך את פורטוגל למרכז עולמי של סחר בבשמים, בתבלינים, באבנים טובות ובשאר נפלאות המזרח. האחים מנדס (בנבנישתי) סחרו באבנים יקרות והיו בעלי המונופול על "הזהב החדש", הלוא הוא הפלפל השחור שכבש את אירופה. הם היו מעשירי פורטוגל ושלטו בבנק "מנדס" שעדיין לא היה בנק במתכונתו המודרנית, ועסק בעיקר בהענקת הלוואות למלכים לשם מימון המלחמות שניהלו.

שואת יהדות ספרד ופורטוגל

מקור משפחותיהם של גרציה ובעלה ככל הנראה מספרד שממנה ברחו לפורטוגל לאחר גזרת הגירוש של פרדיננד ואיזבלה (שנת - 1492). יהודי ספרד שמנו על פי הערכות שונות כ-800,000 איש קיבלו אולטימאטום: או להמיר את הדת או לעזוב תוך חודש את ספרד ללא רכוש וכספים, והרשו להם לקחת רק את ספרי הקודש. הובהר ליהודים כי מי שלא ימיר את דתו יוּצא להורג. הקהילה של חצי האי הפירנאי נהנתה מ-1,500 שנים של שגשוג רוחני וחומרי, והתקופה שקדמה לגירוש נקראה "תור הזהב" של יהודי ספרד. על רקע שלטון איסלמי נאור יחסית (היו ימים) פרחה התרבות היהודית ופירותיה הם פיוטיו של יהודה הלוי מקסטיליה, כתביו של שלמה אבן גבירול ממלגה ואוקיינוס הידע וחידושי ההלכה של משה בן מימון (הרמב"ם) מקורדובה. היהודים שימשו כיועצים, דיפלומטים, שרי אוצר בחצרותיהם של מלכי חצי האי הפירנאי ונסיכיו המאורים (מוסלמים) ולאחר מכן גם הנוצרים.

שנת הגירוש 1492 הייתה גם השנה שבה גילה קולומבוס את אמריקה. ד"ר יעקב הרוזן מציין במבוא לספרו "דונה גרציה ומדינת היהודים בטבריה שבגליל", כי אנוסים לא מעטים עלו על ספינת קולומבוס והפליגו יחד עמו לתור אחר ארץ נעלמה. הם תרמו סכומי כסף שסייעו לממן את הנסיעה: "לפי מקורות שונים מתברר כי 18 מאנשי צוות ספינתו של קולומבוס היו יהודים או אנוסים שלקחו חלק במסע". הוא מציין שמות של מדענים שסייעו לשכלל את המצפן ולהכין את המפות. "לכן לא ייפלא אפוא שחוקרים אחדים רואים בשני המניינים של היהודים, ששהו במחיצתו של קולומבוס, סימנים כי גם הוא היה מן האנוסים... היבשת הגדולה והרחבה אשר נתגלתה על ידי קולומבוס הייתה יכולה להוות מקור ברכה לספרד, אילו ידעה זו לשמור על יהודיה".


סופו האכזרי של "תור הזהב" של יהדות ספרד חקוק במורשת היהודית כ"שואה". לכאורה, שלא כמו בשואת אירופה בימי הנאצים, היהודים יכלו להציל את חייהם, אך יש להביא בחשבון את העובדה כי נדידה של מאות אלפי איש ללא אמצעי תחבורה מודרניים, כאשר ארצות רבות סגרו בפניהם את שעריהן, פירושה חטיפה לחיי עבדות ושבי במקרה הטוב, או גזר דין מוות מרעב ומחלות במקרה הרע. הסולטאן העותומאני באיזיט לעג בפומבי להחלטתם של פרדיננד ואיזבלה לגרש את היהודים. לאנשי חצרו נהג לומר שפרדיננד אינו שליט נבון כלל ועיקר, מאחר שרושש את ממלכתו והעשיר את האימפריה העותמאנית. באיזיט פורסם צו לכל המושלים בנפות שבשליטתו, המצווה עליהם לקבל את כל המגורשים לשטחיהם ולנהוג בהם בידידות, תוך איום בהטלת עונש מוות על כל מי שיפר הוראה זו. הצי העותומאני העמיד ספינות כדי להביא בבטחה פליטים מוסלמים ויהודים שנמלטו מחצי האי הפירנאי. האימפריה העותמאנית, שקיבלה לתוך גבולותיה את המוני הפליטים היהודים, נתחזקה בזכותם. מצבה הכלכלי השתפר פלאים, ובו בזמן מצבה של ממלכת ספרד הלך מדחי אל דחי. יש התולים בגירוש ספרד ובאימוץ הפליטים על ידי האימפריה העותומאנית, את תחילת הדעיכה של ספרד, ואת נסיקתה הכלכלית של תורכיה. ספרד איבדה את המקור המניב ביותר של אוכלוסייתה, קרי, יהודיה, ומצבה התערער. רבים מהמגורשים נחשבו לגדולי הסוחרים והיו אנשי כלכלה, תעשייה וכספים בעלי קשרים חובקי עולם. לא נעדרו במחנותיהם גם אנשי מדע, הוגי דעות, רופאים מפורסמים, אמנים ידועים, אנשי עט, ואפילו מומחים לתעשיית הנשק. כל אלה הורחקו מגבולות ספרד עם פועליהם המומחים. ד"ר הרוזן מפרט בעמוד 25 לספרו: "רבים ראו את היהודים כנהר מים חיים אשר עבר מפעם לפעם על גדותיו והשקה את כל צמח השדה... לפתע פתאום חרבו מי הנהר. הכול החל מתייבש וקמל. כתוצאה מתוכניתו של טורקמדה נחרב ונהרס המרכז היהודי הגדול והפורח שההיסטוריה היהודית לא ידעה דוגמתו. אך יחד ע זאת קיצץ מגוף האומה הספרדית את אחד מאבריה החשובים והיא הפכה להיות בעלת מום ונתדלדלה מאוד... מום זה נותן, לדעת מומחים, את אותותיו בספרד עד היום... נמצא שההתפתחות הכלכלית של ספרד נבלמה: והימים ימי גילוי אמריקה. ספרד התפשטה לעבר יבשת גדולה וכבירה הטומנת בחובה עושר עצום והיהודים שהיו מאז ומתמיד אנשי מסחר העבירו את ההון ממקום למקום. הם גם ידעו לקיים תנועה מסחרית בעלת היקף נרחב, אך הוצאו מהמערכת הכלכלית של ספרד. אור היבשת שנתגלה הבהיק הרגע לספרד בכל זהרו אך דעך מיד".

מנואל, המלך הפורטוגזי שכונה "בר המזל", היה ידוע ביחסו הסובלני כלפי היהודים. הבעיות החלו כשהוא רצה לשאת לאישה את בתם של פרדיננד ואיזבלה, ולהגשים את חלומו לשלוט בכל האי הפירנאי. זוג המלכים השטוף בקנאות הדתית, ובתם הדתייה לא פחות מהם, התנו את הנישואים בגירוש יהודי פורטוגל, שמרביתם ברחו שנים ספורות קודם לכן מספרד. למרות עצת יועציו נכנע לדרישה, והיהודים אולצו לבחור בין המרת דת לגירוש. יועצי המלך ידעו כי שגשוגה הכלכלי של פורטוגל תלוי בהון האנושי היהודי, אך כאמור דרישת קנאי הדת גברה ובהמשך גם טופחה מפלצת האינקוויזיציה והיהודים אולצו להתנצר או להגר. היו גם יהודים שלא רצו להמיר את דתם והצטופפו בעיר הנמל בהמתנה לאוניות שיבריחו אותם. שם שפכו עליהם מים והכריזו עליהם כנוצרים נגד רצונם. האימפריה העותומאנית פתחה את שעריה בפני הפליטים, אך כדי לבצע בהצלחה את נדידת האוכלוסין הענקית הזאת היה דרוש הון עתק. רבים נפלו בשבי ונמכרו לעבדות על ידי שודדים והיה צורך לפדותם. מי שעבר לנסיכויות באירופה הפיאודלית הזדקק להון כדי לשחד את הנסיכים הפיאודליים כדי שירשו לו לחיות תחת חסותם. בשירו על "זהבם של היהודים" כותב אלתרמן על הצורך היהודי בכסף כתנאי להישרדות ולהצלת החיים. העם היהודי בגולה, שגורש תדיר ממקום למקום ונאלץ לשחד שליטים כדי שיגנו על חייו, היה זקוק לכסף אחרת היה נכחד.

אַמָר זְהָבָם שֶל היְהודִים: אֲנִי הָיִיתִי דִינָרוֹ שֶל הַנִרְדָף.
בֵין מְנַדִּים לַחְמו הֵבֵאתִי וְנֵרוֹ.
וּבְבוֹא רוֹדְפָיו גַם עֲקַבְתִים ואֶנָתֵן בְעַד עוֹרוֹ.

(נתן אלתרמן מתוך הספר "עיר היונה", עמ' 273)

בתולדות עמנו היו שראו באנוסים בוגדים או חלשי אופי. קראו להם מארנוס (חזירים), אך רבים מהם חיו בשקר ובהסתרת זהותם כדי לממן ולאפשר את נדידת האוכלוסין הענקית הזאת. בעליו ועובדיו של בנק מנדס "נשכבו על הגדר" עבור הפליטים, וסייעו להם להבריח את הונם למקומות המקלט שלהם. בכך סיכנו את חייהם מדי יום.

 

הבריחה מהאינקוויזיציה
על המחויבות המוחלטת של דונה גרציה לעם היהודי אפשר ללמוד ממסלול הבריחה וההברחה האטי אך העקבי מפורטוגל המסוכנת, ועד לקוטשא (קונסטנטינופול) הבטוחה. רק לאחר שנות סכנה רבות הצליחו גרציה ובני משפחתה, להעביר את הונם ולהגיע אל ארצות החופש שם שבו בגלוי אל דתם. השיטה שפיתחו לצורך העברת כספים נקראה Lettre De Change. שטר חליפין שעל פיו יהודי שהפקיד את כספו בבנק מנדס בפורטוגל, וברח אל מחוזות החופש ברחבי האימפריה העותומאנית, יכול היה למשוך את כספו בכל אחד מסניפי בנק מנדס שמחוץ לתחומי פורטוגל.
בספרו של הרוזן נכתב
: "עיון רציני ומעמיק בפעולות הבנקים לטובת מגורשי ספרד משנה את משפטנו על האנוסים. נמצא שלא רק אלה שגורשו מספרד היו גיבורי העם. גם אלה שנשארו בקורדובה ובגרנדה הראו עוז ומסירות לאחיהם. הם עזרו באופן ממשי להציל את כספי המגורשים האומללים וכך הקלו עליהם במקצת את ייסורי הטלטולים וחבלי הקליטה בארץ זרה. נראה שהיה קיים כעין הסכם בין המגורשים לבין הנשארים. הראשונים תרים אחרי מקלט, והאחרונים שומרים על הנכסים ומעבירים אותם לרשות בעליהם. כאשר יבואו אלה אל המנוחה – ילכו האנסים בעקבותיהם".

פרנצסקו מנדס, בעלה של דונה גרציה (ביאטריצ'יה דה לונה), ניהל את הבנק בפורטוגל, ואחיו דייגו מנדס ניהל את הסניף בעיר אנטוורפן שהייתה למקלט המרכזי של גולי ספרד. פרנצסקו מנדס נפטר ב-1536 והותיר את דונה גרציה, 8 שנים לאחר נישואיהם, אלמנה צעירה ויפה בת 27 בלבד, אם לבתם היחידה ריינה. על פי הצוואה נחלקה הנהלת הרכוש הגדול בין האלמנה גרציה/חנה לבין האח והשותף דון דייגו שניהל כאמור את סניף אנטוורפן. שנת מותו של הבעל הייתה גם השנה שבה האינקוויזיציה קיבלה, לאחר עיכובים רבים (שעלו בשוחד רב), היתר לפעול בפורטוגל. הסכנה הלכה וגברה. 
הימים היו ימי הטרור של האינקוויזיציה שהיה מפחיד ואלים. על ברית המילה ויתרו היהודים בלית ברירה. אם נודע כי אדם גוסס הפנה את פניו לכיוון מזרח לפני מותו, הייתה משפחתו כולה בסכנת שריפה על המוקד. ריח מבחיל של בשר שרוף של אנשים שזעקו לפני מותם בייסורים נוראים, היה עניין שבשגרה. המשרתים נחשדו כמשתפי פעולה עם משטר האימה, והפחד שרר בכל מקום.


ד"ר הרוזן מספר על הבריחה מפורטוגל: "היא (דונה גרציה) הבינה שהמצב בליסבון ילך ויחמיר ולרכוש משפחתה נשקפת סכנה חמורה. היא חשבה שעליה להקדים תרופה למכה ולברוח בהקדם האפשרי מליסבון, עיר ההריגה שבחוצותיה כבר החלו לשרוף רבים מאחיה האנוסים...האלמנה הצעירה החלה לחסל בסתר את רכושה. המלאכה התנהלה בחריצות, אך לא עוררה חשדות רציניים בעיני האינקוויזיטורים, שסברו כי עניינים בנקאיים מחייבים אותה לבקר בסניף שבאנטוורפן... בסתר ובחשאי סרה דונה גרציה לבית העלמין, נפרדה שם בדמעות שליש מבעלה הנערץ ומיתר בני משפחתה הטמונים שם, השתטחה על קברות יקיריה בפעם האחרונה, לבסוף אספה את בני משפחתה החיים ופנתה עורף לליסבון המעתירה ונפרדה ממנה לנצח".

הגיס דייגו מנדס נאסר באנטוורפן כאשר המערכת החשאית שניהל להעברת האנוסים ורכושם לחוף מבטחים נחשפה בשל הלשנה. מפעל ההברחה נחשף בעקבות הגעתה של אשת רופא המלך של פורטוגל, יהודייה בסתר, עם ארבעת בניה, לבית מנדס באנטוורפן, שם דאגה רשת סוכני המשפחה להבריח אותה ואת בניה לחוף מבטחים בסלוניקי. אחד הבנים, שגדל כמו מרבית האנוסים כנוצרי, התחרט, חזר לאביו וסיפר לכומר המוודה של המלך על המנגנון המשומן של הברחת ה"יהודים החדשים" מציפורני האינקוויזיציה. לדון דייגו היו אויבים רבים שקינאו בעושרו הבלתי נתפס ובמונופול שלו על ייבוא ושיווק התבלינים. הם השתמשו בסיפור הווידוי של הבן והוא נעצר.
כל חצרות המלוכה של אירופה עסקו בנושא המעצר: היו שרצו שיוצא להורג כדי להתפטר משטרות החוב שהחזיק. אחרים היו תלויים בחסדיו והפעילו לחץ לשחרורו. אפילו המלך הנרי השמיני העיד לטובתו, וטען שידוע לו כי דון דייגו הוא נוצרי אדוק ומאמין (מניין ידע?). בסופו של דבר רק תשלומי שוחד אדירים הביאו לשחרורו. דונה גרציה שברחה מפורטוגל חששה להגיע עם הון המשפחה לאנטוורפן. אנייתה עגנה באנגליה ובמשך שנה ניהלה משא ומתן עם הרשויות באנטוורפן, עד שהשיגה ביטחונות שלא יאונה לה, לבני משפחתה ולרכושה כל רע. כשהשיגה את מבוקשה עברה לאנטוורפן והצטרפה לדייגו. הגיסים עבדו בשיתוף פעולה מלא בניהול הבנק, והרשת החשאית והיעילה להפליא של הברחת יהודים ורכושם.

דונה גרציה השיאה את אחותה הצעירה בריינה לדייגו. המחויבות של בריינה לדת היהודית הייתה קלושה. מאחר שהייתה צעירה יותר, לא שיתפו אותה בסודות הדת היהודית כמו את דונה גרציה. בריינה הייתה קלת דעת ואהבה את החיים הטובים. לבני הזוג נולדה בת אחת, שנקראה אף היא גרציה והוסיפו לשמה את הכינוי צ'יקה כדי להבדילה מדודתה.
המצב באנטוורפן החמיר, והגיסים החליטו כי יש להתארגן לקראת מעבר למרכז חדש. מטרתם הסופית הייתה להגיע לתחומי האימפריה העותומאנית, אך בינתיים חיפשו מקלט חדש, עדיין בעולם הנוצרי, במקום שבו לא הייתה לאינקוויזיציה דריסת רגל. תוך שהם מתארגנים למעבר לעיר חדשה, נפטר דון דייגו בשנת 1542. אף הוא בחר כאחיו המנוח להעביר את השליטה בחלקו בבנק לדונה גרציה, שאותה העריך ובה בטח. בצוואתו הקצה סכומים ניכרים לצדקה, בהתאם לחלוקה המקובלת בדת היהודית. לאשתו ציווה רק את כתובתה ולגיסתו העביר את השליטה בנכסי המשפחה ואפוטרופסות פיננסית על רכוש בתו היחידה גרציה צ'יקה.
חנה גרציה ביאטריס נשיא בנבנישתי מנדס הייתה לאחת הנשים העשירות בעולם בתקופתה, ועל פי הערכות אחדות אף העשירה ביותר.

 

העושר הגדול
דונה גרציה חיה חיי פאר בארמונות מפוארים עם גדודי משרתים שרובם אנוסים כמוה. היא אהבה את נוף הים וכל הארמונות שהחזיקה במהלך נדודיה צפו לים. הפאר היה מוחצן והיא קשרה קשרים עם מלכים ושועי עולם, אך כל אותה עת, תמיד במחשכים, עסקה בפעילות ההצלה של גולי ספרד ופורטוגל. היו לה סוכנים בכל מרכזי העסקים בעולם שדיווחו לה באופן סדיר על ההתפתחויות הפוליטיות והכלכליות של התקופה. חלומה היה להגיע לקושטא, העיר שהייתה למרכז עולמי יהודי, אך הדרך להגשמת החלום הייתה ארוכה וממושכת. כדי לשמור על "זהבם של היהודים" היה עליה להישאר בעולם הנוצרי המסוכן עד שתוכל בבוא היום להגיע לחוף מבטחים בעולם המוסלמי שהיה מסביר פנים וידידותי ליהודים.

 

השידוך של הבת ריינה
מריה מלכת ארצות השפלה, שמשלה גם באנטוורפן, אחותו של הקיסר קרל החמישי, נטתה לדונה גרציה חסד וראתה בה חברה קרובה. דונה גרציה הרבתה לבלות עם המלכה במסיבות ואירועים חברתיים. זה היה טוב לעסקים וחשוב לקידום האינטרסים שלה. בתה היחידה, ריינה בת ה-15, הייתה לעלמה יפה כאמה, והנדוניה הדמיונית שלה הציתה את דמיונם של אצילי אירופה.
הנסיך דון פרנצסקו דה ארגון פנה לקיסר קרל החמישי והבטיח לו 200,000 דוקטים דמי תיווך אם ידאג לכך כי ריינה הצעירה תינשא לו. הקיסר שניהל מלחמות יקרות ואינסופיות סבל מתזרים מזומנים שלילי כרוני. הוא התלהב מהרעיון וביקש מאחותו המלכה מריה לדאוג לקידום השידוך. למריה היו תכניות אחרות. היא ידעה היטב שגרציה "הנוצרייה החדשה" לא תסכים שבתה תתחתן עם נוצרי ושהיא תנסה להימלט מאנטוורפן. חלומה היה שחברתה גרציה תיאסר בשל בגידה בדת הקתולית והיא תוכל להחרים את כל האוצר הענק הזה.
ההתכתבות הענפה בין הקיסר לאחותו מעלה את הרושם כי העיסוק בשידוך של הבת ריינה תפס את מרבית זמנם. דונה גרציה הבינה כי אנטוורפן הפכה אף היא למסוכנת עבורה ועבור משפחתה, וכי יש להמשיך ולנדוד. אך כיצד לעשות זאת תוך שמירת ההון המשפחתי? התכנית שלה הייתה מבריקה: אחיינה, דון יוסף הנשיא, הידוע גם בשמו הנוצרי ז'אן מיגז, הפך בשנים שלאחר מות גיסה ליד ימינה. הוא ניהל את הסניפים של בנק מנדס ברחבי העולם. עתה בעת צרה הוא נקרא לעזרה, ו"חטף" את הנערה ריינה לוונציה. האם "הזועמת" הייתה אמורה לצאת לוונציה כדי להתעמת עם החוטף. לכולם היה ברור שהתרגיל שקוף מדי, וקיימת סכנה ממשית של החרמת כל הרכוש שאי אפשר להבריחו.
בתקופה שקדמה ל"חטיפה" מימשה גרציה את הרכוש לאבנים יקרות שהוחזקו בארגזים. הארגזים נמסרו למשמרת הסוחרים העשירים באנטוורפן. הסוחרים חתמו, תמורת תשלום, על שטרות שלפיהם התחייבו כי אם יאונה רע לארגזים, כולל החרמה, יועברו אליה כספים שהופקדו בידי צד שלישי כפיצוי על הנזקים. יש הרואים בתהליך את תחילתו של הביטוח במתכונתו המודרנית. כאשר המלכה מריה ניסתה לחלט את ארגזי היהלומים, הפעילו הסוחרים שפחדו ממימוש שטרות הביטוח ואובדן כספי, לחץ כבד על המלכה. אירופה של תקופתה הייתה מורכבת מיחידות מדיניות קטנות ועצמאיות שלכל אחת מערכת כלכלית משלה. כדי שעיר/מדינה תשגשג היה עליה לטפח את מעמד הסוחרים. כאשר התנאים שונו לרעה, הסוחרים, שרבים מהם היו "נוצרים חדשים", מיהרו לנטוש את עיר המדינה ולעבור למדינה אחרת, וגרמו בכך לחורבן כלכלי, ועל כן היה ללחץ שהם הפעילו משקל והשפעה.
דונה גרציה שלחה את אחיינה דון יוסף לייצגה בפני הרשויות באנטוורפן ובפני המלכה מריה, חברתה משכבר הימים. היא יעצה לו לשחד את הקיסר קרל. ואכן קרל שהיה בחסרון כיס תמידי בשל מלחמותיו היקרות קיבל הלוואה יפה והשתיק את אחותו. ארגזי היהלומים עשו את דרכם למרכז החדש, לוונציה, שם היה לגרציה ארמון חדש הצופה על תעלות העיר, וקשרים חברתיים חדשים.

 

בגידת האחות בריינה
ונציה של אותם ימים הייתה מרכז סחר עולמי בעל קשרים חמים עם הסולטאן התורכי שלא נפגעו בשל מלחמותיו של הסולטאן עם העולם הנוצרי. דון יוסף כיהן כשליח הבנק בקושטא, וקשר שם קשרים מצוינים עם השלטונות. אמנם ונציה של אותם ימים הייתה בנסיגה כלכלית, אך חיי התרבות והחברה היו תוססים מתמיד. היו אלה ימי מסיבות ופסטיבלים ונשפי מסכות. האחות האלמנה בריינה נהנתה בוונציה מכל רגע. האינקוויזיציה הייתה רחוקה, והשלטונות שהיו מעוניינים בהתפתחות המסחר לא אפשרו לה להרים ראש.
בעוד בריינה עסוקה בנשפים, החלה גרציה להפוך את קשריה עם העולם היהודי לגלויים מעט יותר. היא הרבתה לבקר בגטו היהודי, ואף הרשתה לעצמה להתפלל בבית הכנסת. רבנים רבים הפכו לבאי ביתה, אך עדיין הנסיעה המיוחלת לקושטא והחזרה הגלויה ליהדות היו רחוקות. שמירה על עסקי הבנק והפעילות הענפה של פדיון שבויים, חייבו אותה לשמור על החזות הנוצרית.

מגפת הדבר שפשטה בוונציה חיזקה את אנשי הדת ושנאת היהודים גברה. דונה גרציה, שיהדותה החלה להיחשף, חשה שהקרקע עוד פעם בוערת תחת רגליה. היא גילתה לבריינה כי בדעתה לעבור לנסיכות פרארה שהייתה בשליטתו של נסיך נאור שטיפח את המדעים והאמנויות, הרחיק את אנשי הדת והאינקוויזיציה, וקרב את היהודים.

בריינה נשברה: גם כך חבריה ההוללים הסיתו אותה נגד אחותה שירשה את כל הבנק, כולל חלקו של בעלה המנוח של בריינה, ובזבזה הכול על היהודים האלה. בריינה שגדלה כקתולית, ובשל גילה הצעיר לא נחשפה לסוד יהדותה כפי שעשו הוריה עם גרציה, התמרדה כנגד אחותה הגדולה והשתלטנית. היא רצתה להישאר בוונציה ולהפסיק לנדוד. היא רצתה לחיות כנוצרייה וליהנות מהחיים הטובים, ומהמותרות שההון העצום אמור היה לאפשר. בריינה הבינה שאין עם מי לדבר מאחר שגרציה הייתה בעלת המאה וגם בעלת הדעה, וכל שעניין אותה היה הצלת העם היהודי. היא הלשינה לרשויות שאחותה יהודייה, וגרוע מכך, שבדעתה לברוח לקושטא ולהבריח את הון הבנק עמה. גרציה נעצרה, הרכוש עוקל ושתי הבנות, גרציה צ'יקה והבת ריינה נלקחו למנזר כדי לשמור על חינוכן הקתולי.

גרציה פנתה לכל מלכי אירופה, לקוחות הבנק, בבקשת עזרה אך הם, לא רק שהם לא עזרו, נהפוך הוא - הרעיון שהם לא יצטרכו לפרוע את ההלוואות  שנטלו מהבנק שלה שלחו קרץ להם.

 

המקלט בפרארה. בריינה חוזרת בתשובה
האחיין המסור דון יוסף הפעיל את השפעתו הגדלה והולכת בחצר הסולטאן לטובת דודתו. לא ידוע מה בדיוק הבטיח לסולטאן אך זה נתן לשלטונות ונציה אולטימאטום חד-משמעי: לשחרר את גרציה באופן מיידי ואסר עליהם לגעת בבנק וברכושה. הוונציאנים הבינו שלא יוכלו לאולטימאטום העותומאני ונכנעו. גרציה שוחררה מהכלא אך עדיין לא הרשתה לעצמה להגיע לחוף מבטחים, דהיינו, לאימפריה העותומאנית. היא עברה לפרארה, ושם בחסות הנסיך הנאור, חזרה לראשונה באופן גלוי ליהדות.

האישה היפה והמרשימה שלא הסכימה להינשא שנית, והקדישה את עצמה לעמה, הפסיקה באחת את חיי הבילויים שנכפו עליה כאילוץ. היא בילתה את ימיה בפגישות עם סוכניה הפרוסים בכל העולם, עם נציגי קהילות ישראל, עם רבנים, ובניהול הקונצרן הפיננסי שבראשו עמדה.
שריפות הספרים של האינקוויזיציה סיכנו תרתי משמע את ארון הספרים היהודי. גרציה הקימה בתי דפוס שהשתמשו בהמצאה החדשה של גוטנברג כדי להדפיס עוד ועוד ספרי קודש והגות. המלומד אברהם אושקי תרגם את התנ"ך לספרדית והקדיש את הספר לגרציה: "
כשם שהלב הוא משכן ההרגשה של הגוף, כך היא רגישה לכל מכאובי עמה". הוא מדמה אותה לרחל אמנו המבכה על בניה ונושאת בצער האומה. גם הספר ההיסטורי "נחמות מצוקות ישראל" המתאר את תלאות הגירוש שנכתב במטרה לסייע לאנוסים ולהקל על סבלם, הודפס בחסותה של דונה גרציה, ופסקה שלמה מוקדשת לפעולותיה בארגון בריחתם של האנוסים מפורטוגל.

פרופ' בצלאל רות מציין בספרו "בית נשיא" כי אין אנו מוצאים שם פרטים מדויקים על פעולותיה, אך התיאור מעיד על מסירותה, מאמציה ומפעלה שלא הוערכו עד כה כראוי . הוא מציין כי "לא תמצא שיר הלל לאשה בדומה לזה בכל הספרות היהודית" (עמ' 49):
"אל לך לשכוח את העזרה שנהנית הימנה בעת צרתך, בדרך מפורטוגאל ועד הגיעך למקום מבטחים. מי ראה כמוך את גילוי החסד האלוהי במסווה אנושי הנראה לעיניך, להצלתך? מי חזה בחידוש צדקניותה של מרים, המקריבה את חייה למען אחיה? בתבונת דבורה השולטת על עמה? בצניעות אסתר ובקדושתה בסייעה לנרדפים". (דמותה של אסתר, הדסה, הייתה אהובה על האנוסים שראו בה אנוסה שהקריבה את חייה למען עמה). "בכוחה המפואר של האלמנה יהודית הצנועה ורחבת המחשבה, הגואלת את הנצורים. כזאת שלח לך האלוהים בימים אלה משדרות צבאו העליונות וכללן יחד באחת מנשמותיו, שלמזלך ולאשרך הותקנה בגופה הנשי של היהודייה נשיא בת המזל. היא האישה המסייעת לבניך הנצרכים בתחילת מסעם, שעניותם מונעת מהם להציל את עצמם מן המוקד ולצאת לדרך כה ארוכה. תקוותה מאמצת אותם בכוח רב. אשר לאלה שכבר נמלטו לפלאנדריה ולמקומות אחרים או העומדים על שפת הים בסכנה שלא יוכלו להמשיך את דרכים – לאלה היא מגישה עזרה ללא גבול, בכסף ובהנחות רבות אחרות. היא המגינה עליהם בסערת האלפים הקשה בגרמניה ובארצות אחרות, ובהגיע מים עד נפש היא מושיטה להם ברצון את ידה. היא האישה שעזרה לך באהבה אימהית וביד בטוחה בשעת מצוקתך המסוכנת והדחופה שהוטלת בה, בגלותך.... היא שעזרה לכל הנגידים בעת שלא הצליחו להינצל בכוח עצמם. היא שכלכלה את המוני הנצרכים והעניים, ולא מנעה סיוע אף מאויביה. היא ששלחה ספינות מלאות לחם ומצרכים לכל, באופן שכמעט ועלתה אותם מן הקבר שאיים עליהם בימים ההם. בדרך זו, בזרוע זהבה ובידה האלוהית העלתה רבים מבני העם הזה ממעמקי טיט היוון בו שקעו באירופה בעוני ובחטא... היא הייתה צור ישועה בעת חולשתך, מנוחה ליגע, מעיין מים טהורים המרווה את הצמאות, עץ פרי מצל, המזין את הרעבים ונותן כוח לעייפים. ... והיא נשארה כל הימים מעוז בטוח מרדיפות העם הפורטוגלי, מבצר עוז התומך ברבים מאלה שהיו מעשירי הדור מלפנים, ועתה היא עוזרת להם בכספה. בקיצור בכנפיו החזקות של נשר זה ניצלו מרבית בניך בבריחתם מאכזריות הפורטוגלים, כפי שעשה כך האלוהים בימי יציאת מצרים".

מעניין שספר זה שנכתב בשפה פיוטית הוא חלק מתכנית הלימודים בפורטוגל. האחות בריינה "חזרה בתשובה", באה לנסיכות פרארה והתפייסה עם אחותה. ככל הנראה, בתה גראציה צ'יקה שהייתה מחוברת ליהדותה השפיעה עליה.

 

החיים באימפריה העותמאנית
לאחר חמש שנים בפרארה חשה גרציה כי הגיעה העת להגשים את החלום ולעבור סוף סוף לתחומי האימפריה העותומאנית. בעולם הנוצרי הם היו חשופים בכל מקום לאימי האינקוויזיציה.
מעניין שבתקופת תור הזהב של יהדות ספרד ובתקופת הזוהר של האימפריה העותומנית, האיסלם היה מתון ופתוח למדע והעולם הנוצרי היה שטוף בפונדמנטליזם חשוך. התקווה שתלו בלותר שלחם בכנסיה הקתולית והקים את הזרם הדתי הידוע כנצרות הפרוטסטנטית נכזבה כי הסתבר כי גם הוא, למרות הרפורמות המתקדמות להן הטיף, היה אנטישמי ושונא יהודים קיצוני. גם מעשי האלימות האכזריים נגד הפרוטסטנטים ברחבי אירופה לא הועילו להרגשת הביטחון של היהודים. הם נעו ונדו ממקום למקום בהתאם לשיגיונות של נסיכים ומושלים מתחלפים שחלקם סבלו את נוכחותם תמורת שוחד כבד.
תחת כנפי הסולטאן הם חשו כאילו הם בגן עדן עלי אדמות. יהודים מכל רחבי העולם הנוצרי, בעיקר גולי ספרד נהרו לסלוניקי, קושטא, בולגריה, יוגוסלביה ולכל רחבי האימפריה שם חשו מוגנים ורצויים, ויכלו לקיים את מצוות הדת בגלוי.

דון יוסף הופך לבעל השפעה אדירה באימפריה העות'מאנית
בשלהי שלטונו של הסולטאן סולימאן המפואר התנהל סכסוך דמים על ירושתו.

רוקסלנה הורם - השפחה שהייתה לאשת הסולטאן ולאמו של יורש העצר

יורש העצר, בנה של אשת הסולטאן הראשונה, היה אהוב על הצבא ומקובל על העם. אמרו שהוא ירש את תכונותיו הטובות של אביו שמשל כ-30 שנה אך לא את הרעות. התכונה הרעה של סוליאמן המפואר הייתה שעבודו לנשות הרמונו. האחרונה שבהן, שבוייה ממוצא אוקראיני שכונתה רוקסלאנה, הייתה האהובה ביותר והשתלטה עליו ללא מצרים. היא התאסלמה ושינתה שמה להורם והסולטאן בצעד חריג מכל היבט אפשרי נשא אותה לאישה. היא סכסכה בהצלחה בין יורש העצר לפאשה הגדול ויורש העצר נרצח.


עתה הקרב על הירושה עבר לשני בניה של האישה הצעירה: סלים ובאיזאד. סלים היה הבכור אך באיזאד היה מוצלח יותר. דון יוסף היה חברם הקרוב של שני הנסיכים, אך סלים הרעיף עליו כיבודים, חיבת יתר, ואף מינה אותו לסוכנו ורוכש האבנים היקרות הפרטי שלו. בשנת 1559 פרץ מאבק על הירושה ונצחונו של באיזאד נראה ודאי. מרבית שרי המדינה והחצר עמדו לצד באיזאד, אך דון יוסף ביקר את סלים במקום משכנו באסיה הקטנה, והביא אתו תשורה נהדרת שכללה נשק, בגדים, סוסים וכסף מוזמן. התשורה הוערכה בכ-100,000 דוקאטים. היה זה מעשה חריג שסלים זכרו כל ימי חייו.


למרבה הפלא, ניצח סלים בעימות הצבאי ואחיו באיזאד ברח לפרס. לאחר תשלום שוחד עצום לפרס, המפסיד הוסגר, וכמנהג המזרח נרצח עם ילדיו על ידי האח המנצח. על ההשפעה מרחיקת הלכת שדון יוסף רכש לעצמו אפשר ללמוד מדיווחיהם של שגרירי המדינות באותם ימים. דון יוסף הפך גם לשותפו של סלים לחיי התענוגות, וסיפק לו יין אסור באריזות המסוות את תכולתן. גרציה ושאר בני המשפחה הגשימו סוף סוף את החלום והגיעו אל החופש בקושטא.
 

מסע הניצחון של דונה גרציה
ד"ר הרוזן מתאר בספרו את הגעתה של דונה גרציה לקושטא: "בקושטא קבלו את פני דונה גרציה ברוב פאר והדר. טקס מלכותי נערך לכבודה עת נכנסה אוניית הסולטאן לנמל קושטא ועל סיפונה הגבירה הנעלה. האישה הורדה לעיר בכבוד מלכים כשפמליה גדולה של יהודים ספרדים ופורטוגלים מלווים אותה. הם שיוו למסעה תהילה ותפארת. כולם דברו אז בשבחה והזכירו את דרכה המזהירה של לוחמת עזת נפש. בנמל קושטא בא גם הסולטאן בכבודו ובעצמו להקביל את פניה, דבר שעשה רושם אדיר בבירת הקיסרות. צירי המלכים, שגרירי מדינות וסוכנים שונים שעקבו אחרי משפחת מנדס ציינו את המאורע המדיני. מאורע זה נרשם כמכה ניצחת לוונציה. דוחות רבים הועברו אז ללשכות המלכים ומושלי אירופה. כל אחד השתדל להבהיר לממונים עליו את 'מוסר ההשכל' מן הכבוד הגדול, שחלקו כולם ליהודייה שהייתה לפני זמן לא רב פליטה".
דונה גרציה נסעה לארמונה החדש בשיירה מלווה ב-40 פרשים. הארמון שכן ברובע האירופי, מרוהט בסגנון מערבי וצופה אל הים. היא חזרה לשמה המקורי. השם ביאטריצה מנדס נמחק. היא הייתה לגרציה (חנה) נשיא. בשל מעמדם הכלכלי והמדיני הגבוה של דונה גרציה ודון יוסף   נשמרו מסמכים ותעודות הנוגעים להלוואות למלכים ונסיכים. כך למשל נשמרה גם ההתכתבות הענפה בין קרל החמישי לאחותו מלכת השפלה הנוגעת לניסיון להשיא את הבת ריינה לנסיך פורטוגלי. שמותיהם מופיעים בדיווחים שונים ששלחו שגרירים לארצותיהם.
המידע העסקי והמדיני הוא רב ומדויק, אך אין לנו מידע על חייהם הפרטיים. ידוע כי בני המשפחה התבלטו ביופיים. פה ושם יש בדיווחים של הדיפלומטים גם קצת רכילות. העובדה שחלק ניכר מהדיווחים הדיפלומטיים הם רכילות לא השתנתה מאז המאה ה-16, כפי שאפשר ללמוד ממסמכי הויקיטקס. ידוע כי הבת ריינה ביקשה להינשא לבן דודה דון יוסף הנשיא ש"חטף" אותה בעבר כדי להצילה מהשידוך הלא רצוי. הכומר של שגריר הקיסר בקוטשא ידע לספר כי ידידיה של הבת ריינה התנגדו לשידוך עם דון יוסף, אולי בשל חיי ההוללות שלו, אך היא לא יכלה לעמוד בפני יופיו של בן הדוד שממנו התפעלו כולם.


ריינה התנתה את הנישואים בחזרה מלאה ליהדות ודון יוסף נאלץ לעבור בגילו המתקדם את ברית המילה. פרופ' רות מספר בספרו "בית נשיא" כי "במשך חודשים לפני המאורע ולאחריו התקיימו חגיגות והענקות לעניים ביד רחבה, שבלעדיהן אין שמחה יהודית שלמה". גם גרציה צ'יקה, בתה של האחות בריינה, נישאה לדון שמואל, אחיו של דון יוסף, שהיה בן דודה.
פרופ' רות מספר גם על העלאת עצמות בעלה:
 "שנה לאחר בואה לקושטא, ביצעה דונה גרציה תפקיד קדוש שהטיל עליה בעלה לפני פטירתו, כ-20 שנה קודם לפני כן. האנוסים כשאר היהודים שמרו על געגועיהם לארץ הקדושה, געגועים שגברו והלכו עקב צרותיהם... על כן רצה פרנציסקו מנדס להיקבר בארץ ישראל בהתאם לפירוש המסורתי של הפסוק 'וכפר אדמתו עמו' שם יכופר על חטאיו גם לאחר המוות (וכי איזה עוון גדול משמד?). גרציה הבטיחה לו למלא את מבוקשו כשתוכל. עתה הגיע הזמן לקיום ההבטחה. בדרך כלשהי – בוודאי לא בנקל – הצליחה להוציא את עצמות בעלה מקברו בבית העלמין של הכנסייה בליסבון ולהעבירן אל מחוץ לירושלים, לעמק יהושפט".
גרציה המשיכה לעשות עסקים עם מלכי אירופה ולהלוות להם כספים. היא השתמשה בכוחה, והפעם בתחושה של ביטחון אישי וללא חשש תמידי של מאסר האינקוויזיציה כדי לסייע לקהילות ולנרדפים. סוכניה היו עסוקים בהצלה ובפדיון שבויים בכל מקום, והשודדים ידעו למי לפנות כדי לקבל כסף תמורת שבויים יהודים.

 

גרציה מתעמתת חזיתית עם האפיפיור, שליט העולם הנוצרי
על פי הידוע העימות של דונה גרציה ואחיינה עם האפיפיור פאולוס הרביעי הוא הניסיון הראשון בתולדות עמנו בגלות, להעניש את מי שפגע בו בצורה מאורגנת ורצינית. אפיפיור זה היה משונאי ישראל הקשים ביותר והיה ידוע באכזריותו וקנאותו הדתית. גם בקרב הכנסייה היו שקראו לו "המשוגע".
נציגי האינקוויזיציה תפסו בהוראתו עשרות יהודים בעיר הנמל אנקונה, החרימו את רכושם ואיימו לשרפם חיים. היהודים פעלו בדפוס הקבוע במקרים כאלה: אספו כספים בקהילות ישראל וניסו לרצות את האפיפיור, אך הוא כעס עליהם וגרשם. מצב זה לא הובן לפרנסי ישראל שהיו רגילים לקנות בכסף זכויות אדם כדי שיוכלו לחיות ולעבוד. יוסף הכהן מספר בספרי דברי הימים על מאמצי השתדלנות
: "בקונסטנטינופול אישה גדולה מיתר האנוסים, ביאטריציה שמה, ותלך אל סולימאן המלך ותתחנן לו וישלח אל פאולוס הבליעל לאמור: 'שלחה את אנשיך'. במרץ 1556 שלח הסולטאן איגרת אל פאולוס הרביעי והזהירו לבל יעז להרים יד על נתיניו". הוא גם רמז, ולא בעדינות כי גורל הנוצרים החיים בקיסרות העותומאנית תלוי בתשובת האפיפיור.
פרנסי אנקונה התחננו בפני האפיפיור שיעביר את משפטם של האנוסים לעיר אחרת. הם פחדו מנטישה המונית של היהודים ובעקבותיה משקיעה כלכלית של העיר. האפיפיור שחרר בחירוק שיניים את נתיני הסולטאן מבין האסורים. 24 איש, ביניהם אישה ישישה, שלא היו נתיני הסולטאן ושהצהירו שברצונם להישאר נאמנים לדת אבותיהם, נשרפו חיים בכיכר העיר. אבל כבד שרר בקהילות ישראל וחוברו קינות לזכר האנשים שמתו על קידוש השם.
ד"ר הרוזן מנתח את התגובה היהודית השונה
: "לפתע פתאום, לאחר נהר הדמעות היהודיות שהציף את אלה שנשארו בחיים נתגלתה תופעה שונה. בפעם הראשונה בהיסטוריה הגלותית התעוררו יחידים בתפוצות, הם החלו להבין שכל תשועה לא תצמח לעם אם יוסיף לתת גו למכים... חמתם בערה בהם והם היו מוכנים להכריז מלחמה על פאולוס ה-4, אך מי ירהיב עוז לצאת לקרב נגד רועה הנוצרים? הפור נפל על אישה שרבים מפייטני הדור משווים אותה לדבורה הנביאה. אישה זו קיבלה על עצמה את התפקיד הזה - הייתה זו דונה גרציה. היא לא חששה להיכנס למערכה הקשה עם אותו שליט רם ונישא. דונה גרציה עמדה בקושטא בראש לוחמי ישראל, ויחד עם חתנה יוסף נשיא הכריזה מלחמה על ראש הכנסייה הנוצרית, שנחשב למלך המלכים בימים ההם... שוב לא סמכו על השופר, גם הסתערות של תפילות ותחינות בבית הכנסת אינה נערכת להדברת האויב. בפעם הראשונה בהיסטוריה הגלותית הכריזו בחירי העם החלש ביותר חרם על האפיפיור".
הנשק היהודי היה הנשק הכלכלי. דונה גרציה ודון יוסף הכריזו חרם כלכלי על אנקונה. באנקונה היה נמל נוח ובטיחותי, ואוניות מכל העולם פרקו שם סחורה. היה צורך למצוא נמל חלופי והיא קשרה ברית עם נסיך פיזארו שהנמל שלו היה טוב פחות, תמורת הקלות ליהודים ותנאים נוספים. שלטונות פיזארו הסכימו לכרות ברית עם "הכופרים" כדי לקדם את האינטרסים הכלכליים של הנסיכות. הנסיך האמין שהברית תמשוך אליו את היהודים ותהפוך את עירו למרכז מסחרי על חשבון אנקונה המוחרמת. הוא האמין שהיהודים יעניקו לו רווחים עצומים ולשם כך כדאי יהי לו להיות בחזית אחת עם אויבי הכנסייה ויחד עימם נגד האפיפיור. האפקט של החרם על אנקונה היה מיידי. די היה בכך שהאוניות שבשליטת דונה גרציה לא עגנו שם, כדי שהתנועה הימית תיחלש. המסחר הושבת ושלטונות אנקונה נכנסו ללחץ והחלו לאיים על יהודי העיר. יהודי אנקונה החלו להפעיל לחץ כדי להסיר את החרם. מצד שני יהודי פיזארו חשו מאוימים: אם החרם ייכשל ירגישו השלטונות שהם כרתו לשווא ברית עם ה"כופרים" נגד האפיפיור, והם יתנקמו ביהודי העיר.
הקרב על החרם היה לקרב בין הגישה היהודית הגלותית הקלאסית שכל כולה פחד מהגויים, שוחד וכניעה. התנהלות זו הייתה סוד ההישרדות היהודית בתנאי הגולה, וכך אין לשפוט אותם על כך. מולם עמדה דונה גרציה שתבעה ללא מורא לשלם לרוצחים כגמולם ולהעביר את המסר כי דם יהודי אינו הפקר. פוסקי ההלכות בעם היהודי היו הרבנים, ודונה גרציה פנתה אליהם כדי שיפרסמו את דבר החרם בבתי הכנסת. אך היא נתקלה באופוזיציה בלתי צפויה: תושבי אנקונה ממוצא איטלקי שישבו שם מאות שנים לפני בוא פליטי ספרד ופורטוגל, הפעילו לחץ כדי לבטל את החרם. הצטרפו אליהם הרבנים האשכנזים שהקונספציה של מלחמה חזיתית מול המרצחים הייתה רחוקה מהם כרחוק מזרח ממערב. כך כותב ד"ר הרוזן בספרו
: "בתחילה נדמה היה כי חסידי החרם הצליחו ובאנקונה רבתה הדאגה. העיר לבשה קדרות. כל נתיבי הים נשתתקו. אוניות לא נראו יותר בנמל והמסחר כאילו קפא".

הרב באסולה, רבה של אנקונה, יצא בקריאה נרגשת לקהילות ישראל שלא להצטרף לחרם מאחר שהוא מסכן את כל יהודי איטליה שבשליטת האפיפיור הרצחני. רבה של פיזארו יצא אף הוא בקריאה נרגשת לעמוד בהסכם שנחתם עם הנסיך כי אחרת יאונה רע לתושבי פיזארו. רבה של פיזארו עמד בפני הקהל והפציר בהם לתמוך בחרם "אתם נתבעים להביא קרבנות כספיים למערכה ואחיכם לא היססו להישרף חיים. דעו וזכרו שהקרבן הגדול ביום שאתם עלולים להעלות לטובת החרם הוא כאין וכאפס לעומת הגבורה היהודית של אחינו המעונים שנשרפו בלהבות על ידי צורר היהודים". מי שעמד בראש המתנגדים לחרם היה הרב שונצינו, רבם של יוצאי איטליה בקוטשא. הוא הציע לשחד את דוכס פיזארו בשלמונים כדי שלא יתנקם ביהודים על הפרת ההסכם וביטול החרם. דונה גרציה ודון יוסף הכירו היטב את דוכס פיזארו וידעו היטב כי לא יעבור לסדר היום על שבירת החרם ויתנקם ביהודי עירו. הם ידעו כי כשלון החרם יחזק את האפיפיור ויתיר את דמם של היהודים באיטליה. בגיבוי הרבנים הספרדים החשובים הם הפעילו לחץ כבד על הרב שונצינו שככל רבני האימפריה העותמאנית היה תלוי בהם כספית, אך הוא לא נכנע. דונה גרציה פנתה לרבנים יוסף קארו ורבני צפת שייתנו את פסק ההלכה שלהם. הם תמכו בחרם אך בשל המרחק התשובה הגיעה מאוחר מדי.

הוויכוחים ארכו חודשים שבמהלכם הקפידה גרציה שאוניותיה יעגנו רק בפיזארו וכן אוניותיו של כל מי שהיה קשור עמה בקשרי מסחר. הוויכוח סביב לחרם נמשך: בבתי כנסת אחדים הכריזו עליו בהתלהבות, באחרים עברו עליו בשתיקה מודאגת ולאט לאט החרם דעך. אנקונה שיחדה את הסוחרים ופטרה אותם מתשלום על עגינה. נמל פיזארו היה בעייתי ולא התאים כנמל אנקונה לעגינה, למרבה המזל האפיפיור הצורר נפטר באופן פתאומי, אך צרותיהם של היהודים לא נסתיימו: נסיך פיזארו הזועם שהבין שהחרם אינו עובד, גירש כפי שדונה גרציה ודון יוסף צפו, את היהודים ממדינתו. החרם, שהיה ניסיון חד פעמי בכל תקופת הגולה, נכשל.

 

השבר הדתי של האנוסים והשלכותיו
ראשית החשיבה החילונית של שפינוזה, והעובדה שאישה הייתה לבעלת רכוש, מנהיגה ולמבשרת הציונות
בספרו של פרופ' סטיבן נדלר "שפינוזה – ביוגרפיה" נדונה ההשפעה שהיה לשבר הבין-דתי על אנוסי ספרד ופורטוגל. הם גדלו כנוצרים לכל דבר והתפללו בכנסייה. הוריהם גילו להם בסודי סודות שהם יהודים, ובאוויר ריחפה תמיד סכנת חיים נוראה בשל סוד זה. כאשר אחרי שנים רבות הם בחרו לחזור ליהדות, התברר להם כי המצב אינו כה פשוט. לא היה להם כמעט ידע ביהדות, והסביבה היהודית לעתים שפטה אותם על השנים שבהן חיו כנוצרים, ולא בחרו בדרך הגירוש או המוות.
השבר הבין-דתי היווה את הסדק שדרכו חלחלו מאפייני החילוניות והנאורות במתכונתן המודרניות. הכאוס הדתי שחוו האנוסים שברחו מספרד ופורטוגל ושבו ליהדותם היווה את המסד לתרבות המערבית החופשית של ימינו. לא לחינם רואים בברוך שפינוזה, האנוס לשעבר והאיש שהיהודים הטילו עליו חרם, את אבי הפילוסופיה המערבית המודרנית החילונית.
דונה גרציה הייתה יהודייה אדוקה ומסורה לעמה בצורה יוצאת דופן. עם זאת היא לא קיבלה חינוך יהודי, אלא מעין חינוך שחלקו נוצרי ועיקרו חינוך של תרבות והשכלה כללית. לחינוכה הייתה השפעה על התנהלותה, הן בעימותים החזיתיים מול אויביה, והן על התנהלותה כאישה בעולם פטריארכאלי גברי.
מאז ברוריה אשת רבי מאיר לא הפציע אף שם נשי בהיסטוריה היהודית. במרבית הקהילות הממסד הרבני כפה על הנשים אנאלפביתיות כדי שלא יחרגו מנושא הילודה וגידול הילדים. אילו דונה גרציה, בעלה וגיסה המנוחים, היו מקבלים חינוך יהודי מסורתי, איש לא היה חולם להפקיד בידיה את סמכויות הניהול והשליטה ברכוש, והיא הייתה גדלה כאישה חסרת ידע וכישורים. התנהלותה העכשווית של דונה גרציה התבטאה לא רק בביטחון העצמי שלה כאישה, אלא בביטחון העצמי כיהודייה. לא היא ולא דון יוסף אחיינה, חתנה ויד ימינה, חשו חוסר ביטחון או פחד משועי עולם. הם לא פחדו להתעמת עם מלכים, נסיכים ואפיפיורים ואף לנצח אותם.
גם הניסיון שלהם בפתרון בעיית היהודים נבע מגישה מעין חילונית ולא דתית במהותה. העם היהודי בתקופתה, כמו גם החרדים בימינו, התנגד לפתרון סבל הגולה והגעגועים לארץ ישראל באמצעים מעשיים. הם המתינו למשיח ולא העלו בדעתם לתעל את הכיסופים לציון לפסים של פתרון פשוט של עלייה לארץ ויצירת מרכז יהודי בארץ ישראל. פה ושם קוצר הרוח גרם להם לנהות אחרי משיחי שקר כשבתאי צבי.

דונה גרציה ודון יוסף הנשיא ממבשרי הציונות: רוכשים קושאן מהסולטאן על טבריה וסביבתה:
הגישה שלה, כמו של בנימין זאב הרצל, יהודי חילוני שחי מאות שנים אחריה, הייתה פרקטית: הגדרת "הבעיה היהודית" מביאה בעקבותיה ניסיון להתקדם באופן מעשי לשיבת ציון על ידי פנייה לסולטאן ששולט בארץ ישראל.
הרבנים הנערצים עליה, הרב יוסף קארו והרב בירב, כבר גרו בצפת ולימדו תלמידים, והיא רצתה להקים בגליל מרכז שיהיה מקלט לפליטים. בשנת 1559 קיבל דון יוסף קושאן על טבריה וכמה כפרים בסביבה.
קיימים חילוקי דעות בין היסטוריונים על משמעות צעד זה. ההיסטוריונים גרץ וקלוזנר התלהבו מהפעולה הלאומית והמדינית. יצחק בן צבי קבע שיוסף נשיא תכנן להפוך את המקום למרכז רוחני וכלכלי כאחד. הוא הסתמך על מקורות רבים ונעזר במסמכים כתובים תורכית (שפה שהכיר היטב). לעומתם ההיסטוריון דובנוב ממעט בערך המאורע, ואומר שברכישת הקושאן שקל 
דון יוסף שיקול כלכלי גרידא.
דון יוסף שלח נציג מטעמו שהחל בשלב ראשון לבנות חומה מסביב לעיר. אז ארע מאורע שהיה בו סימן לבאות: הציבור הערבי התנגד התנגדות נמרצת לבנייה, הכריז על שביתה, ולא הסכים לבנות את החומה. דון יוסף התלונן בפני הפחה של דמשק וזה האחרון שלח כוח צבאי עם הוראה ברורה וחד-משמעית לדכא את המרד. שני ראשי המתמרדים נתלו והפועלים חזרו לעבודתם.
בשנת 1564 הושלמה בניית החומה, אך גרציה, שהייתה הרוח החיה של הרעיון, נחלשה והזדקנה. היא עברה את גיל ה-50 וחיי הנדודים מלאי המתח שניהלה פגעו בבריאותה. שיקום חומת טבריה גבה מחיר כלכלי כבד, ובית מנדס-נשיא נשא בעול לבדו. ההתלהבות ברחבי העולם היהודי לא תורגמה למעשה העלייה. על דון יוסף עברה תקופה קשה שבה אויביו חתרו נגדו, והיה עליו להילחם על מעמדו בחצר הסולטאן ועל הישרדותו. דונה גרציה שראתה את חזונה להקים מקלט לנרדפים בארץ הקודש נכשל, מתה בקושטא בגיל 59. אחיינה דון יוסף הנשיא, הנהנתן, העדיף את האי קפריסין (מתנת ידידו הסולטאן), את התואר נסיך נקסוס, וזנח את החלומות בהקיץ של דודתו.

 

מות "הסניורה"
ד"ר הרוזן כותב בעמוד 244 לספרו: "הידיעה על מות דונה גרציה התפשטה

בול לזכרה של דונה גרציה

במהירות הבזק בכל התפוצות. אבל כבד ירד אז על קהילות ישראל בכל אתר ואתר נערכו הספדים לזכרה. גם אזכרות מיוחדות נערכו שבהן העלו גדולי הרבנות על נס את התרומה היוצאת דופן של הגבירה "הסניורה" לפדיון שבויים והעזרה לפליטים ולנרדפים".
500 שנים חלפו מאז מותה של דבורה הנביאה של ימי הביניים. זכרה של האישה היחידה שהצליחה להבליח מהגטו הנשי שבגטו היהודי של הגולה - טושטש ונמחק, אך דמותה זוכה לעדנה חדשה.
הסופר יצחק גורמזאנו גורן כתב ארבעה ספרים המתארים את חייה. בריאיון עמו הוא מסביר מדוע לדעתו נשמטה תרומתה של דונה גרציה מדפי ההיסטוריה היהודית: "בזמנה, היהודים העריצו את גרסיה, ראו בה מלכת היהודים וכינו אותה 'לה סניורה', וזאת בזכות מנהיגותה ונכונותה להגן על יהודים ונדבנותה למוסדות חינוך ודת יהודיים. מדוע היא נשכחה מלב? הרי הצילה יהודים לא פחות מהנרייטה סאלד; הגתה לנו מדינה 400 שנה לפני הרצל; הקדימה את הברון ברכישת אדמות בארץ ישראל וטיפחה את חיי הרוח לא פחות מאחד העם. איך לא נעזרו בדמותה הציונים המודרניים ל'ביסוס' המהלך הציוני? ייתכן שלא ידעו על קיומה, אבל מעבר לכך, היא, אחיינה דון יוסף ודומיהם שיבשו באישיותם הדינמית והאמיצה את סטריאוטיפ היהודי הגלותי העלוב, הכנוע והשתדלן. ייתכן גם שהציונים המודרניים לא רצו להודות שהם לא היו הראשונים ושהייתה אישה אחת ספרדייה שהקדימה אותם?".

ד"ר צבי סחייק, אוצר ומנהל מוזיאון "הבית של דונה גרציה", כתב במאמר שפרסם באתר המוזיאון "הארגון החשאי והמסועף שהקימה דונה גרציה להצלה ולעזרה לפליטים היה בגדר מלאכת מחשבת מופלאה שיכול היה להתחרות בהישגיהם של מוסדות וארגוני הביון של תקופתנו. מאות סוכנים, במלוא מובן המילה, שנעו בכל ערי אירופה הצטוו לסייע בכל דבר לפליטים היהודיים ולהיות אחראים לשלומם עד הגיעם בשלום לערי מקלט כמו פרארה, סלוניקי ביוון ולחופי תורכיה. דונה גרציה, האישה העשירה בתבל במאה ה-16, הייתה לא רק אשת עסקים חובקי עולם, בעלת קשרים בינלאומיים ענפים, אלא בעיקר מנהיגה לאומית אצילת נפש ורבת פעלים, ובעצם המנהיגה הגדולה ביותר אשר קמה לעם היהודי מאז חורבן בית שני - אישה מנהיגה אשר בחוכמת מנהיגותה הצילה חלק גדול של העם היהודי מן האסון הנורא של גירוש ספרד. משום כך ומשום שההיסטוריה, ההיסטוריונים וכותבי תולדות העמים המעיטו בגדולתה והדירו אותה ואת פועלה למען העם היהודי בעיקר מן הטעם של היותה אישה".
כנראה גם פרנסי העיר תל אביב-יפו, שקראו את שם הרחוב על שם אחיינה דון יוסף ולא על שם "הסניורה", שותפים לתפיסת עולם זו.

 

דונה גרציה ודון יוסף

ביבליוגרפיה:
ביבליוגרפיה:
"דונה גרציה ומדינת היהודים בטבריה שבגליל" מאת ד"ר יעקב הרוזן.הוצאת צור-אות, ירושלים 1980.
"בית נשיא" מאת בצלאל רות. הוצאת ספרים מ. ניומן, תל אביב תשי"ג.
מאמר "מי היא דונה גרציה"  מאת צביקה סחייק הסטוריון ואוצר מוזיאון "בית דונה גרציה" בטבריה.

לעיון נוסף
הרצאתו של ד"ר צבי סחייק: "מחזון למציאות - מדונה גרציה עד רבי חיים אבולעפיה"

https://www.youtube.com/watch?v=x7NsKhM0L-w&feature=em-upload_owner#action=share


תגובות קודמות:
1.  תודה רבה
מקסים! מאוד מעמיק ויפה. (27.1.14)
2.  . תודה לדונה גרציה חנה נשיא
אורלי חבו (23/10/2014)